יום ראשון, 26 באפריל 2015

סרבני המצפון

בס"ד
                  סרבני המצפון/ הרב אליהו קאופמן
    תקיפת הקצין בשכונת "מאה שערים" בי"ם אמנם עברה את ה"קווים האדומים", אבל המלחמה הזו לא החלה אתמול ובאלימות הזו לא פתחו דווקא אנשי "מאה שערים". אני מדגיש שכמובן שזו עדיין איננה עילא לפגוע בצורה כה מחפירה ולסכן חיי אדם, אבל בשפה יהודית יש מושג ששמו שלא לשים מכשול לפני עיוור, וזה מה שקורה מאז שיאיר לפיד הרים את דגל הגיוס הכפוי על כל הציבור החרדי, ללא הבחנות פוליטיות בתוך הציבור הזה. אם מישהו רוצה למנוע את ההסלמה אז בבקשה נא לפעול עפ"י ההיגיון הבריא.
      לכותב שורות אלה היה בבעלותו בעבר עיתון פרטי שנקרא "סופר זרקור". העיתון פעל ברמה אזורית כארבע שנים וכיסה את כל בקעת אונו מסוף שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה-90. יהוד, אור יהודה, סביון, נווה מונסון (אז רשות מוניציפאלית עצמאית), קריית אונו – קיראון, גני תקווה, רמת פנקס, בית דגן וראש העין היו אזורי התפוצה שלי כשהמערכת עצמה ישבה בעיר יהוד. באותם ימים לא הייתי עדיין שומר מצוות אבל ההשקפה החרדית הייתה כבר מקובלת עלי כמעט בכל היבטיה. כשקמו תאי החוזרים בתשובה של ש"ס ביהוד ובמיוחד באור יהודה הרי שהייתי כלי התקשורת החילוני היחיד שהם מצאו בו אוזן קשבת ובימת ביטוי והסברה. בשנת 1988 – כמו עד ימים אלה, עלה עניין הגיוס החרדי לצבא. כחילוני וכמי שסיים שני תארים אקדמאיים ביהדות הרי שהבינותי את כל הטענות החרדיות נגד המדינה החילונית - מזכותם של החרדים להשמיע טענותיהם כאזרחים ישראלים נגד הרפורמים מארה"ב, ועד לטענות נגד הציונות בשואה ובקליטת העלייה. אבל היה נושא אחד – שכאדם חילוני ללא הבנה בסיסית בהקפה התורתית, לא הייתי מוכן להתפשר עם הטענות החרדיות באותו נושא. מודה אני כי היום – לאחר שעברתי וחציתי את הקווים, הרי שאני מבין היטב את ההתנגדות של כל יהודי שומר מצוות לדרוך על מפתן לשכת הגיוס, אבל עמדתי משנת 1988, אותה הבעתי ב"דבר העורך" של העיתון "סופר זרקור" לא השתנתה גם לאחר שחציתי את הקוים. זה נשמע מפתיע אבל להלן אנסה להסביר את הנקודה ואקשר אותה לאירועים שהיו השבוע ב"מאה שערים".
      באותו מאמר מערכת ערכתי חשבון נפש עמוק עם הסרבנות החרדית להתגייס לצבא הישראלי תחת התירוץ של "לומדי תורה". מאחר ולא הכרתי את עולם התורה הרי שעבורי לימוד התורה היה כמו הלימודים האקדמאיים הרגילים, ולכן לא הבנתי מדוע החרדי צריך להשתחרר אוטומטית משירותו בגלל לימודיו התורתיים ואילו אני הייתי חייב להקפיא במשך שלוש שנים את הזכות ללמוד לימודים גבוהים ואח"כ גם לתרום כחודש כל שנה על חשבון לימודי ועבודתי. אבל יותר מכל לא הבנתי כיצד אפשר לבחור ולהיבחר, וכמובן להיות מפוטמים בתקציבים שמנים, אבל לא למלא חובות. באותו מאמר תבעתי בכל תוקף לגייס את החרדים גם במחיר סנקציות צבאיות. אבל בכל זאת עשיתי – באותו מאמר, הבחנה "קטנה", בתוך הציבור החרדי. קלטתי את מה שהשופט חשין קלט מזמן, בזכות היותו בן למשפחה חרדית מפורסמת ושורשית. קלטתי שישנו שם – ביהדות החרדית, חוג השקפתי שאותו צריך לשחרר מטעמי מצפון ושאינו בגדר ה"פרזיטים החרדים" האחרים.
     כאדם חילוני – אבל גם כהיסטוריון ביקורתי, יצאתי להגנת אנשי "נטורי קרתא" מ"מאה שערים". היום אני כבר מזמן יודע שהחוג השונה הזה איננו כולל רק את "נטורי קרתא" אלא את כל הגופים החוסים תחת ה"עדה החרדית" ואת חסידויות מונקאטש וסאטמר. הגנתי על "נטורי קרתא" והחוגים האחרים שלצידם נבעה אז מתוך הבנתי היטב את עמדתם האנטי ציונית ואת אי שייכותם לרעיון הציוני בדיוק – ואולי אף יותר, כמו הציבור הערבי. הבנתי וידעתי גם שאותו ציבור חי כאן לפני הציונות – מאות בשנים קודם לכן, וכי התנגדותו לגיוס  לצבא היא עקרונית. הבנתי כי גיוס בניו לצבא הינה כ"גזירת הקנטוניסטים" של הצאר הרוסי, והיא תוביל לדעתם, חס ושלום, לשמד דתי. הבנתי כל זאת מבלי להכיר את עומק התורה וזאת משום שכאדם דמוקראטי התנגדתי באותם ימים לכל כפייה ותמכתי בשחרור סרבני מצפון ומיעוטים שונים מהצבא למרות שאת חובותיי הצבאיות מילאתי עד תום. ראיתי ביהודים הללו מיעוט דתי משום שכל הווייתם הייתה ונשארה דת תמימה ללא שמץ של לאומיות והשקפה אחרת. מה שסייע לי לתפוס את סירובם של הללו כסרבני מצפון לעומת שאר חבריהם החרדים הייתה הידיעה העובדתית כי הללו אינם מצביעים בבחירות משום רצונם בביאת המשיח, ובמיוחד משום התנזרותם ההגונה מכספי המדינה השנואה עליהם כל כך. בהומור לעגני הוספתי באותו מאמר – לאחר שהצעתי לשחרר את הציבור הזה מגיוס לצבא, כי יבוא היום ונראה אם הללו צודקים בעניין ביאת המשיח אבל בתיים יש לעודד אותם להמשיך לא להצביע ולא להשפיע על ה"מדינה שלנו" ולכן עד אז עדיף באמת לשחררם משום הגינותם ולא לדרוש מהם את מה שהם לא צריכים לתת, כמו שצריך לתת שאר הציבור החרדי שמשתתף בבחירות ומקבל את כספי מדינה.
    עברו מאז הרבה שנים ועמדתי לא השתנתה. אמנם כיהודי חרדי אני מודע בהחלט לכך שצבא זה הינו טריפה לכל חרדי באשר הוא מה"כשרות" המפוקפקת של מאכליו ועד לנושאי חיי האישות וההפקרות שם, אבל אם ישנם בכל זאת כל כך הרבה חרדים שדורשים מחיילי הצבא הזה לנהוג ב"יד חזקה" נגד הערבים ולמות על התביעות הללו הרי שאליהם צריך להיטפל ולא לחוגים קטנים ועקרוניים. רוב רובם של החרדים – שנהנים מכספי המדינה וממוסדותיה, מסרבים לשלוח את צאצאיהם לצבא מאותן סיבות בדיוק שבני ה"עדה החרדית" ואנשיהם מסרבים: הם רואים בצבא הזה צבא של עריות והפקרות וסכנה רוחנית להמשך היהדות כדת. אבל אותם חוגים חרדים – שהם רוב הציבור החרדי בארץ, מסרבים לומר בגלוי את האמת שה"עדה החרדית" ונאמניה אומרים אותה בגאון, וכל זאת משום שאנשי "יהדות התורה" וש"ס הם צבועים שמבקשים להמשיך לינוק מהעטינים הציונים השנואים עליהם ובמיוחד להיהנות מחיסכון של שפך דם של צאצאיהם על חשבון דמם של החילוניים, הדתיים לאומיים, הדרוזים, הבדווים, הצ'רקסים והמוני הסלאבים.  כשאני רואה את החיילים העייפים חוזרים לבתיהם לאחר סיוטי התחבורה שעברו עליהם ועם התחושה של הפחד מאי הישרדות של יום המחר ומנגד אני שומע צעירים חרדים משמיעים עמדות קיצוניות יותר מדר' מיכאל בן ארי, אך ללא דאגות של סכנת חיים משום השתמטותם, אזי, אני רותח מכעס על העומדים על דם רעיהם וגם מרחמנות על אלה שלא ישובו, חס ושלום. היהודים מ"מאה שערים" אינם כאלה המבקשים מהאחרים לשפוך את דמם למענם אלא מדובר ביהודים שרגישים לחיי אדם והם הראשונים שמייחלים להפסק שפך הדמים עם הערבים. את הנקודה הזו תפס גם השופט חשין – שמכיר היטב את המפה החרדית, והוא זה שהציע לפטור משרות צבאי את אלה שאינם משתתפים בניהול המדינה. אבל לרעיון הזה יש עדיין הפרעות.
