רק לא הרב לאו

בס"ד

    רק לא הרב לאו / הרב אליהו קאופמן

        שם חדש- ישן עלה שוב על בימת ההימורים לתפקיד הנשיאות: הרב ישראל מאיר לאו –  מי שאומנם היה ה"רב הראשי לישראל", אך זכור לנו גם מהשערוריות הגדולות סביב מעלליו עם נשות הבוהמה והדוגמנות. איני בא כאן להביע אך ורק התנגדות לאיש מסיבות חרדיות  –  האיסור להיבחר כנשיא חרדי למדינה חילונית, אלא בא אני להתריע כי לאיש הלזה הזה אין זכות לייצג אפילו  רשות "ממלכתית" בלבד. תמהני על ח"כ שלי יחימובי'ץ שעדיין לא פערה את פיה בנושא. בהתמודדויות הקודמות היא הזהירה את הרב לאו מ"פתחון הפה" שלה אם יעיז להציג את מועמדותו. בנתיים היא שותקת, מי יודע איזה דיל נרקם כאן, שהרי ההצבעה חשאית ומערכת יחסיה עם בנימין בן אליעזר ידועה לכל. אבל גב' יחימובי'ץ הבטיחה לנו סיפורים "עסיסיים" ועכשיו אנחנו מחכים להם בקוצר רוח.

   אבל עד שהיא תפער את פיה –  אם בכלל, הרי שכותב שורות אלה יוציא מספר סיפורים הפוסלים את האיש לתפקיד הנשיאות, ובודאי שפוסלים אותו מלכהן יום נוסף כרב בישראל. הרב לאו מעולם לא עולל לי איזושהי רעה, להיפך –  שנים רבות שלח לי שליחים לפוגשי , וכל זאת כדי שאפסיק להפריע לו עם סיפורי והשקפות האמת שלי אבל נאמנותי היא לתורת ה' ולשושלת חכמי ישראל שציוונו על "לא תגורו מפני איש". ולכן, כדי למנוע חילול ה' אני חייב לכתוב את הידוע לי על האיש ומדוע השקפת התורה אוסרת מלתת שררה בידי האיש הלזה הזה.

      בהתמודדויות הקודמות ירד שמו של האיש ברגע האחרון ממועמדותו לנשיא לאוו דווקא רק מפחד היחימוביצי'ת , אלא משום שהרב עובדיה יוסף לא רצה בו. הגר"ע יוסף הבהיר לו כי ה"קו האדום" שבו אסור ליהודי חרדי –  ובודאי של"רב ראשי" לשעבר, לייצג מהות מדינית חילונית, הם תפקידי ראש הממשלה והנשיא. הרב לאו ציית ושב לביתו. ולא לחינם שמע הרב לאו לגר"ע יוסף. בראיון ענק –  ממש לפני מותו, פרס הרב שלמה גורן המנוח את זיכרונותיו לפני העיתון המנוח "חדשות", ושם גם סיפר כי הסכים לכך שהרב ישראל לאו יקבל סמיכה לרבנות רק לאחר שהגר"ע יוסף לחץ על כך אולטימטיבית כתנאי להסכמתו להסמיך את הרב שמחה הכהן קוק (ה"רב הראשי" של רחובות) עפ"י בקשתו של הרב גורן המנוח. מאז הרב עובדיה יוסף הפך לפטרונו של הרב ישראל לאו, ובמיוחד עם בחירתו של האחרון ל"רב ראשי" בשנת 1993. אבל עכשיו הרב עובדיה נמצא במרומי המרומים ואילו לגב' יחימובי'ץ יש כבר יריבויות אישיות חשובות יותר ממאבק עקרוני ומוסרי וכשהחתולים אינם בטח העכבר עושה שמח.

     כאשר שמו של רב נקשר לפרשיות מביכות בענייני נשים הרי שיש לטאטא אותו מכל שררה וגם תפקיד הנשיאות איננו פח הזבל. כמו שאומרים, יתכן באמת שרבים מאמינים כי "הכל דיבורים", אבל העורך המנוח של "מעריב" –  אמנון דנקנר, כבר כתב ( בהיותו כתב בעיתון "חדשות", בשנת 1993) על אותן האשמות "לא נעימות" נגד הרב לאו, כי גם אם נדמה למישהו ש"הכל דיבורים" הרי ש"ללאו זה נדבק אבל אם היו מספרים את זה על הרב שך או על הרב עובדיה כולם היו צוחקים. ללאו זה פשוט נדבק". ומי שניאוף ושערוריות נדבקות לו עדיף שלא ידביק אחרים כי זו מחלה ממארת ומכוערת כאחד. בסרט ה"נשיאותי" הזה כבר היינו וגם בסרט הרבני הזה כבר צפינו. ויצמן ש"הפוטר", קצב שנכלא ומצגר שעומד למשפט כבר הספיקו לכולנו. אבל כדי שתהיו בטוחים כי לא אלמן ישראל בהוכחות הרי שהנה לפניכם מספיק סיבות מוכחות למה לאיש הזה –  שפילס את דרכו בשרלטנות ובמעשי בושת, אסור להפוך לנשיא ולצחוק על כולנו כיצד הוא שם ללעג שוב את היהדות ואת הבוחרים.

       ונתחיל מהסוף להתחלה. יצחק אוחנה עומד לפני משפט בשל היותו אחד מאלה שהשתתפו בהענקת תוארי "רב" לאנשי צבא ומשטרה. משך כל התקופה הארוכה בה נחשד הלה בכל המרעין ובישין, וגם לאחר הכנת כתבי האישום בעניין המשיך הרב לאו להחזיקו כראש לשכתו ב"רבנות ת"א". אבל זה עדין לא כלום לעומת עלילותיו בעבר. עיתונים מרכזיים –  ובראשם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", חשפו כיצד הרב לאו נהנה מ"טיפים" של ארבעה ספרות על כל חתונה וחתונה שערך בעודו מקבל משכורת ממלכתית, וכל אותם "טיפים" היו ללא פיקוח של רואה חשבון. משהוזהר על כך –  לאחר בחירתו ל"רב ראשי", הוא ענה בצחוק רועם כי "להיפך, עכשיו התעריף רק עלה". פרשה אחרת שהושתקה היתה זו שנהגו האישי –  רובי זר, ביצע עבודות פרטיות בביתו של הרב לאו על חשבון דיווח שעות ה"עבודה הממלכתית". למרות פרסום הסיפור בהרחבה בעיתונות היומית ולמרות תלונה שהגיש כותב שורות אלה למשטרת י"ם הרי שהפרשה ירדה מהפרק כלא היתה. הרב אבידור דאר מהעיר ביתר חשף מסמך מעניין מרבנות חיפה שבו נאסרה דוגמנית מפורסמת על בעלה ועל ה...רב לאו! בפרשה של דוגמנית מפורסמת הרי שהיא ננעלה במלון באילת בחדרה עם הרב לאו למשך זמן ממושך ואת זאת חשפו בעלה ובלשו הפרטי. אח"כ ירדו לאו והדוגמנית ל"לובי" המלון ולאו הגיש לה מרק חם. משנשאל לאו על העניין הוא טען ש"זו מצווה להביא מרק חם ליהודי חולה". הרב גורן המנוח העיד באותו ראיון בעיתון "חדשות, כי תפס את לאו ועוד אישה זרה עימו בייחוד ובשעה שתיים לפנות בוקר. מששאל את לאו לפשר העניין ענה האחרון כי "אני מלמד אותה לגרות, וברשות אשתי". סיפור מביך אחר נוגע לימי "רבנותו" של לאו בת"א, בקדנציה הראשונה שלו שם. ימים אחר ימים נראה רכב השרד של הרב לאו -  בשעות הלילה ממש,  בקרבת הרחובות ירמיהו –  הירקון, בסמוך למקומות מפוקפקים ביותר. לבסוף מישהו העיז לשאול את הרב לעניין, מיד זעם הרב לאו והפיל את האשמה על נהגו, רובי זר בטענה שבשעה חמש אחה"צ עובר רכב השרד לרשות הנהג עד למחרת בבוקר. משנשאל הנהג על כך הוא טען כמשיח לפי תומו כי "אני משאיר כל יום את הרכב לרב לאו"...

    גם אלה שהקיפו את הרב לאו לא היו "קוטלי קנים" בקשר להיותם ברנשים מפוקפקים. אחד מהם שימש ראש לשכתו בת"א שנים רבות ואח"כ המשיך איתו ל"רבנות הראשית". מלבד לבושו החרדי הרי שכל קשר בינו ליראת שמים היו ממנו והלאה. פיו היה מנוול וגס ולא פעם הוכה ע"י משמרות הצניעות על מעלליו וכשחזר הביתה חבול וזב דם וחוטם הוא טען כי "מחבלים הרביצו לי בדרך לכותל". לימים גם הרב לאו לא יכול היה למנוע את פיטוריו משתפסו הרב בקשי דורון בשיחות תועבה בשעות הלילה המאוחרות על חשבון ה"ברון" ששמו ה"רבנות הראשית לישראל". גם לנהג רובי זר לא חסרו מעללים והם התפרסמו בעיתונות היומית ובין השאר סופר שם כי הנהג  חדר ללשכת המנכ"ל דאז (ב"רבנות הראשית") –  גדליהו שרייבר, ואיים להכותו (המנכ"ל היה אז כבן שמונים לערך...) תוך שהוא מכנה אותו "גרמני נאצי". הרב לאו –  ניצול שואה ולימים יו"ר "יד ושם" , כמובן שלא פיטרו מעולם בשל כך.

       פרשת אחת מ"רבנויות" ערי השפלה  היא פלאית ביותר. רב העיר נבחר אליה במחצית השנייה של שנות ה-90  לאחר שכיהן כרב אזורי בשטחי השומרון שמעבר ל"קו הירוק". כולם ידעו שהרב הלה  הוא בן טיפוחיו של לאו ושלאו חייב לו את "רבנותו הראשית". ובמה דברים אמורים? לפני הבחירות ל"רבנות הראשית" בשנת 1993 איימו נשים רבות לספר לתקשורת את קשריהן ה"מיוחדים" עם הרב לאו. הסיפורים היו רבים והמריאו עוד לימים שהיה רב צעיר והגיע לסעודות "מלווה מלכה" במוצ"ש ב"ישיבות תיכוניות" עם שתיים או שלוש מלוות שהציגו עצמן לפני הבחורים כה"מעריצות של הרב לאו". היו אלה הימים שהרב לאו נעלם מהישיבה ושיחק בתיאטרוני ת"א. היו אלה הימים שהוא לימד בתיכון עירוני ב' ("צייטלין" -  "ממלכתי דתי") והקפיד שהנערות לא תענודנה צמידים "משום צניעות" אך לשם כך בדקן דרך ידיהן כדי לוודא אם אמנם הצמידים על ידיהן. הסיפורים טפחו וטפחו ולפני בחירות 1993 הם איימו לפוצץ ללאו את ה"קמפיין". לא מעט נשים החלו להגיע ולאיים על הרב לאו כי תספרנה את האמת עליו. עיתונאית בכירה איימה להוציא במהירות ספר ובו לספר מה עולל הרב לאו לחברתה בצעירותה , בימים ששירתה ביפו –  ב"גלי צה"ל, ולאו היה אז ה"רב הראשי" של ת"א –  יפו. הרב הלה הוא האיש שערך את המו"מים להשתקת הנשים הללו. לאחר שלאו נבחר והבטחת "רב העיר" לאותו הרב התעכבה הרי שהאחרון פנה לרב לאו בפני רבנים רבים וטען כי "אני השתקתי לך את ה"... האלה"! לאו פרץ בבכי מר לפני כולם ולסוף השטר נפרע והעיר צהלה ושמחה. אבל היתה אחת שלא נשברה ולא הושתקה - זו היתה האסטרולוגית טלילה סטן. בפני העיתון "חדשות" היא גוללה את סיפורי ה"קשר המיוחד" בינה ללאו תוך הצגת מכתבים וסיפור ממשי. לאו כמובן שטען כי "אני אוהב כל יהודי מישראל" ולגבי הסיפור הרי שהוא הגיש תביעת דיבה. לאחר שניצח בבחירות הוא הוריד את התביעה –  מבלי שהתבקש לכך ע"י הנתבעת או באי כוחה, וטען כי הוא סולח לכל יהודי משום היבחרו. גם יריבותו מול הרב שאר ישוב הכהן –  על תפקיד ה"רב הראשי", לא ידעה גבולות וממחנהו נשלחו כל מיני "ברנשיות, לפגישותיו של הרב שאר ישוב הכהן, מבלי שהזמינן. גם בנות משפחתו סייעו בידו להיבחר לתפקיד ה"רם" הזה כשלא בחלו בשום שיטה לא צנועה להשפיע על רבנים לחתום למענו ולבסוף להצביע בעדו. בימים שהיה אחראי – כ"רב ראשי", נכנסו לארץ ישראל נבלות וטרפות בדמות "שחיטה כשרה" עד שאיש כבר לא ידע בין טרף לכשר. שוחטים הוללים יצאו באותם ימים לשחוט עבור ה"רבנות הראשית" ומעלליהם פורסמו בעיתונות היומית והשבועית. תעודות ה"כושר לרב" חולקו על ידו גם לכאלה שספק אם היו ראויים להיקרא "דתיים" ושהשכלתם התורתית והכללית היתה יותר מבדיחה. בראש אותן שערויות היה מינויו של בנו דוד לאו (היום ה"רב הראשי") לרב של הישוב שוהם עם מכרז שהוצא כיומיים לפני מועד הבחירה ופורסם בפינה צדדית בעיתון "מעריב", ב...מדור הספורט! בימיו כ"רב ראשי" גם פרצה השערורייה שצולמה בשידור חי בטלויזיה ושבה נתפס אחד ה"רבנים" מקבל את כספי שוחד ה"גיור" שלו מול המצלמות הנסתרות.

