הגנרל הפוליטי

 

בס"ד

              הגנרל הפוליטי / הרב אליהו קאופמן

     הרמטכ"ל – רב אלוף אביב כוכבי, כנראה זיהה מטרה פוליטית אפשרית בעתיד ולכן הוא ירה את הצהרתו לגבי ה"סכנה" מאירן, למרות שכאיש צבא הוא היה מנוע מלהיכנס לעניינים פוליטיים. נתניהו העדיף – על רקע חילופי השלטון בארה"ב, להנמיך ווליום בעניין האירני ואילו בני גנץ הוא יותר סר ביטחון מאשר שר ביטחון, שידע לשלוט על מוצא פיו של הרמטכ"ל.

    לרמטכ"ל – רב אלוף כוכבי, יש כנראה ריח פוליטי מפותח, ועוד על רקע הפוליטיקה הישראלית החדשה והרופסת. למעשה כול רמטכ"ל יודע היטב כי הפוליטיקה היא מחוץ לתחום המדים הירוקים, הכחולים והלבנים של הצבא הישראלי. מדרגת טוראי ועד דרגת רב אלוף – כולל. אבל הרמטכ"ל הנוכחי – שהגיע לאחר קודמו האפור פוליטית, יודע גם שלקראת מערכת הבחירות הקרובה נמצאות מניות הגנרלים בפוליטיקה במצב של "מוכרים בלבד". מנגד, המניות הללו ירדו בעיקר בגלל נפילתם של שלושת רמטכ"לי הבדימוס של "כחול לבן" (בני גנץ, גבי אשכנזי ו"בוגי" יעלון) שפנו לכיוון השמאל והמרכז ואח"כ הסתבכו בחזרתם ימינה. הציבור לא אהב את הטירונים הפוליטיים הללו – במדים של רבי אלופים צבאיים. פעם – לפני לא הרבה שנים, תפקיד הרמטכ"ל, וגם תפקידי האלופים בדימוס, היו קרש קפיצה לשר לפחות, וגם לכיוון משרד ראש ממשלה או משרד סגן ראש ממשלה. חוץ מהמנוחים משה לוי ודן שומרון, ויבדל"א דן חלוץ, הרי ששאר הרמטכ"לים המריאו די יפה. זה היה במיוחד בימי שלטון המער"ך ההיסטורי אבל זה המשיך גם בתקופת הליכוד. הכישלון האחרון של שלושת רבי האלופים בדימוס אמנם הביא למערכת הבחירות הזו את הטעם היותר אזרחי אבל מי ככוכבי שמבין כי "הקמבק" שלו – מקרשי הצבא, איננו מסונדל. וכול זאת בייחוד לאחר היום שאחרי נתניהו, שאז תחל מלחמת דיאדוכים בליכוד – והפעם ללא גדעון סער. מסתמא שבנימין נתניהו – גם אם יבחר שוב, הוא כבר לא ישרוד הרבה זמן פוליטית אח"כ, כרוה"מ, ואילו בזמן שיעבור כבר יזדקנו מדי אלה מהגוורדיה שחפצה כיום להחליפו, מתוך הליכוד. נתניהו עצמו יהיה כנראה מעוניין במחליף שיבוא מבחוץ – מהצבא, מהשב"כ ואולי מה"מוסד". את המפה הזו קרא היטב רב אלוף כוכבי – שנתיים בסה"כ בתפקיד הרמטכ"ל, ומה שיכול להעמידו כבר היום על מפת המועמדים העתידיים להנהיג את המדינה – דרך הימין המוחלט של ישראל, הן אמירות "פוליטיות – ביטחוניות", ועוד עם טעם בינלאומי. בעבר הרמטכ"לים לא פעם "זמזמו אמירות פוליטיות ובד בבד עימהן גם  טענו ל"חוסר פוליטיזציה" אלא ל"אמירות ביטחוניות", אבל הזמן עשה את שלו ולעינינו הם נחשפו כפוליטיקאים פעילים כמו ויצמן, גור, יעלון, איתן ועוד כמה אחרים. כיום הנושא הרלוונטי והמוצלח להפוך דרכו ל"חביב הציבור" – ובמיוחד, "חביב הימין", הוא לתקוף את אירן, ובמיוחד ביום שאחרי טרמפ וה"טרמפיזם". וכך כנראה יצא לאויר העולם הנאום האנטי אירני, ובסוגריים גם האנטי אמריקאי, של כוכבי.

                                    היסטוריה קצרה ואנטי אירנית

   לידיעת כוכבי – עם כול הכבוד לבעיה האירנית מבחינה ביטחונית, הרי שזו בעיה יותר פוליטית עם היבטים ביטחוניים ולא בעיה ביטחונית עם היבטים פוליטיים. אירן הפכה מאז 1979 לאויבת המערב – ובכלל זאת גם לאויבת רשמית של מדינת ישראל. מי שינסה להשוות את אירן לעירק של סאדם חוסיין פשוט יסמא עיניים. עירק של סאדם חוסיין הייתה מדינה קטנה שמטורף אחד והזוי השתלט עלייה וכול נשק שהיה ברשותו הוא היה יורה בתענוג רק כדי לנפח את חזהו, ללא קשר מה תהיינה התוצאות אח"כ. הוא לא התכוון – ולא הייתה לו את היכולת, להיות מעצמה אמיתית ובשום תחום. אי לכך ההיגיון בתקיפתו ובניפוצו ברור וידוע. אבל אירן איננה מדינה של איש אחד - למרות ניסיונות סימוא עיניים של המערב, ובמיוחד של ישראל. אחמניג'אד, חמינאי וכו' – ואפילו חומייני, לא שלטו ואינם שולטים בלעדית במדינה הזו. מה שהפחיד ומפחיד את המערב היא ההשקפה האסלאמית של אירן – המסוגלת להניע אחריה עוד מדינות רבות מול העולם המערבי והמתירני. אירן של האסלאם קמה במקומה של אירן המלכותית – שהייתה עוד מדינת בת מערבית במזרח של העולם השלישי. אי לכך לא שבעה ארה"ב הרבה נחת מתקומתה של אירן החדשה - שאז, למרבה האירוניה, שירתה את בריה"מ האנטי דתית אבל גם האנטי מערבית. בנתיים בריה"מ הלכה לעולמה ואירן בנתה את עצמה כמעצמה אסלאמית בעולם שבו הדת האסלאמית כבר מזמן בקו עולה. נאמנותו העיוורת של המשטר הישראלי לכול מה שהוא מערבי – גם אם הוא קלוקל, כמובן שהעמידה את ישראל מיד מאחורי תמיכה בכול דבר אנטי אירני, ובמיוחד בתמיכה בארה"ב. בשנות האלפיים המוקדמות הייתה מעין תזוזה בישראל לכיוון של "נרמול" המצב עם אירן. לא סוד הוא שגם בימים שכבר נותקו הקשרים בין אירן לישראל היו תמיד קשרים מתחת לשולחן – כולל נסיעות תיירות של יהודים מישראל לאירן ומשם לישראל, עם הדרכונים האמיתיים של שתי המדינות הללו. פרשת נחום מנבר – חברם הטוב לשעבר של שמעון פרס ודליה איציק, מטילה עוד הרבה סימני שאלה על הקשר הסמוי הזה, ובמיוחד על בנייתו של הכור הגרעיני באירן, וע"י מי הוא נבנה באמת. באירן חיים עדיין עשרות אלפי יהודים – רובם בטהרן הבירה, בתנאים יחסית הגונים והוגנים עם חופש דת ומסחר לכול דבר. גם יהודי אירן שמחוצה לה מתקשרים מסחרית היטב עם המדינה הזו, שהייתה פעם מדינת האם שלהם. במחצית הראשונה של שנות האלפיים כיהנו בצמרת מדינת ישראל ארבעה אישים יוצאי אירן שהשתעשהו בהיותם "גשר חי" לשלום עם אירן. היו אלה הנשיא דאז - משה קצב, ה"ראשון לציון" המנוח – הרב אליהו בקשי דורון, שר הביטחון דאז – שאול מופז, והרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. במיוחד רמזו לכיוון "הגשר החי" הרב בקשי דורון והנשיא קצב. אבל היותה של ישראל גרורה אמריקאית ובעלת קו אנטי אסלמי ואנטי דתי ציננו את הארבעה בדיוק כמו שבנימין נתניהו ידע לצנן אז, כשר החוץ, את שגריר ישראל בבלגיה, למניעת "מפגש מרוקאי" בינו לבין ראשי הפזורה המרוקאית בבלגיה, שהציקה ליהודי בלגיה. "אנחנו מדינה מערבית" – זו הייתה התשובה של נתניהו דאז לעמור והמגעים בכיוון הזה לא החלו. משעלה נתניהו לתפקיד ראש הממשלה פתאום עקפה ישראל גם את ארה"ב בלהט האנטי אירני שלה.

                                  נתניהו בקו אנטי אירני נוקשה

      בנימין נתניהו חזר למרומי הפירדמיה הישראלית ועקף אפילו את ארה"ב בלהט האנטי אירני שלו. אין ספק שנתניהו היה תמיד האיש של הרפובליקנים ושל ארה"ב במזה"ת, מאז נחיתתו בישראל. נסיקתו המטאורית בארה"ב התרחשה עוד כשהליכוד היה בחיתוליו הפוליטיים בשלטון בישראל. הגעתו של נתניהו לשגריר ישראל באו"ם בגיל צעיר – בעוקפו עסקנים ימניים וותיקים ממנו בישראל, תעיד כי גב אמריקאי עמד מאחוריו כבר לפני שנחת בצמרת הליכוד לאחר בחירות 1988. היבחרותו של ברק אובמה – לנשיא ארה"ב, מעטם הדמוקרטים, והיותו הנשיא השחור הראשון בארה"ב, הגבירה את העקיפה האנטי אירנית של נתניהו. גם החלפתו של נשיא אירן – אחמניג'אד, לא הביאה למיתון עמדותיו של נתניהו ביחס לאירן, כמייצג הקו הקו האנטי מוסלמי של המערב הלבן. גם ברכת ה"שנה טובה" לעם ישראל – של נשיא אירן החדש, לא נענתה אלא נדחתה ע"י נתניהו. ואז הגיע העידן ה"טרמפיסטי". בארה"ב ובישראל כיהנו שני מנהיגים עם אותה השקפה מערבית אנטי אירנית ואני מוסלמית. טרמפ סלל לנתניהו את כול חלומותיו – מעליית השגרירות האמריקאית לירושלים ועד להבאת מדינות המפרץ הערבי, סודן ומרוקו לבאר השתייה הפוליטית הפרו ישראלית. אבל העידן של טרמפ נגמר ובכי רע.

                                               מות הטרמפיזם

      כמו שנהוג לומר כי "פורים יש רק פעם בשנה" כך גם אפשר לומר ש"טרמפיזם" יש רק פעם בחיים. הנשיא האמריקאי איננו עוד נשיא שחושש למעמדו ומודה לשם על היבחרו עם צבע העור הכהה שלו, והוא גם לא עוד אותו סקנדליסט הזוי שהשתלט כנשיא למשך כמה שנים על הרפובליקנים. הפעם שוב מדובר באיש ה"מיינסטרים" הלבן של ארה"ב, החושב להחזיר לה את ההגמוניה העולמית שאבדה לא מעוט, ולא במעט עקב אותם שני נשיאים בעיתיים – אחד שחור נבוך ואחד לבן סקנדליסט. נתניהו מבין זאת היטב, והוא גם מבין שההסכם המחודש שיהיה עם אירן הוא הקו להחזרת ה"ריאל – פוליטיק" השפוי של ארה"ב, כמעצמת על ראשונה בעולם במקום המדיניות ההפכפכה והתימהונית של טרמפ, שהובילה להתרפסות בפי רוסיה והשתחוות תימהונית בפני המשוגע הקומוניסטי האחרון בעולם, מצפון קוריאה אך נלחמה אך ורק באירן. זו גם הסיבה שמסתמא שנתניהו מעדיף הפעם – לאחר שג'ו ביידן עוד לא צלצל אליו, לא לצאת בגלוי נגד ארה"ב בעניין האירני ולהשאיר לכוכבי את האקט הפוליטי הטירוני הזה. כוכבי – שגם מבין ששר הביטחון שלו, בני גנץ, הוא עקר פוליטית, שאף יתכן שימחק מהפוליטיקה בעוד כחודשיים, קפץ קדימה פוליטית גם ביודעו שאין באמת שר ביטחון אמיתי שיקרא לו לסדר. אבל באמת אין סוגיית אירן סוגיה ביטחונית גרידא אלא בעיקר זו סוגיה מדינית – פוליטית וכדאי שמישהו יעמיד את ה"כוכב" החדש הזה לסדר, במיוחד על רקע התנדפות ה"פרמפיזם" ושינוי הגישה הפוליטית בארה"ב, מפופוליזם יומרני לחזרה לתלם האמריקאי ההיסטורי. ולראיה, ארה"ב גם השעתה את סיוע המטוסים למדינות המפרץ ובצד זאת גם את ההכרה בסיפוח סהרה הספרדית למרוקו, ביודעה היטב שגורל השלום הטרי והמשכו, בין ישראל למדינות הללו, יכול בהחלט להינזק ממה שהיא עוללה כאן, לאחר משטר טרמפ.