    לא רק המדינה צריכה להיות מוכנה ליישם את מה שאציע בהמשך אלא גם החוגים הללו חייבים לשתף פעולה בעניין. חוגי ה"עדה החרדית" – ואפילו "נטורי קרתא", צריכים להבין כי עליהם לסגור הסכם נפרד, ואולי גם בתיווכם של אנשים חילוניים כדוגמת השופט חשין, ובהסכם הזה הם יצהירו כי הם מפרידים את מאבקם נגד הגיוס הצבאי מכל החוגים החרדים הנתמכים ע"י המדינה. אח"כ יגישו הללו רשימות הכרות והשתייכות לחוגיהם עבור  מבקשי השחרור המיוחל. החוגים הללו צריכים להבין כי המשך המאבק המשותף עם החוגים החרדים הפוסחים על שני הסעיפים רק כובל את ידיהם ומנגד אי הרצון לאי גיוס של אלה הבוחרים בתקציבים הציונים איננו מתוך קדושה אלא מתוך השקפה חילונית כמו של המשתמטים החילוניים שגם מסיתים למלחמה בכל מחיר.
     ישראל אייכלר – ח"כ מ"יהדות התורה", בעל מגוון פרצופים רעיוניים ועם עמדות הפוכות ותואמות לאופי השלטון השליט, פצח שוב ברננה נגד אותם אנשים שמשפחתו השתייכה אליהם עד שאביו ( מנשה אייכלר) זרק את היהדות ההשקפתית שלו לטובת הארגון החילוני הימני – שמלאני ששמו היה ה"לח"י, ולימים נחת כבעל תשובה חרדי בחסידות בלזא רק משום שרק הללו הסכימו לקלטו. ישראל אייכלר גם טען שאותם אלה שהתקיפו את הקצין ב"מאה שערים" אינם מצביעים בבחירות. אמנם נכון הדבר אבל זהו בדיוק קלף המיקוח החיובי שלהם לא לתת לצבא להיכנס לבתיהם בעוד שאותו אייכלר הוא הצבוע האמיתי משום היותו בעל שליטה בכספי המדינה, הוא זה המסית למלחמה בערבים וכמובן הןא וחבריו משתתפים בבחירות (חיים או מתים...) אבל כשמבקשים ממנו לתת את החובות שלו לצבא, כמו שנותן כל מצביע שאינו חרדי, הוא מיד כובל את עצמו באזיקים למיקרופונים בפרלמנט הישראלי, כשלצידו הצבוע התואם שלו, מאיר פרוש. אם באמת אייכלר, פרוש, גפני ודרעי היו באמת מאמינים בלימוד התורה ובקדושתה הם גם היו יודעים שבצבא שאיננו מבוסס על עיקרי ה' אי אפשר לבטוח ואי אפשר להתפלל להצלחתו.
       אייכלר ומרגי יצאו גם נגד האלימות של בני "מאה שערים", ומרגי  אף הגדיל לטעון כי היה צריך לצאת נגד קמפיין ה"חרד"קים" עוד מיום יציאתו לאור. אני מגנה כל אלימות באשר היא אבל מה לאייכלר ולמרגי ולגינויים נגד אלימות? מדוע אייכלר לא יצא נגד חסידותו – בלזא, כשהללו חסמו בגופם אוטובוסים של "אגד" והכו את נהגיהם רק משום שמסלול הקו שונה ולא ניכנס יותר לקריית בלזא בי"ם? היכן היה אותו אייכלר – במשך יותר מעשור, כאשר חסידות בלזא פוצצה את אירועי חסידות מחנובקה בי"ם, כולל הכנסות ספרי תורה, רק משום שגם האדמו"ר ממחנובקה מתייחס לשושלת בלזא הקדושה? מדוע לא נשמע קולו של מרגי כשבריוני ש"ס איימו להכות ולפוצץ הפגנות של "דגל התורה" וה"עדה החרדית" נגד ה"גיור הצבאי"? היכן נמצא בדיוק המרגון הזה כשאנשי ש"ס איימו ברצח על הרב עזרן המנוח, על הרב טהרני מביתר עילית ועל אלי ישי? היהודים מ"מאה שערים" נלחמים בדם על עיקרון – דבר שעדיין איננו מצדיק כלל וכלל את האלימות נגד הקצין, אבל אייכלר, בלזא ומרגי וש"ס נלחמים על כסף ועל כבוד ובאלימות קשה יותר, שבה מעורבים גם "רבנים" שאינם רבנים ו"חרדים" בתחפושת פורימית.
     האנשים האלה מ"מאה שערים" אמנם חושבים אחרת ורוצים לחיות כמו שחיו אבותיהם בארץ הקודש לפני שהרצל ידע שהוא יהודי. המלחמה שלהם עלולה להיות קשה יותר גם מהציבור הערבי, ולנגד עיניהם עומדים מתתיהו, חמשת בניו והצאר הרוסי אלכסנדר. היהודים האלה – אשכנזים כספרדים, הם גם מכניסי האורחים הגדולים ביותר ורוב עמותות החסד בעולם החרדי, בארץ ובחו"ל, שייכות להם, ובמיוחד לחסידות סאטמר המהוללה. הם אינם נגד המדינה משום שהם נלחמים להשמידה אלא משום שהם חשים – ועם הרבה צדק, שהיא רוצה להשמידם ולהשמיד את מה שהוענק להם על הר סיני לפני כשלושת אלפים שנה. קצין צבאי שמנסה לגייס חיילים חדשים מהשכונה שלהם – במסווה של "קצין שרות", הוא רק מוסיף שמן למדורה הזו. השכונה הזו הייתה גם השכונה היחידה בקרב חרדי ארץ ישראל שבמלחמת 1948 לא הצליחו לגייס ממנה בכוח חיילים למלחמת תש"ח. מדינה חכמה וצבא נבון היו מזמן מגיעים להסכם עם היהודים האלה – שהם בסה"כ מיעוט שלצבא אין בו תועלת אלא רק היזק, ובמקום זאת הייתה המדינה הזו צריכה לעוט על אלה העושים מעשה זמרי של השתמטות שיש בה משום "לא תעמוד על דם רעך", ומנגד דורשים שכר כפינחס, שכר שאיננו מסתיים רק במוסדות התורה אלא בעיקר מדובר ב"דמי לא יחרץ" לעסקנים מפוטמים ולמוסדות פיקטיביים. היהודים מ"מאה שערים" ומשכונת "גאולה" בי"ם עם חבריהם מבית שמש ומבני ברק לא רק שהם מממנים לעצמם את החינוך של עולליהם אלא שהם גם מתנזרים מה"ביטוח הלאומי". קמפיין ה"חרד"קים" של הציבור שאינו מצביע בבחירות קם בבחינת הגנה כנגד ההתקפה לגייס את ילדיהם ולא נגע לכלל הציבור החרדי שפוסח על שני הסעיפים.
     אבל כמובן שבשביל שהסכם כזה יצא לפועל צריך שתי ידיים שתחתומנה עליו וכמו כן למתן את המחאה לגבולות הפה וההפגנה ולא לעבור לשפת האבנים והמוטות.
