יום שבת, 27 בפברואר 2021

הנכבה שלכם

 

בס"ד

                           "הנכבה" שלכם / הרב אליהו קאופמן

     לוסי הראיש – דגל "הציונות הערבית", ראיינה בניחותה ובשלוותה את האנטי ציונית החדשה של הרחוב הערבי, את אבסיתאם מרוואענה ממפלגת העבודה. כול זאת בזמן שהאריש החרימה ונלחמה באופן קיצוני בח"כ לשעבר – חנין זועבי מבל"ד, ואף ב"רשימה הערבית המשותפת". הראיש נעלמה בהפתעה מלראיין את אעידה תומה - סלימן מחד"ש ושלחה במקומה מראיין מחליף לשם כך. אז מה הקשר בין הציונית הערבייה הראשונה במעלה לאנטי ציונית הערבית שקראה להשמיד את זיכרון יעקב, ושמצאה את ביתה הפוליטי במפלגה ציונית "מהודרת" שהקימה את המדינה והואשמה בעריכת ה"נכבה" לערביי מדינת ישראל שבדרך ? כן, שתיהן נשואות ליהודים וחפצות להעביר את מפגן ההתבוללות הנשית – הערבית לסקטור הערבי כשיטת וכדרך חיים לביקוע החברה הערבית המסורתית. אז מי מסוכן יותר – "חוק הלאום" או התבוללות הלאום והיעלמו ?

   לפני כשבוע צפיתי בסרטון של ריאיון שבו גב' לוסי האריש מראיינת את אביסתאם מרוועאנה ממפלגת העבודה. והנה אותה גב' האריש – ציונית מוצהרת ופרו ישראלית ידועה, מראיינת ממש בניחותה את הגב' מרוועאנה, שהצהרותיה האני יהודיות (ולא רק האנטי ציוניות...) הביאו את וועדת הבחירות של 2021 לפסול את האחרונה, שהיא מועמדת מספר שבע במפלגת העבודה. המראיינת – גב' האריש, ידעה בעבר לצאת בחריפות נגד מתראיינים מרצועת עזה – שהתלוננו על הפיכת הרצועה למחנה סגור. גב' האריש יצאה חוצץ נגד ח"כ לשעבר – חנין זועבי מבל"ד, ואף החרימה אותה בראיונותיה. לפני מספר שבועות התראיינה ח"כ אעידה תומה – סלימן בתוכנית הקבועה שבה מראיינת גב' האיש אבל למרבה הפלא דווקא באותה תוכנית נעדרה האריש הבלעדית שם מלראיין ובמקומה נשלח מראיין מחליף וחד פעמי. דעותיה של גב' האריש – נגד "הרשימה הערבית המשותפת", ידועות היטב והיא מביעה אותן בפרהסיה, תוך ההדגשה שמצייגי הרשימה הזו, בפרלמנט הישראלי, מייצגים קיצוניות ערבית ושאינם מייצגים בשל כך את ערביי ישראל. והנה מופיעה על המסך של אותה מראיינת ערבייה פרו ישראלית, אחת שאמרותיה נגד היהודים חרגו מעבר לפוליטיקה האנטי ציונית ומדברים על דברים זוועתיים כמו השמדת זיכרון יעקב, סרקטיזצייה על השואה המרה, בדמות רעיון ל"מחקר" על "יחסי האישות" של ניצולי השואה, ועוד מיני רעיונות זוועתיים שאינם כלל קשורים להתנגדות פוליטית אלא לחולניות הנפש של המצהירה, ומסתבר שגב' האריש פונה אל הגב' הבעייתית בלשון רכה, והיא איננה שואלת אותה שאלות נוקבות על אמירותיה הקשות, והאם חזרה מהן. לעומת זאת האריש "מלטפת" אותה. גם מרוואענה איננה משתלחת בהאריש אלא מגלה כלפיה חיבה, כאילו גב' האריש היא שותפתה לעמדותיה ברדיקליות. יש לציין כי הח"כיות זועבי, יזבק, סלח ותומה – סלימן הן אמנם לוחמות פלשתינאיות נוקבות למען עמן, ורדיקליות בדעתן, אבל מעולם הן לא פגעו בשפתן ביהודים כיהודים ולא לעגו לשואה המרה. ח"כ אחמד טיבי ידע לנאום את הטוב שבנאומים הפרלמנטרים שנשמעו עד היום בישראל ולהבין את כאב השואה וגם ח"כ רדיקלי כזחלקה לא חלם לפגוע ביהדות או ביהודים בנאומיו ובמעשיו. אבל גב' האריש השתלחה בכול הללו, לפעמים באופן קיצוני יותר מח"כי הימין בישראל. אם כך מה מסתתר מאחורי הפרדוכסליות הזו ?

                                        רב המאחד גדול מהמפריד

    יש דבר אחד שמאחד את השתיים והוא אינו כול כך שולי כפי שהוא נראה. שתיהן מניפות את הדגל של האישה הערבייה בישראל הלוחמת בחברה המסורתית הערבית – מוסלמית, ולדוגמא הן גם התבוללו עם יהודים לשם הרעיון הזה, תוך שימת וביקות חריפה בעיקר על הגבר הערבי. לא במקרה זזה הגב' מרוואענה ממר"צ ומ"הרשימה הערבית המשותפת" למפלגת העבודה הציונית. זהו "אנטריזם" של הגב' הזו למפלגה ישראלית חילונית ואנטי דתית – שגב' מירב מיכאלי כיו"ר החדשה שלה, חיזקה את נטיותיה האנטי קונצנזואליות מבחינת החברה היהודית. שנים רבות הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית – בלבושיה כמק"י, רק"ח ולימים חד"ש, הכוח הערבי הרדיקלי היחידי בסקטור הערבי, עד שנת 1984, כשקמה "הרשימה המתקדמת לשלום", בראשות מוחמד מיערי. באותן שנים היו פעילים ערבים רבים – לא פחות לאומנים מאלה ששכנו במסגרת הקומוניסטית, שתיעבו את הקומוניזם וגם את השיתוף היהודי – ערבי שם. מאחר ולא הייתה להם מסגרת לאומנית משלהם הם העדיפו לקדם את אינטרסיהם הפרטיים (שאותם לא יכולים היו לקדם דרך הרשימה הקומוניסטית האופוזיציונית) בתוך מפלגות ציוניות כמו מפלגת העבודה למשל, ולחכות ליום שתוקם מפלגה ערבית – לאומנית נטו והן יעברו אליה. אינני רוצה להזכיר שמות אבל הכרתי עשרות כאלה שסיפרו לימים כי מדובר באלפים כמותם. לצד העניין האישי של גב' מרוואענה – לקדם את עצמה במפלגת העבודה שעדיין נמצאת בקונצנזוס הישראלי, הרי שהגב' הזו מעוניינת גם לקדם את שבירת המסגרת המשפחתית ברחוב הערבי ולהצטרף, מהצד הערבי, להמשך בנייתו של "העם החדש" שמכונה בפיהם "ישראלי", תוך שבירת המסורת של העם היהודי האותנטי ושל החברה הערבית – המוסלמית הפטריאכלית גם יחד. את הרעיון הנלוז הזה כבר הזה אדם בשם יונתן רטוש – ובתקופה ללא קטנה תמך בו ח"כ המנוח לשעבר, אורי אבנרי. את ה"עם החדש" הזה הם כינו אז "הכנענים". בשנים האחרונות החלו מספר ח"כיות מ"הרשימה המשותפת הערבית" – ובראשן אעידה תומה סלימן הנוצרית, לקדם אף הן את הרעיון לשבירת ההגמוניה של המסורת הערבית, ובעיקר המוסלמית, בסקטור הערבי. אבל מסתבר שגם לנשים הערביות "החדשות" יש גבול של השפעה והצלחה מול ההמון הסוחף והדומיננטי, ולכן גברות האריש ומרוואענה מניחות לרגע את ההבדלים ביניהן מבחינה פוליטית ומעדיפות להתרכז במאבק לשבירת החברה הערבית וקריסת הדת האסלאמית על פני הויכוח על הקרב בין ישראל לפלסטין. הנישואין לגבר יהודי – בין אם מדובר באיש ציוני או לא ציוני, הוא האמצעי לפריצת הדרך הזו.

                              מיכאלי כמקדמת שבירת הקונצנזוס

     גב' מירב מיכאלי הניחה למרוואענה ושכמותה את הבסיס להנחתה חדשה. פלא פוליטי הוא כיצד גב' מיכאלי הפנתה עורף לעשרות פעילים ערבים מרכזיים במפלגת העבודה – ובראשם לשר לשעבר, ראלב מג'דלה, ובתוך כך אולי גם הפניית עורף לאלפי מצביעים ערבים בעתיד, ובמקום לתת ולקדם למקום ריאלי מנהיג ערבי כמג'דלה, שהוכיח את עצמו אלקטוראלית והיה נאמן למפלגה גם בימי גסיסתה, הרי שמיכאלי העדיפה את מרוואענה ההזויה, הקיצונית והמבודדת ברחוב הערבי. השמאל – וגם המרכז הישראלי, תמיד יעדיפו בענייני הדת להילחם נגד הדת היהודית, ובמיוחד נגד הבסיס החרדי, ואילו כלפי האסלאם, ובמיוחד הנצרות והדת הדרוזית, לגלות "הבנה", מאחר ואלה אינן בכלל הדתות של "המיינסטרים" האנטי דתי של החברה היהודית החילונית. בעשורים האחרונים החלו אנשי שמאל לנסות יותר ויותר להילחם גם נגד חוקי האסלאם בחברה הערבית בישראל, אבל באופן הרבה יותר מתון ומינורי. אבל גב' מיכאלי היא עוף פרובוקטיבי גם בנוף השמאלני האנטי דתי הרגיל. זו אחת שכבר יצאה בגלוי נגד "מוסד המשפחה", זו אחת שלא רק שכופרת בקב"ה – רחמנא לצלן, אלא שעושה ליצנות משמו ובפרהסייה, ומסתבר שלפחות היא עקבית גם לגבי הנכרים ולא רק היהודים בתפיסתה האנטי דתית הקיצונית. לא במקרה היו"רית החדשה הזו – של מפלגת העבודה, "דילגה" על הקשר עם אותם עשרות פעילים ערבים מרכזיים של מפלגתה, שרובם הם מאנשי המשולש הערבי הצפוני של מדינת ישראל. הפעילים הללו הם כמובן גברים – וגם החילוניים שבהם, מעדיפים את ה"סטאטוס קוו" של חברה ערבית מסורתית ומשפחתית מאשר הזיות וצרות שיכניסו לתוכם את מצעדי התועבה, את המועדונים המפוקפקים ויורידו את מוסריותה של האישה הערבייה, גם זו החילונית. גב' מיכאלי חפצה לדלג על הדור הזה – ובמיוחד אם הוא זולג גם לצעירים ערבים חדשים, ובמקום זאת היא חפצה להקפיץ קדימה ערבייה שתלך ב"תלם המתירני" החדש שגב' מיכאלי טווה אותו כבר למעלה משני עשורים. כאן נכנסת גם לוסי האריש למשבצת הזו – של שתי הגברות ממפלגת העבודה. לאחר שנים רבות שגב' האריש הייתה "אאוטסיידרית" בחברה הערבית, הן מבחינה פוליטית, ובמיוחד מבחינה חברתית ותרבותית, הרי שמפלגת העבודה השמאלית – ציונית – יהודית עם הגב' הערבייה הרדיקלית החדשה יחדיו, היא עבורה קרש קפיצה ל"קונצנזוס הישראלי" מחד גיסא, לצד שילובה החדש בחברה ערבית באופן שונה מבחינה תרבותית, מאידך גיסא. ועכשיו כמה מילים לקוראיי הערבים.

                                     מהי "הנכבה האמיתית" ?

