בס"ד
בין המפרץ הערבי לבין המפרץ הפרסי /
הרב אליהו קאופמן
"הסכם השלום"
בין ישראל לשתי מדינות המפרץ הערבי אמור לאחד כול יהודי ליהודי בסוגיה הזו אבל כול
זאת בתנאי שמההסכם הזה לא תצא קלקלה של יצירת מלחמה עם גורמים אחרים, שהרי אז
"השלום" הזה מביא לסכנת פיקוח נפש. יש הקוראים למפרץ שממזרח לערב
הסעודית בשם "המפרץ הערבי" ויש שקוראים לו "המפרץ הפרסי".
וכאן כניראה באה סיבת "הסכם השלום" הזה, שבמקרה הטוב ביותר אפשר לכנותו
בקושי כ"הסכם נורמליזציה".
השקפת התורה מורה שליהודי מאמין אסור להתנגד
לשום מהלך של הסכם שלום עם הנכרים, בעת שאין יד ישראל תקיפה. כשנוקטים במושג
"יד ישראל תקיפה", מתכוונים לשלטון מלכות יהודית שבסיסה תורתי ושמקבל את
הוראות שלו מאורים ותומים. השלטון הישראלי איננו במהותו ובתוכנו שלטון יהודי והוא אינו
עונה למושג "יד ישראל תקיפה". במצב כזה יש לברך על כול הפוגה והסכמה
לשלום בין ישראל לעמים. כך זה לפחות נראה על פניו באשר להסכם הנורמליזציה בין
ישראל לאיחוד האמירויות הערביות ובחריין. זהו איננו הסכם שלום כי מעולם לא הייתה
מלחמה בין ישראל לאיזושהי מדינה או מדינונת בכול חצי האי ערב. עוינות או ניתוק
קשרים – עם מדינות חצי האי ערב, הייתה תמיד אבל זו הייתה מעין "מלחמה
קרה" ותו לא. בעשור האחרון היו אפילו יחסים לא רשמיים מתחת לשולחן – בין
ישראל לכמה ממדינות אגן הנפט הערבי של חצי האי ערב, ובראשן איחוד האמירויות
הערביות, בחריין ואפילו ערב הסעודית. משנת 1948 – עת קמה מדינת ישראל, הרי שאיחוד
האמירויות הערביות, בחריין, כוות, עומן ואפילו ערב הסעודית לא היו מעורבות בשום
מלחמה ערבית נגד ישראל, ע"י שליחת אזרחיהן ללחום נגד ישראל. אי לכך הרי שההסכמים
עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין אינם זהות להסכמי השלום שישראל חתמה עם מצרים,
לבנון (כן, היה כזה הסכם שהרבה רוצים לשכוח ממנו ולכן הם מעלימים אותו מההיסטוריה
הכתובה...) וירדן. הסכם שלום יתכן בע"ה בעתיד שוב עם לבנון, ואולי גם עם
סוריה. אפילו הסדר עם עירק יקרא "הסכם שלום". המצרים נלחמו שלוש מלחמות
נגד ישראל (1948, 1967 ו-1973) והרביעית הייתה "מלחמת ההתשה". הירדנים
נלחמו שתי מלחמות נגד ישראל (1948 ו-1967) ועד 1970 נלחמו משטחה פלוגות פלשתינאיות.
לבנון ועירק היו שתים משבע המדינות שפלשו בשנת 1948 לארץ ישראל, במלחמת 1948. מלבנון
נלחמו הכוחות הפלשתינאים והאיסלאמים נגד ישראל. אבל מקטר, בחריין, כוות, עומן, איחוד
האמירויות,סעודיה ותימן מעולם לא ירו כדור או פגז לעבר ישראל. בדיוק כמו שמדינות
בריה"מ לשעבר ואלה ממזרח אירופה הקומוניסטית לשעבר החלו משנת 1990 לפתח יחסי
נורמליזציה עם ישראל הרי שכך זה קורה עם מדינות המדבר של חצי האי ערב. וכמו שלא קראו
מעולם ליחסי הנרמול עם המדינות הקומוניסטיות לשעבר כ"הסכמי שלום" כך גם
אי אפשר לקרוא להסכמי הנורמליזציה עם מדינות המדבר הערבי כ"הסכמי שלום".
