יום שני, 27 בינואר 2020

נבלים ומנובלים ברשות התורה



האסלאם הישן חוזר למרכז הבמה / הרב אליהו קאופמן
       ה"ידידה" החדשה של ישראל – ערב הסעודית, איננה בדיוק ה"מדינה המוסלמית הליבראלית", אלא שזו מהדורה מערבית חדשה ללגיטימציה למדינה עריצה וחותכת ידיים, כפי שבעבר זכה ללגיטימציה "ליבראלית" כזו הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו, לאחר שלעומת עמיתיו הקומוניסטים דאז הוא קשר קשרים דיפלומטיים חיוביים עם המערב בכלל ועם ישראל בפרט.
       אחד מהתכנים שהתורה מלמדת אותו – וחז"ל מסבירים זאת השתי והערב, הוא עניין היותו של עם ישראל כבשה קטנה בין 70 זאבי אומות העולם, ומשום כך על עם ישראל לא לצדד בצד זה או אחר של מאבק בין נכרי זה למשנהו. אבל מי שהדירו את כול מצוות התורה מהם, הופכים – כיהודים, לקיצוניים ביותר שבין הנכרים בעניין ההתערבות בין אומות העולם. דור אחר דור ההצמדות הזו – לנכרי אחד נגד משנהו, הביאה אסונות לעם ישראל, ששילם על כך בדמו השפוך. בדור הזה הציונות מובילה את ניסיון הפיכת עם ישראל ל"בשר תותחים" מערבי וחילוני נגד המזרח האסלאמי, וגם הלא אסלאמי. במערכה הנוכחית ישראל היא בבחינת "פני הדור כפני הכלב", בשרות ארה"ב והמערב ההולל והמופקר, במאבק הפנימי המתחולל בתוך העולם המוסלמי.
                    ערבים מוסלמים מול שאינם ערבים אך הם מוסלמים
       זה אירע לפני שנים – כשלמדתי בישיבה, בבריטניה. נסעתי אז במונית עממית בשכונותיה של לונדון הבירה. הנהג שנהג את הרכב היה יוצא אפגניסטן. משראה כי הלקוח שלו, קרי- חותם שורות אלה, הינו יהודי חרדי, מיד שמח לפתוח עימי בשיחת דת. האיש היה עטור זקן וחבש כיפה לבנה על ראשו. הבנתי מיד שמדובר במוסלמי אדוק. השיחה הייתה ידידותית מאוד והלה גם שיתף אותי בחוויה מפוקפקת מבחינתי. הנוסע שנסע לפני ברכבו היה יהודי בריטי חילוני, שתוך כדי הנסיעה הוא התפאר על כך שאיננו שומר את דתו ואף שמח להתפאר ב"חווית" אכילת החזיר שלו. באותו הרגע ממש עצר הנהג האפגני את רכבו ופתח את דלת הנוסע שלו, תוך שהוא מאיץ בקליינט היהודי הזה להזדרז ולצאת החוצה, ולבסוף, ממש לפני טריקת הדלת בחזרה, פלט הנהג כלפי היהודי ההמום ש"יהודי שאוכל חזיר איננו עבורי יהודי". "בזכות" המעשה הזה – של הנהג האפגני הדתי, התפנה המושב הקדמי של המונית, כעבור כמה דקות בלבד, עבורי. בהמשך הסביר לי הנהג האפגני כי למעשה האסלאמים האמיתיים אינם הערבים – ובודאי שלא אלה מערב הסעודית ומגרורותיה שבמפרץ הפרסי - הערבי. "אנחנו הם המוסלמים האמיתיים – האפגנים, הפקיסטנים, האירנים וההודים. העמים המוסלמים שאינם ערבים. הערבים מזלזלים באסלאם ובחדרי חדרים הם נותנים ידם לניאוף ולשכרות. והגרועה מכולן היא ערב הסעודית, שם הזנות נמצאת בכול מקום ומקום. יבוא יום ואנחנו – המוסלמים הלא ערבים, נפלוש לערב הסעודית ונכבוש אותה, וכך נשחרר את המקומות הקדושים שלנו, ונטהר אותם". זהו בעצם סיפור הסכסוך במפרץ הפרסי – ערבי ובעולם המוסלמי. וכמו בכול סיפור "אידיאולוגי" גם כאן ישנו פרדוכס מציאותי. את ממלכות האסלאם הרדיקלי בנו דווקא המעצמות המערביות והאנטי דתיות ביותר. אירן נתמכה בידי בריה"מ לשעבר, הקומוניסטית והאנטי דתית, ואילו אפגניסטן הטליבנית הוקמה ע"י ארה"ב המתירנית, ההוללת וערש החילוניות.
                                          ערב הסעודית כמשל
       בימים אלה נפתח ה"פסטיבל הסעודי" בישראל. התירוץ הוא כמובן נגד "סכנת המוות מאירן". ועוד מעט וקראו לסכנה הזו בשם "אנטישמיות". הסיבה היותר אמיתית היא שהעולם המערבי ההולל חפץ להפוך את העולם המוסלמי ליותר ויותר מתירני והולל, ובדרך גם לשעבד אותו. אם היה חי כיום האדמו"ר הראשון של חב"ד – רבי זלמן שניאור מלאדי (או בכינויו "בעל התניא") הרי שהוא היה יוצא חוצץ נגד טרמפ ונתניהו כפי שהוא עשה זאת נגד נפוליאון, ולטובת רוסיה הצארית, בתפר שבין המאה ה-18 למאה ה-19. "בעל התניא" הבין שנפוליאון וכול אלה שמרימים את נס ה"מודרניות" בעצם רוצים למחוק את הרוחניות הדתית בעולמינו, ובכלל זאת את ההישרדות היהודית הקדושה. האדמו"ר הלה נהרג בשדה הקרב ברוסיה, כאשר ברח עם צבא רוסיה מפני נפוליאון, אבל לבסוף נפל נפוליאון ועימו נפלה עצתו לבולל את עם ישראל. מה ילד יום איש איננו יודע אלא היושב במרומים ולכן ההתרפסות הישראלית בפני ממלכות המפרץ הפרסי – ערבי, ובמיוחד בפני ערב הסעודית, היא סכנה של תמיכה בצד אחד שמחר הקב"ה עלול לסובב את הגלגל ולהשפילו. גם סבלות היהודים מאחיהם - היהודים הקומוניסטים, ידועים. לימים שלמו היהודים בדם רב על יומרות הקומוניסטים היהודים לפגוע ולהתערב בתוך עמי הנכר בהם חיו.
                    ה"אידיאליזציה" של הממלכה המושחתת ביותר בעולם
      התקשורת הישראלית – כמו גם התקשורת המערבית, יודעת לצייר בצבעים "ליבראלים" כול גורם דיקטטורי ועריץ, כאשר הלה הופך לבן ברית לציונות הישראלית ו/או לעולם המערבי, ובמיוחד לארה"ב. זה כבר קרה בסיפור של רודן רומניה – ניקולאי צ'אושסקו. כול העולם המערבי שתק כנגד מעלליו הסדיסטים ברומניה רק משום שהלה ייצג "פוליטיקה ליבראלית", שפרושה היה יחסים עם המערב, בימים שבריה"מ לשעבר וגוש המדינות הקומוניסטיות לשעבר היו קרים יותר כלפי המערב. בעולם הוצג הרוצח הרומני כ"מנהיג ליבראלי" וגם "מתקדם" בזמן שבבריה"מ לשעבר ובגרורותיה לשעבר זכויות האדם היו הרבה יותר טובות מברומניה. ישראל הייתה אחת הראשונות והעיקריות ממדינות המערב ששיבחו את הרודן הרומני והציגוהו כ"חיובי" ו"ליבראלי", וכול זאת רק משום שלרומניה הייתה שגרירות בישראל והיא לא ניתקה את יחסיה עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967. לימים גם הסתבר שכול ה"ליבראליות" של צ'אושסקו והיותו מקורב למערב לא הייתה אלא תרגיל סובייטי והוא שימש רק כרשת ריגול של בריה"מ לשעבר במערב, כולל בישראל. גם הפעם – בפרשת סעודיה, אנחנו עדים לתרגיל כזה, שבו מדינה מושחתת ורקובה הופכת ל"ליבראלית" רק משום שהיא וגרורתיה מהמפרץ הערבי – פרסי מסייעות למערב בקרב נגד אירן, אפגניסטן ופקיסטן. אינני בא לערוך כאן מאמר מלא נופת צופים על משטרי האייתאולות באירן ושל ה"טאליבן" באפגניסטן אבל אנסה להדגים את מה שמתחולל בסעודיה ובמדינות המפרץ שמסביבה ולהוכיח כי מדובר שם במדינות רקובות ומושחתות יותר, שכול קשר בינן לזכויות אדם, ומנגד לדת של אמונה, אינם אפילו בגדר "מקרי בהחלט". אם ישראל והמערב היו מציגים את הברית החדשה שלהם עם הרוצחים והנואפים מסעודיה ומנסיכויות המפרץ כ"ברית אסטרטגית" הייתי פחות נחרץ כנגדם אבל הניסיון להציג את השיחים הסעודים והנסיכים מהמפרץ כ"ליבראלים" וכ"מוסלמים מתונים" הוא ניסיון שקרי וצבוע.
                                       רוצחים ומנהלי סחר בנשים
        כידוע לכולנו הרי שבערב הסעודית חותכים רגליים וידיים למי שגונב או נתפס בעניין פלילי כלשהו. השיחים הסעודים בארצם ובאירופה (בבריטניה בפרט) הם נהנתנים מושחתים בעלי הרמונות של מאות נשים העובדות למענם בסחר הבשרים, ומנגד אם בסעודיה נתפסת אישה "מודרנית מדי" הרי שעונש המוות מרחף מעל ראשה ומיידית. נסיכויות המפרץ הערבי - פרסי הם בעצם בלדרי זנות המיבאים מאות ואלפי נשים מערביות בשנה לארצם בתואנה של העסקתן כ"נשות תרבות" ואח"כ הם מפעילים אותן בכיוונים אחרים לגמרי. המתנגדות להעסקה הזו ננעלות מאחורי סורג ובריח ומתענות שם, כשכבר אירעו מקרים של הרג ורצח. בכמה סיפורים כאלה נוכחתי בעצמי דרך אינפורמציה ממדינות מזרח אירופה, ולא פעם הללו נמלטות לשגרירויות של מולדתן באבו דאבי, בדובאי, בכוות, בעומן ובקטר. אבל כלפי חוץ השיחים והנסיכים הללו מוצגים כ"אנשים דתיים הנאמנים באמת לדת האסלאם". אין ספק שארה"ב, מדינות מערב אירופה וגם ישראל – מעוניינות לסייע לעניין של אסלאם מזויף ולהמריץ את המתירנות והשחיתות במדינות הללו בדיוק כפי שאנשי השמאל בישראל מכירים ברפורמים כ"הדת היהודית", כביכול. אין ספק שכל ה"בלוגרים" שהופיעו לאחרונה בסעודיה – עם קו פרו מערבי בכלל וקו פרו ישראלי בפרט, היו חלק ממסע לגיטימציה עבור מדינות השחיתות וההפקרות הללו כדי לתת להן לגיטימציה בעולם המערבי ובישראל, ולנסות לעצור את האסלאם החדש שמתפתח באירן, אפגניסטן, פקיסטן, בחלק מאזורי הודו ואף באסיה התיכונה, במזרח התיכון ובאפריקה. חותכי הידיים, עוקרי העיניים וסרסורי הזנות מסעודיה ומגרורותיה הם כביכול חזרת ה"אסלאם הישן והמתון" אבל זו כמובן גניבת דעת ותו לא. אם הללו יחדרו גם לישראל ולחברה היהודית בעולם הרי שנקבל את חזרת עסקי ה"מאפיה הרוסית" ב"ימייה הגדולים" בל אביב רבתי, אך באצטלה "דתית" ו"ליבראלית".
                                     אנטישמיות סעודית מאז ומעולם
           בעוד שבאירן, מרוקו, תוניסיה, טורקיה ובעבר גם בעירק, סוריה, לוב ותימן מנהלים וניהלו היהודים שם את חיי קהילה ויהדות על מי מנוחות, למרות הקונפליקט הפוליטי עם ישראל, הרי שסעודיה היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם שליהודים אסור להתגורר שם, כאזרחים ואפילו כתושבים ארעיים. שתי המדינות האחרות הן ירדן ואלג'יריה. בירדן החוק נגד מגורי יהודים נחקק בימי העברת המנדט על עבר הירדן לעבדאללה – הסבא רבא של המלך הירדני דהיום, עבדאללה השני. העילה הייתה בחשש הירדני מהתיישבות יהודית שתכשיל את הקמת ממלכת עבר הירדן, בגלל הפלג הרביזיוניסטי בתנועה הציונית, שצייר על סימלו את מפת ארץ ישראל וירדן ביחד וטבע את הסיסמא: "שתי גדות לירדן – רק כך". באלג'יריה חוקק החוק נגד ההתיישבות היהודית לאחר שזו קיבלה עצמאות מצרפת (בשנות השישים של המאה העשרים) וטענה כי יהודי אלג'יריה היו סייעני הצרפתים נגד העצמאות האלג'ירית. ואמנם יהודי אלג'יריה עזבו עם הצרפתים את המדינה, ולהבדיל מיהודי ה"מגרב" של תוניסיה ומרוקו הרי שב"מגרב" האלג'ירי כבר לא חיים כיום יהודים. אבל בעוד שירדן ואלג'יריה חוקקו את חוקיהן בנסיבות פוליטיות הרי שמאז קיומה של ערב הסעודית חוקק שם חוק אנטי יהודי במובן הדתי, הרואה ביהודים "טמאים" שדחו את נביאם מוחמד, ואשר השבטים היהודים מחייבר וממדינה שבסעודיה, נלחמו בו. חוק כזה איננו קיים בשום מדינה מוסלמית בעולם – עם נימוק דתי ואנטישמי כה מוצהר. האומנם ה"נורמליזציה" עם חותכי הידיים מסעודיה תביא לביטול החוק ? חלומות בהיספמיה.