    



...תיק הפנים לישראל כ"ץ - ובמלואו

בס"ד
   תיק הפנים לישראל כ"ץ - ובמלואו.../ הרב אליהו קאופמן
      הקרב על תיק הפנים לא החל בגלל דרישותיו של משה כחלון אלא שלליכוד – ובמיוחד לנתניהו, נוח יותר שהרע יהיה כחלון, ולכחלון נוח שיוצג כהרע. ומדוע? לאחר שנתיים וחצי של עימות בין נתניהו לחרדים הרי שלא מתאים לרוה"מ לפתוח את המו"מ הקואליציוני ברגל שמאל, ועוד עם ש"ס ואריה דרעי. אבל מנגד, ימים ספורים לאחר הבחירות, קיבל נתניהו דרישה כמעט אולטימטיבית מכל ראשי הרשויות המוניציפאליות של הליכוד וגם מכאלה שמזוהים איתו, לא להעביר את תיק הפנים לדרעי. הבעיה של הללו איננה דווקא בהעברת התיק לש"ס, שהרי לאחד כמו אלי ישי הם לא היו מעוררים מהומה אם התיק הזה היה מועבר אליו, ולאוו דווקא רק מסיבות של קרבה רעיונית. דרעי הוא בבחינת "בד אדום" לכל ראש ראשות שאיננו שייך למחנה  הסוגדים לאריה דרעי. הליכוד קיבל 30 מנדטים – רבע מהח"כים בפרלמנט, ולכן זכותם של הרשויות המוניציפאליות במדינה להישלט ע"י איש ליכוד ולא ע"י נציג של שבעה מנדטים עם עבר מפוקפק בחלוקת כספים ובניהול משרד הפנים. ומהעבר הזה בדיוק פוחדים ראשי הרשויות של הליכוד.
     אחת האשמות שעלתה שוב ושוב נגד אריה דרעי – בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הייתה הטענה כי דרעי התנה העברת כספים לרשויות המקומיות וצרכיהן שלא עפ"י שיקולים אדמיניסטרטיביים ולא עפ"י קריטריונים אמיתיים אלא עפ"י התנאי שלאחר העברת הכספים ראש הרשות יעביר "דמי לא יחרץ" בסכום הנקוב ע"י דרעי ל"אל המעיין" או לסניף אחר של "דחליל" מטעם ש"ס. והייתה גם האשמת משנה אישית בהמשך לתנאי הזה. הטענה הייתה שלאחר העברת הכסף ל"דחליל" של דרעי ברשות זו או אחרת, הרי שדרעי משך מה"דחליל" "דמי לא יחרץ" לעצמו. נכון אמנם שמאז דרעי עבר קורס מניעה בעיר רמלה אבל האימה הפסיכולוגית של אותם ראשי רשויות עדיין קיימת לעתיד, ובאמת מדוע שיסתכנו שוב אם מפלגתם מונה שליש מהפרלמנטרים הישראלים?
     אבל – כאמור, נתניהו החליט להיות מנומס פוליטית ולכן הוא חיפש את המפלגה הראשונה שתוציא לו את ערמוני דרעי מאש הקואליציה, והאיש שהתלבש לו ככפפה ליד בעניין הזה היה כמובן משה כחלון. ליחידת התכנון במשרד הפנים יש דמיון גם ליחידה טריוויאלית במשרד האוצר, ומי ככחלון מחפש יותר ויותר "אתגרים כלכליים". עבור   כחלון – להיות קשוח כנגד ש"ס ובמיוחד נגד דרעי, זו איננה מטלה אלא זקיפות קומה עם הרבה קרדיט בציבור ובתקשורת: הנה האיש החדש – ישן הזה מצדיק את דגל ה"מיסטר קלין" שלו, ועוד נלחם באיש ובמפלגה שהדגל השחור של השחיתות עדיין מונף אצלה כצל עבר. נתניהו גם יודע היטב כי בעברת היחידה במשרד הפנים למר כחלון הרי שיחסך לליכוד תיק מיניסטריאלי בכיר שכחלון היה עלול לדרוש.
    תיק הפנים – עם או בלי האגף לתכנון, יועבר כאמור לאיש ליכוד. הליכוד חייב לשים שם אדם שיכול להיות גם איש ביצוע מעולה , גם בעל ניסיון אדמיניסטרטיבי, ובמיוחד איש בעל פקחות פוליטית. זהו תיק שבו תלויים מגזרים שונים ואף מנוגדים, ובו מבוצעת מדיניות הפעלת החוק הישראלי באופן הכי מעשי והכי פרטני. בתיק כזה אי אפשר למנות מישהו שמדיניותו היא "צלופחית" ו/או שהוא חסר עמוד שידרה. ישראל כך – בפחות מחמש עשרה שנה כח"כ ואח"כ כשר, הוכיח את כוחו הפוליטי מדרגת נאמניו בליכוד ועד אחרון הפקידים שפעל תחתיו במשרדי החקלאות והתחבורה. הלה גם ידוע בעמוד שידרה של אי התחנפות או שבירה לפני גורמים פוליטיים יריבים, רק כדי למצוא חן בעיניהם. האיש הוא אמנם מוגדר כחילוני אבל הרקע שלו הוא בהחלט דתי והוא גם יכול להבין לליבות מגזרים אחרים. הוריו מקורם היה בחבל מרמורש שבעבר היה הונגרי וכיום הוא רומני. זהו האזור היחיד אולי בקרב בני גלות אירופה שגם החילוני ביותר שהם קשור למסורת היהודית, כמו שאמנם קורה אצל רוב גלויות המזרח. הוא גדל בבית שאורח חייו היה דתי ומקור זקניו חרדי למהדרין, ולימים גם למד בישיבה תיכונית. מנגד, הרי שלאחר שרותו הצבאי הוא היה יו"ר אגודת הסטודנטים בי"ם ואח"כ הארצית. אין ספק שככזה הוא מבין וידע את צרכי כל האוכלוסייה הישראלית, ומשרד הפנים זקוק בדיוק לשר קונצנזואלי כזה. מבחנו הגדול של כ"ץ – אם יקבל את תיק הפנים, יהיה בנוגע להגינותו כלפי הסקטור הערבי. אם כ"ץ ידע להפריד בין השקפותיו הרעיוניות – מדיניות לצרכים הבסיסיים של המועצות המוניציפאליות הערביות ולגבי השרות האזרחי של המשרד בסקטור הערבי, הרי שלו ולליכוד צפויה עדנה פוליטית. דווקא איש ימין מובהק יכול להיות מספיק חזק כדי לשנות את היחס המפלה שממנו סובל הסקטור הערבי.
     כ"ץ הוכיח במשרד התחבורה – אותו הוא חפץ לעזוב, רק מסעות הצלחה. זהו שר התחבורה הראשון במדינה שהפך את משרד התחבורה למשרד בכיר שאיננו רק מתמצה בחלוקת גו'בים אלא מתמחה בהקמת פרויקטים תחבורתיים מהירים שהביאו את ישראל להריח את רמת התחבורה המודרנית העולמית.
      ולגבי היהדות החרדית, הרי שדווקא כ"ץ עדיף לה במשרד הפנים מאשר שר חרדי – שיהיה במעקב תמידי (ובמיוחד אריה דרעי...) ע"י הגוורדיה הפוליטית האנטי דתית, ממר"צ ועד לח"כי הליכוד. מעבר לעניינים מוניציפאליים הרי שמשרד הפנים הוא מקום רגיש בענייני רישום דת ומדינה ורק אחד שיודע לאזן ולהבין את כולם – ועם אופי חזק, יוכל להצליח בו בנושאים הדתיים מול הסחף האנטי דתי. אחד כזה אינו יכול להיות שר חרדי.
    וישנה עוד סיבה לחרדים לא לרצות שר חרדי. ממשרד או מראש רשות חרדי עלולים לסבול שוב ושוב הגורמים החרדים שאינם משתייכים למקורביו. בראשית שנות ה-90 עלה אהוד אולמרט לראשות עיריית י"ם בעזרת יהדות התורה. בסקטור החרדי  בירושלים – ובמוסדות הדת בעיר, קיוו לעדנה לאחר שנותיו הרבות של טדי קולק. אבל אז קרה דבר מוזר – ממוסדות תורה ובתי כנסת עד לראשי המועצה הדתית בעיר, החלו הגעגועים לקולק האנטי דתי. הסיבה הייתה פשוטה. למרות עמדותיו האנטי דתיות של קולק הרי שבחלוקת הממון והמשרות הוא היה הוגן לכל המגזר הדתי והחרדי משום אי היותו נוגע בדבר, אבל כשבאו המפלגות החרדיות והתיישבו על מכסה קופת התקציבים הרי שהם חילקו קודם כל למלחכי הפנכא שלהם ולאחרים זרקו פירורים, והכול תחת ראש העיר החדש. דוגמא אחרת היא ת"א שלאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991. בית הכנסת של הרב שדמי בכביש הטייסים בת"א ספג סקאד וניזוק. לשווא פנה הרב שדמי לנציגי המפד"ל, יהדות התורה וש"ס בעיריית ת"א. הללו – ללא חמלה, טענו כי הוא אינו נמנה על אנשי שלומם. דווקא אלה שהלכו לקראתו היו שני חברי מועצת העיר ממפלגת העבודה ומהאגף השמאלי שלה, יוסי שפרלינג ודורון ספיר, שהביאו לשיקום בית הכנסת מתוך מניעים נקיים והומניטרים...
    יש לציין כי כ"ץ – כשר תחבורה, הוכיח כי אינו נכנע או מתרפס לפני האנטי דתיים בסוגיות כמו כשרות בתחבורה הציבורית ובמיוחד בנוגע לקוי ה"מהדרין" של אגד וחברות תחבורה נוספות. עמדתו כיום – לגבי הנסיעה בשבת מצד אנשי מר"צ, מורה כי זהו האיש הנכון במשרד הפנים עבור הציבור הדתי והחרדי ההולך וגדל ברוך ה'.
     טוב יעשה נתניהו אם ימנה את כ"ץ לשר הפנים, כדי שנתניהו יוכל לישון טוב בלילה בעניין ההתרחשויות במשרד כה מורכב. ומאחר ודרעי כבר לא יהווה בעיה וסיכון למשרד הפנים הרי שאפשר בהחלט להותיר את האגף לתכנון במשרד הפנים, שהרי לכחלון תהיה מספיק עבודה קשה במשרד האוצר.



יום חמישי, 23 באפריל 2015

סיפור העצמאות האמיתי

בס"ד
         סיפור העצמאות האמיתי / הרב אליהו קאופמן
    בסיפור העצמאות הישראלי יש הרבה מן הנסתר ומן ההפוך. הדברים הללו אמנם ידועים אבל גם נסתרים. הדברים הלוו מועלים מפעם לפעם אבל אינם מלומדים באופן מסודר, ובודאי שאינם מועלים על נס דווקא ב"יום העצמאות" הישראלי, מידי שנה בשנה. מי שמסתיר זאת איננו רק צד אחד של המטבע הפוליטי אלא שני הצדדים גם יחד: אלה שמציינים את יום העצמאות כחג ואלה שחלק לא מבוטל מהם מציין את "יום העצמאות" כ"נכבה". הסוד האפל הזה מספר על "חתן וכלה" שנישאו למשך זמן קצר ומיד אח"כ התגרשו לעולמים. החתן נפטר בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 אבל הכלה שהגיעה השנה לגיל הגמלאות עדיין חיה. הצאצאים מעדיפים לא לזכור שהם בעצם אחים ואחיות לאותו שידוך מוזר, שהחל בסתר בשנת 1943 ושהגיע לשיאו ב-29 לנובמבר 1947 אך לאחר שנולד הצאצא ששמו ישראל (ה' באייר תש"ח) החל השידוך הזה לגווע עד לגרושים הרשמיים של יוני 1967, ומאז ועד מות החתן (בשנת 1991) לא חזר הזוג לחיות יחד.
    מדינת ישראל הייתה צריכה להודות על תקומתה דווקא למי שהיה מיום הקמתו האויב מספר אחד של התנועה הציונית, עד שהפך לאויב המעצמתי הגדול ביותר של "מדינת ישראל"! זה נשמע כפרדוקס הזוי אבל זו האמת האמיתית היחידה. שמו של האויב – אוהב הוא לא אחר מאשר בריה"מ הקומוניסטית! מה שהחל ברדיפת הישוב הציוני נגד הקמת ה-פ.ק.פ. הקומוניסטית בארץ ישראל (1919) הסתיים בקול תרועת נאומו ההיסטורי של שר החוץ המיתולוגי של בריה"מ לשעבר (אנדריי גרומיקו) במליאת האו"ם בשנת 1947, שהביא להחלטת האו"ם להקים מדינה יהודית על אדמות ארץ ישראל – פלסטין, ואח"כ לווה בתרועת יריות ציוניות מהרובים הצ'כים שנרכשו ע"י ישראל הצעירה ברובלים סובייטים. את התסריט לסרט הזה – שיש בו הכול: אהבה ושנאה, הבטחות ובגידות, תמיכה בסתר ולקללות בפומבי ועוד, את התסריט הזה איש עוד לא כתב ולא העלה על האקרנים. והכול עדיין מוסתר משום שגם החתן וגם הכלה מסרבים להכיר שהילד הזה ששמו ישראל הוא בעצם ילדם המשותף של שני האויבים הנצחיים הללו...
       בשנת 1919 – שנתיים לאחר מהפיכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה הצארית, שלח השלטון הקומוניסטי החדש את זרועות התמנון הרעיוניות שלו לכל העולם כדי לחולל את ה"מהפיכה הקומוניסטית העולמית". לרשת ה"עכביש" הזו יקראו לימים ה"קומינטרן". במסגרת ה"מהפיכה העולמית" הזו הוקמה גם בארץ ישראל (באתם ימים עדיין "פלשתינה"...) מפלגה קומוניסטית שקיצור שמה היה פ.ק.פ. ("מפלגה קומוניסטית פלשתינאית"). בראשה של המפלגה הזו עמדו כמה מהגרים צעירים שהגיעו מרוסיה רק קודם לכן בתור פעילי "פועלי ציון שמאל". בראשם עמד יהודי – שלימים יעבור בעצמו תנודות פוליטיות ואישיות קשות, בשם ברגר ברזילי.
     להבדיל מרוב רובן של המדינות – בהן נחתו "קורע העכביש" של ה"קומינטרן" הסובייטי החדש, הרי שבפרשת המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה היה סממן שונה. בשום מדינה אחרת – בתקופה ההיא, לא נבחרו ראשי המפלגה הקומוניסטית מבין בני המיעוטים של אותה מדינה אלא רק בפלשתינה. כאשר בפלשתינה – שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב רובה של האוכלוסייה היה ערבי עם מיעוט של יהודים חרדים ודתיים אנטי קומוניסטים, הרי שהשליחים של לנין בחרו דווקא ביהודים שיהיו אלה שינהיגו את המפלגה החדשה שהוקמה. למעשה היה זה צעד מאוד תמוה ואפילו בגדר התאבדות פוליטית. באותם ימים החל הקרע בין היהודים לערבים כאשר בחירת יהודי – שהיה שייך למיעוט הקטן ושרוב בני עמו היו אז דתיים וחרדים, לא הייתה לה שום סיכוי תיאורטי ומעשי להצמיח כוח קומוניסטי שההמונים ינהרו אחריו. מנגד, הרי שבכל המדינות האחרות ה"קרמלין" החדש לא לקח סיכונים ותמיד הוא הכתיר בראש הקומוניסטים המקומיים בן לקבוצת הרוב האתני. ובכלל, הקומוניסטים הסובייטים היו די פקחים מלעשות בפלסטין שגיאה כזו שקופה. ולכן הייתה צריכה להיות סיבה טובה לצעד מהפכני כזה, שכולו הימור ותו' לא. אבל זה לא היה הימור בלבד.