                                      המדיניות הישראלית הנבונה

     כדאי לחזור לשפיות ולענייני השלום והמדיניות. כמו שלארה"ב ולרוסיה מותר לפעול נגד מיעוטים, וכמו שמדינות המפרץ הערבי שולטות באופן של "אפרטהייד" באוכלוסייתן, וכמו שמרוקו מנהלת כיבוש בסהרה הספרדית הרי שכך גם אירן איננה בדיוק מדינה דמוקראטית, אבל זה עדיין לא אומר שבגלל העובדה האחרונה אזרחי ישראל, ואולי גם יהודי העולם, צריכים להיות בסכנה גשמית ובפיקוח נפש אך ורק משום שגנרל כוכבי רוצה להמשיך את מדיניות האנטי אסלאמיזם של נתניהו ושל ה"טרמפיזם" שהלך לעולמו הפוליטי. הקריירה העתידית של כוכבי מסמאת את עיניו והוא כנראה עוד לא הבין שנתניהו בדרך החוצה וטרמפ כבר בחוץ, ואילו מולו תעמוד ארה"ב חדשה – ישנה שלא תספור אותו ממטר. השיח עם אירן חייב להיות מדיני ואם רבין ונתניהו לחצו ידיים ליאסר ערפאת הרי שאין סיבה שלא תילחץ יד של שלום למשטר האירני שבנתיים לא אחראי ישירות לשום פעולת טרור בישראל. אני לא נכנס במאמרי זה לענייני היהדות וציווי דת ישראל בנוגע ליחס לאומות העולם כי אני יודע שנתניהו – ובמיוחד כוכבי, רחוקים מלהבין בכלל מהי יהדות השקפתית ורחבה. הגיע הזמן להידברות ישירה ולניסיונות שלום עם האסלאם הרדיקלי שמרכזו באירן וסניפיו ממוקמים ברצועת עזה ובלבנון.

הדחת הרופאים

 

בס"ד

                 הדחת הרופאים / הרב אליהו קאופמן

    מאמר הרופאים מבית החולים "איכילוב", נגד טיפול ביהודים חרדים, איננו רק עיוות פוליטי והכללה גסה אלא מדובר בעבריינות של הפרת "שבועת הרופאים" המחייבת את הדחתם של הללו לאלתר ע"י בית החולים "איכילוב" בת"א ואת החרמת עיתון "הארץ", שהעניק אכסניה לאותם עבריינים. מישהו בתקשורת החילונית "שכח" כנראה מיהם הצבורים בישראל המעניקים את "יציקת הבטון" לרפואה הישראלית...

       כנראה שרבים מאיתנו שכחו כי כול מסיים פקולטה לרפואה מתחייב לפני קבלת דיפלומת הרופא להישבע את "שבועת הרופא", שבועה המבטיחה לטפל בכול חולה וחולה להצלתו ללא הבדל דת, גזע, לאום, מין וכו'. הרופאים מבית החולים "איכילוב" בתל אביב – בפרסמם את מאמר השטנה וההתנערות מחיי מטופלים חרדים, פשוט הפרו את "שבועת הרופא". בית החולים "איכילוב" – בית חולים יעיל ואיכותי כשלעמו (ואני מעיד על כך כאחד המטופלים שלו בעבר...), חייב לפטר את הרופאים הללו, ואולי בכלל צריך לחשוב על הסרת הדיפלומת הרופא מהם, בדיוק כמו שעורך גדיו עבריין איננו יכול לשמש עוד בתפקידי ניהול בעולם החוק והמשפט. לא פלא הוא שהרופאים הללו מצאו אכסניה למאמר ההסתה שלהם שלהם בעיתון "הארץ" – עיתון אנטי דתי שאין בו שביב של ביטוי להשקפות יהודיות טריוויאליות. את העיתון הזה ואת כנסיו צריך כל מי שמאמין באלוקי ישראל להחרים.

                                                     היחס ההפוך

     ברחוב החילוני – וזה האנטי דתי של המהגרים מחבר העמים, עולים וצצים לא מעט אנטי דתיים ואפילו אנטישמיים. מנגד, היהדות החרדית הוציאה מתוכה את ארגוני הסיוע הרפואיים הגדולים ביותר במדינה – ש"מגן דום אדום" היה קורס, חס ושלום, ללא קיומם. אלה הם "הצלה", "איחוד הצלה", זק"א וארגוני חסד של מזון וביגוד המסייעים בין בתי החולים, לחולים תשושים, ערירים וכו', כמו ארגון "עזר מציון", ארגון החסד של חסידי סאטמר בבני ברק, המסיע בבית החולים "בלינסון" בפתח תקווה, "חסדי נעמי" ועוד רבים אחרים. תארו לעצמכם איזו שערורייה הייתה קמה אילו אחד מהארגונים הללו היה מסב לטפל במהגרי חבר העמים הלא יהודיים, אילו הארגונים הללו היו מחרימים טיפול בפוליטיקאים מ"ישראל בתנו" – ובראשם את אביגדור ליברמן, אילו הארגונים הללו היו בודקים מיהו אנטי דתי ואח"כ היו מחליטים לא לטפל בו. לעובדי הארגונים הללו דווקא אין התחייבות ל"שבועת הרופאים" אבל יש להם התחייבות ל"פיקוח נפש דוחה הכול", שהתורה עומדת מאחורי הצו הזה. רק אזכיר שאורנן יקותיאלי – חבר מועצת ירושלים מטעם מר"צ בעבר, ואחד המסיתים הגדולים ביותר נגד הדת ונגד היהדות החרדית, הובא וטופל לפני מותו לבית החולים, ע"י ארגון "הצלה". ארגון "איחוד הצלה" הוא זה שהקים סניף דומה – ובנתיים בלעדי, בסיוע להצלת חיים מחוץ ל"מגן דוד אדום", בסקטור הערבי, בעיר כפר קאסם.

                                    ואיפה הם הפוליטיקאים החרדים ?

        רופאים כדוגמת אלה מבית החולים "איכילוב" – שקראו לא לטפל ביהודים חרדים, הם סכנה הומניטארית ויש להיפרע מהם אפילו בביטול רישיון הרפואה שלהם. את הקרב הזה היו חייבים ח"כים ורבנים לנהל ביד רמה, ואפילו להוציא את הדברים לתקשורת בחו"ל וליידע את ארגוני הרפואה העולמיים. אבל לצערי הרב הפוליטיקאים החרדים – השולטים על רבניהם, הם בבחינת עושי דברם של הגרועים בפוליטיקאים האנטי דתיים, והתוצאות בשטח ניכרות. את עיתון "הארץ" היו צריכים אישים פוליטיים חרדים להחרים בכנסי הפוליטיקה והכלכלה של העיתון הזה. אבל מגלומנית הפרסום של גפני ודרעי לא תימוד במבחן ההחרמה הזה, והם ימשיכו לנהור לכנס של העיתון האנטי דתי והסובייקטיבי הזה. לבית החולים "איכילוב" ישנם גם תורמים דתיים וחרדים ובאמצעותם היה צריך לאלץ את בית החולים הזה לשלוח הביתה את הרופאים הללו. משה גפני הוא יו"ר וועדת הכספים של הפרלמנט הישראלי – זו שבין השאר גם מעבירה כספים לבית החולים "איכילוב", שהיה צריך להעמידו במקום גם ע"י שאלת התקציבים אותם הוא מקבל ומממן דרכם רופאים אנטי הומניטאריים כאלה. אבל לבקש דבר כזה מגפני זו באמת בדיחה וחבל שאפרט מדוע...

                             שני אדני היציקה של הרפואה הישראלית

     מה שהציבור החילוני עוד לא מפנים היא העובדה שהרפואה בארץ מזמן איננה בבחינת השליטה החילונית באופן מוחלט. כבר קרוב לשני עשורים שארגוני ההצלה הרפואיים והחסד החרדים הם בעצם "יציקת הבטון" למערכת הרפואה בישראל להגיש עזרה ראשונה. גם המשטרה וכוחות הצבא יודעים זאת היטב אבל פרחחי ופרחחיות התקשורת הישראלית – ובראשם ערוץ הטלויזיה "כאן 11" ועמיתם בן כספית, מסתירים זאת מהציבור. לצד זאת רוב הרוקחים בישראל מתחילים להיות ערבים וכך גם בקרב רופאים ואחיות. תארו לעצמכם שאנשי הרפואה הערבים והחרדים יתחילו לטפל רק במי שהם חפצים בלבד ועפ"י מפתח פוליטי ואישי. כדי שזה לא יקרה בעתיד יש להדיח את כול אנשי הרפואה הקוראים להחרים חולים עפ"י מפתח עדתי, דתי, לאומני ופוליטי. ודווקא כנגד שני אדני "יציקת הבטון" של הרפואה הישראלית – חרדים וערבים, מפנים אנטי דתיים מחד גיסא ולאומנים יהודים, מאידך גיסא, את ההסתה להפקירם רפואית.

ואולי זו פרובוקציה משטרתית

 

בס"ד

    ואולי זו פרובוקציה משטרתית ? / הרב אליהו קאופמן

    פורעי ושורפי האוטובוס בבני ברק לא ניראו חרדים באמת, והם הינם דמויות בלתי מוכרות בעיר. הצעירים שסיכנו את השוטר שירה באויר – בבני ברק, אף הם אינם חלק מהאוכלוסייה החרדית הטריוויאלית. מנגד, המשטרה נעלמה מהעיר בדיוק כשהשריפה החלה לאחוז באוטובוס ואילו מכבי האש סירבו להגיע למקום משום ש"קיבלו הוראה מגבוה" לא להגיע לכבות את האש. בעבר הקרוב וגם הרחוק היו כבר מספיק דוגמאות לפרובוקציות משטרתיות שנעשו כדי להפסיק הפגנות ו/או כדי להכפיש צבורים מסומנים. וועדת חקירה חיצונית צריכה לבדוק גם את הכיוון הזה ששמו: "פרובוקציה משטרתית בבני ברק".

     שריפת האוטובוס בבני ברק רחוקה מלהיות פורענות חרדית טריוויאלית. עם כול מה שאירע עד היום בהפגנות היהדות החרדית הרי ששריפת אוטובוס ו/או פגיעה בנהג ובנוסעים לא היו יכולים להעלות בראש המפגינים גם בתמונה הסוריאליסטית והקיצונית ביותר. והחשוד מכול הגיע משני כיוונים: 1) המשטרה – שתמיד מחפשת עילה לפרוע ולהכות – ולא רק בחרדים, נעלמה מהשטח לאחר שהחלה ההתפרעות סביב האוטובוס ורק לאחר יותר משעה ארוכה היא הופיעה בשטח, לאחר תחינות ובקשות של תושבי העיר והשכנים. 2) תחנת כיבוי האש – הנמצאת בסמיכות של מאות מטרים למקום האירוע, עמדה בסירובה לשלוח ניידת כיבוי אש לבקשת יו"ר וועד העובדים של חברת האוטובוסים "אפיקים", ולבקשת תושבי העיר שהיו הסמוכים לאירוע. אין ספק שיש כי יש כאן שתי אפשרויות, ובשתיהן היו צריכים – במדינה מתוקנת ושומרת חוק, להדיח את מפקדי תחנת המשטרה ותחנת כיבוי האש, ולהעמידם למשפט על סיכון חיי אדם. האפשרות הראשונה היא שזו מעין התרשלות וניסיון להעניש קולקטיבית את תושבי בני ברק בגלל קומץ מתפרעים, ואילו האפשרות השנייה, והחמורה יותר – ושאני די חושד בה, היא האפשרות שמישהו במשטרה ולמעלה בשלטון היה מעוניין בכול ההתלקחות הזו כדי להביא את ההפגנות החרדיות בכללותן לכדי סיום, תוך הצגת היהדות החרדית כטרוריסטית. ומה שמחזק לי את ההנחה הזו היא העובדה שבתחנת כיבוי האש טענו לפני יו"ר וועד עובדי חברת האוטובוסים "אפיקים" כי הייתה להם "הוראה מגבוה" לא להיכנס לבני ברק בזמן הקרוב לשריפה. אינני יכול להניח את ידי על הכיוון הזה אבל חקירה בעניין היא בהחלט הכרחית.

