מלבין פנים ברבים

 

בס"ד

            מלבין פנים ברבים / הרב אליהו קאופמן

     חודש התשובה ו"הימים הנוראים" הפכו, לדאבון הלב, בקרב רבנים חרדים לא מעטים ל"מצוות אנשים מלומדה", כשדווקא בתקופת ההתפייסות הזו הם יורים זה על זה לשונות רעות ומוציאים שמות רעים אחד לשני. הרב בן ציון מוצפי כמשל.

     אנו נמצאים באמצע חודש אלול שהוא חודש התשובה. ואנו עוד מעט נכנסים ל"ימים הנוראים", אח"כ נמשיך ל"שבת תשובה" והשיא יגיע ביום הכיפורים הנורא. כול "תינוק של בית רבן" מכיר את הדרישה ממנו לשפר את מידותיו בימים הללו. כול יהודי – אף בקרב החילוניים והרחוקים מדת ישראל, יודע היטב ש"בין אדם לחברו" עולה בימים הללו על סדר היום היהודי במידה שווה ל"בין אדם למקום". וכמובן שרבנים – ועוד כאלה שיש להם יומרות להיקרא "מחזירים בתשובה" ו/או "רבנים בכירים" יודעים היטב כמה הם צריכים להיזהר בשפתם ובמעשיהם, וובמיוחד בתוך שיעורי התורה שלהם. אך כמו ש"העניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו" כך גם הגאווה והיוהרה מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, עד שתאריכי היהדות הקדושים הופכים אצלו ל"מצוות אנשים מלומדה" בלבד, כשמטרת דרשותיו ושיעוריו הן לשם היוקרה והממון שבצידה, ולשם כך גם אפשר לדרוך על כול יהודי שחולק על אותם רבנים, ולהלבין את פניו ברבים. זה קרה בשבוע האחרון לאחד מאלה שמופיעים על מסך האינטרנט ומתהדר בתואר "גדול תורה". הצער הנוסף בפרשה הזו בא בשל העובדה שאותו רב הוא נצר למשפחת רבנים חשובה ואשר מלחמתה למען היהדות לא תסולא בפז. האיש הזה הוא הרב בן ציון מוצפי.

                                         "דרך ארץ קדמה לתורה"

    שמעתי – ואף ראיתי, מספיק שיעורי תורה שבהם רבנים נבוכו מאיש זה או אחר שחדר לשיעורם ותקף אותם רעיונית. זה קרה גם בימות השנה הרגילים, שאינם ימות תשובה. כך למשל זה קורה לרב אמנון יצחק במשך כשמונה שנים, מאז שהקים רשימה פוליטית עצמאית לפרלמנט הישראלי, והיטה חלק מקולות ש"ס אליו, עוד בימי חייו של הגר"ע יוסף. אבל הרב אמנון יצחק מעולם לא ניבל את פיו נגד אותם אנשים שחודרים להרצאותיו ומתקיפם אותו. להיפך, הוא נתן להם לומר את דבריהם ואף ענה להם, תוך שהוא מרסן את אוהדיו בקהל לא לפגוע בהם. מאולם ההרצאות הוא בטח לא זרק אותם. הגר"ע יוסף ידע להשתמש בשפה עממית אך לא וולגארית וידע גם ליצור שיח עם מבקריו, ובמיוחד בימי תשובה ולפני חגי ישראל. הרב יוסף דוד גרוסמן ממגדל העמק לא הסתבך מעולם עם נאצות נגד כאלה שרק ביקשו לסתור אותו או לחצו בפיותיהם להבינו באופן ברור יותר. הרב מרדכי אליהו נהג בחמימות עם כול יהודי שהגיע אליו ויעיד על כך העיתונאי נתן זהבי שביקרו בימי החנוכה, וידוע לכול הקוראים לאיזה חוג שייך זהבי ומהן עמדותיו בעניין "דת ומדינה". הרב עמרם בלויא – סמל המלחמה האנטי ציונית של "נטורי קרתא", פתח את ביתו בפני כול חילוני וידע לספוג מהם אש של ביקורת, ומנגד לענות להם בשפה יפה ומתוקה. ורשימת הרבנים הידועים – ואף הרדיקלים שנהגו בכבוד במבקריהם ארוכה מפירוט במאמר זה. אבל כנראה שלרב בן ציון מוצפי מותר לקלל ולנבל את פיו באופן ייחודי ולהמשיך להיקרא "רב".

                                     "מג'נון" כמילת "הסברה"

     בשבוע שעבר – במסגרת שיעוריו בבית הכנסת "מוסיוף" בירושלים, הוציא הרב מוצפי בברוטאליות יהודי תמים שביקש להעיר לו על ענייני החיסונים ל"קורונה". הרב מוצפי – שאביו (הרב סלמן מוצפי) היה מקובל גדול ואוהב ציבור ושבן דודו של אביו (הרב יעקב מוצפי) היה ראש "העדה החרדית הספרדית" ושלחם נגד כול עוולה נגד היהדות, זרק את הצעיר התמים משיעורו מבלי אפילו לתת לו פתחון פה. במקום זאת החל הרב מוצפי לחרף ולגדף את האיש בערבית וצעק לו "רוך מינהון" ("תסתלק מפה") ו"מגנון" (משוגע). האיש ניסה בעדינות לומר שוב את דבריו והרב מוצפי שלח בריונים לזרקו בכוח מהאולם. אח"כ ניסה הרב מצופי לטעון כי מדובר ב"מכחיש קורונה" ו"במשוגע מסוכן", אך לא כך הם הדברים. גם אם היה מדובר במכחיש "קורונה" הרי שמן הדעת היה על רב בישראל לשוחח עימו באופן נעים ולא עפ"י קודים של הקל שבקלי הפרחחים שיושבים על הברזלים. אבל כאן היה מדובר במישהו שאיננו מכחיש את מחלת ה"קורונה" אלא מסתפק האם החיסונים טובים באמת לכול אחד. והרי ידוע לכולנו שגם רופאים רבים מתנגדים לחסון של כול אחד ללא בדיקה פרטנית, וכי לא מעט בעיות לוואי יצרו החיסונים אצל חלק מהמתחסנים. אבל לא העניין הציבורי והדעות הן כאן הבעיה אלא ההתקפה הברוטאלית והאלימה ממש של רב בישראל – בעיצומם של ימי חודש אלול. רב שמקלל וקורא "משוגע" לאדם תמים רק משום דעותיו, ואח"כ אף טוען שהמותקף הוא כמעט בבחינת "רוצח", הרי שרב כזה צריך היה להיות מוחרם ע"י הציבור, ובמיוחד ע"י רבנים אמיצים. אבל בדור תהפוכות זה – כשכול "בר – בי – רב" מקבל לגיטימציה על מסך האינטרנט הרי שהדור יתום מגדולי תורה של ממש.

                                                                   הפכפכות אישית

       לומר את האמת אינני מופתע מהתנהגותו של הרב בן ציון מוצפי. זה שנים שהאיש הזה "מזגזג" פוליטית ורעיונית בעולם החרדי, וגם הופך שוב ושוב ל"בעל מחלוקת". בימים עברו הוא ידע ליצור פנים כאילו שהוא שייך לאותם בני עדות המזרח החרדים שהולכים בדרך של החרמת הבחירות לפרלמנט הישראלי, כפי שבן דודו של אביו – החכם יעקב מוצפי זצקו"ל, התווה. לא פעם הוא לא חסך את ביקורתו על הגר"ע יוסף והתייצב לצד "העדה החרדית" נגד ההשתתפות בבחירות. מנגד, הוא הציב גם ביקורת שלא הייתה מביישת את הרב כהנא נגד נשיאים אמריקאים כגו'ן קנדי למשל. בימים שהוא התייצב לצד "העדה החרדית" בענייני דת ורדיקליזם חרדי הוא גם הופיע בערוצי אינטרנט המוניים וזולים, דבר ש"העדה החרדית" רואה בו שיקוץ מאוס. בבחירות לפרלמנט הישראלי – בשנת 2015, הוא הופיע לצד ש"ס וקרא להצביע לה. גורמים בש"ס חייכו מאחורי הפרגוד וטענו ששם המשחק היה "כסף". הוא אמנם בעל ידע בתורה אבל חסר הבנה וניסיון בכשרות, מה שלא הפריע לו לפתוח הכשר משלו – בעיקר נגד הכשר "יורה דעה" של הרב מחפוד. מיותר לציין שההכשר שלו קרס בנתיים. בתחילת ה"קורונה" הוא היה האיש שתמך בערוצי תקשורת חרדים שנופפו שכול המחלה הזו היא "דמיונית". כך הוא נעשה גם בן ברית זמני של הרב אמנון יצחק בנושא. והנה עכשיו הוא פתאום הפך את עורו ושינה את חברבורותיו לכיוון מלחמה נגד כאלה שאינם מתחסנים. הטלפון שהוא קיבל מראש הממשלה – נפתלי בנט, אולי מורה לאן הרוח שלו נושבת. יודעי דבר בקרבתו טוענים כי הטלפון שהוא קיבל מבנט – כעידוד לאחר דבריו, לא היה הראשון שהשניים ניהלו ביניהם, ועוד לפני שהוא אמר את מה שהוא אמר, וזרק משיעורו את האיש התמים, הוא כבר שוחח עם בנט לגבי המהפך שלו. ראיתי אותו פעם – לפני שנים, יוצא מחדרו של הגר"ע יוסף ולצידו שני רבנים נוספים. הם יצאו בשקט וחייכו בנעימות לציבור שהמתין להיכנס לגר"ע יוסף. הוא יצא יחד עימם אבל עם חזה מנופח של גאווה קיצונית ועם תנועות גוף שמקנות לו רושם של רב גדול שכול מי שעומד בדרכו או לידו חייב לפנות לו את המקום. בקיצור, גאווה קיצונית שאיננה לשם שמים. בשנה האחרונה הוא יצא נגד ארגון "הידברות" ונגד העומד בראשו – זמיר כהן, תוך האשמתם ברפורמיזם. עד להופעתו האחרונה – שבה ביזה יהודי תמים על לא כלום, האמנתי שהוא אדם עקרוני בעניין היהדות אבל כיום אני פשוט בטוח שהמאבק שלו נגד "הידברות" ונגד זמיר כהן נובע מקרב של תחרות של "רייטינג" על ה"קליינטורה" החרדית, ועל "הרייטינג" באינטרנט.