    בדיחה יהודית – קומוניסטית ישנה מספרת על כך שלקראת סיום ישיבת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרוסית שלח אחד מהחברים פתק לחברו ובו כתב "חכו עד שהגוי (הכוונה ללנין – א.ק.) יצא ואח"כ נקיים את המניין". זה היה לערך המצב במפלגה הקומוניסטית הרוסית בראשית ימייה, ואף בשנתיים שלאחר המהפיכה הבולשביקית. הצמרת שם הייתה יהודית , ולצידם כאלה שהפכו לקומוניסטים ממש לאחר המהפכה בשנת 1917, לאחר שעברו למפלגה הקומוניסטית הרוסית ממפלגות ה"בונד" ו"פועלי ציון" הסוציאליסטיות – יהודיות, שפורקו עם סיום המהפכה הבולשביקית. ככאלה הם ידעו והכירו את המחשבות והרעיונות הציונים – סוציאליסטים שפעלו בקרב חבריהם לשעבר למפלגות הציוניות – סוציאליסטיות, שירדו למחתרת או שהפליגו לפלשתינה לאחר עלייתם המוחלטת של הבולשביקים לשלטון בבריה"מ החדשה, מחשבות ורעיונות שכל כולן פעלו לכיבושה של פלשתינה. אותם ראשי הבולשביקים – כולל היהודים הרבים שהיו שם, לא היו מעזים להעמיד באופן נחרץ יהודים בראש מפלגות קומוניסטיות אחרות בעולם מהעיקרון שתמיד עדיף שבראש המפלגה המקומית יעמוד נציג הרוב, וכמו כן מתוך ההנחה הוודאית שהיהודים לא יהוו לעולם רוב במדינה זו או אחרת. אבל בפלשתינה השיקול היה שונה.
    הבולשביקים הסובייטים כאמור ידעו היטב – ובמיוחד היהודים שבהם, כי הכיוון הציוני הוא להיאחז בפלשתינה ולהפוך ממיעוט של מהגרים הזויים לרוב ברור, בעזרת האימפריאליזם הבריטי. אותם ראשי הבולשביקים גם ידעו היטב כי הציונים הסוציאליסטים שמהגרים לפלשתינה יאבקו על ההגמוניה הסוציאליסטית של התנועה הציונית, ומאחר והללו היו ברובם חניכי המפלגות המהפכניות שכבשו את השלטון ברוסיה הרי שבמסגרת המהפכה העולמית הם יכולים להיות הסייענים הראשונים במעלה לכיבוש הקומוניזם בעתיד בפלשתינה, ולסילוק הבריטים משם. הם גם ידעו שככל שיתחזק המשטר הקומוניסטי בבריה"מ כך יותר ויותר יהודים סוציאליסטים שלא ימנו על הבולשביקים יהגרו מבריה"מ לכוון אחד בדרך כלל: לפלשתינה. כך נולדה הדיאלקטיקה של אהבה – שנאה בין הקומוניזם הסובייטי לציונות. שנאה מניגוד אינטרסים בבריה"מ – שבה אין מקום לציונות ואף לא לציונות סוציאליסטית, ומנגד אהבה שמתבטאת באינטרס המשותף של הסובייטים הקומוניסטים ושל הציונים הסוציאליסטים בפלשתינה: אוריינטציה סוציאליסטית ופרו סובייטית בפלשתינה, תוך שליחת יהודים סוציאליסטים מבריה"מ לפלשתינה.
    ומנגד צצה אחדות נוספת. המזרח התיכון הערבי נשלט באותה תקופה ע"י פאודאליות ערבית רודנית וע"י מלכים ונסיכים שרדו בנתיניהם כבימי הביניים באירופה. גם התיעוש במזרח התיכון עדיין לא היה בממדים של הקמת "מעמד פועלים מהפכני" ואילו הבריטים, הצרפתים ואפילו האמריקאים היו מעצמות העל הקפיטליסטיות שמשלו בערבים. היהודים הסוציאליסטים – אותו מיעוט שבמיעוט, היו התקווה האימפריאלית של המעצמה האדומה העולה. וכך הפכו היהודים הקומוניסטים – בעלי ה"תודעה המעמדית", לראשי הקומוניזם בפלשתינה.
     לא יותר מעשור החזיקה ההגמוניה הקומוניסטית היהודית בקומוניזם הפלשתינאי. בשנת 1929 החלה נדנדת הדומיננטיות הלאומית בקרב הקומוניסטים הפלשתינאים, נדנדה שתימשך עד שנת 1947, ערב הכרזת מדינת ישראל. משנת 1921 ועד 1929 החלו מאורעות ערבים אנטי בריטים – ובמיוחד אנטי יהודיים, בארץ ישראל. מנגד, מאמצע שנות ה-20 תפס יוסף ויסרונובי'ץ דגו'גאשווילי – הלא יוסף סטאלין, את השלטון בראשות המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והוא האיש שעקב כך משל בבריה"מ וב"קומינטרן". סטאלין "ניקה" את ההנהגה הסובייטית מהפוליטרוקים והתיאורטיקנים היהודים. סטאלין גם הפך פניו למהפכנים היהודים שהשתלבו בתנועה הקומוניסטית העולמית. וגישתו של סטאלין – קומוניסט למיעוט הלאומי הגרוזיני, הייתה לתת אוטונומיה גדולה יותר לנושא ההגדרה העצמית של הלאומים על חשבון ה"מהפיכה העולמית האינטרנאציונאליסטית". וכך – לאחר כמעט עשור של סערה לאומנית ערבית בארץ ישראל הבין סטאלין כי עליו לחתוך לכוון הערבי , באותם רגעים שהערבים נלחמו נגד הבריטים ונגד שותפיהם הציונים. מנגד הרי שסטאלין התאכזב מכוחם הדל של הקומוניסטים היהודים גם בקרב אחיהם הסוציאליסטים היהודים בפלשתינה, עד כדי היות הקומוניסטים נרדפים ע"י כאלה שרק תמול שלשום ישבו בכלא הצארי על היותם שותפים במהפכת הנפל של 1905, נגד הצאר כמו למשל דוד גרין, לימים דוד בן גוריון. ואז החליט סטאלין להחליף את ההנהגה הקומוניסטית היהודית ב-פ.ק.פ. לערבית. ראשי ה-פ.ק.פ. היהודים חזרו ברובם ל"אימא רוסיה", ובראשם ברגר ברזילי, שלימים גלה לסיביר עד שלאחר המלחמה העולמית השנייה חזר בתשובה ועלה לארץ ישראל תוך סיום חייו כיהודי חרדי ב"שטיבל" של חסידי ויזני'ץ במרכז ת"א. בשנת 1931 הסתיים המהפך הלאומי הזה, בראשות ה-פ.ק.פ., במיניו של רדואן חילו מיפו למזכ"ל החדש של ה-פ.ק.פ., כנציג ההגמוניה הערבית. שנים עשרה שנה בלבד החזיקה הגמוניה ערבית זו ב-פ.ק.פ. וצלחה את מאורעות ה"מרד הערבי" בשנים 1936 – 1939. המהפך החדש הגיע בשנת 1943, בעצומה של מלחמת העולם השנייה. במוסקבה הסובייטית הורו למנות שוב יהודי בראש ה-פ.ק.פ. במקום חילו הערבי. שחקן התיאטרון הצעיר של "הבימה" – שמואל מיקוניס, מונה למזכ"ל החדש בשנת 1943 ואילו הקומוניסטים הערבים פרשו מה-פ.ק.פ. והקימו את ה"ליגה לשחרור לאומי" בראשות הצעיר תאופיק טובי. הפילוג הזה הואץ גם בעקבות כניסת הקומוניסטים היהודים ל"הסתדרות העובדים העבריים", למרות שה"הסתדרות" הזו הייתה סגורה בפני פועלים ערבים. גם כאן הייתה זו בריה"מ הסטאלניסטית שדחפה לכניסת הקומוניסטים היהודים לארגון יהודי לאומני.
