בס"ד
חוק
עוקף מנהל ציבורי / הרב אליהו קאופמן
את הנימוקים שתקראו כאן
להתנגדות ל"חוק רישום הנישואין" החדש לא תמצאו גם אצל המפלגות החרדיות
ולא במקרה. בעייתו של החוק איננה "רעיונית" אלא שייכת לתחום האפל יותר
של ה"מנהל הציבורי" ב"רבנות הממלכתית", שעל סירחונה מגנות גם
המפלגות החרדיות , ובראשן ש"ס. לכאורה מוצגת ההתנגדות החרדית לחוק החדש – שבו
בני הזוג יבחרו את הרבנות הרצויה להם כמקום הרישום, כבעיה טכנית שתגרום
לדיאינפורמציה על הנישאים, מאחר ואין רבנותם המקומית מעורבת בבדיקה העתידית
עפ"י החוק החדש. מנגד , סגן שר הדתות –
הרב בן דהן, טען כי המערכת הממוחשבת החדשה מוכנה לכל בעיה כזו. בעיקרון הרי
שמן הדעת כי בן דהן צודק וכמו שברבנות שבה גר ונרשם החתן חייבים למצוא אינפורמציה
ברורה על הכלה והמחשוב המודרני היא התשובה לכך, הרי שבכל רבנות בארץ ניתן יהיה
להגיע לחומר האמור עפ"י המחשוב החדש. אבל הבעיה איננה כלל המחשוב או
ה"פרטים האובייקטיביים" שצריך לדלות על החתן וכלה. הבעיה היא עמוקה וקשה
יותר ונועדה להסתיר נקודה כאובת יותר –
הבעיה היא מי יהיה זה שידלה את הפרטים הללו עבור החתן והכלה ומדוע הם לא
יבחרו דווקא ברבנות המקומית שלהם.
רבני "צוהר" – ואני נוטה
להאמין שמתוך תמימות והשקפה רעיונית שונה הם מגיעים לעמדתם זו, טוענים כי הרשות של
בני הזוג לבחור את הרבנות המועדפת שלהם תמנע קרע בעם, ובמיוחד לנוכח רבנים קשיי
אופי (ותתפלאו שבנקודה זו אינני חולק עליהם וההסבר שלי יבוא בהמשך המאמר...)
שמערימים קשיים באנטיפאטיות אישית על הזוג החילוני. אין ספק שרבני
"צוהר" מבקשים בחוק החדש גם לקבל יותר ויותר זוגות אליהם כדי להצדיק את
שיטתם. נכון אומנם שישנו מצב שבו רבנים מזלזלים בזוגות הצעירים ולא פעם הם אינם
נמצאים או מאחרים בזלזול לשעות הקבלה שלהם, ואח"כ מתעמרים בזוגות הללו אך לא
זו הסיבה העיקרית מדוע רוב הזוגות החילוניים שחפצים לא להירשם לנישואין בעירם
ישמחו לנדוד למקום אחר ואפילו מרוחק כשיהיה. אבל לפני שאגיע לנקודה הזו ברצוני
לנגוע בסיבה שהביאה לחוק הזה גם באשמתם של הרבנים החרדים עצמם.