    בשנת 1929 התרחשו מאורעות תרפ"ט. כמעט קרוב למאה יהודים נרצחו ונטבחו בפוגרום שנערך בחברון אך רבים יותר דווקא נמלטו מהרצח כאשר הוחבאו ע"י שכניהם הערבים. לא אכנס שוב לעניין הגורמים לסער הזה משום שזה לא העניין בכתיבתי כרגע. יהדות אירופה הזדעזעה מהרצח הזה. ואז קם רב יהודי דגול מרבבה בשם הגאון רבי אלחנן ווסרמן – תלמידו הבכיר של "החפץ חיים", וטען כי כלפי היהדות החרדית באירופה, על שלל רבניה, כי "אתם מזדעזעים בכזו קיצוניות ממותם של עשרות יהודים אבל אתם אינכם מזדעזעים כאשר בכול יום ויום התנועה הציוניות גורמת להשתמדותם של אלפי ילדים יהודים בחינוך אנטי דתי, ואשר קורבנותיו לא יזכו לעולם הבא". אני מבין את זעקות הערבים בישראל על הסולידיות שיש להם עם אחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה, ועל כול פעם שהם מזדעזעים ממותם של אחיהם, מול המשטרה והצבא בישראל, והן של אלה הנופלים כקורבנות לפשע ברחוב הערבי. אבל אותם מזועזעים כנראה שאינם מבינים כי חברה ערבית בנוסח מרוואענה – האריש, ובסיוע תומה סלימן ואיימן עודה, תביא לשריפת נשמות שתגרם בהכנסת מועדוני תועבה לסקטור הערבי ובצריכת סמים לילדי התיכונים הערבים, עד להתבוללותם ולירידה דמוגרפית בסקטור הערבי. אין ספק ששי'ח מנצור עבאס וחברי התנועה האסלאמית הבינו זאת ערב החלטתם הנחרצת לא לחבור עוד לאלה המעדיפים להעביר לערבים בפרלמנט את יו"ר "הוועדה לשוויון האישה" במקום להעביר לידם את הוועדה למיגור הפשע ברחוב הערבי. זה היה אחד הויכוחים שקדמו לפילוג "הרשימה הערבית המשותפת". הגב' אעידה תומה סלימן דרשה להעביר לידיה את "הוועדה לשוויון האישה בישראל", כדי להמשיך ולצעוד בראש נשים שמאלניות - יהודיות וסלאביות לתוך ריכוזי היהדות החרדית הפרו – ערבית בבית שמש, רק כדי למרר את חיי החרדים בגלל צניעות נשותיהם. שי'ח עבאס ביקש לחילופין שהוועדה למיגור הפשע ברחוב הערבי היא זו שתועבר ל"רשימה הערבית המשותפת", והוא יעמוד בראשה. אבל בקדנציה האחרונה – זו שלאחר סיבוב הבחירות השלישי, עלה נושא נוסף, שבעבע מאז הקמת "הרשימה הערבית המשותפת". זה היה בנוגע לחוק התומך במניעת טיפולי המרה גם למעוניינים בהם. אנשי רע"מ – ארבעת ח"כי התנועה האסלאמית הדרומית, הצביעו נגד החוק ואילו יו"ר חד"ש  שהוא גם יו"ר "הרשימה הערבית המשותפת", אימן עודה, עם הח"כית אעידה – תומה סלימן ועם הח"כ היהודי של הרשימה הזו, עופר כסיף, הצביעו בעד החוק הזה, שיכניס את הלהט"ביות בעתיד גם לרחוב הערבי. שלושת התומכים הללו היו כולם מחד"ש. שמונת הח"כים האחרים של "הרשימה הערבית המשותפת" – כולל עוד שני ח"כי חד"ש, ברחו מההצבעה ונמנעו לחוות את דעתם בנושא. לציבור הערבי היה ברור ששמונת הח"כים הללו לא ברחו מההצבעה מפחד הציבור הערבי שבחר בם – שגם הוא, על חילוניו המוסלמים ועל רוב רובם של הנוצרים, מתנגדים למתירנות הזו, אלא שבריחת שמונת הח"כים הייתה משום שהללו התביישו – פחדו להצביע לטובת ציבורם הערבי נגד החוק מפני חבריהם בשמאל ובמרכז הישראלי, ואולי גם בגלל שלימים הפכו ח"כי "הרשימה המשותפת הערבית" הללו, מלבד ח"כי רע"מ, לכאלה שדעותיהם החברתיות והתרבותיות כבר אינן חלק מההווייה הערבית המסורתית. בניסיונות החבירה מחדש – ממש לפני הגשת הרשימות של בחירות מרץ 2021, העמידו אנשי רע"מ בקשה לאנשי חד"ש להתחייב בעתיד לא להצביע נגד חוקים שהם אנטי החברה הערבית המסורתית אבל עודה ותומה – סלימן עם כסיף, סירבו לכך. האחרונים העדיפו שיקולי תרבות וחברה זרים על פני הניסיון לעצור את נפילת חומת המסורת הערבית.

                               המהפך השלילי של חד"ש משנת 2015

     חד"ש של 2015 ואילך איננה עוד חד"ש שהחלה להתגבש מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ועד הקמת "הרשימה הערבית המשותפת". בחד"ש של עד 2015 החלה המנהיגות הערבית להפנים כי הקומוניזם הדוגמטי וה"ישראליות" של ההנהגה היהודית שם הם "אטוט" ובמקום זאת יש לפעול לכיוון של ערביזצייה של המפלגה ופחות להסתמך על הברית עם השמאל הציוני והלא ציוני בקרב החברה היהודית אלא לפרוץ למגזרים יהודים חדשים. הכבוד לחברה הערבית בכלל והאסלאמית בפרט החל לעלות על הרף הפוליטי. מוחמד ברקה, עפו אגברייה וחנא סוויד בנו מערך ערבי – שמאלי מתון ופחות אגרסיבי לקבלת כול תועבות של החברה הישראלית – השמאלית, בששון ובשמחה. אבל פרישתם של השלושה בשנת 2015 וכניסתם של איימן עודה ואעידה תומה – סלימן להנהגת המפלגה – יצרו, יחד עם הח"כ היהודי דב חינין חזרה לאחורה, אל היעדים השמאלנים האנטי דתיים והאנטי מסורתיים, ואולי ביתר שאת. אם ח"כי הקומוניסטים בעבר – כמאיר וילנר, תאופיק טובי, תמר גוז'נסקי ובמיוחד תאופיק זייד, היו רגישים להמשכיותם כשמאל אקטיביסטי לצד כיבד מורשת החברה הערבית והאסלאם הרי שעודה, תומה – סלימן ידד עם חינין (שגם פילג את האחדות הערבית ביפו לטובת חבירה עם אנשי ימין יהודים קיצוניים לעיריית תל אביב), ואח"כ במקומו של חינין עם עופר כסיף, שעטו קדימה בכול עניין הלגיטימציה לתועבות, להפקרות ופריצות בחברה הערבית ואף התערבות בוטה בחברה היהודית – גם בקרב צבורים יהודים אוהדי החברה הערבית. מבט חטוף על עמדת חד"ש – המובילה באגרסיביות את הקו של "הרשימה הערבית המשותפת", מורה כי גם ההעמדה שלהם לעניין "השותפים הטבעיים" להפלתו של נתניהו איננה נובעת באמת מתוך התנגדות עקרונית לאנטי ערבים וכביכול תמיכה באלה במתונים יותר בחברה היהודית, ביחסם לערבים. במחנה של נתניהו נמצאות המפלגות החרדיות. קשה לומר שבמעשה המפלגות החרדיות הזיקו בפועל לציבור הערבי מתוך משרדיהן. הדוגמא הבולטת ליחס ההוגן שקיבל הסקטור הערבי מהחרדים היא כמובן שר הפנים אריה דרעי, וראיה, כשמונה דרעי לשר פנים מחדש הרי שהמפלגות הערביות לא הצביעו נגדו למרות היותן באופוזיציה קשוחה נגד הליכוד ונגד נתניהו. אבל גם ליצמן – מתוך משרד הבריאות, וגם גפני, מתוך וועדת הכספים של הפרלמנט הישראלי, לא פגעו בציבור הערבי אלא דווקא "גנבו סוסים" עם המפלגות הערביות. לקראת הבחירות הקרובות שוב תהיינה שתי הרשימות החרדיות בגוש של נתניהו. מן העבר השני תעמודנה ארבע מפלגות שאצלן "רק לא ביבי" יושב להן בפה כמו שיניים. יאיר לפיד הוא בנו של איש ימין בשם טומי לפיד ומה שכבר לפיד הצעיר ביטא על ערבים איננו חדש בסיגנון ה"זועביז". יאיר לפיד הוא כמובן "המתון" מתוך ראשי ארבעת המפלגות של "רק לא ביבי". למפלגתו "יש עתיד", יחסרו כול אותם "אנשי שמאל" שבהם התפארה מפלגתו כמו יעל גרמן, עמי איילון ועופר שלח. זו תהיה מפלגת ימין – מרכז שמנהיגה – יאיר לפיד, יתחרה בימניותו בשלושת שותפיו, להורדת נתניהו. שותף אחד הוא אותו ימני קיצוני בשם נפתלי בנט שמתכוון לספח את השטחים הכבושים באופן רשמי – ועל כך חלק בין השאר גם על נתניהו. הוא גם האיש שתלש את דגל התנועה האסלאמית בכפר קאסם – בדרכו הביתה, לרעננה. מועמד אחר לברית של "רק לא ביבי" הוא כמובן אביגדור ליברמן – האיש שמציע להעביר את "המשולש הצפוני" לרשות הפלשתינאית, כמובן בלי זכויות פוליטיות ומדיניות. הוא גם זה שטבע את הסיסמא "בלי חובות אין זכויות", ומאיים ב"שרות לאומי" על הסקטור הערבי. והמועמד של הקבוצה הזו לראשות הממשלה במקום נתהיהו הוא גדעון סער (שהרי בנט וסער כבר הודיעו שלפיד לא יהיה ראש ממשלה מטעם הגוש שלהם) – מראשי הליכוד ממש לא מזמן, ושנתניהו הוא "יונה צחורה" לידו. מקורותיו של סער הם ב"התחייה" הלאומנית שפורקה בשנת 1992, ב"צומת" הלאומנית של רפאל איתן ולבסוף הוא נחת סער במפלגת "מולדת" הטראנספריסטית של רחבעם זאבי, תואם מאיר כהנא. סער איננו מסתיר את תמיכתו בחוק לסיפוח השטחים הכבושים והוא מאלה שגם מסכימים לסיסמא "בלי חובות אין זכויות". סער, בנט וליברמן היו כולם תומכי "חוק הלאום", ואף המריצו את נתניהו להעלותו סופית. הם כולם ישבו בממשלת נתניהו כשהלה חוקק את "חוק הלאום" והביאו להצבעה ולאישור. אז מה כול כך דוחף את עודה ותומה – סלימן להתייצב ברורות נגד נתניהו דווקא לצד גוש הימין החדש, שהוא הרבה יותר קיצוני מחבורת הימין של נתניהו ?

                   הקשר האפל למוטט את החברה הערבית המסורתית

    השביל המוביל את עודה, כסיף ותומה סלימן להוליך בו את "הרשימה הערבית המשותפת" הוא שביל "הליבראליזם החברתי". בנט – ככול שהוא קיצוני כלפי הערבים הרי שהוא מתון מהחרדים למשל בפתיחת המדינה בשבת לתחבורה ציבורית, לעסקים ולבילויים, בזכות הכיפה הסרוגה הקטנטנה שעל ראשו – "כיפת השקל", ואף בנושא זכויות אנשי התועבות הוא "ליבראלי" יותר מהחרדים. ליברמן הוא הפעיל ביותר נגד הדת היהודית והחרדים כיום, בנושאי "הגיור הליבראלי" (עוד נושא שבעקיפין פוגע דווקא יותר בערבים משום שדרך "חוק בהשבות" יצטרפו יותר ויותר אזרחים ציונים לאומנים על חשבון הדמוגרפיה הערבית – אבל עודה, כסיף ותומה - סלימן מציגים זאת כאילו זה יהיה רק על חשבון הדמוגרפיה החרדית...), לפתיחת בילויים, תחבורה ועסקים בשבת ובכלל ללוחמה ל"מדינה חילונית" בנוסח הקיצוני ובהמשך הבאת נכרים מחבר העמים במסווה "פלוריאליזם", שבישראל כמובן שיהפכו הנכרים החדשים הללו ל"סמן הימני" של הציונות. ואילו גדעון סער – המועמד הלאומני ביותר מבין המועמדים לראשות הממשלה, הוא גם האיש שקלט לתוכו את אותם ליכודניקים קיצוניים שמאידך גיסא הם אלה שערקו מהצבעות הליכוד לחוקק את חוק לגליזציית הסמים ואת החוק של אנשי התועבות, כמו הח"כיות שרן השכל (קיצונית לסיפוח השטחים), סמדר שיר וראש עיריית רמת גן, כרמל שמה – הכהן, שפתח את העיר רמת גן לתחבורה ציבורית בשבתות ובחגי ישראל. מסתבר שחבורת עודה, תומה – בסלימן ועופר כסיף מסמאת היטב את עיני הציבור הערבי וסוחפת אותו לחבור בעתיד ללאומנים יהודים גדולים מנתניהו רק על יסודות שמאליים ואנטי דתיים יהודים – לצד הכנסת ענייני התועבה והפריצות, כנגד האינטרסים העתידיים של החברה הערבית, שהרי בכוונתם בסופו של דבר למוטט את האסלאם בחברה המוסלמית ולהרוס את השמרנות בחברה הערבית הנוצרית בעזרת מהגרי חברה העמים הלאומנים אך גם הנוצרים – "ליבראלים".

                                       ההתלבטות האובייקטיבית

      לפני שכתבתי את המאמר הזה עלה אצלי ספק אם באמת לא עומד מאחרי פרישת רע"מ גם אינטרס "ממלכתי" ישראלי לפלג ולהחליש את החברה הערבית. אודה על האמת שגם כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אני חושש שמארגני כנסי יפו ואלעד, אודי כהן ומיכאל מלכיור, הגורמים ה"ממלכתיים" ל"הפרד ומשאל" בין הערבים ובין סקטורים מדוכאים בחברה הישראלית, בוודאי שרואים את פירות מאמציהם, להפריד את הסקטור הערבי מלהיות מאוחד, מצליחים בעצם פרישת רע"מ מ"הרשימה הערבית המאוחדת". אבל מי שהעניק ל"גורמים הממלכתיים" הללו את שמחת הפירוד הם כמובן עודה איימן, אעידה תומה – סלימן, עופר כסיף ואף היהודונים שבוחשים בבל"ד ( אנשי "שיחה מקומית" למשל) ואותם "אינטלקטואלים" ערבים בחד"ש, בבל"ד ואף כאלה שחדרו לתע"ל וסייעו מאוד, מאוד להרחבת הקרע הפוליטי, התרבותי והחברתי בחברה הערבית עד שהביאו לפרישת רע"מ. אין ספק שהשמאל היהודוני מנע ומונע כול השנים מהציבור הערבי לקשור את קשריו גם עם צבורים יהודים אחרים ומתונים שאינם תומכים בפריצות, בהוללות ובתועבות. אבל אותם גורמי שמאל סהרוריים הבוחשים בחברה הערבית לכיוון ההרס שלה עם ארס הפריצות והתועבות הוכיחו לא פעם שכאשר מדובר באפליית הערבים על רקע דתי – כמו בפרשת קברי האסלאם ביפו ומלחמתם בראש עיר הולל כמו חולדאי, הרי שאין אותם אנשי שמאל נוקפים אצבע בעניין וגם מונעים מערבים מ"הרשימה הערבית המשותפת" להגיש את עזרתם במלוא הכוח באותם עניינים מוסלמים – דתיים. הצבורים היהודים מוסתרים מהערבים גם על ידי "גורמים ממלכתיים". לי בכול אופן הוסבר ע"י מקור מהימן עבורי ברע"מ כי מה שהכריע באמת לפילוג לא היו בסופו של דבר אותם "גורמים ממלכתיים" אלא אותן בעיות פנימיות שציינתי. אני תקווה שזו האמת באמת.