     המהפך של 1943 אירע לא מעט משום פרוץ מלחמת העולם השנייה ומשום שינוי הכוחות הגלובאלים במזה"ת. מלחמת העולם השנייה מצאה את התנועה הלאומית הפלשתינאית פונה לכיוון הגרמני – הנאצי, בראשות שיח אמין אל – חוסייני. התקפת הנאצים הגרמנים כנגד בריה"מ – בשנת 1941, האיצה את ההתנתקות של הסובייטים מהלאומנים הפלשתינאים הערבים שחברו לגרמנים, וכמו כן הקמתן של מדינות ערביות בחסות בריטית ( עירק וירדן), צרפתית (סוריה ולבנון) ואף אמריקאית (ערב הסעודית ונסיכויות הנפט הערביות) החזירו את סטאלין לגישה הסובייטית של שנת 1919 לתמוך בברירת המחדל של הציונות הסוציאליסטית בפלשתינה, שנראתה כמי שהולכת להפוך את הקערה הדמוגרפית על פיה: מרוב ערבי לרוב יהודי.
     למרות החילופים שנערכו בהנהגת ה-פ.ק.פ. כבר בשנת 1931, בהעברת ראשות המפלגה מהיהודים לערבים, הרי שהקשרים בין בריה"מ לציונות בארץ ישראל נשמרו על "אש קטנה" ודווקא עם הסוציאליסטים היהודים הלא קומוניסטים. הקמת הקיבוצים של מפא"י ומפ"ם (ולימים גם של "אחדות העבודה") והאוריינטציה התרבותית – רוסית של הישוב הציוני  נתנו לסובייטים אמונה כי בכל זאת תיתכנה שותפיות פוליטיות עתידיות בין הקומוניזם לציונות בארץ ישראל. בימים שברגר ברזילי וחבריו ארזו את המזוודות וחזרו לבריה"מ כדי לפנות את מקומם בהנהגה הקומוניסטית של ה-פ.ק.פ. לרדואן חילו ולחבריו הערבים, הרי שבריה"מ שלחה בלאט (בסוף שנת 1929) משקיף לאחת מועידות האיחוד של המפלגות הסוציאליסטיות הציוניות. הסובייטים אמנם נואשו מלסמוך על הקומוניסטים היהודים בפלשתינה להבאת שינוי בהגדלת הקומוניסטים שם ולכן פנו להנהגה ערבית קומוניסטית, אבל אותם סובייטים הבינו כי ימים יבואו והארץ תיכבש ע"י היהודים וע"י המפלגות הציונית – סוציאליסטיות ולכן הקשר עם הציונים בארץ ישראל חשוב בדיוק כמו גרוש ציונים סוציאליסטים מבריה"מ ל...ארץ ישראל, כדי לשנות לטובה את הדמוגרפיה היהודית שם. הסובייטים גם העדיפו את הציונים החילוניים והאנטי דתיים היהודים על פני עולם ערבי מוסלמי שה"אחים המוסלמים" עלו על בימתו ושבעיקר רק ערבים נוצרים הצטרפו לקומוניזם. המשקיף הסובייטי הלה חזר מהוועידה וכולו מלא שבחים ל"קולחוזים" הסוציאליסטים של הציונות ששמם היה בעברית "קיבוצים". המשקיף הלה גם התרשם כי הציונים הסוציאליסטים הם הרוב הציוני וכי הימין הציוני אינו אלא מיעוט. בריה"מ אף העריכה כי לימים יחזירו הבריטים את המנדט ובארץ ישראל תתחולל מלחמה רעיונית שבה הסוציאליסטים היהודים יהיו הרוב בתנועה הציונית. ואז - כאמור, הגיעה מלחמת העולם השנייה והחישה את אמיתות הערכות הללו.
    פרוץ הקרבות בין הנאצים לסובייטים החישה צעד סובייטי נוסף. הסובייטים הבינו כי לאחר המלחמה העולמית יחולק העולם ע"י בעלות הברית ובריה"מ– אם באמת תובסנה גרמניה, איטליה ויפן. ההבנה הזו גרמה לסובייטים להבין גם כי בחלוקת עולם זו יישארו שטחי מריבה פנויים ולא מחולקים והמזה"ת יהיה אחד מהם, כולל פלשתינה. הקרב בפלשתינה יעבור להיות בין המשך ההשפעה הבריטית לבין הרצון הקומוניסטי – סובייטי להיאחז שם. לסטלין – לעומת ימי לנין, לא הייתה חשובה ה"מהפיכה העולמית", של שלטון קומוניסטי בכל העולם. להיפך, סטאלין דגל ב"סוציאליזם בארץ אחת", וככזה הוא ראה סכנה בתפיסת מפלגות קומוניסטיות את השלטון במדינות העולם, אלא שהמפלגות הקומוניסטיות שם היו עבורו רק סוכנות סובייטית להמרצת כוחות כלליים באותן מדינות כדי להפוך לשלטון שם בתנאי שהשלטון החדש יהיה פרו בריה"מ במלחמה הגלובלית  נגד המערב. זו גם הייתה מטרת הסובייטים בפלשתינה והם בעיקר סמכו על מפלגת מפ"ם שעם הימים תהפוך לכוח השליט בישראל החדשה ועד אז היא תסייע למפא"י הסוציאל דמוקראטית לנוע לכיוון בריה"מ ונגד המערב. כניסתם של קומוניסטים יהודים ל"הסתדרות פועלים" ציונית שירתה את המאחז הגלובלי הסובייטי והפרו ציוני, ועוד בימים שהערבים פנו לכוון הגרמנים והאמריקאים. כדי להאיץ עוד יותר את המאבק הציוני נגד הבריטים עקפה בריה"מ מימין וגרמה לפילוג באצ"ל – בימים שהאצ"ל הפסיק את מאבקו בבריטים לשם אחוד כוחות נגד גרמניה הנאצית. הלח"י – שקם בשנת 1942, המשיך בארץ ישראל את מאבקו בבריטים וחלק מראשיו היו פרו סובייטים שלימים פנו שמאלה כשהלח"י פנה ימינה. היו אלה בין השאר נתן ילין מור , פינחס גינוסר, המשורר ייבי , עמוס קינן ואחרים.
     סיום מלחמת העולם השנייה הצליב שוב אינטרסים סובייטים וציונים גם יחד – במזה"ת. את מקום הגרמנים – אצל הערבים, עמדו לתפוס האמריקאים , שערב הסעודית הייתה המשמשת שלהם. ירדן, עירק ומצרים המלוכניות המשיכו בקו הפרו בריטי שלהן ואילו בריה"מ הייתה חייבת לסמוך רק על הציונים כדריסת רגל פוליטית במזה"ת. לבד מהברית עם הציונים והשלטת היהודים על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית הרי שגם בעירק העדיפו הסובייטים הנהגה קומוניסטית יהודית (איברהים נאג'י ואשתו) ואפילו במצרים ובאלגי'ריה היוו היהודים מרכיב קומוניסטי חשוב. קיומם של פליטי שואה רבים באירופה הביא את הסובייטים והציונים למכנה משותף נוסף. בן גוריון היה חסיד שליחת כל יהודי לארץ ישראל ולא לארץ אחרת ואילו סטאלין העדיף אף הוא שהפליטים הללו יפנו לארץ ישראל, הן כדי לבסס רוב יהודי שם והן כדי שבריה"מ וגרורותיה הקומוניסטיות החדשות שצצו אח"כ במזרח אירופה לא יאלצו להתמודד עם הכנסת הפליטים הללו לתחומן. בשנת 1947 נערכו האירוסין בין התנועה הציונית לסובייטים וב-ה' באייר תש"ח הפכה הכרת בריה"מ בישראל (הראשונה שהכירה "דה יורה" בישראל, דהיינו, באופן רשמי) להנחת טבעת הנישואין לרשמית בעצם הקמתה של מדינת ישראל.