בעבודתי ובסיועי לא פעם לזוגות חילוניים להינשא - או במבט מהצד ביקורי בפעילות
מתוך המועצות הדתיות והרבניות, נוכחתי אומנם שמדובר בזלזול אמיתי וכואב בנאשמים
לנישואין ולאוו דווקא מבחינת הקשיים לרישום אלא בבעיות "טכניות" קשות
כמו אי העמידה בזמנים או אף היעדרותו של רושם הנישואין, חוסר דיוק בפרטים שהזוג
צריך להצטייד איתם מנהלית , בדחיות שונות ומשונות שלא היו להם סיבות וכו'. אבל
כמובן שלא כל – ואף לא רוב , הרבנויות היו
אשמות בסיבות הללו ואת פיתרון הבעיה אפשר היה למצות בענישת מערימי הקשיים הללו כמו
שנעשה הדבר בפקידים סוררים במשרדי הממשלה, שהרי לא יעלה על הדעת למשל לשלוח תושב
ירושלים למשרד הפנים היכן שיחפוץ רק משום
שבמשרד הפנים בי"ם שוררת אנדרלמוסיה. מנגד הרי שנתקלתי לא מכבר גם בבעיות
עקרוניות ממש – כמו קריטריון היהדות בנוגע
לנישואין , שהיה אף הוא מעמסה מוגזמת על הזוגות הנישאים. המקרה אירע לפני כשנה
לשתי נשים צעירות שעלו עם אימן מרומניה בראשית שנות ה- 90 ושהיו רשומות שלושתן
כ"יהודיות" במשרד הפנים. חוק של מועצת ה"רבנות הראשית" מאמצע
שנות ה- 90 מחייב כיום שוב את יוצאי מזרח אירופה להביא אישורי יהדותם אם עלו בשנות
ה- 90 , משום בעיית עולי חבר העמים שנתפסו
עם מסמכי יהדות מפוקפקים. למעשה – בלי
לנקוט עמדה על עניין אותם "מסמכים" מחבר העמים, הרי שרומניה לא היתה
אמורה להיות כלולה בהחלטה זו משום שעד מותו של הרב משה דוד רוזן (בשנת 1994) סמכו
כל הגורמים הדתיים והחרדים עליו ועל אישוריו, וזאת גם בימי הקומוניזם האפלים שם.
אבל מאחר ולא פעם מבקש איזשהו רב לעצמו
כבוד מיותר הרי שהרב יואל טוביאס מבני ברק דאג – הרבה לאחר מות הרב רוזן, לשריין
לעצמו תפקיד של "בודק יהדות מחדש" על רומניה וגם על אלה שהרב רוזן אישרם.
הבנות הללו – עם אימן, הגיעו לרב טוביאס
(שבדרך אגב הוא דווקא משמש כ"חותמת הגומי" לכל מעללי הפדרציה היהודית של
רומניה בסחר בהקדש היהודי שם אך בישראל הוא מציג "פנים הפוכות"...),
ועוד לפני שהללו פרשו לפניו את דבריהן הוא "התגאה" בפניהן כי אף אחד
מה"חריגים" כמותן לא קיבל את אישורו ולא נישא כדת משה וישראל! על אף
שהנדונות הציגו לפניו תעודת קבורה אותנטית ותמונת קבר סבתן (מצד אימן) בבורקשט
בירת רומניה – בבית העלמין היהודי שם בימי
הרב רוזן, הרי שהוא שלחן ל"גיור" (ביודעו היטב ש"גיור" זה לא
יהיה לשמה וכל העניין הצגה...). גם מסמכים נוספים
של משרד ממשלתי בכיר ושל אחראי היהדות בבתי הדין הרבניים , המכירים ביהדות האם, לא עזר משום שטוביאס טען כי
"בימי הרב רוזן הרישום לא היה מדויק". אין ספק ששיקולים זרים הכריעו כאן
כי הרב רוזן אומנם היה מקובל בעולם האורתודוכסי אך הוא גם התעמר בעלייתם של רבני
רומניה (ובכללם אביו של יואל טוביאס - הרב שמואל טוביאס, דבר שמביא היום את טוביאס
לפסול כל אישור יהדות מימיו של הרב רוזן). הסוף היה שוועדת דיינים אומנם לא פסלה
את יהדותה של האם אך ביקשה מבנותיה "מסמכים נוספים". הוועדה לא הסכימה
לדחות את דיונה למרות שהאם היתה מאושפזת במצב קשה בבית חולים. כמובן שלאחר למעלה
מעשרים שנה יהיה קשה יותר לבנות (שאז היו ילדות רכות) למצוא "עדויות
נוספות" לאחר שרבים דאז נפטרו וגם הרישום מאותם ימים בפדרציה היהודית איננו
קיים, וזה באמת עינוי הדין שתוצאותיו אף הם קיימות בעצם חקיקת החוק החדש.