האסלאם הישן חוזר למרכז הבמה



האסלאם הישן חוזר למרכז הבמה / הרב אליהו קאופמן
       ה"ידידה" החדשה של ישראל – ערב הסעודית, איננה בדיוק ה"מדינה המוסלמית הליבראלית", אלא שזו מהדורה מערבית חדשה ללגיטימציה למדינה עריצה וחותכת ידיים, כפי שבעבר זכה ללגיטימציה "ליבראלית" כזו הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו, לאחר שלעומת עמיתיו הקומוניסטים דאז הוא קשר קשרים דיפלומטיים חיוביים עם המערב בכלל ועם ישראל בפרט.
       אחד מהתכנים שהתורה מלמדת אותו – וחז"ל מסבירים זאת השתי והערב, הוא עניין היותו של עם ישראל כבשה קטנה בין 70 זאבי אומות העולם, ומשום כך על עם ישראל לא לצדד בצד זה או אחר של מאבק בין נכרי זה למשנהו. אבל מי שהדירו את כול מצוות התורה מהם, הופכים – כיהודים, לקיצוניים ביותר שבין הנכרים בעניין ההתערבות בין אומות העולם. דור אחר דור ההצמדות הזו – לנכרי אחד נגד משנהו, הביאה אסונות לעם ישראל, ששילם על כך בדמו השפוך. בדור הזה הציונות מובילה את ניסיון הפיכת עם ישראל ל"בשר תותחים" מערבי וחילוני נגד המזרח האסלאמי, וגם הלא אסלאמי. במערכה הנוכחית ישראל היא בבחינת "פני הדור כפני הכלב", בשרות ארה"ב והמערב ההולל והמופקר, במאבק הפנימי המתחולל בתוך העולם המוסלמי.
                    ערבים מוסלמים מול שאינם ערבים אך הם מוסלמים
       זה אירע לפני שנים – כשלמדתי בישיבה, בבריטניה. נסעתי אז במונית עממית בשכונותיה של לונדון הבירה. הנהג שנהג את הרכב היה יוצא אפגניסטן. משראה כי הלקוח שלו, קרי- חותם שורות אלה, הינו יהודי חרדי, מיד שמח לפתוח עימי בשיחת דת. האיש היה עטור זקן וחבש כיפה לבנה על ראשו. הבנתי מיד שמדובר במוסלמי אדוק. השיחה הייתה ידידותית מאוד והלה גם שיתף אותי בחוויה מפוקפקת מבחינתי. הנוסע שנסע לפני ברכבו היה יהודי בריטי חילוני, שתוך כדי הנסיעה הוא התפאר על כך שאיננו שומר את דתו ואף שמח להתפאר ב"חווית" אכילת החזיר שלו. באותו הרגע ממש עצר הנהג האפגני את רכבו ופתח את דלת הנוסע שלו, תוך שהוא מאיץ בקליינט היהודי הזה להזדרז ולצאת החוצה, ולבסוף, ממש לפני טריקת הדלת בחזרה, פלט הנהג כלפי היהודי ההמום ש"יהודי שאוכל חזיר איננו עבורי יהודי". "בזכות" המעשה הזה – של הנהג האפגני הדתי, התפנה המושב הקדמי של המונית, כעבור כמה דקות בלבד, עבורי. בהמשך הסביר לי הנהג האפגני כי למעשה האסלאמים האמיתיים אינם הערבים – ובודאי שלא אלה מערב הסעודית ומגרורותיה שבמפרץ הפרסי - הערבי. "אנחנו הם המוסלמים האמיתיים – האפגנים, הפקיסטנים, האירנים וההודים. העמים המוסלמים שאינם ערבים. הערבים מזלזלים באסלאם ובחדרי חדרים הם נותנים ידם לניאוף ולשכרות. והגרועה מכולן היא ערב הסעודית, שם הזנות נמצאת בכול מקום ומקום. יבוא יום ואנחנו – המוסלמים הלא ערבים, נפלוש לערב הסעודית ונכבוש אותה, וכך נשחרר את המקומות הקדושים שלנו, ונטהר אותם". זהו בעצם סיפור הסכסוך במפרץ הפרסי – ערבי ובעולם המוסלמי. וכמו בכול סיפור "אידיאולוגי" גם כאן ישנו פרדוכס מציאותי. את ממלכות האסלאם הרדיקלי בנו דווקא המעצמות המערביות והאנטי דתיות ביותר. אירן נתמכה בידי בריה"מ לשעבר, הקומוניסטית והאנטי דתית, ואילו אפגניסטן הטליבנית הוקמה ע"י ארה"ב המתירנית, ההוללת וערש החילוניות.
                                          ערב הסעודית כמשל
       בימים אלה נפתח ה"פסטיבל הסעודי" בישראל. התירוץ הוא כמובן נגד "סכנת המוות מאירן". ועוד מעט וקראו לסכנה הזו בשם "אנטישמיות". הסיבה היותר אמיתית היא שהעולם המערבי ההולל חפץ להפוך את העולם המוסלמי ליותר ויותר מתירני והולל, ובדרך גם לשעבד אותו. אם היה חי כיום האדמו"ר הראשון של חב"ד – רבי זלמן שניאור מלאדי (או בכינויו "בעל התניא") הרי שהוא היה יוצא חוצץ נגד טרמפ ונתניהו כפי שהוא עשה זאת נגד נפוליאון, ולטובת רוסיה הצארית, בתפר שבין המאה ה-18 למאה ה-19. "בעל התניא" הבין שנפוליאון וכול אלה שמרימים את נס ה"מודרניות" בעצם רוצים למחוק את הרוחניות הדתית בעולמינו, ובכלל זאת את ההישרדות היהודית הקדושה. האדמו"ר הלה נהרג בשדה הקרב ברוסיה, כאשר ברח עם צבא רוסיה מפני נפוליאון, אבל לבסוף נפל נפוליאון ועימו נפלה עצתו לבולל את עם ישראל. מה ילד יום איש איננו יודע אלא היושב במרומים ולכן ההתרפסות הישראלית בפני ממלכות המפרץ הפרסי – ערבי, ובמיוחד בפני ערב הסעודית, היא סכנה של תמיכה בצד אחד שמחר הקב"ה עלול לסובב את הגלגל ולהשפילו. גם סבלות היהודים מאחיהם - היהודים הקומוניסטים, ידועים. לימים שלמו היהודים בדם רב על יומרות הקומוניסטים היהודים לפגוע ולהתערב בתוך עמי הנכר בהם חיו.
                    ה"אידיאליזציה" של הממלכה המושחתת ביותר בעולם
      התקשורת הישראלית – כמו גם התקשורת המערבית, יודעת לצייר בצבעים "ליבראלים" כול גורם דיקטטורי ועריץ, כאשר הלה הופך לבן ברית לציונות הישראלית ו/או לעולם המערבי, ובמיוחד לארה"ב. זה כבר קרה בסיפור של רודן רומניה – ניקולאי צ'אושסקו. כול העולם המערבי שתק כנגד מעלליו הסדיסטים ברומניה רק משום שהלה ייצג "פוליטיקה ליבראלית", שפרושה היה יחסים עם המערב, בימים שבריה"מ לשעבר וגוש המדינות הקומוניסטיות לשעבר היו קרים יותר כלפי המערב. בעולם הוצג הרוצח הרומני כ"מנהיג ליבראלי" וגם "מתקדם" בזמן שבבריה"מ לשעבר ובגרורותיה לשעבר זכויות האדם היו הרבה יותר טובות מברומניה. ישראל הייתה אחת הראשונות והעיקריות ממדינות המערב ששיבחו את הרודן הרומני והציגוהו כ"חיובי" ו"ליבראלי", וכול זאת רק משום שלרומניה הייתה שגרירות בישראל והיא לא ניתקה את יחסיה עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967. לימים גם הסתבר שכול ה"ליבראליות" של צ'אושסקו והיותו מקורב למערב לא הייתה אלא תרגיל סובייטי והוא שימש רק כרשת ריגול של בריה"מ לשעבר במערב, כולל בישראל. גם הפעם – בפרשת סעודיה, אנחנו עדים לתרגיל כזה, שבו מדינה מושחתת ורקובה הופכת ל"ליבראלית" רק משום שהיא וגרורתיה מהמפרץ הערבי – פרסי מסייעות למערב בקרב נגד אירן, אפגניסטן ופקיסטן. אינני בא לערוך כאן מאמר מלא נופת צופים על משטרי האייתאולות באירן ושל ה"טאליבן" באפגניסטן אבל אנסה להדגים את מה שמתחולל בסעודיה ובמדינות המפרץ שמסביבה ולהוכיח כי מדובר שם במדינות רקובות ומושחתות יותר, שכול קשר בינן לזכויות אדם, ומנגד לדת של אמונה, אינם אפילו בגדר "מקרי בהחלט". אם ישראל והמערב היו מציגים את הברית החדשה שלהם עם הרוצחים והנואפים מסעודיה ומנסיכויות המפרץ כ"ברית אסטרטגית" הייתי פחות נחרץ כנגדם אבל הניסיון להציג את השיחים הסעודים והנסיכים מהמפרץ כ"ליבראלים" וכ"מוסלמים מתונים" הוא ניסיון שקרי וצבוע.
                                       רוצחים ומנהלי סחר בנשים
        כידוע לכולנו הרי שבערב הסעודית חותכים רגליים וידיים למי שגונב או נתפס בעניין פלילי כלשהו. השיחים הסעודים בארצם ובאירופה (בבריטניה בפרט) הם נהנתנים מושחתים בעלי הרמונות של מאות נשים העובדות למענם בסחר הבשרים, ומנגד אם בסעודיה נתפסת אישה "מודרנית מדי" הרי שעונש המוות מרחף מעל ראשה ומיידית. נסיכויות המפרץ הערבי - פרסי הם בעצם בלדרי זנות המיבאים מאות ואלפי נשים מערביות בשנה לארצם בתואנה של העסקתן כ"נשות תרבות" ואח"כ הם מפעילים אותן בכיוונים אחרים לגמרי. המתנגדות להעסקה הזו ננעלות מאחורי סורג ובריח ומתענות שם, כשכבר אירעו מקרים של הרג ורצח. בכמה סיפורים כאלה נוכחתי בעצמי דרך אינפורמציה ממדינות מזרח אירופה, ולא פעם הללו נמלטות לשגרירויות של מולדתן באבו דאבי, בדובאי, בכוות, בעומן ובקטר. אבל כלפי חוץ השיחים והנסיכים הללו מוצגים כ"אנשים דתיים הנאמנים באמת לדת האסלאם". אין ספק שארה"ב, מדינות מערב אירופה וגם ישראל – מעוניינות לסייע לעניין של אסלאם מזויף ולהמריץ את המתירנות והשחיתות במדינות הללו בדיוק כפי שאנשי השמאל בישראל מכירים ברפורמים כ"הדת היהודית", כביכול. אין ספק שכל ה"בלוגרים" שהופיעו לאחרונה בסעודיה – עם קו פרו מערבי בכלל וקו פרו ישראלי בפרט, היו חלק ממסע לגיטימציה עבור מדינות השחיתות וההפקרות הללו כדי לתת להן לגיטימציה בעולם המערבי ובישראל, ולנסות לעצור את האסלאם החדש שמתפתח באירן, אפגניסטן, פקיסטן, בחלק מאזורי הודו ואף באסיה התיכונה, במזרח התיכון ובאפריקה. חותכי הידיים, עוקרי העיניים וסרסורי הזנות מסעודיה ומגרורותיה הם כביכול חזרת ה"אסלאם הישן והמתון" אבל זו כמובן גניבת דעת ותו לא. אם הללו יחדרו גם לישראל ולחברה היהודית בעולם הרי שנקבל את חזרת עסקי ה"מאפיה הרוסית" ב"ימייה הגדולים" בל אביב רבתי, אך באצטלה "דתית" ו"ליבראלית".
                                     אנטישמיות סעודית מאז ומעולם
           בעוד שבאירן, מרוקו, תוניסיה, טורקיה ובעבר גם בעירק, סוריה, לוב ותימן מנהלים וניהלו היהודים שם את חיי קהילה ויהדות על מי מנוחות, למרות הקונפליקט הפוליטי עם ישראל, הרי שסעודיה היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם שליהודים אסור להתגורר שם, כאזרחים ואפילו כתושבים ארעיים. שתי המדינות האחרות הן ירדן ואלג'יריה. בירדן החוק נגד מגורי יהודים נחקק בימי העברת המנדט על עבר הירדן לעבדאללה – הסבא רבא של המלך הירדני דהיום, עבדאללה השני. העילה הייתה בחשש הירדני מהתיישבות יהודית שתכשיל את הקמת ממלכת עבר הירדן, בגלל הפלג הרביזיוניסטי בתנועה הציונית, שצייר על סימלו את מפת ארץ ישראל וירדן ביחד וטבע את הסיסמא: "שתי גדות לירדן – רק כך". באלג'יריה חוקק החוק נגד ההתיישבות היהודית לאחר שזו קיבלה עצמאות מצרפת (בשנות השישים של המאה העשרים) וטענה כי יהודי אלג'יריה היו סייעני הצרפתים נגד העצמאות האלג'ירית. ואמנם יהודי אלג'יריה עזבו עם הצרפתים את המדינה, ולהבדיל מיהודי ה"מגרב" של תוניסיה ומרוקו הרי שב"מגרב" האלג'ירי כבר לא חיים כיום יהודים. אבל בעוד שירדן ואלג'יריה חוקקו את חוקיהן בנסיבות פוליטיות הרי שמאז קיומה של ערב הסעודית חוקק שם חוק אנטי יהודי במובן הדתי, הרואה ביהודים "טמאים" שדחו את נביאם מוחמד, ואשר השבטים היהודים מחייבר וממדינה שבסעודיה, נלחמו בו. חוק כזה איננו קיים בשום מדינה מוסלמית בעולם – עם נימוק דתי ואנטישמי כה מוצהר. האומנם ה"נורמליזציה" עם חותכי הידיים מסעודיה תביא לביטול החוק ? חלומות בהיספמיה.