                                           זילות הימים הקדושים

    פרשת הזילות בחודש התשובה וב"ימים הנוראים" איננה המצאה של הרב בן ציון מוצפי אלא שהוא נכנס למשבצת הזילות הזו ביודעו שגם אחרים רמסו לפניו את הימים הקדושים הללו. לפני יותר מעשור שלח שר התקשורת דאז – אריאל אטיאס מש"ס, את המשטרה לכלוא את הרב שמואל בן עטר בגלל שהלה הפעיל ערוץ שידור רדיו שבו הוא העלה גם את הגר"מ אליהו לשידור, ולא ר ק את הגר"ע יוסף. העסקה הממסדית הייתה שלאחר ש"ערוצי הקודש" הללו יסגרו ע"י המשטרה וע"י ש"ס הרי שהאחרונים יקבלו ערוץ שידור מפלגתי. כך נולד ערוץ הרדיו "קול ברמה". אחת מארבעת המערכות האחרונות לפרלמנט הישראלי נוהלה והתקיימה בעצם חודש אלול, בתוך ה"ימים הנוראים", ולפני ולאחרי יום הכיפורים. זה לא הפריע ל"אגודת ישראל" ול"דגל התורה" להפיץ דברי שטנה ביניהן וזה לא הפסיק את דברי הנאצות בין ש"ס ל"יהדות התורה" ובין ש"ס לאלי ישי ולרב מזוז, ואת מאבקי הכוח בין חסידויות "אגודת ישראל". איש מהמפלגות הללו לא חשב אפילו לבקש לדחות את הבחירות לזמן שהמוטו הדתי איננו סביב ניקיון הפה ונגד לזות השפתיים. אז מה ש"גדולי התורה" של המפלגות החרדיות לא פסלו כעניין מכוער מסתבר שאומץ ע"י הרב מוצפי, והוא לא יהיה האחרון שיירק על מושגים קדושים כמו "התפייסויות" בחודש התשובה".

תסמונת השוויש

 

בס"ד

          תסמונת ה"שאוויש" / הרב אליהו קאופמן

   הניתוח הסוציו – פוליטי של ח"כ מירי רגב, על הליכוד וצמרתו, איננו מנותק מהמציאות העגומה של מפלגה זו, אבל הוא חלק ממציאות גזענית בישראל, שהליכוד הוא רק חלק ממנה. בכול אופן, גם אם הניתוח של רגב הוא מדויק הרי שעניין שאיפתה ליו"ר הליכוד או להקמת "ליכוד מזרחי" בראשותה, הוא בבחינת "חלום תעתועים" בלבד. בכלל, לאחר שנתניהו כבר ערך את "גרוש ספרד" - של ראשי מפלגתו המזרחיים, הרי שכיום הדיאדוכים המזרחיים שנותרו בליכוד רחוקים מלרשת אותו.

   קריאת התגר של ח"כ מירי רגב נגד ה"די.אן.אי. הלבן" בליכוד די מובנת לי. זהו סיפור ארוך שטואטא מתחת לשטיח שנים רבות באיצטלא של "מפלגה דמוקרטית ללא מחלות עדתיות". למעשה מאז פרישתו של מנחם בגין לביתו – לאחר מלחמת לבנון הראשונה של ראשית שנות השמונים של המאה העשרים, הרי ש"השד העדתי" בליכוד התנועע שוב ושוב והפקק אפילו נפתח מספר פעמים אבל דקות אחדות אח"כ הוא גם נסגר. לפני יותר משנה וחצי כתבתי כאן מאמר על שליטת "השבט הלבן" בליכוד, וכיצד נתניהו - מאז הופעתו הפוליטית בבחירות 1992, התעסק בדחיקת המנהיגים המזרחיים החוצה עד שהח"כים המזרחיים דהיום בליכוד (שבקדנציה השלטונית האחרונה של הליכוד כיהנו כשרים וכראשי תומכיו) נותרו רק אלה הרדודים יותר והסרים אוטומטית למשמעת הביביסטית שלו ושל אשתו, וגם גב' רגב ה"מורדת" נמצאת ביניהם, ואולי אפילו היא מראשיהם. אבל אם גב' רגב חושבת להיות פעם בראש הליכוד או לבנות את "גשר השנייה" (זו של ימי דוד לוי האגדי) הרי שהיא חיה כנראה בדמיון סוריאליסטי משום שכול מפלגה בראשותה – ואפילו אם היא תכבוש את הליכוד ותעמוד בראשו, לא תעבור את אחוז החסימה, גם אם אחוז החסימה יחזור לקדמותו, שלפני מינימום ארבעת המנדטים של היום . קשה לי להאמין שרגב תצליח במקום שדוד לוי, משה קצב, מאיר שטרית, סילבן שלום, דוד מגן, שאול מופז, יצחק מרדכי ואחרים נכשלו.

                                   הליכוד הרויזיוניסטי הלבן

    סיפור "הליכוד הלבן" הוא סיפור המניפולציה הישראלית – הלבנה הגדולה ביותר, כמשחק גזעני סמוי שהצליח להיות מטואטא מתחת לשטיח הפוליטי הישראלי באופן מוצלח בהרבה ממניפולציות פוליטיות – גזעניות ולבנות אחרות בישראל, שהתרחשו במפלגות השמאל, בציונות הדתית וב"יהדות התורה" של היום או ב"אגודת ישראל" המאוחדת בעבר. זה לא התחיל דווקא מנתניהו אלא בימי שמיר, ארנס ואפילו שרון, שידעו למנף היטב את "ההקפאה הלבנה" של ראשות הליכוד בידי מיעוט המצביעים הלבן שלה, מול המוני המזרחיים, שהיו רוב מצביעיה עוד לפני המהפך של שנת 1977. המפלגה היחידה שבה אולי היה ברור יותר מהליכוד ששליטת מיעוט המצביעים שלה הוא על רוב המצביעים האחרים של המפלגה, היה רק במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י עד 1965 ורק"ח ממשיכתה עד 1992), כאשר למעלה משמונים אחוז המצביעים היו ערבים אבל ההנהגה הייתה חצויה כמחצית של יהודים יוצאי מזרח אירופה והמחצית השנייה הייתה של ערבים. אבל תמיד ראשי המפלגה וראשי הסניפים ומוסדות ההנהגה היו מקרב יהודים המזרח אירופאים בלבד. אבל כול זאת קרה בימים שבריה"מ לשעבר שלטה בכיפה הקומוניסטית העולמית והיא זו שהכתיבה את הקו ומינתה את המועמדים בדרך שלא הייתה דמוקרטית. קריסת בריה"מ לשעבר בשנת 1990 הובילה את הקומוניסטים בישראל למהפך דמוקראטי ממשי ולכך הרוב הערבי החל לשלוט במפלגה זו מאותה שנה. אבל בליכוד תמיד הייתה דמוקרטיה אך עם תחכום של מוביליות לבנה של יוצאי אירופה – אמריקה. למרות שברור כי שמיר, ארנס, שרון – ובמיוחד נתניהו, דאגו בשקט להנציח את "השליטה הלבנה" הרי ששני גורמים נוספים נתנו להם יד לכך, במציאות הפוליטית של ישראל ושל הליכוד.