ולכן יש לי את ההרגשה שמאחורי "הסכמי השלום" הללו עומדת קונצפציית מלחמה
עם גורם אחר, ואז גם ההשקפה התורתית וההלכתית משתנית ביחס לעניין תמיכת יהודים בני
תורה ב"שלום" עם ממלכות המפרץ מלא הנפט והמדבר.
המהלכים החשודים
כמה
הצהרות ומהלכים היסטוריים – בטווח הקצר, מעוררים חשד שזהו איננו "שלום תמורת
שלום". הנקודה הראשונה כבר הועלתה על ידי בעניין שלא היה שום קונפליקט גשמי
בין ישראל למדינות המפרץ ובכלל זאת הייתה רק "נורמליזציה", שבדרך כלל
נורמליזציה בין מדינות נובעת משיקולים כלכליים או כקואליציה עד הוק נגד גורם יריב
המשותף להם. נקודה אחרת היא עניין השאלה מה פתאום יש למדינות המפרץ אינטרס כול כך
גדול לחתום עם ישראל על נורמליזציה, ובעקיפין לשבור טאבו ברחוב הערבי, ובמיוחד נגד
הפלשתינאים ? אין ספק שלשאלה האחרונה יש לפחות תשובה אחת ששמה: ארה"ב, ועוד
בעידן הכי פרו ישראלי שלה, תחת הנשיא דונלד טרמפ. יש לציין כי ערב הסעודית ומדינות
המפרץ היו מאז ומתמיד תחת השפעה מערבית ולא נעו לכיוון הסובייטי לשעבר כמו שעשו זאת
בעבר עירק, מצרים, סוריה, סודן ולוב בתקופות שונות. בתחילה היו מדינות חצי ערב תחת
השפעת הבריטים ולימים תחת השפעתה של ארה"ב. וכשארה"ב היא ברקע ההתקרבות –
ועוד בימיו האגרסיביים והתקיפים של טרמפ, הרי שברור שלבסוף תיווצר חזית ערבית
במפרץ עם ישראל נגד אלה שמסכנות את ההגמוניה האמריקאית. ובמצב כזב אין כאן באמת
"שלום תמורת שלום" ועוד מיני פרפרזות נבובות כמו "איחוד בני
אברהם". ארה"ב וישראל מעוניינות לחסל את העצמאות הפלשתינאית – אך יותר
מכול מעוניינת ארה"ב בחיסול אירן כמעצמה. ואירן זו נמצאת מצידו השני של המפרץ
הערבי וקוראת למפרץ הזה המפרץ הפרסי. אירן היא מדינה מוסלמית אמיתית כמו פקיסטן
ואפגניסטן, אך תקיפה יותר מהן. מדינות המדבר הן אסלאם כמו שהמערב האמריקאי חפץ
שיראה האסלאם, והן מותאמות לגרסה הישראלית – חילונית של מראה היהדות, שנתניהו כול
כך אמון עלייה. כמו שנתניהו וחבריו רגילים להשתמש ביהדות ובכיפה שעל ראש היהודי
האמיתי כדי לקדם את ענייניהם הלאומיים והאנטי דתיים, ולספר על "ייצוג של אלף
דורות של יהדות", כך גם החברים מהצד הערבי של המפרץ רגילים לחיות חיי פריצות
עם מנעמי מועדוני לילה ובלוי שתייה חריפה. המשחק הזה טוב להם כדי לקדם את עסקיהם
החילוניים והם משתמשים בכפייה הערבית, בעבייה הארוכה ובשם האסלאם למטרותיהם האנטי
אסלאמיות. זהו בהחלט "מפגש תרבותי" של בני אברהם אבל אלה הם הבנים
הסוררים והמורדים של אברהם אבינו. יותר נכון, אלה רק הצאצאים של אברהם אבינו והם
יכולים להיקרא דווקא בני יצחק אבינו משום שהם דומים לבנו הבכור, לעשיו, שעישר במלח
מתוך "צדקות" וממש במקביל הוא גזל את הנשים הנשאות בסביבתו.