                                                  ומה מצביעים ?

     ולכן אני ממליץ לציבור הערבי – עפ"י אמות המידה התרבותיות והדתיות והחברתיות האמיתיות שלו, ומלקחי אדם דתי כמותי על מה שאירע לחברה היהודית מכוח "הכוחות המתקדמים" שהשפיעו על ציוויונה ועל קריעתה התרבותית והדתית – חברתית, להצביע לאלה בחברה הערבית שרואים "סוף מעשה במחשבה תחילה", ושמבינים כי הרס החברה הערבית והמסורת שלה הפכו לעקב עכילס הקשה ביותר. מועדוני תועבה, סמים ופריצות – שיתחילו בבני נוער תמימים, תוך הרס המשפחה הערבית היא בעצם הכלייה האמיתית – יותר ממאבק גשמי ותחוקתי נגד הימין הקיצוני. ובקרב הזה – בלי לפאר צד ציוני על צד ציוני אחר, הרי שההצבעה לרע"מ היא הצבעה ערבית נטו נגד התפרקותה של החברה הערבית, דבר שהשלטון הציוני מייחל בכול ליבו.

יום שני, 22 בפברואר 2021

חיבוק דב

 

בס"ד

                   חיבוק דב / הרב אליהו קאופמן

    פרשת האשמת האב"ד התל אביב, דב דאמב, בפריצות איננה הפרשה הראשונה בנוגע לעניינים כאלה, ושלדאבוני היא לא תהיה גם האחרונה. "הרבנות הממלכתית" היא הגורם לכול הסחף הזה שמשליך אלינו שוב ושוב "רבנים" שגנבו, הטרידו מינית ושאף "רב ראשי" הואשם בכך בעבר. הרב שלמה גורן האיש שהרים את דגל "הרבנות הממלכתית" וכיהן כ"רב ראשי", ידע ביושרו המדהים לטעון בשנת 1993 כי "יש לפרק את הרבנות הראשית משום שכיום שעומדים בראשה כאלה שאינם עוד תלמידי חכמים, והם יזרעו ארס והרס לדורות במגזר הרבנים הממלכתיים"

      פרשת חשיפת התנהגותו של הרב דב דאמב איננה מפתיעה אותי, גם אם תתברר כנכונה. שנים רבות אני זועק שכול עניין "בתי הדין הרבניים" הממלכתיים שתחת "הרבנות הראשית לישראל", שורצים דיינים, ואף אבות בתי דין, שהתורה איננה נר לרגלם אלא שמדובר בחבורת מלחכי פנכא שהגיעו לתפקידם דרך מערכת פוליטית לא דתית, ואף אנטי דתית, והם שקועים בתפקידיהם ה"רבניים" רק משום היותם קלים ביהדות ורחוקים מיראת שמים, כרצון מפעיליהם החילוניים. רבנים גנבים, זנאים ונוכלים יכולים, חס ושלום, להימצא בכול מערכת רבנית אמיתית בחו"ל אבל כשהם מתגלים שם הם גם מועפים ממנה לעולמי עד או לפחות פורשים מן הציבור שבאמונו הם מעלו. זה קרה בעבר בארה"ב, ובשנים האחרונות גם בבריטניה. לא אציין כאן שמות אבל מזמן הם אינם עוד בתפקידם ובמקומם מכהנים רבנים אחרים, שהפעם נבדקו בקפידה יותר ע"י ראשי הקהל וע"י חברי הקהילות שלהם. כול זאת משום שהדיינים והרבנים הללו נבחרים ע"י אלה הצורכים את שירותיהם וכפופים לקהילות דתיות ומסודרות. גם הקהילות הלא דתיות שצורכות את שירותיהן יודעות לבחור ולעקוב אחרי התנהגות אותם מורי הלכה, האמורים לשמש להם כדוגמא רוחנית ומוסרית. אבל תחת "הרבנות הראשית" הפוליטית של ישראל הדברים רחוקים מלהיות דתיים וטהורים ולכן לא פלא הוא בעיני כי בהחלט יתכן שכול ההטרדות המיניות המיוחסות לרב דב דאמב כאב"ד "בית הדין הרבני" של תל אביב, הן נכונות ואינן מפתיעות.

    העסקונה החילונית בישראל מימין ועד השמאל, מעדיפה הצבת ובחירת רבנים ודיינים קלי דת בכול מעמד ותפקיד דתי, גם במחיר שהללו יסרחו מחר. אי לכך כמו בסטאטוס קוו מפיונרי הרי שהמפלגות הדתיות והחרדיות מציגות בבחירת רבנים בערים ובישובים, ודיינים דרך הפרלמנט, את הקלים שבשורותיהם כדי שלא יעדיפו במקומם איזה רפורמי או רב שאיננו משורות המפלגות הדתיות והחרדיות. רבות ישבתי בעבר גם עם אלה הלוחמים "נגד הכפייה הדתית" ובעד "הפרדת הדת והמדינה" אבל עד מהרה הסתבר לי שאילן גילאון, ניצן הורבי'ץ, זהבה גלאון, אברהם פורז, תמר זנדנברג, יוסי פריצקי, רן כהן, דב חינין וכמובן הלפידים הבוערים של האב המנוח והבן יבדל"א, מעדיפים את אי הפרדת הדת מהמדינה ואת המשך התמיכה ב"רבנות הראשית לישראל" דווקא בגלל שממנה לא יוצאים גדולי הדור הנוכחים אלא פרחחים המכהנים כ"רבנים" בכול אתר ואתר ומטרידים מינית, תוך גניבת כספים לאור יום. נפגשתי בעבר מספר פעמים ען ם אנשי מבקר המדינה בנוגע לנקודה הזו, של ריבוי שחיתות ב"רבנות הממלכתית", והסתבר לי שמבקר המדינה ומשרדו הם פשוט תועים באפילה בעניין מה שמתרחש ב"רבנות הממלכתית" ושהאנשים המטפלים שם בעניינים הללו רחוקים מכול הנושא ומעולם היהדות. מנגד התרשמתי שגם במשרד מבקר המדינה ישנה רוח של הסכמה בשתיקה שהשחיתות ב"רבנות הממלכתית" תמשיך בעצימת עיניים כדי שמנגד המדינה תוכל לשלוט בשינוי הערכים הדתיים בנוגע לכשרות, גיור וכו', תוך כפיית המפלגות הדתיות והחרדיות להסכים לשינויי תוכן חילוניים.

     דאמב איננו הסוטה הראשון מבין "הרבנים מטעם" ולדאבוני הוא גם לא יהיה האחרון. החומר האנושי בקרב "הרבנים" הללו הוא מתחת למפלס הירוד ביותר. אם מערכת הרבנות והדיינות בישראל הייתה בנויה כבחו"ל, על בתי דין ורבנים המונפים לקהילות ולראשיהן ןמממניהן הרי שמזמן אזובי הקיר היו נזרקים רחוק ונתלשים מכר הדשא המטליא, אבל לציבור הצרכנים הדתי ובמיוחד לחילוניים שבהם, אין כוח ושליטה בביקורת ובבחירת מנהיגיהם הרוחניים, ואילו הכוח הזה ניתן לעסקנים אנטי דתיים או דתיים מושחתים שבקלות פוליטית הם מקפצים במשוכות הבחירות וממנים שם את כול צעצועי הסחי שלהם. לכן לא פלא הוא שמאז שנת 1993 עת נבחרו הרבנים דאז, ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי דורון, הידרדרה מערכת ה"רבנות" וה"דיינות" מטעם השלטון עד עברי פי פחת. הבדיחה היא שממלאי תפקידי הדיינות שנבחרים אליהם בדרך פוליטית, לא פעם ולא פעמיים אין להם כלל סמיכה לדיינות! כך זה היה עם הרב ישראל מאיר לאו (שפרשיות רבות של ניאוף נקשרו בשמו עם עדויות נשיות ברורות וגלויות), כך זה המשיך עם הרב יונה מצגר (שישב בכלא על הונאות ושהואשם גם בהטרדות מיניות של גברים ובזיוף גיורים) וכך זה גם כיום עם "הרבנים הראשים" דוד לאו, ואף עם יצחק יוסף (ש"מועצת הרבנות הראשית" העניקה לו תוקף של "דיין" רק משום היותו בנו של הגר"ע יוסף...). ואם בארזים נפלה שלהבת, אזי, כך הם הדברים ב"אזובי הקיר" של "ראשי אבות בתי הדין" של הערים השונות. כך למשל "הוסמך" הרב יהודה דרעי להיות "אב בית דין" בבאר שבע לאחר שיחה של חצי שעה עם הרב שלמה משה עמר, כשהאחרון כיהן כ"רב ראשי" בישראל. ולכן לא פלא הוא שפרשת דאמב איננה הראשונה בסירחון הזה, ובעבר כבר הועלו האשמות של בעלים נגד דיינים ששאלו אותם מדוע הם החליטו להתגרש מנשים כה יפות ו"חטובות", ולא פלא הוא ש"הרב הראשי" של חברת "אל על" נתפס בעבר בהטרדות מיניות שביצע בנשות משק של נמל התעופה בלוד, ועוד מיני והרבה תופעות של חילול ה'. הרב שלמה גורן "רב ראשי" לשעבר ומתומכי ה"רבנות הממלכתית" לדורותיה בעבר, טען בשנת 1993 כי יש לפרק את אותה "רבנות ממלכתית" שבה האמין וזאת משום בחירתם של לאו האב ובקשי דורון שלדבריו "אינם עוד תלמידי חכמים", ואשר לדבריו הם יזרעו הרס וארס בכול עולם "הרבנות הממלכתית". ואשר יגור האיש הזה אמנם בא. את הדוב המחבק הזה שהטריד אם בישראל רק משום שבידו הייתה ההחלטה אם להשאיר את ביתה במשמורת שלה, יש לשלוח לכמה שנים טובות לכלא אם אמנם תתברר אשמתו, ושיהיה זה בבחינת "למען יראו ויראו".

                                     פרשת השילומים ב'

     ההחלטה הממשלתית שבדרך לשלם פיצויים למשפחות אלה שילדיהן נגנבו בפרשת "ילדי תימן והמזרח", היא ניסיון לסגור את התיק מבלי לפרסמו בהיסטוריה ומבלי למצוא בו את האשמים האמיתיים. אין ספק שאם הרב עוזי משולם הי"ד היה חי כיום, והיה בהכרה מלאה ועם חופש דיבור לא מצונזר, הא היה זועק לשמים כי זו פרשת השתקה שאין להשלים עימה. גם ראש הממשלה המנוח - מנחם בגין, שלחם נגד השילומים מגרמניה, לא היה שותק על ההחלטה הזו אלא זועק שיש לחשוף את כול הפרשה האמיתית. למדינה קל יותר לשלם בין מאה וחמישים אלף למאתיים אלף , לחלק קטן מאוד בלבד מנפגעי אותן חטיפות, והעיקר שכול הפרשה הזו תיקבר ותסתיים כאילו היה מדובר ב"חוסר ארגון מנהלי" ולא בחטיפת ילדים מתוכננת שמטרתה שינוי אתני ודמוגרפי בישראל, כמדינה. כשהרב עוזי משולם הי"ד ותומכיו פתחו במאבק הם לחמו ללא קשר פוליטי ומפלגתי אבל אלה שהסכימו על הפשרה הם עסקנים ועסקניות מפלגתיים המעדיפים לקבור את האמת ההיסטורית לטובת אינטרסים מפלגתיים צרים של שקט "קואליציוני". בנו של הרב משולם הי"ד עמי משולם ושני אחיו, נוטרלו מהתערבות בעניין וגם אשת הרב המנוח מזמן נסגר פיה ע"י השלטונות. אבל ההיסטוריה עוד תפרסם את מה שקרה כאן באמת למרות שהמסמכים הרבים כבר מסתמא הושמדו ברובם. ישנו רק איש אחד אשר עוד יכול לפתוח את פיו על הימים שמנעו ממנו למצוא את אחיו החטוף ובימים שכיהן כשר העבודה והרווחה. לאיש הזה קוראים משה קצב, ולדעתי אין לו מה להפסיד עוד אם יפתח את פיהו.

                              פרשת מיליון הדולר האבודים

   הגב' הזו ממודיעין עילית שיצאה לטייל בסוריה, מסתבר שעלתה לאזרחי מדינת ישראל כמיליון דולר. כול העדויות מובילות לכך שהגב' הזו היא אישה הזויה שמזמן התגרתה בחוק ושניסתה "לטייל" בכול מקום שרק נאסר לצאת אליו. הגעתה לסוריה הייתה על אחריות עצמה. ההיגיון הבריא איננו סובל הבנת תשלום יקר כול כך עבור מי שעברה על החוק ברגל גסה ולעגה לכול צבעי הגבולות. לאחת כזו היו צריכים ללעוג גם לכול צבעי שטרות הכסף ולהותירה לגורלה בסוריה, בעירק ובכול מקום אחר שאליו הגיעה. בצבא הישראלי קיימים שלטים רבים המודיעים כי "אי ידיעת החוק איננה פוטרת מעונש", על אחת כמה וכמה כאשר יש כאן ידיעת חוק ברורה. אם הגב' הזו הייתה נשארת היכן שהיא התגלגלה וישראל הייתה מסרבת לשלם עבורה כספים יותר מדי מיותרים זה היה משמש כ"אור אדום" בעתיד לכאלה שהשיגעון היא שיטה עבורם. כולם גם מודים שאין מדובר כאן באישה חולת נפש ומעורערת בנפשה אלא בהרפתקנית מודעת עם ראש על הכתפיים. אבל מה אפשר לדרוש עוד ממשלת החלם של נתניהו שחצי משריו הם בכלל אסופיו הפוליטיים האומללים וחסרי הניסיון של גנץ האומלל ?!...

 

יום חמישי, 18 בפברואר 2021

לפסול את מכחישת השואה

 

בס"ד

          לפסול את מכחישת השואה / הרב אליהו קאופמן

   אבתיסאם מראענה איננה באמת שנויה במחלוקת פוליטית אלא זו תופעה של אישה חולנית והזויה שמצבה הנוכחי של מפלגת העבודה – ובעיקר תכונותיה והתנהגותה של היו"רית החדשה של המפלגה הזו, הביאו לכך שאישה כזו, כמראענה, רדודה וחולה בהצהרותיה, עלולה להפוך לח"כית. ולאיתמר בן גביר יש לי רק לומר כי "אתה גיבור על ערבייה ולא על יהודייה, שמכחישה את מעורבות סבה בהשמדת יהודי הונגריה". בקיצור, כאן מתגלית הגזענות של בן גביר בהצעת הפסילה שלו, לגבי מראענה בלבד.

  פסילתה של אביסתאם מראענה – מלהתמודד לפרלמנט הישראלי ברשימת מפלגת העבודה, איננה רק סוגיה פוליטית גרידא אלא שמדובר כאן באישה מעורערת בנפשה ובשנאתה, דבר שאיננו שייך לפוליטיקה אלא כבר חוצה את הפוליטיקה הישראלית לכיוון מחלות הנפש והבהמיות. אינני חושב שהגב' מראענה היא בעיה רעיונית או פוליטית אלא עוד סימפתום להשתלטות כול מיני "אינשי דלא מעלי" על הפוליטיקה הישראלית, מעין צווחני חצר ופרובוקאטורים שמידת שפיותם מוטלת בספק. אני מפריד לחלוטין את בעיית מראענה מהניסיונות האחרים של הימין לפסול פוליטיקאים ערבים – וגם יהודים, מלהשמיע את דעותיהם. גם בעבר טענתי כאן שאינני מסכים לכול פסילה של פוליטיקאי בישראל – ויהיו דעותיו אשר יהיו, משום שישראל כמדינה נוצרה בצורה מלאכותית ומשונה ומשום כך כול צד פוליטי, לאומי ודתי מייחס לעצמו את הבכורה על הארץ ורואה במדינה משהו הפוך ממה שיריבו רואה. זו איננה צרפת, זו איננה גרמניה ואפילו זו איננה ארה"ב. אי לכך – ובגלל המורכבות של המדינה הזו והטוענים על הארץ הזו, צריך שכול קול ישמע והמראה הפוליטית תשקף באמת את המצב המורכב הזה ולא תמנע ממען דהוא להציג את דעתו. אי לכך גם בפרשת מראענה אינני בעד פסילתה, כול עוד היא נובעת מדעותיה הנקיות ותו לא, אבל הבעיה איתה איננה רק בעמדותיה אלא בדרך הבעתן ובהתנהגותה.

                                       המיוחדות של האישה הזו

   גב' מראענה איננה עוד נציגה ערבית – פוליטית ותוססת המביעה עמדות אנטי ציוניות גרידא, ותהיינה רדיקאלית באשר תהיינה. כזו הייתה אולי גב' חנין זועבי- ח"כית צבעונית בעבר. כזו היא אולי אעידה תומה – סלימן, לוחמת בדרכה, ולא פעם באופן די אגרסיבי. כזו היא ח"כ היבה יזבק, רדיקלית ערבית, וכזו החלה להיות גם באחרונה הח"כית סונדרוס סלח מתע"ל של ח"כ אחמד טיבי. אינך חייב להסכים לדעתן של הללו, ואולי אתה אפילו מתרגז לשמוע אותן אבל מדובר כאן בארבע נשים ערביות שלוחמות את מלחמתן הפוליטית בלשון פוליטית ולאומית צחה ואינן מבטאות סטיות רחוב ושנאה אישית. יתכן שרבים יחלקו עלי אבל כול הארבעה הללו הן לוחמות לאומיות שאינן שונאות יהודים ואינן שונאות גם את הצד שאותו הן מבקרות, אלא נלחמות נגד מה שנראה בעיניהן כגזענות נגד בני עמן. אינני חושב שח"כיות מהימין בעבר ובהווה – כענת ברקו, נאווה קורן, גאולה כהן המנוחה ומאי גולן תדבל"א, הן מתונות יותר כנגד הערבים, ואולי אותה לוחמה גזענית ובלתי סובלנית של אותן ח"כיות מהימין היא זו שלשנים יצרה ובנתה את דמותן ואת מלחמתן של הח"כיות הערביות החילוניות החדשות שציינתי קודם לכן, למען שיוויון בני עמן. יצא לי להכיר אישית במיוחד את גב' חנין זועבי – וגם להתעמת עם גב' תומה – סלימן (בנושא חדירתה לחברה החרדית עם דעותיה האנטי דתיות הפסולות), אבל לעולם לא שמעתי שגב' זועבי ביקשה במלחמתה להרוס ולאבד את תושבי עפולה וכרמיאל אלא שהיא רק נלחמה (ובצדק...) נגד הגזענות של התושבים היהודים בערים הללו, על ראשי העיר שם, נגד בני עמה. מעולם לא שמעתי – וגם לא אשמע, מגב' תומה – סלימן, איזשהו רצון, חס ושלום, לראות במוות של בני ערים חרדיות, למרות פער ההשקפה הרעיוני והנשי שיש לה עם היהדות החרדית. אז מי שכמהה לראות את שריפתה של זיכרון יעקב – ואת מות תושביה היהודים, היא איננה לוחמת פוליטית למען בני עמה אלא יצור משוגע ומסוכן הזקוק לבדיקה אם מקומו איננו במחלקה סגורה בכלא או בבית המשוגעים. הח"כ לשעבר זחלקה – יו"ר בל"ד גם בהווה, ידע ויודע להילחם היטב את מלחמת עמו גם כשהוא יושב בשידור באולפן טלויזיה, כפי שעולל בעבר לדן מרגלית בשידור ישיר, והזכיר לו שאולפני "הטלויזיה החינוכית" יושבים באותה רמת אביב תל אביבית שהוקמה על אדמות מגורשי הכפר הערבי שי'ח מוניס, למרות שהללו שיתפו פעולה בשנת 1948 עם ה"הגנה". אבל זחלקה – וגם שאר הפוליטיקאים הערבים הכי רדיקלים, לא התפרצו מעולם לשידורי טלויזיה כפורעים וגנבים, כדי להפריע לשידור תקין, ואילו הפיראטית מראענה עתה זאת בעבר לשדרן גיא זוהר. כול הח"כים הערבים התעמתו בצורה הכי רדיקלית בבנימין נתניהו אבל אף אחד מהם לא תמך ב"יצירה אומנותית" שתצמיד חבל תלייה לצאוורו כמו שעשתה זאת המופרעת מראענה, בתמיכתה ב"יצירה אומנותית" שציירה את הזוועה הזו. בשינאה האישית הזו היא דוקא מזכירה לי את מאיר כהנא ההיסטורי. אבל אני דווקא נחרדתי ממשהו אחר ומזעזע יותר עבורי. ממה שהמופרעת הזו פלטה בעניין השואה הצרה, ומכאן שמדובר באישה עקומה וסוטה יותר מאשר בפוליטיקאית שנויה במחלוקת.

                                      השואה ו"מחקרה" כמשל

      רק אישה סוטה ומנוולת יכולה להביא את עניין עריכת "מחקר" על "חיי האישות" של ניצולי שואה, כתוצאה מפגעי השואה. אילו היא הייתה חיה בתקופה ההיא בוודאי שאיכשהו היא הייתה מתגלגלת והופכת לעוזרת של השטן הנאצי ימ"ש, שנקרא מנגלה. גם בחלומות הפרועים והשחורים ביותר אינני מדמיין את הגברות זועבי, סלח, תומה – סלימן, יזבק – ובטח לא את הח"כית המנוחה של מפלגת העבודה, נדיה חילו, כשהן מעלות , חס ושלום, רעיון דמוני כזה. תומה – סלימן גדלה ומכהנת במפלגה (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שמיום הקמת המדינה היא נלחמת נגד הנאצים ועזוריהם, כשיהודים וערבים נלחמים מלחמה זו כתף מול כתף. אני זוכר את פגישתי הראשונה – בגיל התיכון, עם מי שלימים יהפוך למזכ"ל חד"ש, הסופר והעיתונאי הערבי, עודה בשארת, וכיצד הלה סיפר אז כיצד הזדעזע לשמוע את סיפורה של אישה יהודייה זקנה מנצרת עילית על מה שעברה בשואה, כאשר הוא עבד כנער בביתה, בעריכת שיפוצים. אני מכיר מקרוב את עמדותיה האנטי פשיסטיות של גב' חנין זועבי ואת התנגדותה לכול סממן נאצי באשר הוא. ח"כ אחמד טיבי נאם את הנאום המופלא ביותר בפרלמנט הישראלי – והוא עשה זאת לזכר קרבנות השואה. גם ח"כ עבאס מנצור, מרע"מ האסלאמית, נאם בשנה החולפת נאום הזדהות עם עם ישראל לאחר השואה המרה. כול האישים הערבים הללו היו בוודאי מתחלחלים לשמוע לעג פרודי בנוסח של "חיי האישות של ניצולי שואה", כחלק מ"מחקר". זו איננה גישה פוליטית של גב' מראענה, אלה זו מוטציה של שיגעון וסדיזם אנטישמי. אז בכול כיצד המטורפת הזו הגיעה דווקא ל"מפלגה שהקימה את המדינה" ?...

                                     הנציגה של "מקימי המדינה"

      ישנו משפט עממי ידוע ונפוץ בשם "הדג מסריח מהראש". בראש מפלגת העבודה עומדת גב' מירב מיכאלי – נכדו של המשת"ף היהודי הבכיר ביותר עם הנאצים ימ"ש, איש בשם רודולף קסטנר. ח"כ מירב מיכאלי איננה עוד לוחמת אנטי דתית במובן הרעיוני של המילה. ח"כ המנוחה שולמית אלוני הייתה הסמל למלחמה בדת ישראל ולזו שפרצה את הדרך לתועבת ולשבירת ההגמוניה של השמרנות בישראל. אבל גב' אלוני ניהלה משפחה נורמאלית וטריוויאלית. גב' אלוני – ושאר הח"כיות הלוחמות לפמיניזם שבאו אחריה (בעיקר ממר"צ), לא המציאו שפת עברית חדשה עם "מילות שיווניות" בין גברים לנשים, באופן חולני. הח"כיות הרדיקליות הללו יצאו נגד מסגרת המשפחה באופן בוטה ופוגע. הח"כיות הללו נלחמו – ובצדק, נגד שוביניזם גברי שהביא לאלימות ולהטרדה מינית נגד נשים עובדות, אבל הן לא התפשטו מעולם בפרהסיה פרובוקטיבית בשעת שידור טלויזיוני בהנחייתן כדי לקרוא למשה קצב לאנוס אותן. הח"כיות הללו נלחמו למען הכפירה והאתאיזם אבל הן מעולם לא פגעו בשמו של הקב"ה ותיארו אותו בלעג – רחמנא לצלן, כאישה, רק כדי להרגיז אנשים מאמינים. ומעל לכול – הגב' מיכאלי, מנסה באופן שקרי לנקות את סבה, רודולף קסטנר, מכול אשמותיו ומכול העדויות נגדו, כמי ששיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי "הונגריה הגדולה" (רבתי) בסוף מלחמת העולם השנייה, וכמי שהסגיר את חנה סנש הצנחנית לידי הנאצים ימ"ש (ראה עדות הוריה של סנש הי"ד במשפט קסטנר ובספר "כחש" של בן הכט). מיכאלי גם מתעלמת מהעובדה שסבה הנוראי הוא זה שהציל מעונש המוות של "משפטי נירנברג" את הפושע הנאצי קורט בכר, ע"י עדותו המסורה לאותו חבר נאצי רשע. עמותת יהודי הונגריה וניצולים רבים מהונגריה – בעת השואה למענו. לימים העידו רבים כיצד קסטנר הבטיח להם, בהיותו בעיר קלויזנבורג בטרנסילבניה (כיום זו העיר הרומנית קלוז' – נפוקה) כי יחזרו לבתיהם כעבור שלושה חודשי עבודה ולכן עליהם לעלות לרכבות ולמשאיות בזמן שהללו יועדו לאושווי'ץ, להשמדה הגדולה, והוא גם ידע על תכנון ההשמדה הזו מחבריו הנאצים. כן, קוראים יקרים. אלה קווי הדמיון בין יו"ר מפלגת העבודה לבין מספר שבע ברשימתה, הגב' מראענה. מי שהוא יצור משונה גם מלהק להקה משונה. נכון שבמפלגת העבודה היו בחירות דמוקרטיות, כביכול, אבל בכול זאת הפעם לא הגיעו לשם כול המי ומי של עסקני העבר אלא כאלה שקל יותר ללהק אותם במסגרת תככים של היו"ר הנבחר הבא. ומה עוד רבותי שגב' מיכאלי הקפיצה נשים אלמוניות והזויות קדימה על בסיס "השוויון המגזרי" וכך קפצה המטורללת מפרדייס (מול "מחנה ההשמדה" של זיכרון יעקב...) למקום השביעי. ולמה שיפריע ליו"רית שמכחישה את פשעי סבא בשואה כשמטורללת אחרת מבקשת לערוך "מחקר" על "יחסי האישות" של ניצולי ציפורניו של סבא של היו"רית הזו ?!