אבל נחזור לטענתי שלמרות הבעיות האמיתיות הללו הרי שהרצון של רוב אלה
החפצים ב"רבנות אחרת" שלא בעירם
איננו משום אותו עינוי הדין. כדי להבין זאת צריך להסביר כאן בגלוי כי בארץ קיימות
"רבניות" שהן בבחינת סחר פוליטי
וה"רבנים" שלהם רחוקים אפילו מאפס קצהו של המושג "רב" כפי
שהיהדות מכירה. רוב ה"רבנים" הללו מכהנים ב"חצר האחורית" של
ה"רבנות הממלכתית" בישראל והם מתפרסים באזורי ההתיישבות העובדת ואף
במקומות ספר או בישובים קטנים שמעט דתיים חיים שם. ה"רבנים" הללו (במיוחד
באזורי ההתיישבות העובדת) קיימים שם מעל לדרישה המקומית ומימי מפא"י
ההיסטורית דרך המפד"ל ולימים ש"ס ואף "יהדות התורה" נשלחו לשם
כל אלה שבשום עיר וישוב נורמאלי- עם תחרות במכרז הוגן, לא היו הללו מצליחים
להתברג. רובם של אלה הם "קבלני
קולות" של מפלגתם והתפקיד "רב" אינו אלא עוד "פרנסה"
עבורם ותו לא ומינויים הוא פוליטי נטו ללא כשר לכישוריהם. הללו מחזיקים בידם
תעודות "רישום נישואין" ולא פעם בעבר הם "קיצרו" את הדרך לבני
זוג בעיתים תמורת תשלום, ואפילו כאלה שבאו מחו"ל אליהם (כמו יו"ר פדרציה
במזרח אירופה שהרב הראשי שלו סרב לחתנו משום חברתו הנוכריה ומי שיאו בארץ היה בן
דודו, "רב" ב"רבנות אזורית"). לא אכנס כאן לעובדות – שמשתרעות על פני עמודים רבים, אך לאחר שהחוק
החדש חוקק הרי שרוב ה"קליינטים" שינועו מרבנות עירם יהיו בדרך
ל"רבנים" הללו ולא לאיזו רבנות "נעימה" יותר בהתנהגותה או
לרבני "צוהר" וזאת משום שרק שם יעלימו עין מבעייתם האמיתית תמורת תשלום
נאה. ומה שהכי חשוב הוא שתמורת טיוח בעיותיהם ואי פתיחת המחשוב הממורק של הרב בן
דהן יתוגמלו ה"רבנים" הללו בדמי לא יחרץ, שהרי כבר בעבר נתפסו לא מעטים
מהם בשוחד שלמונים, בזיוף ובניאוף ואף כמה מהם "כיכבו" באופן חי במשדר טלויזיה
מפורסם.
הח"כים שהגישו את ההצעה שהפכה לחוק לא בדקו את העניינים יסודית
ובטוחני שאם היה חשד לשוחד ולחוסר מנהל תקין בתחום אחר – ולא בשטח הדת, הם לא היו מחוקקים שם חוק כזה חסר
אחריות. אבל כדי להנמיך את רמת היהדות הכל תקין, שהרי הקרב כאן הוא על רמת היהדות
ולא על ה"מנהל התקין" שלה.
דווקא החוק השני – זה של יאיר
לפיד, ל"ברית הזוגיות", על כל היבטיו התועבתיים, פחות מדאיג אותי מנקודה
יהודית משום שעל פיו אומנם יצאו מכלל ישראל לא מעטים (שרובם יוצאים מכלל ישראל גם כיום
דרך חו"ל...) , אך חוקי היהדות ביחס לקידושין ולשושלות לא יטמאו. החוק של בן
דהן, כבל וחבריהם יביא לפתיחת מעגל של שחיתות וזיוף ומעל לכל להכנסת צרות צרורות
ונוכרים לקהל ישראל תחת מסווה של חתימת "רבנים
אורתודוכסים". רק לאחר גרושים אפשריים או גדילת הצאצאים יסתבר לכולנו כי החוק
של בן דהו וחבריו הוא היה ה"סוס הטרויאני" לחבלה בעם היהודי ולא החוק של
לפיד.
באשר להיבטים התועבתיים של "חוק לפיד" הרי שהבעיה בו היא יותר
ממלכתית משום שכתוצאה מקבלת חוק כזה יזכו הללו לסבסוד ממלכתי כ"נשואים"
לכל דבר ומנגד יחל סחר ואמלול תינוקות וילדים שהללו יגדלו רשמית ועם סבסוד כתואה
מ"נישואים" עקומים אלה. היהדות החרדית שגתה – ועדיין שוגה, כאשר היא
איננה דורשת סוף כל סוף את הפרדת הדת מהמדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה