היועץ מטעם

בס"ד

                                היועץ מטעם / הרב אליהו קאופמן

       אינני נסחף אחר ה"קונצנזואליות" של עו"ד אביחי מנדלבליט, כמועמד האידיאלי ליועץ המשפטי לממשלה. הרבה, הרבה סיבות ונקודות חושך חסויות גורמות לי לפחוד כי זה יהיה ה"יס מן" הגדול ביותר בהיסטוריית היועצים המשפטיים לממשלה. פרשת הרפז היא הגבנון הבולט והמוכר בעמדת הנגד לאיש הזה, אבל זה לא הכול. במדינה שדורשים מאיש צבא או מאיש תקשורת לעבור "תקופת צינון" – למרות שלמעשה אין ניגוד אינטרסים בין הקריירה הקודמת שלו לעיסוק הפוליטי העתידי, בודאי שיש לדרוש "צינון" מאדם שחפץ להפוך לסכין המשפטית של הממשלה אבל רק שבוע קודם לכן היה בעצמו מינוי מוחלט מטעם ותחת הפיקוד הממשלתי. נכון שחשוב למנות יועץ משפטי שרואה עין בעין את המתרחש במדינה עם הממשלה שעימה הוא עובד אבל לא אחד כזה שהיה שכיר שלה וחלק ממנה ממש, ומחר הוא עומד אולי לבקר את ממניו. זה די מזכיר לי את הימים שליברמן – עם תיקים פתוחים במשטרה, מינה כרצונו את שרי המשפטים והמשטרה. כולם ידעו שזו בדיחה וגם המינוי ה"בלעדי" הזה – של מזכיר הממשלה ליועץ משפטי, הוא בדיחה.

       נתניהו מנסה הפעם להערים על הציבור עם מועמד שמשתדך לכל הזרמים וההשקפות הפוליטיות. היועץ המוצע גדל בבית בית"רי מובהק אך כיום הוא אדם החובש כיפה שחורה, ובודאי שב"יהדות התורה" ובש"ס ירקדו איתו משמחה. גם שרת המשפטים מימין לא יכולה – יחד עם הבוס שלה, בנט, להתנגד לאיש ימין חבוש כיפה, על אף שישנם חוגי ימין קיצוניים ששוללים אותו, אבל כרגע חלק מהם נמצאים בחקירות השב"כ ואיש מהימין הממוסד, ואף ה"סרוג", אינו חפץ להזדהות עימם. אבל גם לשמאל זרק נתניהו – במינוי הזה, "עצם פוליטית". היועץ המוצע שיתף פעולה עם "בצלם" והיה נוח כפרקליט צבאי גם לאלה שלחמו נגד עוולות הכיבוש, ובראשם ארגון "בצלם". וכאן זה מחשיד עוד יותר, מדוע שנתניהו יהיה מוכן להתפשר על "יועץ ליבראלי" בענייני הכיבוש, כשהשלטון נמצא בידיו באופן אבסולוטי?

    התשובה היא מאוד פשוטה ומזכירה אצת פרשת ה"התנתקות" ומשפחת שרון. לזוג נתניהו – ובמיוחד לרעייתו שרה, יש תיקים פתוחים, או כאלה שהם כבר בקנה, עם פרשיות שחיתות שמהם נודף ריח רע של נהנתנות, שאולי חרגה לפלילים. מי שהיסס – בפרשת הרפז, מול גבי אשכנזי, יכול גם להסס חזק יותר מול שרה נתניהו. אין ספק שבמצב הזה מעדיף נתניהו "יס מן" משפטי שקודם כול יסגור לו את התיקים הללו בעתיד, וזאת גם אם יצטרך להתפשר פה ושם עם השמאל בנוגע לענישת פירות הבוסר של הכיבוש. עד היום יש הטוענים שללא חשיפת השחיתות במשפחת שרון, הרי שה"התנתקות" לא הייתה יוצאת לפועל.

    

השב"כ מזוית אחרת

בס"ד

            השב"כ מזוית אחרת / הרב אליהו קאופמן

      קול הייסורים העולה מימין למפה הפוליטית – על עינויי השב"כ ועל רמיסת קטינים וזכויותיהם, איננו עולה מאום של שקר בהוייה הישראלית, אבל משמעיו הם שקרנים וצבועים. כאשר אותו שב"כ – שכיום אף נשלט ע"י אנשיהם גופא, עינה ומענה קטינים פלשתינאים ומכה ערבים – גם "ישראלים", שלא עפ"י החוק, הרי שהם שותקים שם, באגף הימני של המשחק הפוליטי. לא פעם הם אפילו טוענים שהברוטאליות השב"כית נגד הערבים "איננה מספיקה". אין לי ספק שאריאל, מועלם – רפאלי, בן גביר – שמבריון נטו הפך לעו"ד של בריונים, וחבריהם הם צבועים ללא בושה ואפילו חבל על התוכחה שיש לשגר להם, כי היא תיפול על אוזניים ערלות וגזעניות שמחייבות התרת דם ערבי והגנה על דם יהודי. אבל פטור ללא כלום אי אפשר, כי השב"כ ושיטותיו הם באמת חייתיות, בלשון המעטה.

   השב"כ נהנה מהפילוג הזה שבין הימין לשמאל כי הוא יודע היטב שכאשר הוא מפעיל "יד קשה" מעבר למותר על הערבים, הרי שהוא קבל את כל הגיבוי מראשי השלטון בישראל שהם אנשי ימין גזעניים ואנטי ערבים. ומנגד, כשהוא מפעיל את אותן שיטות ברוטאליות על מתנגדיו מהימין הרי שעמותות "זכויות האדם" וזכויות האזרח" תידומנה מעצם אי רצונן לסייע לגזענים באשר הם. אבל בזכות ה"דום שתיקה" הזו אנו עלולים מחר להידרדר למדינה פשיסטית באמת, שעוד נתגעגע לשלטון הימין של היום.

    עינויים ועבירות על החוק אינן רק שיטות של השב"כ אלא גם במשטרה ובצבא משתמשים בהן. השיטות הללו מופעלות כשרמת החוקרים נמוכה והאינטליגנציה שלהם איננה יכולה להוכיח את אשמת החשודים, ולשם כך הם מפעילים "כוח סביר" – שברוב הנקרים איננו סביר, וכך הם גם מרשיעים חשודים שלא הוכחה אשמתם. כך למשל הורשעו עמוס ברנס וחבורת מע"ץ בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכך מורשעים כיום אסירים פלשתינאים יום, יום. "ישראל ללא מצוות הם העזים שבאומות", אומר המדרש ולכן אני בהחלט יכול להאמין שהמצב בארץ – באלימות ה"חוק - צחוק", הוא מבין הגרועים בעולם. לפני שנים מספר העיד בפני עבריין ישראלי לשעבר – שנתפס בבריטניה בפשעים קשים בעיר מנצ'סטר, כי הכלא האנגלי בו ישב היה "בית הבראה" לעומת בתי הכלא הישראלים. יש כבר לא מעטים שטוענים כי "השב"כ מנהל את המדינה", ובשנה האחרונה למדנו לא מעט על "מוסריות" קציני המשטרה. נכון שזה כמעט בלתי אפשרי לאחד את הימין ואת השמאל על זכויות האדם והאזרח בישראל, אבל האלטרנטיבה היא המשך עינויי החושך והסלמתם, כשהציבור ואף שופטיו הם הקורבן למניפולציות "ביטחוניות".

    ישנו לדעתי רק איש אחד בחברה הישראלית שיכול – בפתיחת פיהו, לשפוך אור עד כמה מצב העינויים וההתעללות בחשודים הוא קשה. לאיש הזה קוראים יובל דיסקין, כי הוא היה פעם בעבר השני של הרי החושך. אבל כנראה שמ"סיבות ביטחוניות" הוא חושש לומר את האמת.

       לפני כשנתיים – בדרכנו מחיפה לאירוע השנתי לזכר נרצחי כפר קאסם, שאלני ח"כ איימן עודה – ראש ה"רשימה המשותפת", מהי הסיבה שרבים מראשי השב"כ וה"מוסד" פונים למחנה השלום, עם השתחררותם מהשירות. תשובתי הייתה פשוטה:"מסתמא שרק הם יודעים כי הפלשתינאים והערבים בישראל הם מתונים יותר ממה שמיחסים להם, וזאת משום שרק ראשי שירותי הביטחון הישראלים יכולים לדעת כי הקיצוניות הערבית היא לא פעם תוצאה של פרובוקציות חיצוניות המגיעות מהביטחון הישראלי". מי שמחפש עדות מסייעת לדברי שיקרא את הספר "בן החמאס". ולכן הייתי מצפה ממר דיסקין ללכת עד הסוף במאבקו לשלום, וכנגד השיטה שלה היה אחראי מאונס בעצמו, ולומר את הידוע לו. ולכן גם יש להתנגד לכל עבירה על החוק נגד חשודים, גם כשהם באים מהימין.

   

להחזיר את החנוכייה ליהודים

בס"ד

         להחזיר את החנוכייה ליהודים/ הרב אליהו קאופמן

   חג החנוכה אמנם עבר אבל דווקא עכשיו – לאחר שהחג עבר ויש לנו לפחות שנה תמימה אחת להסתכל קדימה על העתיד, הרי שזהו הזמן לנסות לעצור ולשאול את עצמינו אם לקראת חג החנוכה הבא בע"ה אין כאן מקום לשנות את חגיגות החג הרוחני ביותר בתולדות עם ישראל ולהחזירו לימי תפארתו.

    בפירוש רש"י לפרשת "בעלותך" ( הפרשה השלישית בספר "במדבר") נאמר כי הקב"ה העניק לשבט לוי פיצוי עתידי בכיר יותר, כאשר מקומו נפקד במדבר סיני מלהדליק נר במשכן ה', כמו שאר שבטי ישראל. הפיצוי הבכיר והגבוה יותר – לדעת רש"י, היה בהדלקת נרות חנוכה ע"י החשמונאים הכוהנים בחג החנוכה. בא הרמב"ן ומקשה בפירושו על פירוש רש"י ושואל הכיצד יתכן שמצוות חג החנוכה – שהיא מדרבנן, גבוהה יותר מהדלקת הנר במשכן, שהיא מצווה מדאורייתא? ועל כך עונה הרמב"ן בעצמו. הרמב"ן מדגיש כי הדלקת נרות החנוכה ע"י כהני החשמונאים הייתה גדולה יותר למרות היותה רק מדרבנן משום שגדולה אמיתית היא לקיים את מצוות התורה ולהלחם על קיומן דווקא כאשר זרים מנסים לגזור על ביטולן, בעוד שהדלקת נרות המשכן והמקדש נעשים בימים שאין כנגדם גזירות ולחץ שלילי, וכן קיומן אז קל יותר. זוהי בעצם כל התפיסה מדוע חג החנוכה – של שמונת ימי ההלל המלא

שלו – גבוה במדרגתו מכל שאר חגי ישראל. ולראיה, אם לא היה מתרחש נס חנוכה הרי, שחס ושלום, לא היה עם ישראל ממשיך להתקיים כעם ומקומו היה כמבולל בין אומות העולם, וממילא שום חג יהודי אחר לא היה נחוג.

   יתרה מכך, בעוד שכל יהודי – ולו החילוני והמתבולל ביותר, יכול למצוא את עצמו קשור לכל חגי ומועדי ישראל הרי שתכני חג החנוכה ממדרים באופן ברור חלק מהעם היהודי ממנו, לפחות מצפונית. יהודי חילוני באשר הוא, תמיד יחוש קרבה לראש השנה היהודי, לעשרת ימי התשובה והניצוץ היהודי יבער בו במיוחד כאשר יגיע יום הכיפורים. כך זה גם בחג הסוכות ובשמחת תורה. המורשת ההיסטורית של חיי העם היהודי במשך 40 שנה במדבר וקבלת התורה כדרך חיים חדשה, יקשרו את רוב רובו של העם היהודי לסוכות ולשמחת תורה, ואף לחג השבועות. אפילו האוכלים חמץ בפסח נאחזים בקצות אצבעותיהם ביציאת מצרים, שלגבי רוב רובם זו היציאה של עמם מעבדות לחופשי. אבל חג החנוכה העלה ערכים חדשים ויצר קרב חדש, שברוח המודרנה של היום יש בו תרתי וסתרי לרוב רובם של החילוניים, ואפילו לחלק מה"סרוגים" ומה"חרדים החדשים".