 גב' מראענה הגיעה דווקא לעבודה הציונית משום שסיכויי השתלבותה במפלגות הערביות שואפת לאפס וממפלגת העבודה – בראשות מיכאלי, היא תוכל לערוך הופעות מקבריות טובות יותר. אני לא מציע לבוחרים הערבים לעמוד מאחורי מפלגת העבודה, שכבר איננה אותה מפלגה שבעבר נשאה דגלים אחרים. ברשימה של מיכאלי נמצאים "פובליציסטית" הזויה ו"ראביי" רפורמי, שבינו לדת אין דבר וחצי דבר. הציבור הערבי צריך להבין כי קלקולי החברה היהודית בדמות ההזויים הללו – עם נציגה מטורללת וקיצונית משלהם, שגם לסברתם בענייני משפחה וחיי מרגוע היא קיצונית והזויה, הרי שרעיונות אלה יחדרו מחר ומחרתיים גם לחברתם. מראענה היא סוכנת השינויים ההזויים הללו של מיכאלי, קריב ודומיהם וכול מהותה הרס ופרובוקציה גם בסביבתה הקרובה, ע"י ארס נחשי משלה. היא כבר תתרגם לערבית את הסטיות של מיכאלי ב"עברית מדוברת" ועצמאית. ועכשיו כמה מילים לאיתמר בן גביר – האיש היחיד שלא נפסל ע"י בית המשפט, מתוך להקת הכהניסטים.

                                     גזען ושמו איתמר בן גביר

    אם איתמר בן גביר לא היה פרובוקאטור לאמני בלבד – עם חותמת ממסדית ראויה של בית המשפט הישראלי, הרי שהוא היה גם דורש את פסילתה של גב' מירב מיכאלי על רקע הכחשתה לפשעיו של סבה – שהשופט בנימין הלוי אמר במשפטו כי "הוא מכר את נשמתו לשטן". בדיוק כמו שהפולנים מנסים להכחיש את אחריותם לשואה, בתוך שטחי מדינתם, כך גם מיכאלי נוהגת לגבי סבה. בן גביר יכול היה לפנות לעו"ד רנן שור – המיצג את עמותת ניצולי יהדות הונגריה בישראל, ולקבל את הפרטים הדרושים והמפורסמים בעניין מיכאלי והכחשותיה לתפקידו של סבה בהשמדת יהודי הונגריה. את האישה הזו היו צריכים לפסול משום שהיא דוגמת ההנהגות והיחס לשואה, שמקרין אח"כ גם ההתנהגות של מועמדים נוספים ברשימת העבודה, ובראשם את היחס של מראענה לשואה. אבל איתמר בן גביר – כלאומן מצוי, גיבור על ערבייה ופוחד מאותה אחת שמחר הוא עלולה לשבת לצידו בקואליציה, ואל תתפלאו פוליטית על מה שאני כותב כאן. זו הגזענות של בן גביר עבורי.   

   

יום שלישי, 16 בפברואר 2021

חוצפה משפחתית

 

בס"ד

              חוצפה משפחתית / הרב אליהו קאופמן

    משפחת נתניהו שוברת שיאי חוצפה חדשים, שממשיכים לא רק בבניו של ראש הממשלה אלא גם בחברות המזדמנות של בניו, והפעם זו הייתה החברה המזדמנת של אבנר נתניהו, שמשתמשת בקרבתה ל"משפחה המלכותית" כדי "לצייץ" את הבלייה בתקשורת ובין השאר לבקש לדחות את חג הפורים.

     כנראה שאין "תקרת זכוכית" לחוצפת בני משפחת נתניהו. זה לא נגמר רק בהתערבויות בוטות בפוליטיקה מצד שרה נתניהו ומצד בנה יאיר, שאיש לא בחר בהם לנהל משהו פוליטי בישראל, וזה לא מסתיים בהצגתה בעבר של אותה נכרייה מנורבגיה כ"האישה הראשונה" של יאיר נתניהו, וזה אפילו לא מסתיים בהפרת חוקי "הקורונה" ע"י שרה ואבנר נתניהו אלא שהפעם באה איזו ינוקא מכרמיאל ומבקשת לדחות את חג הפורים שלנו, והינוקא הזו היא אפילו לא אשת פוליטיקאי בכיר אלא בת זוג מזדמנת של אבנר נתניהו, עוד "נסיך" של משפחת נתניהו, שמתמחית ב"ציונים" מעצבנים. לא צריך להיות אנטי ביביסט מושבע או איש שמאל רדיקלי כדי לתעב את ההתנהלות הזו, של חבורת הפרזיטים החוגגת מלכותית את מעמדה על גב בחירת אבי המשפחה בסה"כ לראש ממשלה.

                                                  הבוטים ביותר

   מאז ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן גוריון, הרי שמעולם ילדי ראשי הממשלה של ישראל לא ניצלו בציוניות ובהיתול כזה את מעמדו של אביהם כדי לנפח את החזה שלהם ושל בנות הזוג המזדמנות שלהם. אפילו בניו של אריאל שרון שהיו פעילים בפוליטיקה הישראלית, לא ירדו לביב שופכין כמו שיאיר ועכשיו אבנר, מושכים אותנו. המושג ה"סלנגי" "חוש בן שלולית", היא ההגדרה הטובה ביותר לילדי הזוג נתניהו ולבנות זוגן המזדמנות, שחוגגים פאר וגאווה של מנקי ארובות על חשבון הדמוקרטיה הישראלית, ועכשיו גם על חשבון דת ישראל. יהודים בשואה, בפוגרומים ובשאר אתרי המוות והסבל היהודיים הקימו סוכות, רקדו בשמחת תורה, שמחו בפורים, אכלו מצות בסתר וצמו בצומות שלנו רק כדי להמשיך את "נצח ישראל לא ישקר", והנה מגיעה אותו צעירונת ינוקא ומציעה לנו לדחות מועדים וקדושה רק משום בורותה וניכורה ליהדות שלנו. וזו כמובן "הציונות שלה". חבל להכביר מילים על דברי ההבל הללו אבל הן קיבלו פרסום רק משום שהילדונת הבורה הזו הפכה לבת הזוג המזדמנת של אבנר נתניהו, שבכה קשות כאשר עו"ד ברק כהן ביזה אותו בפומבי במסעדה יוקרתית, שם שהה עם בת זוגתו המזדמנת דאז. כשזה קרה חשבתי שאולי זה היה מוגזם שהרי אבנר הצטייר כפחות פרובוקטיבי מאחיו הגדול, אבל אחרי תחילת "ציוציו" שלו ובמיוחד של אותה ילדונת מכרמיאל, הרי שיתכן שעו"ד ברק כהן בכול זאת ביטא הלך רוח של גועל נפש ציבורי מחבורת אוכלי החינם שחוגגים גאווה ופאר על חשבון אביהם.

                                           ואיפה נתניהו בעצמו ?

    לגבי עמדתו של בנימין נתניהו עצמו לקשקוש האחרון של אותה נוי בר, ישנם שני צדדים אפשריים. או שנתניהו מודע לעניין ואולי אף בעקיפין הוא חושב כמו הגב' הינוקא, שיש לדחות את פורים בגלל ה"קורונה", או שפשוט הוא איבד שליטה על ענפי משפחתו, המשתמשים בציניות זולה במעמדו. אבל בשני המקרים גם יחד התמונה שלו בעניין, ואמינותו עצמה, רחוקים מלהיות פוזיטיביים. בשני המקרים הרי שמדובר במשהו חמור. או שזה מעשה רמייה שלו בהשתמשו בבני משפחתו כ"גב חוסם", או שהוא אינו יכול עוד לעצור את בני משפחתו מלקשקש וליצור פרובוקציות מכוערות על גבי התפקיד הממלכתי שלו, שמזמן הפך מדגל לסמרטוט משפחתי קלוקל.

                                                 היפרדו נא מעלינו

    אבל לסיום אני חייב להפתיע אתכם ולכתוב כי אין לי שום התנגדות שנוי בר ושאר עמיתיה משמאל ומימין, ידחו לעצמם בלבד את החגים היהודים שהם, כביכול חוגגים, לאיזה תאריכים שהם חפצים, כמובן ללא שום זכות לומר לדתיים באמת מתי לחגוג וכיצד. למעשה בישראל קיימים שני עמים יהודיים אחד הקשור ליהדות ההיסטורית, וגם אם היותו לא תמיד אדוק במצוות, הרי הוא שומר את מועדי ישראל עפ"י המסורה, וישנם "היהודים החדשים" שהפכו את חגי ישראל למזללות והם חוגגים אותם עפ"י הדמיון הפוקר שלהם, כמו שפורים למשל הפך אצל הליצנים הללו לתואם של "קרנבל ברזילאי". כאשר הללו ידחו את החגים היהודיים כאוות נפשם ו"יחגגו" אותם כיד הדמיון הטובה עליהם הרי שאז אנחנו ננשום לרווחה והם יצאו מכלל השם ישראל, בדיוק כמו שנראים בימים אלה השומרונים משכם ומחולון. אז אולי יובל לעולם כולו כי הליצנים הללו מחזיקים בחגי ישראל רק לצורך המשך היותם האליתה השלטת בארץ ישראל, ומציאת התירוץ להיותם כובשי הארץ ומשעבדי מיעוטיה ההיסטוריים.

מותה של השוליה שהקימה את המדינה

 

בס"ד

         מותה של השוליה שהקימה את המדינה /

                           הרב אליהו קאופמן

    כשמפלגת העבודה הקימה את המדינה היא נעזרה בשולייתה הדתית – מפלגת המפד"ל. המפד"ל ההיסטורית הייתה אף היא בעלת כוחות כלכליים וארגוניים אדירים, לצד שליטה במשרדים ממשלתיים ובכוח השררה. שני בנקים, תנועה קיבוצית, משק עובדים ואף חלישה על חלק מהסקטור הערבי היו מנת חלקה של המפלגה הזו – שבשנת 1958 התאחדה משתי מפלגות מפלגות, "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". עד שנת 1981 היא הייתה הנציגה היחידה של הציונות הדתית בפוליטיקה הישראלית ועם כוח פוליטי של 10 אחוזים בפרלמנט הישראלי. אבל מאז 1981 החלה הדומיננטיות שלה – בציונות הדתית, לנחות מטה, מטה והמפלגות שיצאו ממנה ופילגו אותה אף עלו עלייה. בבחירות מועד ד', שיערך במרץ 2021, לא יהיה למפלגה הזו שום נציג והיא פשוט איננה עוד, עוד לפני שמפלגת העבודה נפחה את נשמתה הפוליטית. ואילו הכהניסטים – שבשנת 1988 הוצאו מחוץ לחוק גם ע"י אותה המפד"ל ההיסטורית, מחייכים כיום כשהם לפתע הפכו ל"מיינסטרים" של הציונות הדתית ואילו אלה שהקימו את הציונות הדתית והתעלמו והחרימו את הכהניזם נפחו את נשמתם הפוליטית. אייך שגלגל מסתובב...

    בעוד שמפלגת העבודה קמה איכשהו מהקרשים הרי שהמפלגה שהקימה איתה את המדינה – מפלגת המפד"ל לשעבר, בשמה החדש, "הבית היהודי", נפטרה פוליטית ובפרלמנט הנבחר הבא כבר לא יהיה לה אפילו נציג אחד. ה"מוטציות" שיצאו ממנה – במיוחד אלה שהיו סמנייה הימניים, הם אלה שהמיתו את המפלגה הרשמית, שאיגדה בעבר בתוכה את המחנה הדתי – לאומי, זה פרש מן החרדיות שלפני למעלה ממאה שנה והקים את הברית ההיסטורית עם הציונות החילונית – השמאלית, ולימים עם הציונות החילונית הימנית. חגית משה – אותה אישה שסימנה לפני זמן קצר את הסנונית הנשית הראשונה בהנהגת הציונית הדתית, לא תהיה עוד ח"כ ואילו הציבור הדתי לאומי שעוד נותר נאמן לדרך של  המפד"ל ההיסטורית יקרע בבחירות הקרובות בין שתי ה"מוטציות" הפוליטיות שהמיתו את "הבית היהודי" – בין "ימינה" של חילוניים ימנים עם "דתיים לייט" לבין "מפלגת הציונות הדתית", זו של קיצוני המחנה הדתי – לאומי, שכרתו ברית עם מי שהיו בקרבם מוקצים מחמת מיאוס, עם הכהניסטים.

                        כש"המזרחי" ו"הפועל המזרחי" שלטו בכיפה...

     "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" קמו זו לצד זו עפ"י שני קודים של רוח ימי פרוץ הציונות. הקוד הראשון היה קוד דתי לייט – לכרות ברית עם הלאומיות החילונית היהודית ולהתנתק מהיהדות האורתודוכסית הקלאסית של "שולחן ערוך בלבד". לצד החיבור עם החילוניים הלאומיים – שמחנה השמאל הוביל אותם, החלו הדתיים – לייט הללו גם להקל באורח החיים הדתי שלהם, מבחינה אישית וחברתית גם יחד, כפועל יצא מאותה התקרבות, שהשפיעה גם דתית ולא רק פוליטית. על הבסיס הזה הוקמה תנועת "המזרחי" – שמי הוביל אותה בתחילה היה הרב ריינס. הקוד השני של אותם ימים – שליטת ערכי הסוציאליזם והרצון לשוויון חברתי וכלכלי, הקימו מיד אחרי הקמת "המזרחי" תנועה דתית לאומית נוספת שהוסיפה לעצמה את הגוון הסוציאליסטי הזה. הייתה זו תנועת "הפועל המזרחי", שאמנם הפכה, ברוח התקופה, לגדולה יותר מבין השתיים. יש לציין כי אפילו בקרב הפוליטיקה החרדית, שתורגמה אח"כ לשפה פוליטית, השפיעו הרוחות הסוציאליסטיות החילוניות של אותה תקופה – כאשר לאחר הקמת "אגודת ישראל", קמה גם מפלגת "פועלי אגודת ישראל", אבל במקרה הזה נשארה "אגודת ישראל" – שקמה ראשונה, הגדולה מהשתיים, ולימים נבלעה בתוכה "פועלי אגודת ישראל", למרות שמעולם לא היה איחוד ממשי ביניהן אלא רק חזיתות בחירות מפעם לפעם. אבל במפלגות הדתיות – הלאומיות אירע כבר בראשית ימי המדינה המיזוג בין "המזרחי" הוותיקה והקטנה יותר ל"הפועל המזרחי" המאוחרת והגדולה יותר. כך נולדה המפד"ל – שבמשך עשרות שנים היא זו ששלטה בכיפה תרתי משמע, ובמיוחד בימים שהמפלות החרדיות (אגו"י ופאגו"י) היו חלק מהאופוזיציה בפרלמנט הישראלי, ואף עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים. אבל השברים הראשונים של מפלגת המפד"ל זוהו כבר במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים. ממפלגת מרכז ושותפה קבועה בממשלות העבודה, ואף מפ"ם, הגיעה התזוזה ימינה של חלק מראשייה וחבריה עד שבבחירות 2021 יהפכו פלגי הרדיקלים למנהיגי מה שנשאר מהציונות הדתית העצמאית, ואילו אלה שחפצו להמשיך בזרם המרכזי נאבדו בנחשול הימני הקיצוני עד להיעלמם הסופי של מהפרלמנט הישראלי.