                                      המציאות הישראלית הגזענית

    ראשית, גם אחרי שבעים ושלוש שנות המדינה ומעל מאה שנות הציונות הרי שהחברה הישראלית איננה ערוכה לשוויון עדתי אמיתי מבחינת המשילות בפסגה הציונית – ישראלית. חוסר ההכנה הזו – של שוויון בקבלת מנהיג מזרחי כמנהיג מערבי, הם חלק בלתי נפרד גם ממה שקורה היום בליכוד. ה"די.אן.איי הלבן" שבליכוד נעזר בהשקפה הגזענית בישראל כדי להמשיך לשלוט במפלגה שציבור המצביעים המזרחיים שלה הוא הגדול מבין מצביעי המזרחיים היהודים בישראל. רבים מצביעים על מהפיכת "הפנתרים השחורים" – של שנות השבעים של המאה העשרים, כקטליזאטור לשינוי חיובי חברתי, עדתי ומעמדי בישראל אבל מסתבר שהשינוי הזה אלא הושלם עד ימינו אנו. מלבד נשיא אוניברסיטה אחד בלבד, שהיה מזרחי, הרי שכולם מערביים. השליטה בבתי המשפט ובקרב השופטים העליונים היא מערבית. וכך גם בפוליטיקה. עמיר פרץ התפאר לאחר בחירות 2006 שהוא העביר מנדטים לא מעטים מבוחרי הליכוד לשעבר אל מפלגת העבודה, משום שעמד בראשה. אבל כשבודקים את הנתונים לגופם מגלים יותר מנדטים "לבנים" שברחו, באותה מערכת בחירות, ממפלגת העבודה (ל"קדימה" בעיקר) מאשר המנדטים שפרץ הביא. המנדטים שברחו ממפלגת העבודה סרבו לקבל בראש המפלגה הזו יו"ר מזרחי, בדיוק כמו שלפני בחירות 2003 הודח בנימין בן אליעזר (יוצא עירק) מראשות מפלגת העבודה לטובתו של עמרם מצנע, כדי שכבר אז לא יברחו "מנדטים לבנים" ממפלגת העבודה לליכוד של שרון, ל"שינוי" שבמרכז או למר"צ שבשמאל. באותן שנים חש רן כהן ממר"צ – איש שמאל וותיק בשורשיו הקיבוצניקים, כיצד מוצאו העירקי מרחיקו מיו"ר מר"צ פעם אחר פעם. בזה אחר זה הוא הובס שוב ושוב בקרב על יו"ר מר"צ ע"י כאלה שהיו פחות אנשי שמאל שורשיים כמותו, ובאו לשמאל מהמער"ך כמו יוסי שריד, יוסי ביילין וחיים אורון. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" וניצחה את שאול מופז הרי שהאחרון והמזרחיים במפלגה קבלו את דין הבחירות אבל כאשר מופז ניצח את לבני הרי שהמפלגה התפרקה ולבני הייתה הראשונה שלא קיבלה את דין הבחירות. רוב "קדימה" חזרה לליכוד, אחרים למפלגת העבודה ולבני הקימה את "התנועה". מזרחיים תמיד יקבלו את דין בחירתו של מערבי ליו"ר שלהם, וגם יצביעו בעדו. ההיפך לא יקרה. בבחירות 1999 הריץ איציק מרדכי את "מפלגת המרכז" אבל זו הכזיבה עם חמישה מנדטים בסה"כ כי רוב "הציבור הלבן" של מצביעי המרכז בישראל לא נתן לה את קולו משום שבראשה עמד מזרחי. לעומת זאת אותו ציבור הצביע בהמוניות למפלגות מרכז אחרות שקמו אח"כ כמו "שינוי" של טומי לפיד, "קדימה" של ציפי לבני, "יש עתיד" של יאיר לפיד ו"כחול לבן" של בני גנץ. הפעם היחידה שמנהיג מזרחי בנה מחנה פוליטי עם לא מעט מערביים היה בימי הליכוד שאחרי מנחם בגין, וזה שלפני בנימין נתניהו. דוד לוי איחד מסביבו ח"כים מערביים לא מעטים מהליכוד, שתמכו בו, כמו מיכה רייסר המנוח, מיכאל קליינר, חיים קופמן, ראובן ריבלין ואחרים. לוי מעולם לא דיבר עדתית אלא מעמדית וממלכתית. אבל הגוורדיה של "מסדר ז'בוטינסקי" עשתה הכול כדי שהליכוד לא ישתנה ממפלגת אליתה רויזיוניסטית למפלגה עממית. ה"נסיכים" לנדאו, בגין ומרידור הצטרפו לשמיר וארנס כדי לשמור על ה"הדר הבית"רי" נגד מחנה לוי, ולצידם סייע אריאל שרון שהגיע מ"תנועת העבודה", שגם גנב פעילים מזרחיים רבים ממחנה לוי. נתניהו נתון סופית את ה"מט" ללוי, וטעותו של האחרון הייתה שפרש מהליכוד והקים את "גשר", דבר שהעניק לנתניהו את הביסוס הרויזיוניסטי הלבן סופית, בדרך להפטר מעוד מנהיגים מזרחיים מהליכוד כמו דוד מגן, מאיר שטרית, איציק מרדכי, משה קצב ועד סילבן שלום. לא פעם הגזענית הזו – של ציור מנהיג מזרחי כ"עדתי", ואילו מנהיג מערבי כ"ממלכתי", מובאת בתקשורת ובאקדמיה כמטבע לשון טריוויאלית וקונצנזואלית. כשדוד לוי התמודד בליכוד מול שמיר הוא כונה "מנהיג עדתי" למרות שראשי מחנהו היו מערביים, אבל שמיר ושרון כונו "ממלכתיים", למרות שלשרון לפחות היו מזרחיים רבים שעמדו בראש מחנהו. יצחק מרדכי, עמיר פרץ ושאול מופז תמיד נשארו כנציגי ה"עדתיות" למרות שכיהנו בתפקידים ממלכתיים, כאנשי צבא או במישור הכלכלי. מהעבר השני הרי שמעולם לא יעזו לחפש ולהזכיר לנתניהו, ללבני, לחיים אורון ולאחרים מבין המערביים את מוצאם העדתי.

                                             נחיתות המצביעים

    וישנה סיבה נוספת – שמשפיעה בתוך המפלגות בישראל, ובתוכן גם בליכוד, על אי התקדמותו של מזרחי לראשות המפלגה, ולימים לראשות הממשלה. הסיבה הזו כבר נאמרה לפני כשלושת אלפים שנה במדבר סיני על ידי המרגלים ששלח משה רבנו: "כחגבים היינו בעינינו, כן היינו בעיניהם". לאור שטיפת המוח החברתית בישראל הרי שלמזרחיים רבים קיימת משום כך תת תרבות של אי אמונה במזרחי כמנהיג עצמאי וממלכתי והם מעדיפים מרבי כי זו עבורם מדרגה גבוהה יותר. כבר בפרשת דוד לוי קמו לא מעט מזרחיים שטענו כי "דוד לוי לא מתאים עדיין לעמוד בראש הליכוד". הסיבות היו לא פעם מגוחכות כמו "המבטא שלו" או ש"הוא איננו יודע לדבר אנגלית". בציבור החרדי למשל רגשי הנחיתות הללו בנויים אחרת. שם אמנם מצביעים לש"ס הספרדית אבל כשבוחרים רב גדול לשאלות דתיות או הכשר למזון הרי שההליכה אחרי האשכנזים נותנת לתלמידי חכמים מזרחיים מקור של גאווה ועליה בדרגה. כך זה גם בבחירת מוסד חינוכי, כאשר מזרחיים חרדים שולחים את צאצאיהם למוסדות חינוך מקרב מוסדות החינוך האשכנזיים. אפילו אריה דרעי – יו"ר ש"ס, מעדיף ברגעי האמת של ההכרעה וקבלת הברכות לעלות לרגל לרב חיים קנייאבסקי, ואילו אח"כ הוא מורה לרב שלום כהן, יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס, מה לעשות, עפ"י דעתו של הגר"ח קנייאבסקי. רק הגר"ע יוסף היה היחיד שניסה להילחם בגל הנחיתות המזרחית הזו אבל עם מותו העולם המזרחי – החרדי

   חזר לקדמותו.

                                         מירי רגב האמיתית

     אין ספק שלאור הניתוח הנ"ל הרי שגב' מירי רגב צודקת בכול מאת האחוזים בביקורתה נגד מה שמתרחש בליכוד מזה עשרות שנים. אבל כאשר היא עוברת לאלטרנטיבה מעשית ומציעה את עצמה לראשות הליכוד הרי שהיא קוברת את ניתוח האמת שלה. מי שראה אותה יורדת – רק לפני כשבוע, לחייו של השר זאב אלקין בנאום ה"שאוויש" שלה, יודע היטב מיהי האישה הזו, שמידת הליצנות שלה גבוהה אפילו ממידת ההפכפכות שבה. הלעג לאלקין היה של צחוק חולני והיסטרי מהמדרגה הנמוכה ביותר, שמבייש כול ח"כ מתחיל. הליצנות שלה והגסות בהתנהגותה יורידו כול תנועה פוליטית שבראשה היא תעמוד, אפילו מתחת לשני מנדטים. אם היא הייתה מתכוונת באמת לשמה, ברעיון לשנות את צמרת הליכוד בעתיד, היא הייתה צריכה לחפש מנהיג מזרחי אחר כדי להביאו כאלטרנטיבה עדתית לנתניהו. אבל האמת היא שנתניהו כילה כול חלקה טובה של מנהיגות מזרחית במפלגתו וכך הא נותר עם דיאכדוכים מזרחיים אומרי הן בלבד, שבאמת איש אינו יכול לעלות על דעתו שהללו יכולים להיות מנהיגי הליכוד. גם דרעי עשה כך במשך השנים לרבנים ומנהיגים מזרחיים את מה שאני מייחס לנתניהו, וכיום דרעי נותר עם אומרי הן המשרתים אותו. כך נעלמו מנופה של ש"ס הרבנים עזרן המנוח, דיין, פנחסי, מאיה, פרץ ואחרים. גם נשים מזרחיות – כמנהיגות אמת, לא צצו בליכוד אלא רק אומרות הן בלבד גדלו שם, ורק הח"כית האגדית, גאולה כהן המנוחה (אימו של ח"כ צחי הנגבי), הייתה באמת משכמה ומעלה, ולאו דווקא משום מוצאה אלא משום השקפתה העיקשת ופעילותה הפוליטית המיוחדת. רק ח"כ גלית דיסקל – ארתביאן יכולה אולי להיות התקווה הנשית והמזרחית לעתיד של הליכוד. אבל מה שגב' רגב שידרה בדבריה האחרונים נגד הליכוד ההיסטורי והעכשווי מלמד על מה שעתיד לפרוץ בקרב המפלגה הזו יום אחד לפני שנתניהו יחזיר את מפתחות ההגה שלו לציבור בוחרי הליכוד. רגב – שנחשבה ל"יסמנית" קבועה בליכוד, משדרת כי גם ל"יסמניות" יש סוף וכשהסוף יגיע השאלה תהיה אם הליכוד לא יתפוצץ לחלקים פוליטיים רבים, שההשקפה הרעיונית תיעדר מסיבת הפילוגים האפשריים בתוכו.  

גיור חילוני

 

בס"ד

                    גיור חילוני / הרב אלינו קאופמן

   "רפורמת הגיור" של שר הדתות – מתן כהנא, לא נולדה בימים אלא שהיא כבר צצה בימים שחלק מעם ישראל פנה לרעיון "החילוני" ורצה, כקבוצה חילונית, להתרבות. גם מושגים כ"ישיבה" ו"כשרות" קיבלו לא פעם גוון חילוני אבל כשהמילה "חילוני" נוספה אליהם הבינו גם היהודים המסורתיים כי המושגים "ישיבה" ו"כשרות" הם תרתי דסתרי ליהדות. את זה צריכים הדתיים לעשות למושג "גיור", כשהוא בא במתכונת חילונית ולא דתית. ואת הריפוי הזה צריכים הדתיים והחרדים לעשות גם במחיר הפרדת הדת מהמדינה.

