יום שישי, 24 במרץ 2017

הליצנית הלאומית

בס"ד
               הליצנית הלאומית / הרב אליהו קאופמן
      הסיבה העיקרית לחברותה של גב' סתיו שפיר בפרלמנט הישראלי היא משום היותה אישה, ובמיוחד משום פריטת חינחונה על העובדה הזו. ולכן היא הוקפצה שוב ושוב לא משום כישוריה ולא משום כוחה הפוליטי אלא משום שהיא מייללת בנשיותה. אילו היא הייתה שייכת לימין הרי שמזמן מעלליה ומוצא פיה היו הופכים לקוריוז בלבד, שאורן חזן למשל היה מפגר רחוק מאחוריה, במאבק על משבצת ה"קוריוז ההזוי של הפרלמנט הישראלי". אבל מה שמותר לחברת פרלמנט ממפלגת העבודה הארכאית אסור כנראה לח"כים מהימין, מהחרדים ומהרדיקלים הערבים. כי התקשורת הישראלית אוהבת הזויים וליצנים כשהם חברים במפלגה הנכונה ששמה מפלגת העבודה.
         רק לפני ארבע שנים – בזמן שאותה סתיו שפיר קיפלה את האוהל שלה בשד' רוטשילד בת"א, היא לעגה למושגים כמו "דגל", "צבא" ו"ציונות". במערכת הבחירות של 2013 הטיחו אנשי הימין במפלגת העבודה כי ח"כית "אנטי ציונית" מככבת בשורותיה. באותם ימים – לפני שהצטרפה למפלגת העבודה ואח"כ ביקשה קידום נשי, הרי שהיא דווקא חשבה להשתלב בחד"ש ההיסטורית שלפני ה"רשימה הערבית המשותפת". אבל מסתבר שהכיסאולוגיה עשתה את שלה ושפיר בכל זאת פנתה למפלגת העבודה, סמל הציונות והקולוניאליזם הישראלי ההיסטורי.
     הרבה סערות והופעות ליצניות – עם זגזוג לימין ולשמאל, מאפיינים את הח"כית שקודם יורה ואח"כ שואלת היכן המטרה. אבל לא מכבר – בקדנציה הנוכחית, היא נודעה באותו נאום פטרנליסטי אנטי ערבי כאשר יצאה נגד אנשי "הרשימה המשותפת" שחשבו לחבור לנתניהו בעניין "מתווה הגז". עפ"י גב' שפיר הרי שהערבים מונחים בכיס הפוליטי של השמאל – ובעיקר של מפלגת העבודה, ולכן כל צעד פוליטי עצמאי שלהם הינו בגדר "בגידה". ועל כך יצא קצפו של ח"כ ג'מל זחלקה שכזכור הכפיש אותה ואת מפלגת העבודה והציגם כגרועים מן הימין במעשי ההתנחלות והקולוניאליזם שלהם, ואילו את ח"כ שפיר הוא כינה כמתנשאת ודוחה.
      אבל השבוע עבר הזגזוג של שפיר את גבול ההיגיון. ח"כ סמוטרי'ץ  פרסם מאמר בעיתון הימני "שבע" ובו קרא לסרב לשרת בצבא בגלל שילוב נשים כלוחמות. כל תינוק מבין היטב כי הח"כ של ה"בית היהודי" נשען על תורת ישראל המזהירה מכול תועבה ופריצות העלולים להרוס את הצבא ואת הלחימה עד כדי סיכון המוני של חיי אדם. דבריו של סמוטרי'ץ יצאו מתוך פטריוטיות לאומנית ולא מתוך רצון לקעקע בצבא הישראלי מתוך תבוסתנות. אבל בשביל הליצנית ממשבצת ה"זיגזג" הרי שדברי סמוטרי'ץ היו עוד מקפצה עבורה להפוך ללאומנית מן הימין כדי להשכיח את עברה השמאלי. ואז זעקה הליצנית חסרת עמוד השדרה הרעיוני, כי יש לפטר את סמוטרי'ץ מוועדת החוץ והביטחון של הפרלמנט הישראלי משום היותו "תבוסתן"! רק בישראל מניף השמאל את הדגל המיליטאריסטי גבוה מהימין ואח"כ דורש מהערבים להמשיך ולציית לשמאל ההזוי הזה.
    כדי להמחיש בדוגמא קטנה מה קורה כשהתאוות מתגברות בצבא הרי שדי אם נזכיר לכם כי את שיחת הטלפון שהייתה בימי הקדנציה הראשונה של נתניהו בין נתניהו לשר הביטחון שלו, יצחק מרדכי, כאשר האחרון היה אמור לדבר ולהתרכז בסוגיות קשות של הביטחון ובמקום זאת ניסה, בין משפט אחד למשנהו בטלפון, לאנוס אישה שהייתה בקרבתו. הרב ווינשטיין וח"כ סמוטרי'ץ פוחדים שאותה שיחת טלפון ומעללי מרדכי יהפכו לפסטיבל המוני כאשר חיליים וחיילות ישרתו באותו טנק ויתקלחו באותה מקלחת. הם פוחדים שהעונש משמים יחד עם הירידה בכושר הלחימה יביאו להרג רב, חס ושלום, ולכן הסירוב שלהם לשרת הוא מתוך שבירת הכלים ומניעת אסון ביטחוני. אבל אצל סתיו שפיר וחבריה הצבא איננו מסגרת ביטחונית אלא מסגרת חברתית של הוללות לשמה, גם על חשבון הביטחון.
      הייתי מציע לאנשים מסוגם של ווינשטיין וסמוטרי'ץ להודות כי רעיון ה"ברית ההיסטורית", של הרב קוק, קרס מזמן וכי גדולי ישראל שיצאו נגד הצבא הישראלי ראו כבר לפני שנות דור כי אין זה צבא ה' ואפילו לא צבא גויים רגיל אלא מסגרת הוללות של עבודה זרה המקריבה את המשרתים בה כמנחה ל"מולך".