  אז רבותי היקרים בקשו רחמים על תושבי המדינה והצילו את כולנו  מחרפה ומחילול ה' ומנעו מבעל התאוות הזה –  עם הרקורד האישי האפל הזה, מלהיבחר ל"נשיא המדינה", שאח"כ הוא עוד עלול להיתפס במעללים מביכים כפי שאירע כבר עם קצב או עם תאומו ה"רבני" של ישראל מאיר לאו – יונל'ה מצגר.

     

הפושעים החרדים

בס"ד

    הפושעים החרדים / הרב אליהו קאופמן

    בעוד כל ה"פוקוס" של משפט "הולילנד" מופנה לאהוד אולמרט ועדה זקן, הרי שהייתי רוצה להסיט את ה"פוקוס" הזה לעברם של ארבעת המורשעים החרדים. להבדיל מימי משפטיהם של אנשי ש"ס לדורותיהם (יאיר לוי, אריה דרעי, שלמה בניזרי, שלמה דיין, יאיר פרץ ועוד הרשימה ארוכה....) הרי שהפעם כמעט ולא התלוו למשפטם של ארבעת החרדים המורשעים הדים תקשורתיים אנטי חרדיים עד כדי דימויים אנטישמיים ממש. אולי בגלל שאולמרט תפס כאן את ה"פוקוס", אולי בגלל התדמית הטובה של ה"צדיק" אורי לופוליאנסקי –  המורשע המוביל, אולי בגלל ששניים מהם הינם אשכנזים שאינם נמנים על ש"ס השנואה, ואולי בגלל שהארבעה רק "נגררו" אחרי אהוד אולמרט. ובאמת , הפעם היו אלה פושעים חרדים מסוג אחר –  אבל אותי הסוג הזה מפחיד יותר , משום שזו לא מעידה של מושחתים פליליים שהגה השלטון השחית אותם אלא משום שהפעם נתפסו ארבעה פושעים שהם בעצם תוצאה של נורמת התנהגות פוליטית – חרדית שמקבלת הצדקה נורמטיבית – רעיונית ע"י אלה שהחליפו את הנאמנות לתורה בנאמנות לדאגה של "מימון מוסדות התורה", ונורמה כזו מושרשת כ"מצווה" שיש להמשיך בה. וכאשר מדובר בנורמה מושרשת ולא במצב שברור כסטייה פלילית, הרי שהסכנה להשתרשות הנגע ולניתוק החרדים התורה גדול פי כמה.

    מושחתי ש"ס עשו את מה שעשו בגלל בצע שלמונים ותו לא. כמוהם -  אני יודע, שישנם עוד חרדים רבים גם מ"יהדות התורה", אבל אותם כאשכנזים רודפים פחות, הסכנה האלקטוראלית מהם קטנה יותר והם יודעים לבצע את עוונותיהם בחוכמה גדולה יותר ומבלי שהדברים ידלפו החוצה ו/או יסבכו רבנים בכירים. אבל הכנופיה החדשה הזו –  של ארבעת הפושעים, מגיעה מזן אחר של פשע שלמונים והיא קיימת ומושרשת עוד לפני שחלמו שש"ס תוקם. זוהי השקפה חרדית בזויה  –  שאין לה מקום בעולם התורה, המתיישרת עם כל גנב "ממלכתי" חילוני המכהן בתפקיד בכיר במערכת הממשלתית או המוניציפאלית גם כשהלה מעיז לפשוע פלילית באופן החמור ביותר. ההצדקה להשקפה החרדית הזו היא ש"אנחנו בגלות" וש"צריך כסף למוסדות ולקדם את האינטרסים שלנו". השקפה זו היא כנגד ההלכה הפסוקה בפרט וכנגד ההשקפה התורתית בכלל ומשתי סיבות עיקריות:1) התורה מצווה אותנו ברורות נגד כל עושק וגזל  ובעד ניקיון כפיים, ומעל לכל נגד חילול ה'. 2) האיסור לתת יד לשוחד ולמרמה בקרב יהודים –  גם אם אינם שומרי תורה ומצוות, גדול יותר מאשר מאומות העולם. יתרה מכך, אם בגזל של שלטונות מאומות העולם אפשר להעלים עין משום "שלום מלכות" (אבל אסור להצטרף אליו...) הרי שבמעללי יהודים, באשר הם, אסור אפילו להעלים עין משום שאסור לתת לגיטימציה ליהודים שעוברים על מצוות , ואפילו כאלה שעוברים על משפט המדינה. אבל אלה שרק הממון והכבוד חשובים להם –  מקרב עסקני ורבני היהדות החרדית בארץ, קידשו את עניין "הצלת הכספים למוסדות התורה" מעל לכל הלכה פסוקה ובעקבות ה"היתר" הזה הם הפכו לגנבים פוליטיים גלויים שכל ראש שר, מנכ"ל וראש עיר חילוני יודע ש"את החרדים קונים בכסף" וכן שה"חרדים שלנו יעידו תמיד לטובתנו". ארבעת המורשעים החרדים במשפט "הולילנד" –  אורי לופוליאנסקי, אליעזר שמחיוף, אברהם פיינר ומאיר רבין, הם תוצאת ההשקפה הפגומה והעקומה הזו. בארבעה הללו השתמש אולמרט מתוך ידע ברור כי לא יסרבו לו ואילו הם ברו במעלליהם "מצווה מהודרת". בקיצור, הכסף מטהר ממזרים.

    שנים רבות אני לחמתי ולוחם נגד התופעה הזו. החברה החרדית איננה קודש קודשים עבורי אלא קודש הקודשים שלי נקרא "תורת ה'". החברה החרדית איננה עבורי מטרת השתעבדות "ראשונית" (במובן הסוציולוגי) אלא אמצעי לקיים תורה ומצוות וכאשר חלקים מהחברה החרדית ומראשייה – ואפילו "רבניה", אינם חלק מהאמצעי לעבוד את ה' ולקיים את התורה, הרי שהללו מסוכנים לי יותר מכל שאר הצבורים והסכנות , שהרי לא לחינם נאמר כי חילול ה' עומד מעל כל שאר העבירות. כרב , כעיתונאי וכעסקן נתקלתי ואני נתקל שוב ושוב בתופעה הזו – של הצדקת השחיתויות, במסווה של "הגנה על כספי עולם התורה". וכשמוכיחים את הרמאים הללו הם מחייכים בזוית הפה ומסתכלים על המוכיח כעל "תמים", מסכן או רמאי. שהרי הפוסל במומו הוא פוסל. לעולם לא אשכח את הימים שנלחמתי –  מעל דפי "רשת שוקן" –  במדורי "יורה דעה" בעיתון השפלה "ערים", בראש עיריית ראשל"צ לשעבר, מאיר ניצן, וגם בימים שעמד למשפט. כמעט כל עסקן ורב חרדי בראשל"צ (לרבות רב העיר דוד וולפה...) ניסו להניעני מלהמשיך לתקוף את האיש. בתחילה הם טענו כי "זהו חילול ה'". משהרמת גבות בעניין זה הם רמזו לי שראש העיר העביר להם מסר שאם אמשיך לתוקפו הוא יראה זאת בקונטקס של חרדים כנגדו. הבהרתי לכל הפונים כי לפני עומד הציווי "לא תגורו מפני איש". אח"כ הם הסבירו לי ב"ביתם הקטנה" כי "הוא יתנכל לנו בהעברת הכספים". גם שם לא נרתעתי והסברתי לפונים כי מקור טמא הריהו מטמא את הכספים חסרי הברכה שלו . לבסוף הם וראש העיר עצמו הבינו כי קורצתי מחומר אחר והרפו מהלחץ. יש לי עוד דוגמאות אין ספור לשיטה הזו –  של טיהור הגזל והשתתפות בו, "לשם שמים", אבל לא אאריך. השיטה הזו גרועה משחיתות רגילה משום שהיא משרישה נורמות של גזל ופשע במקומם של  חוקי התורה ומעניקה להם לגיטימציה של "קדושה".

     אינני שמח מעולם על כך שאדם זה או אחר נשלח לכלא –  ועוד מאיגרא רמא לבירא עמיקא, אבל מנגד אני שמח כשמתקיים ביהודים חרדים המשפט "מי שמחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי", משום שכאשר זה קורה יש בהחלט סיכוי לבהלה ולתשובה מיראה מאחרים שעוד עוסקים בכך או שהתכוונו לעסוק בכך. אוי לעיניים שראו ולאוזניים ששמעו על הפגנות השמחה בעמותת "יד שרה" למורשע לופוליאנסקי. במסגרת חילול ה' קוראים למצב הזה : "עבירה גוררת עבירה". האיש הזה אינו צדיק ומי שדאגו להציגו ככזה היו דווקא חילוניים –  ובכללם אנשי ימין שמאל חילוניים גם יחד, ששמחו על כך שקם "חרדי לייט" והופך לתקוותם לשינוי היהדות החרדית לכוון פחות דתי. למי שאינו יודע הרי שאחת העבירות היותר חמורות בענייני גזל היא לערב עמותות חסד עם עניינים אישיים ופוליטיים לצורך מסחר וכבוד. את לופוליאנסקי לא שלחח למשפט המדינה אלא הקב"ה והגיע הזמן שרבנים ועסקנים חרדים יתחילו לעשות חשבון נפש נגד כל אותם רמאים וגנבים שמכהנים כ"שלוחא דרבנן" ולא להגן עליהם. מי שמגן על הללו הינו כופר בעיקר ומתעלם מהשם יתברך שמו לעד עולמי עולמים שחשף את ערוותם של הללו ושלחם למשפט הפילילי כדי לחשוף את מה שחיללו בסתר. בעוד שלגבי    לופוליאנסקי –  האיש שרצה לגבות מס הכנסה מקבצנים חסרי ישע (!), אני בטוח שהוא עשה את מה שעשה מתוך ניגון של "כינור ראשון" מטעמו הרי שלגבי שמחיוף, פיינר ואפילו רבין אני חושב שמאחוריהם עמדו "גורמים חרדים בכירים יותר" שאישרו להם לעשות זאת ב"היתר הלכתי" של "סיוע לראש עיר שעוזר כספית למוסדות התורה". דרך אגב, במקרה של ח"כ לשעבר מש"ס הרי שהוא נתפס אומנם על שחיתות אישית במסגרת של "השלטון משחית" אך מאחורי פשעיו עמדו בכירים הרבה יותר     בש"ס –  שאם אכתוב את שמם ירעדו אמות הסיפים, שהסבירו לו כי זו "מצווה" לשדוד את ה"קופה החילונית", שהרי "אם אנחנו לא נגנוב הרי שהם ימשיכו לגנוב רק לעצמם"... 

ילדים חורגים לציונות

בס"ד

  ילדים חורגים לציונות / הרב אליהו קאופמן

    ביום שלישי (ה-13 למאי 2014) הגעתי לעיר שפרעם –  בעבר עיר ואם ביהודה שלאחר מרד בר כוכבא , וכיום עיר מיעוטים בגליל התחתון. על גג ה"מבצר" (ה"מבצר" הזה ניבנה בשנת 1770 להגנת תושבי העיר –  ובכללם היהודים שחיו אז שם) חיכו לי –  בשעת אחר צהרים אביבית, עשרות בני נוער ערבים שבקשתי להודות להם על כך שמסרו לנו את הלחי השנייה שלהם. אירועי "תג מחיר" – שהפכו כבר ל"שיגרה" בזויה, הביאו ריאקציה חיובית מקרב בני הנוער השפרעמי והללו החליטו להתגייס ולעשות מעשה טובה תחת הרעה של "תג מחיר": הם לקחו יוזמה לידיהם ושיפצו את בית הכנסת היהודי העתיק בעיר. מלבד גלי צה"ל הרי שהסיקור על כך היה מזערי. כיהודי שומר תורה ומצוות באתי להודות לצעירים הללו –  תלמידי התיכונים שבעיר, על מה שעשו , ובעיקר על הרעיון המקורי שהוא אי של סובלנות בים השנאה הגועש כאן, שלצערי הרב פושע יותר בקרב החברה הלאומנית הישראלית.

    זו היתה אבירות של צעירים משום שבעירם הם כבר ראו כיצד מטורף יהודי נכנס עם נשקו הצבאי לטבוח ללא רחם וללא סיבה  בחפים מפשע, ועוד במרכז ה"שכונה הדרוזית" האמורה להיות סמל ל"ברית הדמים". זו היתה אבירות מצידם משום שגם לעירם הגיעו מטורפי הימין הקיצוני והפרובוקאטורים של מאיר כהנא כדי , כביכול, להפעיל את בית הכנסת היהודי שמשפחה מוסלמית שומרת עליו בכבוד מאז שנת 1923. זו היתה אבירות משום שיחסם לבית כנסת יהודי הוא הפוך שממה שהחברה הישראלית מעניקה למסגד. כיהודי חשתי בצורך להודות להם. שמחתי שבית הכנסת שאראה יהיה משופץ ולא יראה –  חס ושלום, כמו שנראה למשל המסגד החרוך שראיתיו שבוע וחצי קודם לכן באום אל פחם. זכרתי היטב כיצד לפני מספר שנים יילל חברי ממנצ'סטר הבריטית , הרב יעקב ראובן פריד, כאשר בית הכנסת שבנה שם, בעשר אצבעותיו ממש, עלה בלהבות מסיבה "מוזרה". לא    לחינם –  לאור אותו מראה, חשתי באום אל פחם בדמעות ממש , כשסגן ראש העיר, מר בילל , סיפר לי כי מקים המסגד החרוך עדיין שוכב בביתו וכולו הלם ופחד. מאמינים מכל הדתות יודעים את משמעות בית אלוקים שנשרף אבל הלאומנים שמתחזים ל"דתיים" רואים באמונה ובקדושה רק אמצעים פוליטיים. הצעירים הערבים החילוניים משפרעם החזירו את הצבע לשפיות. ולכאלה בני נוער צריך להודות.