     בחג החנוכה אמורים אנו לחגוג את הניצחון הדתי של המשך קיום המצוות ללא שום שינוי חיצוני ופנימי. החשמונאים פתחו במרד לא משום שחפצו בעצמאות לאומית, שהרי קודם לכן הם חיו בשלום כמאתיים שנה תחת שלטון ההלניסטים התלמים ממצרים, כל זאת כאשר אותם תלמים לא ניסו לשנות ולחדש את היהדות. הפרושים עמדו מאחורי המרד החשמונאי עד לשחרור המקדש והחזרת העצמאות הדתית תוך כדי ביטול הגזירות ההלניסטיות בנוגע לדת ישראל. אי לכך גם נקבע לדורות נס חנוכה על פח השמן, והמלחמה בהלניסטים הסורים  קודשה אך ורק על השחרור הדתי. ואמנם לימים הסירו הפרושים את תמיכתם ממלכי החשמונאים, ואף ביקשו מפומפיוס הרומאי לבטלאת ממלכת החשמונאים, ואילו לדורות קבעו חכמי ישראל רק שלושה עמודים במסכת שבת על חג החנוכה ולא קבעו מסכת שלימה כמו בשטר חגי ישראל. המרד נגד ההלניסטים כלל הרג המתייוונים קודם הרג ההלניסטים, המרד כלל הרג אוכלי חזיר, המרד הביא לשריפת אצטדיוני ספורט ולהרס גימנסיות של לימודי חול, שחלק מעם ישראל כבר אימץ אותן. דהיינו, חנוכה בהחלט יכול להיות מקוטלג אצל החילוניים וה"סרוגים" כ"חג פונדמנטליסטי", שאירן לידו נחשבת מודרנית. אבל החילוניים דבקו בחג הזה,  וכדי להצדיק את קיומו בקרבם הם שמים דגש על המלחמה בשלטון הזר – למרות שמלחמה זו לא הייתה לשם עצמאות, ומנגד הם הוסיפו לו תכנים אשר בדו מליבם.

    בדורות הקודמים נחוג חג החנוכה עפ"י מסורת הדת בלבד, ולראיה הרי שכאשר אליעזר בן יהודה קרא – בימי שלוט הטורקים בארץ ישראל, למרד נגדם עפ"י "מסורת החשמונאים בחנוכה", הרי שרבני הישוב הישן (הראשל"צ ה"יש"א ברכה" והרב שמואל סלנט) הסגירוהו לטורקים כ"מורד במלכות", ולא מעט משום שסילף את תוכנו הדתי של חג החנוכה. עד להקמת מדינת ישראל חגג העולם היהודי הדתי את חג החנוכה עפ"י התכנים הדתיים שלו, ומעורבותם של גורמים לא דתיים, ובמיוחד נכרים, שאפה לאפס. הקמת המדינה חיברה בין התכנים החדשים וההזויים של אלה מבין החילוניים ש"חגגו" את חג החנוכה עפ"י ה"מתכון הלאומי" ושאר דמיונות, לבין הציבור הדתי, ואף רוב הציבור החרדי. אבל למרות כל זאת הרי שאת נרות החנוכה – בפומבי, הדליקו שומרי שבת ומסורת, ובודאי שלנוכרים לא הייתה גישה לכך. הפיכת חג החנוכה – סמל הדת היהודית, ל"הפנינג" נוסח חגיגות נכריות החלה דווקא מכיוון חרדי, משנות השישים של המאה העשרים והלאה. מכיוונה של חסידות חב"ד.

     משנות השישים של המאה העשרים – מתוך כוונה ורצון להחדיר את היהדות דרך חג החנוכה ליהודים רחוקים, הרי שחסידות חב"ד החלה את "פרסומי הניסא" שלה גם במקומות ציבוריים והנרות לא רק שהודלקו ע"י כאלה שלא היו שומרי תורה ומצוות אלא שהם הודלקו ע"י נכרים ופוליטיקאים זרים. עד אז "פרסומי הניסא" כוונו לחברה היהודית, כשהבסיס היה דתי בלבד. הפיכת חג החנוכה ל"חג לכולם" כמובן שהביאה בתוכה ירידה בתכנים הדתיים, הנס החל לקבל סיפורים שונים ומשונים רק כדי לרצות נכרים ואילו תכני החג החלו לכלול- במקומות ציבוריים, "הופעות אומנותיות", כשלמעשה הן נגדו את השקפת היהדות, והיו בבחינת ההיפך הגמור ל"מלחמת בני האור בבני החושך". אילו המכבים היו חיים בימינו הם בודאי שהיו שולפים את חרבותיהם בחנוכה כנגד ה"פסטיבלים" הפומביים הללו, ובמיוחד כאשר בלא מעט מקומות בעולם (אך גם בישראל) מדובר גם בהדלקת נר החנוכה (שבא להבדילנו מהגויים רוחנית) לאורות המרצדים של חג המולד הנוצרי, סמל העבודה הזרה וההתבוללות! בראשית כהונתו הראשונה – באמצע שנות ה-90 של המאה העשרים, יזם ראש העיר החדש של רמלה דאז, יואל לביא מהליכוד, הדלקת נר חנוכה לצד אורות האשוח של ערביי רמלה הנוצרים. בעשור האחרון מצליח יונה יהב – ראש עיריית חיפה, להרגיז שוב ושוב את היהדות שומרת המצוות, כאשר הוא נתן את גיבויו לרפורמים ולקונסרבטיביים בעיר להוביל את פרויקט "חג החגים". במסגרת הרעיון הנואל הזה הציבה העירייה חנוכיות לצד אשוחי חג המולד הנוצרי והדבר גרם רק לאנדרלמוסיה מיותרת בעיר שלווה, שבעיקרון קיים בה דו קיום אתני ודתי במשך כל השנה.

   יאמרו אנשי חב"ד שבודאי שאין הם – חס ושלום, שותפים ללזות כזו, שמאחדת את חג החנוכה ההרואי והדתי לחג העבודה הזרה הגדול בעולם, אבל מי שמקרר את קדושת חג החנוכה עוזר בעקיפין למי שמחבל בתכניו כדי להוסיף דמיון על חשבון האמת ולדרדר את החג במורד הטומאה. הדלקת נרות חנוכה בבתי הימורים – שחלקם הם בתי בושת, הדלקת נרות חנוכה בכל בית מרזח ובכל במה פוליטית נכרית אינם מוסיפים לקדושת החג ואם אנשי חב"ד מדליקים את נרות החנוכה בכל מקום טומאתי מדוע שחילוניים אנטי דתיים לא ימזגו אותם עם העבודה הזרה הנוצרית?! הדלקת הנרות הזו – של רבים משליחי חב"ד, נעשית בחג החנוכה לא פעם ולא פעמיים ע"י לא רק יהודים חילוניים שעיסוקם יותר ממפוקפק אלא ע"י נכרים ואח"כ גם נערכות "מסיבות חנוכה" ברמה החילונית והנכרית ובמרכזן זמרים כושים, ליצנים נכרים ושירת עגבים. הכול כדי למשוך קליינטורה יהודית ונכרית, אבל שיווקו של החג בצורה כה זולה איננה משאירה טעם קדוש לחג גם בפיות אותם יהודים שהיו רחוקים מיהדות והגיעו למופע ההפנינג של חב"ד. זוהי תרבות הלניסטית הלועגת לחשמונאים ומשתמשת בהם בציוניות כדי להכניס את ההלניזם המודרני לעם ישראל, ועל גבם, בדיוק כמו שקבוצות הכדורגל והכדורסל של איגוד "מכבי" עושות זאת 365 יום בשנה.

 ומסתבר שהמחלה הזו –שהחלה בחב"ד, גוררת לתוכה חוגים דתיים וחרדים אחרים שכבוד וממון בצידם, כאשר הם מחקים את תנועת חב"ד ומזמינים להדליק בחג החנוכה נכרים שכל כוונתם להכניס הלניסטיות בעם ישראל ולקרב את הידות להתבוללות. בהונגריה למשל התקנא בפסטיבל הזה בעל עסקים חרדי שמקורו בארה"ב, בשם ברקובי'ץ (שגם מגדיר את עצמו כ"חסיד סאטמר"!...), ולאחר ששליח חב"ד בבודפשט (יוסף אוברלנדר) ערך שנה בשנה "הדלקת נר חנוכה" עם ראשי השלטון ההונגרי הרי שאותו ברקובי'ץ ארגן הדלקת נר חנוכה עם השגריר הפלשתינאי בהונגריה. כמעשה של "דרכי שלום" הרי שצעדו של ברקובי'ץ היה כמובן ראוי אך מה לכך ולחג החנוכה הקדוש, שכל כולו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"?! כאשר שליחי חב"ד באירופה עורכים הדלקות נר חנוכה – דרך ארגון "מרכז רבני אירופה", שבשליטתם, עם כל נציגי הנכרים שם, ומספרים בדיות "אוניברסאליות" ולאומניות על החג (כפי שהנכרים רוצים לשמוע...) הרי שלא ייפלא שבחג החנוכה האחרון (תשע"ו) הרחיקו אנשי הארגון המתחרה ("ועידת רבני אירופה") עד בחריין הרחוקה במפרץ הפרסי כדי להדליק שם עם מלך בחריין.

    ולכן לא התפלאתי עד לאן הגענו השנה – תשע"ו, בזילות החג הזה ב"בבית הלבן" בוושינגטון, בירת ארה"ב. מחג יהודי דתי – שבו אנו נבדלים רוחנית מהנכרים, הרי שהחג הזה הפך להיות החג של הנשיא האמריקאי והוא פתח בהדלקת ובהנחיית ה"אירוע" כאילו שחנוכה הוא חג נכרי והיהודים מוזמנים אליו רק כאורחים(!), ואילו מי שמתיימר להיות ה"נשיא הישראלי" רק נגרר אחריו וביצע את מה שהנשיא האמריקאי הנחה אותו לעשות (שספק אם היה בטקס כיסוי ראש לראשו של מר ריבלין...) כשהכוכבת המרכזית היא "רבאית" רפורמית שגם שינתה את נוסח הברכות בהדלקת הנרות, ובכלל שילבה שם שפות זרות לנוסח ה"מחודש", ואילו בקהל ישבו יהודיים דתיים ואף חרדים ופיותיהם נאלמו ונעלמו. את פסטיבל הבושה והפגיעה הזו צריך להפסיק ובקול רם לומר כי אמנם ההנהגה הגשמית היא בידי הנכרים אבל הרוחניות הא של היהודים, ומדור לדור. את החנוכייה יש להחזיר ליהודים – ובמיוחד ליהדות.