       המעניין אצל שפיר, מיכאלי וכו' הוא שהצבא בעיניהם הוא צבא זר להם כשמדובר בהגנה ובמלחמה אבל הוא הופך ליקר עבורם כאשר תועבות, פריצות, הפלות וגיוס החרדים נכנסים לתמונה...

יום ראשון, 19 במרץ 2017

הליכוד צודק

בס"ד
                  הליכוד צודק / הרב אליהו קאופמן
      סיפור תאגיד השידור הפך גלים. התקשורת התגייסה ללחום את מלחמת אנשי התאגיד , שאולי לא יצאו לאויר העולם. אבל בנקודה הזו של הניסיון לחסום עוד גל של תקשורת עכורה ומעוותת, המצליפה ללא רסן בכל מי שאינו חושב כמוה, הרי שצודקים לחלוטין ראש הממשלה ובכירי הליכוד, המנסים לחסום את הטעות לה נתנו בתחילה את ידם. תאגיד השידור אמור היה להיות עוד שוט חד צדדי של מצליפים חוצפניים שלא תמיד העובדות מעניינות אותם, כאשר דעתם קודמת למראה המציאות.
      אין כאן בדיוק סיפור של ימין מול שמאל או של הצלת דמוקרטיה מידי משטר טוטליטארי. כבר עשרות שנים שהתקשורת הישראלית כבר איננה מורכבת מאישים שקולים שמנסים לאזן את דעת הקהל עם העובדות המציאותיות. עזריאל קרליבך, אורי אבנרי, שלום רוזנפלד ואפילו דן מרגלית הפכו להיסטוריה. בגלים, גלים השתלטה קבוצה של צעירות וצעירות פוחזים שבינם לבין כתיבה ותחקיר אין ולא דבר. זוהי כנופיה של אנשי מרכז עם נטיה שמאלה ולתועבות שאימצו בצורה המכוערת ביותר והאגרסיבית ביותר, את מימרת הנפל של בן גוריון:"בלי חרות ומק"י". הכנופיה הזו לא רק שמתלהמת נגד כל מי שחושב אחרת ממנה אלא שהיא מסננת מקרב התקשורת עיתונאים מוכשרים שאינם מתאימים לחזרת ימי "ארץ ישראל הטובה והיפה" של מפא"י ההיסטורית וההיסטרית. מי שמימין להם נחשב קיצוני ופחות ערך. מי שרדיקלי יותר מהם בכוון השמאל, נחשב כקיצוני ומתלהם. כל חובש כיפה הוא "פרימיטיבי" ו"פאנטי" ואילו ערבים וחרדים הס מלהזכיר, ואם כבר שמים כמותם בשורה הראשונה הרי שהללו צריכים להיות בגוון ה"לייט" ומשת"פי כמו קובי אריאלי, אבישי בן חיים, לוסי חנטריש ואלימלך זילברשלג (שבכלל עוד לא בקע מהביצה, אבל הוא בנו של מי שכבר שרת אותם ונתפס עם המכנסים למטה...). רק בתקשורת הישראלית אפשר למצוא ניבולי פה ולשון ביבים כמו זו של נתן זהבי, קללות כמו אלה של יורם שפטל והרבה זוהמה ורפש כמו בתוכנית "גב האומה". זו התקשורת שפוגעת השתי והערב באמונת על דתית במסווה של "סטירה" שאיננה אלא סטירת לחי לכל מצפון. במדינה אחרת בעולם ותהיה זו הליבראלית והדמוקראטית ביותר, הרי שמזמן היו סוגרים תחנה כמו גלי צה"ל, ולו רק משום ש"תחנה צבאית" מתאימה יותר למדינה פשיסטית, ועוד כשמדובר בהזיית פטרייה, בכל הנוגע להיות חבורת המתלהמים הזו הזו, "תחנה צבאית", אלא שמדובר ב"פורים שפיל" שנתי שבו נותנים פתחון פה לכל ברנש וברנשת. עם התקציב הזה שהיה נחסך ע"י סגירת התחנה הזו, אפשר היה להאכיל פיות רבים של מזי רעב. אבל כאן לפתע הח"כים והח"כיות" ה"חברתיים" משתתקים כמו מוזות. זו המדינה היחידה בעולם שתקשורת בוטה ונמוכת רף, מתלהמת ומתערטלת, שולחת לפרלמנט כל כך הרבה לא יוצלחים שאח"כ מנהלים את חיינו ב"כאילו" ועם סיפורי הזיות של סמים. בשום מדינה מתוקנת בעולם לא יתכן שערוץ טלויזיה כושל ("ערוץ 10" למשל...) וכיתתי שקם כערוץ מסחרי לכל דבר, יתבע מימון ממלכתי מהיותו כושל ובזבזני, על חבורת לא יוצלחים וחוצפנים, ואילו בראשו יעמוד מנכ"ל שבימי עלומיו באוניברסיטת חיפה נכשל מקצועית בכל מכרז שאליו נגש ב"אגודת הסטודנטים" שם ושימש כ"ילד כאפות" לראשי "אגודת הסטודנטים" שם משום גזענותו המוצהרת נגד עדות המזרח.
    את המפולת הזו החלו קברניטי עיתון "הארץ". עיתון "חדשות", שיצא מטעמם, הוא זה שהפך את ניבול הפה ואת ה"סלנג" לחלק בלתי נפרד מהעיתונות הכתובה, שאח"כ גם "ידיעות אחרונות" ואף "מעריב" נפלו במלכודת זו. שם במערכת עיתון "חדשות", צמחו כל אלה שלימים הרסו כל חלקה ואתיקה עיתונאית ובמקומם בנו רק התלהמות ומקרתיזם נגד כל מי שרק חשב אחרת. משהתפגר העיתון הזה הרי שכבר היה מאוחר מדי להציל את התקשורת. הנגיפים שלו התפזרו לעיתונים אחרת וגם לטלויזיה הם הגיעו.
      אז באמת ובתמים מה הפלא שהליכוד החליט לעשות לזה סוף?! אחרי גלי צה"ל ו"ערוץ 10" אין עוד שום סיבה שעוד ערוץ חוצפני וכיתתי ימומן מזיעת מיסי הציבור, כשהמימון הזה יכסה את משכורותיהם של עוד חלמאים בלתי יוצלחים, רק משום שגם הם החליטו להיות "כלב השמירה" של האנרכיה התקשורתית בישראל.

        כחלון המביט בסקרים ומבין שבקדנציה הבאה הוא יאלץ להצטמק לפחות במחצית מכוחו כיום, בודאי חפץ להיות ה"פודל" של התקשורת, שאולי תרומם אותו על כך, אבל נתניהו חושב (ובצדק...) שאת תוצאות הקלפי יש להוציא מידי התקשורת. וטוב שהתאגיד הזה יעלם עוד לפני שיעלה על המרקע בישראל.

יום חמישי, 16 במרץ 2017

כיפה היי

בס"ד
                    כיפה היי / הרב אליהו קאופמן
     סיפור הורדת הכיפה של ג'ייסון יונתן דב גרינבלט שייך לאותם רגעים מביכים ואפורים שעדיף לו לגרינבלט, לשכחם. הרבה שאלות והסברים ניתנו לסיבה שהביאה את גרינבלט להסיר את כיפתו השחורה בסיורו במזרח התיכון וביושבו מול נתניהו ואבו מאזן. אחת האפשרויות היא שהנ"ל יועצו הבכיר של טראמפ, התבקש לעשות זאת כדי לשוות לעצמו תדמית "מתונה", שהרי הכיפה שעל ראשו מסמלת כנראה קיצוניות לאומנית או משהו כזה. אם אמנם כך הם הדברים  אזי, מר גרינבלט מודה בכך שחבישת כיפה איננה אלמנט דתי המציג את חובשה כשייך למאמצי דת הנצח, שהטהרה והכשרות הם בסיסיה, ולה מורשת של הענקת ערכים רוחניים לכל העולם, אלא שהגרינבלט שלנו נפל לפח ה"רפורמי" שבו כיפה שחורה מוכיחה כי חובשה שייך לעולם קנאי, חשוך ולאומני ולכן הוא צריך להורידה כשהחובש הופך ל"איש העולם הגדול", ועוד למתווך שלום במזה"ת. אם באמת כך חושב גרינבלט שלנו, אז, טוב יהיה אם יסיר בעתיד את כיפתו בכלל, שהרי עליו להתנער מכל השקפה חשוכה בכלל ולא לשעה קלה בלבד. אין ספק שההסרה הזו של הכיפה, היא מעשה נקלה שפגע בכל חובש כיפה באשר הוא, ובמיוחד הוריד את ערכה של היהדות בעיני הצופים במעשהו. היהדות נתפסה שוב כחטוטרת חשוכה שיש להיפטר ממנה וה"רפורמים" זכו שוב בנקודות מול היהדות הצרופה, דווקא כשנציגי האורתודוכסיה היהודית בארה"ב פרצו קדימה, בממשל האמריקאי החדש.
    אינני מאמין שאיש דת מוסלמי, נוצרי או דרוזי היה מסיר את סמליו הדתיים (כיסוי הראש, זקנו, תליון הצלב וכו') אם היה אמור לשמש כגרינבלט, כיועץ מדיני ופוליטי בכל מקום בעולם. נהפוך הוא, חבישת סמלים דתיים במעמד פוליטי מרכזי לשלום הוא הדבר הנדרש מאישיות דתית השותפה למהלך כזה, כדי לנקות את הדת מאשמת הקיצוניות. את הרגע הזה החמיץ הגרינבלט שלנו שהרי כאשר נתניהו מתבולל לשעבר ואב למתבולל, לוחץ על "עמית אמריקאי", להיראות "אוניברסאלי", אזי, מי כגרינבלט יסרב לכך?!
        אבל ישנה גם טענה אחרת להסרת הכיפה. יש הטוענים כי מר גרינבלט לא הגיע לישראל רק כדי לחזק את ההליכה לשלום אלא בעיקר לחזק את נתניהו, ובמיוחד בקרב הפוליטי בישראל, מול לפיד אך גם מול בנט מימין. במצב הזה התבקש מר גרינבלט להסיר את כיפתו הן כדי שמחנה השמאל והמרכז לא יראה בו עוד תומך מימין של נתניהו אלא תומך אמריקאי בעידן הממשל החדש, אך גם כדי לא להידמות לאנשי בנט והימין שמעבר להרי החושך שמימין לנתניהו, קרי, ה"בית היהודי" ובנט כמובן.
         תהיינה הסיבות להסרת הכיפה, אשר תהיינה אבל הנזק ליהדות, מצידו של גרינבלט, כבר נעשה. גם הניסיון של חרדים "לייט" להגן על המעשה בפסק הלכה דחוק של הגר"מ פיינשטין, הינו מגוחך. הרב משה פיינשטין התיר להסיר את הכיפה מטעמי אנטישמיות ובמקום שבו אין יד ישראל תקיפה אבל בוודאי שגאון עולם זה לא היה מתיר לגרינבלט להסיר את כיפתו דווקא בארץ ישראל, ובמיוחד בישיבתו מול מי שמתיימר לייצג "אלף דורות של יהודים"...

        הבדיחה הטראגית בכל סיפור הכיפה המעופפת של גרינבלט היא בכך שהלה לא נאלץ להסירה אלא חבשה בגאון בארה"ב הרחוקה בפני נכרים לבנים, נכרים שחורים ונכרים אחרים מכל הצבעים אבל ב"מדינת היהודים", ומול ראש הממשלה שמיצג לדבריו "אלף דורות של יהודים", הוא נאלץ לעשות זאת ובבושת פנים. יש כאן הרבה חומר למחשבה על המדינה, על  הציונות ועל קשריהם עם היהדות...