יום שבת, 25 בינואר 2020



                 תרגיל המאה / הרב אליהו קאופמן
       זהו תרגיל המאה של טרמפ – נתניהו, שהפך רמטכ"ל צבאי לטירון מדיני ומנגד הפך את ליברמן ל"מיותר פוליטית". גם לאיחוד שבין העבודה למר"צ יש ממה לדאוג, ואילו עבור הכהניסטים זהו הסיכוי היחיד לעבור את אחוז החסימה, על דרך השלילה.
       לבני גנץ היו – על כתפיו, דרגות של רב אלוף, דהיינו רמטכ"ל, אבל זה היה כשהוא היה בצבא. היום, בעיסוק החדש שלו - פוליטיקה, יש לו זרוע חשופה לגמרי, דהיינו, ללא שום דרגה, הוא פשוט טירון וזהו זה. טרמפ ונתניהו עשו עליו סיבוב והפילו אותו בתרגיל פוליטי מאוד פשוט ומוצלח, כזה שעסקני מועצות תלמידי התיכון ומועצות הסטודנטים באוניברסיטה מעבירים מפעם לפעם כנגד מישהו מהבעייתים שלהם, שאותו הם חפצים למדר. גנץ הודיע שאת התוכנית של טרמפ צריך לדחות לאחר הקמת ממשלה יציבה ולאחר כול סיבובי הבחירות בישראל, אבל כשהציעו לו להצטרף לנתניהו, ולבקר בוושינגטון, הוא שינה את דעתו ה"עקרונית" לאופורטוניסטית.
                     הסערה הפוליטית משתנה מדתית – חילונית למדינית
        אבל לא רק גנץ ו"כחול לבן" בתוך המלכודת הזו אלא כולם, במערכת הפוליטית הקרובה. הסיפור עם גנץ הוא רק ההתחלה. תרגיל המאה של טרמפ – נתניהו בא לחדד באופן ברור את מלחמת הגושים, ובדיעבד לחזק את גוש הימין שמעבר לליכוד, שמצביעיו עשויים לחזור אליו עקב סכנת הקמתה של מדינה פלשתינאית בראשות הליכוד. אם התוכנית הייתה מתפרסמת לפני סגירת הרשימות יתכן שבן גביר וחבורתו הכהניסטית היו מוכנסים ל"ימינה".  נתניהו יודע היטב שמעלליו של רפי פרץ – כמנהיג חסר אימון בקרב בוחריו, גרם להרבה ממחנהו להחליט לא להצביע, תכנית טרמפ תחזיר אותם ל"ימינה". מעשהו של גנץ – לנסוע לארה"ב, מרמז על אפשרות לקואליציה עתידית של "כחול – לבן" עם הליכוד ועם המפלגות החרדיות כבסיס כול אלה שמסכימים על תוכניתו של טרמפ, ואילו "ימינה" ו"ישראל בתינו" יישארו בחוץ, ואולי גם יתחולל פילוג בין העבודה – גשר למר"צ, בעניין הפלשתינאי, ואנשי פרץ ולוי יזחלו גם הם לממשלת איחוד כזו, על רקע הפיכת העניין המדיני הנשכח לעיקר הבחירות ואילו ענייני הדת והחברה ידחקו הצידה.
                                    המפסיד הגדול: איווט ליברמן
       ליברמן יהיה הפעם אחד המפסידים הגדולים – ואלי כבר בבחירות עצמן. את הסטירה הראשונה הוא כבר חטף עם הטקס של "75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ". כשליברמן ראה על הבמה את ולדימיר פוטין – שרק לפני מספר שנים ניסה ליברמן לשדר שרק דרכו יתקרב פוטין לעמדות הישראליות, הוא כבר הבין שהפסיד במערכה הזו בנקודות רבות. לכולם הסתבר שגם בלי ליברמן אפשר לסגור עם הרוסים עניינים מדיניים, ואפשר לתווך שחרור אסירים, גם ללא מעורבותו. ליברמן – שר חוץ ושר ביטחון לשעבר, מביט על ההישגים של נתניהו בזירה הבינלאומית ובענייני הביטחון, כשהוא עצמו, איווט ליברמן, איבד את מכנסיו הפוליטיות. וליברמן גם מבין שהפיכת מערכת הבחירות לזירת ויכוח מדינית ולא דתית - חילונית עלולה להעביר ממנו מספר מנדטים לליכוד, ל"ימינה" וגם ל"כחול לבן".
                                     פרוק אפשרי בין העבודה למר"צ
      האיחוד שבין מפלגת העבודה – גשר למפלגת מר"צ עלול להפסיד מנדטים מכיוון זליגת תומכי העבודה ו"גשר" ל"כחול לבן", בשל ההתפתחות המדינית החדשה ואילו ה"בלוק המאוחד" הזה יוותר עם רוב של מצביעי מר"צ, אך ללא המצביעים הערבים שינשרו בגלל מקומו הירוד של עיסאווי פרג' ברשימה זו, שבטח ינועו לכיוון ה"רשימה הערבית המשותפת". המשותפת נראית כמי שתרויח – על דרך השלילה מתכנית טרמפ, הנתפסת ברחוב הערבי כאנטי פלשתינאית, אבל ישנם ברחוב הישראלי גורמים ערבים שלא יראו בעין יפה את ההתמקדות החוזרת של ה"רשימה הערבית המשותפת" בעניין הפלשתינאי על חשבון מצב ערביי ישראל. לצד זאת יתכן מאוד שמהמפלגות החרדיות ינועו אגפי הימין שם לכיוון הכהניסטים ולכיוון "ימינה", אם כי זה לא יהיה במידה רציניות. כאן יש לציין שמבחינה לאומנית ודתית קל יותר לחרדי לאומני לנוע מ"יהדות התורה" וש"ס לכיוון הכהניסטי (ששם ישנם גם מצביעים חרדים ופעילות פרו חרדית) מאשר לכיוון "ימינה", המייצגת דתיים – לאומיים נטו, הפשרניים בנושאי דת ומדינה. בעצם, עבור הכהניסטים התוכנית של טרמפ היא הסיכוי היחיד שבו הם יכנסו לפרלמנט הישראלי, בגונבם חלקי מנדטים מהליכוד, מ"ימינה" ומהמפלגות החרדיות. סה"כ עפ"י הסקרים חסרים להם רק שני מנדטים בלבד.
                                      והעיקר בנימין נתניהו מחוסן
      ואסיים עם הליכוד. לומר את האמת הרי שתכנית טרמפ טובה יותר לנתניהו מאשר לליכוד עצמו. עם פרסום התכנית הזו הרי שאנשי נתניהו צווחן שיש להוריד את עניין החסינות מהפרק, שהרי מה יותר חשוב למדינה הזו מפיתרון הסכסוך עם הפלשתינאים?! יתכן בכלל שהתכנית יצאה כיום – לפני הבחירות, כדי להציל את חסינותו של נתניהו ובדרך גם לאלץ את גנץ להוריד את התנגדותו האישית לנתניהו. עבור הליכוד הרי שפרסומה של התכנית לפני הבחירות הקרובות יש בה סיכון שקצוות ימניים בליכוד יפנו ל"ימינה" ולכהניסטים, אם כי הליכוד בעיקרון בנוי על גוש מצביעים קשה שמוכן לתמוך בנתניהו גם בכול טיסה עימו לחלל, ובלי קסדות.