  ואסיים בסיפור אישי שבו ברצוני להוכיח כי יהודים באשר הם מתעלים לקודש החנוכה כאשר החג נחגג כהלכתו התורתית, ואילו הנכרים מתייחסים אליו בכבוד יתר כאשר הם מבינים שזהו חג קדוש ולא עוד פסטיבל מבולבל בנושאים חילוניים ו"אוניברסאליים". זה קרה בערך לפני כארבע עשרה שנה בעיר יאסי שבצפון רומניה. הנר השלישי של חנוכה נפל בליל חג המולד הנוצרי. באוניברסיטת "אפולוניה" בעיר התכנסו יותר ממאה חמישים יהודים – רובם סטודנטים ישראליים צעירים אך לצידם גם עשרות יהודים מקומיים, צעירים ומבוגרים גם יחד, ועם כמה אנשי עסקים ישראלים שחיו שם. על דלת החדר – שהוקצה ע"י נשיא האוניברסיטה, כבית כנסת לסטודנטים הישראלים בעיר, הייתה תלויה מזוזה מפוארת ומגולפת להפליא מעץ, עם פיתוחים נאים. הגעתי לשם – כרבם של הסטודנטים הישראלים, בזמן שיועד להדלקת נר החנוכה והופתעתי מהציבור הגדול שהיה שם, לעומת השנים הקודמות. במיוחד הופתעתי מעשרות בני הקהילה היהודית המקומית, שהדלקת הנר שלהם הרשמית שלהם הייתה יומיים קודם לכן ואילו יום קודם לכן הגיעה אליהם – לבית הכנסת בעיר, המשלחת השנתית של הפדרציה היהודית במסגרת ה"חנוכיידה" שהטביע בהם עשרות שנים קודם לכן הרב האגדי של רומניה בימי הקומוניזם, הרב משה רוזן. למרות פליאתי לא שאלתי שאלות אלא שמחתי על מסירות הנפש שלהם – ליל חנוכה ציבורי שלישי ברציפות, ובמינוס עשר מעלות קור, אבל עם הרבה חום יהודי בליבם! נשיא האוניברסיטה- פר' ואסילי בורלוי, קידם את פני בשמחה ולפני שנכנסנו הוא פלט לעברי כי "אם צריך שלא אהיה נוכח, כי זה חג שלכם, אני מוכן לצאת". ביקשתי ממנו רק לברך רשמית את הקהל והוא נכנס לחדר ובנאום קצר ברך אך את כולנו והדגיש כי "ללא ניצחון החשמונאים שלכם על היוונים והיוונות לא היו קמות לימים דתות מונוטאיסטיות אלא כולנו היינו נשארים עובדי אלילים פולותאיסטיים ופגאנים" (את זה בלבד צריך לומר לנכרים על מהות חג החנוכה...). פר' בורלוי יצא והחגיגה הדתית החלה. את הנרות הדליקו שלושה סטודנטים ישראלים שומרי שבת ומקיימי מצוות ולכל הקהל היה ברור שאלה צריכים להיות המדליקים ולא כאלה שעדיין אינם שומרי מצוות ממש. הקהל זרח, לחלקם עמדו דמעות בעניים – ובמיוחד למבוגרים שבין היהודים המקומיים. ואז הגיע מזמור "מעוז צור ישועתי". לעולם לא אשכח את הרגע המרגש הזה – יותר מכל הדלקות נרות החנוכה שערכתי, עברתי וראיתי בחיי. הקהל – בניצוחם של הסטודנטים הישראליים, פתח בשירת "מעוז צור ישועתי", ממש מתוך הלבבות החמים של אלה שנותרו אלפי ק"מ רחוקים מבני משפחותיהם ושל אלה שרק פחות מעשור גילו את יהדותם. לימים סיפר לי פר' בורלוי כי השירה הזו הוציאה מכיתות הלימוד את הסטודנטים והמרצים הרומנים שכרו אוזנם לשמוע את קדושת המזמור של היהודים, כשחיוך רחב על פניהם ודמעות ההתרגשות בעיניהם. בסיום הטקס הדתי נכנס שוב נשיא האוניברסיטה וסיכם בדבריו כי מה ש"יש היום לנו כנוצרים ולעמיתינו המוסלמים כתרבות וערכים, זה הגיע בזכות הדת של הדתות:היהדות שלכם והתורה הקדושה שלה".

       אבל את התשובה לקהל היהודי המקומי הרב שהגיע קיבלתי בערב שאח"כ. בדירתי - ביאסי, התארח סטודנט יהודי מקומי (לימים רופא גריאטרי בארץ הקודש) וסיפר לי כי ה"תכנית האמנותית" של הקהילה המקומית – לחג החנוכה, כללה כיומיים רצוצים מופע מעורטל של רקדניות אוקראיניות באולם מפואר ביאסי, ובנוכחות ראשי הקהילה וה"רבנים" שלהם מבוקרשט הבירה. הלה הציג בפני בחטף את התמונות הנוראות הללו. לאחר כמה שניות פנה אלי ואמר – שאל - ענה: "עכשיו אתה מבין למה היו לך כל כך הרבה יהודים מקומיים בהדלקת הנר שלך? הם פשוט רצו לראות ולחוש מהי הדלקת נר חנוכה אמיתית ויהודית"...

פיל בחנות חרסינה

בס"ד

                פיל בחנות חרסינה / הרב אליהו קאופמן

     ביקורו של ח"כ עיסוואי פרג' ממרצ" – בעיר החרדית בני ברק, ובמיוחד נושא הפגישה שהביא עימו לשם יכול ללמד אותנו עד כמה ח"כ ערבי, המוקף באנשי שמאל יהודים אנטי דתיים, מנותק מההוויה החרדית והדתית היהודית ועד כמה כישלונו צפוי מראש גם כשכוונותיו הן חיוביות. ח"כ פרג' הגיע לבני ברק כדי לעקוף את ראשי "יהדות התורה" וש"ס ולשכנע את רבני החרדים לתמוך בהצעת החוק שלו, שבה הוא מבקש שנשים מוסלמיות תהיינה דייניות בבתי הדין המוסלמים. כל יועץ טירון – בנושאי דת ומדינה בישראל, היה בורח כמאש מרעיון כזה. ראשית, אם עסקני החרדים הם כנגד הרעיון הזה, הרי שבודאי שרבניהם – הדתיים והעקרוניים יותר, יהיו כנגד זאת. שנית, זו באמת טיפשות פוליטית לבקש מהיהדות החרדית להתערב לרפומה אצל האסלאם כשמחר הח"כים הערבים, כולל האיסלאמיסטים, יתערבו עקב כך נגד הדת היהודית בפרלמנט הישראלי. שלישית, אם הח"כ מכפר קאסם היה לומד מעט את המפה החרדית – פוליטית הוא היה מבין שלא פעם העסקנים החרדים הם בעלי הכוח המחליט ביהדות החרדית ולאו דווקא הרבנים, ולאחר כשח"כ פרג' פנה מאחורי גבם של אותם עסקנים לרבניהם ועקף אותם, הרי שבעתיד יהיו לו קשיים קשים יותר להשפיע עליהם בעניינים שוטפים. אבל יש גם רביעית. הדו קיום היהודי ערבי והיהודי – מוסלמי, בארצות ערב והאסלאם, היה מבוסס מאז ומעולם על אי התערבות האחד אצל השני בנושאי דת ותרבות. נהפוך הוא, השלטונות האסלאמיים העניקו גיבוי מלא לרבנים נגד יהודים שסרחו דתית ונתנו להם גושפנקא להענישם אישית במסגרת אוטונומית. זו גם אחת הסיבות העיקריות שהרפורמה הכופרת לא נכנסה ליהדות המזרח. אם ח"כ פרג' באמת רוצה קשר עם היהדות החרדית הרי שזו לא הדרך להיפגש עימה, זהו איננו הנושא הראשון להידיין עימה והכי חשוב הוא שעליו לא לקבל עצות בנושא היהדות החרדית מרוב רובם של אנשי השמאל היהודים האנטי דתיים שעוטפים אותו במר"צ, תרתי משמע.

    אבל בריאיון שלו לתקשורת החרדית הוכיח ח"כ פרג' כי הוא עדיין שבוי בתפיסה הפוליטית שלו על החרדים בדעות קדומות ובטיפת מוח של הגורמים האנטי דתיים היהודים שבשמאל, בדיוק כמו שלא מעט חרדים שואבים את ידיעותיהם על הערבי מהסטראופטיזציה האנטי הערבית הכי פרימיטית. פרג' טען לפני מראייניו כי איננו מבין מדוע החרדים הם הכי קיצוניים נגד הערבים, ואמר במפורש כי כל "השכלתו" בנושא היא מסקרים ו"מחקרים". ראשית, רק למען הדוגמא ההפוכה, הרי שאם באמת לא היו החרדים סובלניים ולא היו פתוחים ככפי ערבים הרי שכחבר במר"צ האנטי דתית, הוא הרי שמזמן היה מועלה למונית ונשלח החוצה מכל המדרגות והכבישים בעיר. כך לפחות היה יכול להיות גורלם של ח"כי מר"צ היהודים – ה"מצטיינים" בלחימתם בדת ישראל. אבל דווקא משום שמדובר בח"כ ערבי הרי שנהגו בו בכבוד ואף הותירו לו פתח לשיתוף פעולה בענייני השלום. והרי מר"צ כבר מנסה בשנים האחרונות לזרוע פרוד בבני ברק ובאלעד החרדית ע"י קיום קורסים ל"העלאת מעמד האישה ברחוב החרדי" כדי להלחם בדת ישראל. והנה, ח"כ ערבי מקרבה דווקא התקבל בנועם ע"י תושבי בני ברק, שיודעים ליצור הפרדה בין אנשי השמאל היהודים האנטי דתיים במר"צ לבין ערבייה, שמצעם פונה לדרך השלום.

    זו הקדנציה השנייה של ח"כ פרג' – בפרלמנט הישראלי, והגיע הזמן שינהג בעצמאות ויבדוק בעצמו את היחסים עם החרדים ולא יסתמך על סיקרי השקר של אנטי דתיים כפר' סמי סמוכה וחבריו, שנכונותם נכונה בערך כמו בחירתו של שמעון פרס לראש ממשלה בסקרי הבחירות של 1996 או כמו אותם סקרים שחזו לפני בחירות 2015 שיויון בין הליכוד ל"מחנה הציוני". גם ה"מחקרים" שהלה מסתמך עליהם נעשים ע"י אנשי אקדמיה אנטי דתיים שכותבים את מה שליבם חפץ כ"תוצאת מחקר" על חרדים ולא את מה שבאמת קורה. ייגש ח"כ עיסוואי פרג' לחברו מכפר קאסם – ח"כ לשעבר שי'ח איברהים צרצור, וישאלנו מהי העיר בני ברק, האם יש בה גזענות אנטי ערבית והאם ניתן לשתף פעולה עם חרדים. גם הח"כים הערבים טיבי, זחלקה, זועבי והח"כים לשעבר אגברייה וברקה, היו בטח מייעצים לו אחרת ומסבירים לו אחרת על החרדים, מכפי שקיבל את עצת ה"אסטרטגים" היהודים האנטי דתיים במר"צ. ח"כ פרג' – אם באמת ענייני הדו קיום עם החרדים חשובים לו, מוזמן לנסוע מספר קילומטרים בלבד מביתו – לעיר החרדית אלעד, ולהיפגש עם רבני עיר ועם ראשי "איחוד הצלה", ארגון הבריאות החרדי, שבשהנה האחרונה הקיף סניף ערבי בעירו של פרג', בכפר קאסם.

       אבל מסתמא שמאחורי המהלך הזה עומדים יועצי האחיתופל של אנשי השמאל האנטי דתיים של מר"צ, שמועוניינים ב"הפרד ומשול" בין חרדים לערבים, וגם הצעת החוק של פרג' באה מהם – כרעיון אנטי דתי מוסלמי שכבר נוסה ברחוב היהודי – דתי ושקידם פוליטית את נשות מר"צ, ואולי גם כדי לפורר, ביום ההצבעה בפרלמנט, בין חלקי הרשימה הערבית המאוחדת, כדי לזכות בעתיד בקולות ערבים נוספים, שהרי ללא קולות הערבים שהביא פרג' מר"צ לא הייתה עוברת את אחוז החסימה בבחירות 2015. כערבי יוכל ח"כ פרג' – אם יחפוץ, לשמש גשר פוליטי בין השמאל לבין צבורים יהודים שהינם ברי שלום, אך התנגדותם לשמאל הינה על בסיס דתי ותרבותי, ולא משום היותם לאומנים.