                                          הפורעים האלמונים

    כבר בסיפור הירייה באויר – של השוטר המאוים, חשדתי כי ישנה כאן דרמה תיאטרלית. בשוטר המאוים אינני חושד בכוונת תחילה אלא דווקא בקהל המתפרעים שכמובן כלל אספסוף שלא היה שייך לציבור הבני ברקי הרגיל, וגם לא לאנשי "הפלג הירושלמי" או לחסידות סאטמר. המתפרעים – גם בפרשת השוטר וגם בפרשת האוטובוס, היו הדמויות מתפרעות בעלי חזות עבריינית שאיננה שייכת לציבור החרדי. ח"כ משה גפני אף העיד כי בתמונות שהגיעו מהמצור על האוטובוס היו שם שני צעירים שכלל לא היו לבושים כיהודיים דתיים, והם עמדו בראש המתפרעים. להויי ידוע שההפגנות נגד הגיוס לצבא מטרידות את המשטרה, והנה עכשיו נוספו ההפגנות נגד סגירת מוסדות החינוך, והרי למשטרה סיבה טובה להפסיק בכול מחיר את ההפגנות הטורדניות הללו, וגם במחיר של פרובוקציות משטרתיות, שאינן בדיוק נושא שלא בוצע מעולם על ידה.

                                           האספסוף ומתפרעיו

      עשרות הפרחחים שצבאו על האוטובוס – ויום לפני כן הם כיתרו את השוטר, הם נוער השוליים של בני ברק, בתגבורת של צעירים לא מוכרים מחוץ לעיר. הצעירים הללו מטילים את אימתם על העיר מספר רב של שנים. בהיעדר תחנת משטרה בעיר (ואולי זו גם בעיה של עיריית בני ברק...) הרי שהללו תוקפים אזרחים שלווים בסכינים ובשאר כלי מלחמה כול השנה. רק לפני כשנה הם השתוללו במשך מספר שבתות בעיר בגלל שראש העיר הנוכחי – איש קשה ובלתי סביר לניהול ציבורי, הפסיק להם את תקציב השיקום. הבריונים הקטנים הללו אינם אוהדי הסרבנות הדתית להתגייס ואינם נשמעים לרבנים ולאברכים, ובוודאי שהם אינם חסידי תלמודי התורה. הנער שנעצר בעוון החשד בשריפת האוטובוס נראה חילוני לגמרי והגיע למכונית המשטרתית ללא שום התנגדות, וכאילו חיכה בנחת למעצרו. צריך לעקוב אחר העמדתו לדין והאמנם יקבל את עונשו ללא שום "רחמים". ההתפרעויות שלהם באו כנראה מרקע אחר, ולא סוד הוא שהמשטרה משתמשת לא פעם בגורמים עבריינים כאמצעי תחבולה מודיעינית נגד יעדים הפגנתיים שאותם היא מעוניינת לרסן. כך זה גם קורה בסקטור הערבי – שם לא מעט מהגורמים הפליליים הם גם גורמי מודיעין ממסדיים ופוליטיים. ההיסטוריה של המשטרה איננה מנקה אותה מחשדות אלה, והרי לפניכם כמה דוגמאות. 

                                   ולהלן ההיסטוריה הפרובוקטיבית

       בשיטה קלאסית כזו – שבה אני חושד, נתקלתי לפני פחות מעשור. בעיר נצרת נתגלו קברים קדמוניים. אנשי "אתרא קדישא" יצאו לעיר הערבית כדי למחות על חילול הקברים הלה – משום החפירות במקום, של "רשות העתיקות" וחברת הבנייה של מר עפיפי, מיוזמי הקמת המלון על הקברים הללו. למחאה הזו קדם מו"מ ארוך מייגע לעצור את החפירות. נכנסתי למו"מ הזה לבקשת הרב דוד שמידל – יו"ר "אתרא קדישא". המו"מ היה קשה לא מעט משום אישיותו העקשנית של מר עפיפי – איש חזק עתיר כוח כלכלי, שהיה בקשרים חזקים עם כול מפלגות השלטון וגם עם האופוזיציה. חלק מהמו"מ הזה הועבר על ידי לנציגות הערבית כמו ח"כ לשעבר מחד"ש מוחמד ברקה ולראשי התנועה האסלאמית הדרומית. המחאה אמנם לא נמנעה אבל המו"מ המשיך. המשטרה הייתה מעוניינת להעיף את החרדים המפגינים מהעיר – וגם במחיר הפחדתם ב"טרור ערבי" כביכול, שאותו היא עצמה ביימה. בשעות הבוקר של יום המחאה קבלתי טלפון מחברי "אתרא קדישא" כי צעירים ערבים מנצרת רודפים אחריהם עם ברזלים חלודים ועם סכינים. התקשרתי מיד לחבר בכיר בתנועה האסלמית הדרומית בנצרת וביקשתי ממנו להגיע למקום האירוע ולהסביר לאוכלוסיה הערבית כי איננו מתנחלים ומטרתנו היא מחאה אנטי ממסדית ולא אנטי ערבית. האיש הגיע למקום ומיד הרגיע את האוירה והמחאה המשיכה בדרך שקטה וסובלנית. משחזר הלה אלי הוא עדכן אותי טלפונית כי הצעירים הללו אינם ממש בני נצרת אלא משת"פים ערבים של המשטרה, שחלקם בכלל אינם תושבי המקום והשקט שהוחזר על ידו אירע משום שהלה חשף אותם. מסתבר שהמשטרה חפצה לביים את המחאה במהירות שיא וביימה "התנגדות עממית" ו"לאומנית" מלווה בסכינים ובברזלים חלודים! אח"כ נאלצה המשטרה לעבור לפסים חוקיים ואת מחאת היום ופינוי הקברים כבר ניהלתי טלפונית עם קצין משטרה צעיר בשם מאיר דהן, שהיה אמנם אדיב וסובלני. באירועי הפגנות החרדים לסגירת כביש בר אילן בי"ם – לפני כשני עשורים וחצי, נתקלתי בלא מספר של פרובוקציות משטרתיות ששלוש מהם אביא להלן. במהלך ההפגנות בשבתות – ברחוב בר אילן בירושלים, הגעתי לרחוב שמואל הנביא – קרוב לפינת רחוב בר אילן. במרכז של חבורת שוטרים עמד שם אריה עמית – אז מפקד מחוז ירושלים. ההמולה הייתה גדולה, ואז עבר שם אברך חסידי בשם פריזנט. לפתע השוטרים שיסו, ללא שום התגרות מצידו, סוס והסוס לכלך את חלוק השבת שלו בהל פיו. האברך המושפל והמבוהל פנה לאריה עמית בקריאה הנואשת: "אני לא כלב"! עמית כאילו חיכה לרגע ומיד פקד על שוטריו החייכנים "תעצרו אותו – הוא קרא לי כלב"! האברך הוכנס בכוח למעצר בניידת, תוך כדי חילול שבת. אני הגשתי ביום ראשון שאח"כ תלונה למצ"ח, שכמובן נקברה במגירה. בפעם אחרת – גם כן בבוקר של שבת קודש, התהלך ילד צעיר, פחות מבן עשר, בקריית צאנז בירושלים כשלפתע הוא הבחין בשני בני אדם עם "חזות חרדית" מוזרה של בגדים שחורים בלויים וכובעים שחורים מרופטים, כשהם צורחים "שאבס"!, בלשון אידיש עילגת וזורקים אבנים לעבר מכוניות שעברו בכביש שמתחתם. לפתע הבחין הילד כי מכיסו של אחד האנשים מבצבצת אנטנה של מכשיר קשר. הילד מיד הבין מיהם השניים והחל לזעוק באידיש "פוליצאיי"! "פוליצאיי"! עוברים ושבים חרדים התקבצו למקום וזיהו את הפרובוקציה המשטרתית. או – אז חשפו השוטרים את עצמם ועצרו את הילד המבוהל. הם רצו איתו לניידת הקרובה שהחנו ומיד נמלטו והוא נעצר עד לשות הבוקר שלאחר אותו מוצאי שבת. סיפור פרובוקציה נוסף היה מנת חלקה של משפחת פרגו'ן ברחוב עמינדב, היוצא מרחוב בר אילן בירושלים. לביתם נכנס, בשבת קודש, נער ב"חזות חרדית" והצטרף לשולחן השבת, שם ישבה משפחת פרגו'ן בחברת פעילים מהמחאות. הנער היה משת"ף של המשטרה. תוך כדי הסעודה איתרע מזלו ומכשיר הקשר המשטרתי שלו נפל מכיסו על רצפת הסלון. האנשים מסביב נדהמו לגלות מיהו. הוא עצמו נבהל, ולאחר שאסף לכיסו את המכשיר הוא ברח עימו למרפסת וסגר את הפתח עם חוט ברזל שהיה ברשותו. משם הוא הזמין את המשטרה לבית, בבקשה לחלצו מ"פוגרום". השוטרים הגיעו במהירות ופרצו את דלת הבית, הפכו את הרהיטים, שברו כלי זכוכית והוציאו אותו עימם. במוצאי שבת חזרו השוטרים – בתגבור כוח אלים, ושוב ערכו פוגרום בבית. הפוגרום הפעם תועד במצלמת וידיאו ששתל הרב וויספיש – האדמו"ר מקולומיא, והחומר הועבר לח"כ המנוח מש"ס – דוד טל, ולמצ"ח. המשטרה כמובן שטענה כי היא איננה מאתרת את השוטרים לפי התמונות המצולמות, למרות שהבכיר בשוטרים שערך את פוגרום הלילה נראה בבירור כאדם בריא בשר וכהה עור. לאחר ששוב ושוב לחצתי על מצ"ח הואיל אחד החוקרים למסור לי כי השוטר אמנם אותר והוא ממושב בצפון הארץ, ואילו המשטרה ביקשה ממנו יותר לא להגיע לירושלים כתנאי לאי העמדתו לדין. את ההוראה וההסכמה ל"דיל" הזה נתן שר המשפטים דאז, צחי הנגבי.

                                                   חקירה מיידית

     עד כאן מעט מ"קורטוב" הפרובוקציות המשטרתיות. אינני יכול לטעון בוודאות מה באמת אירע בבני ברק עם שריפת האוטובוס אבל חקירת הכיוון המצביע על פרובוקציה משטרתית כדי לסיים את הפגנות הציבור החרדי, היא בהחלט שווה בדיקה.

לזכרו של סידנא בבא סאלי

 

בס"ד

            לזכרו של סידנא בבא סאלי זצקו"ל /

                              הרב אליהו קאופמן

    בשבוע שעבר מלאו 37 שנה למותו של אחד מגדולי קדושי ישראל בדור הזה. הוא לא רק היה מלומד בניסים אלא היה זה תלמיד חכם ענק בנגלה ובנסתר. איש קנאי לדתו ואשר השררה והממון היו רחוקים ממנו. זה כמובן לא מפריע לקטני הדור לנסות להשתמש בכינויו: "בבא", ולהוליך שולל צמאי יהדות וניסים. וזה גם לא הפריע, ולא מפריע, ל"אגודת ישראל" ולש"ס להשתמש בשמו הקדוש לתעמולת הבחירות שלהן, למרות שהקדוש הלה חתם כבר בשנת 1965 נגד כול הליכה להצבעה פוליטית במדינה זו "הנוגדת את תורתנו הקדושה", כפי שהוא ביטא זאת במודעה האישית שלו. שמו של הקדוש היה רבי ישראל אבוחצירה, שנודע יותר בכינויו "הבבא סאלי".

    בשבוע שעבר – ב- ד' בשבט, מלאו 37 שנה למותו של אחד מקדושי דורנו האחרונים: הרב ישראל אבו חצירה, שנולד בראש השנה של שנת תר"ן (1889) במרוקו הרחוקה. הוא היה יותר ידוע בכינויו "הבבא סאלי". לרבים הוא זכור וידוע כמחולל נפלאות וניסים אבל הוא היה קודם כול תלמיד חכם, ולימים מקובל גדול. "הבבא סאלי" נולד למשפחה קדושה בשם משפחת אבו חצירה שמקורה דווקא מסוריה, ושתלמיד חכם שנסע לטורקיה, כשליח מצווה מארץ ישראל, היה הראשון שפרסם את ניסי המשפחה, כשהגיע רכוב על מחצלת לנמל איסטנבול – בירת טורקיה. זקנו הגדול של "הבבא סאלי" היה הגאון הרב יעקב אבוחצירה – בעל "האביר יעקב", שעל קברו בדנמהור שבמצרים נעצר המצביא הנאצי רומל ונכשל להמשיך בדרכו לכיבושה של ארץ ישראל מידי הבריטים. הרבה אבות תמיד נמצאים להצלחות וכך גם בעניין "הבבא סאלי", הרי שלא מעט חוגים חרדים, דתיים לאומיים ופוליטיקאים שונים מנסים להתהדר בהיותם קרובים אליו, ולכול אחד מהם כמובן יש את הסיפור – או לחילופין, את ה"בלוף" שלו. "הבבא סאלי" היה אדם קדוש ומקרב. הוא לא דחה איש מסביבתו הקרובה. הוא קיבל את כולם כשווים – כמובן ללא תשלום. ביתו היה פתוח לכול והוא הרבה בסעודות מצווה ובסעודות חינם לעניים ולנצרכים. 95 שנותיו היו עמודי תורה, עבודת ה' וחסד. אבל כמו לכול גדול בישראל כך גם לו היה קו השקפתי משלו, שרבים – לאחר מותו, מנסים לטשטש אותו ולרכב על בדותות שהמציאו לשם פוליטיקה בלבד.