                                     הכוח שנותר ללא מפלגה

    מפלגת המפד"ל ההיסטורית איננה המפלגה היחידה שנעלמה או שהצטמקה למרות העושר הכלכלי שהיה לה, ולמרות היותה שליטה פוליטית חזקה בימים עברו. מפלגת העבודה – זו שהקימה את התנועה הציונית ואח"כ את המדינה, תעמוד שוב במבחן קיום של אחוז החסימה לאחר שבבחירות האחרונות היא הכניסה שלושה מנדטים בלבד במסגרת החזית עם מר"צ ו"גשר". למפלגת העבודה היו את מירב נכסי הציבור האפשריים – במדינה שנכסיה הציבוריים היו שייכים פעם, כמעט בלעדית, למפלגה זו. זה כלל בין השאר את "הסתדרות העובדים הכללית" – משק כלכלי שלם ואיגוד מקצועי גם יחד, זה כלל את בנק הפועלים", זה כלל גם חברת בנייה בשם "סולל בונה", זה כלל את התאחדות הספורט "הפועל" – שהייתה, כביכול, חלק מ"ההסתדרות העובדים הכללית", זה כלל את "קופת חולים הכללית", זה כלל משקים כלכליים אדירים במושבים, וכמובן את שתי תנועות קיבוציות. ולצד זאת זה כלל גם שליטה כלכלית במאחזי הכלכלה והפוליטיקה הבלעדיים של המדינה, במשך 29 שנה רצופות מאז הקמתה, וכמו כן שליטה אבסולוטית גם בהסתדרות הציונית העולמית. אבל לא לעולם חוסן. גם מפ"ם – מפלגת שמאל נוספת לצד מפלגת העבודה, הייתה פעם שלטת על תנועה קיבוצית שלמה ועל מפעלי עובדים, ואילו כיום  חבריה נבלעו במר"צ הקטנטנה, של שלושת המנדטים. ל"חירות" ההיסטורית לא היו כמעט כוחות כלכליים (מלבד ארגון הספורט הקטן ששמו בית"ר ו"קופת חולים לאומית") כשקמה המדינה אבל היא הצליחה לבלוע לתוכה את מפלגת "הליברלים", במסגרת איחוד הליכוד, ול"ליברלים" היה משק כלכלי ומוסדות גדולים כמו "קופת חולים מכבי", ארגון הספורט "מכבי", כול התאגדויות הכפריים וכו'. גם למפלגת "פועלי אגודת ישראל" היו מוסדות כלכליים כמו כמה קיבוצים ומושבים וכמובן בנק משלה ("בנק פועלי אגודת ישראל") אבל גם המפלגה הזו נבלעה בתוך מפלגה אחרת – היא נשאבה לתוך "אגודת ישראל". כול האוצרות הכלכליים הללו עדיין קיימים – והפכו עם השנים ליותר ממלכתיים (חוץ ממוסדות פאגו"י – שמשפחת ורדיגר השתלטה עליהם  - ברובם...), אבל הכוחות הפוליטיים הללו כבר מזמן מתו או שהם מפרפרים למוות הפוליטי. לכן לא פלא הוא שגם המפד"ל הגיעה ל"מוות הפוליטי" שלה, למרות שבעבר היו לה מוסדות וכוח כלכלי לא מבוטל – מימי הקמת התנועה הציונית ואח"כ עם הקמת המדינה. גם למפד"ל הייתה תנועה קיבוצית עם שלל מושבים דתיים – חלקאיים, עם שני בנקים ("המזרחי" – בנק כללי, ו"טפחות" – בנק למשכנתאות) ועם תנועות חינוכיות של בתי הספר של "הממלכתי – דתי" ושל "חורב". כמו אצל "הליברלים", מפ"ם ו"העבודה" הרי שגם העושר הכלכלי של המפד"ל ממשיך להתקיים – וגם שם הוא הפך ליותר ממלכתי. אבל להבדיל מכול השאר הרי שציבורה של מפלגת המפד"ל לא נעלם רעיונית כגוש אלא נותר בייחודו הרעיוני ורק ה"מוטציות" שיצאו ממפלגה זו בלעו את הציבור הזה. מצביעי "המפלגה הליברלית", שנעלמה בליכוד, כבר אינם איתנו מזמן וייחודה הרעיוני כבר מזמן נמחק והפך לייחודן של כמה מפלגות אחרות. חברי פאגו"י נבלעו רעיונית בתוך אגו"י ומיעוטם גם ב"דגל התורה". הרעיון החרדי – לאומי – סוציאליסטי שלה אבד מזמן. ואילו מפ"ם – של השמאל הציוני, הצטמקה רעיונית גם בתוך קיבוצי "הקיבוץ הארצי" שלה, עד שאלה שהיו חלק מרעיונותיה הסוציאליסטים הרדיקליים – ציוניים הפכו אפילו למיעוט רעיוני בתוך מר"צ, שעוד מדברת על "שמאל ציוני". את מקומם של אנשי המרכז והשמאל המתון של מפלגת העבודה כבר מזמן תפסו מפלגות מרכז ושמאל מתחלפות ויציבות יותר מזו של מפלגת העבודה, שבעשור האחרון כבר גססה כמה פעמים ושוקמה לתחייה פוליטית, ושוב כמעט שנעלמה פוליטית. עניין ה"סוציאל דמוקרטיה" של מפלגת העבודה איננו עוד אורח חיים ממשי של ציבור פועלים או ציבור של עצמאיים. הסוציאליזם פשט את הרגל גם בקיבוצים. אבל הדתיות הלאומית – זו שמיוצגת בחבישת כיפות סרוגות ובאורח דתי ליבראלי יותר מהחרדים, עדיין חיה, בועטת ונושמת וגם גדלה דמוגרפית. בתי הכנסת הדתיים – לאומיים רק מתרבים, ההתנחלויות שוקקות בציבור דתי – לאומי , בצבא הדתיים הלאומיים הם דווקא כוח עולה וגם בערים חילוניות נראים לא מעט חובשי כיפות סרוגות. אז למה המפד"ל בכול זאת פשטה את הרגל פוליטית ואלקטוראלית ?

                                          העיקרון שהפר את האיזון

   פיתרון חידת היעלמותה של המפד"ל ההיסטורית – על גלגולה ה"פרסומי" ששמו "הבית היהודי", נעוץ כבר ביום היווסדה, בראשית המאה העשרים. באותם ימים ויתרו רבניה וראשייה – הרבנים ריינס, בר אילן וקוק, על היותם קשורים בלעדית לבסיס הדתי – תורתי בלבד והעניקו לעניינים ה"לאומיים" - החילוניים כמעט את אותו משקל השקפתי שהעניקו לרעיונות הדתיים. ההכלאה הזו – בין דתיות לחילוניות, גם פרמה לא מעט משמירת המצוות הקשיחה, בהיותה מנת חלקו של הציבור התורתי המזרח והמרכז אירופאי טרום קימת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". לימים אמנם הציבור הדתי לאומי יגדל ויפרח אבל גם יפנים כי כדי להתקיים כציבור דתי – לאומי הוא איננו זקוק בכול תנאי למפלגה דתית דווקא. להבדיל, הרי שאצל היהדות החרדית הדת עומדת לא רק במרכז ההוויה הקיומית של הציבור החרדי אלא שהיא הקיום היחיד שלה, ומול משטר חילוני בארץ ישראל הרי שעפ"י הגישה החרדית הקלאסית תמיד המסגרות הפוליטיות של החרדים תהיינה חרדיות בלבד. בימי כהונתו של ח"כ אורי אורבך המנוח – כח"כ ושר של "הבית היהודי", הוא פלט פעם כי "הדת היא דבר מרכזי חשוב אבל יש גם דברים אחרים". ה"דברים האחרים" הללו הם לאומיות, ספורט, התיאטרון ועוד מיני "דברים אחרים". לעומת זאת ההשקפה החרדית מעמידה את הדת לא רק במרכז אלא באופן בלעדי ואבסולוטי וכול מה שמתרחש מסביב נובע ממנה. זהו ההבדל בין ההשקפה הדתית – לאומית של תנועות "המזרחי" לבין בסיס האם החרדי, ממנו התנתקו אנשי "המזרחי" לפני למעלה ממאה שנה. ההבדל הזה הביא לימים לכך שהציבור הדתי לאומי חשב שאפשר להמשיך להיות דתי לאומי בלי מסגרת מפלגתית מחייבת משלו. מהקמת המדינה – בשנת 1948, ועד שנת 1981 הצליחה איכשהו "המפלגה הדתית לאומית" – תחילה כפדרציה של שתי "המזרחיות" ואח"כ כמפלגה מאוחדת, להיות מאוחדת בעניין היותה הכתובת הכמעט בלעדית לכול חובש כיפה סרוגה ולכול מי שהגדיר את עצמו כ"דתי לאומי". בימים שהשמאל שלט במדינה ואילו החרדים הסתגרו במפלגות שלהם הבין הציסבור הדתי לאומי כי המסגרת שלו היא שני חלקי "המזרחי" – ולימים המפד"ל המאוחדת. גם העולם החילוני – כולל הימין של "חרות", ולימים של גח"ל ותחילת ימי הליכוד, לא שאפו לנגוס בהוויה הדתית – לאומית, שתמיד הייתה שייכת למפד"ל. אבל תהליכים חדשים – דווקא שהחלו בתוך המפד"ל, הולידו מציאות אחרת, עד שהמפד"ל ו"הבית היהודי" לא היו כבר רלוונטים להמשך פריחתה וקיומה של היהדות הדתית – לאומית. 

                                       ראשית ימי הכוח הפוליטי

     בשנת 1948 מונתה "מועצת המדינה הזמנית" בה היו חברים 37 חברים ומתוכם לתנועות "המזרחי" היו חמישה נציגים – שלושה ל"מזרחי" ושניים ל"הפועל המזרחי". הם היו בהנהלת המדינה יחד עם מפא"י ההיסטורית. למרות שהיה ברור כי הכוח של "הפועל המזרחי גדול פי כמה הרי שהשלטון העניק ל"מזרחי" יתרון של נציג אחד, אולי מסיבות היסטוריות. אבל שנה אח"כ – בבחירות לפרלמנט הראשון, כבר היו הדברים שונים והפוכים לגמרי. או – אז, בשנת 1949, הוקמה "החזית הדתית" שאליה חברו שתי מפלגות "המזרחי", לצד שתי המפלגות החרדיות. "הפועל המזרחי" – המפלגה הצעירה יותר מבין מפלגות "המזרחי", הייתה גדולה בהרבה מאחותה הבכירה לא מעט בזכות מנגנון העובדים ומערכת "הקיבוץ הדתי" שהיו מאחריה, בימים שגם מפלגות דתיות, ואף חרדיות (פאגו"י למשל) הושפעו מהלך הרוח הסוציאליסטי של אותם זמנים, שהגיע מרוסיה ומפולין, שם צמח הישוב הציוני שהיגר לארץ ישראל. במסגרת "החזית הדתית" – שזכתה לשישה עשר מנדאטים בבחירות הראשונות (מתוךמאה ועשרים ח"כים), הרי שלמפלגות "המזרחי" היו 11 מנדטים כשל"הפועל המזרחי" היו 9 ול"מזרחי" היו רק שניים. בשנת 1951 - שנתיים אח"כ, נערכו בחירות חדשות, לפרלמנט השני, ואז כבר פורקה "החזית הדתית" וגם מפלגות "המזרחי" רצו בנפרד. "הפועל המזרחי" קיבלה שמונה מנדטים ואילו "המזרחי" רק שניים. בבחירות לפרלמנט השלישי – בשנת 1955, רצו שתי מפלגות "המזרחי" יחדיו תחת הכותרת של "חזית דתית לאומית" כשיחד הן הכניסו 11 מנדטים (9 ל"הפועל המזרחי" ו-2 ל"מזרחי") אך הן היו עדיין היו בבחינת מפלגות עצמאיות, כול אחת בנפרד. בשנת 1958 התאחדו פלגי "המזרחי" ואז הוקמה המפד"ל ("המפלגה הדתית – לאומית"). בשנת 1959 – בבחירות לפרלמנט הרביעי, כבר התמודדה מפלגת המפד"ל המאוחדת, שקיבלה את מספר המנדטים הגבוה ביותר שלה , 12 במספר, שיא שחזר על עצמו אך לא נשבר. מאז – ולאורך 22 שנה לערך הייתה המפד"ל לשותף העיקרי של מפא"י ההיסטורית (ולימים המער"ך) בהנהגת המדינה, עם כוח שנע בין 10 ל-12 מנדטים, עד לבחירות 1981. אבל לאחר מלחמת ששת הימים – ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, החלו לנשוב ביהדות הדתית – לאומית רוחות פוליטיות חדשות, שלמעשה יצרו את ה"מוטציות" הפוליטית לימין – אך גם לשמאל, שלימים פילגו את הכוח הדתי לאומי, לא רק בינו לבין עצמו, אלא התנודתותו לכיוון חיבורים עם גורמים חילוניים, על רקע העדפת "העניין הלאומי" על פני הבסיס הדתי.