      בשנת 1947 הסתיים המהלך הסובייטי הפרו ציוני סופית. בריה"מ כבר לא הייתה מדינה קומוניסטית בודדת אלא שלצידה עמדו מספר גרורות נוספות ממזרח אירופה כמזרח גרמניה, בולגריה, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה ואילו בריה"מ עצמה הייתה שווה באו"ם לא רק קול אחד אלא שלושה (אוקראינה ורוסיה בהלבנה הוכרו אז כ"מדינות עצמאיות" למרות היותן חלק מבריה"מ). השלב הראשון של בריה"מ היה בכפיית האיחוד בין ה-פ.ק.פ. היהודית ל"ליגה לשחרור לאומי" הערבית , כ"הר על גיגית". כך הוקמה מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ובראשה הנהגה יהודית בראשות שמואל מיקוניס. השלב הבא היה לשלב את הקומוניסטים הישראלים החדשים – כולל הערבים, במאבק להקמת מדינת ישראל הציונית, בימים שארה"ב עדיין סירבה להכיר בזכות להקמת המדינה החדשה. המזכ"ל שמואל מיקוניס נשלח למזרח אירופה – ובמיוחד לצ'כוסלובקיה, לגייס כספים למאמץ המלחמתי ובעיקר נשק. לימים תיחרט העזרה בנשק של הצ'כוסלובקים כאחד מצירי הסיוע המרכזיים לניצחון הבזק הציוני על צבאות שבע מדינות ערב. כמו כן גייס מיקוניס כספים רבים לרכישת נשק נוסף עבור הקמת המדינה שבדרך. מנגד, באופן בלתי יאמן סייעו הקומוניסטים בישראל לזרז את אותה "נכבה" ערבית, כאשר תאופיק טובי עצמו עמד בראש פינויים של ערבים מבתיהם ובראשם הכפר "כבביר" בהר הכרמל, ממנו נותרו כיום משפחות בודדות עם מסגד לזיכרון עד. לימים יטען טובי כי היה צעיר מדי ולא הבין את מגמת הגירוש. הכרזת המדינה ע"י בן גוריון מצאה את מאיר וילנר חותם עליה באופן ברור (מיקוניס היה אז בחו"ל...) כנציג מק"י, ומיד אח"כ החל מסע הסיוע הפוליטי והדיפלומטי של בריה"מ למען כינון המדינה החדשה. בין השאר – בתוך שנת המלחמה (1948), עלתה שאלת הפליטים הערבים שנפוצו מישראל לכל עבר. כאשר האצבע המאשימה הונפה נגד ישראל הצעירה מיד עמד לצידה אותו אנדריי גרומיקו – הנציג הסובייטי באו"ם ולימים שר החוץ הסובייטי האגדי שלה במשך עשרות שנים, והסביר כי למול בעיית הפליטים הערבים שנגרמה בגלל מדינות ערב ובריטניה הרי שבעיית פליטי היהודים מהשואה המרה קשה יותר ושלא באשמתם ויש לשלחם לארץ ישראל, מקומם הטבעי.
      עד כמה הקומוניסטים הישראלים סייעו להקמת המדינה אפשר היה להיווכח שנים אח"כ. בשנת 1953 תבע דוד בן גוריון – אז כבר ראש ממשלת המדינה הצעירה, את ביטאון מק"י, "קול העם", לתביעת דיבה. ב"קול העם" הואשם בן גוריון כ"בוגד" משום התחברותו לארה"ב. במשפט זה עלתה פרשת השליח האמריקאי פרד האריס – שנשלח מארה"ב ע"י הממשל האמריקאי, כדי לאיים על בן גוריון לא להכריז על הקמת המדינה במועד שקבע בן גוריון (ולימים אמנם זה היה מועד ההכרזה) ואלמלא העמידה הסובייטית מאחורי בן גוריון הרי שהלה היה נכנע ללחץ ולאיום האמריקאי וישראל לא הייתה מוכרזת כמדינה. בית המשפט הישראלי זיכה את עיתון "קול העם" מאשמת הוצאת דיבה...
    מאז עברו מים רבים מגדות הוולגה דרך הים השחור והים התיכון ועד נחל הירקון ונהר הירדן. משנות ה-50 של המאה ה-20 פנה בן גוריון לברית עם המערב , מפ"ם איבדה את הרדיקליות שלה מימי משפטי הרופאים ברוסיה והאשמת חבר מפלגתה בריגול באותה צ'כוסלובקיה של הנשק ההירואי, בארצות ערב עלו מפלגות הבעת הסוציאליסטיות (בסוריה, בעירק ובמצרים) והחליפו שם את המלוכנות והפיאודליות הערבית הפרו בריטית ובמקום בריטניה וארה"ב הן אימצו את בריה"מ כהסייעת הפוליטית הבלתי מעורערת שלהן. כך הורעו היחסים בין ישראל לבריה"מ, וגם על רקע משפטי הרופאים ופרשת אורן למול המרגל הסובייטי שנתפס ושמו ישראל בר. ביוני 1967 נכתב ונחתם הסופית הגט בין בריה"מ וגרורותיה המזרח אירופאיות (להוציא רומניה) לאחר מלחמת ששת הימים, בה כבשה ישראל את הגולן מסוריה, את הגדה המערבית מירדן, את מדבר סיני ואת רצועת עזה ממצרים. בריה"מ נהפכה סופית לאויבת הראשונה במעלה של המדינה שבשנת 1948 היא הייתה המשענת היחידה שלה מול העולם המערבי שעדיין התלבט בזכותה להגדרה עצמית. בשנת 1991 שבקה סופית חיים אותה בריה"מ, ללא קרב וללא דם, והתפרקה לחמישה עשר גורמים בצורת מדינות עצמאיות. אייך שגלגל מסתובב לו...
     ביום העצמאות – כאשר בישראל ה"ממלכתית" יניפו את דגלי הכחול לבן הרי שספק אם מישהו מהנואמים המרכזיים והזוטרים גם יחד יזכיר את אותה בריה"מ האדומה שבלעדיה אף נואם לא היה זוכה לגשת למיקרופון. ואילו בגליל התחתון – כאשר חד"ש הקומוניסטית, תוביל את תהלוכת ה"נכבה", הרי שספק אם מישהו מהצועדים – ובמיוחד מהנואמים, יעיז להאשים את בריה"מ המנוחה כגורם העיקרי ל"נכבה" הפלשתינאית. זהו ה"זיג זג" הפוליטי הגדול ביותר בתולדת הפוליטיקה הישראלית.
    
  


רק הליכוד יכול

בס"ד
               רק הליכוד יכול / הרב אליהו קאופמן
    יוזמתו של בנימין נתניהו – להזמין את ח"כ איימן עודה , ראש "הרשימה הערבית המשותפת", לשיחת פיוס, צריכה להיות התחלתו של תהליך שיהווה מפץ פוליטי ביחסים בין יהודים לערבים. הליכוד חייב להבין כי ערביי ישראל – ללא קשר לסכסוך הפוליטי בין ישראל לפלשתינאים ולעולם הערבי, רשאים לזכויות שוות בכל הנוגע לתנאים סניטרים מינימאליים כמו ביוב, מים, חשמל ועוד. הליכוד חייב להבין כי המושג "כפר בלתי מוכר" שייך לחברה הפיאודאלית של חשכת ימי הביניים באירופה. הליכוד חייב לגנוז את חלומות הגירוש של ערביי הנגב – שחלקם אפילו שיכלו את בני משפחותיהם במסגרת "כוחות הביטחון" הישראלים. והליכוד חייב להבין שהניכור בין רוב הציבור היהודי לערבים יוסר לא מעט אם נתניהו וחבריו יבינו כי כמו שהם נלחמים על הכרה דמוקראטית נגד מי שאינם מוכנים להכיר בתוצאות הבחירות, כך גם זכאית ה"רשימה הערבית המשותפת" להכרה כזו מצד הליכוד ומצד היהודים בישראל, כמי שרוב רובו של הציבור הערבי בחר בהם כנציגיו.
   מנגד, הגיע גם הזמן שהח"כים הערבים יפסיקו להיות מונחים ב"כיס השמאלי" של החליפה הציונית, דבר שמעולם לא תרם לשיויון הערבים במדינת ישראל. השלטון שנבחר ללפחות לארבע שנים הקרובות הוא שלטון הליכוד ואיתו יש להידבר ולפעול כתנאי להשוואת תנאי האוכלוסייה הערבית, ובמיוחד להפסקת חיי האפליה של ערביי הנגב וסיום עידן ה"כפרים הבלתי מוכרים" שחיים ללא גם ללא חשמל, מים וביוב מסודר. ה"רשימה המשותפת" לא תערוך שום מפנה של "בגידה" אם תנהל את המו"מ המוניציפאלי והאזרחי עם הליכוד. בסה"כ הליכוד לא ערך את ה"נכבה" והוא אפילו התנגד ל"ממשל הצבאי". לאוו דווקא בימי שלוט הליכוד נערך הטבח בכפר קאסם ודווקא שני נציגים מתוכו (הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין והנשיא לשעבר משה קצב) היו היחידים שניסו להתנצל על הטבח המחפיר הזה שהתרחש בימי שלטון מפא"י ובן גוריון. ה"רשימה הערבית המשותפת" הגיעה למצב של עצמאות בסקטור הערבי ומי שדווקא מנסה עדיין לנגוס בה שם הן מפלגת העבודה ומר"צ, ולכן הטבות לערביי ישראל מהליכוד בשיתוף עם "הרשימה הערבית המשותפת" יועילו לשני הצדדים הפוליטיים.