    

    

טול קורה מבין עינייך וקיסם מבין שינייך

בס"ד

       טול קורה מבין עינייך וקיסם מבין שינייך / הרב אליהו                                          קאופמן

     בשבוע שעבר – במהלך ימי החנוכה, סנט ח"כ אליעזר מוזס מ"יהדות התורה" בח"כ ממפלגת העבודה, קסניה סבטלובה. זעמו של מוזס יצא כנגד הח"כית החדשה על השתתפותה בניסיון להדליק חנוכייה "נשית" עם אותן "נשות הכותל". תוך כדי ביקורתו על הח"כית הוא גם עיוות את שמה, ואילו היא חשה נעלבת מעיוות זה ותבעה אותו לוועדת האתיקה. לא הייתי מתעכב על סיפור טריוויאלי כזה אלמלא החוצפה והצביעות של ח"כ מוזס, שמזמן היה כבר צריך להתפטר מחברותו הפרלמנטארית, אך למשל את הקדנציה האחרונה סחט מאדמו"רו באיום שאם לא יוצב ברשימת "יהדות התורה" הוא יפתח את פיו נגד חסידותו ששלחה אותו לפרלמנט, חסידות ויזני'ץ, ואח"כ יתאבד. בויזני'ץ חרקו שיניים והחליטו לתת לו עוד קדנציה אחת, בתקווה שגם זו תסתיים טרום זמנה, והעיקר שמיתתו לא תהיה על מצפונם.

   אבל את מה ששכח אותו מוזס – שכאשר הוא נואם אי אפשר להבין אם דבריו נאמרים באידיש או בעברית, הוא הדרש החסידי על הפסוק התורתי "בת כהן כי תחל לזנות את אביה את מחללת". הדרש החסידי טוען שם כי כאשר לרב גדול יש בן/בת סורר/ת הרי שעליו לסגור את ספר הלימוד, לפזר את תלמידיו ובמקום זאת להתרכז בחינוך הסורר/ת שלו כדי שלא ימשיך להתקיים בו חילול ה' דרך ההתנהגות הנלוזה של צאצאיו. חילול ה' של צאצאי רב המרביץ תורה בעדרים עושה את חינוך ביתו לפלסתר. עם הסכמתי לטענותיו של מוזס נגד הרפורמיזם של סבטלובה ו"נשות הכותל" הרי שביתו של מוזס – היידי מוזס, היא הרבה יותר פרובוקטיבית נגד היהדות ודת ישראל, ובמיוחד שפתה האגרסיבית ומעשי התועבה הססגוניים שלה בתקשורת ובביקוריה התכופים בפרלמנט הישראלי שמים לצחוק וללעג את החינוך שקיבלה בבית אביה, האיש שמעז להטיף מוסר לח"כ נורמטיבית, שקטה ומנומסת כגב' סבטלובה. יש לגב' סבטלובה שיטה רעיונית ביהדות שהיא באמת זקוקה לניעור מהארס הרעיוני שלה אבל מנגד אין היא עושה זאת בגסות, היא איננה מבליטה בחוצות העיר את התועבות כבסיס תרבותה והיא איננה נטפלת לשומרי משכן הפרלמנט הישראלי או נוגעת בצעירים חרדים כפרובוקציה, למרות מחאת הנגד שלהם. ואילו ח"כ מוזס – זה שעדיין לא ניקה את אורוות ביתו, קורא בחוצפתו למרק את האורוות הנקיות יותר של שכניו, והוא עושה זאת בצביעות מעושה וללא שום בושה.

      אינני יודע במה חטאה חסידות מהוללה כל כך כמו ויזני'ץ – שלפני מלחמת העולם השנייה היא הייתה הפאר שבהדר המלכות החסידית של מזרח אירופה, שמאז קום המדינה הנציג שלה ב"אגודת ישראל" יושב על תקן משבצת האידיוט. האיש הזה – ח"כ מוזס, הוא האיש שצריך להתפטר לטובת הח"כ לשעבר, הרב יעקב אשר, ובטוחני כי גם בחסידותו – חסידות ויזני'ץ , ישמחו על מעשה מסירות הנפש הזה ויודו ל-ה' הטוב והרחום שהותיר אותם ללא נציגותו. מנגד, אינני מאשים את האב מוזס במעללי ביתו אך מבחינה "אתית" עדיף שהאיש יחזיר את המנדט למפלגתו, ובמיוחד שיפסיק להטיף מוסר לאחרים בזמן שבני ביתו נלחמים באופן חמור, פרוע ומביש הרבה יותר נגד דת ישראל, מאלה שנגדם הוא יוצא, כמו גב' סבטלובה. בטוחני שב"יהדות התורה" ינשמו לרווחה כשמוזס יתלה את נעליו הפרלמנטאריות ויאפסן את חליפתו ועניבתו.

    אבל בדבר אחד הייתי מציע לגב' סבטלובה לא לכעוס על ח"כ מוזס. בטוחני שהוא באמת לא התכוון לפגוע וללעוג לשמה – כמו שהוא אמנם התנצל על כך, וזאת משום שצורת הדיבור הטבעית והמגושמת שלו היא גם צורת הנאום הפרלמנטארי שלו. וכל אי הבנתו בשמה של הגב' לא היה זה עוד ניסיון ללעוג לה אלא פשוט הסחה לפי תומו עם עצמו.

  

         

והשטן העומד לימינו

בס"ד

             "והשטן העומד לימינו" / הרב אליהו קאופמן

     הפטרת שבת חנוכה – "רוני ושמחי", היא הביטוי הנעלה ביותר לסכנת הכחדת הרוחניות היהודית במסווה "פטריוטי-לאומני, כ"ככל הגויים מחנה ישראל". ההפטרה מציגה את השטן העומד לימינו של יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול שלאחר גאולת בבל, ומזהירה מהמצב בו הגאולה הרוחנית עלולה להפוך בסה"כ לגאולה גשמית חסרת תוכן תורתי ורוחני. ממשיכה ההפטרה ומציגה את המצב בו העיר ירושלים – קודש קודשי הרוח היהודית לשמירת המצוות, מנוצלת ע"י השטן הבוחר בה למטרותיו הנלוזות. ומסבירים חכמינו כי השטן בוחר בירושלים משום קדושתה כדי לערטלה מקדושה זו וליצוק בה תוכן נכרי, ביודעו כי מציון תצא תורה וכנגד כיבושה של ציון ע"י תכנים שטניים – גויים יביא להתפשטותם של התכנים הללו בכל ארץ ועם הקודש משום מרכזיותה של ירושלים בחיי עמינו.

   לא במקרה הדברים תואמים לימינו. ירושלים כמושג יהודי מאחד לקדושה, יחד עם הכותל המערבי ועם הר הבית, הפכו – תחת השלטון הציוני, למרכז ההוויה הנכרית של השלטון הציוני והדביקו במחלה הממארת הזו כמעט את כל ציבור יראי השם. והכול בגלל שהשטן מגיע מהימין. כאשר השטן מגיע מהשמאל הוא נראה בבירור אנטי דתי ואפילו אנטישמי. לשטן – שמגיע מהשמאל, אין מה למכור כאלטרנטיבה ליהדות חוץ משמד והתבוללות. כנגד שטן כזה מתאחד עם ישראל במהירות. גם לאומות העולם ברור שאין השטן הזה בשר מבשרה של היהדות ואין איבריו חלק מעם ישראל. אבל השטן שמגיע מימין מביא עימו "חידושים והמצאות" מועתקים מעולם הגויים עם עטיפה יהודית, כביכול, הנשענת על ההיסטוריה היהודית התורתית אך ללא תורה. זה בערך כמו למכור חזיר בעטיפה שעלייה מוטבע ההכשר של ה"עדה החרדית". שריד בית מקדשנו, הר הבית, ושאר זיכרונות העבר ממיום היות ירושלים עיר קודש, מנוצלים היטב ע"י פריצי עמינו למשוך אליהם לבבות טועים כשלבסוף הפריצים הציונים מגישים להם את ירושלים האחרת – את אילייה קפיטולינה הרומאית. במקום קדושת הכותל הם מקבלים את "נשות הכותל" הרפורמיות לצד מסדרי הפריצות והתועבה של הצבא הציוני ושל מדגרת אפרוחיו הגדנ"עים. במקום קדושת הר הבית וההתרחקות מלנגוע בהר הקדוש הם מקבלים את אלה שהפכו את העלייה אליו ואת הכרת שבא אחריה ל"מצווה מהודרת" בדמות חילוניים מובהקים מהימים של הבית"רים של ז'בוטינסקי ודרך גרשון סלומון ועד לתחפושות של קליפות סרוגות כפייגלין, חוטובלי, גליק ואף הזויי משפחת אלבוים. במקום עיר קודש עם יראי ה' הם מקבלים שכונות, שכונות של פוקרים חילוניים וגויים טמאים מחבר העמים המתבוללים בתוכה עם יהודים כשרים. במקום בתי כנסיות בלבד – כפי שהיה עד שנת 1918, הם מקבלים גם את תיאטרוני יוון ואת בתי ההוללות והמסבאות הטריפות של הפריצים, והכול תחת חותמת "מהודרת" של חברי מועצת העיר ה"חרדים", ולעיתים אף תחת "ראש עיר חרדי". ובשביל כל אלה נדרשים בני ישראל ללחום בבני ישמעאל להמשך ה"איחוד" של ירושלים כדי שטומאות אגרון, קולק, אולמרט, לופוליאנסקי וברקת ימשיכו להתקיים. בימים ההם ובזמן הזה.

    אבל מסתבר שהציונים – ומשת"פיהם השחורים – לבנים לצד הסרוגים, לא רק שהמליכו את השטן שמימין על ירושלים אלא אף הושיטו לו את הבעלות על החג היהודי ביותר: על חג החנוכה. לא לחינם הסביר הרמב"ן – בפרשת "בעלותך", כי זכותם של בני אהרון, להדליק את הנרות בחנוכה מדרבנן גבוהה יותר מזו של שנים עשר הנשיאים שהדליקו מדאורייתא את הנרות במשכן. הרמב"ן הסביר כי ההדלקה בחנוכה הייתה הדלקה של מסירות נפש כנגד גזירת שמד בעוד שהדלקת נרות המשכן – ואף לימים של בית המקדש, נעשתה מתוך הרחבת הדעת וחופש הדת. ואומנם, אילו לא היו החשמונאים הקדושים מוסרים נפשם מדרבנן על המלחמה כנגד השמד הרוחני שבא מיוון הרשעה, הרי שלא היינו היום כלל וכלל חוגגים את שאר חגי ישראל שמדאורייתא.