יום שני, 20 בינואר 2020

הסיפור האמיתי על ההכרה ביהדות אתיופיה


           הסיפור האמיתי על ההכרה ביהדות אתיופיה /
                               הרב אליהו קאופמן
     פרשת יהודי אתיופיה תופסת תאוצה בימים אלה וכבר מזמן נשמע הקול שהרב עובדיה יוסף היה האיש שפתח את שערי הארץ לפניהם. מנגד, מואשמים החרדים, האשכנזים בעיקר, בנעילת שערי המדינה בפני יהודי אתיופיה, ובגזענות כנגדם. "אבירי השמאל" מחצררים בחוצות כגואלי הליבראליזם והשחרור מעבדות, של בני העדה האתיופית. האומנם כך הם פני הדברים או שמא האמת הפוכה לגמרי?
        כמו בכול פרשה היסטורית של פוליטיקה מכוערת ובלבול בין דת ללאום, כך גם פרשת יהודי אתיופיה מאבדת בימים אלה את האמת ההיסטוריוגרפית שלה. למעשה קהילת "ביתא ישראל" – המקור ליהודי אתיופיה של ימינו, קיימת בארץ אתיופיה קרוב לאלפיים שנה ומכאן שמקורם מבני ישראל איננו נתון לשום מחלוקת. אפילו ממלכות יהודיות היו שם – בארץ הרחוקה הזו. סיפורים דומים – על ממלכות יהודיות, התקיימו גם כמו ממלכת כוזר הגדולה, כמו בארץ בנגל שבהודו, כמו גם במרוקו וכך גם במיוחד בארצות פקיסטן ואפגניסטן (שם גם נטען כי מדובר בעשרת השבטים ממש). יש הטוענים כי יהודי אתיופיה הגיעו לארץ זו עוד בימי קיומה של ממלכת יהודה, והיו אלה גולי ממלכות ישראל ויהודה שברחו לשם מכיבושי אשור, ואח"כ בבל. יש הטוענים – כולל מסורות והיסטוריונים אתיופים נכרים, כי היהדות הגיעו לשם עוד בימי מלכת שבא, לאחר ביקורה אצל שלמה המלך, וכי רוב רובו של העם האתיופי הייתה דתו יהודית אך כשהיגיעה לשם הכנסייה הנוצרית היא החלה במסע מיסיונרי עד שניצרה את רוב העם האתיופי ורק "ביתא ישראל" שרדו כיהודים. אחרים טוענים כי בני "ביתא ישראל" הינם בני שבט דן שגלו מארץ ישראל לאחר חורבן ממלכת ישראל. סיפורו של אלדד הדני והמדרש המספר על ארבעה שבטי ישראל שגלו לאפריקה (דן, נפתלי, גד ואשר) הם חיזוק לדעה הזו. ויתכן בכלל שכול הדעות הללו נכונות כאחד ו"ביתא ישראל" הם שילוב של כול הגלויות הללו.
                                        היסטוריה דתית בעייתית
        החילוק לגבי קליטתם של בני העדה האתיופית בכלל עם ישראל הינו דו כיווני. ישנם ההיבטים הדתיים שטוענים כי הבעיה איננה במוצא של יהודים אלא בעניין הכנסתם לכלל ישראל בקידושין, בצרופם למיני תפילה ולכול עניין דתי וכול זאת משום שדורות על דורות הם לא התחתנו כהלכה ולא התגרשו כהלכה ודין רבים מהם כממזרים שאינם יכולים לבוא בקהל, או להצטרף למניין כשר. ההיבט הדתי טוען כך גם לגבי הרפורמים בימינו, ש"גרותם" איננה גרות וקידושיהם וגיטיהם אינם דתיים, ולכן קבלתם בכלל היהדות איננה כקבלת החילוניים (מכול עדות אשכנז, המזרח וספרד) שבסיסם היהודי לא התערער דתית משום שנישאו והתגרשו כדת משה וישראל ואילו גריהם התקבלו עפ"י ההלכה. הבעיה הדתית הזו נובעת מכך שבני "ביתא ישראל" לא היו מעודכנים בכול ספרי ההלכה והתלמוד שנפוצו מימי בית שני ועד היום, ואשר יתר הגלויות שמרו ביניהן קשר בנושא ונשאו את אותם ספרי הלכה, תלמוד ופירושים. כך למשל ידוע כי ה"קיסיים" – "כוהני הדת" של בני העדה האתיופית, לא הי בקיאים בכלל תורת הדת הכתובה, שעלייה התפללו כול חכמי ישראל בכול הגלויות, בינם לבין עצמם. טענתם הבסיסית של בני עדה האתיופית היא כי הם לא חיו בימי בית שני בארץ ישראל או בסביבותיה ולכן הספרות התורתית – ובראשה התלמוד, לא הגיעה אליהם. אבל יהדויות תימן וערב הסעודית ( בימיו של מוחמד) יעידו אחרת. למרות המרחק הרב בין יהדות תימן למשל, לשאר העולם היהודי, הרי שלימוד התלמוד וספרי הקודש היהודיים היו בסיס חיי יהודי תימן. ואילו כול המרחק בין תימן לאתיופיה איננו אלא מיצרי באב אל מנד, בשפך ים סוף לאוקיאנוס ההודי, ומכאן שטענת המרחק מארץ ישראל איננה תירות חזק על אי בהירות הדת היהודית אצל בני אתיופיה. לימים תרצו בני העדה האתיופית כי בימי האינקוויזיציה הנוצרית בבאתיופה הרי שכול כתבי היהדות שלהם נשרפו. אבל מנהגיהם בפולחן הדתי הם עדיין קדומים, גם אם היו בידיהם ספרי קודש. באדיס אבבה – בירת אתיופיה, התקיימו מאות בשנים שתי קהילות יהודיות זרות. אחת הייתה של יוצאי תימן ואחרת הייתה הקהילה מהיהודית המזרחית של יוצאי עדן, הקולוניה הבריטית דאז בדרות תימן. שתי הקהילות הללו סרבו לראות בבני העדה האתיופית כשרים להצטרף למניין או להתחתן עימם. עניין ה"גיור לחומרה", שלא עברו בני העדה האתיופית, בגלל הקידושין והגיטין הבעייתיים שלהם, היה בעורכיהם. גם אלדד הדני – בהופעתו באירופה, נחקר ונשאל הלכתית על חוקת הדת של בני עדתו ולאחר התחקיר הזה הגיעו רבני אירופה למסקנה כי בני העדה האתיופית אינם מקיימים את רוב רובה של ההלכה היהודית. לזאת היו גם שותפים רבני צפון אפריקה ואגן הים התיכון, ספרדים ברובם. כך שעניין גזעני ממש לא היה קיים בפרשה הדתית, וכאז גם כיום.
                             היסטוריה של גזענות חילונית ו"ליבראלית"
        וכאן מגיעה הנקודה השנייה, הדוחה את בני העדה האתיופית מתוך עם ישראל: הגזענות כלפיהם משום היותם שחורים. לציבור הישראלי נדמה – באופן די מבולבל, כי כול היסטוריית אפלייתם של בני העדה האתיופית בעם ישראל התחיל בחרדים וכול סיפורו דתי בלבד, והנה ה"דתיים הלאומיים" הם הליבראלים באמת ואילו הרב עובדיה יוסף הוא למעשה האיש שהרים את דגל שיוויונם בישראל. אז רבותי שלושת ההנחות הללו אינן נכונות. כבר בשנת 1860 ניסו יהודי אתיופיה להגיע לארץ ישראל – דרך מדבר סודן, אבל הם כשלו ואלפים מהם נהרגו בדרך. כאשר נשאל השבוע הרב שמואל אליהו מצפת – חבר "מועצת הרבנות הראשית", על כך שרק לעדה האתיופית התנכלו הרי שהוא טען שגם ביוצאי תימן – שעלו לארץ ישראל, פקפקו ביהדותם בגלל צבעם. אבל לא כך הם הדברים. עם כול ההפליה וההתנכלות שעברו יהודי תימן בעלייתם לארץ ישראל הרי שאיש לא פקפק שבכך שמדובר ביהודים אתנית ודתית גם יחד. אבל כשעניין הימצאותם של יהודי אתיופיה הגיע למוסדות הציוניים הרי שכבר בשנת 1934 נערכה ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית וארתור רופין – האיש החזק במוסדות הציונים דאז, הוריד את העניין האתיופי מעל הפרק בטוענו כי מדובר ב"כושיים שאין להם קשר לגזע היהודי, ובוודאי שהם רחוקים מהתרבות האירופאית". אפילו כעבדים – כמו שרופין העלה את יהודי תימן, הוא לא היה מוכן להעלותם, ואפילו לא מקצתם. צריך להזכיר שהיה מדובר באדם חילוני  שסייע לעלות מרוסיה ומגרורותיה בבריה"מ דאז, לא מעט נוכרים ובכללם את ה"סבודניקים", מעין "נוצרים שומרי שבת", ומסיונרים אנטי דתיים. יש להזכיר שבאותם הימים החרדים הרבים בעולם לא היה מאורגנים בסוכנות היהודית ולא היה להם שום כוח פוליטי בהעלאת יהודים, ואילו רופין היה בכלל אתאיסט. רק בשנת 1942 העניין הגיע לגורמים הדתיים – ואלו היו כמובן היו נציגי ה"רבנות הראשית לישראל", שהיו אנשי הציונות הדתית. היו אלה ה"רבנים הראשיים" דאז, הרב בן ציון עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי. הללו קבעו את מה שקבע לימים הרב עובדיה יוסף – כי בני "ביתא ישראל" הם אמנם מזרע ישראל אבל אין להעלותם לארץ עד שיעברו "גיור לחומרה", בארצם. כאן המקום לציין שראשי "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", הציונות הדתית דאז, היו בעלי הכוח וההשפעה ב"רבנות הראשית", וגם מדיניותם הייתה פועל יוצא של החלטות שבאו ממפלגות הפועלים הציוניות והחילוניות. יש לציין שכבר באותם ימים הועלו לארץ ישראל לא מעט נוכרים אירופאים שהיו נשואים ליהודי אירופה, על צאצאיהם וזקניהם הנכרים, אבל בעניינים לא היה צריך שום אישור "רבני". למעשה היו הרבנים עוזיאל והרצוג אך ורק כלי ביצוע של מדיניות גזענית של פוקרי תנועת הפועלים האתאיסטית. רק להזכיר שהחרדים באותן שנים היו בכלל במחנות העבודה הנאציים, בגטאות ובמחנות ההשמדה של פולין וגרמניה ואילו חרדי ארץ ישראל נרדפו אז ע"י התנועה הציונית בארץ ישראל, ובוודאיי שהם היו ללא כוח השפעה פוליטי כלשהו. והגזענות הזו המשיכה לתוך שנות השבעים של המאה העשרים.
                             המדינה מסרבת להעלות את יהודי אתיופיה