    הבטתי בעשרות הנערים והנערות הללו -  מחד גיסא, רוב רובם היו חילוניים אך מאידך גיסא הם שידרו רק כבוד ואהבה לדת ולתרבות במרקם הסובלנות הכל כך נכסף. אלה הם בני נוער מתונים שעפ"י מה שנעשה להם הם היו צריכים להיות קיצוניים פי כמה. כאשר החינוך החרדי לוחם בראש חוצות על חרותו מהליב"ה ומנגד לוחמים בני הנוער החילוניים לא ללמוד כלל תנ"ך ותרבות יהודית, הרי שבני הנוער הללו עוד לא התחילו בכלל ללמוד באופן עצמאי את תרבותם שלהם בזמן שהם מחויבים ללמוד "פרקי אבות" , ששום ביה"ס חילוני אינו לומד. את הסיפור הזה אני מכיר כמעט 40 שנה, מאז היותי יו"ר מועצת התלמידים הארצית של התיכונים. בזמן שתקציבי החינוך למוסדות הישראלים זוכים ל"העשרה" ולטיפוח הרי שהצעירים הללו  מממנים את פעילותם ה"לא פורמאלית" מכיסם. הם היו רחוקים מלהיות אותם ילדים מוסלמים דתיים שהתקשורת הישראלית מדביקה להם אבל מנגד חילוניותם היתה עדינה וללא סממני שכרות, קעקועים וסמים. השפה שלהם היתה נקייה מ"סלנג" מעוות ונימוסיהם היו אציליים. ולמרות הכל הילדים הללו הם בנים חורגים לציונות ה"ממלכתית" משום שהם אינם "בני עולים" שמותר להם הכל, משום שהם אינם בני הקיבוצים והמושבים שבנו את המדינה ואת האפליה שלה, משום שהם לא נולדו בהתנחלויות שמעל הגבעות ומשום שהם אינם בני רמת אביב ג' ו"נסיכי" הרצלייה פיתוח. במבט שני, הם קצת הזכירו לי את הנוער החרדי –  שהוא אמנם דתי מהם, אבל גם הוא לא היה בפלמ"ח , גם הוא לא לחם במחתרות וגם הוא איננו משרת בצבא הישראלי. אבל להבדיל מהנוער שלנו הם נמצאים במדרגה נמוכה יותר –  אין להם אפילו את זכות ההתקוממות, משום שהם ערבים. אבל למרות כל זאת הם ענו ללאומנות שלנו בפרחים והם אפילו לא חיכו לתודה שלא באה. וזו עוד בושה יהודית.

     התשובה האמיתית למעשה של הילדים הללו ולהושטת ידם הקטנה היא התשובה לשאלתה של אחת התלמידות: "אנחנו שיפצנו את בית הכנסת אבל מה עשיתם אתם כדי שהפרובוקציות תיעצרנה"? ובאמת –  מחוץ לתשובתי האישית, לא היתה לי שום תשובה מגזרית או כלל יהודית. אבל כדי לתת תשובה לילדה התמימה והאצילית הזו אני פונה לשרת המשפטים , גב' ציפי ליבני, שכל כך מתהדרת בהיותה "יונת שלום", וכמו שהיא וחברה יאיר לפיד יודעים להפציץ , דרך ממשלת נתניהו , בעשרות הצעות חוק אנטי דתיות ואנטי דמוקרטיות הרי שהגב' ליבני צריכה ליזום הצעת חוק כדי לאכוף את הוצאת הארגונים הכהניסטים מחוץ לחוק באופן מעשי ולא כפי שהדברים מטויחים הם כיום, כאשר איתמר בן גביר הכהניסט הוא העו"ד של שאר הכהניסטים האחרים , וכאשר מאז הוצאת "כך" מחוץ לחוק הספיקו ברוך מרזל וחבריו להתמודד מספר פעמים לפרלמנט הישראלי באין מפריע, ועוד להכניס את אחד מחבריהם לפרלמנט הזה –  את מיכאל בן יאיר. החוק נגד תנועת "כך" היה אמור להיות נגד כל גזען מסוגם –  שמסכן חיי כל יהודי בארץ ובחו"ל, במעשיו, ולא היה אמור להיות רק נגד מאיר כהנא בלבד, שהירצחו קבר את החוק. זו תהיה המתנה והתקווה היפה ביותר לאלה שגדלים כבנים חורגים , כדי שירגישו שהחברה שמסביבם רוצה אותם כשווי זכויות באמת.

? דוחה את הקץ

בס"ד

      דוחה את הקץ? / הרב אליהו קאופמן

        הניסיון של מראש הממשלה –  מר בנימין נתניהו, לדחות את הבחירות לנשיאות הוא לדעתי לא רק ניסיון אישי לא לאפשר לח"כ ממפלגתו, ראובן ריבלין, לזכות בנשיאות אלא זהו גם ניסיון פוליטי למנוע שינוי ו"מפץ" גדול יותר. במאמרי באתר זה –  ה"קורבן התורן" (מה-31 למרץ 2014), כבר עמדתי על כך שצריך לבדוק אם עניין הוצאת פרשת  ה"התיישנות" נגד השר סילבן שלום לא הגיעה מה"בוידם" של נתניהו , כפי שגם חשדתי באותו מאמר כי "תיק קצב" לא במקרה צץ מיד לאחר שהלה הודיע כי לאחר פרישתו מהנשיאות הוא יתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. הוסיפו לכך את חשדי כיום בעניין הניסיון הנוסף (שלבסוף ירד מהפרק...) להמשיך לחקור את השר שלום למרות המלצת המשטרה לסגור את התיק, ותקבלו מדוע אני כל כך חשדני בהמשך השורות -  במניפולטיביות אישית ופוליטית, כלפי מי שמציע לדחות את הבחירות לנשיאות.

         לכולנו ברור כי כל סיבה שיביאו ה"מקורבים של"..., לדחיית הבחירות לנשיאות, לא תהיה לגופו של עניין אלא באה מגופו של האיש המכהן כראש הממשלה. ולכולנו גם ברור שראש הממשלה מוכן לוותר על בחירת מועמד הליכוד לנשיא המדינה כאשר שמו של  המועמד הוא ראובן ריבלין, ועוד כשבחירתו של האחרון כל כך מובטחת, גם אם ראש הממשלה יתנגד לה בגלוי. נתניהו חושש מהרגע שבו יקבל לנשיא את מי שהוא הכשיל מלכהן בקדנציה הנוכחית כיו"ר הפרלמנט. אבל חוץ מהעניין האישי יש כאן גם נקודה פוליטית לא קטנה. כידוע לכל הרי שראובן ריבליו אינו אדם שנלחם אישית בראש הממשלה אלא החיכוך במקורו פוליטי ורעיוני , ובמיוחד לאור עמדותיו היוניות והליברליות שלו. יתרה מכך, כשהתפלגה "קדימה" מהליכוד היה רק טבעי שריבלין ימצא את עצמו ב"קדימה" משום עמדותיו היוניות , שגם ב"קדימה" של אז היו רוב ח"כיה ניציים ממנו. אבל לריבלין הבית"רי והרויזיוניסטי היתה מחויבות לסמל ולתנועה שבה גדל וצמח וכך הוא מצא את עצמן לימים כסמן השמאלי והליבאלי היחיד של הליכוד. נתניהו יודע היטב כי יריבות רעיונית קשה לפשרה מיריבות אישית  וכי כנשיא הרי שריבלין לא יהסס לומר את דעתו ההפוכה גם כשנתניהו יחפוץ ב"אחדות לאומית" עם הנשיא החדש כלפי אירופה, כלפי ארה"ב ובמיוחד כלפי הפלשתינאים. יתרה מכך, ריבלין מסוכן לנתניהו  מבחינה פוליטית אף יותר משמעון פרס. על פרס יודעים כולם כי הוא איש שמאל בהצהרותיו ולכן כל מחלוקת שחלק הלה על נתניהו הובאה בחשבון הטענה כי פרס איננו בשר מהשלטון הנבחר וכי ממחלוקתו נודף ריח פוליטי שאינו דווקא רעיוני . יתרה מכך, תדמיתו של פרס היא כשל "חתרן בלתי נלאה" –  שעלייה כבר העיד יצחק רבין המנוח, ולכן בכל פעם שפרס רק חלק על נתניהו מיד הוא נחשד לא רק כמנגח  פוליטי אלא גם כאחד שאוהב רק לחבל. אבל הפעם ריבלין מזוהה בארץ , ובמיוחד בעולם, עם הימין ולעומת פרס הוא נחשב כאדם אמין שהיריבות האישית ממנו והלאה, ולכן כאשר הלה יחלוק על נתניהו בפומבי הרי שלנתניהו תהיה כאן באמת בעיה קשה, בארץ ובעולם. ברור שנתניהו מנסה להרויח זמן כדי למצוא מועמד טוב יותר בליכוד במקומו של ריבלין , אולי דוד לוי...

     אבל ישנו כאן חישוב נוסף של נתניהו,   במישור הפוליטי –  הפנימי בישראל. בשבוע שעבר נשאלתי ע"י עיתונאי זר מדוע לדעתי שמעון פרס לא גילה את מה שחשף לפני מספר ימים: הגעתו להסכם שלום עם אבו מאזן , וטרפוד העניין ע"י נתניהו ? יתרה מכך, המשך השאלה היה מדוע אבו מאזן והרשות הפלשתינאית לא חשפו את הטרפוד הזה כנגד נתניהו ? התשובה שלי היתה פשוטה: פרס רצה לשמור את ה"קלף" עד שיפרוש מהנשיאות כדי שאח"כ יבנה כוח מאוחד של השמאל והמרכז בראשותו שיביא גם לפירוק הממשלה (מכוון "התנועה" ו"יש עתיד") ואח"כ יזכה בבחירות הבאות. ברור גם שאם  הרעיון הזה צץ בראשו של פרס הרי שהאחרון ביקש מהרשות לא לחושפו כדי שהחלפת השלטון בישראל לא תטורפד. ממורכבות היחסים ההיסטורית בין שמעון פרס לעולם ולפלשתינאים הרי ברור שהוא הצליח לשכנעם בשמירת הסיפור בחשאי. כולנו גם זוכרים כי האיחוד בין הליכוד ל"ישראל בתינו" הגיע בגלל החשש שפרס היה עלול להתפטר מהנשיאות ולעמוד בראש גוש המרכז –  שמאל. אני זוכר היטב כי לאחר שברק הדיח את פרס (באמצע שנות ה-90  של המאה ה- 20) הבטחתי לרבים וטובים כי פרס עוד יתמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה ושום השפלה לא תגרום לו לפרוש פוליטית...

      ועכשיו תארו לעצמכם באיזה מצב מדיני ופוליטי (בארץ ובעולם...) עלול נתניהו למצוא את עצמו ביולי 2014 כאשר יו"ר הפרלמנט יהיה ח"כ ראובן ריבלין ויריבו לראשות הממשלה יהיה הנשיא לשעבר שמעון פרס...

אגדות אלף ולילה

בס"ד

   אגדות אלף ולילה / הרב אליהו קאופמן

     לקראת יום העצמאות ה- 66 של מדינת ישראל עלו שוב הקולות ה"ליבראלים" מהמחנה ה"חרדי לייט" על כך שבעצם היהדות הספרדית היתה תמיד שונה ביחסה ה"מתון" יותר לציונות בפרט ול"ליבראליזציה" בכלל. היתה זו גם השנה הראשונה שהגר"ע יוסף לא היה עוד עימנו ופתאום קמו בנותיו ו"מקורביו" ובעצם זכרו שתמיד הוא שמח ב"יום העצמאות" ואפילו "עשה על האש". כבר כתבתי לא מכבר על ספר שאני כיום עובד עליו ומרכזו הוא היהודי מורם מעם –  מהעדה הפרסית ומבני אנוסי משהד, שלחם מלחמות ישראל בציונות והיה מזכיר ה"עדה החרדית הספרדית" ומזכירו האישי של המקובל הגדול יעקב מוצפי זצקו"ל. שם האיש הוא אהרון בצלאל ולפני מספר שנים נפטר לבית עולמו. את בסיס קריעת המסך מעל ה"אגדות המזרחיות" הללו והפרחת סיפורי ה"אלף לילה ולילה" – שמאחוריהם עומדים הציונים האשכנזים והנוכרים החילוניים, אעשה בע"ה בספר זה אך בנתיים אנסה במאמרי זה לתמצת את עיקר ההארה האמיתית על עמדתם של גדולי ישראל בני עדות המזרח  לציונות ולחילוניות האירופיות, ואת חיי היהדות המזרחית בארצות בהן חיה.  

       ההבדלים בין המושגים "ספרדים" למזרחיים" הוא לא קטן וחוצה משמעויות של מוצא ובעיקר תרבות והשקפה דתית. יהדות ספרד אמנם השפיעה על יהדות המזרח אך שני המושגים לא היו מעולם מושג אחד. צריך גם להבין שבארצות האסלאם המושגים יהדות ויהודים היו עניין דתי בלבד (להוציא אולי את עירק שלאחר מלחמת העולם הראשונה ובודדים באלג'יריה ובמצרים באותה עת) עד העלייה לארץ ישראל ותחילת השפעת הציונות שלאחר הקמת המדינה. רק מגירושי ספרד (1492 ) ופורטוגל (1497) קבלו חלק מארצות האסלאם לתוכן את היהדות הספרדית הגולה ובעצם הפכו לבשר אחד. זה אירע במרוקו , בתוניסיה, מעט באלג'יריה , במצרים , מעט בלוב , בקהילת העיר חלב ("ארם צובא") שבסוריה ובארץ ישראל. עד אותה עת פסקו והתנהגו בני ארצות האסלאם הללו עפ"י מקורות תורתיים קדמוניים של בני עדתם המקומיים אבל מימי הגירוש והלאה הפכה ההלכה של בני ספרד למובילה באותן ארצות למרות שבחלק מהן עדיין נהגו חלק מיהודי המקום הקדמוניים במסורתם הישנה , וזאת גם לאחר הפצת ה"שולחן ערוך" של מרן ה"בית יוסף" –  רבי יוסף קארו שהיה בילדותו מבין גולי ספרד לפורטוגל, ואח"כ הגיע לטורקיה ולבסוף זכה להיקבר בארץ הקודש, בעיר צפת.