                                         ביקוריו בארץ ישראל

     ארבעה פעמים הגיע הצדיק ממרוקו לארץ הקודש ורק לאחר הפעם הרביעיות הוא השתקע בה. בפעם הראשונה זה אירע בשנת 1922, והוא בן 33 בסה"כ. לאחר שנים ששימש ראש ישיבה במרוקו הוא עלה להתבשם מאוירתה של ארץ ישראל ונחת ישר בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים. מפגשו הגדול דאז היה עם הרב שלמה אליעזר אלפנדרי – "הסבא קדישא". באותם ימים כבר עבר ה"סבא קדישא" את שנתו המאה. ה"סבא קדישא" אלפנדרי – שמוצאו מיהדות טורקיה, היה מגדולי התורה של כמה דורות, והיה ידוע כקנאי לדבר ה' ולוחם בהסכלה ובחילוניות. באותם ימים הוא התנגד אפילו להקמת "אגודת ישראל" וראה בה סרח עודף מפלגתי בדיוק כמו "המזרחי" והציונות החילונית. מי שהיה האיש שאיתו עמד הרב אלפנדרי בקשר מכתבים והשקפות נגד שלושת הארגונים הללו היה האדמו"ר ממונקאש – בעל "המנחת אליעזר". גם "העדה החרדית" – שהוקמה אז בארץ ישראל נגד בוא הציונות ונגד "המזרחי", הייתה פחות רדיקלית ממנו. ה"סבא קדישא" אלפנדרי נפגש עם "הבבא סאלי" והתרשם ממנו חזק, כולל מהשקפותיו דאז של "הבבא סלי" בעניין המלחמה בכפירה ועד המשך שליטת התורה על עמך ישראל. ה"סבא קדישא" אלפנדרי ביטא זאת לאחר הפגישה הזו. אבל זמן לא רב אח"כ נקרא "הבבא סאלי" חזרה למרוקו ע"י רבו. יהדות מרוקו הייתה זקוקה לו על קרקע חדירת "אליאנס" החילונית למרוקו באמתלא הידועה של "השכלת היהודים בהשכלה כללית". בחוזרו למרוקו הוא חיזק את היהדות במיוחד בכפרים ובעיירות הקטנות של מחוז תפיללת ובשאר המקומות שחסר היה להם רועה רוחני והבנת התורה. במסגרת הזו הוא לחם להידור המצוות וכך למשל זכה לנס עצום – מעל גדר הטבע, בעניין ירידת הגשמים. באחת העיירות במדבר סהרה – בדרום מרוקו, נבנה על ידו מקווה, שחנוכתו כוונה למועד מסוים לאחר שבאופן טבעי ירדו שם גשמים, מהגשמים המועטים שהאזור יודע מידי שנה בשנה. משהתמלאו בורות האוצרות של המקווה במים גילה "הבבא סאלי" כי הוראותיו להידורי המקווה לא קוימו כפי שביקש. או – אז הוא הורה לבנותו מחדש עם הידוריו, ובין השאר להרוס את אוצרותיו ולבנותם מחדש, דבר שהיה כרוך בשפיכת מימיהם. העסקנים והרבנים טענו שדבר כזה ירוקן את המקווה החדש שיבנה ממים ורק לאחר תקופה ארוכה ירד שוב גשם כדי שיתמלאו שוב האוצרות החדשים שלו, ומי יודע כמה נשים לא תטבולנה עקב כך. "הבבא סאלי" היה נחוש לעניין ההידורים והתעקש לעמוד על בקשתו בטענה כי מי שחפץ בהידורים בקיום מצוות הטהרה יזכה בגשמי ניסים. הרבנים והעסקנים חרקו שיניים אך מוראה של משפחת אבוחצירה עמד ל"בבא סאלי" והמקווה הישן נהרס. והנה, ביום שלאחר סיום בנייתו של המקווה החדש ניתכו גשמים על טבעיים במדבר הצחיח של סהרה – שמאז ומעולם לא היו כאלה וספק אם יחזרו להיות כאלה, ואוצרות המקווה התמלאו במים, אף יותר מאשר בפעם הראשונה. באותם ימים כבר החלה מלחמתו בשליחי "אליאנס" והוא סיכל בכול העיירות והכפרים באזורו את כניסתם. באחת העיירות ניצלו את נסיעתו לכמה ימים מהאזור ואז פתחו שם ביה"ס של "אליאנס". משחזר "הבבא סאלי" לאזור נודע לו הדבר והוא התריע לפני מנהל ביה"ס לצאת משם אך הלה סירב. לאחר מספר התראות הודיע "הבבא סאלי" על חרם כלפי האיש ותוך כמה ימים פקדו את האיש צרות ואסונות משפחתיים. עבורו זה היה סימן מספיק לברוח מהעיירה ולסגור את ביה"ס שהקים עבור רשת "אליאנס". בשנת 1933 שוב ביקר "הבבא סאלי" בארץ ישראל וחזר ללמוד בישיבת המקובלים "בית אל". אך גם הפעם הוא חזר למרוקו – לאחר זמן קצר, לאחר ששוב ביקשו רבו ממרוקו לעשות זאת. בשנת 1951 עלה "הבבא סאלי" שוב לארץ ישראל – והפעם לאחר הקמת מדינת ישראל ותחילתן של העליות ממרוקו לארץ הקודש. אבל גם הפעם הוא לא נותר יותר מדי זמן ולאחר מעט יותר משנתיים הוא עזב את המדינה. שתי סיבות עיקריות גרמו לו לכך. האחת הייתה ראות עיניו על מצבם הרוחני בעיקר – אך גם הגשמי, של בני עדתו ממרוקו בפרט אך גם משאר עדות ישראל. עקירת היהדות ע"י מפא"י ההיסטורית – לצד השמד הרוחני שניהלו אנשי מפ"ם בקיבוצים, הותירו את האיש הקדוש הזה בדכדוכו. הוא ראה מולו מדינה שהפכה את העליות הראשונות של בני עדתו ממרוקו לריקות מתוכן רוחני ומרווחה כלכלית, לאחר שבמרוקו שגשגו אותן משפחות מבחינה כלכלית ורוחנית. הסיבה השנייה נגעה דווקא לרצון לא מעט מבני עדתו – ומבני עדות המזרח האחרים, לרוממו ולתת בידיו שררה. בספטמבר 1953 הלך לעולמו הרב בן ציון חי עוזיאל – "הרב הראשי הספרדי" של הממסד הציוני. רבים מרבני עדות המזרח – ומעסקניו, פנו אליו בתמימות שיקח על עצמו את התפקיד שהתפנה עם מותו של הרב עוזיאל. "הבבא סאלי" הבין שרוב רבני ועסקני עדות המזרח דאז שבויים בתוך הממסד החילוני של יוצאי אירופה האנטי דתיים והם אינם מבינים מה ילד יום. מנגד הוא גם הבין בהסברת העניין הוא רק ירחיק את עצמו מהם, מתוך היותם חלק מהחלום של "הגאולה החדשה". "הבבא סאלי" נזכר בפגישתו ההיסטורית עם "הסבא קדישא" אלפנדרי – בשנת 1922, לאחר שכבר קמה "הרבנות הראשית לישראל". באותה פגישה הוא הבטיח ל"סבא קדישא" כי לעולם לא ייקח חלק בממסד "הרבני" החדש שיזם חיים ויצמן מטעם התנועה הציונית. "הסבא קדישא" טען בפני "הבבא סאלי" כי תפקיד "הראשון לציון" הספרדי לעולם לא יחזור להיות כבעבר – כול עוד הציונים שולטים בישוב היהודי בארץ ישראל, ובוודאי שלא יהיה כפי שהוא היה בימי הטורקים, כאשר בני עדות המזרח והספרדים בחרו בעצמם את "הראשון לציון" דרך נציגי בתי הכנסת, שהיו כולם שומרי שבת למהדרין, לעומת השיטה החדשה של הציונים, ש"הראשון לציון" הספרדי יבחר גם ע"י מחללי שבת, ואפילו ע"י אנטי דתיים, שיכפפו את הנבחר לרעיונותיהם האנטי דתיים. בפרק הזמן שהוא שהה בישראל הוא רק נוכח בצדקת הנבואה המרה של ה"סבא קדישא", על המצב הרוחני בארץ הקודש, אם תוקם המדינה. במהלך שהותו הוא גם נפגש גם עם חכמי החרדים האשכנזים – ובראשם ה"חזון אי"ש" מבני ברק, והבין כי הללו מתנגדים אף הם ל"רבנות הראשית לישראל" כהנהגה רבנית. המוצא של "הבבא סאלי" היה לעזוב שוב את הארץ ולברוח מההצעה שהוצעה לו. "הבבא סאלי" יצא לצרפת אך בצרפת הוא גילה שגם שם עדתו – לצד יוצאי תוניסיה ואלג'יריה, מתדרדרים רוחנית, אם כי לאו דווקא כלכלית. משם הוא נדד לתוניסיה וחזר למרוקו. בשנת 1964 חזר "הבבא סאלי" לארץ הקודש – בפעם הרביעית, והפעם לאחר שרוב יהדות מרוקו עזבה לארץ ישראל ולאחר שתפקיד "הרב הספרדי הראשי" ניתן כבר לרב יצחק ניסים. המקום שבו נחת בתחילה הייתה העיירה יבנה, בקרבת חתנו.

                                     מיבנה לנתיבות דרך אשקלון

     לא לאורך זמן חי "הבבא סאלי" ביבנה. המקרה שגרם לו לעזוב את העיירה התרחש לאחר שבביתו ביקר ראש כולל - מחוגי הליטאים החרדים, שהיו אז הגרעין התורתי היחיד בעיירה. ראש הכולל – שהתחנך בחינוך הליטאי על שנאת החסידות, לא ידע לעומק מיהו הקדוש העומד בפניו ומהן השקפותיו. אותו ראש כולל שוחח בדברי תורה וארגון עם "הבבא סאלי" עד שסיים את דבריו בדברי לעג על הבעל שם טוב ועל החסידות. "הבבא סאלי" עשה עצמו לא מגיב אך כשהאברך הלה עזב את ביתו הוא מיד קרא לגבאו וביקש ממנו לארוז מיד את הציוד ולעזוב את העיירה, בטענה כי "במקום שמדברים דיבורים כאלה נגד קדושי ישראל מסוכן לשהות אפילו רגע נוסף". למחרת עזב "הבבא סאלי" את יבנה לכיוון העיר אשקלון, ששם הייתה קהילה גדולה של יוצאי מרוקו.

                                        ההשקפה החסידית

    לא לחינם היה "הבבא סאלי" חדור כעס וחלחלה על גברי ראש הכולל. עוד במרוקו עמדה משפחת אבו חצירה בקשר עם אדמו"רי החסידים של מזרח אירופה. משפחת אבוחצירה נקטה – שנים רבות, קו פרו חסידי והייתה ממעריצי הבעל שם טוב ותלמידיו, כאשר הציבור שלהם, בהרי האטלס ובמדבר סהרה, היה ציבור עממי בדומה לציבור העממי של ראשי החסידות בכפרי רוסיה, פולין ושאר מזרח אירופה. משנפגש "הבבא סאלי" עם ה"חזון אי"ש" הוא שאלו האם הוא המשתייך לחסידים או לאלה שמתנגדים לחסידות. "החזון אי"ש" ענה לו שאמנם הוא משתייך לליטאים, ששנים רבות לחמו בחסידות. "הבבא סאלי" השיב לו כי הוא ומשפחתו הינם שייכים ללומדי הלקח והיהדות של החסידות והבעל שם טוב הקדוש. באשקלון התגורר "הבבא סאלי" תקופה מאוד מאוד קצרה ולאחר קצת יותר מחודש הוא עקר לנתיבות – בשנת 1970. הסיבה לעקירתו לנתיבות הייתה משום חששו ההלכתי כי אשקלון איננה חלק מארץ ישראל, עפ"י הגמרא וההלכה. בשנת 1965 נפגש "הבבא סאלי" עם גאב"ד "העדה החרדית הספרדית" – עם חכם יעקב מוצפי. בעקבות שיחתו עם חכם יעקב מוצפי הוציא "הבבא סאלי"– ב- א' אדר א' תשכ"ה, מודעה בשמו על צירוף התנגדותו לכתב ההתנגדות של רבני "העדה החרדית הספרית" להצביע בבחירות לפרלמנט הישראלי ובבחירות המוניציפאליות בישראל וסיים במשפט כי "אסור להשתתף בבחירות של השלטון, אשר זה נגד תורתנו הקדושה". עדות על דעתו של "הבבא סאלי" נגד ההצבעה בבחירות כלשהן בישראל הביאו גם חתנו הרב יהודה יהודיוף ומשמשו, הרב אליהו אלפסי. אחד האברכים ששהה בביתו של "הבבא סאלי" באחד מימי הבחירות לפרלמנט הישראלי העיד לימים כי "הבבא סאלי" סגר את מנעול ביתו בפניו ואמר לו "כפי שאני לא יוצא להצביע היום כך גם אתה לא יוצא לשם". בנו של "הבבא סאלי" – רבי מאיר אבוחצירה, טען לא פעם כי "דעתנו היא כדעת האדמו"ר מסאטמר – שאסור להשתתף בבחירות כלשהן, במדינת ישראל". לצד אהדתו של "הבבא סאלי" לאדמו"ר מסאטמר – הגאון רבי יואל טיטלבאום זצקו"ל, הרי שהוא גם רחש אהדה לאדמו"ר האחרון והמנוח של חב"ד, בשל פעילות לקירוב הרחוקים של האחרון. לימים ניסו גם "אגודת ישראל" וגם ש"ס לגנוב את דעת הקהל הדתית והחרדית ולטעון כי "הבבא סאלי" תמך בהן.