יום שלישי, 14 במרץ 2017

כשהאפיקורסות והתאוות חברו יחדיו

בס"ד
    כשהאפיקורסות והתאוות חברו יחדיו / הרב אליהו קאופמן
      ההתקפה על הרב יגאל לווינשטיין מוכיחה בעליל מספר נקודות שכולן מסגירות לאן הידרדרה החברה הישראלית מבחינת ה"קוד האתי" שלה. הרב לווינשטיין בסך הכול נושא דגל של התפקחות רעיונית לא רק ביחס לשמירת המצוות של המתגייסת הדתייה אלא בעיקר לגבי חוסנו הצבאי של הצבא, שלדעתו אמור להגן על מדינת ישראל. נקודת הראייה – ממנה יוצא הרב לווינשטיין, איננה נקודה דתית שמקורה בהשקפה החרדית אלא זו נקודה ביטחונית שמקורה בחשש לשילוב נשים ככשל עתידי בלוחמה הצבאית. גם מפקד גייסות השיריון אינו יכול לטעון כי אמנם שילובן של חיילות בתוך טנק אומנם יתרום להמשך הביטחון הצבאי כמות שהוא כיום. הלה איננו מתחייב כלל שהדבר לא יגרע מהכוח הצבאי של ישראל. אז לעזעזל מדוע בכל זאת כדאי לצבא הישראלי להיכנס להרפתקאה מסוכנת כזו?!
    וכאן מסתבר שהצבא הישראלי הוא באמת "צבא היתוך חברתי" אך במובן השלילי של המילה. רוב רובם של המתגייסים אליו בטוחים כי ענייני הביטחון הם אלה שמנחים את פעילותו של "צבא העם", שכל ייעודו הגנה מפני אויבים גשמיים. אבל מסתבר שישנם ערכים גבוהים יותר מביטחון תושבי ישראל העומדים בראש מעייני הצבא הזה, וכשהם מתנגשים עם השכל הבהיר של הביטחון הרי שאותם ערכים מנצחים גם את החשיבות של החוסן הביטחוני. הציונות הרימה את עניין בניית החברה הישראלית החדשה – במקום היהדות ההיסטורית, כנושאת הדגל של המדינה החדשה. הצבא שהוקם לימים נועד להגן על בנייתה של החברה החילונית החדשה אפילו במחיר דמי בנייה. אפיקורסות אנטי דתית היה שורש המאבק של החילוניים היהודים נגד היהדות המאמינה. זו הייתה המטרה ואילו האמצעי היה ישום התאוות הנכריות האסורות מדאורייתא, כדגל המהפיכה החברתית של הציונות במלחמתה ביהדות. "צבא העם" הוא התרגום המעשי של הקמת צבא שיגן על ממלכת הכפירה התאוותנית מפני היהדות. ולכן הגיוני ביותר שב"צבא העם" הזה יחשפו חייליו ל"כור היתוך" שבו המהתך מזריע ערכים תאוותנים כדי לשנות את תרבותו של המהותך, שלא פעם מגיע מבית יהודי דתי ומסורתי ואשר הצבא אמור לשנות טיבו. גיוס החרדים – בעידן שכוח האדם הצבאי עולה על גדותיו, הינו עוד אמצעי לערוך שינויים חברתיים בקרב הנוער, דקה לפני הפיכתם לבוגרים. ולכן לא פלא שהצבא הישראלי מתערב