     "רפורמת הגיור" של שר הדתות – מתן כהנא מ"ימינה", היא המשך תנועת ה"סלמה" בהפיכת הדת היהודית בכלל, והגיור בפרט, לנושא חילוני וניתוקו מבסיס הדת היהודית. ההיסטוריה מוכיחה כי "החתונה" בין המדינה לדת הפכה את הדת מאישה עצמאית עם כתובה וזכויות לפילגש של המדינה. ישנם בקעים ששם הבוקעים אינם יכולים ממש לשנות את הפרוגרמה הדתית ובמקום הפרוגרמה הדתית הם פשוט אומרים את האמת – המוצר שלהם הוא חילוני. כך זה בעניין המושג ששמו ישיבה. ה"מיינסטרים" האנטי דתי והחילוני מודה לבסוף שגם את הישיבות של "הכיפות הסרוגות" הוא לא הצליח להפוך למוצר "חילוני למהדרין", למרות חדירת תוכניות "הליבה" החילוניות בכול כוחן ל"ישיבות הכיפות הסרוגות", ובמיוחד לישיבות התיכוניות. הדת שעוד נותרה בישיבות הללו עדיין קשורה בטבורה לתורת וחכמי ישראל. ולכן בעשורים האחרונים צצו "הישיבות החילוניות". אלו כמובן יוסדו ע"י פוקרים ממש – שמחד גיסא, הם הפכו לחילוניים, אבל מאידך גיסא הם רצו עדיין לעסוק ב"מורשת העבר" שלהם, שהייתה הדת. החלוץ בנושא הזה היה העיתונאי דב אלבוים, שייסד את "הישיבה החילונית" שלו בדרום תל אביב, ברחוב יסוד המעלה שע"י התחנות המרכזיות (הישנה והחדשה)שם . לימים הוקמה "ישיבה" כזו גם בירושלים, ובעזרתו של השר דהיום, אלעזר שטרן, שהוא אמנם חובש כיפה אבל שייל לדתיים הלאומיים הפחות רדיקליים, שהם לעומתו כ"חרדים קיצוניים". מהשם "ישיבה" לא נותר כלום. זהו בעצם איננו עוד מוסד להשכלה תורתית אלא מעין חוג שעשוע למקרא, ואולי גם לגמרא. לא רק שאין שם הפרדה בין גברים לנשים אלא שחכמי היהדות שם הם בגדר המלצה ולא בגדר מורי הוראה. זהו בעצם הנגטיב לדת היהודית, המשתמש בערכי הדת לשם יצירת נגטיב שלילי לדת. במקביל ל"ישיבה החילונית" נוצר לפני כעשרים שנה המושג "כשרות חילונית", והוא נוצר עפ"י הצורה שבה נוצרה "הישיבה החילונית". טוביה מובשובי'ץ – ראש בד"ץ הכשרות של "שארית ישראל, (מיסודה של "דגל התורה" הליטאית), התפקר והפך לחילוני אבל הפרנסה ההיסטורית שלו עדיין הייתה הכשרות ולכן הוא הקים "כשרות חילונית", שהעניקה "תעודות כשרות" גם למסעדות ומפעלי מזון שחיללו שבת ויום טוב. "הכשרות" הזו התירה גם שימוש במוצרים טרפים, ללא רב פוסק. בתחילה הייתה לכך היענות של בעלי עסק חילוניים, מהזן האנטי דתי, אבל הם גילו עד מהרה שהקליינטורה שלהם – לכשרות, היא קליינטורה דתית וחרדית בעיקרה והתעודות של מובשובי'ץ וממשיכיו שוות פחות מקליפת השום, ולכן גם נושא "הכשרות החילונית" דעך. אבל בעוד ש"הישיבות החילוניות" ו"הכשרות החילונית" נותרו כקוריוז בלבד הרי שנושא "הגיור החילוני" לא מפסיק לעלות על הפרק, משום שציבור צרכניו איננו בכלל יהודי אלא נכרי, החפץ להתנתק מיהדות כלשהי, אפילו ב"הווה אמינה".

                                צמיחת הצורך הדמוגרפי אצל החילוניים

    מאז הקמת מדינת ישראל החל נושא הגיור הדתי לאבד גובה. המונח "גיור" היה מאז ומעולם מונח דתי בלבד ותפיסתו קבעה כי המתגייר מקבל על עצמו את קיומה של דת ישראל. גם הופעת המסכילים באירופה לא פגעה ממש במושג הזה משום שהללו נעו לכיוון נכרי והתבוללות הייתה חלק מהחיים החשים הללו, ולכן הם לא נזקקו למונח "גיור". אפילו הרפורמים והקונסרבטיביים – בתחילת דרכם, לא פסעו לכיוון "גיור" משלהם אלא רצו סה"כ לקבוע דת חדשה שגם "הגיור" הוקע ממנה. רק היעלמותם של רבים מהמתבוללים – ומנגד הקמת מדינת ישראל כמדינה חילונית, העניקו את הכיוון לפסוע לכיוון  של "גיור" ללא תוכן דתי ובשונה מדת ישראל. בימי הבית השני – בתקופה הקצרה של מלכי החשמונאים, היה ניסיון להעתיק את "גיורי הכוח" של אומות הכובשים גם לדת היהודית וכך "גוירו" האדומיים והייטורים. ההשלכות לכך היו גרועות ועלייתו של הורדוס האדומי למלכות יהודה הייתה הדוגמא מדוע אסור היה לגייר בכוח נכרים. מזרע החשמונאים לא שרד אף אחד והורדוס היה זה ששם קץ לזרע החשמונאים כאשר המית את בניו ואת גיסו, יוחנן הורקנוס השלישי. הקו ביהדות היה תמיד לא רק לא להכריח נכרי להתגייר אלא שיש להציב בפניו קשיים כדי להיות בטוחים שהלה אמנם חפץ בדת ישראל ולא יכנס לתוכה ואח"כ ירע לה. הכנסת "הערב רב" ממצרים לקהל ישראל היה הלקח הראשון להכנסתם של נכרים החפצים להיטמע בישראל לא משום התוכן הרוחני של עם השם אלא משום שישראל היו אז אימת הנכרים. ההצטרפות לדת בשל עוצמה פיזית היא עבור היהדות מונח פסול לעומת הרצון החיובי של נכרי להצטרף ליהדות בגלל רוחניותה. ואמנם טובי הגרים – שגם השפיעו רוחנית על עם ישראל, היו כאשר שלטון ישראל לא היה תקיף על אומות העולם אלא היהדות התורתית הייתה רוחנית נטו. כך זה היה לגבי גרים כאביו של רבי עקיבא, הוריהם של שמעיה ואבטליון, הגר אונקלוס (אחיינו של הקיסר הרומאי אדרייאנוס), המלכה הלני ובנה מונבז, חנילאי וחסילאי, יוסף דו נואס מתימן, הכוזרים ועד הגר פילדסוצקי מפולין. גם הנסיכים חנילאי וחסילאי והמלכים יוסף דו – נואס, הלני ומלכי הכוזרים דבקו ביהדות כאשר העם היהודי היה בשפל השעבוד שלו לאומות העולם. הציונות ומדינת ישראל פתחו כיוון חדש לעניין "הגרות", כיוון של "לאומיות" – כלומר, צורה גשמית ולא רוחנית, עפ"י ההיפוך מהיהדות. הצורך הציוני הוא להיות ב"ככול הגויים מחנה ישראל".

                                         "גיור" ללא מהות דתית

      מדינת ישראל מבוססת על עוצמה דמוגרפית כשהנקודה הדתית – רוחנית היא רק נימוק רעיוני לקיומה של המדינה הזו, כתירוץ לאומות העולם. לגבי רוב רובם של החילוניים הדת היהודית היא בבחינת המלצה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר היא בבחינת גורם מפריע. מנגד, מול מזרח תיכון ערבי ומול מיעוט לאומי ערבי גדול – במדינת ישראל, ובשטחי הכיבוש שלה, הרי ש"הגיור" הפך לכוח דמוגרפי לחיוב בתחרות מול הערבים. יתרה מכך, רוב רובם של החילוניים מעוניים יותר ויותר בחופש מהיהדות ובמררה נכרי למושג "עם ישראל", ולכן "הגיור: לדידם הוא לצרף אנשים כמותם ל"עם החילוני" כדי שהאחרונים יהיו הרוב בעם היהודי. כפיפותה של הדת היהודית למדינה יצרה גיחוך טרגי נוסף, שבו המדינה יכולה לחוקק בפרלמנט החילוני והנכרי שלה "חוקים דתיים" ולכפות אותם על העם היהודי כמו ה"הקלות בגיור", שעולות שוב ושוב, זה למעלה משבעים שנה בשיטת ה"סלמה". מתן כהנא לא המציא את הגלגל. לפניו כבר הכריחו, דרך "הרבנות הראשית לישראל", את היהדות הדתית והחרדית להסכים להפיכת "לימודי היהדות" לתיאוטרים בלבד אצל ה"מתגיירים", כשאח"כ שמירת המצוות כבר איננה מבחן ליהדות. דרך אותה "רבנות ראשית" מלמדים, קרוב ל-25 שנה, "יהדות" ע"י מרצים ולא רבנים, שלא פעם הם בכלל רפורמיים, קונסרבטיביים או סתם חילונים. לימים נכנס עניין "הגיור הרפורמי" – והפעם ע"י בית המשפט החילוני, כעוד שיטת "גיור" חילונית, ועכשיו מתן כהנא חפץ אף הוא ברפורמה של הרפורמה. אבל ליהדות הדתית והחרדית יש אשמה רבה בכול מה שמתרחש כאן למעלה משבעים שנה, ואולי יותר.