הבלוף הדתי ומטוסי הקרב
הרבה סיפורים מוקרנים ומובאים סביב בתי הכנסת
האנונימיים באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין. הניסיון של שני הצדדים – ששותפים
לעסקים פוליטיים פרו אמריקאים, הוא לגנוב את הדעת ולהפגין כאילו מאז ומעולם היו
העולם הערבי והמוסלמי נעולים בפני חופש הדת היהודית והנה עכשיו – בשלום המיוחד,
תסרנה איחוד האמירויות הערביות ובחריין את לוט ההחרמה מהיהדות ובתי הכנסת שבתחומן
יצאו מעבדות לחרות וממחבואים לעולם הלגיטימציה. אבל מה שלא נאמר הוא שרק בחצי האי
ערב – להוציא את תימן, היו צריכים בני הדת היהודית להחביא את דתם, ובכלל היה אסור
להם להתגורר שם כתושבים, כול זאת בזמן שבשאר ארצות ערב והאסלאם היהדות פרחה
והתגוררו שם מאות אלפי יהודים בכול מדינה ומדינה לחוד. מאוד יפה ששתי מדינות
חשוכות וסגורות בפני היהדות סוף כול סוף הבינו שיש לתת גם ליהדות לגיטימציה דתית,
אבל אם הנימוק לכול הוא שה"שלום" הזה בא כעובדה שהיהדות צריכה להיות לגאלית
הרי שמזמן ישראל הייתה לכרות ברית שלום עם אירן למשל, שהיא מסתבר הסיבה לכך ששתי
"יונות השלום" מהמדבר הצחיח מוכנות לבעוט בדלי הפלשתינאי ולמלא בו את עסקת
ה"אף 35", שאף צד לא חושף אותה. לפרסים יש היסטוריה פילושמית עתיקה –
מימי כורש שהעניק ליהודים את הזכות לבנות מחדש את בית המקדש, עבור דרך ימי הפרסים
והפרתים שהיוו מקלט ליהודים שנמלטו מחרבה של רומי ועד לימי השאה שקדם לעליית האסלאם
וחומייני, בשנת 1979. אבל גם כיום אפשר להצביע על אירן כ"מלכות חסד"
ליהודים, עפ"י אמות המידה התורתיות וההלכתיות. להבדיל מימי ההתבוללות של
יהודי אירן – בתקופת השאה הפרסי, הרי שעם עליית חומייני בשנת 1979, קבע האחרון חוק
באירן המוסלמית החדשה שחובה על בני הדתות האחרות במדינה, ובכלל זאת היהודים, לקיים
את דתם כדת וכדין שלהם ולא לדבוק בחיי הוללות ומתירנות אנטי דתיים. ואמנם, מאז
עליית חומייני התחזקו יהודי אירן ביהדותם, ההתבוללות נעלמה ואילו בתי הכנסת שלהם
הביאו פריחה בענייני הדת היהודית. שיעורי תורה מועברים דרך האינטרנט מרבנים מחוץ
לאירן (כולל מישראל...) אל מסכי בתי הכנסת באירן בכלל ובטהרן בפרט. הכשרות היהודית
באירן נשמרת, בטהרן הבירה קיימים שלושה מקוואות טהרה לנשים, שלושה עשר בת כנסת וארבעה
מסעדות כשרות. למול התמונות הרפורמיות למחצה – מבתי הכנסת שיצאו לחופשי במדינות
המפרץ הערבי, הרי שההנהגה התורתית והדתית בבתי הכנסת באירן היא אורתודוכסית
לחלוטין, וזאת בכול ימי השלטון המוסלמי, על אף עימותיו עם ישראל. יהודים מכול
קצוות תבל עולים לעיר המדן (שושן הבירה ההיסטורית) כדי להשתטח על קברי מרדכי היהודי
ואסתר המלכה. אבל ישראל מעולם לא חידשה את יחסיה עם אירן בגלל חופש הדת והפולחן
באירן אלא להיפך. נתניהו רק הולם נגד אירן, וכיום הוא עושה זאת כמצוות טרמפ הפרו
אוונגליסטי, וזה שמסרב לגנות את ארגוני הימין האנטישמים בארה"ב. דהיינו, כול
ה"פזמונים" הישראלים סביב "חופש הדת" ליהודים במדינות המפרץ
אינם אלא פזמוני שווא ותעתוע, כשהחשיבות
של דת ותורת ישראל איננה זו העומדת על הפרק ביחסי הנורמליזציה האלה.