ופועל בתחומים שצבא מקצועי ולוחמני לביטחון אמיתי לא היה נכנס אליו, גם משום החשש לקרע פנימי שיחליש את בטחון חייליו ויגרום לפילוג. ולכן לא פלא שלצבא הזה יש רשת תקשורתית ששמה "גלי צה"ל ואשר בינה לבין צבא וביטחון אין ולא דבר. ולכן לא פלא הוא שלצבא הזה מכניסים את עניין ה"גיורים" כהלבנה של אזרחים בשחור. ולכן לא פלא הוא שהצבא הזה איננו משחרחר חיילות הרות אלא מממן להן את ההפלות. ולכן גם לא פלא הוא שכל ערכי ה"פמניזם" ורעיונות פוליטיים טהורים כהמאבק ל"שיויון האישה", הופכים אצלו לחוד החנית הרעיוני גם במחיר הורדת הביטחון האישי והורדת רמת הלחימה. מי שעדיין לא מבין שקיומה של מדינה מערבית – חילונית ואנטי דתית עומד בישראל גם מעל למקדם הביטחון, הרי שכדאי שיפקח את עיניו. מדינה שבה הדת והמסורת ה"גלותית" יהיו המשך קיומה טוב שלא נולדה עבור קברניטיה, ולכן תפקיד "צבא העם" הוא לעקור תרבות ודת ובמקום זאת לשתול "ערכים חדשים", שללא אותם "ערכים" עדיף היה שהמדינה הזו לא הייתה מתקיימת. זהו בערך מהות הויכוח בין הרב לווינשטיין ושכמותו לבין החילוניות הממארת, בפרשת הניסיון לשנות את תכני וייעודי החיילות בצבא הישראלי, ששום צבא נכרי בעולם לא היה מעיז לשנות.
       החוצפה עולה כאשר אותם מבקרים כנגד הרב לווינשטיין מנסים להדיחו מתפקידו, למרות שמדובר באדם המזהה את הסכנה הקיומית של כל אזרח אם הצבא אמנם יהפוך ל"צבא האמזונס" ההיסטורי, שבו נתקל אלכסנדר מוקדון. אבל החוצפה הזו נובעת מהפטרנליזם של השמאל הציוני – הרואה גם בצבא את אחד ממאחזיו, ונלחם עקב כך גם בהגבלת קיומם של קצינים חובשי כיפה. הכיפה מסמלת לחילוניות הציונית את העבר שהמדינה הזו חייבת לדרוך עליו, גם אם הכיפה הזו היא סרוגה ותומכת בציונות. זעקותיו של הרב לווינשטיין הן הדלקת "נורה אדומה" לאלה החפצים בהמשך שינוייה של החברה הישראלית לכיוון אנטי דתי, כשהצבא הוא בסיס החינוך להקמת הדור החדש של מהפכנים אנטי דתיים. לשם כך חוקק לא מכבר החוק בפרלמנט הישראלי שבו נישואין אסורים עד גיל 18, כדי שמיד לאחר התיכון יכנס, (ובעיקר תיכנס...) הצעיר הישראלי לצבא ולא יקים בית נאמן בישראל עד שהנוער הזה לא יעבור ויצליחו בניסיונות הצבא להפכו ל"צעיר הישראלי החדש". קרי, האנטי דתי הרצוי כאזרח העתיד של ישראל החדשה. הרב לווינשטיין ושכמותו פשוט מפריעים למדינת האמזונס להפוך למציאות ב"ישראל החדשה".