                                        השקרים הגסים

   הראשונים בגניבת הדעת היו אנשי "אגודת ישראל", בבחירות 1981. הקמתה של תנועת תמ"י ( שהתפלגה מהמפד"ל) – שבראשה עמד אחיינו של "הבבא סאלי, השר לשעבר אהרון אהבו חצירה, הביאה את "אגודת ישראל" להוציא מודעה על תמיכתו של "הבבא סאלי" בבחירות 1981 ב"אגודת ישראל". למעשה המודעה הזו הייתה זיוף שבתחתיתה הודבקה חתימתו של "הבבא סאלי", שנלקחה ממודעה אחרת, בה חתם "הבבא סאלי" על הצטרפותו בתמיכה תורתית למבצעי תורה בעבר. הדבר נודע ל"בבא סאלי" וציער אותו מאוד אך הוא ביקש לא להגיב בשמו כדי "למנוע חילול ה' בפני הציבור החילוני וממסדו בישראל". משנות התשעים של המאה העשרים ואילך החלה ש"ס – ע"י אריה דרעי ואלי ישי, לטעון כי "הבבא סאלי" הביע את תמיכתו בה מאז הקמתה, בבחירות הראשונות שבהן השתתפה לפרלמנט הישראלי. בסיפור של טענת ש"ס ההונאה בולטת הרבה יותר מאשר בפרשת "אגודת ישראל". "הבבא סאלי" נפטר ב-8 לינואר 1984 (ד' שבט תשמ"ד) בעוד שש"ס – כמפלגה ארצית שהתמודד ה לבחירות 1984 הוקמה פחות משלושה חודשים לפני בחירות 1984, שהתקיימו ב-23 ליולי 1984. דהיינו "הבבא סאלי" ניפטר יותר משלושה חודשים לפני הקמת ש"ס הארצית... יתארה מכך, האיש שנתן את האות והלגיטימציה להקמת ש"ס ולהצבעת הליטאים החרדים למפלגה זו בבחירות 1984 היה הרב מנחם מן שך, רבה של היהדות הליטאית בישראל ובעולם, ומי שנלחם בחסידות חב"ד בכול כוחו. מנגד, "הבבא סאלי" היה – כאמור, בעל אוריינטציה חסידית ואף אהד את האדמו"ר מחב"ד. גם אילו "הבבא סאלי" היה חי בזמן הקמת ש"ס הוא לא היה מורה להצביע עבורה – ואולי אף יוצא נגדה. בבחירות הקרובות לפרלמנט הישראלי כנראה ששוב תצא ש"ס בשקר הגס הזה – על תמיכתו של "הבבא סאלי" בהקמתה, לאחר שכבר נח על משכבו בעולם האמת...

    יהיהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצור החיים.

       

         

החיים על פי ערוץ שלוש עשרה

 

בס"ד

           החיים עפ"י ערוץ 13 / הרב אליהו קאופמן

    כתבת הטלויזיה – של ערוץ 13, ששודרה בחילול ליל שבת פרשת "וארא" תשפ"א, היא בעצם מסכת עשרת המכות שהשלטון האנטי דתי הנחית על מושג "גדולי הדור", והפך את העולם הליטאי – תורתי לירוד ביהדותו יותר מעולמם של בני "הכיפות הסרוגות", דאז ודהיום. ועל כול הקרקס השפל והעלוב הזה מנצח נער קטון בשם ינקי קנייאבסקי. ממש אחרית הימים:" ונער קטון מושל בם".

    זה התחיל ברגל שמאל וזה נגמר ברגל שמאל. כך לפחות כשמדובר בתוצאת ריאיון השידור מביתו של הגר"ח קנייאבסקי, מבעד לעין השידור של הערוץ הטלויזיוני של ערוץ 13. והכול מנקודת מבט תורתית. מי שבישל והכין את הבושה הזו ידע גם כיצד היא תסתיים: בחילול שבת של פרשת "וארא" תשפ"א. וה"שף" הזה – שבישל את הבושה הזו שמו כמובן ינקי קנייאבסקי, הנכד שהשתלט על בית סבו ודרך הטלויזיה החילונית הוא שולט, כביכול, בתדמית העלובה של העולם החרדי בימים אלה. זה לא יכול היה לקרות בימיו של הרב אלעזר מנחם מן שך, ואפילו זה לא היה מתרחש – באוקטבות שכאלה, בראשית "עידן הנכדים", של ימי הרב יוסף שלום אלישיב. אבל ככול שפורצים פרץ בחומת היהדות כך גם החומה היא הופכת לתל של אבנים ומבעדה אפשר להציץ לכול החרכים – כולל המטבח, חדר השינה וחדר האורחים. ינקי קנייאבסק – "הנכד הבכיר", ידע היטב מיהי איילה חסון מ"ערוץ 13" ומתי ובאיזה יום ושעה תפורסם הכתבה על סבו (מה שבטוח שהסבא הקדוש לא ידע...) אבל כנראה שהחישובים של ינקי הם עפ"י שיעור הצפייה, וכזה יש כמובן הרבה יותר גדול בליל שבת קודש, רחמנא לצלן. המוטו המרכזי היה שיתוף פעולה בין המדינה למשת"פיה הליטאים, שמזמן זנחו את מורשת ההגר"א, ה"חזון אי"ש" ואפילו את מורשת הרב שך. השלטון החילוני היה חפץ להוכיח כי העולם החרדי – הליטאי כפוף לו, וכי כול החרדים נשמעים לשלטון האנטי דתי, ואילו ינקי קנייאבסקי היה צריך להוכיח כי סבו אמנם תומך בחיסונים ובעד הפסקת לימודי התורה בת"תים, וזאת לאחר מה שכבר כתבתי בשבוע שעבר, על ההקלטה שבה אברך מצווה ע"י הינוקא ינקי להשמיד את ההקלטה שבה הגר"ח קנייאבסקי מורה לו ולמשפחתו לא להתחסן.

                                          המהפך של "דגל התורה"

      הרבה מים עכורים עברו בנהרות הביוב של הפוליטיקה הליטאית של "דגל התורה" מהימים שהרב שך קרא לקיבוצים ולאנשי מפלגת העבודה "אוכלי השפנים" ועד לימים האלה, שבהם מי שמייחצ"ן את הרב קנייאבסקי, בכתבה שחיללה את השבת, הוא יצחק הרצוג – יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, כאשר "דגל התורה", שרבניה לפני מספר עשורים נלחמו נגד הציונות, הפכה לחלק מה"הסתדרות הציונית העולמית" ואילו "שושביני" האופורטוניזם הזה, יצחק הרצוג ויצחק פינדרוס היו אלה שהובילו את הכתבה האומללה הזו. לא במקרה העדיף ינקי קנייאבסקי שגב' חסון תהיה כוכבת הכתבה ולאו דווקא אבישי בן חיים יהיה האיש (פרשן החרדים הוותיק של ערוץ 13) שיבצע את הכתבה. גם כתבת החרדים של הערוץ הזה – אריאלה שמה, נדחקה הצידה ולא במקרה, כי ינקי הינוקא חיפש דיל מוצלח עם מי שבקי פחות בעולם החרדי, ובמיוחד איננו יודע מהי "קופת העיר" של בני ברק, שהכתבת אריאלה וגם בן חיים יודעים היטב את סירחונה. לא במקרה העיר "טוקבק", לאחר פרסום הכתבה, שאמנם הכספים האדירים ב"קופת העיר" של בני ברק הם בלתי יאמנים לעומת חייו הצנועים של הגר"ח קנייאבסקי, אבל כדאי לבדוק מול הכספים האדירים הללו את חיי המותרות של נכדי הגר"ח קנייאבסקי, ואז אולי יתחילו להבין מדוע היה חשוב לינקי ולבני משפחתו "להלבין" את כספי "קופת העיר" הבעייתים מאחורי התמונות על המטבח הצר והקירות הסדוקים של סבו הגדול. "קופת העיר" הפכה למכשיר טרוריסטי של ראשייה – המעבירים אליה את רוב תרומות היהודים החרדים בחו"ל ואף בארץ, וכאשר ראשי משפחות נזקקות מגיעים לפתחי הגבירים בחו"ל הם אפילו לא נהנים מפירורי העבר בטענה כי "תלכו לקופת העיר בני ברק, שם נתנו את הכספים שלנו בהוראות הגר"ח קנייאבסקי". אבל ב"קופת העיר" אין חלוקה שווה עפ"י המצב הכלכלי של אברכים עניים באמת. שם המקורבים זוכים בהטבות, במלגות שמנות ושם מי שאיננו חבר ב"דגל התורה" הוא סרח עודף "הנהנה" רק מהפירורים. פעילי ה"קופה" הם אלה שלא רק גורפים ממון אלא מטיילים כ"מתרימים" בעולם הגדול ומשתכנים במלונות פאר. לפעמים הם מקבלים כספים כפולים עפ"י שמות בדויים. יעקב בן דוד – יליד לונדון, עבד שנים ב"קופה" ולא פעם טען בפני בני משפחתו ופני מקורביו ש"אם התורמים היו יודעים מה עושים בכסף הזה ולאן הוא הולך הם לא היו נותנים להם אגורה". בכלל, הליטאים שלאחר דורו של הרב שך השתלטו על קופות רבות בערים החרדיות ומזרימים את התרומות לאנשיהם. הליטאים החדשים גילו כי בסיסמאות של "חסד" ו"סגולות" אפשר באמת "לעשות קופה". גדולי הליטאים – עד מותו של הרב שך, נלחמו בשצף קצף נגד כול ענייני הקמעות, הברכות וההשתתחות על קברים – ועוד תמורת תשלום הגון בצד כול אלה. והנה, לפני כשנה העלה אותו ערוץ טלויזיוני – אבל ע"י אמנון לוי, כתבה שבה מצולמים העו"דים של נתניהו המקבלים מהגר"ח קנייאבסקי ברכה תמורת צ'ק של מיליון ₪! בוודאי שהכסף לא הלך לישיש הצנוע הזה אבל הוא בטח הלך ל"קופת העיר" דרך ינקי ובני דודיו, החיים חיי פאר. ודי לחכימא ברמיזה...