                                       הפרדה כתרופה והצלה

     הרעיון ש"ישראל היא מדינה יהודית" – והרעיון שקדם לו, "שזו אתחלתא דגאולה", העביר את הדתיים על דעתם ואח"כ הועברו רוב החרדים על דעתם. זו הייתה "מלכודת הדבש" של דוד בן גוריון ודומיו שכרכו דת ומדינה גם יחד כדי לשלוט על הדת. כפי שלא תיתכן בהקשפה הדתית "ישיבה חילונית" או "כשרות חילונית" כך גם לא יתכן "גיור חילוני", אבל כדי להתיר את הפלונטר של "הגיור החילוני" צריך להפריד את הדת מהמדינה ולחסל את מתווה ההוראות של המדינה לדיינים ולרבנים "ממלכתיים". כדי למנוע נישואי התבוללות עם "גרי חלומות" צריך להתיר "נישואים אזרחיים" (אותם דחה בן גוריון כי הוא רצה ש"הרבנות הראשית" תשתנה עפ"י השקפותיו...), גם במחיר של איבוד יהודים לא מעטים, אבל מנגד תתאפשר שמירת החומה היהודית סביב יהודים חילוניים ומסורתיים שדבקים בכול זאת בדרך ישראל סבא. השופט גדעון ניצח את המדיינים עם שלוש מאות לוחמים בלבד ודחה את כול המתגייסים לצבאו, שהיו עובדי הבעל. כשה"חתם סופר" הפריד את הקהילות היהודיות באירופה מאלה הרפורמיות הוא הציל את מיליוני יהודים מלהיטמע בגויים. כדי להימנע מ"הגיורים החילוניים" צריך להכריז עליהם שהם כאלה וגם לשמור שבתי דין שמסומנים כ"חרדים פרטיים" לא ינהגו, כפי שמזהיר הפסוק בפרשת "שופטים" נגד השוחד שמעוור עיני פיקחים ומסלף דברי צדיקים. כמו של"ישיבה החילונית" לא מגיעים דתיים וחרדים וכמו שדתיים וחרדים לא יאכלו מ"הכשר חילוני" – והכול משום במסגרות החילוניות הללו לא משתתפים דתיים וחרדים בניהולן, הרי שכך יש להפריד את "בתי הדין לגיורים" מהשתתפותם של דתיים וחרדים בהם, כדי שציבור היהודים הדתיים, החרדים והמסורתיים לא יגיעו אליהם בטעות וכך לא יתערבבו לימים בפסולי חיתון ובנכרים.

                                        העדה הסורית - חלבית

      ישנה עדה בישראל שכבר לפני כמאה שנה פתרה את בעיית "הגיורים" הללו. זוהי עדת יוצאי העיר חלב מסוריה. רבני הדור הקודם שלה – בהגיעם עם עדתם ליבשת אמריקה, זיהו את הבעיה של "הגיור" בדור פרוץ גדר, שהסכנה הייתה שהחילוניות תכתיב את "המתגייר החדש". רבני העדה הזו ניצלו את כוחה של העדה מבחינה כלכלית והכריזו חרם והוצאה מחוץ לעדתם של כול מי שיתחתן עם "גרים". הם ידעו היטב כי בדחייה הזו הם ימנעו גם מגרי צדק של אמת מלהיות חלק מהם אבל הם הבינו שאותם גרי צדק אמיתיים יהיו מיעוט שבמיעוט מבין רוב רובם של גרי הסדק. ואמנם בני העדה הצילו את בני עדתם מאסון דמוגרפי ורוחני. זוהי עדה שמקורה מעיר לא כול כך גדולה בסוריה (לעומת הבירה דמשק למשל...) אבל במאה השנים האחרונות זוהי העדה הגדולה שבעדות ישראל, והיא מפוזרת במדינות אמריקה הדרומית, המרכזית ובארה"ב שבאמריקה הצפונית. "החילוניים" בעדה החלבית שונים משאר אלה שמוגדרים חילוניים בעדות ישראל. החלבים החילוניים בהם שומרי שבת, טהרת המשפחה ואוכלי כשר בלבד. אין בתוכם אנט דתיים ובעלי תופעות חברתיות שהתורה הכריזה עליהם כרת. בטוחני כי העדה החלבית – סורית תישמר בתומתה עד בוא גואל צדקנו בע"ה.

               

ועכשיו למחאה החברתית

 

בס"ד

         ועכשיו למחאה החברתית / הרב אליהו קאופמן

    חרב הגזרות מונפת על ציבור החלשים בישראל כשחלק ממניפייה עוטים מסיכה "סוציאליסטית". כמו ש"משפט שלמה" חשף את האם האמיתית ואת זו המזויפת כך ההצבעה על התקציב תחשוף בפרלמנט הישראלי מי באמת מיצג את החלשים ומי מתחפש בשמם.

     לדידי, כאדם חרדי, אני יותר חושש מהצד האנטי חברתי של הממשלה הזו מאשר מהצד האנטי דתי שלה. גם שלטון הליכוד – עם ובלי המפלגות החרדיות, לא הביא מעולם עדנה לדת ישראל, ולא אכנס כאן לפירוט. "הרפורמות הדתיות" של הממשלה הזו הן באמת תקווה חילונית קיצונית להיפרדות מהיהדות, ואולי מוטב שכן ושלא נמשיך לחיות ב"גן עדן של שוטים" עם כותרות שקריות כמו "מדינה יהודית" וכו'. אבל המסר הכלכלי של הממשלה הזו איננו רק נגד הציבור הדתי אלא כנגד צבורים חילוניים וגם לא יהודים רחבים הרבה יותר, כולל נגד צבורים שמפלגות בקואליציה המוזרה הזו מייצגים או שמתיימרים לייצג.

                                            "משפט שלמה"

    "משפט שלמה" המפורסם היה צריך להכריע מיהי האם האמיתית – מול שתי נשים שצרחו כול אחת בנפרד, לבעלות על הילד החי. כשהחרב הונפה על הילד, לחותכו - הרי שרק אז הסתבר מיהי האם האמיתית, זו שריחמה על עוללה והייתה מוכנה למסרו בידי רעותה רק כדי שיוותר בחיים. וכך גם בויכוח הרעיוני החוצה את ישראל מאז בוא הציונית: מיהם הסוציאליסטים האמיתיים, שהם מיצגי מעמד העובדים והשכבות החברתיות הנמוכות? מחד גיסא, השמאל הישראלי טען תמיד להיותו "נציג העובדים" ו"שליח המעמדות התחתונים". מפלגיה הימניים של מפלגת העבודה (רפ"י ו"אחדות העבודה") ועד לשמאל האנטי ציוני של ארגוני "מצפן" לדורותיהם, חזרו שוב ושוב על קלישאות מרכסיסטיות כנימוק להיותם "מייצגי ההמונים העמלים". אבל ככול שחלפו השנים – ובמיוחד מקום המדינה ואילך, הסתבר ש"המוני ההמונים העמלים" מצביעים לימין, ובמיוחד לתנועת "החירות" וממשיכיה – גח"ל והליכוד. זהו מאבק פולמוסי ארוך שנים - שרק ישראל נמצאת בתוכו. השמאל ו"מפלגות הפועלים" טוענות לבעלות על "הפרולטריון" מבחינה רעיונית ואילו הימין מצביע על כך שהוא נציג הפרולטריון הזה (כיום בשותפות עם ש"ס...) ומנסה להוכיח את טענתו על פי דפוסי ההצבעה המוחלטים של בני השכבות הנמוכות. כיום, לאחר הגזרות הכלכליות של "ממשלת השינוי", שבה חברות גם "המפלגות הסוציאליסטים" של מר"צ ו"העבודה", הרי שמסתבר היטב מיהי האם האמיתית ומי האם המתחזה. החרב של ליברמן מונפת ומי שאוחז ביד האוחזת בה הם מר"צ ו"העבודה". מיעוט הטבעונים העשירים ואניני הטעם בוודאי שאיננו מייצג את בני השכונות ואת מעמד הפועלים. ואותם צמחוניים וטבעונים עלולים בעתיד גם לייקר את הבשר ואת מוצריו המעובדים בטענות של חמלה על חיות אבל לא על בני אדם.

                                               הקיצוצים והפגיעה

     עניין קיצוץ המשקאות הממותקים הוא בבחינת שערורייה כפולה ומשולשת. לא רק שהמשקאות הללו יתייקרו אלא שהם כבר לפני היוקר הנכסף מהיקרים בעולם מול מדינות לא זולות כארה"ב, בריטניה, בלגיה, אוסטריה וכו'. משקה ממותק וקל בפחית או בבקבוקון (במדינות העולם) אינו עולה במחירו על 4.5 ₪, וישנן מדינות ששם אף זול יותר. רק בישראל זה מגיע מ-7 ₪ ומעלה. יתרה מכך, משקראות ישראלים המיובאים מהארץ לבלגיה, הולנד, בריטניה, צרפת, ארה"ב וכו' זולים יותר שם מאשר בארץ! בעניין התחבורה הציבורית ועלותה הרי שהכיוון הוא רק בנסיעה  אחורה. כבר לפני עשרות שנים התקיימו בעולם – ובמיוחד באירופה, הנחות של "יומי חופשי", שבועי חופשי", "חודשי חופשי" (עפ"י תאריך הקנייה ולא עפ"י ראש החודש שבו הוא נקנה), ורק לפני כעשור הן הגיעו טיפין, טיפין לארץ בזכות כהונתו רבת השנים של ישראל כץ, כשר התחבורה. והנה אלה שהתחזו ל"מחוללי השינוי החברתי" חפצים להחזיר את המצב אחורה ושוב למנוע ממשפחות גדולות ועממיות לנסוע במרחבי ישראל לטיולים, לביקורים משפחתיים וכו'. תל אביב – מטרופולין מסחרי, כלכלי ותרבותי מספר אחד במזרח התיכון עומד להיסגר בפני בני עיירות הפיתוח והפריפריה ע"י תשלום יומי מעיק. הכלים החד פעמיים אינם רק תצרוכת של חרדים אלא של כול משפחה כאשר משתמשים בה בשבתות, בחגים, בטיולים וכו'. מישהו מהשרים ההזויים של הממשלה הזו גילה סיבה וירטואלית ל"הזקה" של הכלים הללו, שעל המשתמשים בהם נמנים רבים מבני "גיל הזהב, והחליט לגזור את גזירותיו ההזויות ללא חמלה. אני מעריך שגם בני האוכלוסייה הסלאבית – שרבים מהם הצביעו ל"ישראל בתנו", יפגעו מהגזרות הללו אבל כנראה שציבור היעד של ליברמן הם האוליגרכים ואלה ששותים יין במחיר של מכונית "מזדה" חדישה ולאו דווקא באמת המשפחות העממיות מחבר העמים. אני מעריך שגם ערביי ישראל יפגעו מהגזרות הללו, ובוודאי שעבאס מנצור לא ישלח להם אישית אגורה אחת מכספי "השילומים" המיועדים לעבור דרכו לסקטור הערבי. גם חלק ממצביעי "כחול – לבן", "תקווה חדשה", "ימינה" ו"יש עתיד" לא ירקדו לנוכח הגזרות הללו. אבל מסתבר שלמצביעי הקואליציה ישנן אימהות מהסוג של אותה "אם" מזויפת שצרחה ועודדה את שלמה המלך לגזור את הילד החי. ההבדל הוא שהחרב הפעם איננה בידי שלמה המלך אלא בידי ה"אם" המזויפת. שרי וח"כי "העבודה", מר"צ, "כחול לבן", "יש עתיד", "ימינה" ורע"מ הם הגלגול ההיסטורי של "האם" המזויפת, שבימינו חטפה את החרב משלמה המלך, כדי לגזור לא רק את "ילדיה" המזויפים אלא גם את ילדיה הבוחרים. לא במקרה מפלגה העבודה מנעה מח"כ אמילי מואטי כול תפקיד ביצועי אפשרי. מי שטוען שזה בגלל מוצאה בלבד, פשוט יורה לאויר קלישאה רחבה מדי. מסתמא שמוצאה המזרחי של ח"כ מואטי היא סיבה לפחד ממנה, במפלגת העבודה, אבל מהכיוון החברתי יותר ולא רק בגלל מוצא עדתי נטו. במפלגה הזו מבינים שהיא עלולה לא להתקפל לטובת ביצועים אנטי חברתיים אם יתנו לה תפקיד ביצועי ולכן הם מונעים ממנה את זה, ובמיוחד בימים שהם מניפים את חרב הגזרות הללו ממשרד התחבורה שבידי יו"ר המפלגה – ח"כ מירב מיכאלי.