     אבל היו ארצות במזרח שגולי ספרד כלל לא הגיעו לשם ולא היו מעולם חלק מהמוצא המאוחד של אותם יהודי הארצות הללו. בחלק מהם אמנם השפיעה הפסיקה של חכמי ספרד –  ובראשם ה"בית יוסף", לאחר עריכת ה"שולחן ערוך" על ידו, אך היו גם קהילות שהשפעה זו לא הגיעה לשם. לארצות הקווקאז (גרוזיה ואז'רביזאן), לארצות אסיה התיכונה (אוזבקיסטן , קזחסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן וטורקמינסטן), לאירן , לעירק , לתימן ולמזרח הרחוק לא הגיעו פיזית גולי ספרד. בעירק, בתימן והודו (עד העליות הגדולות לארץ ישראל) כלל לא פסקו כל  היהודים המקומיים שם עפ"י הספרדים אלא עפ"י גדולי בבל (בעירק ובהודו) ועפ"י הרמב"ם (בתימן). על אף שלתורכיה הגיעה כמות גדולה של גולי ספרד ושם ביסס מרן ה"בית יוסף" את פסיקותיו הרי שהיה זה בחלקה המזרחי של המדינה ואילו ליהודים הטורקים הוותיקים יותר שבכורדיסטן הטורקית (ה"עורפלים") במערב תורכיה ,  לא הגיעו גולי ספרד הרבים וגם השפעתם התורתית לא הגיעה לשם  אלא הללו נהגו עפ"י גאוני בבל.

     לכאורה נראה שהצלחת השפעתם הרוחנית של גולי ספרד בארצות המזרח בהן הם נחתנו מוכיחה על חוסנם הרוחני של הגולים על פני היהודים המקומיים אך לא כך הם הדברים. הגולים הצליחו לשמור על דתיותם וחוסנם בעיקר הודות ליהודים המקומיים שמצאו שם, וגם בזכות הגעתם למדינות שהאסלאם שלט שם וסכנות רוחניות לא באו ממנו כבאירופה הנוצרית והמסיונרית. ובמה דברים אמורים? יותר ממחצית גולי ספרד ופורטוגל גלו דווקא לאירופה הנוצרית ולאוו דווקא למזרח התיכון או לצפון אפריקה. השתרשותם הדתית והתורתית של הגולים הללו לא היתה הומוגנית וחיובית דווקא, כשל אחיהם שגלו לארצות האסלאם. אלה שלבסוף חצו את כל אירופה והגיעו לטורקיה המוסלמית אמנם שמרו על אמונתם ותורתם ואילו רבניהם הפכו למנהיגי היהדות הספרדית והמזרחית ששכנה באימפריה העותמנית עד תחילת המאה העשרי,ם אבל אלה שהגיעו למדינות מערב ומרכז אירופה ( הולנד ,  צרפת , איטליה ומאוחר יותר לבריטניה) ולבלקן (מדינות יוגוסלביה לשעבר, יוון, בולגריה , אלבניה ורומניה) איבדו במרוצת השנים את מהותם הדתית וחלק גדול אף התבולל, וכל זאת משום הגיעם למדינות  נוצריות , ועוד בימים שהדת הנוצרית החלה להתפורר שם ובמקומה עלה האתאיזם החילוני. ויש גם הטוענים באדיקות שחלק לא מבוטל מגולי ספרד ופורטוגל באירופה פשוט התמזגו בקרב אחיהם יוצאי אשכנז ומזרח אירופה וכך פתאום תפח מספרם של יהודי אשכנז במדינות כמו פולין והונגריה. כאן יש לציין כי יותר ממאה וחמישים שנה לפני גרושי ספרד ופורטוגל כבר הגיעו ראשוני יהודי חצי האי האיברי לאירופה. היו אלה האנוסים שברחו מהאינקויזציה , לאחר שנתפסו בניסיונם לשמור את היהדות למרות הצהרותיהם הנוצריות. הבורחים הללו –  בהגיעם לאירופה (בעיקר לצרפת, הולנד, איטליה ובריטניה), כבר לא הכירו יהדות תורתית מהי ועד מהרה לא שרדו דתית בעזרת אותם סמלי היהדות ששמרו וזכרו בהיותם אנוסים בספרד ובפורטוגל וכך הם  הפכו לחילוניים הראשונים של אירופה, עוד לפני האירופאים עצמם.  

     מכאן שיש בהחלט לסייג את המושג "ספרדים" בין אותם ספרדים אירופאים ששמירת המצוות שם היתה אף ירודה מקהילות אשכנזיות באירופה, לבין בני עדות המזרח וקהילות הספרדים שהתקיימו תחת השלטונות המוסלמים עם יהדות דתית מלאה והומוגנית יותר מאשר באירופה. מכאן שאי אפשר להקיש מ"מתינות" הספרדים של בולגריה ואיטליה למשל בנושאי היהדות לכלל עדות המזרח שבאסיה ובצפון אפריקה רק עפ"י המונח "ספרדים". על רוב רובם של הספרדים האירופאים עברו אותם תהליכים שעברו על יוצאי אשכנז האירופאים , ואף קשים יותר, עד שנותרו חשופים לחילוניות האירופאיות ובהיעדר תלמידי חכמים מתוכם נפלו ביהדותם. במערב אירופה(צרפת , הולנד, איטליה ובריטניה) אף התמזגו גולי ספרד ופורטוגל בקהילות אחיהם הוותיקים – האנוסים, והמיזוג הזה הוליד חילון גדול יותר. לא פלא הוא שמקרב יוצאי האי האיברי באותן מדינות מערב אירופאיות הרי שאחוז גדול בכלל התבולל וכך נעלמו קהילות גדולות של יוצאי ספרד ופורטוגל מאותן ארצות, כמו קהילת ליוורנו באיטליה, בורדו בצרפת, אמסטרדם בהולנד ולונדון בבריטניה.

    אבל בני עדות המזרח והספרדים שבארצות האסלאם, התפתחו דתית באופן הפוך מקהילות הספרדים והפורטוגזים באירופה. ביהדות המזרח הדת היתה התוכן הרוחני הבלעדי ואוי לו למחלל שבת שנתפס. עניין ההתבוללות מרצון לא היה על הפרק אפילו אצל הקלים שבקלים מבין היהודים ואוי לו ליהודי שנתפס באותן ארצות בחילול שבת , בפריצת גדר המצוות, בהתחצפות לרב ובעיקר אחד שהתבולל. היהודים הללו –  ובעיקר המתבוללים, היו מוצאים את עצמם מחוץ למחנה היהדות. להבדיל מאירופה הנוצרית –  שעברה מהפכים אנטי דתיים, הרי שבארצות המזרח והמאגרב לא היו יכולים יהודים סוררים אפילו לחשוב להקים ישויות עצמאיות וכופרות עם "יהדות אחרת" וזאת משום שראשית דבר לא היה להם ממי להעתיק ולחקות רעיונות כאלה בהיות המוסלמים דתיים באופן אחיד, ושנית, המוסלמים עצמם ומשטריהם שיתפו פעולה עם רבני היהודים ודאגו לעזור בהחרמת הסוררים היהודים המעטים שם בעוד שבאירופה הנוצרים השתדלו לשבור את היהדות כדת. ולכן לא פלא הוא שנגעים רוחניים כהרפורמה וההסכלה לא היו מנת חלקם של יהודי ארצות האסלאם (מלבד עירק שההשפעה הקומוניסטית חדרה לשם –  גם לרחוב הערבי). גם תופעת ה"מזרחי" –  דתיים לשליש ולרביע, פסחה על ארצות האסלאם משום שמעמד הרבנים היה איתן. אי לכך גם לא היה צורך בהגדרת יהודי ערב כ"אורתודוכסים" או כ"חרדים" משום שכולם היו כפופים לשמירת תרי"ג המצוות. מכאן שמי שמנסה לטעון כי "יהודי ארצות האסלאם היו ליברלים מיהודי אירופה" הרי שהוא טועה ומטעה , שהרי כל הקלקולים ביהדות , מהתרת מצוות ועד התבוללות, באו תיאורטית ומעשית מאירופה.

     כאשר הגיעו השמועות הראשונות לארצות האסלאם על פורקי העול באירופה (במאה ה-19) הרי שכל גדולי ישראל מהמזרח שם יצאו בדרישה מהיהודים החרדים והדתיים באירופה "לצאת בזרוע נטויה ובכוח נגד אותם פורצי גדר". זו היתה דע תם של גאוני בבל ובראשם הגאון רבי עבדאללה סומך. ה"בן איש חי" הזהיר את הציונים כי "גם זכות יום הכיפורים לא תעמוד להם בעתיד, במלחמתם בערבים"      (הוא פשוט צפה את אירועי מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973!) ומנגד הוא מנע מהגביר היהודי יוצא הודו , דוד ששון, להקים את ביה"ס כי"ח –  "אליאנס, בעיר חברון. כבר ה"אור החחים" –  הרב חיים בן עטר ממרוקו (שנפטר בארץ הקודש) צפה (לפני כשלוש מאות שנה!) את התפוררות היהדות בקרב היהדות האירופאית והזהיר את רבני אירופה דאז להילחם בגופם ממש נגד פורצי הגדר. הרמב"ם והרי"ף קבעו בכתביהם כי להוציא את סוררי הדת מחוץ למחנה והתירו  להסגירם לשלטון ולהלקותם. בראשית המאה העשרים - עם הגיעם לאמריקה, קבעו  רבני הקחילה החלבית מסוריה חרם לבני עדתם כדי שלא יתחתן עם גרים, וכל זאת משום שהם צפו את "גרי החלומות" שהעידן ה"מודרני" יביא עימו לעם ישראל דרך החילוניים. חרם זה מקויים באדיקות מרבית ע"י הקהילה הגדולה הזו בכל יבשת אמריקה וגם גרים חרדים אינם מתקבלים לקהילותיהם.

    ראשי הציונות ניסו בערמה להפיל בפח את יהודי המזרח ושלחו אליהם שליחים חילוניים מחופשים כדתיים –  כאלה שעזבו את היהדות אך ידעו את עיקריה. כך זה היה בצפון אפריקה ובמזרח ובמיוחד בתימן. עד השואה לא היו הציונים מעוניינים ביהודי המזרח אלא רק בכספם אך כשהשואה טרפה להם את הקלפים הם נאלצו לעלות לארץ את יהודי ארצות האסלאם כדי שישמשו כוח עבודה זול (דבר שהחל כבר עם הבאת יוצאי תימן בסוף שנות ה- 20 של המאה ה-20 ) , ובעיקר "בשר תותחים" נגד הערבים.  אותם תומכים ספרדים של ז'בוטינסקי –  מקרב הצירים הציוניים, לא היו שייכים לעדות המזרח אלא היו מקרב הספרדים האירופאים ובראשם המתבולל מרקו יוסף ברוך מבולגריה (שבה דורות לא ידעו יהדות מהי). הציונים זממו תמיד לעקור את התרבות (שהיתה בעצם רק דת...) של יהודי המזרח. בן גוריון למשל טען כי המזרחיים הם "אבק אדם" ואילו ז'בוטינסקי טען כי "יש ללמדם תרבות מהי".