                                    הזולות של מכירת היהדות

     הסתובבותה של אישה גלוית שיער, המתבדחת עם נכדיו של רב גדול בישראל, ונכנסת עם מצלמתה לכול חדרי ביתו, היא שערוריית צניעות אחת גדולה ובצידה שערוריית התנהגות לא צנועה על פי אמות המידה התורתיות. בביתו של הרב שך בטח לא הייתה איילה חסון מעזה להסתובב כך. גם הסתובבותה של גב' חסון בבני ברק וניהול שיחותיה הקולניות עם כול עובר ושב – מתוך מכוניתה, בוודאי שלא היו מאושרים ע"י ה"חזון אי"ש", הרב שך וגדולי תורה אמיתיים ולא ע"י איזה גמד רוחני כינקי קנייאבסקי, שמאיים על אברכים שאם לא ימחקו הקלטות הוא לא יפתח להם את דלת היציאה מבית הרב, גם אם המשטרה תגיע. אבל מה שינקי קובע זה מה שמתקיים וכול השאר פולקלור מסורתי. ההצגה המבוימת של חסון עם ינקי קנייאבסקי הייתה גלויה. פעמיים בשידור – בהתחלתו ובאמצע השידור, שואלת הגב' חסון את ינקי קנייאבסקי: "אתה ינקי הכול יכול"? והוא – בחיוך של נוכל משומן וממולח, מאשר זאת! הסתובבתי מספיק בבתי גדולי תורה ואדמו"רים וראיתי כיצד זה או אחר משמשים כגבאים, כעוזרים וכו'. ראיתי כיצד חלק מהם באמת מסורים לרבם וראיתי גם חלק שניצלו את כוחם כדי להחליט מי יכנס ומי ידחה וכו''. אבל במחלל שם שמים כמו הינקי הזה עוד לא נתקלתי. אני זוכר את הסבא – הרב חיים קנייאבסקי רק לפני פחות מעשור, כשינקי עוד לא בקע מהביצה הפוליטית שלו. אז הגעתי לגר"ח קנייאבסקי כדי להחתימו על עצומה להצלת קברי יהדות רומניה מידי הפדרציה המתבוללת שם. היה לו אז גבאי עדין וירא שמים שהכניס אותי לקודש פנימה בלי "טריקים ושטיקים", ולאחר שהגר"ח שמע את דברי ועלעל בעצומה ובחתימותיה הרי שהוא חתם לא לפני שהוסיף בבדיחות דעת: " אם כולם חתמו למה שאני לא אחתום" ?! ראיתי בשעתו את התנהגותו של נכדו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל - הנכד לא השתמש בו כאמצעי לביסוס כלכלי ולמעמד אישי – הוא שמר עליו כמו שנאמנים לסבא באמת. אני זוכר את גבאיי הרב שטיינמן בפעולה – הם לא היו אגרסיביים, ובודאי שלא סחרו בברכותיו או תיווכו לו "קמעות" ו"ברכות" בתשלום לשואלים. אצל האדמו"ר הנוכחי מוויזני'ץ בכלל אפשר להיכנס ללא גבאים. האדמו"ר מבלזא שולט על כול מי שנכנס אליו. גבאי הגר"ע יוסף היו רק מכניסים ומוציאים עפ"י תור רשום ורק במקרים קיצוניים הם היו מתערבים, אבל מיידעים מראש את הגר"ע יוסף על כך. שם מעולם לא גבו כסף על ברכה, ובוודאי שלא מעו"דים ועוזרים של ראשי ממשלות. הגר"מ אליהו זצ"ל שלט היטב על הנכנסים אליו ועוזרו – הרב זעפרני, היה רק איש טכני ומתווך בלבד. ומעל לכול היה הרב שך – לגר"מ שך היה עוזר בשם הרב יחזקאל אסחייק. הוא לא היה קרוב משפחתו או משהו כזה. הוא היה עוזר מסור מאין כמוהו שדאג בעיקר לשמש כאיש טכני, סייען בריאות ומכניס ומביא עפ"י פקודתו של הגר"מ ש"ך. הרב שך בכוונה מידר את בני משפחתו מתפקידי השימוש והתיווך. אבל שיטתו של ינקי קנייאבסקי היא שונה. הוא פשוט מנצל את סבו להתעצמות הקריירה העתידית שלו, ואולי גם לביסוסו הכלכלי. הוא הצליח לשכלל את הכוח של דרעי – השליט הכול יכול ב"חכמי התורה" של ש"ס, עם שיטת האדמו"רות של החסידים – שהייתה כול כך מאוסה ולצנינים בעולם הליטאי, ועם שיטת ה"פסדו – בבאות" של חילוניים ספרדים המחופשים ל"חרדים". עד כמה מנהגי ינקי זרים לעולם התורה האמיתי – והם תעתיק של סחר ביהדות, גיליתי בעיר מנצ'סטר, שבבריטניה הרחוקה דווקא. התארחנו אצל אלמנה צדקת שבאמת חפצה לקיים את אמונת החכמים התמימה שלה. היא הניחה על שולחן ליל השבת בקבוק יין שרף והצהירה כי הבקבוק התברך מפיו של הגר"ח קנייאבסקי והבטיחה תמורת שתיית כוסית לכול מי שישתה ממנו הרים וגבעות, שכדי שלא לחלל שמים לא אחזור עליהם. חלפו הימים שרבני הליטאים יצאו חוצץ נגד מעשי הבקבוקים הללו וקראו להחרים רבנים המשתמשים בשיטה הזו. בטוחני שהגר"ח קנייאבסקי מעולם לא ראה את הבקבוק הזה ושכמותו. ינקי ובני דודיו הם בעלי הרעיון הזה, אותו רעיון שה"סטאייפלר" (אביו של הגר"ח קנייאבסקי) נלחם בו בכול כוחו, בעצומות ובמכתבים פומביים.

                                               המכה לספרדים

     כשגב' חסון קראה לגר"ח קנייאבסקי "רבה" (תרגום לעברית מאידיש: "אדמו"ר) מספר פעמים – ום המרואיינים ועוברי הבטל ברחובה של בני ברק חזרו על התואר הזה כתוכים, הרי שהגאון מוילנא בכה בשמיים בכי תמרורים, אבל עימו בכו בשמים גם אדמו"רים אמיתיים וקדושים ולצידם חכמי עדות המזרח – ובראשם "הבבא סלי" זצקו"ל. בכינוי הזה – "רבה", כאילו ירקה החסונית בפרצופם של כול חכמי ליטא, הונגריה וגרמניה, שרבותיהם נלחמו נגד המושג הזה, גם כשרבנים קדושים התעטרו בו. ינקי קנייאבסקי דווקא היה מאושר. ה"צו'לנט" שלו עלה יפה. לפני למעלה מיובל צפה את הדברים הללו הרב ישראל יצחק ירחמיאל דאמב, בספרו "העתקות", שם הוא הזכיר לליטאים כי עניין ה"נכדים" לא היה מעולם חלק מהשקפתם אלא "הבן יורש" בלבד – ובתנאי שהוא גאון תורה, לפחות כאביו. מי שחטף את ההשפלה הקשה בתכנית הזו הייתה ש"ס. גב' חסון – יחצ"נית החצר של ינקי הנכד, שעלתה לכותרות לפני כעשרים ןחמש שנה ביצאה למלחמה נגד ש"ס והגר"ע יוסף, העירה כי אנשי ש"ס נשמעים יותר לגר"ח קנייאבסקי מאשר לחברי "מועצת חכמי התורה" של ש"ס. בערבית השם אריה מתורגם לשם "אסד". לפני שנים – כשחפז אל אסד האב שלט ללא עוערין בסוריה, וכפו הייתה מונחת על לבנון, הרי שאחד העיתונים בישראל כתב בכותרתו כי הלה הוא אריה בלבנון אך עכבר בגולן, מפחדו מישראל. וכך גם עם אריה דרעי. דרעי הוא גיבור כול יכול על הפוליטיקאים והפוליטיקה הממלכתית ועל החילוניים אבל כשמדובר ביהדות החרדית הוא מתגלה כעכבר קטן המרומם כל סנטימטר של רב אשכנזי, גם אם צריך להחניף לנכד עלום וצעיר, בעוד שהוא משפיל את גוום של גדולי ספרד בדורנו. מותו של הגר"ע יוסף החזיר את החרדים הספרדים לימי שעבודם ע"י העולם הליטאי והפכם ל"וואסלים". גם גב' חסון – הגבורה הגדולה והתקיפה מול פוליטיקאים ואנשי תקשורת ישראלים, התגלתה כעכבר עושה רצונם של בני הכת הליטאית מבית הרב קנייאבסקי. או שאולי הייתה כאן עסקה שעוד נשמע עלייה בע"ה.

                                         המושל בקליפה

     הנכד הכול יכול הזה יודע להעלים מסבו הגדול את האמת ומציג בפניו רשעים כצדיקים ולהיפך. בעולם החרדי הפסוק "על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין" איננו עוד עבור רבנים נשואי פנים אלא עבור נכדים ועסקנים השולטים ברבותיהם בעזרת חוטי הבובות. והנה הגר"ח קנייאבסקי מקבל את כול ראשי האנטי דת בישראל, ובראשם אייווט ליברמן ונושא כליו, אלי אבידר. בטח שינקי כבר לחש על אזנו כי מדובר ב"עסקנים חילוניים אוהבי תורה ומצוות". כשה"חזון אי"ש" היה אמור לקבל את בן גוריון, ראש ממשלה שהכניס לממשלתו את החרדים והעדיפם על מפ"ם, הרי שה"חזון אי"ש, קיבלו רק משום הבטחת הפטור לבחורי הישיבות, וגם בפגישה עימו לא הסתכל בפניו. ואילו הגרי"ז מבריסק סירב להתראות עם בן גוריון על אף שהלה עמד ממש על מפתן דלת ביתו הסגורה ושלישו, יצחק נבון, התחנן שהגרי"ז מבריסק יקבלו. ההבדל הוא שאת שני גדולי ישראל הללו – שלא נמנו אפילו על המחנה הקנאי, איש לא הנחה ולא סיבב ואילו את הגר"ח קנייאבסקי פשוט מבלף ומסחרר אותו נכד שנהנה כול כך לשמוע מגב' חסון שהוא "ינקי הכול יכול"...  

                                              השדרוג השפל

     סיפור הכתבה הזו – ששודרה בחילול שבת המוני, היא סיום של תהליך שדרוגה של מפלגת "דגל התורה" ע"י השלטון והתקשורת החילונית והאנטי דתית, ממפלגת ההשקפה הטהורה למפלגה עלובה שגם הכיפות הסרוגות הפכו לימים רדיקליים יותר ממנה ומרבניה ביהדות הצרופה, יותר מאשר אלה שנערי "קול חי"   ונכדים יהירים שולטים בה מטעם השלטון האנטי דתי.

 

בס"ד

            גידול הפרא מהמדבר / הרב אליהו קאופמן              שנים רבות טופחה גב' לוסי האריש ע"י "גורמים עלומים" – אך מסתמא גם "ממלכתיים". היא חדרה לתקשורת הישראלית לאו שדווקא בגלל כישוריה (גם אם מדובר באישה כישרונית...) אלא בגלל דעותיה ודמותה. היא נכנסה למשבצת שהממסד הישראלי כול כך רצה : ערביה כמו שהממסד החילוני והציוני רוצה שערבייה תיראה. לא רק שתהיה שונה בדעותיה הפרו ציוניות משאר האוכלוסייה הערבית אלא ככזו שתשבור את המסורה המוסלמית השמרנית ותהפוך למתירנית ערבית לכול דבר. היא הוזמנה על במות עם אנשי בוהמה ישראלים מתירנים והייתה אמורה לפרוץ דרך בחברה הערבית למתירנות ישראלית. והיא, בשנותיה הללו, סיפקה את הסחורה יפה מאוד. במישור הפוליטי היא הפכה לציונית מהציונים ויצאה נגד המפלגות הערביות – ולימים גם נגד "הרשימה הערבית המשותפת", היא כיכבה במודעות דוגמנות והייתה הקול הציוני של "הערבייה האחרת". מלבד הבלטתה במרכז ההוויה התקשורתית – כמגישת תוכניות טלויזיונית והשתתפות ב"פנלים", הרי שגם דאגו מידי זמן קצר בקצר לערוך עלייה סרט הסברה, כאילו היא באמת איזושהי מנהיגה. והיא גם תפסה תאוצה באופן אישי, כאילו מאז ומתמיד היא הייתה במרכז ההתעניינות ולא עוד "סנדלה" מלאכותית מפאתי המדבר השומם. היא כול כך שירתה את הממסד הישראלי עד שאפילו הצדדים היותר קיצוניים בחברה הציונית רוו ממנה נחת, ומ"אמרי השפר" שלה נגד החברה הערבית. כך למשל הכהניסטים של ארגון "להבה" – ובראשם בני גופשטיין, החלו לצטט את אימרותיה נגד הגברים הערבים במסגרת מלחמתם בהתחברות יהודיות לערבים. היא הבטיחה שלא תתחתן עם ערבי וציירה את הגברים הערביים כבני השטן. אבל באיזשהו שלב היא פשוט קפצה יותר מדי. מרוב הרצון שלה להוכיח את "ישראליותה" היא החלה לסנוט בצבורים יהודים - ובראשם כמובן בחרדים. אח"כ החלה לפרסם פוסטים מצולמים ולבקר את החברה הישראלית היהודית במלחמותיה הפנימיות. וחוץ מזה הרי ששתן הגאווה עלה לראש. ואז החלו גם החריקות. בערוצים הממלכתיים הבינו שהגולם עוד מעט ויקום על יוצרו. גם את חתונתה עם צחי הלוי היא ידעה לתקשר היטב – כאילו זו חתונת המאה. מישהו כמובן דחף את העניין. היו עד אז עוד חתונות מעורבות אבל את ה"פוקוס" שמו עלייה. אולי, אם היו יודעים מיהו חמיה החדש, אזי, היו מבינים את צמיחתה המטאורית, את הרקע לחתונתה ואת הכוח העלום שמסייע לה לשרוד גם כיום...פירוק "ערוץ 10" הטלויזיוני והיכנסו ל"ערוץ 13" הביאו חיש מהר להורדתה של הגב' מהמסך. הוא כמובן רטנה ושוב רטנה – כי עבורה זה כבר הפך לטבעי שבה לא נוגעים לעולם. גם בערוץ "כאן 11" הצמיחו לה כנפיים לאחר שהנחתה שלא עפ"י התקנות הממלכתיות אירועים של קבוצת "דרכנו". גם לפוליטיקה רשמית של תקשורתנים יש כנראה גבול. היא כמובן עשתה מהפרשה צעקות ומטעמים אבל פחות או יותר באותה תקופה אותו ערוץ ששם לה גבולות גם נקט אמצעים נגד אראל סג"ל שהשתתף באופן גלוי בתמיכה בנתניהו, בבית ראש הממשלה ממש, וסגל סיים אף הוא באותו ערוץ את תפקידו. אבל מי כמוה – עם גאוות "מנקי ארובות", שתשלים על נפילתה מ"איגרא רמה לבירא עמיקה". כעבור זמן קצר היא התחברה לאלה שבגללם את היא ראתה את הדלת האחורית של "כאן 11" – לארגון "דרכנו". וכך הוקם הערוץ "דמוקרט טי.ווי.", שאיננו אלא ערוץ פוליטי בתחפושת "דמוקרטית" ו"אובייקטיבית".

