לשון הטוב שהוא לשון הרע

בס"ד

   לשון הטוב שהוא לשון הרע / הרב אליהו קאופמן

     השבוע נזכרתי בהלכה שיצק לנו ה"חפץ חיים" זי"ע, ובה קבע כי גם יתר דיבטר של לשון הטוב על מישהו, יכולה להיחשב בגדר לשון הרע. ובמה אמורים הדברים? מותו של הזמר הישראלי אריק איינשטין היכה בתדהמה את רוב רובה של המדינה ואני בהחלט יכול להבין את אלה שהחסירו פעימה ביום מותו וחשו בודדים. אינני שייך עוד לעולם הזה שמרומם זמרים, שחקנים וסופרים לפסגות על –  גם מעל האמונה בקב"ה, אבל היו ימים שלצערי הרב הייתי בעולם ההוא וקשה לי להגדירו כיום כ"עולם האמת". אבל גם אם אזיז לרגע את מה שאני יודע וחש כיום כלפי אותו עולם, ואחזור אל העבר הרי שניסיונותיהם של לא מספר אישים –  ובראשם רוה"מ נתניהו, לצייר את הזמר המחונן והעניו הזה - כ"הגדול מכולם", היה בעצם פגיעה באחרים שכמותו, הורדתם לדרגה משנית וניסיון להנציח תרבות אחת על השנייה. עם כל גדולתו האמנותית של איינשטין, ועם כל ענוותו הרי שקשה לי לקבל כי בדורו לא היו זמרים גדולים כמותו,  ועם מסר רוחני פחות מוצק משלו. מי שמפאר אותו יותר מדי פוגע באחרים שנפטרו או שיבדלו לחיים ארוכים ובמורשתם התרבותית, ושהיו שייכים לעולם תרבותי אחר. צמד המילים "הגדול מכולם" הוא עלבון לאנשי האומנות והפולקלור שחיו בצמוד לימיו של איינשטין וביטאו תרבות אחרת, לא פחות חשובה מזו של איינשטין.

    הייתי ילד ואח"כ נער כשאיינשטין וחבריו היו בשיאם. זה היה דור שביטא וטבע את המושג "ארץ ישראל היפה והישנה". היה לי חבר –  בשנות ה-80 , באוניברסיטת חיפה שעלה בילדותו ממרוקו וגדל בעיר עכו. באחד הימים –  מששמע הלה את המושג "ארץ ישראל היפה והישנה", הוא חייך אלי ופלט  "הכוונה במשפט הזה זה היא לימים שעדות המזרח עדיין לא עלו לארץ". ואני מוסיף לדבריו את המשפט שלי, כי הכוונה כיום במשפט הזה היא גם לימים שהחרדים עדיין היוו "איום דמוגרפי". תרבות והשקפה הם עניינים סובייקטיביים וצריך לכבד כל צד שמוקיר את יקיריו ההשקפתיים והרעיוניים אבל לפעמים ההוקרה הזו איננה רק געגוע לזיכרונות עברו אלא כאב לסיומה של תקופה, ועבור רבים ממרעיפי השבחים והגעגועים בהלווייתו של איינשטין, הרי שתמה עבורם תקופה ולא רק דור, ולעיניהם עולה ישראל האחרת, שממנה כל כך רצו להיפטר אנשי הדור והאומנות של איינשטין המנוח.

      נהוג לומר שמי שחזר ליהדות כאילו נולד מחדש ולכן הייתי רוצה לחזור ולתאר את מה שהרגיש החצי השני שלי –  זה שנפטר רוחנית בשנת 1989, וביום מותו והלווייתו של אריק איינשטיין קם לתחייה למשך מספר שעות בלבד. אריק איינשטין , צבי שיסל, אורי זוהר ושלום חנוך ביטאו אומנותית את ה"אני מאמין" התרבותי והחברתי שלהם במודל של חברה ישראלית , "ליבראלית" וחילונית לגמרי עם "שמאלץ" ציוני –  שמאלי. אבל באותם ימים ממש היו גם זמרים ויוצרים אחרים שביטאו ניסיון לא לבנות "עם חדש" שכל כולו "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" עם אש ותמרות עשן של סיגריות מערפלות אלא ביטאו ניסיון לאחד את המורשת הישנה עם העם הישן – חדש בשירי עבר, במחזמרים יהודיים ובאהבת המסורת. שם לא שלטה  לא היתה העברית החדשה בלבד אלא שם היתה תערובת לשונית  קסומה של לשון הקודש עם אידיש , עם לדינו ואפילו עם ערבית – יהודית. אני מוקיר ומכבד את תרומתו של אינשטיין לתרבותם ולדרכם של אלה שליוו אותו השבוע לדרכו האחרונה אבל "הגדול מכולם" הוא רק הקב"ה וחיים עדיין בינינו זמרים ויוצרים מהימים של זוהר ואיינשטיין שיצרו עבורנו ועבור חברנו תרבות ופולקלור אחרת שהיתה  לא פחות חשובה מזה שיצרו איינשטין , שיסל וזוהר על חוף הים של ת"א. הפולקלור האמנותי  האחר עדיין זורם בישראל, שהיא לדיננו איננה "ישראל השנייה" אלא "ישראל הראשונה".