      המהפך בעמדת הרבנים המזרחיים –  לפשרה עם הציונות ולהשתתפות ב"רבנותה" המלאכותית, החל לאחר בוא הבריטים בשנת 1918, ובעיקר מכינון ה"רבנות הראשית" בשנות ה- 20 המוקדמות של המאה -20. עד לשנת 1914 נשלטו הספרדים ועדות המזרח בארץ הקודש ע"י ה"ראשונים לציון" מירושלים וע"י "חכמי הבאשי" של האימפריה העותמנית. היו אלה נבחרים דתיים קדושים שציבור קדוש ושומר מצוות בחר בם וללא התערבות המשטר הנכרי. מימי בוא הציונים  לארץ ישראל התנגדו רבני הספרדים להשפעתם החילונית ההולכת וגוברת והמסכנת אף פיזית את הישוב היהודי הדתי בארץ הקודש. כאשר אליעזר בן יהודה קרא –  לפני אחד מחגי החנוכה, למרוד בטורקים, אזי, הסגירוהו ה"ראשון לציון" ה"ישא ברכה" (הרב אלישר) והרב שמואל סלנט לשלטונות הטורקים. באותם ימים קרא ה"סבא קדישא" , רבי שלמה אלפנדרי, "להחרים את "כת הציונים" לפני שנצטער על כך לדורות". המהפך הפרו ציוני של רבנים ספרדים בארץ ישראל חל לאחר בוא הבריטים ולאחר שמעמדו של ה"חכם באשי" מטורקיה נפל עם נפילת האימפריה העותמנית. בראשית הרעיון להקים את ה"רבנות הראשית"  הרי שהוא עמד בביטול מעמד ה"ראשון לציון". בתנועה הציונית –  ובראשה דר' חיים ויצמן, היו מנויים וגמורים למנות את הרב אברהם יצחק קוק ל"רב הראשי" הבלעדי. זעקת הספרדים ועדות המזרח כנגד ביטול ה"ראשון לציון" הצליחה לשכנע פקיד בריטי בכיר ממוצא יהודי –  בשם בנטובי'ץ, כי כדי למנוע את  איחוד האשכנזים החרדים עם אחיהם הדתיים הספרדים, הרי שאסור להם לבטל את תפקיד ה"ראשון לציון" אך מנגד החליטן לגמדו ולשלוט עליו. ואמנם לשם כך הוחזר לארץ הרב יעקב מאיר מסלוניקי שביוון ומונה ל"ראשון לציון" לצד הרב קוק, כשמתכון הבחירה משתנה ואינו תלוי עוד כבעבר בגבאי בתי הכנסת ובתנאי היות הנציגים הבוחרים שומרי מצוות בלבד ואי היותם תלויים דתית בשלטון, אלא בהיותם כפופים לשלטון ונבחרים ע"י הציונים, שרוב רובם היו מחללי שבת ופורצי גדר. גם פרשת הבאתו של הרב יעקב מאיר היא סוגיה מעניינת ומקורה בכפייה חילונית. הרב מאיר הורחק –  לפני מלחמת העולם הראשונה, מארץ הקודש ע"י רבני הספרדים ובהסכמת ה"חכם באשי" , משום היו פרו ציוני ו"ליברל" בענייני דת , וכמו כן בגלל אי סדרים שנמצאו בבחירות ל"ראשון לציון" באותם ימים. ה"ראשון לציון" דאז היה הרב אליהו פאנג'יל. ואמנם, עם סיום המלחמה והתהפכות הגלגל הפוליטי ניצלו הציונים החילוניים את שעת הכושר ובעצה אחת עם אותו בנטוביץ מינו מלמעלה, וללא בחירות בנוסח העבר, את הרב הפרו ציוני וקבעו גם לדורות כי ה"ראשון לציון" הספרדי יחדל להיות גדול הדור העצמאי של בני המזרח היהודיים בארץ ישראל אלא פקיד ממשלתי. ואמנם מאז והלאה נמצאו לא מעט חכמים ספרדים ותימנים שהיו באמת גדולי הדור –  ויותר מה"ראשונים לציון", אך משום כפיפת התפקיד לתנאי הציונית ואח"כ למדינה, הם הדירו רגליהם ממנו וכך התאפשרה השתלטותם של רבני השלטון הספרדים מטעם המדינה על הנהגת התורה בארץ הקודש, ועוד בימים שעולי המזרח הועלו לארץ ועברו תהליך של שמד דתי. גדולי עולם כה"כף החיים" (נלחם בכל מאודו ברב קוק), ה"סבא קדישא" אלפנדרי, הרב אלשייך, הגאון צדקא חוצין, בני הדודים יעקב וסלמן מוצפי, רבני תימן –  חיים סינואני ומרדכי שרעבי, הרב בן ציון אבא שאול , הרב יהודה צדקא , ה"בבא סאלי" ובנו רבי מאיר אבוחצירה ורבנים גדולים אחרים ברחו מהתפקיד הזה והותירו את כהונת ה"ראשון לציון" בידי הרבנים שהסכימו לכפוף עצמם לשלטונות החילוניים. בעניין ה"בבא סאלי" קיים הסיפור האותנטי כי הלה ברח בשנות ה- 50 למרוקו רק משום שלא אבה להיות ה"ראשון לציון" לאחר מותו של הרב חי עוזיאל , והוא חזר לארץ רק לאחר שהרב יצחק ניסים אייש שוב את התפקיד. בעוד שאצל החרדים האשכנזים לא היתה ל"רב הראשי האשכנזי" שום חזקה ואוטוריטה הרי שעניין השרשת המושג ה"ראשון לציון" בקרב הספרדים ועדות המזרח הצליחה לסמא עניים והם גם היו רחוקים –  בעלייתם לארץ, לשמוע מאותם רבנים מזרחיים אמיתיים את התנגדותם ל"רבנות הראשית", עד שבשלושים שנה האחרונות הצליח השלטון הישראלי לכרות כמעט סופית את התנגדות רבני המזרח העצמאיים למניפולציות שלהם. בצר להם הצליחה קבוצה של יוצאי המזרח להיצמד למערכת החרדית האשכנזית העצמאית ולתמוך דרכה ברבנים ספרדים חרדים באמת שאינם כפופים לשלטונות האשכנזיים החילוניים.

    האירוניה הגדולה היא שסוכני הרפורמה מטעם השלטון האשכנזי  והנכרי – חילוני,  בקרב המזרחיים,   מציגים את אלה מבין המזרחיים שנאחזים בעצמאות התורתית כ"מתאשכנזים" וכמי ש"סוטים מדרך היהדות המזרחית". לא לחינם החלו בנותיו של הגר"ע יוסף לעמוד בראש המחנה המגדף את בני התורה האמיתיים, וזאת משום שהן בעצם המשרתות האמיתיות של החילונים האשכנזים והמהגרים הסלאבים, והתגמול בכספי מדינה הוא בל ישוער. זכייה בר שלום והגב' ציקוטאי היו תמיד החוליה החלשה ביהדות בתוך משפחת הגר"ע יוסף ולהויי ידוע שגב' צ'יקואטי סירבה לשאת אברך חרדי למגינת ליבו של אביה ואילו גב' בר שלום הסבה צער לבעלה הדיין בסטיותיה מדרך הישר התורתית. משנפטר אביהן הן לפתע פוערות פיותיהן (מעניין מדוע הן שתקו כל חמי חייו הארוכים...) ומספרות על אב שהיה אוהד לציונות ול"יום העצמאות" בזמן שגם כ"רב ראשי" הוא הורה לאלה האומרים "הלל" לאומרו ללא שם ומלכות ואילו אצלו ובבתי הכנסת שלו תמיד אמרו תחנון, כשהנימוק הוא פשוט: ספירת העומר ואי ההאפשרות להתיר גזירת חכמים מדורי דורות רק משום שבן גוריון האנטי דתי  קבע חג בספירת העומר והרבנים מטעם ובלי טעם אישרו זאת כחלק מ"הסכמי שכר במשק החילוני". הפה של המהללים את הכפיפות למדינה ול"יום עצמאותה" הוא אמנם זה של בנות הגר"ע יוסף אבל הידיים המניעות את הבובות האלה הן ידי האשכנזים והנכרים האירופאים שגזזו את פאות ילדי תימן וגנבו חלק מהם, ושל אלה שריססו ב"די-די-טי" את עולי עירק.

    

צמד גונבי הדעת ממשיך בפועלו

בס"ד

   צמד גונבי הדעת ממשיך בפועלו / הרב אליהו קאופמן

  לאחר שגוללו כספים על כספים עבור פעילות שלא היתה ברומניה , הרי ששמלק'ה הלפרט (ח"כ בדימוס מויז'ניץ ואגו"י) ויואל טוביאס ממשיכים בניסיונותיהם להשתלט על כספים בטוענות שווא של "פעילות יהודית". כך למשל הגיע –  לפני כשבועיים לרומניה, מר שמלק'ה הלפרט (עכשיו מחירי הטיסות ירדו פלאים לעשרות יורו בלבד , אזי, קל לו יותר לנחות שוב ושוב על ראשי קופות קרנות הציבור...) וביקש מגורמי ממון וסיוע כספים ל"שמירת בתי העלמין". הלה כמובן סולק משם וגולגל מכל המדרגות. לשמלק'ה הזה אין בושה –  שהרי הוא עז פנים לגהינום, להגיע לבקש כסף על אותם קברים ובתי עלמין שהוא וחבריו התירו לפדרציה המתבוללת של יהודי רומניה לסחור בהם ולהרסם! לפני מספר שנים פרסמתי כיצד השמלק'ה הזה קיבל תקציב של מאות אלפי דולרים מקרן יהודית ל"שיפוץ בתי העלמין ברומניה" וכשביקשוהו רבנים להשתמש בכסף הרי שפתאום נודע כי בא אל קירבו ולא נודע. אח"כ טען כי "הכסף נגמר בגלל משכורות ששולמו", ובין השאר לאחד בשם סנדלר. את התלונה נגד הפרשה הזו החל יענקי סולומון מ"פרוייקט שטפנשט" הידוע (הוא אחיינו של מר יואל טוביאס מבני ברק...) והשיחה עימו מוקלטת.

    גם יואל טוביאס - שמרמה את האדמו"ר מסקועלן, וגונב ממנו סכומי עתק ל"מסעדה כשרה" בעיר יאסי ( שכמובן איננה קיימת...), ניסה (טלפונית...) לשדוד סכומי כסף מקרנות יהודיות למען ה"יהדות ברומניה", בשקר המפורסם שלו והחוזר על עצמו שוב ושוב, ל"שיפוץ מקווה הטהרה בעיר יאסי". כמובן שגם השודד הזה גולגל מכל המדרגות והקרנות הללו ניתקו לו את הטלפון בפנים בזו אחר זו. הלה ניסה את כוחו בקרב היהדות הבוכרית באוסטריה אך גם הם הסבו פניהם ממנו ולכן יצא לארה"ב ושם כמובן שוב רימה גבירים תמימים. להויי ידוע כי ביאסי לא נותרו כמעט יהודים ורוב הסטודנטים הישראלים עזבו את העיר אבל לטוביאס ולאחיו לא מפריע להציג את החוסר כלום הזה כ"פעילות עם מאות יהודים" כדי לגנוב תרומות לעצמם.

     בימי הפסח תשע"ד שהה בארץ ישראל אותו תימהוני מרומניה ששמו צבי כפיר –  ואשר ניסה להקים בעבר "בית ספר לגרות" ע"י לימודן של נשות תועבה רומניות יהדות. בהגיעו לארץ הוא טען ש"אני מלמד והרבנות הראשית מגיירת". לכותב שורות אלה נודע כי יתכן והבור הזה "הוסמך לרבנות" ע"י אותה "רבנות ראשות" שכבר הוציאה מתוכה "רבנים" גנבים, נואפים, מחללי שבת וזייפני "תעודות כושר". כותב שורות אלה יבדוק בקרוב אם אמת הדבר, ואם , חס ושלום, שוב יתפתו לאשר את אותן גויות ערלות כ"יהודיות" הרי שאפרסם את שמותיהן הנאלחים עם שמות ה"רבנים" וה"דיינים" המנוולים שנתנו יד לכך. לפני מספר חודשים הובטח לי ממשרדו של הרב יצחק יוסף כי העניין נעצר וכל תוכניותיו של הרב שלמה עמר בנושא לא יצאו לפועל. אני תקווה שכך יהיו הדברים גם להבא. מי שנתקל ב"גרים" מרומניה מוזמן לצלצל אלי ולמסור מידע. ברומניה אין תנאים לגיור אמיתי ואין כלל מניינים שומרי שבת כהלכה. גם ה"חנות הכשרה" שם מופעלת ע"י ערלים רומנים שכערלים וכרומנים חשודים על זיוף והונאה. ואילו המקווה בבוקרשט נמצא בשכונת למועדון לילה וכמובן שערל מופקד עליו ואין שם טובלות.

     0524391094, 0527128509.

    

פרשת אמור תשע"ד

בס"ד

   פרשת אמור תשע"ד / הרב אליהו קאופמן

      לשם מה  נאמר לאהרון הכהן על "הכוהנים היוצאים מזרעך"? וכי יהיו כוהנים שלא יצאו מזרעו? חז"ל מסבירים שאמנם בימי הבית השני נתקיימה מציאות שאפילו כוהנים גדולים לא תמיד היו בני אהרון אלא כאלה שקנו את הכהונה בשלמונים –  החל מיאזון ומנלאוס המתיוונים בימי אנטיוכוס אפיפנס הרביעי (הוא "אנטיוכוס הרשע") ועד לחורבן הבית השני. אבל ישנם מפרשים הטוענים כי על הכוהנים האלה שאינם מזרעו נמנים גם ה"חללים" שבין הכוהנים האמיתיים שמ"זרע אהרון", משום שבהיותם "חללים" הם פסולים לכהונה ומשום כך יצאו מזרעו של אהרון , כמו שלמשל טענו חכמי הפרושים כנגד זרע החשמונאים ומלכיהם מיום שנתייחדה אימו של שמעון הנשיא בן מתתיהו במגדל שבייה בידי חתנו של שמעון בן מתתיהו , תלמי בן חבוב. מכאן ש"זרעו של אהרון" איננו רק מושג של זרע גשמי אלא גם זרע של כהונה רוחנית, שכבר איננה תלויה רק בזרע הגשמי. מכאן ש"זרעו של אהרון" אמנם חייב להיות ההמשך הגשמי שלו , אך לא בהכרח שכל המשך גשמי של זרע אהרון הוא גם "מזרעו של אהרון" באופן רוחני. כל הסכנה באותם כוהנים  שאינם בכלל מזרעו של אהרון היא בעובדה שלא רק שלא ירשו את קדושתו אלא ששיטת הגעתם לכהונה עברה דרך קנייתה ומי שמכרה להם (בין צר ואויב נכרי ובין יהודים קלי דעת וקלי דת) חפץ היה במכירה זו להטות את הכהונה של ה- ה' מדרך הקדושה, חס ושלום , לדרך הטומאה. גם באותם "חללים" כבר לא נמצאת עוד דרך הקדושה בעצם "חללותם" וגם כאן הופכת הכהונה על ידם מקדושה לטומאה.

    אהרון הכהן הוכתר כ"אוהב שלום" ו"רודף שלום", וזו בעצם ירושת הקודש לזרען הקדוש. עמי ארצות רבים מבינים את המילה "שלום" כמו המילה הלועזית (באנגלית למשל...) –  "פיס". המילה הלועזית מציינת מצב של שקט ורגיעה בין אנשים ו/או בין עמים וכו'. אבל המילה "שלום" תולה את מצב השקט באמונה הדתית בקב"ה. ומנין לנו זאת? מכך ששמו של הקב"ה הוא "שלום". כלומר, ללא אמונה ב- ה' ובקיום מצוותיו לא יהיה שום שקט ולא תתקיים המילה הלועזית "פיס". הדבר נאמר באופן ברור וגלוי בפרשה האחרונה של ספר "ויקרא": פרשת "בחוקותי". ושם נאמר "אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תישמורו אתן שלום בארץ ואין מחריד".