       יוון הייתה רשעה לא משום שחמסה או רצחה ואף לא משום שחשבה לאבד ולהשמיד את עם ישראל. רשע בלשון היהדות הוא קודם כל מי שרשע לבוראו ופשוטו כמשמעו: משום כך הוא כופר. יוון העמידה בעולם שלטון רשע אף גדול יותר משהעמיד דור אנוש. בעוד שדור אנוש עבד עבודה זרה מתוך טעות שכך הוא עובד את השם הרי שהיוונים בנו את עבודת האלילים הפולתאיסטית שלהם על כפירה גמורה באל אחד והפכו את מושג האלוקות לבדיחה ולשעשוע. האלוקות קיבלה – אצל היוונים, האנשה והפכה את הכפירה בריבונו של עולם לבסיס רוחני והשכלתי. תרבות הזוהמה והפריצות היוונית הייתה גרועה יותר מתרבות דור המבול. בעוד שדור המבול נכנע לתאוותיו הבהמיות אך ידע שהן תאוות של מרד ולא חיים נורמטיביים באמת, הרי שההיוונים הפכו את תאוות הגוף ואת התועבות לתרבות חיים, וכאן ה"אור החיים" הקדוש מפרש בפרשת בראשית את הפסוק "בשגם בשר הוא" כמצב שבו האדם הופך את מגרעותיו וסטיותיו הבשרניות לדגל תרבותי. הכפירה היוונית בקב"ה הייתה גרועה מדור ההפלגה. בעוד שדור ההפלגה – שנלחם במלכות שמים, לא כפר בקיומו של הקב"ה הרי שהפילוסופיה היוונית הביעה כפירה שלימה בקב"ה, בין בקיומו ובין בהכחשת השגחה עליונה ופרטית כאחד. יוון הכניסה לראשונה לעולם הגדול את האלילות כמושג מופשט ואנושי ולא עוד כאמונה שמימית. יוון הכניסה לראשונה לעולם כולו את תרבות התועבה כתרבות חיים מתקדמת ואילו את תרבות המשפחה והחיים הטריוויאליים היא הפכה לפיגור תרבותי. יוון הכניסה לראשונה לעולם את הכפירה ואת "איש כטוב בעיניו יעשה", ללא חשש משכר ועונש, כמושג מדעי ופוליטי. יוון של ימי החשמונאים לא הייתה עוד אותה יוון של אלכסנדר מוקדון – מבחינה פוליטית ומדינית. זו לא הייתה עוד יוון אימפריאלית השולטת בכל העולם מבחינה מדינית אך מנגד תרבותה הכופרת והאנטי אלוקית הפכה לבסיס רעיוני ומחשבתי גם באימפריות שבאו לאחר פירוקה של יוון המקדונית של אלכסנדר הגדול. התלמים במצרים, הסורים ההלניסטים, היוונים המקדונים ולימים גם הרומאים והעת החדשה, עד ימינו אלה ממש, ירשו את ההשקפה הכופרת של יוון, וכדי להפיצה הם אינם זקוקים לכוח אימפריאלי אלא שהכוח האימפריאלי זקוק להשקפה ההלניסטית כדי להיות מקובל על נתיניו כ"משטר מתקדם". בכל הפכה התרבות היוונית למסוכנת מכל אלה שהיו לפנייה לעניין המלחמה בקב"ה ולעניין עם ישראל. הפעם תרבות הכפירה והתועבה לא הייתה עוד זקוקה לסמך מדיני, פוליטי ואימפריאלי אלא זה הפך לרעיון שהתעבר מדור לדור באומות העולם ללא צורך בכידוניהם, כמו שנהגו אימפריות קודמות להשליט את תרבותן האלילית על שאר עמי העולם. מכאן שסכנת ההתייוונות בעם ישראל הייתה קשה יותר מאשר אותם עובדי עבודה זרה ישראלים ויהודים בימי הבית הראשון. ההתייוונות איימה להשפיל את תורת השם ולהחדיר בעם ישראל השקפה פסולה של הפיכת תורת משה והאמונה בקב"ה בלבד להשקפת פיגור תרבותי ואילו מנגד איימו המתייוונים להפוך את הכפירה למדע ממש ואת התועבות לנורמות חברתיות מתקדמות. וזה בעצם היה – חס ושלום, סופו של עם הנצח שאינו עם ככל הגויים, אלא בתורתו. התהליך איים גם להחזיר את העולם אחורה מדור אנוש ולהשמיד כל אמונה מונוטאיסטית בקב"ה מעל פני האדמה, תוך הצגת עם ישראל ככישלון אמונתי ותרבותי. ולכן המלחמה החשמונאית הייתה כה נעלה – לחיות באמונה באל אחד ולשמש עם סגולה או לחדול בכלל מלהתקיים.

   וכבימים ההם הרי שכך בזמן הזה. תרבות עבודת האלילות נותרה קיימת במזרח הרחוק, באפריקה ובאוקיינה. אבל מי שעיניו בראשו יודע כי עבודת אלילות זו אינה אלא "רגליים להם ולא יהלכון, אף להם ולא יריחון ופה להם ולא יאכלון". ולכן הסכנה ליהדות ולאמונה בקב"ה איננה באה מעובדי הפסילים של גינאה החדשה ולאו דווקא מהכתות ההודיות או משבט הזולו באפריקה. הסכנה ליהדות באה מיורשי ההלניזם – מהתרבות המערבית החבויה בתרבות המערבית ובנצרות האירופאית והמיסיונרית, שכף רגלה הגיעה לכל יבשות העולם. בימינו אנו המתייוונים המודרניים הם הציונים ואילו "מדינת ישראל" היא האמצעי המעשי של ההלניזזם המערבי להעביר את עם ישראל על דתו. אך הפעם השטן ההלניסטי מגיע מימין. הוא אינו מתכוון לגזור גזירות נגד דת אש למו אלא שהוא רוצה פשוט לשנות את תוכנה. וכך הפכו חגי ישראל אצל החילוניים – ואף אצל לא מעט מהכיפות הסרוגות, לבעלי תוכן שונה עד הפוך ממש מחגי התורה הקדושה כשהאמונה בקב"ה ובחכמי ישראל מוצאת מהם ובמקומה מוחדרת רוח הכפירה ההלניסטית של המערב והנצרות. וכך ראש השנה היהודי הופך לציון "קלנדרי" בלבד עם בילויים של חילול חג במלונות הוללות בארץ ובחו"ל ועם סעודות שחיתות. כך למשל הופך חג הסוכות ליום עליה לרגל לכל פוליטיקאי ומורד בקב"ה, שסוכתו הופכת למרכז של אכילת טריפות ולשיחות והשקפות פיגול בצד הפיכת חול המועד הקדוש לימי טיולים של כפירה והתבהמות. כך הופך חג ההודיה להשם שבפורים לקרנבל נכרי נוסח ברזיל וכך חג הפסח הופך לחג הניקיונות, לכינוס של כפירה בקב"ה עם חמץ על השולחן ואילו חג השבועות מאבד את עניין "מתן תורתנו הקדושה" לטובת "חג חקלאי" בלבד עם שטות שפיכת המים איש על רעהו. ואילו ט"ו באב – יום זכרון להקמת בית נאמן בישראל, הופך לחג הפריצות והתאוות שבאמת אינו מבייש את ימי ההוללות היוונים ואף הרומיים. אנחנו והכופרים חוגגים את אותו שם של חג עם תכנים כופרים והדבר משרה בנו תחושת רמייה שכאילו נותרנו "עם אחד ומאוחד" וכך התפוח הרקוב החילוני מקלקל כל חלקה טובה שבנו ובצאצאינו. והעסקנים, רבנים חרדים –ציונים, מסמאים את עיננו ונותנים לגיטימציה להמשך פיעפוה תרבות יוון בתוך חגי קודשינו. באוניברסיטאות ובמקומות ההסכלה החילוניים מחונכים דורות על דורות של עמי ארצות שכביכול החגים החילוניים הם חגי ישראל ואילו הולכי ה"שולחן ערוך" הם מחמירים וכיתתיים. ובכן, מה שלא הצליחו לעשות בימים ההם היוונים ההלניסטים והמתייוונים מצליחים לעשות בזמן הזה הציונים ההלניסטים בעזרת הכיפות הסרוגות, ואף בעזרת החרדים הציונים, המעניקים גם תקציבים מכנסת המינים ומהעיריות והמועצות המוניציפאליות השונות לתרבות הכפירה החילונית בדמות "חגי ישראל".

   אך מעל כולם מחולל חג החנוכה הקדוש. בעוד שחכמי ישראל הדגישו כי הנס נקבע על פח השמן ולא על "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" במלחמה מול יוון, הרי שהציונים מלמדים זאת כ"ניצחון לאומי וצבאי לעצמאות מדינית", וכך גם מוצג החג על ידם לאומות העולם. ההצגה הזו היא טובה ביותר לרעיון הציוני הכופר כדי לנגח את אלה שעדיין מאמינים כי "עצמאות ישראל" אינה אלא בבואו של משיח צדקנו. בדיוק כפי שרצח המיליונים בשואה הפך אצל הציונים לסיבה להקמת מדינת הכפירה ומחק את עניין "על עוונותינו גלינו", הרי שכך בדיוק הופך חנוכה לדוגמא ניצחת כי רק בכוח הזרוע יגאל ישראל. בדיוק הפוך מהפטרת "רוני ושמחי", הקובעת כי גאולת השם לא באה ולא תבוא בקול רעש גדול אלא בקול דממה דקה. הציונים – שקרנים מדופלמים, יודעים להסתיר יפה כי המרד החשמונאי קיבל את הסכמת גדולי ישראל רק משום הרצון להתקומם רוחנית נגד תרבות יוון, ומרגע שיהודה המכבי ואחיו עברו אח"כ לפסים מדיניים הרי שחכמי ישראל הסירו את חוצנם מהם, כשהשיא היה במלחמת 25 השנה שניהלו חכמי הפרושים נגד המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי.

     אבל מזה עשרות שנים הפך חג החנוכה למרמס יתר בכל העולם היהודי והוא מוגש לגויים וליהודים לא רק כחג של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" אלא כחג שתכניו הופכים ליותר ויותר...הלניסטיים! כך למשל הופכים לא מעט משלוחי חב"ד בארץ ובעולם את חג החנוכה לאירוע של התבוללות עם כל בני הזוג הנכרים של משתתפי "מסיבותיהם", וברומניה למשל נוהג השליח נפתלי דויטש מחב"ד להקריא את שירי הכפירה של "ארץ ישראל היפה והישנה" ולשיר אותם עם מוזמניו תוך כיכובו של איזה זמר נכרי מג'מיקה בשירי עגבים. בטח שנגד אחד כזה – כדויטש מרומניה, היה מתתיהו החשמונאי מכוון את חרבו. הנציגים הציונים החילוניים מוזמנים בארץ ובחו"ל לשאת את דברי הכפירה והבורות שבהם הם "מסבירים" את הנס עפ"י השגותיהם הכפרניות והלאומניות. חגיגת החג הופכת ל"מסיבה" נכרית כדוגמת ה"סילבסטר" הנוצרי ולאכילת פרא של סופגניות. אבל מה שהפך עוד יותר את חנוכה לאירוע נכרי – שלא פעם רבנים וחרדי השם אמיתיים מודרים ממנו, היא הרוח שצריך להעביר את הנס הרוחני הזה לכל גוי גס ומגושם ולצורך ה"הבנה" הנכרית יש לשנות את רמתו ותוכנו. והנה חלק מה"חלוצים" הללו הגיעו למעשה הזה דווקא מתוך כוונה טובה אך הדרך לגהינום הכפירה רצוף בכוונות טובות. וכוונתי לאותה רוח שנושבת בתנועת חב"ד - וממנה לכל ישראל היראים, בהפצת הדלקת נר חנוכה במקומות נוכריים, במקומות טמאים וע"י נכרים וטמאים.

    בהדלקת נר חנוכה – מידי לילה בלילה מימות החג, וכמו כן בשלוש התפילות היומיות ובברכות המזון של ימי החג, אנחנו חוזרים ואומרים כי השם נתן "טמאים ביד טהורים". ולכן לא יתכן הדבר שברגע הדלקת הנר יועלה בן נכר טמא להדלקתו, או אפילו עובר עבירות ומחלל שבת מישראל. מי שחושב שזהו קירוב הרי שלא מפעם בקרבו דמו של יעקב אבינו שהעמיד את התורה וקיומה ואת ההתבדלות מעוברי עבירות בראש מעניינינו. אלה – מבין החילוניים, הרואים מחללי שבת כמותם מדליקים את הנר הקדוש מדמים את ההדלקה ל"אירוע תרבותי" ואינם מבינים את דרגתו הרוחנית של הנס. גם גויים הרואים את חבריהם הנכרים, או את עוברי העבירות מקהל ישראל מדליקים את הנר וחוגגים את החג כפסטיבל, הרי שיחסם לחג יהודי ומונח "עם הסגולה" הרוחני מאבד את כוחו. נוכחותם של פוקרים, מתבוללים ונכרים בהדלקת הנר- ככוחות מעשיים ומובילים, מביאה לירידת הקדושה עד כדי ביטול הפרדה בין נשים לאנשים, עד כדי שינוי הברכות והוספת דברי הבל עבור ה"מכובד" הגס בהדלקה, עד כדי הזמנת רפורמיות כ"רבאיות" ועד כדי הצגת דברי ליצנות כ"חלק אמנותי". כנגד אלה בדיוק נלחמו החשמונאים הטהורים!...