        בימים הללו – שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, יכולים היו להביא לישראל את כול היהדות האתיופית. היהודים האתיופים סבלו אף הם ממאורעות השואה ועמדו לצאת למחנות ההשמדה ע"י האיטלקים - בני הברית של הנאצים, ששלטו באתיופיה, אך לאחר שאתיופיה שוחררה מהאיטלקים, ע"י בעלות הברית והיילה סלאסי חזר לקיסרותו שם, הרי שישראל החדשה הייתה יכולה להעלות את בני העדה האתיופית לארץ ישראל ברשותו ובסיועו של הקיסר הלה. כול האפשרות הזו עמדה לישראל עד שנת 1975, השנה בה הודח הקיסר האתיופי ואת מקומו תפסה כת מהפכנית שהשליטה את הקומוניזם במדינה הזו. אבל כמובן שמפלגות הפועלים והציונות הדתית – ששלטו אז בישראל ללא עורערין, דחו את העלאת יהודי אתיופיה על הסף, ומסיבות גזעניות גרידא. בן גוריון – שהיה מוכן "לגיר" את הבדווים, שלל את עליית יהודי אתיופיה משום "שאינם מגזע ישראל". גם ראשי הממשלה שבאו אחריו – לוי אשכול וגולדה מאיר, התנגדו להעלאת יהודי אתיופיה מהסיבות הגזעניות של "לא מהזע היהודי שלנו" וש"אינם בעלי תרבות מערבית". הרב יצחק ניסים – ה"רב הראשי הספרדי דאז, שבא לאחר הרב בן ציון עוזיאל, העניק גושפנקא "רבנית" לשלטון הגזעני וקבע ש"אין להעלות את יהודי אתיופיה ללא ביצוע גיור לחומרה בארצם, טרם בואם לארץ ישראל". יש לציין שבאותם ימים המפלגות החרדיות (אגו"י ופא"י) מנו יחדיו בין חמישה לשישה מנדאטים וכוחם היה דל מבחינה פוליטית, וללא שום השפעה במוסדות ה"רבנות הראשית לישראל" או בקרב ה"רבנים הראשיים לישראל", שנמנו אז על הציונות הדתית. גם מערכת השיפוט התערבה באותם ימים נגד העלאת יהודי אתיופיה, כשהשופט המפורסם דאז, שמעטון אגרנט, קבע בשנת 1968 כי בני העדה האתיופית "אינם יהודים" והם מ"גזע אחר". אחד המתנגדים הגדולים לבואם של יהודי אתיופיה היה מי שהפך לימים מנהיג המפד"ל: דר' יוסף בורג, שבהגיעו למשרד הפנים כשר, הרי שהוא ממש נעל את שערי הארץ בפני היהדות האתיופית, ואף ביצע גרושים של מאות מבניה חזרה לאתיופיה, בהיותו שר הפנים, בימים שגם תיק המשטרה היה כפוף לו. כאן יש לחשוף כי הפנים ה"כול כך "ידידותיים של הציונות הדתית ליהודי אתיופיה הן יותר ממסכה ותו לא. יש להוסיף כאן שמבחינת המסורה היהודית – תורתית הרי שסימניהם של בני אתיופיה – יהודים כנוכרים, אינם כסימני הכושיים, בני חם, שהיו חלק מקללתו של נול לחם בנו במשפט "חם עבד עבדים למו". עפ"י המדרש הרי שחם נענש שצאצאיו הכושיים יהפכו שפתיהם לעבות וראשם יתעגל, אודם יופיע בעיניהם ושיערם יקורזל. בני אתיופיה הם אמנם כהי עור אבל שלושת הסימנים יחדיו אינם מופעים כלל בקרב רוב רובם. בשנת 1973 נבחרו הרבנים עובדיה יוסף ושלמה גורן ל"רבנים הראשיים". כאן תופרך האגדה שהגר"ע יוסף היה בעצם מוביל מהפיכת ההכרה ביהודי אתיופיה.
                      הגר"ע יוסף בשרות "מפלגות הפועלים" והמפד"ל
         השתדלן העיקרי – שפנה לגר"ע יוסף בעניין יהודי אתיופיה, היה אדם בשם חזי עובדיה. הוא היה פעיל יחידי כמעט להעלאת הפזורה האתיופית. האיש היה רס"ר בצבא ומי שמקורו בעדה התימנית אך גדל באתיופיה עם משפחתו. כאשר פנה לגר"ע יוסף בעניין הזה הרי שהגר"ע יוסף הכיר בעדה האתיופית כיהודים אך יחד עם זאת לא נסוג בפסיקתו שעליהם לעבור "גיור לחומרה באתיופיה", ורק אח"כ להעלותם לארץ. את הדברים הללו הוא גם כתב בספרו "יביע אומר", שזכה לפרס מדינה ע"י ראש הממשלה דאז, גב' גולדה מאיר. לימים – בהדפסות המחודשות של הספר הזה, נעלמה הפסיקה הזו ובמקומה באה "פסיקה ליבראלית" יותר, שאליה נגיע בע"ה בהמשך המאמר הזה. יתרה מכך, ב"דברי ימי הכנסת" (שהעתקם נמצא בידי), משנת 1975, נכתב כי הגר"ע יוסף, בביקורו באחת מוועדות הפרלמנט הישראלי, מנה בין שאר פעולותיו את דאגתו לוודא כי יהודי אתיופיה שביקשו לעלות לארץ "גוירו לחומרה" עוד בהיותם באתיופיה, ורק אח"כ הועלו לארץ. היה מדובר אז – עפ"י רישום דברי הרב, בעשרות בלבד. כלומר, הגר"ע יוסף לא זז ממדיניותה של המדינה, ביחס להעלאתם של יהודי אתיופיה, ואך ורק לאחר "גיור לחומרה", כשהמטרה למעשה הייתה להתחמק מעלייה המונית לישראל, כפי שהדברים היו לגבי יהדויות אירופה והמזרח. באותן שנים (עד הפלתו של סלאסי בשנת 1975) פעלו באתיופיה גם מוסדות חשאיים ישראלים, ובתוכם מוסד ריגול במסווה של "מפעל בשר". כך שאילו ישראל הייתה זקוקה לעזרה לוגיסטית בהעלאת יהודי אתיופיה הרי שהיה לה גם ארגון עצמאי משלה. בשנת 1975 יצא דו"ח ליטבק ששלל כול עליה מאתיופיה משום "חוסר הקשר בין שבט הפלשים ( כפי שכונו יהודי אתיופיה בישראל דאז) לבין המוצא היהודי". לאחר הדו"ח הזה החל יוסף בורג לרדוף את אלה מיהודי אתיופיה שעלו לארץ בדרך לא דרך, ולגרשם מישראל חזרה לאתיופיה גם לאחר שעלו שם הקומוניסטים ולמגורשים נשקפה שם סכנת חיים. היחידים שניסו, באותם ימים,להחיל את "חוק השבות" על יהודי אתיופיה היו הח"כים המזרחיים של מפלגת העבודה, ובראשם השר דאז, שלמה הלל אך ראש הממשלה רבין (שבא אחרי גולדה מאיר), ובמיוחד יוסף בורג ורבני הציונות הדתית, הטילו ווטו בעניין. באפריל 1975 הצליח השר הלל – כשר הפנים שהחליף זמנית את בורג, להביא להכרה ביהודי אתיופיה כבני עליה עפ"י "חוק השבות" אך חזרתו של בורג לתיק הפנים שינתה ביולי 1975 את התיקון של הלל והחזירה את יהודי אתיופיה למעמד של "לא יהודים" עפ"י "חוק השבות". ואז עלה הליכוד לשלטון, בשנת 1977, שנת השינוי במעמדם של יהודי אתיופיה.
                                                  רק הליכוד יכול
      מנחם בגין – כראש ממשלה מטעם הליכוד, היה הראשון שהכיר ביהודי אתיופיה כבני עלייה לארץ ישראל, עפ"י "חוק השבות". הגר"ע יוסף קיבל ממנו את ההוראה לשנות את פסק ה"גיור לחומרה", ששימש כ"תירוץ דתי" לגזענים חילוניים ודתיים – לאומיים. או – אז שינה הרב עובדיה יוסף את הפסק שלו וטען כי אין יותר צורך ל"גיור בחומרה" של בני העדה האתיופית. אבל בשנים הללו – מסוף שנות השבעים של המאה ה-20, כבר היו קיימות סכנות של פיקוח נפש בעליות ממדינת אתיופיה, שהפכה לקומוניסטית ואשר שעריה נסגרו לפני כול אזרח, כפי שהקומוניזם נהג בכול מדינותיו. אבל למרות כול זאת  החל "מבצע משה", בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-20, ולימים "מבצע שלמה", של ראשית שנות התשעים של המאה העשרים. ואז הגיעה בעיית ה"פלשמורה".
                                 ה"פלשמורה" והשמאל ה"ליבראלי"
       בעיית ה"פלשמורה" הייתה בעייתם של כאלה שנוצרו בכוח ורצו לחזור ליהדותם, וברוב המקרים היו קרובי משפחה מכול הדרגים של יהודי אתיופיה הגלויים. מי שסירב – בימי ממשחלת רבין השנייה, לפעול בגמישות בבעיה זו (כמו שמנגד פעלו בגמישות לגבי הנוכרים מבריה"מ לשעבר, בהעלותם לארץ משום קרוביהם היהודים) היה הקומוניסט והאתאיסט יאיר צבן ממר"צ, שכיהן כ"שר הקליטה", בין השנים 1992 ל-1996. המפלגות החרדיות לא פעלו ולא התנגדו לעליית יהודי אתיופיה וקרוביהם אלא בסה"כ התנגדו לקבלתם לחיק היהדות ללא "גיור לחומרה". הדברים היו בענייני חופות וקידושין, במערך הכשרות ובענייני זיווג וקבלתם למניין. בשנים 1983 ל-1993 כיהנו ה"רבנים הראשיים" הרב מרדכי אליהו והרב יעקב שפירא. השניים המשיכו את הקו שצריך "לגייר לחומרה" באתיופיה את בני העדה האתיופית, לפני העלתם לארץ, אך קולם כבר לא היה חזק דיו ובשנת 1984 חל רשמית "חוק השבות" על יהודי אתיופיה. בפעם היחידה שעדה בישראל עמדה בעבר בפני פסילת יהדותה – כיהדות אתיופיה, היה זה בשנות השישים של המאה העשרים, כאשר עמדו לא לאשר את עליית עדת "בני ישראל" מהודו. אבל אז הובא לפני ה"רבנות הראשית לישראל" פיסקו של הרב עבדאללה סומך מעירק של המאה ה-19. הרב סומך הורה לבני העדה העירקית בהודו לקבל את יהודי קוצ'ין הכהים, ואת עדת "בני ישראל", כיהודים גמורים. הפסק הזה הביא בקהל ישראל את עדת "בני ישראל" מהודו. אלה הן העובדות וכדאי ששקרים לא יסנוורו את האמת. למרות "פתיחותה" של ש"ס לעניין האתיופי, כמפלגה חרדית, הרי שבני וצאצאי "ביתא ישראל" מאתיופיה צריכים להודות למנחם בגין ולליכוד על פתיחת שערי הארץ לפניהם, ולא לגר"ע יוסף או למר"צ ולמפלגת העבודה, שמנעו מהם בעבר את ההגירה לארץ ישראל.  
        