     מכאן שכדי להבין את הברכה שקיבל אהרון הכהן לזרעו בלבד –  "רודף שלום" ו"אוהב שלום", צריך היה להבין את המילה "שלום" בלשון הקודש ולא בלשון הנכרית, שגם תורגמה ללשון הציונית ששמה "עברית". "אוהב שלום" בלשון הקודש זה לאהוב את הקב"ה על כל המשתמע מכך, ו"רודף שלום", פירושו להביא את יראת השם ואת האמונה בו גם לחלשי האמונה בעם ישראל. ובזאת נתברכו הכוהנים מזרע אהרון , טוב יותר משאר עם ישראל. ולכן ברור שכהן שאינו מזרע אהרון לא ניחן בתכונה הזו . יתרה מכך, כהן שקנה את כהונתו הופך לתרתי דסתרי לעניין מאחר וקנה את כהונתו במחיר דריסת אהבת ה' ויראתו. גם ל"חללים" מזרע אהרון לא תהיה עוד תכונה זו –  של יראת שמים ואהבת ה', משום "חללותם" ויציאתם מרוחניותו של זרע אהרון השלם. בעיקר מתבטאת התרחקותם של קוני הכהונה – ואף של ה"חללים", מיראת ה' בכך שהם הופכים בפועל למשרתי שונאי ה' ולהגשמת שלטונות הכפירה ב- ה' בעצם התמסרותם למלכות המינות, לעבודה הזרה ולכל מה שמקרר את ישראל ממצוות וקוראים לו "אלה אלוקיך ישראל שהוציאוך מארץ מצרים", ממש כמו הערב הרב בחטא העגל. כאלה היו יזון ומנלאוס המתיוונים וכאלה היו רבים מכוהני בית שני בשרות הרומאים ובשרות פריצי הבריונים. מלבד החטאתם את עם ישראל רדפו הללו את חכמי ישראל האמיתיים עד מוות, ולא מעט כדי לרצות את אדוניהם היוונים, המתיוונים והרומאים. בדרך הזו הלכו גם צאצאי החשמונאים לאחר "חללותם", משהפכו מממשיכי לוחמי הקדושה בהתיוונות לכאלה שדבקו במסורת המתיוונת ע"י מלכותם והשמידו את חכמי ישראל עד שנותר יחיד בדורו מרבי שמעון בן שטח, וכן עשו זאת בהעתקת תרבות יוון ושינוי שמותיהם ולשונם ליוונית.

     בדורות שלאחר חורבן הבית –  ובמיוחד לאחר אובדן הסנהדרין, ירד כוחם הרוחני של הכוהנים עד כדי פקפוק ממשי במי באמת נושא את זרע אהרון ולמעמד הכוהנים הגיעו הרבנים בכל הדורות. כבר בימיו של האר"י הקדוש החל תהליך –  שבדור האחרון שלנו , הפך לנוראי, שבו רבנים לא מעטי כבר לא היו במונח של "זרע אהרון" מבחינת קדושתם הרוחנית וזאת כאשר אותם "רבנים" מסיטרא אחרא קיבלו את כוחם מכוח שלמוני מממניהם הקלים שבקלים ועד שבדור האחרון הפכו הציונים לכמעט בעלי בית בלעדיים ומוחלטים על אותם "רבנים" מטעם ובלי טעם. אין ספק שדוגמת העל לשירותיהם של הללו את הסיטרא אחרא הוא בהתגייסותם –  בארץ אך גם בעולם, לפאר את היום המר והנמהר הנקרא על ידם "יום העצמאות" של מדינת השמד ששמה "מדינת ישראל" ולבזות את חכמי ישראל המעטים שעוד מוחים בעד זאת ולהופכם כביכול ל"קיצוניים" ולהכפישם כ"סיקריקים".

      זהו היום שבו התממשה אזהרתו של רבי חיים מבריסק שטען כי מטרתם של הציונים איננה הקמת מדינה לכפירתם ולמימוש תאוותיהם אלא זהו אמצעי לעקור את היהדות כדי לשמד את עם ישראל "ככל מחנה הגויים מחנה ישראל". זהו יום העצמאות ממצוות של התנועה שעלייה הזהיר המהרי"ל דיסקין מבריסק כי יש לאסור לחמם כפת עכו"ם ויינם כיין נסך, ומאחר וחילוניי הציונות אינם שומרים מצוות הרי שהמהרי"ל דיסקין התכוון לא רק לכופרים הציונים אלא בעיקר ל"מזרחי" שבהם ורצה להוציאם מכלל ישראל כפי שעשו חכמי ישראל בשעתו לכותים. המרי"ל דיסקין ביקש זאת בסוף המאה ה-19   והזהיר שאם לא יעשו זאת , אזי, יצטערו על כך יראי ה' לדורות רבים ובאופן בלתי הפיך. זהו יום האסונות של עם ישראל שעובר בהשתלטות הכופרים על ארץ הקדושה וכאשר לראשונה בהיסטוריה היהודית יש למתיוונים ולפריצי ישראל מדינה עם מוסדות ומתקיים בנו "הצר הצורר אותך בארצך". זהו יום האסונות לדורות שמציין את תחילת גניבת ילדי תימן , המזרח והבלקן. זהו יום האסונות שהציונות השתיקה את מגעייה ומעלליה הפרו נאציים, מהעם היהודי -  מגעים שהיוו  עבורה "שמן בגלגלי המהפכה הציונית". זהו יום  האסונות של העלאת עולי המזרח ועקירת המצוות מהם. זהו יום האסונות שבו ציינו את העלאת ילדי השואה החרדים ועקירת מצוותיהם במחנה ה"שומר הצעיר" בטהרן שבאירן. זהו היום שבו החלו בן גוריון , חיים ויצמן, יצחק בן צבי וחבריהם להקים את ה"חינוך הממלכתי" לשם השמדת היהדות וזהו היום שממנו קבעו ב"חוק השבות" את האפשרות לעלות כל גוי ערל ולהתחיל את ה"התבוללות הממלכתית" תוך סיוע ב"גרות" חלומית. זהו היום שבו החלו הציונים להניח פצצות ופרובוקציות נגד יהודים בארצות המזרח רק כדי שיעלו לארץ ויהפכו לבשר תותחים כפי שעשו לניצולי השואה. זהו היום שבו נשדד רכושם האישי והיהודי של עולי תימן ומרוקו ונמכר לגויי הארצות , כולל לוותיקן הקתולי ברומא האיטלקית. זהו היום המר והנמהר שבגלל הקמת מלכות הרשעה והזילה נדחית הגאולה כל עוד המלכות הארורה הזו קיימת.

     עצוב הוא שביום כזה שיהודים חרדים –  שמשפחותיהם הושמדו באירופה בגלל הציונים, ושאחרים מהם הועלו מארצות ערב כדי להשמיד את יהדותם, מתנהגים בחלקם כאילו זו תקומתם. כואב שיהודים חרדים מגלים אדישות ליום הזה –  שהוא גרוע מתשעה באב, משום שלאחר החורבן נותרו חכמים, וסנהדרין שבנו משנה ותלמוד ואילו היום כמעט כל רבני ארץ הקודש ורוב רבני הגולה שבויים בידי האפיקורסים הללו. אוי לאותם בורים הטוענים שאין להתייחס ליום הזה , אוי לאותם רשעים התולים את הסמרטוט הכחול –  לבן על מוסדות החינוך והקהילות החרדיות כ"דיגלם". אוי לכל אלה העורכים "יום של תורה" ביום הזה כדי להתחנף לפני רשעי ישראל שכאילו הם משתפים את התורה בבנין העל של הכפירה. אוי לאלה שמשתתפים בכל אותן סעודות שחיתות והוללות של ה"מנגלים על האש", כי באש הזו יצלו אותם בגהינום. אוי לאותם רשעים –  המחופשים כ"רבנים", המביאים פסוקי דזימרא להצדיק את היום המר והנמהר הזה.

       הנביא דניאל ניבא זאת לפני כאלפיים שנה ויותר כי "פריצי עמך יעמידו חזון". דהיינו, כל אותם שוטים ונואפים יביאו "חזון" תלוש מיהדות בעיקבא דמשיחא כ"רעיון יהודי" ללא תורה ומצוות. הוזהרנו בספר "דברים" כי ה' ינסה אותנו ב"נביא שקר וב"חולם חלום" כאשר "נביא שקר" הוא כופר מאחורי מסיכה דתית ותורתית ואילו "חולם חלום" הוא כופר חילוני,  וכאלה (כופרים חילוניים) הם הציונים הנעזרים בקליפות הסרוגות כ"נביאי שקר". ואמנם הכופרים הציונים הם גרועים שבכל רשעי וכופרי ישראל. הם גרועים יותר מעובדי העבודה הזרה של הבעל הצידוני בימי ממלכת ישראל, הם גרועים יותר מהמתיוונים שהיו רק סרח עודף ליוונים, הם גרועים מצאצאי החשמונאים שהפרושים יצאו נגדם, הם גרועים וכופרים יותר מבריוני הבית השני, הם גרועים מהיהודים ששיתפו פעולה עם אויבנו הרוחניים – מרומי ועד מתבוללי הרפורמה וההסכלה של גרמניה. פריצי הציונות הם סמרטוטרים של דלת התרבות ממזרח אירופה שכדברי ה"אור החיים" הקדוש (בפירושו ל"בשגם בשר הוא" בפרשת "בראשית" ) הוא מפרש כי הכוונה לאלה ההופכים תועבות ל"דגל תרבותי" שיש לאמצו, הם בועלי נידות ואנשי תועבות מהגרועים בגויי הארצות, הם רוצחים בכוונה תחילה ומשמדים רשעים שההיסטוריה היהודית לא ידעה עד כה. הם משתפי הפעולה של הגרועים במיסיונרים האנטי יהודיים כמו האוונגליסטים הארורים. אוי לנו כי פגעו בנו שמות כמו רוצחים שפלים , משמדי יהדות ואנשי תועבות כיצחק בן צבי, דוד בן גוריון , תיאודור הרצל, זאב ז'בוטינסקי , משה דיין, אריאל שרון , יצחק שמיר, בנימין נתניהו , אהוד ברק, אהרון ברק , שולמית אלוני , אורי אבנרי , דוד הכהן , יוסי שריד, טומי לפיד, יאיר לפיד, זהבה גלאון, מירב מיכאלי, שלי יחימובי'ץ, ניצן הורבי'ץ , אהוד אולמרט , עזר ויצמן, איילת שקד ועוד רבים אחרים.   

     אלה שנפלו על וששילמו בדמם על מעללי הציונים הם אמנם קרבנות שווא שיש להתפלל עבורם לעליית נשמתם אך מנגד הם אינם נכללים ככאלה שמתו ב"קידוש ה'". גם אם נניח שכל יהודי שנהרג בידי גוי משום היותו יהודי הרי כנהרג על קידוש ה' הרי שחללי מלחמות הציונים אינם כאלה. ראשית, גויים לא מעטים מתו מצד הציונים באותן מלחמות וכלא יהודים שנלחמו עבור מדינה כופרת ועל זכויותיהם בה הרי שהם לא נהרגו למען עם ישראל. שנית, גם החיילים היהודים שנהרגן במלחמות הללו לא נהרגו משום יהדותם כחללי השואה והפוגרומים אלא נהרגו משום שיצאו להגן על המשך קיומה של מדינה הכופרת בקב"ה ועל "תרבותה" האנטי דתית וכפי שלשודד יהודי –  שגוי הרגו בשעת מעשה, אין דין של קידוש ה' , כך גם לגבי החללים הללו.

    לאחר שישים ושש שנות כפירה ויותר ממאה שנות ציונות בזויה הרי שיש להתפלל ל- ה' הטוב והרחום בדמעות שליש כי "תעביר ממשלת זדון מן הארץ" ולשים קץ ל"מלכות הרשעה".

כן, אפשר גם אחרת

בס"ד

   כן, אפשר גם אחרת / הרב אליהו קאופמן

        בכל המולת ה"תג מחיר"  –  שמתרחשת למעלה מחמש שנים ללא עצורים, יש לפעמים גם נקודות אור שמאירות על כך שבעצם רוב היהודים והערבים אינם קיצוניים אלא שקומץ קיצוניים מטורפים מנסים לשלהב את האוכלוסיות השונות רק כדי ששפיכות הדמים רח"ל תשתלט לזמן מה ותטרפד כל הסכם שלום ופשרה מדינית. מהיכרותי את השטח הפוליטי ואת חלק מהמנהיגים הלאומנים החילוניים של הליכוד הרי שאינני מופתע שאיש עדיין לא עלה על "תג מחיר" ועל מחולליו –  למרות שהביון הישראלי נחשב מהטובים בעולם ולמרות שברור כי לשב"כ ולמשטרה יש שליטה מלאה בתוככי הגורמים הקיצוניים והרדיקליים בשני צידי המתרס, פלשתינאים ומתנחלים.

         אבל הפעם לא אכנס לתזות –  שכבר כתבתי עליהן, מלוות בעובדות פוליטיות ברורות שמצביעות על הצורך לחקור כמה שרים וח"כים בכירים ביותר בליכוד החילוני דווקא, ולא רק מקרב המתנחלים בלבד. הפעם אביא שני סיפורים המגלים כי אפשר גם אחרת בארץ הזאת, ובמיוחד כמה הערבים והחרדים למשל הם הצבורים המאופקים ביותר. ואתחיל לפי הסדר שבו סופרו לי הסיפורים הללו.