      עד לימים שהחלו ההדלקות המוניות עדיין נחוג החג בצנעה יהודית ומתוך דחילו ורחימו קדוש. גם החילוניים שהשתתפו כצופים בהדלקה – ואף נציג נכרי שעמד המצד, חשו כי בהתרוממות רוחנית מדובר. זה היה החג של היהודים כדי להתבדל מהתרבות הגויית ורק כך – בחיק יהודי וכמצוות ה"שולחן ערוך", יכול החג להיות מועבר מדור לדור כציווי של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מבחינה רוחנית. זהו החג הראוי יותר מכל החגים שלנו להיות נחוג אך ורק בין יהודים ושרק שומרי שבת מינימום ידליקו את נרותיו. החשיבות בפרסום הנס היא בהעברת תוכנו הרוחני והיהודי לכל יהודי, ושידלוק בחלון הנר או בכניסה לכל בית ומשרד יהודי כדי להביא ולקרב יהודים נוספים לאבינו שבשמים, אבל בשום פנים ואופן אין צורך להפוך למיסיונרים בקרב הגויים, ועוד להטעותם ולהציג חג רוחני כחג גשמי. אבל מאז שתנועת חב"ד החלה להעביר את תנופת הדלקת הנרות גם לבתי הימורים, לבתי מלון נכריים, למרכזי הנכרים ולתת לטמאים שלא רק לא היו בנס אלא נמנים על התרבות ההלניסטית המשמדת והם בהחלט בבחינת המושג רשע, להדליק נר קדוש, הרי שרק חילולי ה' באים לידינו כתקלות. והרוח הזו – של הראוותנות והפיכת חג קדוש לפסטיבל, הועתקה מתנועת חב"ד גם ליראים רבים אחרים עד שהפוקרים והנכרים רואים בחג הזה תואם פסטיבל או רחמנא לצלן כחגא שלהם. כאשר בהונגריה הדליק השליח החב"די  יוסי אובלנדר את נר החנוכה עם הממשל המקומי התקנא בו נגיד שמגדיר עצמו "חסיד סאטמר" וערך הדלקה עם השגריר הפלשתינאי בהונגריה. כששליחי חב"ד מדליקים עם כל נכרי ומציבים את החנוכייה בכל אתר לא יהודי, אזי, מתקנאים בהם השאר והופכים את החג היהודי ל"אוניברסאלי" ומדליקים את נרותיו בכל אתר זול ובכל כיכר, גם אם אין שם יהודים. וכך – סמוך לימי החגות של הנוצרים, מבינים הנכרים והיהודים החילוניים כי סמיכות החג לחגא מעוררת דמיון ו"אחות עמים" ולכן כדאי להדליק את הנר בפאריס ובבחריין, בקולוסאום הטמא של רומא וליד ה"ביג בן" ו"מקדונלד" בלונדון. וזאת כאשר הכול היה צריך להיות להיפך. כדי להבדיל סמיכות החג שלנו לחגא שלהם היה צריך לעמוד על הפרדה מוחלטת ובניית גדר לעניין ש"מה יבוא לכדי" ולא לגרום לעידוד הדלקת נרות ביחד של יהודים ונכרים לחג ולחגא כסמל ל"אחוות עמים" ולמה שבחיפה קוראים "חג החגים". כך החל ראש עיריית רמלה מהליכוד את כהונתו ברמלה וערך הדלקת חנוכייה לצד עץ אשוח לפני שנים. השטן שבא מימין מעניק לגיטימציה "לאומית" ו"אוניברסאלית" לרוקן את החג הזה מתוכנו הרוחני, וביתר שאת.

    אני יכול להעיד בעצמי מתקופת רבנותי ברומניה כי דרך הקודש להדלקת הנרות מקרבת הרבה יותר ליהדות את הרחוקים ביותר מאשר אותו פסטיבל נכרי ססגוני השאול מתועבות הגויים והופך ל"הדלקה המסורתית של נר חנוכה". שמונה שנות חיי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ברומניה הוכיחו לי כי הנשמה היהודית – ולו הרחוקה ביותר, כמהה לקדושה יהודית באמת ובתמים. זקנים וצעירים יוצאי רומניה ישבו בבוקרשט הבירה וביאסי הצפונית פעורי פה לנוכח סיפורי החג האמיתיים, והעדיפו את ההדלקה שלי בקהילת "אוהל שרה" על פני ה"טררם – טם" של הפדרציה היהודית המתבוללת, שם שימשו בערבוביה כמרים לצד מתבוללים ועם "רבנים מטעם" ואפילו "רבנים נכרים". לא אשכח לעולם את הלילה של הדלקת נר שלישי של חנוכה בבית הכנסת שבאוניברסיטת יאסי, באחת השנים הללו - בלילה שבו חל גם החגא הנוצרי. קרוב למאה סטודנטים ישראלים ועשרות צעירים וזקנים יוצאי רומניה חיכו לי בבית הכנסת הזה, באוניברסיטת "אפולוניה". המזוזה על דלת החדר שבו היה ממוקם בית הכנסת הבליחה. סטודנטים ומרצים רומנים הביטו בכבוד ובהשתאות כיצד היהודים – מקומיים, ישראלים, ואף כמה יהודים ממערב אירופה, מתכנסים להדליק את נרות החג שלהם. המבטים היו מלאי הוד והערצה. הרומנים הבינו היטב "מה בין בני לבין חמי", הם הבינו זאת הרבה יותר טוב ממה שהבין זאת שליח חב"ד בבוקרשט הרחוקה ובודאי טוב יותר מראשי הפדרציה המתבוללת של רומניה. בפתח החדר – ליד המזוזה, חיכה לי נשיא האוניברסיטה, זה שהעניק לנו את האכסניה הדתית בבנין האוניברסיטה המרשים במרכז העיר הגדולה, בירת מחוז מולדובה שברומניה (להבדיל ממולדובה העצמאית). הפר' הבין טוב מאוד שזהו חג יהודי ואין מקומו שלו איתנו, והוא אפילו פנה אלי וביקשני להבהיר לו אם  הוא צריך להישאר בחוץ. נכנסנו שנינו ומצאנו את המוני היהודים מחכים לנו. חנוכייה פשוטה הייתה מונחת על השולחן ובה קבועים שלוש נרות שמן ושמש מוגבה. הקהל השתתק, פניו היו זוהרות, גברים ונשים ישבו בהפרדה מלאה. הפר' ניגש לברך את הקהל היהודי ב"חנוכה שמח" והרעיף שבחים על היהדות שהביאה לעולם את המונוטאיזם, ושבזכותה גם הוא כנכרי איננו עוד פגאני. אח"כ הוסיף והדגיש כי לולא החשמונאים ונס חנוכה הרי שהעולם היה שקוע בחושך האלילי שרצתה להמיט עלינו תרבות יוון (את זה יהודי צריך לשדר לגוי בחנוכה, ולא שטויות ושאר ירקות...). אח"כ קד הפר' לקהל הרב והדגיש כי הוא יוצא מההדלקה ומבין כי זהו טקס יהודי ואין הוא רוצה לכפות את עצמו. והוא באמת יצא, וחזר רק בסוף ההדלקה, והמשיך בדברי החיזוק שלו לדת ישראל. שלושת הנרות הודלקו ע"י שומרי שבת בלבד. כל הדלקה טמנה בחובה הוד ויקר, הרגש עבר בין הנוכחים ואף דמעות צורבות עמדו בעניים. ואז הגענו ל"מעוז צור ישועתי". עשרות הישראלים פצחו בשירה אדירה שהרעידה את המקום, ואליהם הצטרפו אחיהם היהודים המקומיים. רחוק מארץ הקודש, במינוס של יותר מעשר מעלות קור ובתוך ארץ הגויים, הם שרו ספונטאנית ובהתלהבות את "מעוז צור ישועתי" כשדמעות של שמחה בעיניהם. בחוץ התרחבו מבטי הנוכרים הנכרים שהבינו כי זהו רגע קדוש ולא עוד מסיבת זלילה ושירי עגבים. לא במקרה רוב רובם של הסטודנטים הישראלים בעיר הזו – ובמיוחד יוצאי בוכרה שביניהם, היו שומרי שבת. היהדות שהנפקתי להם הייתה על בסיס "שולחן ערוך", וללא סטייה ממנו. הדלקות כאלה התרחשו גם בבוקרשט באותן שנים וכל מוזמן הבין היטב שאת הנר ידליק אך ורק יהודי, ויהיה זה אך ורק כזה שלפחות שומר שבת הוא.

      בדרך חזרה מההדלקה למעוני ביאסי ליווה אותי סטודנט יהודי מרומניה (כיום רופא גריאטרי בישראל) וכשתיישבנו בביתי ולשתינו קפה הוא הוציא מכיסו תמונות שצולמו שתי לילות קודם לכן ב"טקס הדלקת הנר" של הקהילה המתבוללת בעיר והציג לי מופע תועבה של נכריות מאוקראינה הסמוכה, כ"הופעה אמנותית" ל"טקס" הזה. אח"כ חייך אלי וטען כי "בגלל זה היו אצלך כל כך הרבה יהודים מקומיים. רצינו לחוות הדלקה יהודית אמיתית של נר חנוכה".

     לא פלא הוא שהגענו בעוון המוני זה למצב שנשיא ארה"ב – ברק אובמה, והנשיא הציוני , ראובן ריבלין, מדליקים נרות חנוכה עם ליצנית רפורמית ובנוסח שאבותינו לא שיערום. את הזמר ה"חרדי" ליפא שמלצר צריך להחרים ולנדות על השתתפותו בטקס ליצני זה.

    וישנה עוד נקודה שרבים מתעלמים ממנה ויש לחוש לעניין. כשהיהודי רוצה לדמות לגוי, אזי, הקב"ה מביא את הגוי לבעוט ביהודי. לא פעם ההדלקה החב"דית מעוררת זעם נכרי ואנטישמיות אצל עמי העולם הרואים בהדלקת החנוכה אצלם ככפיה יהודית וכמיסיונריות. כך זה אירע בהרבה מארצות חבר העמים לשעבר, ובראשן בעיר קישינוב, בירת מדינת מולדובה. לא פעם נופצו חנוכיות בערים נכריות והמתח נגד היהודים גאה. בכל ה"שולחן ערוך", בגמרא ובכל ספרי הפוסקים אין זכר ל"פרסום יסא" אצל הנכרים ולעניין שיתופם בנס. המשיח איננו עדיין עימנו וכל ההילולה הנכרית הזו היא התגרות באומות העולם ודחיקת הקץ.

     יש להפסיק את המנהג הזה ולהחזיר את החנוכייה ליהודים ואת נרותיה לשלמים וליראים.

    

שני קונילמלאך

בס"ד

               שני קונילמלאך / הרב אליהו קאופמן

   הקרב האחרון – בין הרב אמנון יצחק למרצה ה"אקדמאי – חרדי", זמיר כהן, ממחיש לנו עד לאיזו דיוטה תחתונה ירד העולם התורתי. שני תרנגולים – אחד "סטנדאפיסט" והשני בקושי מרצה מתחת לממוצע, נלחמים זה בזה ברמה "אינטלקטואלית" ירודה הכוללת הכפשות, הוצאת שם רע, לשון הרע במשקל כבד ועד לניבול פה זול שגם הקל שבקלים נזהר ממנו. לא רק שכל אחד מהשניים מתיימר להיקרא "רב" ו/או "גאון" אלא שהתקשורת החרדית ו"רבניה" עצמם קוראים לשני הליצנים הללו בשמות טהורים וקדושים שבעבר ה"חפץ חיים" ואף ה"אור החיים" הקדוש ברחו מהם כמאש.