                                           ארגון המחאה החברתית

     לליכוד – וגם לש"ס, ואף ל"יהדות התורה", יש צבורים עממיים רחבים שהם יהיו ראשוני נפגעי הגזרות. המפלגות הללו הן גם מפלגות צנטראליסטיות וביצועיות שיודעות כיצד להוציא המוניהן לרחובות, למחאה חברתית חוקית וארוכת טווח. זה בדיוק מה שהן צריכות לעשות בימים אלה ללא "יפיפיות הנפש" וללא חשבון של "תדמית". בעולם הרחב יבינו, צופי טלויזיה ואינטרנט, כי המפלגות הללו הן באמת ובתמים האימהות האמיתיות של הילדים, שעליהן מונפת חרב הגזרות מהסוציאל – קפיטליסטים החזיריים. המחאות הללו תהיינה אותנטיות, של רעבים וחלשים ולאו דווקא משדרות רוטשילד של תל אביב. הן צריכות להתקיים מול בתיהם של בנט, ליברמן, מיכאלי, הורובי'ץ וחבריהם. הן צריכות גם להתקיים בירושלים, בתל אביב אבל גם בערי ובעיירות הפריפריה. והמחאות הללו יכולות להפיל את הממשלה הזו כמו שממשלות אנטי חברתיות נפלו במדינות אחרות בעולם לאחר מחאות חברתיות גדולות.

                            המבחן של "הרשימה הערבית המשותפת

     התקציב עוד לא עבר בפרלמנט הישראלי. כישלון אפשרי של העברתו תוליה ב"רשימה הערבית המשותפת" – על ששת ח"כיה. שלושה ח"כים ממנה שייכים לחד"ש הקומוניסטית. זו שעתה האמיתית של מפלגה קומוניסטית וותיקה – שעמדה לא פעם לצד העובדים כתף אחת עם שכונות העוני, לאמוד את מקומה. האם ששת חברי "הרשימה הערבית המשותפת" יתגלו לבסוף כסטטיסטים של "האם" המזויפת או שברגע האמת הם יהיו נציגי האם האמיתית שמסוככת על בנה מפני חרב הגזרות ? חד"ש ושותפיה לרשימה הזו לא השתתפו מעולם בהנחתת גזרות כלכליות על הציבור החלש בישראל וגם כיום הם אינם בקואליציה הזו, ואף לא מכבר הם שיתפו כמה פעמים פעולה עם הימין והליכוד נגד הממשלה הזו. הח"כים עודה, תומא – סלימן וכסיף יודעים היטב שח"כי העבר של חד"ש – כמו תמר גוז'נסקי, מאיר וילנר, תאופיק טובי ודב חנין לא היו מצביעים על הנחתת גזרות כלכליות על חסרי ישע רק משום שלחק מהגוזרים קוראים "שמאל סוציאליסטי". הפעם חד"ש – ושאר שלושת ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת", צריכים להצביע נגד הנפת החרב המתהפכת על חסרי היכולת בישראל.

    

 

גזענות מושרשת

 

בס"ד

              גזענות מושרשת / הרב אליהו קאופמן

   בכול פעם שישראלי – בן לעמים הסלאבים, מתבלט וזוכה להישגים ממלכתיים ובינלאומיים מיד עולה הדרישה לסיים עבורו "תהליך של גיור". זוהי תופעה שפוסחת למשל על בני המיעוט הערבי בישראל, כשהם מיצגים את ישראל בעולם. שם אף אחד איננו דורש מהם "גיור". בכלל, בשום מדינה בעולם הרי שבן המיעוט, שמעפיל להשגים לאומיים ובינלאומיים, עבר מדינתו, איננו נדרש לשנות את מוצאו או להמיר את דתו בשל כך. זו הייתה פעם חוקה שהייתה שייכת לכנסיה הקתולית של ימי הביניים האירופאים, והרוח שלה עדיין מחלחלת בישראל של המאה ה-21.

     ההישג הספורטיבי של ארטיום דולגופיאט – אשר זכה במדליית זהב במקצוע ההתעמלות באולימפיאדת טוקיו שביפן, העלה שוב נקודה חילונית אטומה, שאיננה קשורה לספורט אלא הינה נדבך נוסף בניסיון לכפייה אנטי דתית ולשינוי היהדות על ידי מרעים. ישראל היא מדינה כללית כמו כול מדינה בעולם ובה חי רוב יהודי ולצידו חיים מיעוטים אחרים כמו ערבים, דרוזים, צ'רקסים וסלאבים. בכלל זה מדינת ישראל איננה שונה מרוב מדינות העולם. ולא פעם – כאשר נערכות תחרויות בינלאומיות (ולא רק בספורט), אזי, קורה שמדינה מסוימת זוכה בתהילה בתחרות בינלאומית זו אחרת ומי שזיכה אותה בתחרות הבינלאומית הזו היה דווקא בן המיעוט. זה קרה לא פעם גם ליהודים, שזיכו את ארה"ב ואף מדינות אחרות בזכייה בינלאומית. כזה היה למשל היהודי בובי פישר, שהוביל את ארה"ב לשיאים היסטוריים בפסגת השחמט העולמי, וכאלה היו גם היהודים שהיו אלופי בריה"מ לשעבר במקצוע השחמט במדינתם. ישנן מדינות – כמו רומניה למשל, ששם הנשיא איננו שייך לרוב המוחלט של הלאום השליט אלא למיעוט קטן שעוד נותר במדינה. אבל בכול המדינות הללו לא עלה מעולם הרעיון להעביר את בן המיעוט המוצלח על דתו ולהופכו לבן בדת של הרוב השליט, או לחילופין להתכחש למוצאי הלאומי. מצב כזה היה גורר שערוריות אדירות והאשמות בגזענות. זוהי שיטה שמתאימה לימי הביניים באירופה, כשהכנסייה הקתולית רדפה בעיקר יהודים מוצלחים ודרשה מהם להתנצר. את הפיוט "ונתנה תוקף" – על רבי קלונימוס מגרמניה, אנחנו קוראים ביום הכיפורים, בהקשר לסירובו להתנצר בימים שהיה בפסגת הצלחתו. השיעה הקיצונית, במספר ארצות מוסלמיות, דגלה בשיטה הזו, וגם שניים ממלכי החשמונאים ( יוחנן הורקנוס הראשון ואלכסנדר ינאי) הלכו בדרך הזו. אבל מסתבר שבעידן הנכחי אימצו רבים בישראל את המחשבה הזו, אם כי במינון עדין יותר וכביכול "ליבראלי" יותר ורק לגבי מיעוט אחד ולא אחר.

                     ההבדל ברצון "לגייר" הוא עפ"י שוני המוצא הנכרי

   לאחר המדליה המוזהבת של המתעמל הישראלי החלו העיתונאים הישראלים לחפור במוצאו וגילו כי מדובר בלא יהודי ממוצא אוקראיני, ואז החלו הטענות והשאלות כיצד זוכה הזהב הזה, ששירת כבר בצבא, עדיין לא "גוייר". כאילו שהגיור איננו עניין דתי אלא עניין לאומי למצליחנים ספורטיביים! אבל אותם צבועים – שנגועים גם בגזענות, מעולם לא העלו את עניין "גיורם" של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל הערבים, ובראשם גם את "גיורו" של הקפטן הישראלי בכדורגל –בן העדה הצ'רקסית. כאשר השר אלעזר שטרן טען בעבר לקבירת חללי הצבא הישראלי הלא יהודיים בבתי עלמין יהודיים הוא מעולם לא ביקש את אותה בקשה עבור חיילים בדווים, צ'רקסים, ובמיוחד דרוזים. יתרה מכך, לא מעט חיילים סלאבים התלוננו על ניסיונות מיסיונריים שחוו בצבא להמיר את דתם ו"להתגייר". מנגד, מעולם לא שמעתי על חייל דרוזי או צ'רקסי שהתבקש "להתגייר". העיתונאי גדעון עשת כתב פעם שהוא שאל חבר ימני – חילוני מיהו עבורו יהודי והחבר ענה:"כול מי שאיננו ערבי". כנראה שהחבר שכח את הדרוזים ואת הצ'רקסים, או שאולי הם מסמלים עבורו את ערבים, גם במחיר שירותם הצבאי. בכול אופן זו הגזענות שמבדילה בין נכרי לגיטימי למדינת ישראל לבין נכרי שנשאר נכרי – גם במחיר מילוי חובותיו הממלכתיות.