 

דמוחרטה טי.ווי. 3

 

בס"ד

 /  הרב אליהו קאופמןt.v.              דמוחרטה

    גב' לוסי האריש נסקה מחדש על גבי הערוץ שנקרא "דמוקרט טי. וי.". זהו ערוץ המציג את עצמו כ"ערוץ התקשורת הפתוח האמיתי והיחיד בישראל" אבל כשמביטים במגישה שלו, במרואייניו וב"ממליצים" שלו מגלים שזהו ערוץ פוליטי לכול דבר – בדיוק כמו "ערוץ 20". אבל ההבדל בין השניים הוא ש"ערוץ 20" איננו מסתיר את עמדותיו והשקפותיו ואילו "הדמוקרט" החדש הוא בבחינת זאב פוליטי בעור של כבש תקשורתי תמים.

      מעל כשמונה חודשים עלה לאויר ערוץ שידור המכנה את עצמו משום מה "ערוץ   טלויזיה". הערוץ החדש גם משתמש בשם הפופוליסטי – "דמוקרט", כדי לגנוב עוד ועוד לבבות (ולא ראשים...) של הציבור הישראלי. לי אין שום בעיה שכול מי שיפתח ערוץ שידור יתחרה בערוצי השידור הרשמיים. אדרבה, "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אני בכלל בדעה כי משרד התקשורת הישראלי צריך לאפשר לקבוצות פרטיות וגם ציבוריות להתחרות על הקמת ערוצי רדיו וטלויזיה חופשיים – כמו במדינות אחרות ורבות בעולם החופשי, משום שתקשורת איננה צריכה מכרזי יכולת וכישורים, שהם למעשה גבולות תחומים של הממסד את מי להעדיף. אבל עיקרון אחד חייב להיות מאחורי כול ערוץ שידור המתיימר לומר ולבשר את האמת שלו. העיקרון צריך וחייב להיות מבוסס על הצגה אמיתית של עצמו. לצערי הרב אנשי ה"דמוקרט ט.ווי.", שעלה בחודשים האחרונים לשידור, רחוקים ממה שהם מנסים לייצג. שני גורמים אינטרסנטים חברו זה לזה והקימו את הערוץ ה"טלויזיוני" הזה. זוהי קבוצת "דרכנו", שכול כולה היא קבוצה פוליטית – אליטיסטית המעוניינת להחזיר אחורה את הדמוקרטיה בישראל, ואליה התחברה הגב' לוסי האריש, שערוצים ממלכתיים פיטרו אותה, והאחרון שבהם היה "הערוץ הממלכתי" של "כאן 11". כותב שורות אלה איננו ממעריצי התקשורת "הממלכתית" וגם לא בדיוק מתומכיו של ראש הממשלה – בנימין נתניהו, ומפלגת הליכוד. אבל כשלוחמים בדרך מסוימת נגד דרך אחרת צריך וחייבים להיות הוגנים. המלך אלכסנדר ינאי הוריש לאלמנתו לימים – המלכה שלומציון, על ערש הדווי שלו, את המשפט הבא: " אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מאלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס".

                                           גידול הפרא מהמדבר

         שנים רבות טופחה גב' האריש ע"י "גורמים עלומים" – אך מסתמא גם "ממלכתיים". היא חדרה לתקשורת הישראלית לאו שדווקא בגלל כישוריה (גם אם מדובר באישה כישרונית...) אלא בגלל דעותיה ודמותה. היא נכנסה למשבצת שהממסד הישראלי כול כך רצה : ערביה כמו שהממסד החילוני והציוני רוצה שערבייה תיראה. לא רק שתהיה שונה בדעותיה הפרו ציוניות משאר האוכלוסיה הערבית אלא ככזו שתשבור את המסורה המוסלמית השמרנית ותהפוך למתירנית ערבית לכול דבר. היא הוזמנה על במות עם אנשי בוהמה ישראלים מתירנים והייתה אמורה לפרוץ דרך בחברה הערבית למתירנות ישראלית. והיא, בשנותיה הללו, סיפקה את הסחורה יפה מאוד. במישור הפוליטי היא הפכה לציונית מהציונים ויצאה נגד המפלגות הערביות – ולימים גם נגד "הרשימה הערבית המשותפת", היא כיכבה במודעות דוגמנות והייתה הקול הציוני של "הערבייה האחרת". מלבד הבלטתה במרכז ההוויה התקשורתית – כמגישת תוכניות טלויזיונית והשתתפות ב"פנלים", הרי שגם דאגו מידי זמן קצר בקצר לערוך עלייה סרט הסברה, כאילו היא באמת איזושהי מנהיגה. והיא גם תפסה תאוצה באופן אישי, כאילו מאז ומתמיד היא הייתה במרכז ההתעניינות ולא עוד "סנדלה" מלאכותית מפאתי המדבר השומם. היא כול כך שירתה את הממסד הישראלי עד שאפילו הצדדים היותר קיצוניים בחברה הציונית רוו ממנה נחת, ומ"אמרי השפר" שלה נגד החברה הערבית. כך למשל הכהניסטים של ארגון "להבה" – ובראשם בני גופשטיין, החלו לצטט את אימרותיה נגד הגברים הערבים במסגרת מלחמתם בהתחברות יהודיות לערבים. היא הבטיחה שלא תתחתן עם ערבי וציירה את הגברים הערביים כבני השטן. אבל באיזשהו שלב היא פשוט קפצה יותר מדי. מרוב הרצון שלה להוכיח את "ישראליותה" היא החלה לסנוט בצבורים יהודים - ובראשם כמובן בחרדים. אח"כ החלה לפרסם פוסטים מצולמים ולבקר את החברה הישראלית היהודית במלחמותיה הפנימיות. וחוץ מזה הרי ששתן הגאווה עלה לראש. ואז החלו גם החריקות. בערוצים הממלכתיים הבינו שהגולם עוד מעט ויקום על יוצרו. גם את חתונתה עם צחי הלוי היא ידעה לתקשר היטב – כאילו זו חתונת המאה. מישהו כמובן דחף את העניין. היו עד אז עוד חתונות מעורבות אבל את ה"פוקוס" שמו עלייה. אולי, אם היו יודעים מיהו חמיה החדש, אזי, היו מבינים את צמיחתה המטאורית, את הרקע לחתונתה ואת הכוח העלום שמסייע לה לשרוד גם כיום...פירוק "ערוץ 10" הטלויזיוני והיכנסו ל"ערוץ 13" הביאו חיש מהר להורדתה של הגב' מהמסך. הוא כמובן רטנה ושוב רטנה – כי עבורה זה כבר הפך לטבעי שבה לא נוגעים לעולם. גם בערוץ "כאן 11" הצמיחו לה כנפיים לאחר שהנחתה שלא עפ"י התקנות הממלכתיות אירועים של קבוצת "דרכנו". גם לפוליטיקה רשמית של תקשורתנים יש כנראה גבול. היא כבומן עשתה מהפרשה צעקות ומטעמים אבל פחות או יותר באותה תקופה אותו ערוץ ששם לה גבולות גם נקט אמצעים נגד אראל סג"ל שהשתתף באופן גלוי בתמיכה בנתניהו, בבית ראש הממשלה ממש, וסגל סיים אף הוא באותו ערוץ את תפקידו. אבל מי כמוה – עם גאוות "מנקי ארובות", שתשלים על נפילתה מ"איגרא רמה לבירא עמיקה". כעבור זמן קצר היא התחברה לאלה שבגללם את היא ראתה את הדלת האחורית של "כאן 11" – לארגון "דרכנו". וכך הוקם הערוץ "דמוקרט טי.ווי.", שאיננו אלא ערוץ פוליטי בתחפושת "דמוקרטית" ו"אובייקטיבית".

                                       זאב מאחורי מסיכת הכבש

      אנשי "דרכנו" הם תערובת של פליטי "ווי 15" עם מיזוג של פליטי "קול אחר". דהיינו, אנשי מרכז – שמאל מהרמה האליטיסטית יותר, שהם לא רק מתנגדי הליכוד ומתנגדי נתניהו אלא גם מתנגדי המזרחיזצייה היהודית והערבית כאחד, וכמובן אנטי דתיים ואנטי חרדים. זו זכותה של הגברת הזו להתחבר עם כול כוח הדומה לה בדעותיה – שבנתיים היא הפכה מציונית ימנית לציונית של מרכז – שמאל, אבל לא יתכן שהערוץ הסופר פוליטי הזה יוצג כ"דמוקרטי" וככזה שדרכו שומעים דעות שלא שומעים אותן בתקשורת. זהו ערוץ פוליטי חד צדדי ממש ורוב מרואייניו הם כמובן ממרימי הסיסמא: "רק לא ביבי". פרשניו ו"כתביו" הם כאלה שמיצגים עמדה פוליטית מעל השולחן ולא רק מתחתיו. באחרונה הערוץ הזה – שכדי "להלבין" את תומכי הסתר שלו פרץ ל"החתמת תמיכה כספית עממית", פתח גם עמוד תעמולה ובו כמובן שממליצי התמיכה בו הם מזרם פוליטי אחד בלבד וכולם מהללים את המגישה לוסי האריש. בין השאר מופיעים במבזק התעמולה הזו בוגי יעלון, אחינועם ניני, יאיר לפיד (שמדבר שם על "דמוקרטיה" בימים שנאמניו עוזבים אותו על הדיקטטורה המפלגתית שלו...),דני רובס, פר' יורם יובל,יאיר גולן ממר"צ, אסתר שמיר, יאיר פינק, הרכש התקשורתי החדש ששמו גדי סוקניק ועוד כאלה שאינם שייכים לציבור החרדי, אינם חלק מהימין, אינם שייכים לציונות הדתית וגם אינם חלק מהציבור הערבי. המסר ברור : אנשי "ארץ ישראל היפה והישנה" שמעוניינים להחזיר את השלטון לבורגנות הלבנה של המרכז – שמאל. אבל לא רק "הממליצים" על הערוץ הם פוליטיים נטו אלא גם אלה שמופיעים בתוכניות החדשות והאקטואליה של הערוץ ה"דמוקרטי" הזה. רוב רובם של המרואיינים הם אנשי מרכז – שמאל ציוני שכמובן קוראים לשינוי השלטון. כשחרב הפיפיות הזו מונפת בידם הרי שרוממות "חופש הביטוי" בפיהם, והם עוד מעזים לטעון כי מה ששומעים בערוץ שלהם לא ישמעו בערוצים הממלכתיים. אבל ההיפך הוא הנכון. מה ששומעים ואת מי ששמומעים בערוצים הממלכתיים – דעות מגוונות ואישים מגוונים, בערוץ ה"דמוקרטיה" הזה אי אפשר לשמוע ואי אפשר לראות. אין שם אנשי ימין של ממש, אין שם נציגי היהדות הדתית והחרדית ואין שם גם את נציגי הציבור הערבי השייכים לקונצנזוס הערבי האמיתי, אלא כאלה הנוחים לשיטת האריש ו"דרכנו" הפטרנליסטית. ניסיון שיתוף הציבור בהתרמה לערוץ הזה הוא גם ניסיון לצרף ציבור תמים למפלגה ארסית שמסתתרת מאחורי "מיזם תקשורתי תמים".

                                          שיטת בית המרזח

     והמצחיק מכול הוא שכול השיחות וה"ראיונות" בערוץ הזה – בראשות המגישה, גב' האריש, מתנהלות בשיטת בית המרזח. השאלות והתשובות אינם בדרך של תקשורת חוקרת אלא בדרך של תא מפלגתי על כוס בירה ומצב רוח עם הרבה ציניות, צחוקי ליצנות ועל בסיס של הפיכת האקרן למטה בחירות יומי שמשתרע על פני כול השנה. הביקורת היא לכיוון אחד בלבד ונגד כיוון אחד בלבד. המרואיינים האוהדים אינם נחקרים ממש ואינם מותקפים ולבסוף מסתבר שהם גם הממליצים על המשך הצפייה בערוץ הזה. היה כדאי לערוצים הממלכתיים לשקול למשל את המשך הבאתו של לפיד אליהם, שהרי בדברי ההמלצה של על הערוץ "הדמוקרטי" הזה הוא טען כי בשאר הערוצים הממלכתיים אין שומעים את דברי האמת. לא לחינם מאמץ הזרזיר של "דרכנו" את העורב שנפלט מהתקשורת הממלכתית משום שהיה חפץ באנרכיה תקשורתית ופרטית משלו.