       יום רביעי שלאחר ה"תג מחיר" שאירע בכפר השלו ששמו "פורודיס", שוחחתי עם חבר המשמש רב בבאר שבע. כשהלה שמע את שם הכפר הנפגע הוא השמיע אנקת כאב. כאן המקום לציין כי החבר הזה אינו נימנה על אנשי ה"עדה החרדית" או על חסידות סאטמר ו"נטורי קרתא" אלא על החוגים של "דגל התורה". לאחר שהתעשת הוא סיפר לי את הסיפור הבא: זה אירע לפני למעלה משנה. חברי חזר עם משפחתו משמחת "שבע ברכות" לאחיינו מקרית מוצקין שמצפון לחיפה. השעה כבר היתה שעת חשיכה והם הגיעו –  בדרכם הארוכה לב"ש לכפר פורודיס שמדרום לחיפה, לאחר שכל תחנות הדלק בדרכם היו סגורות. מצבו של הדלק באוטו היה אפסי  ואם לא היו ממלאים אותו מיד , אזי, היתה המשפחה נתקעת בדרך. ללא יכולת של ברירה אחרת נכנס חברי למסעדה הראשונה שפגש בכפר וניגש אל היושבים שם. היה זה באחד הלילות של "צום הרמאדן" המוסלמי ובמסעדה ההיא היו כולם מסובים לסעודת שבירת הצום הלילי. חברי שטח בפני אחד הסועדים את בעייתו וסיפר לו כי משפחה שלימה נתקעה ברכבו. הלה קם ומיד ניגש לחברו –  שאח"כ הסתבר שהוא בעל תחנת דלק באזור זיכרון יעקב הסמוכה. החבר הנהן בראשו בשמחה לבקשת האיש ומיד אסף את חברי ואת משפחתו ויחד נסעו לתחנת הדלק שלו, שהיתה סגורה באותה עת. בעל התחנה פתח את המקום ומילא את "טנק" הדלק של חברי באופן מלא. משביקש חברי לשלם על הדלק, ועוד להוסיף תשר על המחווה מיד סירב בעל התחנה בתוקף לקבל את הכסף וטען כי "בלילות הרמאדן כל חסד שאנחנו המוסלמים עושים עם בני עם אחר , נחשב לנו למצווה גדולה".

     ביום חמישי האחרון –  יום לאחר סיפורו של חברי, הגעתי לעיר אום אל פחם כדי להזדהות בצער פגיעתם של הפורעים האנטישמים במסגד המקומי. בשבתי עם מר בילל –  סגן ראש העיר, ועם המופתי של המסגד הצטרף אלינו חבר מועצת העיר ג.ג. , שביקש להסביר לי כי "לכם הרבנים כוח חזק לעצור את התופעות הללו". ואז סיפר לי הלה את סיפורו –  סיפור שגרם לי אולי בפעם הראשונה להרים את חזי בגאווה בישוב ערבי שאני שייך ליהדות החרדית. אותו חבר מועצת העיר עבד בשנת 2000 כקבלן שיפוצים בישיבה חרדית גדולה בבני בברק. היו אלה הימים של מאורעות האינתיפאדה ולאחר פרשת ההתנגשות בין המשטרה לערביי הצפון. והנה הגיע היום שלאחר הלינ'ץ הפלשתינאי בשני החיילים הישראלים ברמאללה. ביום למחרת נכנס מנהלה הגשמי של הישיבה  עם ג.ג. לתוך הישיבה כדי להסביר ל- ג.ג. מה עליו ועל פועליו לשפץ בהמשך. לפתע שמע ג.ג. את אחד הבחורים לוחש לחברו כי "הנה ערבי, בוא נהרוג אותו"! ג.ג. נבהל ומיד עצר וצעק כי שמע את האיום וכי הוא לא מפחד למות אבל הוא מזהיר את אלה שיתקפו אותו מגורל דומה. מנהל הישיבה מיד הרגיע את הרוחות וערב ל- ג.ג. על חייו והסיור נמשך. למחרת צלצל ג.ג. למנהל הישיבה והודיע לו כי בתנאים הללו הוא לא ימשיך לעבוד בישיבה ולא יסכן את עצמו ואת פועליו. השיחה נגמרה ונראה היה כי הקשר נותק. אך לאחר פחות מיומיים צלצל מנהל הישיבה ל- ג.ג. וביקש ממנו לשוחח מיידית עם ראש הישיבה. המנהל הבטיח לכבד את החלטתו של ג.ג. באשר לאי המשך עבודתו אך ביקש ממנו לפני הפרידה להקשיב לבקשת ראש הישיבה. ג.ג. הסכים ועל הקו עלה ראש הישיבה. האחרון ביקש מ- ג.ג. לקבל את התנצלותו והתנצלות הישיבה ולהגיע ל"סולחה" בישיבה, ללא שום התחייבויות עתידיות. ג.ג. הסכים ולמחרת הוא הגיע לישיבה מלווה בפועליו. ואז ציפתה לו הפתעה אדירה. במקום להיות מוזמן לחדרו של ראש הישיבה הוא הוכנס לבית המדרש הגדול ומיד עם התיישבותו –  מול למעלה מחמש מאות בחורי הישיבה, קמו הללו בסדר מופתי ואחד אחרי השני ביקשו סליחה ומחילה ממנו על אותה פליטת פה של חברם ללימודים, כשארון הקודש ממולם. בסיום נשא ראש הישיבה דרשה ארוכה על עניין "דרכי השלום" של עם ישראל עם אומות העולם ועל חיי האדם ופיקוח הנפש כמצווה מרכזית ביהדות. לאחר אותה "סולחה" המשיכו ג.ג. ופועליו לעבוד באותה ישיבה  למעלה משנה וחצי.

    קוראים יקרים, בטוחני כי רוב רובם של הערבים הם בדמותו של בעל תחנת הדלק מהכפר פורודיס וכי רוב רובם של היהודים החרדים (ואני חושב שגם רוב רובם של היהודים בכלל הם כאלה...) הוא כאותו ראש ישיבה ולמעלה מחמש מאות תלמידיו. אבל "שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים" לא חסרים, ולמרות שהם המיעוט הם מצליחים ליצור את הרושם כי הם מיצגים "רוב דתי" אנטי ערבי והם מנסים לקומם בקרב הערבים את מתי המעט המקבילים להם כדי שיענו להם בדם פרובוקאטיבי. הערבי בעל תחנת הדלק  וראש הישיבה החרדי עם תלמידיו הם אלה הנוטעים בי את האמונה כי יחד נתגבר על האלימות הזו ונדכא את השועלים הקטנים שממשיכים לחבל כרמים ללא התערבות ממשית של הממסד ה"ממלכתי". כן, בהחלט אפשר גם אחרת ובגדול.

    

     

      

!חזק וברוך

בס"ד

    חזק וברוך! / הרב אליהו קאופמן

      לא בכל יום יוצא לי להסכים ולסמוך את ידי על מעשיו של הרב שמואל אליהו מצפת, אבל בפרשת "יום הזיכרון לחללי צה"ל" אני מברך אותו על עמדתו. עם כל המחלוקות על הצבא, המדינה והדם שנשפך הרי שאלה שנהרגו במלחמות הללו היו קרבנות של מדיניות ואת שפיכת דמם יש לכבד. גם יום האזכרה הזה איננו חל –  כ"יום השואה", בתקופה שבה אסורה אבלות לישראל אלא יום זה חל בספירת העומר ממש וכל ישראל יכולים לציינו ללא מחלוקת. הדם שנשפך –  לטובה או לרעה, הוא משותף לכל העם היהודי החי בארץ ישראל ואין שום זכות לחילוניות הקיצונית והכפייתית להכתיב את כללי האבלות עפ"י מנהגיה המבוססים על מסורות נוכריות ועל דמיונם הפורה והפוגע בהנצחת החללים, אבל במשמעות היהודית: אבל וללא שירה ו"הופעות אמנותיות". אבל הגורמים החילוניים , שמזמן התנתקו מהיהדות, הפכו את ימי הזיכרון שלנו למופעי במה שפוגעים ברגשותיהם של אלה שהיהדות היא מקור מחצבתם. ה"יזכור" , התהילים, המשניות וה"קדיש" הוזזו הצידה ע"י ה"עם החדש" ובמקומם נכנסו הופעות של זמרים וזמרות הגוזרים קופון רציני מהקופה הציבורית מאותה טרגדיית מוות ופוגעים בזכרם של המוני חיילים מתים ובני משפחותיהם החיים , שקיימו ומקיימים את מצוות היהדות. לצערי הרב רבנים רבים –  מפחד המיעוט החילוני הקיצוני ותקשורתו ההרסנית, עוברים לסדר היום על חילול היהדות הזה , כאשר הם משתתפים בטקסי זיכרון שבהם עולים "אומנים" מפוקפקים ושרים שירים שעפ"י היהדות אין מקומם בטקס אבל וזיכרון יהודי אמיתי.

     זו גם זכותם של יהודים דתיים לא להקשיב לקולה של אישה ולו בגלל הקרבן הדתי הקריבו ושיצעקו החילוניים הקיצוניים מה שיצעקו כנגד מה שהם ירצו מלוא גרונם הניחר על "הדרת נשים". יש גם לשקול טקסים נפרדים לדתיים ומסורתיים –  בנפרד מהחילוניים הקיצוניים, כמו שלמשל אנשי הקיבוצים ושכמותם מקיימים טקסי קבורה רגילים הזויים, שלא כדרך מסורת ישראל.

     יבורך הרב שמואל אליהו שהחליט השנה להדיר את עצמו מהטקס המרכזי בצפת משום אותן זמרות נלוזות שתופענה שם –  בניגוד לכל כללי הדת היהודית. צפת היתה מאז ומתמיד עיר קודש מהוללה ובשני העשורים האחרונים שוב הפכו שומרי המצוות לראש ולרוב. זו חוצפה מצידו של ראש העיר החילוני אילן שוחט ואנשיו , וזו התקרנפות של החרדים והדתיים בקואליציה שלו, להפיק טקס נוכרי לחללים יהודים בעיר שרובה דתית ושעל עברה תורתי ואין לה קשר למסורת חילונית כלשהי. יבורך הרב שמואל אליהו שהרים את נס המרד הזה נגד הלעג והצחוק לשכול הדתי שבדם שולם.

    עד כמה אותם החילוניים הקיצוניים הם חסרי רגשות לכאבו ולדמו של היהודי הדתי והמסורתי , ועד כמה הכפייה שלהם היא איומה וקיצונית, יעיד הסיפור הבא מהעיר רחובות שלפני כמעט 20 שנה. בעיריית רחובות דאז כיהנה סגנית ראש עיר בשם מלי בר מהמפלגה האנטי דתית הקיצונית ששמה מר"צ. כשהגיע היום שבו ישבו רב העיר –  הרב שמחה הכהן קוק, עם עיריית רחובות על תכני יום הזיכרון לחללי הצבא , הרי שהושג שם הסכם כי ביום הזיכרון יתנהל הטקס עפ"י מתכונת חילונית עם שזירת "יזכור", "קדיש" ופרקי תהילים במהלכו. גב' בר –  מנהלת הטקס מטעם העירייה, דאגה , בערמומיות שועלית, לדחוק את אמירת התהילים ע"י תנועת "בני עקיבא" לסוף הטקס. בטקס עצמו היו   כמעט ממחצית ההורים והקרובים השכולים דתיים. זה כמובן לא הפריע לגב' בר לבטל את התהילים מיד לאחר "צפירת הזיכרון" בטענה כי "עברנו את הזמן" וכי "העיקר זו הצפירה ועימה הקראת שירי השכול". להורים השכולים הכואבים לא עזרו המחאות והם נותרו עם ליבם השבור. תארו לכם שסגן ראש עיר דתי ו/או חרדי היה מבטל את הצפירה הנוכרית ואת הקראת השירים ומסביר כי ה"יזכור, הקדיש והתהילים הם העיקר"...

    ושוב , חזק וברוך לרב שמואל אליהו ובתקווה שבעתיד יתקוממו כל "רבני הערים, האזורים והשכונות" כנגד כפיית הטקסים החילוניים הנוכרים הקיצוניים שנכפים בארץ הקודש על משפחות יהודיות ודתיות שכולות ששילמו בדם יקר עבור השתתפותן בטקס.

חומץ בת יין

בס"ד

     חומץ בת יין / הרב אליהו קאופמן

      מדרגות הצביעות , החמדנות והחמולתיות של המפלגה הנלוזה שמתיימרת להיקרא ש"ס מרקיעות שחקים בכל הנוגע לעזות פנים, שעלייה דרשו חז"ל לגהינום. לפני למעלה משנתיים סערו הרוחות במפלגה הזו כנגד הרב חיים אמסלם –  אז ח"כ מטעמה. הלה החל לזמר כאילו זמירות רעיוניות שונות משל הקו הרשמי של המפלגה הזו, שבמשך שלושה עשורים היא מוליכה שולל את הציבור הספרדי והחרדי בארץ ובעולם, אבל למעשה אלה היו גם אותן זמירות רעיוניות של ש"ס. ההבדל בין הח"כ לשעבר , אמסלם,  לבין ש"ס היה שמה שאמסלם אמר בגלוי הרי שש"ס עשתה בהיחבא. ומאחר ואידיאולוגיית הצביעות היא בש"ס הבסיס לקיומה הרי שזעקות של שנאה והכפשה החלו ללוות את אמסלם כשהלה דיבר על גיוס חרדים לצאת, על יציאת חרדים להסכלה ועל לגיטימציית ה"גיור הצבאי". הגר"ע יוסף נידה את הרב אמסלם וסירב לקבלו לשיחה ואילו אלי ישי ושאר העסקנים שם הכפישו את הרב אמסלם כ"כופר" וכ"מסית ומדיח". ולבסוף הוא נזרק משם בבושת פנים ובתרועת רעם גדולה –  כאילו שש"ס היא מפלגה קדושה ואילו הוא הכופר הבלתי נלאה.