    אבל על הסכנה הקשה ביותר אף אחד לא פוצה את פיו. נניח לרגע כי צוותי נשים צבאיות אלה, או שאחרים – או אפילו חיילות כבודדות, ימצאו את עצמן בשבי החמאס או החיזבאללה, כמה מעשי אונס, חס ושלום, יעלו, או – אז, וכמה אסירים ישראל תידרש לשלם? האם מישהו חשב כמה ידרדר המורל בצבא ומנגד כמה היריב יקצור את פירות הפאניקה הזו? לדעתי העניין נלקח בחשבון אבל מישהו כנראה חושב שכל מחיר הדמים, האונס והפאניקה הנוראית שווים כדי שממלכת האפיקורסות והתאוות תתקיים. לצבא כזה אני ממליץ לא רק שלא לגייס נשים אלא גם גברים. כי מי ששולח את בנותיו כבשר תותחים ואונסים רק כדי שהזיותיו הפילוסופיות תתקיימנה, אינו ראוי לאימון הציבור. וכדאי לימין הדתי להתעורר מחלום ה"אתחלתא דגאולה" וה"ברית ההיסטורית" שלו, לפני שיהיה, חס ושלום, מאוחר מדי.

יום שישי, 10 במרץ 2017

חוק המואזין - חוק אנטי יהודי

בס"ד
       חוק המואזין – חוק אנטי יהודי / הרב אליהו קאופמן
"חוק המואזין" - שעבר בפרלמנט הישראלי בקריאה טרומית, איננו רק "פצצת זמן" אנטי מוסלמית אלא טומן בחובו סכנה לעצם חופש הדת, ובמיוחד הדת היהודית. השילוב בין שתי ההצעות הללו – של אליטוב ופורר עם זו של ביטן ויוגב, מעניק גושפנקא הרמטית לבטל בעתיד כל טקס דתי משום "רעש מטריד", ומנגד הוא דוחק הצידה את הזכות האלמנטארית של כל אדם מאמין לזכות לקיים את דתו בשמחה, ולהבדיל בעצב, כנדרש מאמונתו.
   סיפור העמדת חוק נגד "רעש ציבורי" באירועים דתיים איננו מסתיים בקריאת המואזין. הוא יכול להמשך גם בצלצולי פעמוני הכנסיות (שמי ששמע זאת יודע כי במקרים רבים זהו מפגע רעשני קשה הרבה יותר קשה מקריאת המואזין...) אבל זה גם יכול להמשך בחקיקה לצמצום זמן עריכת "משתאות פורים" וריקודי שמחת התורה. מבין הח"כים שדווקא התנגדו ל"חוק המואזין" ימצאו, חס ושלום, בעתיד לא מעטים שיסכימו להגביל את מצהלות הריקודים עם ספרי התורה בשמחת התורה, למשל. מאחר והח"כים החרדים לא נלחמו לקבור את החוק הזה הרי כשיועלה – חס ושלום, חוק אנטי דתי יהודי בעניין ה"רעש המיותר" הרי שהסתייגות של הערבים מחוק כזה כלל איננה מובטחת להם, ומי יודע איזה עוד גזרות אנטי דתיות, נגד קיום היהדות, מרחפות עלינו בגלל מדיניות ה"בת יענה" והאויליות הפוליטית של "יהדות התורה" וש"ס.
     חייתי שנים לא מעטות בחו"ל ולמדתי כיצד אפשר להבליג על רעש דתי לטובת דו קיום דתי. אם בסיס ההנחה המרכזי של מדינה זו או אחרת הוא בסיס ההבנה שהעמים והמיעוטים בתוכה הם שווי זכויות ויוותרו לנצח זה לצד זה – למרות ההבדלים ביניהם, הרי שהמדינה תמצא לה דרך פוליטית נאותה לאזן את ההבדלים בין הדתות והמסורות ולהגיע לסובלנות מקסימאלית שבה כל צד מקריב מעט מנוחיותו האגואיסטית לטובת הדו קיום הזה, שמביא לשגשוג כלכלי ולהבנה חברתית. ברומניה למשל היינו חייבים מידי יום ראשון בבוקר – יום המנוחה המקומי, להתעורר, בעיר הצפונית יאסי, כמו מתוך חלום רע בשעה מוקדמת ל"קול הפעמונים" של כנסיה נוצרית כיתתית , שמשום מה קול ה"פעמונים" הללו נשמע יותר דומה לקולות של קרשים הניתכים זה בזה ברעש מחריד אוזניים. אבל