הסיבה
האמיתית
וכאן אנחנו מגיעים לסעיף הנעלם – אך כנראה
האמיתי, לכול "ריקוד השלום" הזה בין שתי מדינות האפרטהייד מהמפרץ הערבי
למדינת הדמוקרטיה האתונאית של המזרח התיכון, על גבי גלי הים התיכון, מראש הנקרה
ועד רפיח. הקרב נגד אירן ונגד האסלאם הוא זה שהפך את הברית החדשה הזו לכול כך
"זוהרת", ובאילוץ אמריקאי ברור. יתכן מאוד שישראל וארה"ב לא חשבו
מעולם לספח חלק משטחי יו"ש לישראל אבל האיום הזה, של נתניהו – עם "הרוח
הגבית" של טרמפ, היה רק כדי לתת למדינות המפרץ הערבי סיבה להיכנס באופן גלוי
לברית עם ישראל ולנמק זאת בכך שהן הצילו את הפלשתינאים מסיפוח חלק מהגדה המערבית
לישראל. זה היה ה"ספין" הפוליטי והסיבה שאח"כ יוכלו החברים מהמפרץ
הערבי להצטייר כמצילים בפני הפלשתינאים, ולא כבוגדים. פרשת העברת מטוסי ה"אף
35" מישראל לחברות החדשות מהמדבר הלוהט איננה בדיוק "הסכם שלום"
אלא העמקת המלחמה נגד אירן, ומכיון שמהבחינה תורתית והלכתית ה"שלום" הזה
איננו אלא הכרזת מלחמה על מדינה אחרת, מדינה שבה חיים עשרות אלפי יהודים, ושמלחמה
עם המדינה הזו יכולה להביא לסכנה גשמית של אותם יהודים: הן מכיוון השימוש בנשק הישראלי
גם נגד היהודים הללו, כחלק מאזרחי אירן, וגם הכנסתם לסכנה מצד המשטר האירני הרי שמבחינה
יהודית לא בטוח בכלל ש"השלום" החדש הוא טוב ליהדות וליהודים אלא שהוא
עלול להביא אסון לשני המושגים גם יחד. בכול פעם שבעבר יהודים נקטו עמדה חד צדדית
לטובת נכרי זה או אחר, או לטובת השקפה נכרית כנגד רעותה, הרי שרק אסונות וסבל באו
ליהדות וליהודים. הקומוניזם, הציונות, מאורעות ת"ח ות"ט ועוד דוגמאות רבות
אחרות הם דוגמא לנושא הזה. מישהו בישראל צריך להבין כי מה שנאמר ע"י אבנר בן
נר ליואב בן צרויה – "הלנצח תאכל חרב", היא בעצם דרך החיים והידות המתאימה
גם לימים אלה. מי שבאמת חפץ בשלום צריך לכרות אותו לא רק עם אינטרסנטים אלו או
אחרים אלא גם עם אלה שכיום הם בגדר אויבים כמו הפלשתינאים, האירנים והעולם המוסלמי
הרדיקלי. היהודי איננו "הבשר התותחים" של המערב במלחמתו במזרח.
"הבונים החופשיים"
ואסיים בסיפור מעניין שיכול לסבר את האוזן
בנושא הנדון. יש לי ברומניה חבר רומני – מבכירי האקדמיה והפוליטיקה במדינה זו. הלה
הוא גם חבר בכיר בכת "הבונים החופשיים". משנודע דבר ההסכם של ישראל עם
שתי מדינות המפרץ שוחחנו טלפונית על כך. האיש טען באוזניי כי זהו עוד שלב בשבירת
העולם המוסלמי והכפפתו לרעיונות הנוצריים של המערב. הוא הסביר לי כי "האביב
הערבי" – לפני מספר שנים, היה השלב הראשון בתוכנית הזו. השלב השני היא הברית
העכשווית בין ישראל למדינות המפרץ בחסות ארה"ב, כדי לנטרל את טורקיה ואת אירן
והשלב השלישי יהיה בהפיכת מדינות ערב למדינות חילוניות בחסות הדת הנוצרית. יתכן
שאלה סתם הזיות אבל בכול הזיה יש ניצוץ אמיתי, וחוץ מזה עצוב שמדינת ישראל התמכרה
לסם הנוצרי ששתה ומצץ אלפיים שנה את הדם היהודי בעלילות דם ובפוגרומים.