יום ראשון, 19 בינואר 2020

כול הבא ברוך הבא



             כול הבא ברוך הבא / הרב אליהו קאופמן
       המדינה הזו הוקמה – במשך כמאה שנה (טרום ההקמה ולאחר הקמתה) באנדרלמוסיה כזו שצבורים שונים ומשונים דבקו זה לזה עם עמדות קיצוניות הפוכות. אי לכך פסילתם של אלה ושל אחרים לא תסתיר את העובדה שזו לא מדינה נורמאלית ולכן כול ציבור בטוח שהוא ורק הוא שייך למדינה הזו ואילו האחר הוא כאן רק בבחינת "פרזיט" ואויב. אז כדאי לא לפסול איש מלרוץ לבחירות הפרלמנטאריות כי זהו פרצופה האמיתי והמבולבל של המדינה הזו.
     מלחמת הפסילות איננה מפסיקה. במדינה נורמאלית היה מספיק לפסול איש ו/או ארגון אחד מקסימום שניים, מהקצוות הקיצוניות, ודי היה בכך כדי להרגיע את האוירה הדמוקרטית ולהמשיך הלאה בבחירות כהלכתן. אבל מדינת ישראל בנויה מקרעים, קרעים. במדינת ישראל קיימים צבורים שקדמו לישוב הציוני ולהקמת המדינה (ערבים, דרוזים, צ'רקסים וגם יהודים חרדים מאירופה ובני הישוב הספרדי הישן) וקיימים צבורים יהודים שהגיעו למדינה כתוצאה מהתפתחות הציונות מאז 1918 ועד לאחר הקמת המדינה, וכמובן שקיימים האשכנזים החרדים והאשכנזים החילוניים, הספרדים החרדים והספרדים החילוניים, הדתיים והמסורתיים, האתיופים והסלאבים שהגיעו לאחר הקמת המדינה. ובין כול ציבור למשנהו קיימים קונפליקטים ותחרויות מי יהיה האזרח האמיתי של המדינה, ואז כולם צורחים בקול רם יותר מהאחר שהם, ורק הם, נכללים בנאמנות למדינה ולארץ ואילו האחרים הם במקרה הטוב רק "פרזיטים" שחיים על חשבון האחרים, ובמקרה הגרוע הם בוגדים, רוצחים ואנשי "מאפיה". אז באמת שאי אפשר שלא להבין את הבוקה ומבולקה הזו, כאשר כול אחד רואה בשני את זה שאסור לו לכהן בפרלמנט, ולא פלא הוא שלוועדת הפרלמנט תהיה דעה הפוכה מבג"ץ ביחס את מי להשאיר בקשקשת הפרלמנט וממי למנוע את ה"תענוג" הזה.
         אי לכך ובהתאם לזאת חושבני שאם לא יפסלו זה את רעהו הרי שהם יהיו מוגנים טוב יותר מפסילה הדדית ואילו אנחנו נתענג על פרלמנט "צבעוני" עם ח"כים "צבעוניים" שישקפו באמת את מה שמתרחש במדינת התפוזים הזו, ואף אחד לא יצטרך לטאטא מתחת לשטיח הדיפלומטי את האמת על הצ'ולנט שהתנועה הציונית הקימה כאן. כך גם יתקיים בנו הפסוק האוטופי של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". בסך הכול אנשי כהנא שנפסלו משקפים ציבור ישראלי נרחב בדיוק כמו שאנשי בל"ד מועמדי הפסילה שוב ושוב, מיצגים ציבור ערבי שחש שבוי בארצו ואילו עופר כסיף מחד"ש מייצג את השמאל הישראלי הרדיקלי. סוציולוג אמיתי היה ממליץ במסגרת הקואפטצייה, לאמץ את עיקרון אי פסילת השונים משום ששונה אחד הוא בעצם המראה של השונה שכנגדו הוא נלחם.
        מעניין הוא שהמועמדים לפסילה באים משורות השמאל והימין כאחד אבל הח"כים החרדים מעולם לא הועלו שמותיהם לפסילה, ובוודאי שלא את מפלגותיהם. הסיבה היא מאוד פשוטה: הלאומנים היהודים צועקים מלוא גרונם הניחר בעד רעיונותיהם ונלחמים בכול הכוח על דעותיהם מהימין החילוני ועד ה"סרוגים" שביניהם. גם אנשי השמאל הרדיקלים וגם הערבים אינם טומנים ידם בצלחת, ונלחמים בשצף קצף על רעיונותיהם אבל הנציגים החרדים מזמן מכרו את עקרונות היהדות בעבור שלמוני המדינה ואצלם הכסף יענה את הכול, ובמיוחד את הקול. רק כשבאים לצמצם להם בשלמוניהם או לגייסם לצבא, שאותו הם דווקא מפארים אך מסרבים להילחם בו, הרי שאז הם צועקים "גיוועלד" שאין בו עקרונות אלא צביעות מתרפסת. כאלה ח"כים לא יועמדו מעולם לפסילה כי כבר לפני הבחרם הם מכרו את עקרונותיהם, את יהדותם ואת הקב"ה ואת תורתו הקדושה.                                                     יפה שתיקה לשוחטים
        הרב יצחק יוסף – ה"רב הראשי לישראל", יצא באחרונה בקול רם נגד השחיטה של בד"ץ ה"עדה החרדית", וטען כי בשר השחיטה הזה איננו בבחינת שיטת ה"בית יוסף", שבני עדות הספרדים מצווים עליו. אבל הייתי מציע לרב יוסף – האחראי על כשרות השחיטה של ה"רבנות הראשית לישראל", לא למתוח ביקורת על בד"ץ זה או אחר לפני שהוא איננו בוחן את מה שמתרחש בתוך מערכת הכשרות שלו, ובמיוחד את שוחטי ה"רבנות הראשית". השוחטים הללו – הכפופים ל"רבנות הראשית", נתפסים כבר שלושה עשורים לערך, ובסיטונות ממש, לא רק בשחיטת" טריפות ונבילות אלא בעריות ממש. בדרום אמריקה נתפס לא מכבר אחד מראשי הצוותות של אותה "רבנות ראשית" מתנה בזנות עם נוכריות בין "שחיטה" אחת לשנייה, ולאחר בירור, שלווה בהצגת תמונות תועבה ממעלליו, הוא הושעה. חלק מה"שוחטים" הללו הם בכלל מחללי שבת ועוברי כול העברות שבתורתנו הקדושה. אז מאיפה יש לרב יצחק יוסף את העזות לבקר בד"צים אחרים, ובמיוחד כאלה ששוחטיו של אותו בד"ץ הם יראי ה' ורבנים גדולים ?!
                                         הליצנות של ליצמן    
         יעקב נח ליצמן – שר הבריאות החדש – ישן, הפך לאחרונה ל"ממלכתי" עד כדי גיחוך. מעניין מי נתן לו את הזכות לאיים בהפסקת זכויות ומתן סנקציות למי שלא התחסן. האיש הזה – אשר נתניהו הוא בעצם "גדול הגדור" שלו ומי שמחליט עבורו אם יהיה סגן שר או שר, חולה בשיגעון גדלות הלקוח אצלו מהדיקטטורה שהוא מפעיל בקרב רבני "יהדות התורה" ומכוח החסידות האפילה ממנה הוא בא, מחסידות גור. אבל לאחרונה הוא גם החל לשרת את אדוניו החילוניים והאנטי דתיים בניסיון להכשיל את רמת היהדות ממש, בנושא השחיטה הכשרה. לאיש הזה אין לו מושג בשחיטה ובקו הדק העובר בין כשקר לבין טרף. כול זה לא הפריע לו להתערב במלאכת הקודש – השמורה אך ורק לפוסקי כשרות ולשוחטים, ולבקש מכול השחיטות לא להרבות במלח, בזמן מליחת הבשר! שלושת אלפים שנות יהדות עם אלפי כתבי פסקים בהלכות כשרות ושחיטה, בכול הגלויות ממש, והנה מר ליצמן בא ללמד אותנו כיצד להמליח בשר רק משום שכמה יועצים ממשרד הבריאות, (שחלקם הם בכלל אוכלי טריפות ונבילות...) דיברו איתו על כמות יותר מדי גדולה של נתרן (שספק אם הוא בכלל מבין מהו המושג הזה...) במליחה הכשרותית, שאיננה טובה. מר ליצמן הזיז הצידה את הרמב"ם, את הט"ז, את הש"ך , את ה"בית יוסף", את הרמ"א ועוד מאות פוסקים רק כדי למצוא חן בעיני הממסד החילוני, ערב הכרעת החוק הישראלי בדבר הפדופילית שליצמן העניק לה חסות! אילו יעל גרמן – שרת הבריאות השמאלית מ"יש עתיד", שקדמה לליצמן, הייתה מציעה הצעת טריפה כזו לשחיטה הכשרה, הרי שכול "יהדות התורה" – יחד עם ש"ס, היו זועקים מלוא גרונם הניחר: " אנטישמיות"! אבל לליצמן מותר להציע להוריד את המלח שלא על דעת ההלכה, גם במחיר הטרפת הבשר, והעיקר שיהיה חביבם של פוקרי הדת שמסדרים לו את ההילה והכבוד הבזוי הזה.                                   