                                    תחילת הקרבות על הכיפה

     בשנת 1974 קמה תנועת "גוש אמונים", תנועת דתית – לאומית שמשכה ימינה. עד אז המפד"ל הייתה מפלגה דתית עם השקפות מרכז לא קיצוניות. אנשי "גוש אמונים" דגלו בישוב ב השטחים שנכבשו אחרי מלחמת 1967, על חשבון הורדת הדמוגרפיה הערבית באותם שטחים כבושים, במיוחד במחוזות יהודה ושומרון, אך גם ברצועת עזה, "בפתחת רפיח", במדבר סיני, ואף ברמת הגולן. לראשונה קמה תנועה דתית – לאומית מחוץ למפלגה ולמנגנונה, והיא הייתה מורכבת מרבנים צעירים שלא היו חלק ממנגנון המפלגה הישן והממושמע. בין ראשי התנועה הללו נמנו הרב משה לווינגר, חנן פורת, הרב מנחם פרומן, הרב יואל בן נון, מנחם פליקס, דניאלה וויס, בני קצובר, גרשון שפט, אורי אליצור והח"כים הצעירים זבולון המר ויהודה בן מאיר. הם היו המשך לאלה שלאחר הפסח במלון "פארק" בחברון – בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים, התנחלו בקריית ארבע וביקשו בעלות על חברון. החבורה הזו החלה בבניית התנחלויות לא מורשות והעמידה את המפד"ל בבעיה עם אנשי שלטון המער"ך, לו הייתה המפד"ל מחויבת קואליציונית. סיעת "הצעירים" במפד"ל (המר ובן מאיר) הפכה לאופוזיציה לראשי המפד"ל המתונים בפרט ולקואליציה עם המער"ך בכלל. המנהיגים הצעירים הללו, שהקימו את "גוש אמונים",  היו לימים גם אלה שיפרשו – יחזרו, ושוב יפרשו מהמפד"ל לטובת חיבורים עם הימין החילוני הקיצוני כמו "התחייה" ו"מולדת". לימים חזרו המר (שאף כיהן כיו"ר המפד"ל) ובן מאיר (סיים כחבר מפלגת העבודה!...) מדעותיהם הקיצוניות, בדומה ליואל בן נון ולמנחם פרומן, אבל את מה שהם זרעו כבר לא ניתן היה לעקור. במפד"ל החלו להבין שנגמרו הימים שבהם עמדות רעיוניות ופעולות פוליטיות נקבעו בתוך מוסדות המפלגה בלבד. את הכוח הרוחני וההשקפתי להרמת נס המרד היותר לאומני מאשר דתי נתן – באותם ימים, ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב אברהם יצחק קוק, שהיה בעצם המאור הציוני – דתי החזק ביותר עד שנת 1932, עת נדרש לישיבה של מעלה. הלחץ – לאקטיביות של "כיבוש הקרקע" מחדש, והפעם בשטחי הכיבוש של 1967, הביא גם מנהיגים מרכזיים ושקולים במפד"ל, כיוסף בורג למשל, לחוש כי יש לפנות ימינה מ"הברית ההיסטורית" עם תנועת העבודה ועם "הליבראלים העצמאיים". לא לחינם פרשה המפד"ל – בשנת 1976, מממשלת רבין הראשונה, ולאו דווקא בשל אותו תירוץ שמצאה - כניסת מטוסים לישראל בעצומה של שבת קודש. הבחירות שהוקדמו למרץ 1977 מצאו למחרתן את המפד"ל – שהייתה עד אז מפלגת מרכז, בברית חדשה, עם הליכוד הרויזיוניסטי, שמננו הסתייגה שנים רבות וארוכות.

                                 תחילת השקיעה האלקטוראלית

     בחירות 1977 הביאו עימם מהפך במדינה, אך גם במפד"ל. המפד"ל הפכה לשוליה החדשה, והפעם של הליכוד, שכבש בסערה ולראשונה את השלטון בישראל. למעשה כבר הייתה זו תחילת סופה הפוליטי של המפד"ל, עד להיעלמותה מהפרלמנט הישראלי, עוד לפני בחירות 2021. בארבעים ושלוש השנים הללו עברה המפד"ל תהליכים פוליטיים שהפרידו לבסוף בין הציבור הדתי – לאומי לעיקרון ההצמדות שלו למפלגה פוליטית ודתית בלבד, רק מתוך עקרונותיו דתיים. הכול החל דווקא ברעם אדיר ובשמחה גלויה. גם יוסף בורג – המנהיג הבלתי מעורער שלה, הסב פניו ימינה ולכיוון הלאומני, לא מעט כדי לא לאבד את השליטה במפלגתו, מול הכוחות הלאומנים העולים. בבחירות 1977 חזרה שוב המפד"ל לזכות ב-12 מנדטים ובתיקי ממשלה מרכזיים. אבל דווקא מנחם בגין – ראש הממשלה החדש מטעם הליכוד, הצליח להעניק למפד"ל מעין "חיבוק דב", שממנו החלה נסיגת בוחרים חובשי כיפות סרוגות למתלעות המפלגה החילונית שבשלטון, לימין של הליכוד, שבגין צייר אותו כ"מסורתי – יהודי", ולא עוד כציוני – רויזיוניסטי. על רקע אותם ימים – שהלאומנות גאתה על פני היהדות במפד"ל, נאלצו עסקני המפלגה הוותיקים, ובראשם דר' יוסף בורג, לבלוע "צפרדע" קיצונית נוספת. הרב צבי יהודה קוק – הרב המוביל דאז בציונות הדתית, שהיה גם נץ בכוון הלאומני והטריטוריאליסטי, לא הסתפק בשני העסקנים הימניים יותר דאז, זבולון המר ויהודה בן מאיר- כסמניו הימניים, אלא שכפה דמות תורתית וימנית גם יחד,    בשם הרב חיים דרוקמן. הרב קוק ידע היטב שדעת עסקנים דתיים יכולה להשתנות בפוליטיקה ובלחצי החוץ ולכן הא דרש איש תורה ורב שיהיה חלק משורשי המקורות ההשקפתיים בעניין רדיקליותו הימנית. ואמנם לימים הוכח מה ההבדל בין הרב חיים דרוקמן להמר ובן מאיר, שנסוגו מניציותם לעמדות פשרניות בנושא ארץ ישראל. הרב חיים דרוקמן היה אחד מ-12 ח"כי המפד"ל שחברו לממשלת בגין. משנת 1977 ועד 1981 אירע עוד אירוע שלימים הייתה לו השפעה ישירה על תחילת אי נאמנותם של פוליטיקאים ומצביעים דתיים לאומיים למפלגתם ההיסטורית. זה היה חוזה השלום עם מצרים. ההחלטה לפנות את "פתחת רפיח" ולהרוס את העיר ימית החלו להקרין גם חששות על עתיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון בעיקר, ואף על עתיד רמת הגולן. החלק הלאומני – דתי במפד"ל ובקרב הציונות הדתית תפח והוא כבר לא היה יכול להסכים לפשרות עתידיות על שטחי ארץ ישראל גם אם מפלגתו הייצוגית תהיה חלק מהן, כפי שהייתה חלק מהסכם השלום עם מצרים. מהעבר השני הליכוד כבר לא הייתה עוד מפלגת העבודה האנטי דתית ושינתה את פנייה בעקבות מנהיגותו החדשה של בגין – שהכניס לקואליציה שלו גם את החרדים, שמאז 1953 לא היו חלק משום קואליציה. לליכוד הצטרפו יותר ויותר יהודים מסורתיים ואילו הרויזיוניזם הדוגמטי והאנטי דתי לא שלט בה יותר. הדבר פתח צוהר לחובשי כיפות סרוגות רבים – מהציבור הפחות דתי ואדוק (במיוחד ליוצאי עדות המזרח) למצוא בית בליכוד ללא חשש של התנגשות אינטרסים אנטי דתית. דוד לוי, משה קצב, עובדיה עלי, משה ניסים, מאיר כהן אבידוב ואחרים היו כוח עולה של יוצאי עדות המזרח ושומרי שבת שהליכוד הציג בקדמת מנהיגותו.

                                            הפרץ של 1981

   ואמנם בחירות 1981 הולידו את הבריחה הגדולה של מצביעי הציונות הדתית לעבר מפלגות אחרות – שכבר היו בבחינת אינטגרציה עם החילוניים, על בסיס שאיננו דתי דווקא. מתוך 12 המנדטים של 1977 נותרו למפד"ל – שלאחר בחירות 1981, רק שישה מנדטים. המפלגה הדתית – לאומית האולטימטיבית איבדה מחצית מכוחה בבחירות 1981! שתי מפלגות שקמו בשנת 1981 גזלו לה בעיקר את קולותיה ההיסטוריים. הראשונה הייתה מפלגת תמ"י – שהייתה בשר מבשרה של הציונות הדתית. שר הדתות לשעבר – אהרון אבו חצירה, יצא לדרך חדשה על רקע טענות הקיפוח של יוצאי עדות המזרח במפד"ל ועל רקע העמדתו לדין, בטענה כי יוסף בורג, ראש מפלגתו, הוא זה שפתח לו את התיק הפלילי הזה. ה"קש ששבר את גב הגמל" והוביל לפילוג הייתה אי ההסכמה של ראשי המפד"ל לאשר ברשימתם את מועמדו של אבו חצירה, בן ציון רובין, בין המקומות הריאליים של הרשימה. אבו חצירה הקים את תמ"י ("תנועת מסורת ישראל") ולימד באופן מעשי כי לא רק שאפשר לפלג את המפד"ל אלא שציבור חובשי כיפות יכול להתחבר פוליטית גם לחילוניים כמו אהרון אוזן – שר החקלאות לשעבר ממפלגת העבודה, ולקבוצת אינטלקטואליים מזרחיים מהשמאל בכלל, בשם "ישראל זה אני", בראשות ויקי שירן המנוחה. הציבור הדתי – לאומי נוכח לפתע כי הדבק העדתי והחברתי חזק יותר מן הדבק הדתי, גם אצל חובשי כיפות. תמ"י קיבלה שלושה מנדאטים בבחירות 1981. המפלגה השנייה – שבבחירות 1981 זינבה בגלוי נגד האיחוד ההיסטורי – פוליטי של הציונות הדתית, הייתה מפלגת "התחייה". בתחילת התהוותה היא הייתה מפלגה ימנית חילונית שקמה כבר בשנת 1979 עקב הסכם השלום עם מצרים, שהוליד אח"כ את החזרת "פתחת רפיח" למצרים, ורמזה על עתיד יו"ש בהסכמים עתידיים עם ירדן והפלשתינאים. שני ח"כ הליכוד – גאולה כהן (מתנועת "החרות" שבגח"ל שבליכוד) ומשה שמיר (מנאמני "ארץ ישראל השלימה" שבחטיבת לע"ם) פרשו מסיעת הליכוד והקימו את "התחייה". כבר בשלב הקמתה – בסקטור החילוני, נשברו המחיצות. אנשי "חרות" לשעבר, ורויזיוניסטים בנשמתם, ובראשם ח"כ גאולה כהן ממחתרת הלח"י לשעבר, הקימו את "התחייה" לצד יריביהם מתמול שלשלום, מתנועת העבודה. כבר לאחר מלחמת 1967 – משנכבשו יהודה, שומרון, חבל עזה, מדבר סיני ורמת הגולן, הוקמה תנועת "ארץ ישראל השלימה" שאיגדה בתוכה את אנשי תנועת העבודה, בטענה שישוב השטחים הכבושים החדשים הם בעצמם המשך מסורת של תנועת העבודה מימי "חומה ומגדל", ואף התקיים אז חוג אקטיביסטי בתנועת העבודה ששמו היה "חוג עין וורד". בין ראשי התנועה הזו עמדו הסופר נמשה שמיר – איש מפ"ם לשעבר, וצבי שילוח, איש מזכירות מפא"י לשעבר. כשהוקמה "התחייה" התחברו אותם אנשי ימין לשעבר מ"חרות" לאנשי השמאל לשעבר מ"נאמני ארץ ישראל השלימה", כפי שכבר אירע בהקמת "הרשימה הממלכתית" לאחר מות בן גוריון, כשאנשי הרשימה הזו – של בן גוריון, חברו לאנשי "המרכז העצמאי" הרויזיוניסטים, שפרשו מ"המרכז החופשי", ונכנסו עימם לחטיבת לע"מ בליכוד. אבל הפעם בנו את "התחייה" כתנועה עצמאית מהליכוד ומתנועת העבודה גם יחד. ואז – בבחירות 1981 ממש, חברה הצלע השלישית שהייתה שותפה למפלגת "התחייה": הצלע הדתית – לאומית. חנן פורת – מראשי מקימי "גוש אמונים", הרב וולדמן , דניאלה וויס, גרשון שפט ובני קצובר, כולם מאנשי הציונות הדתית, הצטרפו ל"התחייה" והוכיחו כי הקשר הלאומי והטריטוריאלי חזק יותר אצלם מאחדותם הדתית עם מפלגת האם שלהם, עם המפד"ל. גם "התחייה" זכתה בשלושה מנדטים בבחירות הללו, כשחנן פורת הוא המנדט הדתי שלה. יש לציין שבבחירות 1981 נעו גם לא מעט מחובשי הכיפות הסרוגות והצביעו ישירות לליכוד. משבר 1981 הייתה תחילת ההידרדרות של המפד"ל, והיא המשיכה גם למערכות הבחירות הבאות – במשך ארבעה עשורים אח"כ. המשבר עם המצביעים הספרדים לצד בריחת הכיפות הסרוגות לכיוון הלאומנות על חשבון ההתרכזות רק בדת, היו בעצם שתי הצרות שהביאו ארבעה עשורים אח"כ להיעלמותה של המפד"ל.