לאחר כמה שניות התהפכנו שוב על יצוענו כי ידענו שחשוב לכבד את האחר ואת השונה משום שאח"כ אנחנו כבר נהפוך לשונים בחגים שלנו. וחוץ מזה, הרי שהמאחד חברתית היה פי כמה גדול יותר מהמפריד. כך גם כיבדו בעיר זו – באותו יום ראשון, את סגירת הרחוב הראשי לתנועה, משום שבו שכנה כנסייה מרכזית. מנגד- בעיר הבירה בוקרשט, חג הפורים שלנו היה אמור להפוך, פעם בשנה, לסיוט עבור תושבי הבניין שבו גרתי, ובו שכן גם בית הכנסת שלי. זה החל ברקיעות הרגלים נגד המן הרשע – שהזכירו לדיירי הבניין את רעידת האדמה ההיסטורית ברומניה של 1977, וזה המשיך בסעודת הפורים ובנשף הסיום של חג הפורים במוצאי היום. אבל הדיירים – רובם נוצרים כמובן, תמיד טפחו על שכמי בעידוד וטענו כי ה"דתות מגינות עלינו". מנגד, גם אני קיבלתי את העובדה כי ממש מול ביתי (ובצמוד לשגרירות הישראלית...) עמדה כנסייה נוצרית ש"קול פעמונייה" הרעימו בימי ראשון ובמועדים נוצריים אחרים.
     בבריטניה חזיתי במו עיני כיצד בתי כנסת חרדיים שוכנים בנינוחות ליד המסגד של מוסלמי אפגניסטן ופקיסטן. אלה שומעים את מצהלות החגים שלנו ואת התארגנויות מסיבות התמיכה הכספיות עד לשעות הקטנות של הלילה ואנחנו שומעים את קריאות המואזין ואת קול ה"אללה אכבר" שלהם. וכולם כמובן חיים בשלום זה לצד זה. אלה אינם מתלוננים על שמחת ריקודי התורה בהכנסות ספרי התרה ואילו אלו אלה אינם מתלוננים על קריאות המואזין. כי גם ברומניה וגם בבריטניה למדו כולם שאם הם לא יהיו תלויים בחייהם זה לצד זה הרי שהם יהיו תלויים זה לצד זה במובן ההפוך.
     אבל בישראל הדת – במובנה היהודי, הפכה לדגל לאומני של אלה שבשמה הם רק דורשים את זכות החיים כאן אבל מתנערים מרוב מצוותיה. ואת הקו הזה מובילים הליכוד – ובעידן בנט וכיפת השקל שלו, גם ה"בית היהודי" שהשיל את כותרתו ה"דתית – לאומית". במדינה הזו עושה הימין החילוני את הכול כדי שישראל לא תהיה בריטניה, ואף לא רומניה. בליכוד עדיין מאמינים בסמוי במה שבני גופטיין וברוך מרזל מצהירים בגלוי – בכך שעדיין אפשר לגרש את הערבים מארץ ישראל אם הפרובוקציות נגדם ימשיכו. "חוק המואזין" הוא חלק בלתי נפרד מהשקפה הזויה זו. מנגד, השמאל הישראלי מאמין עדיין כי במלחמה סמויה נגד הדת היהודית תעלם, חס ושלום, הדת היהודית, ולכן אני חושש לא מעט שבעקבות "חוק המואזין" האנטי מוסלמי הזה עלול לבוא איזה חוק של חילוניים קיצוניים (מהשמאל אך גם מהימין...) שיגביל חגים ומועדים יהודים.
      את המצב הזה – של חיסול השנאה הדתית והדברת חוסר הרצון לקבל את המציאות של דו קיום דתי, היו צריכים ראשי הדת היהודית והמוסלמית לנהל יחדיו. אבל במדינת ישראל הדת היהודית שבויה בידי החילוניים מימין ומשמאל ולכן לא ניראה רב חרדי וגדול תורה מיצג את היהדות ואת הזיקה לקודשי ישראל במו"מ עם הוואקף המוסלמי. את המו"מ הזה מנהלים בשם הדת חילוניים ומתבוללים מהימין ומהשמאל. גם הקו החילוני – ביחס לקשר בין הדתות, הוא עויין וטעון פיקוח של הגורמים החילוניים. כך למשל ניסה נתניהו – בשנים האחרונות, להתערב נגד מפגשים ושיתוף פעולה יהודי – מוסלמי נגד