                                             גזענות עפ"י צבע

   זוהי גזענות מושרשת המבדילה בין נכרי לנכרי ומעל לכול מעוניינת בהקמת "עם יהודי חדש" שלא על פי מפתח דתי, ובכול פעם שהנכרי הלבן מאירופה מתבלט הוא מיד עולה על כוונת המיסיונריות הגזענית ומתבקש "להתגייר" – אם מרצון או אם מאונס. מנגד, אינני מצטרף – כאדם דתי, לטענות על כך שהשבת חוללה על ידי הספורטאים הישראלים בתחרויות האולימפיות בטוקיו, משום שאני נאמן לקו שלי, שהמדינה הזו איננה מייצגת שום עניין יהודי – דתי אלא כול כולה מדינה ככול מדינות הגויים ויש להפריד סופית בין הדת היהודית (שבכלל מתנגדת למשחקים אולימפיים מימי מרד המכבים...) למדינת ישראל החילונית. אני מאחל הצלחה לזוכה המאושר ולאלה שמאושרים על הישגו אבל ההישג הזה איננו בבחינת "תעודת גיור" לא לו ולא לאחרים שעוד ייצגו את המדינה הכללית ששמה ישראל, ולא יהיו מבני העם היהודי לדורותיו.

המזימה

 

בס"ד

                   המזימה / הרב אליהו קאופמן

   החוק החדש של שר המשפטים, גדעון סער, הוא לא רק חוק פרסונאלי נטו נגד בנימין נתניהו, אלא "חוק יסוד" לכונן ממשלת ימין כבר בקדנציה הזו, עם הליכוד, ולהחזיר את אימון בוחרי "תקווה חדשה" ו"ימינה" במפלגות הללו לפני הבחירות הבאות, אשר תהיינה באשר תהיינה.

   לא לחינם מתכוון גדעון סער – כשר משפטים, להעביר את החוק הפרסונאלי נגד ח"כ בנימין נתניהו. זו איננה נקמה אישית נטו אלא זהו החוק שישנה את המפה הפוליטית בשלטון בישראל, יחליף קואליציה ישנה ונוכחית בקואליציה חדשה ומנגד ימנע בחירות חדשות תוך פחות מארבע שנים. למרות העברתו של החוק המאפשר לארבעה ח"כים להקים סיעה עצמאית כחוק, ולא להיות מוגדרים כבעבר – ככלנתריסטים, הרי שבקואליציה יודעים היטב כי הסיכוי שארבעה ח"כים יערקו מהליכוד לסיעה עצמאית או יצטרפו לאחת מסיעות הקואליציה הוא אפסי. בליכוד כולם "נעולים" על נתניהו, לאו דווקא מחיבתם אליו אלא מתוך החשש שמרי נגדו ימוטט אותם בעתיד בקרב מצביעי הליכוד, ובמיוחד בפריימריס. דהיינו, החוק שעבר לא מכבר – נגד הליכוד, הוא בעצם חוק עקר ותו לא. החוק של סער הוא היחיד שיוכל באמת למוטט את הליכוד ואולי גם לפורר אותו.

                                     מגמת החוק החדש

    שני חלקים קיימים בחוק הזה והשאלה אם יעלו יחדיו או עפ"י סדר של ראשון, ראשון ואח"כ שני, שני. סער יודע היטב שאם החוק שלו יעבור, ובו איסור על נאשם בפלילים להתמודד לפרלמנט הישראלי, הרי שהוא יצליח להוריד את נתניהו מהתמודדות הבאה לראשות הממשלה וכך הליכוד יתחיל להתמודד בתוך תוכו על מי יהיה המועמד הבא שלו לראשות הממשלה, בקדנציה הבאה. באופן הזה מאמין סער כי נתניהו יפנה את מקומו ואז תיווצרנה שלוש אפשרויות: 1) הליכוד יבחר מועמד אחר לראשותו ואיתו הפלג הימני של "ממשלת השינוי" יוכל לנהל מו"מ לשינוי הקואליציה הנוכחית כבר בתוך הקדנציה הנוכחית. סיעות "ימינה", "תקווה חדשה" ואלי גם "ישראל בתינו" יוכלו לחבור לליכוד אחר ובראשות דמות פחות בעייתית מנתניהו, ועל כך כבר הצהירו בעבר גם גדעון סער וגם אביגדור ליברמן שזו משאת נפשם. בכך הם ייפטרו ממר"צ, מרע"מ, ואולי גם מ"העבודה". השאלה תהיה רק האם בראש הממשלה החדשה יעמוד מנהיג הליכוד החדש או שתהיה שם רוטציה עם בנט וסער. 2) האפשרות השנייה היא שלאחר שהחוק יעבור ונתניהו באמת יתפטר מראשות הליכוד הרי שגדעון סער עצמו ישוב לליכוד והליכוד כבר ימנה אז 35 מנדטים ואז גם בנט כבר לא יהיה כול כך חשוב, ואולי בכלל ראש הממשלה החדש יהיה הפעם סער, כאיש ליכוד. 3) האפשרות השלישית היא שחוק כזה לא רק שיביא להדחת נתניהו מראשות הליכוד אלא יפתח מלחמת עולם פוליטית בליכוד עד כדי פירוקו לא רק לסיעה אחת בת ארבעה מנדטים, שתפרוש ממנו, אלא הוא יתפלג למספר סיעות שכול אחת מהן תטען להיותה הליכוד האמיתי, ואז באמת סער ובנט "ירכבו על סוס הממשלה" הבאה ללא נחיתות מספרית של מנדטים. גם כאן סער יהיה זה שיהפוך לראש הממשלה. האפשרות השלישית תלויה במיוחד ברצון העתידי של ישראל כץ, ניר ברקת, אבי דיכטר, צחי הנגבי ואלי עוד אחד או שניים לשמור על ליכוד מאוחד גם אם הם יפסידו זה לזה ב"קרב הדיאדוכים". אבל לסער יש גם עוד חלק לחוק הזה, מעין וידוי הדחתו של נתניהו באופן מוחלט.

                                              וידוי הדחה

    החלק הנוסף היא חקיקה בדבר איסור של ראש ממשלה להתמודד לקדנציה נוספת לאחר שכבר כיהן שתי קדנציות רצופות או לא רצופות. העברת המשך החוק ע"י הפסקה הזו תוודא כי גם אם יקרה הבלתי יאומן ונתניהו יזוכה עוד לפני העברת החוק בעניין הפלילי, הרי שגם אז לא יוכל יותר נתניהו להתמודד לראש ממשלה במערכת הבחירות הבאה ואז תהליך הדחתו מראשות הליכוד יהיה וודאי יותר, וכול התסריט הקודם יתרחש מהר יותר.

                             החזרה לחיים בקרב המצביעים בימין

     לא לחינם נפתלי בנט מגמגם בעניין חוקיו של סער. הדחת נתניהו מראשות הליכוד וקיום קואליציה חדשה כבר בקדנציה הזו היא גם הסוף לגבי נפתלי בנט עצמו כראש ממשלה, כאשר הדמות המנצחת בתסריט החדש יהיה גדעון סער, שעד לא מכבר היה בשר מבשרו של הליכוד. גם לסער וגם לבנט ברור שאסור להם לחכות עד לבחירות משום שבבחירות הבאות סופם להימחק פוליטית בגלל נדנדת הימין – שמאל שעליה הגיעו לתפקידיהם הנוכחיים. הסיכוי שלהם לשפר את תדמיתם בעיני בוחרי הימין היא לכונן מחדש קואליציית ימין עד לבחירות הבאות תוך התנקות מסיעות השמאל של רע"מ, מר"צ ואולי גם העבודה, ולהראות לקהל בוחריהם כי הבעיה הייתה נתניהו ולא הליכוד.

vnjck, uvna,;

 

בס"ד

                 המחבלת והמשת"ף / הרב אליהו קאופמן

  הגבול של החוצפה אצל חיים אמסלם איננו מוגדר. הוא ממשיך בהסתה האנטי דתית עם תחפושת של "רב ספרדי אותנטי", שמקורו בדל בשבטי יהדות צפון אפריקה אך מתיימר לייצג את כול היהדות הספרדית. לפני כשבוע הוא היה לפה המגדף את דת ישראל לדורותיה בתוכנית של הערוץ הצפון קוריאני בישראל – ערוץ "דמוקרט", והתראיין אצל גב' לוסי האריש, שכול חפצה הוא בהריסת היהדות הנורמטיבית והבאת יהודים להתבולל עם אנשים כמותה, שהוקאו מהחברה המוסלמית. זרזיר אצל עורב במהדורה מודרנית.

     אני יהודי חרדי נטו והולך בדרך השקפת רבותי, חכמי ישראל. רבותינו תמיד התנגדו למהילת מים בשמן אלא שמו יהבם במים טהורים, ולכן נמשלה התורה למים. אי לכך המילים של "מחבל בכרם ישראל" חוברו להן יחדיו בעניין חבלה ביהדות הצרופה והרוחנית בלבד. מחבל ומחבלת – מזרע ישראל או מאומות העולם, הם עבורי כאלה שמטרתם לעקור את היהדות ולהילחם נגדה ללא קשר לעניין לוחמה פיזית או "טרוריסטית", בלשון עכ"ום. כאשר אני מתייחס לסקטור הערבי במושג של "מחבלים" אינני מתייחס ללוחמי הלאומיות הערבית הפלשתינאים או לשיעים מלבנון, אלא לאלה שדת ישראל היא לצנינים בעיניהם והם יונקים את התיעוב והשנאה אליה מבני זרע ישראל ומה"ערב רב" שבתוך עמינו, שתמיד עמד מאחורי הסתות הנכרים נגד היהדות. שלושה סמנים ברחוב הערבי הם אלה הנושאים את הדגל האנטי דתי היהודי, כחלק ממלחמת האנטי דת שלהם גם בחברה הערבית. הללו הם איימן עודה – יו"ר חד"ש, ובמיוחד אעידה – תומה סלימן, אף היא מחד"ש, ולמעלה משניהם היא הגב' לוסי האריש, שלהבדיל משני הקודמים היא כבר הוציאה את עצמה מהכלל הערבי, ובמיוחד מהכלל המוסלמי וכול תעמולתה ומאווייה הם להיות חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים האנטי דתי במדינת ישראל, שימוטט את האסלאם והיהדות גם יחד לטובת כנעניות ציונית – שמאלית. לוסי האיש לדידי היא המחבלת הערבייה האמיתית.