יום רביעי, 15 בינואר 2020

השמאל הלאומני



                    השמאל הלאומני / הרב אליהו קאופמן
         ח"כ לשעבר עיסאוי פרג' לא הבין – בימי כהונתו כח"כ במר"צ, כי כמו כול ערבי ומזרחי שפעלו בשמאל הציוני, כך גם יבוא היום שיגידו גם לו כי "הכושי עשה את שלו, והכושי יכול כבר ללכת". זו היסטוריה של גזענות לבנה ואליטיסטית העטופה בציז'בטים ששמם "שוויון חברתי" ו"אחוות עמים".
         פרשת דחיקתו של עיסאוי פרג' – למקום ה-11 ברשימת האיחוד של השמאל, איננה מפתיעה אותי והכתובת הזו הייתה כבר מזמן רשומה על הקיר. השמאל הציוני – זה שפרלמנטארית התמקם תמיד שמאלה ממפלגת העבודה, היה מאז ומתמיד יהודי במהותו ושאף להיוותר כזה. החברים הערבים בו – גם כאלה שהפכו לח"כים, היו רק תפאורה חיוורת למלל ששמו "אחווה יהודית – ערבית". גם במפ"ם ההיסטורית הרי שהאגף הערבי לא היה מעולם שווה לרוב השליט של יהודייה. לימים הסיק ח"כ לשעבר מוחמד וותד ממפ"ם את המסקנות הנ"ל ועבר לחד"ש. במפ"ם ההיסטורית לא רק שהערבים לא היו שווים ליהודים הרי שגם בני עדות המזרח היו מתחת ל"סוציאליסטים" הלבנים. האחרונים ניהלו "מחלקות למיעוטים" ואלה היו ה"מחלקה הספרדית" וה"מחלקה הערבית". הנציגים היהודים – המזרחיים והערבים, שכבר נבחרו מטעם מפ"ם ההיסטורית לח"כים, היו בסך הכול ישובים בפרלמנט הישראלי על תקן של "קבלני קולות" ותו לא. השמאל הציוני צץ שוב – לאחר שבשנת 1969 נבלעה מפ"ם במער"ך עם מפלגת העבודה, בשנת 1973 כאשר מפלגת "מוקד" קיבלה בבחירות לפרלמנט – בשנה היא, מנדט בדמותו של ח"כ המנוח מאיר פעיל. "מוקד" הייתה מורכבת מצעירי תנועת "תכלת – אדום", שחפצו להמשיך את החלל הציוני – שמאלי שהותירה מפ"ם בכניסתה למער"ך והפיכתה למפלגת שלטון. "תכלת – אדום" יצרה "גוש טכני" עם שרידי הקומוניסטים הפרו ציוניים של מק"י, שהתנתקו מהקומוניזם והותירו את רק"ח כמייצגת הקומוניזם והערבים בישראל. בקרב אותה מק"י היו חלק מהקומוניסטים ההיסטוריים שפנו לכיוון הפרו ציוני והיו כאלה שבאו לקומוניזם עם משה סנה המנוח, כתוצאנה מפרישתם ממפ"ם (בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים). אנשי מק"י לשעבר – שבראשם היו שמואל מיקוניס ויאיר צבן, היו פחות נלהבים לנושא "אחוות העמים" עם הערבים אבל ב"תכלת – אדום" הייתה קבוצה גדולה של צעירים שהרימו את הדגל היהודי – ערבי, אם כי תמיד הם ידעו והאמינו שהיהודי יהיה מעל הערבי, גם במפלגתם ה"שיוויונית". בימים ההם צמחו ב"מוקד" שני מנהיגים ערבים (איברהים ג'אבור מנצרת ונאגי'ב אבו רקייה מהכפר מייסר שבמשולש הצפוני), שלימים נעלמו מהנוף הפוליטי לא מעט משום שהם גילו כי ה"אחווה היהודית – ערבית" איננה אלא חתול בשק שמיצויה המעשי הוא רק מבחינה אלקטוראלית בלבד. צבן – איש ימינו לשעבר של משה סנה, היה כבר בהיותו במפ"ם בעל נטיות לאומניות יהודיות לא פחות מאנשי האצ"ל והלח"י. לימים הוא רואיין (בתחילת המאה ה-21) לטלויזיה הישראלית על השמאל הישראלי, ובאופן קר ואדיש הוא גם טען שכאשר הוא עלה לגור בקיבוץ צרעה (לאחר הקמת המדינה) – שהוקם על אדמות ערביות, הרי שהוא לא הרגיש שום בעיה מצפונית עם כך ולא חש סתירה לסיסמא המפ"מניקית של "אחוות עמים". לקראת בחירות 1977 הפכה "מוקד" לגורם המרכזי ב"רשימת של"י, שכללה גם את ה"סוציאליסטים העצמאיים" של אריה אליאב, את ה"עולם הזה" של אורי אבנרי וגם פלג מה"פנתרים השחורים", שבראשו עמד סעדיה מרציאנו. כאן כבר התגלתה הגזענות הכפולה.
                                               גזעני "מוקד" כמשל
         בתנועת של"י קיוו לארבעה מנדטים אבל גם שלושה היו מאזנים להם את ה"סטאטוס קוו" הפוליטי – הפנימי שלהם. הכול בגלל הסכם רוטציה. עפ"י ההסכם הזה היו אמורים – לאחר שנתיים של כהונה, להתפטר הח"כים שנבחרו ובמקומם הו נכנסים הבאים ברשימה. אם הייתה התנועה מקבלת שלושה ח"כים הרי שאליאב, פעיל ואבנרי היו מתפטרים ובמקומם היו נכנסים מרציאנו, רן כהן מ"מוקד" וואליד צאדק – הנציג הערבי מטייבה, שבמשולש הדרומי. אבל הרשימה קיבלה רק שני מנדטים ולפי כלל הרוטציה הרי שהשנתיים האחרונות של הרוטציה היו מוצאות את הרשימה ללא נציג של "מוקד", המרכיב הגדול והעיקרי ברשימה. אי לכך – למרות שאליאב התפטר לטובת אורי אבנרי, הרי שמאיר פעיל סירב להתפטר לטובת סעדיה מרציאנו. הטענה של "מוקד" הייתה שהיא המרכיב העיקרי ולא יתכן ששנתיים תהיה של"י בפרלמנט ללא נציגות שלה. אבל אט, אט הסתבר שיש הרבה יותר גזענות מענייני כוח פוליטיים בלבד. ב"מוקד" – זו שהטיפה לאמץ את ה"פנתרים השחורים" אליה (מסיבות אלקטוראליות כמובן...) החלו לטעון כי מרציאנו איננו כלל איש שמאל אלא איש שכונות פשוט אשר עמדותיו המדיניות הינן בכלל ימניות, כמו אלה של רוב יוצאי מרוקו משכונות המצוקה. מרציאנו מצידו הפעיל לחצים בכול הכיוונים עד שפעיל התפטר. מיד אח"כ פרש מרציאנו והתפלג משל"י. לימים לא נטש – עד יום מותו, מרציאנו את העמדות היוניות שלו והיה פעיל בשמאל מפלגת העבודה ונגד המתנחלים. טענות אנשי של"י – לאי עריכת רוטציה למרציאנו, נאמרו גם על ה"חשש" כי האיש איננו "מתקדם" בהשכלתו ולכן הוא איננו אנטי דתי אלא קרוב לדת. כאן החלה מגמה פוליטית שתתגבר לימים בממשיכי של"י – במר"צ, למרכז את ההשקפה השמאלית שלהם, בעיקר נגד הדת היהודית, ופחות על נושאים חברתיים ואפילו מדיניים. מי שהבטיח – מתנועת "מוקד", למרציאנו כי הרוטציה תתקיים, היה גם זה שיצא נגדו ראשון משתבע מרציאנו את קיום הרוטאציה. היה זה רן כהן – מזרחי שמאלי מקיבוץ גן שמואל, שלפני בחירות 1977 הוא הבטיח למרציאנו ש"כמזרחי אני לא אתן לרמות אותך", ואח"כ הוא טען כי לא אמר זאת מעולם וכי מרציאנו חשוד כאיש ימין. לימים ילמד רן כהן על בשרו את מנהל הגזענות האנטי מזרחי של השמאל הציוני. הנציג הערבי באותה קדנציה של של"י – וואליד צאדק, כיהן פחות מחצי שנה כח"כ, במחצית הראשונה של שנת 1981.
                                         מר"צ כממשיכת האליתיזם הלבן
       בבחירות 1981 נעלמה של"י מהמפה הפוליטית אך לקראת בחירות 1984 נקלטו פליטיה – בראשות רן כהן, בתוך תנועת ר"צ, ולימים הצטרף אליה פליט מ"שינו" ההיסטורית (במהדורתה הקודמת) בשם מרדכי וירשובסקי ופליט ממפלגת העבודה (שנכנסה ל"ממשלת האחדות הלאומית" עם הליכוד) בשם יוסי שריד. גם מפ"ם פרשה מהמער"ך עם מפלגת העבודה בגלל ממשלת ה"אחדות הלאומית". זה היה לימים הגרעין שהקים את מר"צ לקראת בחירות 1992. הגרעין הזה כבר לא התרכז רק בענייני מדיניות החוץ אלא בעיקר דהר נגד הדת היהודית ולקידום התועבות והאנרכיזם החברתי והמשפחתי בישראל. מר"צ בנתה את עצמה בעיקר על היותה מפלגה אליטיסטית יהודית ואנטי דתית. המושג של "מפלגה יהודית - ערבית" ירד אצלה גם בציפיותיה האלקטוראליות מהסקטור הערבי. בבחירות 1992 הפכה מר"צ למפלגת הקואליציה בזכות 12 המנדטים שלה. למרות יומרותיה "היהודיות – ערביות" ו"למען השלום" הרי ששרייה המשיכו לא להתנגד לקיומן של ההתנחלויות ולפעול  בענייני ימין – מרכז, שראש הממשלה דאז, יצחק רבין, כפה עליהם. וואליד צאדק היה שוב ח"כ – לשתי קדנציות, אבל כמובן שגם הוא טבע בתוך מפלגה יהודית שמאלית, שכול רעיונותיה ואופייה היו  מנוגדים לתרבות הערבית. הוא היה – במקרה הטוב, "קישוט אלקטוראלי" למטבע הלשון הנדוש של המשאל הציוני: "אחוות עמים".
                                הכתובת הייתה על הקיר של עיסאוי פרג'
        כאשר הופיע על המפה הפוליטית של מר"צ עיסאוי פרג' מהעיר כפר קאסם הוא האמין לזהבה גלאון – ואח"כ תמר זנדברג (שכיהנו, זו אחר זו, כיו"רות מר"צ) כי הפעם הגיעה ה"עדנה" של "אחוות עמים" למפלגה היהודית – השמאלית האליטיסטית. הוא אפילו העז לומר בגלוי כי "מר"צ איננה מפלגה ציונית". אבל אט, אט הכול חזר לקדמותו. עיסאוי היה צריך ללמוד את הלקח הגזעני של מר"צ מהתעללותם במזרחיים במפלגתם, ולהבין שקל וחומר הם יעשו זאת גם לערבים. ראשית דבר הרי שתקדים רן כהן היה צריך קצת ללמד את מר פרג' למה שעלול לקרות גם לו במר"צ. רן כהן היה מראשי הצעירים שפרשו ממפ"ם עקב חבירתה למפלגת העבודה, בשנת 1969, והוא החל בניסיון אשר להקים רשימות שמאל – ציוניות כאלטרנטיבה, כמו שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"). כבר בשנת 1969 הוא היה – אז עדיין חבר קיבוץ גן שמואל ("הקיבוץ הארצי" של מפ"ם), מראשי רשימת "נס" השמאלית שנכשלה בכניסתה לפרלמנט הישראלי באותן הבחירות. לימים הוא היה ממייסדי "תכלת אדום" ושימש מספר שניים בתנועה – אחרי מאיר פעיל. רן כהן היה איש שמאל שורשי. הוא היה חבר קיבוץ שמאלי רדיקלי, הוא היה פעיל פועלים וחבר ה"וועד הפועל של ההסתדרות" מטעם "מוקד", הוא היה חבר "המועצה לשלום ישראל – פלשתין" (בשנות השבעים של המאה העשרים") ולימים הוא הפך לנושא דגלה של מר"צ במלחמתו בליכוד בפרט ובימין בכלל. אבל זה לא עזר לו להפוך ליו"ר מר"צ בגלל סיבה אחת: הוא היה יוצא עדות המזרח – מוצאו היה מעירק ושמו הפרטי האמיתי היה סעיד. בזה אחר זה הוא הפסיד בקרבות על יו"ר מר"צ לכאלה שהגיעו אחריו ממעמקי הממסד של המער"ך. לימים – לאחר פרישתו מהפוליטיקה, הוא טען כי לא נבחר ליו"ר לא מעט משום היותו יהודי מזרחי. כששולמית אלוני פרשה מיו"ר מר"צ הוא התמודד מול יוסי שריד, איש מפלגת העבודה לשעבר, והפסיד. כששריד פרש מיו"ר מר"צ הפסיד רן כהן ליוסי ביילין, עוד פליט מפלגת העבודה שרק לקראת התמודדות על יו"ר המפלגה הוא התאחד עם מר"צ, כראש תנועת "יחד". לבסוף הפסיד כהן הפעלתן (לאחר פרישת ביילין מיו"ר מר"צ) לחיים אורון האפור, אחרון שרידי מפ"ם שנבלעה במר"צ. אבל וחפוי ראש פרש רן כהן מהפוליטיקה. כהן היה צריך לזהות את הגזענות הלבנה של הקיבוצניקים והעירוניים הלבנים של השמאל הציוני כבר בימים שהביא למר"צ אדם בשם משה סוויסה – חובש כיפה (ששימש דובר עיריית בית שמש), אשר גזעני מר"צ עשו הכול כדי שיתנדף ממר"צ למרות היותו איש שמאל ורק בגלל היותו דתי – אורתודוכסי ויוצא מרוקו. עיסאוי היה צריך להבין כי למרות ההצהרות החדשות – ישנות על "אחווה יהודית – ערבית" ועל "שוויון חברתי" הרי שהגזענות ה"צפון – בונית" ממשיכה גם במר"צ שאליה חבר. מוסי רז – יוצא כורדיסטן, היה תקופות קטועות ח"כ, אבל לימים יטענו שגם הוא לא הצליח לנסוק מעלה, מעלה משום צבע עורו ומוצאו. רז היה יו"ר "שלום עכשיו" לשעבר ואף הפך לאנטי דתי קיצוני ונלחם נגד החרדים לא פעם. למרות "כרטיסי הביקור המרשימים" הללו הרי שגם הוא לא הפך בשר מבשרה של תנועת השמאל הלבנה הנעה בין צפון תל אביב לקיבוצי ה"שומר הצעיר". מול עיניו של עיסאוי זעקו עוד שני פעילי מר"צ כי הם אינם מרגישים בבית בגלל מוצאם, ואחד מהם גם פרש ממר"צ, למרות שגם שניהם ניסו להתמודד על ראשות התנועה. היו אלה דבוש ובוסקילה. אבל עיסאוי עדין האמין שלו זה לא יקרה, ובמיוחד משום ה"נדוניה" האלקטוראלית שהוא מביא מהסקטור הערבי, השונה מחברי המזרחיים היהודים, שבאים בידיים אלקטוראליות ריקות. לא מכבר – בעיצומן של הבחירות, פורסם מאמרי באתר זה (שהגיע גם לסקטור הערבי ולאנשי השמאל) על כך שגב' זהבה גלאון – היו"רית לשעבר של מר"צ, תרמה ששת אלפים ש"ח לישיבת הדגל של הציונות הדתית, ל"מרכז הרב" ועוד 200 ש"ח לקיצונית שבישיבות המתנחלים, ששמה "שבי חברון. עיסאוי היה צריך להבין שהרצון של מר"צ להיות חלק מ"קונצנזוס" יהודי הוא חזק יותר אצלה מאשר "אחוות העמים" המאובקת. אבל ה"קש ששבר את גב הגמל" היה בעצם בחירתו של ניצן הורביץ ליו"ר מר"צ.
                                               עידן ניצן הורביץ
        להבדיל מתמר זנדברג הרי שלאיש הזה, ניצן הורביץ שמו, המחויבות שלו לערבים ולנושאים מדיניים קטנה יותר מכול ראש מר"צ בעבר. האיש הזה רוצה להיות חלק מהחברה הציונית – המרכזית, ובמיוחד להשפיע עלייה בכיוונים של הכנסת רעיון התועבות לתוכה ולנהל במקביל מלחמה חזקה יותר בדת ישראל. האיש הזה חבר למר"צ מ"התנועה החדשה" ורק אח"כ הוא התמזג במר"צ. הוא נכנס ברעש של לגיטימציה לכול מה שקשור בהפיכת החברה והמשפחה הישראלית משמרנית למתירנית ואנרכיסטית. עם העניין הערבי כבר הייתה לו בעיה בקדנציות הקודמות שלו – לפני שחזר והתמודד על ראשות מר"צ. באותן שנים – כשהחל לכהן כח"כ, הוא ניסה לקדם את עניין התועבות בפרלמנט הישראלי, בברית עם חד"ש אבל במקום שהוא הצליח עם ח"כ דאז, דב חינין, הוא לא הצליח עם יו"ר חד"ש דאז, מוחמד ברקה, שדחה את הנושאים הללו על הסף. לימים – משחזר הורביץ לפוליטיקה, הוא הבין שמצביע י עיסאוי מכפר קאסם והפריפריה הערבית אינם בדיוק הציבור הערבי שאותו הוא מחפש. נשים עם רעלות, הפרדה בין נשים לגברים וסילוק שחקני כדורגל מקבוצות ערביות בשל היותם אנשי תועבות, אינם הבסיסיים ה"רעיוניים" שאותם הוא מחפש. ניצן הורביץ – איש פחות שמאלי מגלאון וזנדברג, מחפש להיות שר ומשפיע ובוודאי שיאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, ואהוד ברק, יהוו עבורו "כרטיס כניסה" בדוק וטוב יותר ל"קונצנזוס" הציוני מאשר עיסאוי פרג' האנטי ציוני והשמרני, שהיה שמח להחליפו אפילו בסתיו שפיר חסרת הכוח האלקטוראלי. מה שעיסאוי לא הבין היא העובדה שהשמאל הציוני – ובמיוחד אחד כמו ניצן הורביץ, יעדיפו להפסיד קולות ערבים רבים לטובת התחברותם לכאלה שדומים להם בצבע, בתרבות וההשקפה הציונית – שמאלית – אליתיסטית והאנטי דתית, גם אם מספר המצביעים של הללו יקטן מזה של המצביעים הערבים. המדינה הזו צבועה – אצל השמאל הציוני, בצבעים של כחול בוהק ולבן חד, ולא במקרה ניסה פעם חיים אורון להעלות בפרלמנט הישראלי הצעת חוק שעל פיה כול מי שיכריז על עצמו כיהודי יוכר כיהודי. עיסאוי היה צריך להבין כבר אז, עוד לפני שנכנס לקלחת הלבנה ששמה מר"צ, כי הניסיון להתחיל את "מדינת כול אזרחיה" מתוך ובתוך מפלגת מר"צ הוא הזוי ואינו אלא חלום ותו לא.