     בין אמנון יצחק, לזמיר כהן – מצג ה"יהדות המודרנית" של ש"ס, אין ולא היה שום ויכוח לשמה. שניהם מנסים בדרכים רפורמיסטיות למשוך אליהם אוהדים, בדיוק כמו שתי קבוצות כדורגל מהשוליים הסהרוריים. שניהם מזמן התנתקו מהיהדות האותנטית ומחכמי הדורות הקודמים. שניהם מנסים להלחם על היותם סממנים "חרדים – ציונים" מודרניים, ותחת האפוטרופסות המערבית – אשכנזית. ושניהם חוטאים בהבנת פנים, בלשון הרע ובהמצאת שם רע. ואין ביהדות החרדית – בין אותם אלה המכונים "גדולי הדור", אחד אפילו שיעשה סדר ויעמיד את שני ליצני הדור הללו על מקומם! 

     הויכוח בין תרנגולי הכבוד הללו הוא על הגמוניה, על פרסום ועל מי מיהם יצליח לרכוש לעצמו אוהדים חדשים, בתקווה שפעם הם יהיו "גדולי הדור" בזכות ההמון המשולהב מהרחוב החילוני, שעליו הם ירעיפו כיפות וציציות במסגרת תחרות זולה ובשם התורה הקדושה. זמיר כהן – לץ מהעיר ביתר שהוצנח ע"י ש"ס נגד הרבנים הגאונים תאופיק וטהרני מאותה העיר (שסירבו לקבל את מרות עסקני ש"ס...), החל לסנוט באמנון יצחק מבלי להזכיר את שמו של האחרון, והכול כמובן בשליחותה של ש"ס הלא קדושה. באותו מונולוג מזכיר הגולם מביתר כי אמנון יצחק הגיע מהחברה הלא דתית. נכון שאמנם כך הדבר אבל מאחר וכל שאר הדברים שהשמיע הזמיר הזה נגד יצחק היו על טהרת הרכילות והשלילה הרי שעצם הזכרת עברו של יצחק נעשה גם כן כדי לומר "הוא לא היה משלנו". אבל מה לעשות וגם רבי עקיבא, רבי שמעון בן לקיש, אונקולוס הגר, הרב יעקב הלל, הגאון שמואל הלוי וואזנר ורבים אחרים מגאוני ישראל גם הם נולדו בבתים שהתורה לא הייתה בסיסם. אפשר לבקר ובצדק את אמנון יצחק אבל מחוז הולדתו איננו הבעיה המרכזית שלו. ובכלל, האם אביו ואימו של הזמיר – עורב הזה הם נולדו מזרע גאוני ישראל?...

    המלחמה בין זמיר כהן לאמנון יצחק מקורה באותה רשימה עצמאית לפרלמנט הישראלי שאותה הקים אמנון יצחק – בשנת 2013, כמתחרה על הקול הספרדי – חרדי של ש"ס. המלחמה החלה אז אבל עד היום היא מדרדרת לתהומות הנשייה. גם לאחר שיצחק נחל מפלה באותה התמודדות הוא ממשיך לירות בש"ס – ובמיוחד לאחר מותו של הגר"ע יוסף, בליסטראות שרמתן האינטלקטואלית מזמן עברה את תחתית עומקו של ים המלח. חלק מהבליסטראות הללו מביאות גם עובדות שהן נכונות – נגד אותה ש"ס, ולכן לא פלא ש"מרצה הבית" של ש"ס, הזמיר מביתר, נשלח קדימה כדי לפגוע באמנון יצחק הסורר. הזמיר – בשירת הדיאדוכים שלו, מכנה את אמנון יצחק כ"מי שהקדיח תבשילו", ואותו זמיר ממהר להסתתר תחת הסינר הגדול של הגר"ע יוסף זצ"ל, בצטטו מילים אלה.

    לידיעת הקוראים הרי שזמיר כהן אינו אלא מרצה זוטר שהממסד הישראלי העלה דרך ש"ס כדי למתן את ה"קו הקיצוני של מחזירים בתשובה" שהדאיגו את הממסד החילוני בישראל, ובכללם היה זה בעבר גם הרב אמנון יצחק עצמו, שעם השנים התמתן כל כך שמאנטי ציוני, שלא פעם הורם אל על ע"י חסידי סאטמר, הוא הפך לסמן הימני של הציונות , אף מימין לבנימין נתניהו! המלחמה בין הזמיר ליצחק היא מלחמת מזגזגים על משבצת הנאמנות החרדית לממסד הישראלי. בשנה האחרונה הוציא זמיר כהן "פירוש" למגילת אסתר שתלמידי חכמים מובהקים מוכנים להישבע כי קראו את ה"חידושים" הללו שנים רבות קודם אצל גדולי הדור מהדורות הקודמים באירופה, במזרח ובצפון אפריקה. הזמיר הזה עשה בסך הכול מה שכל בעל ממון או בעל גישה לממון ציבורי בישראל עושה בדור האחרון – מוציא "חידושים" מועתקים מבני הדורות הקודמים ודרכם הופך ל"רב חשוב". תשאלו את יונל'ה מצגר ואת יודל'ה דרעי אייך עושים את זה...

    הזמיר מביתר עומד בראש ארגון ששמו "הידברות" ושמטרתו ל"רכך" את ההשקפות החרדיות בקרב היהדות החרדית, ומנגד לנתב חוזרים בתשובה אל "דרך המלך" הציונית והמודרנית. את ארגון "הידברות" מרכיבים שני נציגים שהממסד החילוני מפעיל בתוך היהדות החרדית נגד השקפת הדורות החרדית: ש"ס וחסידות בלזא. במסגרת זו מפיצים הללו – ובראשם הזמיר הנודע, אגדות אפיקורסיות שכביכול התורה ומעיונותייה אינם נוגדים את המדע האפיקורסי לדתות בכלל, ולדת ישראל בפרט. בחוברות הללו מובאים רשעי עולם ורשעי ישראל בתפארתם ומוכנסים לבתי כנסת ואף לישיבות קדושות במסווה של "המדע גילה את התורה". חלק מאותם רשעים המופצים לחיוב באותן חוברות הם משומדים יהודים שבימי חייהם נלחמו נגד תורת ה'. השורה התחתונה בתעמולה הזו היא לגרור את החרדים להסכלה הגויית והחילונית ולעתיד לקרעם מהדת. כמו כן שוקד ארגון "הידברות" על הוצאת סרטים המעוותים את היהדות ותולים אותה בציונות כמו אותו סרט המשקר ומטעה את

רואיו , שכביכול ה' באייר תש"ח הוא יום הגאולה של היהודים מהשלטון המוסלמי ועוד עפ"י ה"זוהר" הקדוש! מעניין מה היו אומרים על הסרט העלוב הזה ה"רב מבריסק", ה"חזון   אי"ש", הרב יעקב מוצפי ואף הרב שך. בתקופה האחרונה הפך הזמיר הבור – שכל "התמצאותו" ב"מדע העולמי" באה לו מהעתקות, לפוסק "ליבראלי" שבאחרונה התיר בליצנותו ללחוץ יד לנשים ע"י...כפפה (ובקרוב עוד יתילו "דיונים" ו"התפלפלויות הלכתיות" על עובי הכפפה ו/או על הבד ממנה היא תיוצר...)!

    אמנון יצחק – האיש שעברו מאחוריו, מביט בכוכב העולה ועיניו כלות. עד לבחירות 2013 הוא האמין שהתנערותו מהאנטי ציונות תהפוך אותו לסמן הציוני שהחילוניים ישתמשו בו לאחר שגנז את סרטיו נגד הצבא הישראלי ואף הקים רשימת בחירות שלחרדים ולה אין שום קשר. יצוין אומנם כי אמנון יצחק הוא אדם חריף ובעל ידיעה תורתית מרשימה בהרבה מאותו זמיר עלוב ומעתיק אבל הסגנון בו עולב יצחק בזמיר (ואף באחרים לא מעטים...) מזכיר לנו כוכב של סרטי "בורקס" ותו לא. אמנון יצחק – מלפנים אנטי ציוני פרו סאטמר וכיום לאומן ימני קיצוני, מתחיל לכנות את הזמיר בכינויים כמו "רב פלסטיני" ו"פלסטיזי", מונחים שנקלטים היטב בהסתה הלאומנית השדופה ביותר ומטרתם להסית כהניסטים ושאר קלי דעת נגד הזמיר, ללא הסבר רעיוני. בהמשך ממשיך ה"פה מפיק מרגליות" של אמנון יצחק לכנות את הזמיר בכינויי גנאי כמו "יהזבלון" ועוד מיני קללות המתאימות ל"היכלות" הסנוקר ולאו דווקא לעולם התורה. את הטענה כי יצחק לא ישתחרר מעברו ה"תרבותי" שלפני חזרתו בתשובה הביא לפני שנים רבות דוד שוקיאן המנוח, שהכירו היטב משכונת "כרם התימנים" בת"א. יצחק – במקום להתווכח עם הזמיר הרדוד ולהוכיחו באמת באופן רעיוני, הוא יורד לפסים הנמוכים מצינורות הביוב הרקובים ביותר ובין השאר הוא לועג לזמיר בכך שהאחרון "גיבור על נשים" ושהוא ספרדי המתחפש לאשכנזי. אלה אינם ויכוחים רעיוניים אלא אלה הן התרסות שמתאימות לויכוח קולני בין שוביניסטים מהדרג הנמוך ביותר במסגרת מועדון הבחיליארד ו/או הסנוקר השכונתי. וחוץ מזה, הרב אמנון יצחק הוא האחרון שצריך להטיף לספרדים נגד ה"השתכנזות" שלהם, שהרי נגד ש"ס – ובמיוחד נגד הגר"ע יוסף ורבנים ספרדים כשלום כהן, ראובן אלבז ושלמה מחפוד, הוא שוב ושוב מביא רבנים אשכנזים הטיינמן וקנייאבסקי כפטרוניו בעצם היותם אשכנזים וככאלה שאשכנזיותם היא המעלה המקנה להם עליונות לתמוך בו על פני רבנים ספרדים.

  הזמיר איננו היחיד שיצחק פוגע בו בזלזול אלא רבנים ספרדים שהם באמת רבנים ומחזירי תשובה גדולים – כהרבנים אלבז, כהן, מחפוד ואחרים, זוכים אצל יצחק כינויי גנאי שמקורם במועדון הסנוקר השכונתי כמו "רובי", "מחמוד" ועוד.

    בימים אלה "משוחחים" יצחק והזמיר מביתר ביניהם דרך עורכי דינם, בעקבות תביעת מיליון ₪ שהגיש הזמיר נגד אמנון יצחק. זו באמת איננה רמת הויכוח שאפיינה בעבר את אלה שחלקו על הרמב"ם, וזו לא הייתה רמת הויכוח בין רבני גרמניה כמו יעקב עמדין ויהונתן אייבשיץ, ואפילו לא את הויכוח שניהל הרב שאך עם הגר"ע יוסף או בין האחרון לפוסקים אחרים בדורנו. הגמרא מדברת על כך שמי שלשונו אינה נאה הרי שמעשיו אינם נאים. ודי לחכימא ברמיזה, ואוי לעולם התורה ש"גדוליו" מחרישים" כאשר שני אזובי קיר מתכתשים ביניהם על כבוד ולכוך הפנכא אצל השלטונות החילוניים, ועוד קוראים לעצמם "רבנים" ו"גאונים", ואילו הם יושבים וחולים במחלת "וידום אהרון". אין לנו חילול ה' קשה מנשוא מזה.