הגזירות האנטי מוסלמיות והאנטי יהודיות שעולות בארה"ב ובמערב אירופה. מנגד, הרי שהשמאל הישראלי עושה הכול כדי למנוע קשר ושיתוף פעולה בין חרדים לערבים במישור הרעיוני, תוך הסתת הערבים ש"החרדים הם הקיצוניים ביותר נגד הערבים". בנקודה הזו – של מניעת שיתוף פעולה בינדתי, משתפים הימין והשמאל הציוני פעולה להמשך מימוש הרעיון הציוני: מדינה מערבית וחילונית. העלאת "חוק המואזין" היה יכול להיות הרגע המתאים לחידוש הקשר הבינדתי יהודי – מוסלמי ולשבירת "קיר הברזל" הזה. אבל החרדים  - כמו תמיד, שוב פספסו רגע היסטורי.
    חבורת ה"פוליטרוקים" האפורה והאנמית של "יהדות התורה" וש"ס המשיכה לשתף פעולה עם אלה שה"הפרד ומשול" היא מטרתם המוצהרת. הבעיה שמי שתמיד סובל ממדיניות הכלום של ה"פוליטרוקים" הללו הם החרדים בהמוניהם, ובמיוחד דת ישראל. ה"פוליטרוקים" הללו – שרק הכספים מעניינים אותם, יכולים היו ללמוד שיעור על עקרונות אמיתיים דווקא מח"כ יהודה גליק מהליכוד, שהבין כי חוק השנאה הזה לא יביא מזור לאיש ושום הגירה ערבית לא תתרחש בעקבותיו. ההבדל בין גליק לח"כים החרדים הוא שאת גליק לא מעניין הכסף ואילו עבור מוזס, גפני, דרעי, פרוש וחבריהם זהו סם חייהם.
      הייתי מציע לח"כים הערבים לערוך בדק בית – יחד עם הציבור הערבי, לגבי האיש ששמו אריה דרעי. דרעי אוהב לספר לערבים על "מתינותו" ועל עשייתו "למען הערבים" אבל אם הוא וש"ס היו מתעקשים הרי שהחוק הזה לא היה עובר. אם דרעי היה עומד על שלו כנגד החוק, אזי, "יהדות התורה" הייתה מצטרפת אליו ואילו חלק מבוטל מהליכוד היה יורד מהעניין כפי שהחוק הזה ירד לפני מספר שנים, כאשר אותה ח"כית הזויה מ"ישראל בתינו", אנסטזייה מיכאלי, נאלצה להורידו באולטימאטום של אהוד ברק וראלב מג'דלה ממפלגת העבודה. אותה גברת העלתה אז את החוק רק משום שרצתה לרצות את אביגדור ליברמן, שאימו הזקנה לא הייתה יכולה לסבול את קריאות המואזין ליד ביתה ביפו, מתוך שנאה וגזענות למזרח הערבי אליו היגרה. אבל דרעי שתק כמו שהוא יודע לשתוק בכל מקרה עקרוני וליישר פניו ימינה כשצריך. אין לי ספק שכל ההליכה שלו לקראת הציבור הערבי איננה עקרונית אלא דווקא משום שעם ראשי השלטון המקומי בסקטור הערבי – משום מצוקת התקציבים שם, אפשר להמשיך ולנהל מו"מ של "דמי לא יחרץ" עבור כל תב"ר ועבור כל סיוע ממשלתי, בזמן שבסקטור היהודי הוא למד להיזהר במו"מים כאלה, כדי לא לשאוג שוב את "שאגת האריה" שלו מכלא רמלה. גם עדותה של שרת המשפטים, איילת שקד – במסיבת יום ההולדת של דרעי, כי בישיבתה עימו בקבינט הביטחוני היא נוכחה לדעת כי איננו "שמאלני", צריכה להדליק לערבים נורה אדומה כי מדובר בנוכל פוליטי שבפניהם הוא מציג את עצמו כמי שהיה שמח להיוולד מוסלמי ואילו במסתרי הליכוד וה"בית היהודי" הוא הופך לנץ פוליטי לא פחות מבנט.

      את "חוק המואזין" הזה צריך למגר כי בין השאר החלום הזה – של סילוק הערבים ע"י כיבוי מערכת הכריזה במסגדים, הינו חלום באספמייה של כמה מטורפים שמסוגל בעתיד גם לכבות מערכות כריזה, ע"י מטורפים אחרים, בבתי תפילה יהודיים בימי שמחה, ולהבדיל בימי אבל.