יום שני, 13 בינואר 2020

הדמוחרטים



                 ה"דמוחרטים" / הרב אליהו קאופמן
       האוליגרכים – גנרלים, מהימין – מרכז – שמאל, מעורבים בימים אלה בהטוויית ה"חינוך הדמוקרטי" לחברה הישראלית – ובמיוחד לנתניהו ולליכוד. כדאי להם – לגנרלים של "כחול לבן", ול"אוליגרך" של "ישראל בתנו", לשבת וללמוד כי הדמוקרטיה צריכה להתחיל בארבעת המפלגות הדיקטטוריות שעליהן הם מושלים. רק אח"כ הם יוכלו להטיף על "בחירות חופשיות" ו"טוהר המידות בדמוקרטיה".
      אני אחרון מאלה שיצדיקו את מעלליו של נתניהו ואת בקשתו ל"חסינות". אבל כשאני שומע מי הם אלה הדורשים בשם ה"דמוקרטיה" למנוע ממנו את החסינות, ובכלל לדרוש ממנו להתפטר, "כמו בכול משטר דמוקרטי", אזי, אני מרגיש בחילה. נעזוב לרגע את אנשי השמאל ממפלגת העבודה וממר"צ, שם לפחות ישנה איזושהי התנהלות דמוקרטית, אבל ברשימת "כחול לבן" נמצאת פדרציה של צבועים ושקרנים. שלושה גנרלים ואחד שחולם שהוא כזה, המחליטים לבד עבור עשרות "בובות שעווה" פוליטיות. וזה לא קורה במפלגה אחת אלא בשלוש! כאשר הח"כים, רם בן ברק וצבי האוזר, מתווכחים ביניהם על הקרב האמיתי – על הקול הערבי או זה של הציונות הדתית, הרי שהגנרלים בני גנץ וגבי אשכנזי דופקים על השולחן, והויכוח משתתק. בשלושת המפלגות הללו הגנרלים הודיעו לח"כים שלהם שלא יעיזו לפצות פה בתקשורת אלא אם המטה הצבאי (פלוס העיתונאי - החוגר לשעבר, מהעיתון "במחנה"...) של שלושת המפלגות יאשר להם לחייך למצלמות. והחיילים – ח"כים נשמעים להם ועוברים ל"דום שתיקה", שהרי אחרת אם הם לא יהיו חיילים טובים וממושמעים ואז בטח לא יהיו ח"כים.
     ויש עוד פה גדול ומצפצף ושמו איווט ליברמן – שמחול ה"דמוקרטיה" בפיו ושרביט הדיקטטורה בידו. האיש הזה נולד וחונך בדיקטטורה החשוכה ביותר בעולם, וקרוב לעשרים שנה שהוא מנהל בעבועה כזו ששמה "מפלגת ישראל בתינו". כשמבול החקירות ניתח בעבר על ראשו הרי שליברמן לא התפטר – לא מהממשלה ולא מהפרלמנט. את הליכוד הוא עזב בין השאר משום שהדמוקרטיה לא התאימה לו. שם נבחרים להיות ח"כים ושרים אבל הוא אוהב לבחור ח"כים ושרים לבדו. כשהמשטרה עצרה עשרות מחברי "ישראל בתנו" – כולל שרים וסגני שרים, בפרשיות שחיתות איומות, הוא לא לקח שום אחריות על עצמו כיו"ר המפלגה, למרות שהיה ונותר שליט בלעדי שם, עד עצם היום הזה.
     לפני כשבועיים בלבד עמד נתניהו לבחירות דמוקרטיות בליכוד אבל אצל יאיר לפיד הוא "ביטח" את עצמו ב"יש עתיד" לעולמים וכך החרו אחריו "בני גנץ מ"כחול לבן" ובוגי יעלון מהמפלגה הקיקיונית שהקים. ואילו גבי אשכנזי אפילו את זה הוא לא צריך – להבטיח את עצמו שוב ושוב בפוליטיקה, את זה כבר עושים בשבילו אחרים, כמו שבעבר גם העניקו שמות על שמו לרחובות ערים. ואילו ליברמן – מאז שפרש מהליכוד, הוא חזר ל"דמוקרטיה העממית", ששררה בארץ הולדתו לשעבר, בבריה"מ ההיסטורית. אז באמת, שחבורת הכזבים והצבועים הזו לא תלמד אותנו – כאזרחים, מהי דמוקרטיה, ומהן "בחירות חופשיות".
                                           הסתיו חלף, עבר לו
      סתיו שפיר – מאז היבחרותה לפרלמנט הישראלי, הינה בבחינת עב"ם עם גאווה של מנקת ארובות. היא הגיעה בגיל צעיר – כאשת תקשורת קטנה ונשכחת, לפרלמנט הישראלי על גב מחאת בננות של "פורים שפיל". גם "כרטיס הכניסה" שלה לפרלמנט דאז בא על חשבון "משבצת נשיותה" ולא עפ"י כוחה וכישוריה. במפלגת העבודה – שם נחתה, היא הייתה חסרת ניסיון וכול ההתבלטות שלה הייתה מפרי של צעקות ואנדרלמוסיה ולא בשל מעשייה או בשל עבודת השטח האמיתית שלה. כמו שאומרים, "הלך לה קלף", אבל מה שהיה טוב לה בין 2013 ל-2019 הסתיים ב-2020. הא חשבה שהנה, הנה היא תהיה מחר או מחרתיים יו"ר העבודה, או לחילופין בעלת הבית במר"צ. אבל מישהו במר"צ (ואולי זו הייתה דווקא מישהי...) החליט/ה לעשות לזה סוף. לאחר הבחירות האחרונות הבינו במר"צ שהגב' הזו היא רק מקור לסכסוכים, לצרות ועם אפס כוח אלקטוראלי וארגוני. מה ששפיר לא הבינה היה שבמר"צ לא חסרות נשים ל"משבצת" המיוחדת לכך. הרעיון הילדותי – "לחזור הביתה", למפלגת העבודה, התגלה כהזוי, כי גם למפלגה זו לא חסרות נשים ב"משבצת" ממנה נסקה שפיר, וגם שם הם נשמו לרווחה מבריחתה בבחירות האחרונות, לבועה ששמה "המחנה הדמוקרטי". ה"פיקציה" ששמה ה"מפלגה הירוקה" לא תוכל לתת לה אפילו רבע מנדט אלקטוראלי ולכן טוב תעשה אם תפרוש לביתה ותתחיל לכתוב זיכרונות, שמתחילים בשדרות רוטשילד בתל אביב, ונגמרים ביום שאחרי הבחירות האחרונות.
      למרות הצעד הנכון של מר"צ – בעניין שפיר, הם היו צריכים ללכת צעד אחד קדימה יותר. נכון אמנם שיאיר גולן – סגן הרמטכ"ל לשעבר, הוא איש נעים הליכות ולא עוד "פיל בחנות חרסינה" כסתיו שפיר אבל גם הוא נטל אלקטוראלי ללא שום כוח בשטח. הגימיק בהקמת ה"מחנה הדמוקרטי" היה בעיקר בחזרתו של אהוד ברק, אבל לאחר הבחירות האחרונות הסתבר שכול הקבוצה הזו, בראשות הגנרלים ברק וגולן, לא הייתה שווה יותר ממנדט אחד. במקרה כזה צריכים היו לחשוב במר"צ באופן קר על העתיד האלקטוראלי שלהם. צודק בטענותיו ח"כ לשעבר של מר"צ – עיסאווי פרג', כי בהעמידם באיחוד של העבודה עם מר"צ, את פרג' במקום ה-11, הם בעצם מבריחים מעצמם קהל ערבי נאמן, שבשתי המערכות האחרונות הוא זה שקבע כי מר"צ – ואח"כ ה"מחנה הדמוקרטי", לא ייעלמו מהנוף הפרלמנטארי הישראלי. יתכן שעיסאווי פועל וטוען מתוך ראייה אישית ולאומית – בטענותיו נגד חבריו במר"צ, אבל במישור ההשכלתני והפוליטי הוא בהחלט צודק. ליאיר גולן – ללא אהוד ברק, אין שום יכולת אלקטוראלית, ואילו הציבור הערבי, עם גנרל ברשימת איחוד השמאל וללא עיסאווי במקום ריאלי, יברח ל"רשימה הערבית המשותפת". ויתכן ש"לרשימה בערבית המשותפת" יברחו לא מעט יהודים מהשמאל, שגנרל כגולן, בתוספת התדמית הלאומנית של "גשר", מסמלים עבורו את ה"קו האדום" שהם מוכנים להתפשר רעיונית, כאשר הם הולכים לקלפי. גם עמיר פרץ היה צריך להבין שבין אשת נאמנותו – רויטל סוויד האנונימית הוותיקה, לבין עיסאווי, הרי שהאחרון היה שווה הרבה יותר אילו הוא היה צונח למקום העשירי ברשימה ולא אותה גב' סוויד.
        לאחר 36 שנה חזר המער"ך – דהיינו, מפלגת העבודה ומפ"ם, לתפקד פוליטית, אך המינון הרבה יותר נמוך וירוד ועם תקוות פוליטיות הרבה יותר צנועות בלשון המעטה. מסוף שנות השישים של המאה העשרים, ועד שנת 1984 התקיים ה"בלוק הטכני" של מפלגת העבודה הלאומית והממלכתית עם מפ"ם הפרו קומוניסטית לשעבר, שהייתה מהולה בציונות. בשנת 1984 – לאחר הקמת "ממשלת האיחוד הלאומי" של שמיר ופרס, נפרדה מפ"ם מהמער"ך הזה. כול אחד הלך לדרכו. מפלגת העבודה נותרה עם הליכוד בקואליציה ואילו מפ"ם הפכה לאחד משלושת שותפי מפלגת מר"צ לעתיד. הן נפגשו רק בקואליציות של רבין וברק. הפעם הם חזרו לתפקד כ"גוש טכני" אבל בבחינת "אם לא יהיו תלויים זה בזה הם כבר יהיו תלויים זה לצד זה". עמיר פרץ נכשל בהבאת דמויות פוליטיות מרכזיות  כדי לשמור את מפלגת העבודה ככוח מרכזי עולה. יתכן שהוא לא עשה מספיק כדי לצרף אליו את מי שהייתה "חבל ההצלה" שלו שבשנת 2013, את ציפי לבני, שאפילו הפכה אותו לשר, באותם ימים שלאחר התרסקותו הפוליטית, שהייתה כמעט וודאית.                החיבור הזה – בשמאל, לא יביא אפילו את האחד עשר מנדטים ששתי המפלגות הללו קבלו בבחירות האחרונות. ככא זה כשמתחברים. הכוח אינו גדל אלא קטן, כי מימין ומשמאל ישנם לא מרוצים שבורחים ימינה או שמאלה, או שפשוט נשארים בבית. ככה זה קרה ל"איחוד הימין" בבחירות האחרונות, ככה זה קרה בעבר לליכוד ול"ישראל בתנו" בשנת 2013 וככה זה כנראה יקרה למפלגת העבודה ולמר"צ, במיוחד לאור שיברחו אנשי שמאל וערבים, מחד גיסא, ומאידך גיסא תהיה גם הבריחה צפויה של האגף הימני במפלגת העבודה.
                                            אורלי שבה הביתה
       אורלי לוי – אבקסיס היא סתיו שפיר בריבוע ואולי אף יותר אך מתוחכמת פי אלף. בעבר היא "פילטרטה" עם מר"צ להצטרפות לפוליטיקה עד שדייג ימני – קיצוני ששמו איווט ליברמן העלה אותה על סירת "ישראל בתנו". היא הייתה המשבצת הישראלית – מזרחית של המפלגה העדתית – לאומית של מהגרי חבר העמים. הרעיונות של מר"צ – בתחום השלום, כמובן שאינם עולים עם הלאומנות השדופה של ליברמן ושל קהלו ממזרח אירופה ולכן היא טיפלה רק ב"עניינים חברתיים" כ"בובת ברבי" פוליטית חד – כיוונית. לימים, כשליברמן לא מינה אותה לשרה הרי שהיא פרשה מהמפלגה, שבכלל המציאה אותה (שהרי באיזו מפלגה אחרת היא הייתה מגיעה בכלל לרשימת המועמדים הריאליים לפרלמנט ?...), וכמובן שהיא לא החזירה את המנדט למפלגה, כמו שמתבקש מפורש ההופך עורו ומשנה את חברבורותיו. אט, אט החלו להתגלות דעותיה האמיתיות ובמיוחד מתומכיה בפרלמנט, כמו שלי יחצימיוביץ ודב חינין למשל. היא הקימה רשימה עצמאית למועד הראשון של בחירות 2019 וקראה למפלגה הזו בשם מפלגתו של אביה: גשר. היא ליקטה – באופן הרחוק מדמוקרטיה, את מועמדיה, בשיטה האוליגרכית שלמדה מליברמן, כשליקט אותה בשעתו. חברי מפלגתה היו בדיוק כמותה. אלה היו אנשי שמאל מזרחיים המסתירים את דעותיהם המדיניות מהשמאל כדי לגנוב קולות מהימין. היא התרפסה בפני אוליגרך אחר – בני גנץ שמו, אבל שותפיו האוליגרכים סרבו לקבלה וכך שכול הקולות שקבלה במועד א' של 2019 נפלו לפח, והיא נותרה מחוץ לפרלמנט. לקראת מועד ב' היא התחברה למפלגת העבודה – אבל לא כמי שמתמודדת דמוקרטית בתוכה, אלא כמשוריינת יחד עם חבריה. גם כאן היא הסתירה את עמדותיה היוניות כדי להמשיך לנסות לגנוב קולות מהליכוד. החיבור לפרץ ולעבודה לא הביא לשניים מזור רב ולקראת מועד ג' היא שבה הביתה – למר"צ, ממנה ברחה לפני שעלתה על הסירה הלאומנית של ליברמן. מי שמנסה להשוות את הגב' הזו לאביה פשוט עיניו אינם בראשו. דוד לו אמנם הקים את "גשר" אבל תנועתו הייתה תנועת ימין שחזרה לליכוד בבחירות 1996 ואשר אנשיו היו אנשי ימין עם דעות מדיניות ברורות ולא עפ"י גניבת הדעת. בשנת 1999 אמנם חבר דוד לוי לעבודה אבל אז מפלגת העבודה הייתה ימינה יותר מלקט אנשי השמאל של היום, וגם שם שמר לוי על עמדות עצמאיות, ובמיוחד במדיניות החוץ והביטחון, עד שפרש עקב כך מהחיבור לעבודה. ולוי ידע לחזור לליכוד ולא התבייש לומר שטעה בחיבור לעבודה. לדוד לוי היו תומכים רבים והיה לו מחנה ברור מבחינת ההשקפות החברתיות והמדיניות שלו. לוי לא "חיזר" על פתחי פוליטיקאים כדי לשרוד פוליטית אלא הם חיזרו על פתחיו. מעניין יהיה לשמוע את הגב' הזו בענייני הפלשתינאים והמלחמות בעזה ובצפון, לאחר שכול ימייה הפוליטיים היא מעולם לא שמיעה את קולה בנושאים הללו, משום שאז היו מבינים בוחריה, והאוליגרך שלה מיהי באמת, כ"סוס טרויאני".