      

גם כיום אפשר אחרת

   בס"ד

             גם כיום אפשר אחרת / הרב אליהו קאופמן

      בשעות הבוקר המוקדמות של יום חמישי, ה- 29 לאוקטובר 2015, הסתובבו תושבים מקומיים מהעיר כפר קאסם בין צועדי צעדת הזיכרון השנתית לטבח שלפני 59 שנה, ועל גופם אפודות שחורות – כתומות של ארגון העזר הרפואי ה...חרדי, "איחוד הצלה"! והנה, בימים הקשים הללו – כאשר הסכינאות הפכה למחאה, ואילו יהודים פוגעים ביהודים כי חשבום לערבים, הבליחה קרן אור באפילת החושך הכללית. בשנה האחרונה הפכו יחסי העיר החרדית אלעד עם העיר הערבית כפר קאסם להדוקים יותר עד כדי סיוע בפקוח נפש דווקא במקום שכולם חוששים זה מזה, באותו עניין, של פיקוח נפש. זה התחיל במכוני לימוד משותפים באלעד גם לתושבי כפר קאסם, זה המשיך בביקוריו של הרב גרוסמן – רבה של אלעד, בכפר קאסם וזה הגיע לשיאו בהקמת סניף של "איחוד הצלה" רפואי בכפר קאסם ע"י הארגון החרדי שבסיסו באלעד הסמוכה, וכך הועמדו בשנה האחרונה 14 מתנדבי "איחוד הצלה" ערבים מכפר קאסם.

    הכול התחיל באברך חרדי מהעיר אלעד, שמידי שנה בשנה השתתף ביום הזיכרון לטבח כפר קאסם. האיש החל ליצור קשר עם תושבי הכפר שהפך לעיר תוססת. לימים יאמר כי "זהו כפר נפלא עם אנשים איכותיים ומצליחנים, חמים ואוהדים". בשנה האחרונה הוא הבין כי מול המתח יש לבנות גשר – וגשר רפואי ומציל דמים, הוא הגשר הטוב ביותר מול שנאה ומתח. וכך היה. האברך הביא את חבריו החרדים לכפר והם כבר הקימו שם סניף ראשון של "איחוד הצלה" בישוב שאינו חרדי, ובכלל אינו יהודי.

   עם כל הכבוד לדרישות של הרחוב הפוליטי בישראל – מהח"כים הערבים, לגנות את הסכינאות המשתוללת, שאיננה בשליטתם, הרי שעל ממשלת ישראל קודם כל להכיר בטבח כפר קאסם כפשע ממלכתי שהיה בעליל חלק מפקודה מכוונת לרצח בכוונה תחילה. הליכוד יקנה את עולמו אם יכריז על כך באופן רשמי – שהרי את הפשע הזו ביצע שלטון מפלגת העבודה, בימיו החשוכים שנקרא "שנות החמישים האפילות של המאה העשרים". אבל לא הליכוד ולא ה"מחנה הציוני" מוכנים להכות על חטא בן 59 שנה, שהיה פועל יוצא של מדיניות ממלכתית להמשך ה"נכבה" הערבית". במצב הזה קשה לי לומר שהח"כים הערבים מחויבים לגנות פשעים שאינם בשליטתם.

      בטקס הזיכרון האחרון הגיעו יותר ממניין חרדים מירושלים ומבית שמש כדי למחות על אותו עוול ממלכתי שאירע לפני חמישים ותשע שנים. מלבד לטיף דורי – חסיד אומות העולם שהוציא את המידע על הפשע לאויר הציבור, הרי שהם היו היהודים היחידים שהשתתפו ביום הזיכרון האחרון הזה. החרדים עמדו שם – על בימת הנואמים עם שלטים מאירי עיניים בשלוש שפות (עברית, ערבית ואנגלית), ובהם נאמר כי "הטבח בכפר קאסם הוא אסון יהודי". בבית העלמין המקומי נאם הנציג החרדי על כך שאין שום מחלוקת דתית בין היהדות לאסלאם, ועל כך שהעלייה להר הבית אסורה. כמובן שהעיתונות הכללית לא הייתה שם, כמו שהיא לא הייתה במעמד תמיכת ערביי יפו בחרדים שמחו בשנת 2009 על חילול קברים ביפו. והעיתונות הזו נעדרת שנה אחר שנה מסיקור הטבח הנפשע, על אף שהיא מוזמנת אליו שוב ושוב.

     כן, בכל זאת אפשר כיום גם אחרת כאשר "איחוד הצלה" החרדי וערביי כפר קאסם מתרגמים לחיוב את המושג "דמים בדמים נגעו".

כחלון ההזדמנויות תם

בס"ד

            כחלון ההזדמנויות תם / הרב אליהו קאופמן

     נכון אמנם שהקדנציה הנוכחית של הפרלמנט הישראלי עדיין בתחילת דרכה אבל מנגד ניתן כבר לראות כיצד ולאן נעה הרוח בפעילות הח"כים והסיעות השונות. מכל הסיעות שנבחרו לקדנציה הנוכחית הרי שהחיוורת מכולן היא סיעת "כולנו" וכאשר מוסיפים לה את ההמשך שנכתב ביחצ"נותה: "בראשות משה כחלון", הרי שהאותיות מסמיקות מבושה. "כולנו" היא הסיעה האפורה ביותר – על מניין ח"כיה ובתוכם שריה, לא מעט משום שהיא "בראשות משה כחלון". עוד בועת אויר שבזבזה עשרה מנדטים על מצג השווא ששמו "מפלגת מרכז".

   האיש פרץ בסערה כאילו שהוא הולך להושיע את הכלכלה, כאילו שהוא יהפוך ל"אוונגרד" החברתי וכאילו שהוא יביא את האיזון בין השמאל לימין ואת השקט המדיני – פוליטי עקב כך. אבל מסתבר ששוב התפוצץ לנו בפנים בלון פוליטי – שלהבדיל מבלוני העבר, היינו אמורים כבר בתחילה לזהות כי מדובר בבדיחה פוליטית שקופה ותו לא. במקום שלא הצליחו לייצר בעבר אישים בכירים יותר מכחלון אלטרנטיבה לימין ולשמאל נכשל אף, עם נתוני פתיחה הרבה יותר גרועים מהללו. דוד בן גוריון – ברשימת רפ"י וב"רשימה הממלכתית", משה דיין, יגאל הורבי'ץ, אריאל שרון של "שלומציון" ו"קדימה", שמואל תמיר של "המרכז החופשי", יגאל ידין , יצחק מרדכי, שאול מופז, ציפי לבני, טומי לפיד ובנו יאיר לפיד ועוד כמה אחרים היו בעלי רקורד בטחוני, רעיוני ופוליטי עצום יותר מהעסקן האפור הזה ששמו משה כחלון, ובכל זאת נכשלו לטווח קצר וארוך ואילו ממולם הליכוד והעבודה ממשיכים לחיות כשני הגושים הגדולים והמעשיים. אבל כנראה שהייאוש הפוליטי בישראל מביא שוב ושוב לכך שמאות אלפי בוחרים יהמרו בקולותיהם בקזינו הפוליטי גם בסוסים כחושים ומעוטי בשר, וזאת לאחר שהייאוש מהליכוד, מהעבודה ומהשמאל אכלו אצלנו כל חלקה טובה.

    מי שהביט היטב בתמונת מפלגת האויר ששמה "כולנו" ראה כיצד שמונה ח"כים אפרוריים ממש, ללא ניסיון פוליטי ומדיני – בתוספת אלוף צבאי וראש מפלגה שפעם היה שר אפור שהצליח כטכנוקרט בפרויקט ממוקד וטכני בלבד, הופכים לסיעה של עשרה מנדטים ומהוים בעצם את הכוח השני בקואליציה של נתניהו. כולם חפצו שכחלון – שר תקשורת ורווחה מהספסלים האחוריים של הליכוד, יהפוך ל"טייקון" של האוצר בישראל ויהיה מלך הכלכלה. אבל זה לא קרה כי הנתונים לא רק שלא היו מתאימים אלא שהנתונים היו הפוכים. בדיחה מימי אריאל שרון כראש הממשלה מספרת שבכל פעם שהוא מנה את חברי הקואליציה שיתמודדו להצבעה מול האופוזיציה, הרי שהוא לא ספר אחד מהם שתמיד נעלם מבינתו. היה שם איזה עוזר שבכל פעם הזכיר לו כי שכח את ח"כ משה כחלון. כזה חשוב היה כחלון וכזו פיגורה פוליטית הוא ייצג. כיום – מספר חודשים אחרי היותו של כחלון שר אוצר והיות "כולנו" חברה בממשלת נתניהו, מסתבר שהאיש הזה אינו כל כך רחוק מהרחמים שעורר יאיר לפיד כשר אוצר. כיום מסתבר שבעניין מתווה הגז – מומנטום כלכלי מרכזי, הרי ששר האוצר כבול מלהחליט עקב היותו "נוגע בדבר". כל מה שכחלון הבטיח מתמוסס כי בעצם מעולם הוא לא היה מתאים לנעלים הגדולות האלה, אבל הייתה לו חוצפה לדרוש עבורו ה"אוצר" שלו גם יחידות מנהליות ממשרדים אחרים, כאילו שמדובר באשף כלכלי עם תעודות וקבלות מהממשלות הבכירות בעולם! כאשר המצב הבטחוני והבעיה המדינית שוב עולים על הפרק המרכזי הרי ששוב מסתבר ש"פרווה" נותר "פרווה" ובעצם מבחינה מדינית מהוים כחלון ותשעת חייליו הגמדים קולות מבוזבזים שלא מדיפים בושם ולא מסריחים כמו דג מלוח.

    מפלגת "כולנו" כיו"רה כן היא. זוהי מפלגת "ג'י.אם.ג'י: "גורנישט מיט גורנישט"("כלום עם כלום"). ה"חברתיים" הקשקשנים הללו לא יודעים מה לומר – האם הם בעד מדינה פלשתינאית או נגדה, האם לדכא בכוח את האינתיפאדה החדשה או להבליג. עשרת העב"מים הללו אינם מיצגים שום ציבור ולא שום גישה רעיונית. הם פשוט מנין של עשרה בטלנים, כמו כמה "אגדות" פוליטיות שטוב לשכוח מהן, כמפלגת הקשישים למשל. הם אפורים, הםריקים והם עלומים. הקשישים היוו שבעה מנדטים אבודים וכחלון העלה את הבלוף החדש שלו לעשרה. מדחי אל דחי.

    מיואב גלנט – אלוף בצה"ל ומועמד לרמטכ"ל, ניתן היה לצפות לקצת יותר, אפילו יותר ממשה כחלון. אבל בתפקידו כשר שיכון ובינוי הרי שיוקר הדירות רק מאמיר וקופץ כססמוגרף אימים, ואילו סיפור בנייתן של "מיליון דירות" הוא עוד צי'זבט כדי לא להודות בכישלונו בתפקיד שהוא זר בשבילו. אבל גלנט – אלוף פיקוד הדרום לשעבר, אינו נשמע גם לאור מאורעות האימים של החודש האחרון. כאלוף ו"מר הביטחון" של אותה "כולנו" – רפסודה פוליטית לפליטים שזרים לפוליטיקה, היה צריך להיות לו מה לומר ועל מה להתערב בפרשיות כמו העלייה להר הבית, הסכינאות המשתוללת ומה שקורה בין החמאס מרצועת עזה ל"דעא"ש" שלמרגלות החרמון. אבל מסתבר שגם באנדרלמוסיה הזו – שבה הוא היה אמור להיות בקי, קולו לא נשמע ולא משום שסותמים לו את הפה. פשוט החבר'ה של "כולנו" עדיין מפחדים שהימין יקטלג אותם כשמאל ואולי יעיף אותם מהשלטון ומנגד הם פוחדים שהשמאל יסמן אותם כקיצוניים לאומנים מהימין. לאחר הבחירות הבאות הם יוותרו – כמו מפלגות לא מעטות כמותם בעבר, עם המכנסים למטה כשהם ישובים על גדר תיל דוקרנית בין הימין לשמאל הפוליטי בישראל. משם ועד חזרתם לכורסא הנוחה בביתם – בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי, הדרך תהיה קצרה. אבל לא בטוח שמסע המנדטים האבודים יפסק בעתיד כי פריירים כמצביעים לא מתים אלא רק מתחלפים.