                               האריש כלוחמת נגד דת ישראל

        מאז הופעתה של האריש על מסכי הטלויזיה ה בישראל היא עסוקה לא רק בהתרסת ביקורת כלפי העולם הערבי – ובמיוחד דת האסלאם, אלא גם כלפי הדת היהודית ובהסתה נגד ההשקפה החרדית. כמתבוללת מוסלמית היא מבינה היטב שכול עוד היהדות הקלאסית מתקיימת הרי שסיכוייה להרוס לגמרי את מחיצות ההפרדה היהודית – דתית לתוך התבוללות הם לא גבוהים, ולכן עלייה לצאת נגד מורשת "ישראל סבא" כדי לפרוץ פרץ להזויותיה הכנעניות, למיזוג העמים לעם כופר אחד. הסתותיה נגד הרצון של היהדות החרדית לשמירת הציוויון הדתי לשאר עם ישראל המסורתי והחילוני הפכו עניין של קבע בערוץ התעמולה הצפון קוריאני של השמאל – ערוץ "דמוקרט", מעין מחנה פליטים למנופי ערוצי הטלויזיה הישראלים. האריש איננה רק מבקרת את הדת היהודית ואת החרדים מנקודה של ניתוח אינטלקטואלי ותיאולוגי אלא שהיא כול כולה מתמסרת להורדת ההתבדלות הדתית שלנו כדי שיותר יותר פליטים הזויים כמותה יערקו מהנצרות והאסלאם ויתמזגו עם החילונים האנטי דתיים היהודים תוך עקירת קודשי ישראל. גם "נישואיה" לצחי הלוי לא היו עוד נישואי התבוללות רגילים אלא תוקשרו בהמוניות הפגנתית, שכול כולה התרסה פוליטית אנטי דתית. מחד גיסא, היא כבר בנתה את "נישואי" ההתבוללות הללו שנים רבות לפני בואם לעולם, כשהטיחה רפש באסלאם בכלל בוגבר הערבי וכמובן גם במשפחה המוסלמית בפרט. ומש"נישאה" להלוי, או – אז, היא תקשרה את נישואיה כאילו מדובר ב"זכות הציבור לדעת". להבדיל מעודה ותומה – סלימן הרי שמלחמתה איננה רק נגד הדת היהודית מתוך השקפה אתאיסטית הזרה לאסלאם ולנצרות במזרח התיכון בפרט ובארצות האסלאם בכלל, אלא שהיא עצמה לוקחת חלק פעיל במערך ההתבוללות שבו היא מאמינה. לעודה ולתומה – סלימן יש משפחות ערביות בנות דתם ואין הם באמת מעוניינים ביצירת ה"עם החדש" שאין לא דת אבל היא פועלת במרץ כדי לקחת חלק במהפכה שאותה היא מעריצה, ולכן היא גם ממוקמת פוליטית בתוך הציונות ואילו הם (עודה ותומה – סלימן) ממוקמים במשבצת הפלשתינאית. האריש היא הסכנה הגדולה להמשך שחיקת תוכן המילה "ישראל" מתוך ההיבט ההיסטורי והפיכתו למושג של התבוללות כללי, ממש הפוך מהמילה "ישראל". וכמו העורב שיודע ללכת לקן של הזרזיר כך גם הראיש עשתה זאת בשבוע שעבר והזמינה לתוכניתה בערוץ "דמוקרט" את המשת"ף והסייען הגדול ביותר בימינו לפירוק החומה הדתית והחרדית: את הרב חיים אמסלם, פליט של מספר מפלגות שמהן הוקא, ואשר בבחירות האחרונות לפרלמנט הישראלי הוא בקושי עבר את 500 הקולות, יחד עם משת"ף כמותו ששמו דב הלברטל. וההזמנה הזו הייתה במסווה של "תוכנית הרפורמה בכשרות של השר מתן כהנא".

                                                מעמד שפל

    למרות שחלק מטיעוניו של חיים אמסלם, כנגד צביעות הח"כים החרדים בפרשת הגנתם על "הרבנות הראשית", נכונים הרי שהאיש ניצל זאת לא לשם ביקורת בונה ותורתית אלא כדי להכפיש את המשך הדרך התורתית מימים ימימה, ונתן לגב' האריש – שחיוכה הרחב נשפך לשמע דבריו, להוכיח לצופייה ה"צפון קוריאנים" והאנטי דתיים, עד כמה יש לערער את האורתודוכסיה היהודית ולהבקיע בחומת היהדות הצרופה. גב' האיש ידועה כמראיינת אגרסיבית המתפלמסת באופן חריף עם ברברנים מעולים פי כמה מאמסלם אבל הפעם היא נתנה לו לדבר ורק פה ושם השחילה שאלות מסייעות להנחתות האנטי דתיות שלו. השקרים וחצאי האמיתות שירה הלה נגד קדשי ישראל העלו שוב ושוב חיוכי שביעות רצון מהמראיינת המשוועת לנפילת צור ישראל וגואלו. כך חזר האיש על שקריו כאילו הספרדים היו תמיד מתונים דתית וכי החרדיות היא אשכנזיות בלבד, בזמן שהאמת היא אחרת לגמרי הפוכה. בארצות ערב – עד העלי ה לארץ ישראל, לא ידעו פקרות וחילוניות מהי (חוץ מעירק – וגם שם ע"י יבוא הקומוניזם מאירופה). בארצות האסלאם מעולם לא הייתה השקפה אנטי דתית אצל היהודים והמנהיגים היו רק רבנים. נושאי "הגיור" אותם הוא מעלה על נס – במישור "הגיור" הקל ביותר, מעולם לא היו על סדר היום של היהודי המזרחי, ומעולם לא היו גרים מקרב המוסלמים, ואילו מקרב היהודים לא השתמדו מרצון כבאירופה. כנגד, הרי שהמלחמה נגד כול גיור באשר הייתה העדה היהודית היחידה שיצאה בחרם פנימי בעניין (ועד היום איננה מקבלת לתוכה גרים) לא הייתה עדה אשכנזית אלא בני העדה הסורית מהעיר חלב. אבל את חיים אמסלם אי אפשר לבלבל בעובדות קיימות, הוא חי בעולם הדמיון וההסתה שאותו מארגנים לו כופרי ישראל האשכנזים, ומשת"פיהם הנכרים. החיים בין האסלאם ליהדות באותן מדינות המזרח וצפון אפריקה היו מתוך אי התערבות של דת אחת אצל השנייה, ואילו המוסלמים הסגירו לא פעם יהודים כיחידים שפרקו עול מצוות או אפילו נתפסו בחילול שבת ובאכילת טריפות ונבילות בבתי האוכל המוסלמים. סיפורי אמסלם חוזרים שוב ושוב לטענות שרק האשכנזים הוציאו מתוכם "רבנים קיצוניים" אבל כשמוכיחים לו שרבני המזרח, אפילו בדורות האחרונים, היו קיצוניים לא פחות כרבי שאול דוויק הכהן, רבי צדקה חוצי'ן, ה"סבא קדישא" אלפנדרי, הרב יעקב מוצפי, הרב מרדכי שרעבי, רבי חיים סינואני ואחרים, הרי שאמסלם מבטל את יהדות המזרח במחי כף וטוען כי "התכוונתי לרבני צפון אפריקה". או - אז, כשמזכירים את ה"בבא סאלי" הקדוש, הרי שהוא נוהג כאפיקורוס ומיד מזלזל בכבודו של הקדוש מרבני צפון אפריקה בדורנו, וטוען כי "כול אחד היה מסובב כרצונו את ה"בבא סאלי". אני ראיתי זאת לא פעם". אפילו עניין של הכרת הטוב אין לאיש הלזה הזה למשפחת אבו חצירה שהכניסה אותו להיות ח"כ של ש"ס בתחילת דרכו הפוליטית. הוא גם מתעלם מעמדתו האנטי ציונית של הרב מצליח מזוז הי"ד, שהתנגד לעלייה למדינת ישראל בימים שלאחר הקמתה משום הכפירה שהתרחשה בארץ. כיוצא צפון אפריקה הוא כנראה שכח גדולי עולם שמחו נגד כול שמץ של כפירה ופסקו כנגד כול "גיור" מפוקפק כהרי"ף, הרמב"ם וה"אור החיים" הקדוש. למעשה האיש באמת לא מייצג אפילו את יהדות צפון אפריקה אלא את היהדות האלגי'ראית ממנה בא ושהייתה הנמוכה בתורה ובמצוות מבין חמשת מדינות צפון אפריקה (מצרים, לוב, תוניסיה, אלגי'ריה ומרוקו). הקהילה האלגי'ראית המתבוללת בג'נבה שבשווי'ץ – שהוא שימש כרבה, תעיד עליו ועל עדתו. אבל החילוניות האשכנזית והאנטי דתית, וגם הנכרים מחבר העמים שהסתפחו אליה, מגייסים אותו ושכמותו לפגוע בדת ישראל ולסייע לאויבי הדת היהודית, בין אם הם יהודים מומרים ובין אם הם נכרים המעוניינים לבקוע בקע בדת ישראל, כלוסי האריש למשל. בבחירות הבאות האיש הזה, שהיה ח"כ מטעם ש"ס והקים אח"כ מפלגה פרטית כושלת שהתאדתה - עבר אח"כ לליכוד ומשם ל"בית היהודי" וממנו נזרק ל"זהות" ההזויה עד לברית עם שונא הספרדים הלברטל, כנראה ממשיך לחפש בית פוליטי עלוב ואולי ב"נגלה" הבאה הוא ינחת כמספר שניים של גב' לוסי האריש והזויה.