                                            השנים הקשות

      כבר בשנת 1984 ניחתה על המפד"ל "מכה ספרדית" נוספת. למרות שתמ"י נפלה בבחירות 1984 למנדט בודד ואח"כ נעלמה בבטן הליכוד הרי שהקולות הללו לא חזרו למפד"ל אלא המשיכו לליכוד – על כיפותיהן הסרוגות, ומנגד קולות ספרדים דתיים נוספים נפלו מהאלקטוראל של המפד"ל. בשנת 1984 קמה ש"ס – היא הייתה בבחינת סיפור חדש וחוזר של תמ"י אבל בנוסח החרדי. בני עדות המזרח החרדים הקימו מפלגה עצמאית מ"אגודת ישראל", שעד אז הייתה הכתובת של החרדים המזרחיים. הרב שך – הרב המנהיג של המחנה הליטאי – אשכנזי, עמד מאחורי ההקמה הזו ופילג את "אגודת ישראל". לצד קולותיהם של חרדים מזרחיים וחרדים ליטאים קיבלה ש"ס גם קולות רבים שהיו הקולות המזרחיים שברחו מהמפד"ל לתמ"י בשנת 1981, עם קולות של מזרחיים רבים שנטשו את המפד"ל גם בשנת 1984. במקביל "התחייה" התאחדה עם "צומת" של הרמטכ"ל לשעבר, רפאל איתן, וזכתה לחמישה מנדטים. הקבוצה הדתית – לאומית ב"התחייה" רק גדלה. את המכה הפוליטית השלישית, של בחירות 1984, חטפה המפד"ל ממי שהוצנח אליה כח"כ בשנת 1977 ע"י הרב צבי יהודה קוק, ולאחר מות הרב קוק (1982) הפך המוצנח לעצמאי. היה זה הרב חיים דרוקמן שהקים אף הוא מפלגה ימנית של דתיים סרוגים בשם "מורשה", יחד עם מפלגת פאגו"י החרדית. השתיים קיבלו ב-1984 שני מנדטים אך ב-1986 התפרקה המפלגה הזו והרב דרוקמן חבר שוב למפד"ל, שבשנת 1984 ירדה לשפל מנדטים נוסף, של ארבעה בלבד. לימים יהפכו המגמות הללו – של נשירת מזרחיים חובשי כיפות סרוגות לליכוד ולש"ס, ונשירת בני הכיפות הסרוגות הלאומניות ללווייני הימין הסרוגים, שמעבר לליכוד, לתופעה קבועה עד להיעלמותה של המפד"ל. בתחילה "התחייה" הייתה הכתובת של לוויני הסרוגים מימין, ולאחר נפילתה, בשנת 1992, הפכו "האיחוד הלאומי", "מולדת", ימינה" ולבסוף אף "עוצמה יהודית" הכהניסטית לשואבי הכיפות הסרוגות הללו, מבאר הציונות הדתית. לקראת סוף שנות השמונים של המאה העשרים נגדע עוד אבר פוליטי מהמפד"ל ההיסטורית בדמות מפלגת "מימד". זו הייתה ריאקציה הפוכה לסרוגים הימניים. אלה היו חובשי כיפות סרוגות, שמצעם המדיני היה יוני, משהו בין העבודה למר"צ. את המפלגה הזו הקימו הרבנים יהודה עמיטל ומיכאל מלכיור. בשנת 1988 לא נכנסה המפלגה הזו לפרלמנט הישראלי אבל גם היא גנבה קולות רבים מהמפד"ל. בין 1999 ל-2009 הפכה "מימד" לחטיבה במפלגת העבודה ומלכיור אף שימש כ"שר התפוצות". בין 1999 ל-2001, בממשלתו הקצרה של אהוד ברק.

                                        שנות התשעים

    בין 1988 ל- 1966 דשדשה המפד"ל עם שישה מנדטים בלבד. למרות שחנן פורת והרב חיים דרוקמן חזרו אליה משנת 1988 הרי שהעובדה הזו לא בסייעה לה אלקטוראלית. רבים מהסרוגים החדשים המשיכו להצביע לש"ס, לליכוד, ל"התחייה", ל"מימד" ואפילו ל"מולדת" שקמה ע"י האלוף במיל. רחבעם זאבי החילוני (בשנת 1992 קיבלה "מולדת" שלושה מנדטים ושניים משלושת ח"כיה היו חובשי כיפות, ובראשם ראש ישיבת "נחלים", הרב יוסף באגד). בשנת 1996 הייתה הארה מסוימת כאשר המפד"ל קיבלה תשעה מנדטים אך בעיקר בגלל שבבחירות הללו אפשר היה להצביע בשני פתקים – אחד למפלגה והשני לראשות הממשלה, אך משנת 1999 שוב נפלה המפד"ל והפעם לחמישה מנדטים בלבד. לא במקרה באה נפילת 1999, למרות שגם אז הצביעו בשני פתקים. שוב קמה אז מפלגה מתחרה של כיפות סרוגות לאומניות – שאף הם דמו ל"התחייה", בהתחברם לחילוניים, אך הפעם היחס היה בין שווה לרוב דתי – לאומי במפלגה החדשה. חנן פורת פנה שוב לכיוון הזה ועימו פנו אנשי מפד"ל לשעבר כצבי הנדל, בני אלון ואורי אריאל, לצד תנועת "מולדת" של רחבעם זאבי. באותם ימים כבר גדלה אוכלוסיית המתנחלים הדתיים ביו"ש, והללו הצביעו ברובם למפלגה הזו ששמה היה מפלגת "האחוד הלאומי", משום הזהות היותר לאומנית רדיקלית שלה. בשמנת 2003 קבלה המפד"ל שישה מנדטים אך ה"איחוד הלאומי" קיבל כבר שבעה מנדטים, כשהוא כולל גם חילוניים ממפלגות "מולדת" ו"ישראל בתנו" של ליברמן. בשנת 2006 נעשה ניסיון חדש לאחד את כול הסרוגים ורשימה משותפת של המפד"ל וה"איחוד הלאומי" קיבלה תשעה מנדטים אך למפד"ל היו בה רק שלושה מנדטים. כך הפכה מפלגת "האחוד הלאומי" – על שותפיה החילוניים, למפלגה הגדולה בציונות הדתית, על חשבון המפד"ל. בשנת 2009 נחלה המפד"ל את המכה הגדולה ביותר שלה – למרות שבשנת 2008 החליפה את שמה ל"בית היהודי", כדי שיחזרו אליה בוחריה הסרוגים. "הבית היהודי" קיבל רק שלושה מנדטים ואילו "האיחוד הלאומי" קיבל שוב יותר ממנה - ארבעה מנדטים. בשנת 2013 נראה היה ש"הבית היהודי" חוזר לימייה הגדולים של המפד"ל אבל עד מהרה הסתבר כי ניסיון התקומה היה מלאכותי בלבד.

                                             בין בנט לסמוטרי'ץ

    ח"כ אורי אורבך המנוח הביא ל"בית היהודי" – ערב בחירות 2013, את נפתלי בנט, שהחל זמן מועט קודם לכן לחבוש כיפה קטנטנה, ועימו הגיעה מועמדת חילונית בשם איילת שקד. השניים היו בעבר מאנשיו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו, בתוך הליכוד. גם "האיחוד הלאומי" הצטרף לברית הזו. אבל "השידוך" הזה כבר צלע מתחילתו. בנט ניסה יותר ויותר לשריין ברשימתו יחילוניים. ינוון מגל – עיתונאי חילוני, צורף לרשימה של משורייני בנט ואו - טו - טו עמד גם שחקן כדורגל חילוני בשם אלי אוחנה להיכנס לרשימתו של בנט אבל מחאת הדתיים של "הבית היהודי" ושל "האיחוד הלאומי" גרמה לאוחנה לוותר בעצמו על הרעיון. למרות הכול קיבלה הרשימה 12 מנדטים ובציונות הדתית החלו להיזכר בימים עברו. שנתיים אח"כ כבר ירדו המנדטים – בבחירות 2015, של "הבית היהודי" המורחב, לשמונה בלבד. לקראת המועד הראשון של בחירות 2019 ניתקו בנט ושקד מ"הבית היהודי" ואף נותרו מחוץ לפרלמנט. "הבית היהודי" עם "האיחוד הלאומי" ועם "עוצמה לישראל הכהניסטית קיבלו רק חמישה מנדטים. וזה היה גם סיפור חדש מעורר חמלה עד לאן הידרדרה הציונות הדתית.

                                          הכהניסטים נוקמים

     כבר לפני בחירות 2019 הראשונות טען נתניהו כי רוב הציונות הדתית בכלל נמצאת בתוך מצביעי הליכוד והוא גם סימן כמה משרי וח"כי הליכוד חובשי הכיפות ככאלה, כמו אדלשטיין, חוטובלי, אלקין ואחרים. קשה לומר שנתניהו שגה בטיעוניו. והנה – במצב הזה, כאשר רוב הציונות הדתית בכלל איננה מצביעה עוד למפלגותיה, פנו "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" לקבלת עזרה ממקור פחות צפוי – מהכהניסטים. בשנת 1988 הוצאה תנועת "כך" של מאיר כהנא מחוץ לחוק. הליכוד – והמפד"ל לצידו, היו אלה שיזמו את ההוצאה הזו. עד לבחירות 2019 היו הכנהניסטים מוקצים מחמת מיאוס בציונות הדתית, כשהאחרונים בכלל טוענים שהכהניזם נע בין הליכוד לחרדים הזויים. כניסתו של ח"כ מיכאל בן ארי לפרלמנט של 2009, ברשימת "האיחוד הלאומי", החזירה מעט מהלגיטימציה לכהניסטים, לאחר שבן ארי התגאה שוב ושוב בהיותו תלמידו של כהנא. למרות כול זאת הרי שבבחירות 2013 הצטרף אמנם "האיחוד הלאומי, לרשימת בנט המאוחדת אבל בן ארי ואריה אלדד (שניים מח"כי "האיחוד הלאומי") נדחו מרשימת האיחוד הגדולה של הציונות הדתית בשל החשד ב"כהניזם". הללו הקימו עם שאר הכהניסטים (ברוך מרזל, בני גופשטיין ואיתמר בן גביר) את רשימת "עוצמה לישראל" אך לא עברו את אחוז החסימה. גם בשנת 2015 לא הוכרו הכהניסטים כחלק מ"הבית היהודי" המורחב של בנט והם רצו שוב ברשימת "עוצמה לישראל", והפעם בראשות יו"ר ש"ס המודח, אלי ישי, אך גם הפעם הם נשארו בחוץ. נסיגתו של בנט מ"הבית היהודי" המורחב הביאה לכך שהללו צרפו אליהם את המוקצים מחמת מיאוס של יום האתמול – את הכהניסטים, וביחד עימם הם קיבלו חמישה מנדאטים, כאשר מיכאל בן ארי נפסל ע"י בית המשפט מרשימת "הציונות הדתית" של "הבית היהודי" והאיחוד הלאומי", עוד לפני המועד הראשון של בחירות 2019. אח"כ נפסלו גם ברוך מרזל ובני גופשטיין ואילו איתמר בן גביר נותר הלא פסול היחידי מבין ראשי הכהניסטים. במועד השני חזר בנט ואיחד את "הבית היהודי"  המורחב תחת מנהיגותו ותחת השם "ימינה", ואילו "עוצמה לישראל" נשארה שוב בחוץ, תרתי משמע. "ימינה" קיבלה שבעה מנדטים אבל "הבית היהודי" נדחק הצידה באיחוד הלה, כש"ימינה" המקורית של בנט ו"האיחוד הלאומי" של בצלאל סמוטרי'ץ מפילים מה שעוד נשאר מהמפד"ל ההיסטורית. גם בבחירות מועד ג' נותרו הכהניסטים מחוץ לרשימת "ימינה, ואילו "ימינה" זכתה בשישה מנדאטים, כשהרב פרץ – מ"הבית היהודי" ההיסטורי, נותר הנציג היחיד בח"כים הללו שמקורותיו מהמפד"ל ההיסטורית. ניתוקו של בנט שוב מהציונות הדתית – לקראת בחירות 2021, והפיכת רשימתו "ימינה" לרשימה חילונית עם מעט דתיים, שוב הותירה את הציונות הדתית בצרות. לראשות "הבית היהודי" נבחרה חגית משה אבל רוב חברי המפלגה פרשו והצטרפו ל"ימינה" של בנטו או ל"איחוד הלאומי" של סמוטרי'ץ, ואילו מנגד הוכח כי "עוצמה יהודית" הכהניסטית היא בעלת כוח אלקטוראלי משמעותי, וכך הותירו סמוטרי'ץ מ"האיחוד הלאומי" ועימו הכהניסטים את "הבית היהודי" ללא נציג ברשימת "הציונות הדתית", אותה הקימו שוב ללא בנט. הרב חיים דרוקמן קרא אמנם למצביעי "הבית היהודי" להצביע לרשימת "הציונות הדתית" אבל כול זאת ללא שום נציגות ל"בית היהודי", שנפח את נשמתו הפוליטית.

                                            אותה אמרה אומללה...

   מבחירות 2019 ואילך הסתבר כי לאור נפילת מחיצות האיחוד בציונות הדתית הרי שחלק מבני הציונות הדתית פנו גם למפלגות שמאל ומרכז כ"יש עתיד" ו"כחול לבן", כשארבע מח"כיות "כחול לבן" היו בעצם שייכות לציונות הדתית, על אגפה הליבראלי והשמאלי. אז אייך אמר אורי אורבך ?..: "הדת היא דבר חשוב אבל זה לא הכול, יש גם דברים אחרים". על מזבח הרעיון הזה נפלה שדודה מפלגת המפד"ל שגם הסבת שמה ל"בית היהודי" לא עזר לה בניסיון ההחייאה שלה.