   

דמוקרטיה טי.ווי. 2

 

בס"ד

 /  הרב אליהו קאופמןt.v.              דמוחרטה

    גב' לוסי האריש נסקה מחדש על גבי הערוץ שנקרא "דמוקרט טי. וי.". זהו ערוץ המציג את עצמו כ"ערוץ התקשורת הפתוח האמיתי והיחיד בישראל" אבל כשמביטים במגישה שלו, במרואייניו וב"ממליצים" שלו מגלים שזהו ערוץ פוליטי לכול דבר – בדיוק כמו "ערוץ 20". אבל ההבדל בין השניים הוא ש"ערוץ 20" איננו מסתיר את עמדותיו והשקפותיו ואילו "הדמוקרט" החדש הוא בבחינת זאב פוליטי בעור של כבש תקשורתי תמים.

      מעל כשמונה חודשים עלה לאויר ערוץ שידור המכנה את עצמו משום מה "ערוץ   טלויזיה". הערוץ החדש גם משתמש בשם הפופוליסטי – "דמוקרט", כדי לגנוב עוד ועוד לבבות (ולא ראשים...) של הציבור הישראלי. לי אין שום בעיה שכול מי שיפתח ערוץ שידור יתחרה בערוצי השידור הרשמיים. אדרבה, "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אני בכלל בדעה כי משרד התקשורת הישראלי צריך לאפשר לקבוצות פרטיות וגם ציבוריות להתחרות על הקמת ערוצי רדיו וטלויזיה חופשיים – כמו במדינות אחרות ורבות בעולם החופשי, משום שתקשורת איננה צריכה מכרזי יכולת וכישורים, שהם למעשה גבולות תחומים של הממסד את מי להעדיף. אבל עיקרון אחד חייב להיות מאחורי כול ערוץ שידור המתיימר לומר ולבשר את האמת שלו. העיקרון צריך וחייב להיות מבוסס על הצגה אמיתית של עצמו. לצערי הרב אנשי ה"דמוקרט ט.ווי.", שעלה בחודשים האחרונים לשידור, רחוקים ממה שהם מנסים לייצג. שני גורמים אינטרסנטים חברו זה לזה והקימו את הערוץ ה"טלויזיוני" הזה. זוהי קבוצת "דרכנו", שכול כולה היא קבוצה פוליטית – אליטיסטית המעוניינת להחזיר אחורה את הדמוקרטיה בישראל, ואליה התחברה הגב' לוסי האריש, שערוצים ממלכתיים פיטרו אותה, והאחרון שבהם היה "הערוץ הממלכתי" של "כאן 11". כותב שורות אלה איננו ממעריצי התקשורת "הממלכתית" וגם לא בדיוק מתומכיו של ראש הממשלה – בנימין נתניהו, ומפלגת הליכוד. אבל כשלוחמים בדרך מסוימת נגד דרך אחרת צריך וחייבים להיות הוגנים. המלך אלכסנדר ינאי הוריש לאלמנתו לימים – המלכה שלומציון, על ערש הדווי שלו, את המשפט הבא: " אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מאלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס".

                                           גידול הפרא מהמדבר

         שנים רבות טופחה גב' האריש ע"י "גורמים עלומים" – אך מסתמא גם "ממלכתיים". היא חדרה לתקשורת הישראלית לאו שדווקא בגלל כישוריה (גם אם מדובר באישה כישרונית...) אלא בגלל דעותיה ודמותה. היא נכנסה למשבצת שהממסד הישראלי כול כך רצה : ערביה כמו שהממסד החילוני והציוני רוצה שערבייה תיראה. לא רק שתהיה שונה בדעותיה הפרו ציוניות משאר האוכלוסיה הערבית אלא ככזו שתשבור את המסורה המוסלמית השמרנית ותהפוך למתירנית ערבית לכול דבר. היא הוזמנה על במות עם אנשי בוהמה ישראלים מתירנים והייתה אמורה לפרוץ דרך בחברה הערבית למתירנות ישראלית. והיא, בשנותיה הללו, סיפקה את הסחורה יפה מאוד. במישור הפוליטי היא הפכה לציונית מהציונים ויצאה נגד המפלגות הערביות – ולימים גם נגד "הרשימה הערבית המשותפת", היא כיכבה במודעות דוגמנות והייתה הקול הציוני של "הערבייה האחרת". מלבד הבלטתה במרכז ההוויה התקשורתית – כמגישת תוכניות טלויזיונית והשתתפות ב"פנלים", הרי שגם דאגו מידי זמן קצר בקצר לערוך עלייה סרט הסברה, כאילו היא באמת איזושהי מנהיגה. והיא גם תפסה תאוצה באופן אישי, כאילו מאז ומתמיד היא הייתה במרכז ההתעניינות ולא עוד "סנדלה" מלאכותית מפאתי המדבר השומם. היא כול כך שירתה את הממסד הישראלי עד שאפילו הצדדים היותר קיצוניים בחברה הציונית רוו ממנה נחת, ומ"אמרי השפר" שלה נגד החברה הערבית. כך למשל הכהניסטים של ארגון "להבה" – ובראשם בני גופשטיין, החלו לצטט את אימרותיה נגד הגברים הערבים במסגרת מלחמתם בהתחברות יהודיות לערבים. היא הבטיחה שלא תתחתן עם ערבי וציירה את הגברים הערביים כבני השטן. אבל באיזשהו שלב היא פשוט קפצה יותר מדי. מרוב הרצון שלה להוכיח את "ישראליותה" היא החלה לסנוט בצבורים יהודים - ובראשם כמובן בחרדים. אח"כ החלה לפרסם פוסטים מצולמים ולבקר את החברה הישראלית היהודית במלחמותיה הפנימיות. וחוץ מזה הרי ששתן הגאווה עלה לראש. ואז החלו גם החריקות. בערוצים הממלכתיים הבינו שהגולם עוד מעט ויקום על יוצרו. גם את חתונתה עם צחי הלוי היא ידעה לתקשר היטב – כאילו זו חתונת המאה. מישהו כמובן דחף את העניין. היו עד אז עוד חתונות מעורבות אבל את ה"פוקוס" שמו עלייה. אולי, אם היו יודעים מיהו חמיה החדש, אזי, היו מבינים את צמיחתה המטאורית, את הרקע לחתונתה ואת הכוח העלום שמסייע לה לשרוד גם כיום...פירוק "ערוץ 10" הטלויזיוני והיכנסו ל"ערוץ 13" הביאו חיש מהר להורדתה של הגב' מהמסך. הוא כמובן רטנה ושוב רטנה – כי עבורה זה כבר הפך לטבעי שבה לא נוגעים לעולם. גם בערוץ "כאן 11" הצמיחו לה כנפיים לאחר שהנחתה שלא עפ"י התקנות הממלכתיות אירועים של קבוצת "דרכנו". גם לפוליטיקה רשמית של תקשורתנים יש כנראה גבול. היא כבומן עשתה מהפרשה צעקות ומטעמים אבל פחות או יותר באותה תקופה אותו ערוץ ששם לה גבולות גם נקט אמצעים נגד אראל סג"ל שהשתתף באופן גלוי בתמיכה בנתניהו, בבית ראש הממשלה ממש, וסגל סיים אף הוא באותו ערוץ את תפקידו. אבל מי כמוה – עם גאוות "מנקי ארובות", שתשלים על נפילתה מ"איגרא רמה לבירא עמיקה". כעבור זמן קצר היא התחברה לאלה שבגללם את היא ראתה את הדלת האחורית של "כאן 11" – לארגון "דרכנו". וכך הוקם הערוץ "דמוקרט טי.ווי.", שאיננו אלא ערוץ פוליטי בתחפושת "דמוקרטית" ו"אובייקטיבית".

                                       זאב מאחורי מסיכת הכבש

      אנשי "דרכנו" הם תערובת של פליטי "ווי 15" עם מיזוג של פליטי "קול אחר". דהיינו, אנשי מרכז – שמאל מהרמה האליטיסטית יותר, שהם לא רק מתנגדי הליכוד ומתנגדי נתניהו אלא גם מתנגדי המזרחיזצייה היהודית והערבית כאחד, וכמובן אנטי דתיים ואנטי חרדים. זו זכותה של הגברת הזו להתחבר עם כול כוח הדומה לה בדעותיה – שבנתיים היא הפכה מציונית ימנית לציונית של מרכז – שמאל, אבל לא יתכן שהערוץ הסופר פוליטי הזה יוצג כ"דמוקרטי" וככזה שדרכו שומעים דעות שלא שומעים אותן בתקשורת. זהו ערוץ פוליטי חד צדדי ממש ורוב מרואייניו הם כמובן ממרימי הסיסמא: "רק לא ביבי". פרשניו ו"כתביו" הם כאלה שמיצגים עמדה פוליטית מעל השולחן ולא רק מתחתיו. באחרונה הערוץ הזה – שכדי "להלבין" את תומכי הסתר שלו פרץ ל"החתמת תמיכה כספית עממית", פתח גם עמוד תעמולה ובו כמובן שממליצי התמיכה בו הם מזרם פוליטי אחד בלבד וכולם מהללים את המגישה לוסי האריש. בין השאר מופיעים במבזק התעמולה הזו בוגי יעלון, אחינועם ניני, יאיר לפיד (שמדבר שם על "דמוקרטיה" בימים שנאמניו עוזבים אותו על הדיקטטורה המפלגתית שלו...),דני רובס, פר' יורם יובל,יאיר גולן ממר"צ, אסתר שמיר, יאיר פינק, הרכש התקשורתי החדש ששמו גדי סוקניק ועוד כאלה שאינם שייכים לציבור החרדי, אינם חלק מהימין, אינם שייכים לציונות הדתית וגם אינם חלק מהציבור הערבי. המסר ברור : אנשי "ארץ ישראל היפה והישנה" שמעוניינים להחזיר את השלטון לבורגנות הלבנה של המרכז – שמאל. אבל לא רק "הממליצים" על הערוץ הם פוליטיים נטו אלא גם אלה שמופיעים בתוכניות החדשות והאקטואליה של הערוץ ה"דמוקרטי" הזה. רוב רובם של המרואיינים הם אנשי מרכז – שמאל ציוני שכמובן קוראים לשינוי השלטון. כשחרב הפיפיות הזו מונפת בידם הרי שרוממות "חופש הביטוי" בפיהם, והם עוד מעזים לטעון כי מה ששומעים בערוץ שלהם לא ישמעו בערוצים הממלכתיים. אבל ההיפך הוא הנכון. מה ששומעים ואת מי ששמומעים בערוצים הממלכתיים – דעות מגוונות ואישים מגוונים, בערוץ ה"דמוקרטיה" הזה אי אפשר לשמוע ואי אפשר לראות. אין שם אנשי ימין של ממש, אין שם נציגי היהדות הדתית והחרדית ואין שם גם את נציגי הציבור הערבי השייכים לקונצנזוס הערבי האמיתי, אלא כאלה הנוחים לשיטת האריש ו"דרכנו" הפטרנליסטית. ניסיון שיתוף הציבור בהתרמה לערוץ הזה הוא גם ניסיון לצרף ציבור תמים למפלגה ארסית שמסתתרת מאחורי "מיזם תקשורתי תמים".

                                          שיטת בית המרזח

     והמצחיק מכול הוא שכול השיחות וה"ראיונות" בערוץ הזה – בראשות המגישה, גב' האריש, מתנהלות בשיטת בית המרזח. השאלות והתשובות אינם בדרך של תקשורת חוקרת אלא בדרך של תא מפלגתי על כוס בירה ומצב רוח עם הרבה ציניות, צחוקי ליצנות ועל בסיס של הפיכת האקרן למטה בחירות יומי שמשתרע על פני כול השנה. הביקורת היא לכיוון אחד בלבד ונגד כיוון אחד בלבד. המרואיינים האוהדים אינם נחקרים ממש ואינם מותקפים ולבסוף מסתבר שהם גם הממליצים על המשך הצפייה בערוץ הזה. היה כדאי לערוצים הממלכתיים לשקול למשל את המשך הבאתו של לפיד אליהם, שהרי בדברי ההמלצה של על הערוץ "הדמוקרטי" הזה הוא טען כי בשאר הערוצים הממלכתיים אין שומעים את דברי האמת. לא לחינם מאמץ הזרזיר של "דרכנו" את העורב שנפלט מהתקשורת הממלכתית משום שהיה חפץ באנרכיה תקשורתית ופרטית משלו.