     והנה באה הגב' זכייה בר שלום, ורק משום היותה ביתו של הגר"ע יוסף הרי שמותר לה לעולל פי כמה וכמה בושות ועקירת דת, וכל אותם פיות גדולים –  שנפערו על הרב חיים אמסלם, פתאום ננעלים מאחורי רי'ץ ר'ץ ובריח. אמנם הרב אמסלם דיבר על הקניית הסכלה לחרדים אבל הוא לא פתח שום שערי מכללה לשם כך ובטח הוא לא גרר באופן מעשי לשם המוני חרדים מהכוללים והמוני חרדיות מהסמינרים. הרב אמסלם אמנם פרש מש"ס וניהל מגעים עם ה"בית היהודי"  -  עד שנפלט לליכוד, אבל הוא לא חבר ל"יש עתיד" והוא לא הפך ליועצו הקרוב של שר החינוך , שי פירון. הוא אמנם דיבר על עניין שינוי במעמד האישה החרדית אבל הוא לא הקים רשימת נשים להכעיס בעיר אלעד. ועוד ועוד. אבי עליו השלום נהג לומר ברומנית כי "מה שמותר לכומר אסור לאיש הפשוט". ואמנם כך בש"ס –  מה שמותר לכומרי העבודה הזרה שלה ,  רק משום המשפחתולוגייה שלהם, אסור לסתם איש ציבור במפלגה העלובה הזו. אין זו הפעם הראשונה שבה הצביעות חוגגת במפלגה הזו ואין זו הפעם הראשונה שהיהדות הופכת שם ללעג ולקלס על חשבון האינטרס הכספי וההיררכי.  כך זה החל ב"תרגיל המסריח" של דרעי בשנת 1990 , כשהוא חבר לשמאל וכך זה המשיך באמצע שנות ה-90  כאשר ש"ס הצטרפה לרשימה משותפת עם מר"צ (!) בהסתדרות (בשביל כסף ומשרות כמובן...) , כך זה התנהל כאשר המפלגה הזו פנתה פתאום ימינה ונכנסה ל"אגף הרויזיוניסטי" בתנועה הציונית (ושוב בשביל כסף ומשרות כמובן...), וכך זה התבטא בתשדירי השרות של מערכת הבחירות האחרונה לפרלמנט הישראלי כאשר ה"בן החוזר" אריה דרעי הציג סרט תועבה כ"תשדיר הבחירות של ש"ס" , וכך זה ממשיך מתבטא היום ב"בשתיקת הכבשים" והשפנים  של רבני ועסקני ש"ס כשגב' בר שלום מצהירה כי היא תהפוך בקרוב לח"כית של ש"ס ה"חרדית" לאחר שהיא כבר הספיקה לחולל ואנדליזם רוחני ואנטי דתי יותר מהרב חיים אמסלם ומשמשת את שונאי הדת מ"יש עתיד" בדמותם של שי פירון ודליה לביא. לאחר שבש"ס נפטרו מרבנים אמיתיים כהרב יצחק פרץ יבדל"א והרב עזרן המנוח הרי שחגיגת האופורטוניזם והקונפורמיזם הפכה שם לדגל של התנועה שמשתמשת ביהדות ובספרדים רק כדי שמשפחת יוסף תשמין ותרווח. כך למשל איימו בקדנציה הקודמת על ח"כ יעקב מרגי כי יסולק מתפקיד שר הדתות אם מר צ'יקוטאי ( החתן של הגר"ע יוסף...) לא יבחר לרב של מודיעין כי "הרי בשביל זה בחרנו אותך לשר". זו הסיבה שאברך פשוט כאריאל אטיאס קודם ל"שר בכיר" ול"מנהיג הבא" רק משום שכספי בד"ץ "בית יוסף" נהפכו על ידו לאחוזה הכספית של גב' יהודית יוסף וה"פודל" שלה משה יוסף (בעלה ובן הזקונים של הגר"ע יוסף). לא לחינם סירב בשעתו הרב שלמה מחפוד לחבור עם הכשרו לש"ס, ולא במקרה ברח הגאון גדעון בן משה –  לאחר חודש בלבד, מניהול הבד"ץ הזה. אין שם –  בש"ס, מאבקים ופלוגתות על השקפות והלכות אלא יש שם ויכוחים מי העלה ומי יעלה את העולה הכספית הטובה ביותר לבני משפחת יוסף. בן המשפחה היחיד שסלד מכל השחיתות הזה היה המנוח הרב יעקב יוסף, ואמנם כבר בסוף שנות ה- 80 הוא ברח מש"ס ונשבע אמונים לגאון המנוח, הרב מרדכי אליהו. אילו הוא – הרב יעקב יוסף, היה עדיין עימנו הוא היה יוצא נגד אחותו בחנית ובכידון.

    לא כאן המקום להאריך בתככים ובשקרים של מפלגה זו (שבקרוב בע"ה יוצא על ידי ספר על תולדות החרדים הספרדים בארה"ק ושם כבר יסופר הכל...) אבל תאוותה של גב' בר שלום להיות ח"כית היא חלק ממלחמת גוג ודמגוג שאוחזת במפלגה זו לאחר מותו של הגר"ע יוסף, ובין השאר בתוך משפחתו. לאחר שדוד יוסף חזר בגדול לראשות הכס המשפחתי ( כחבר מועצת בובות התורה) על כידוניו הפוליטיים של אריה דרעי ועל חשבון הדחת אחיו הקטן משה וגיסתו המפורסמת יהודית , ולאחר שהרב יצחק יוסף נבחר ל"רב הראשי" על חשבון אחיו אברהם, הנה הגיעה תורה של הבכורה זכיה –  עדינה בר שלום לנגן כינור ראשון כשהיא נישאת על כידוני "יש עתיד" ומר"צ. ממש החזרת העטרה ליושנה!

    ההכרזה של גב' בר שלום על כוונתה להיות ח"כית (היא עדיין לא בחרה מפלגה והשקפה...) הוא עוד מהלך פוליטי עצמאי במלחמת האחים והאחיות במשפחת יוסף. זה החל עוד בחייו של האב המנוח כאשר הבת הסוררת הזו תמכה ביריבו של אחיה –  הרב יצחק יוסף, ל"רב הראשי", למרות בקשתו של האב הגוסס לבחור בבנו. גב' בר שלום תמכה ביריב העיקש ששמו שלמה עמר ואת הגב' עמר היא העסיקה במכללה שלה. אח"כ היא הרכיבה "רשימת נשים" למועצת אלעד כנגד רשימת ש"ס בעיר וכיום היא רומזת לש"ס שאם האחרונים לא ישריינו לה מקום הרי ש"יש עתיד" תרתי משמע וגם מר"צ לא חסר לה. היא יודעת היטב כי אריה דרעי של היום איננו עוד אריה דרעי של פעם וכי התפרקות התימנים מאלעד - מרשימת ש"ס העתידית לפרלמנט, היא עוד תמרור אדום שמאיר לדרעי, שכדאי לו לא לעצור אותה. לא לחינם היא הצהירה על מועמדותה לפרלמנט ביום שלאחר שדרעי המליך את הרב שלום כהן ל"מרן" הבא. מאחוריה מסתתרים אלי ישי ובמיוחד הרב שלמה עמר. אבל ישנה סיבה  אחרת –  שלא קשורה דווקא למאבקים הפנימיים בש"ס ובמשפחת יוסף, אלא קשורה בהרבה ממון, וזו כמובן (כמו תמיד...) הסיבה האמיתית: הקרב על עצמאות המכללה שהקימה.

     לא לחינם מצהירה בר שלום שרצונה לרוץ לפרלמנט נובע מ"הצרת צעדיה" ע"י המל"ג ("המועצה להשכלה גבוהה"). לפני שנים –  כשהגב' הקימה  את המכללה שלה, היא היתה בלעדית בסקטור החרדי כמכללת נשים חרדיות. אבל מאז ועד היום עברו הרבה מים עכורים בקישון ובירקון והיא הצליחה לקלקל ולקרר את ה"אמבטיה" ההלכתית וההשקפתית היהודית שהיתה פעם נגד  ההסכלה. אי לכך למדו צעירות חרדיות את הדרך להסכלה אך במקום שהן תמשכנה לפנות לגטו של גב' בר שלום הרי שהן החלו להירשם גם לאוניברסיטאות ולמכללות האחרות וקמו גם  מעכרים" ו"מעכריות" חדשים בסקטור החרדי שהחלו לעודד לכיוון אותן האוניברסיטאות האחרות. כמובן שהתהליך החדש – שאותו דווקא היא עצמה התחילה, פוגע בה וביומרות שלה כבומרנג נגד המשך  בניית ה"מכללה חרדית גדולה" בשכונת "הר נוף" הירושלמית,  משום שלאחר הבנייה הרי שה"קליינטורה" שלה לא תגיע כי היא כבר תימצא באוניברסיטאות האחרות. כל "פשעו" של המל"ג מסתכם בחוסר הרצון של ראשיו להסכים להמשך בלעדיותה של מיכללתה של בר שלום בסקטור החרדי, בימים שההפרטה האקדמית חוגגת בסקטורים האחרים. בר שלום כמובן שטוענת כי עדיין זה לא כבוד עבור חרדים וחרדיות  ללמוד באוניברסיטאות ממש ולכן היא צריכה להמשיך בבלעדיותה אבל לצערנו הרב היא כבר הספיקה לקלקל ואין הדברים עוד כך. אבל את מה שהיא טוענת הרי שהיא תמשיך לטעון אך ורק מהסיבה הכספית כמובן: להמשיך את ההון שעשתה בבלעדיות שלה – עם גריפת "פרס ישראל", לקידום פיננסי נוסף אך גם בלעדי. היא גם דואגת לטעון כי כל עניין לימודי ההסכלה אצלה מושלמים ואינם פחותים משל האוניברסיטאות ולכן היא לא מבינה מדוע תופסק בלעדיותה. אבל מה שהמשת"פית הקטנה הזו לא מבינה זה את המשפט ההיסטורי מימי העבדות בארה"ב: " הכושי עשה את שלו, עכשיו הכושי יכול ללכת". הממסד השתמש בה כשלב מוקדם כדי לשבור את המיתוס ביהדות החרדית נגד האקדמיה,  ובתקווה שגם חומות ההפרדה –  בין גברים לנשים בקרב הסטודנטים החרדים, ישברו. לאחר שנים שה"בת של" שימשה משת"פית מצוינת לנושא הרי שההיררכיה האקדמית החילונית יכולה לשלוח הביתה את הגב' בר שלום ולעבור לשלב הבא: שילובם של החרדים באופן  מלא במוסדות ההסכלה החילוניים ללא צורך ב"דמי תיווך". ולזאת גב' בר שלום אינה מסכימה –  היא אינה דואגת לנשים החרדיות שכבר נהרסו על ידה, אלא היא דואגת לכסף שלא יזרום עוד לכיסה.

     לא מעט בנים ובנות סוררים ומורדים בגדולי ישראל היו בעבר –  מתוך הבית ממש, אבל מעולם לא ניתנה להם הזכות לרשת קדושה בהיותם טמאים. זו הפעם הראשונה שאישה שמורדת ביהדות עומדת לקבל את כיסא היהדות רק משום היותה בת של קנקן יין למרות שכל כולה חומץ מר ונמהר. ליצחק אבינו היה בן רשע בשם עשיו והאחרון בעצמו גלה מארץ ישראל למדבר הצחיח למרות בכורתו. לאדמו"ר הראשון של חב"ד –  "בעל התניא" הקדוש, היה בן בכור שסר מהדרך, הלה נעלם ובודאי שאיש במשפחתו לא חשב להופכו ליורש במות אביו הגדול. להיפך, בחב"ד יש מסורת עד היום לא לתת את שמו בבריתות מילה על אף שמדובר בשם יהודי קדוש ונעלה ביותר. לרב אלעזר מנחם מן שך היה בן בשם אפרים ששינה אורחותיו וידע גם לצאת מכלל משפיעי ביתו של הרב שך. ועוד דוגמאות למכביר. אבל , כאמור, מאחר ובמשפחת יוסף שולטים הממון והכבוד המלאכותי ולא התורה לשמה הרי שגב' בר שלום עלולה עוד להינשא על זרי הדפנה ואפילו להחליף את אריה דרעי או אולי להפוך חברה ראשונה במועצת בובות התורה של ש"ס המתפוררת פוליטית ומתרוקנת דתית.

   הייתי מציע לרבנים שלום כהן ושמעון בעדני להתפטר מאותה מועצת בובות שאריה דרעי הוא מנהלה. כואב לראות שני גדולי תורה שמפחדים מכל מיני שוליות כמאש ומכורח של ליצנות ושרלטנות הם מסכימים עם כל מה שהתורה אומרת לא. גם הטענה כי רק כך יוכלו להציל היא אוילית כי איתם ובלעדיהם תיאטרון הצחוק ימשיך להופיע. דווקא אם השניים יתפטרו אולי התהליך הזה ייעצר: אז אולי יפקחו תלמידי חכמים וסתם מצביעים הגונים לש"ס את עיניהם ויראו את האמת וכך אולי יקום משהו תורתי וספרדי אמיתי ולא עוד כת של ליצנים וגנבים שמנציחה את הסטריאוטיפים הגזעניים נגד החרדים ו/או נגד עדות המזרח.

     ולסיום, השתיקה הזו –  לנוכח תעלוליה ומעלליה של גב' בר שלום וניצול "זכות האבות" שלה לרעה, לא תנקה גם את אנשי "יהדות התורה" ואפילו את ה"עדה החרדית" , העומדים מנגד בשתיקה כאילו חילול ה' הזה אינו נוגע להם. בדורות הקודמים היו רבני הדור ואף העיר יוצאים נגד סורר או סוררת המשתמשים בשם אביהם התורתי למרמה ולאחיזת עיניים, ולא משנה מה היה מוצאם השבטי. הנימוק האשכנזי –  חרדי , כי "זה לא מעניינו אלא עניין של הספרדים", אינו תואם את הערבות של יהודי זה לזה וזה בזה. מעניין הוא שכשהרב אמסלם נודה מש"ס מיד כל החרדים האשכנזים יצאו נגדו בחנית ובכידון ולא התחבאו מאחורי המשפט ש"זה עניין פנימי של הספרדים". אייך אמר אבא שלי ברומנית? - "מה שמותר לכומר אסור לאדם הפשוט"...