    יפה יעשה נתניהו אם יבנה מנהלת מיוחדת לסטור הערבי ויציב עליו אדם שאמנם איננו משל הליכוד אך מנגד איננו מעדיף את העבודה על הליכוד, ויפה יעשה נתניהו אם יכיר ב"רשימה הערבית המשותפת" כהנציג הבלעדי של ערביי ישראל. למען ההיסטוריה רק אציין כי האוניברסיטאות שהסכימו להכיר בוועדי הסטודנטים הערבים כמייצגי הערבים נהנו תמיד מ"שקט תעשייתי" אך אלה שלא היו מוכנים להכיר בהם כמייצגי הסטודנטים הערבים עברו רק הפגנות והפרעות לימודים שלא הועילו לאף אחד.
     ויפה יעשו שני הצדדים אם – בשלב הראשון, יניחו בצד את ההבדלים בהשקפותיהם בנושא המדיני כי אולי דווקא בפעילות האזרחית המשותפת יבואו שני הצדדים להתקרבות בנושא הפלשתינאי ובענייני החוץ. בבחירות האחרונות גם הוכח שציבור הימין מאס בקיצוניים שלו באופן מוחלט ולראיה ירידתם התלולה של ה"בית היהודי" ושל "ישראל בתינו", אי כניסתה של "עוצמה לישראל" לפרלמנט הישראלי ודחיקתם של משה פייגלין ויהודה גליק  מחוץ לליכוד ואף נסיגת מיקומה של ציפי חוטובלי ל"ספסלים האחוריים" של הליכוד. לא במקרה צהל באוזני חבר וותיק ומסורתי של הליכוד – לאחר תוצאות ה"פריימריס" שם, כי "אלה שתמכו בעליה להר הבית מצאו את עצמם מובסים".  
      ואל נשכח כי כאלה המוגדרים כיום כ"אנשי שמאל" היו בעצם ליכודניקים לא מזמן כמו אהוד אולמרט, שאול מופז, ציפי לבני, יואל חסון וכמובן כל אנשי "קדימה" לשעבר ובראשם אריאל שרון המנוח. את השלום עם מצרים הביא מנחם בגין , לאחר שגולדה מאיר סירבה לכך , בימים שיצחק רבין פחד מיוזמה כזו ובימים שמרדכי גור הזהיר שכל המהלך הוא רק "טריק" הזוי של אנואר אל סאדאת, הנשיא המצרי.
     

שוקולד לבן

 בס"ד
                  שוקולד לבן / הרב אליהו קאופמן
     מסתבר שפסטיבל הגזענות איננו נפסק. עבורי הרעיון להתייחס בגזענות לכל ציבור באשר הוא – רק משום שהציבור הזה איננו עושה כרצונו של הגזען התורן, הריהו רעיון נואל ומקומם. זה קרה לפני למעלה משלושים שנה עם דודו טופז ב"פליטת הפה" שלו על ה"צ'חצ'חים של הליכוד", זה המשיך במשפט המקומם והאכזרי של יגאל תומרקין נגד היהדות החרדית בטוענו כי "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים", זה חזר שוב ושוב בשנאה לחרדים רק משום קיום מצוות התורה – ובראשן הפריה והרבייה, זה לא נעלם כשאמנון דנקנר הוציא את סיפרו האנטי מזרחי "ברמן", זה עבר הלאה כשרפאל איתן קרא לערבים "גו'קים מסוממים בבקבוק" , ומידי מערכת בחירות זה חוזר נגד חרדים שהולכים עם הימין לקואליציה ונגד הערבים ש"מעזים" להצביע בהמוניהם וזה שוב התפוצץ עם יאיר גרבוז שונא המזוזות, עם אלונה קמחי מרעילת הבארות, עם חצרוני מרעיון ה"סלקציה" ועכשיו עם גב' ווקסמן שעבורה הספרדים הם "שוקולדים", ותנו לי לנחש שאנחנו החרדים כנראה מסמלים עבורה לא סתם "שוקולדים", אלא "שוקולדים מרים". לא מכבר הגב' אורנה בנאי הציעה גם דרך לחיסול החרדים בידי עצמם, והכול עבר בהומור. אילו חרדי היה מאחל לה זאת הכול היה נשמע אחרת.
    את הגזענות הזו צריך להפסיק ומיד. למרות הסתייגותי ממה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, אמר נגד הערבים, הרי שדבריו של נתניהו אינם בבחינת גזענות ממש אלא עוינות אנטי דמוקראטית. נתניהו החליק בלשונו נגד הערבים לא משום טענה למוצאם הנחות של הערבים  אלא משום סיווגם הפוליטי כמודרים, וזו גם מכשלה אבל לא אותה מכשלה שעלייה מעדו ומועדים מלכתחילה תומרקין, דנקנר, גרבוז , אורנה בנאי, אלונה קמחי, חצרוני סהרורוני ווקסמן. נתניהו גם הבין את המעידה ומיד הוא התנצל. אבל אלה שכל יום קמים בבוקר ובוכים עם מי הם צריכים לחלוק את הארץ , הם אפילו לא מבינים על מה בכלל כועסים עליהם. נתניהו החליק כמו שהרב שך זצ"ל החליק לפני כעשרים וחמש שנים ודיבר על אי בגרותם הפוליטית של הספרדים – בהתכוונו לראשי ש"ס, אבל בציבור הבינו אותו אחרת. הרב שך התנצל וגם נתניהו התנצל. אבל עם ההחלקות שלהם עוד אפשר להתמודד ולעקור אותן מהשורש, ואילו את הגזענות השורשית הזו – נגד חרדים וספרדים, זה כבר עניין אחר שספק אם אי פעם יעקר.
     הגזענות נגד ה"שוקולדים" איננה עניין פוליטי אלא גזענות מתנשאת בדרגת הלבנים בדרום אפריקה וברודזיה נגד הרוב השחור. זוהי גזענות מיובאת מאירופה של הפשיזם הברוטאלי של ה"גזע העליון" ושל הקומוניזם המתנשא באיצטלה של "כוחות הקדמה". לא במקרה ישראל – כמדינה מלאכותית להקמת עם מלאכותי, היא עולם הפוך מול כל מדינה נורמאלית. כאן השמאל הוא המתנשא והגזען ובמיוחד המיליטאריסטי. כאן שר הפנים מהימין תומך בזכויות אנשי התועבה, כאן שנים על שנים דיכא "איגוד העובדים" את מעמד הפועלים וכאן האתאיסטים דורשים זכות על הארץ מסיבות דתיות. את המיונז המלאכותי הזה יצרו כאלה שאינם ה"שוקולדים" השחורים והמרים אלא כאלה שהם ה"שוקולדים הלבנים". הם אמנם אינם צועקים בוז כשהם שומעים את נתניהו מוציא את המילה "ערבים" אבל הם צועקים בוז חזק יותר כשהם שומעים את לבני ואת לפיד בהזכרת המילה "חרדים". זוהי גם גזענות של ייאוש. זהו ייאושם של אלה שבנו לעצמם השקפה על היותם בני "כוחות הקדמה" שבאו למזה"ת כדי להקים ציויליצזיה חדשה ובמסגרתה לשחבר מחדש את הילידים הערבים והחרדים ואת הפליטים מארצות המזרח, אך בנתיים הגולם קם על יוצרו והסוס עלה על גב רוכבו. וכשאותם מיואשים נמצאים ב"דאון טאון" של הייאוש, הרי שאז נכנס לראשם יין פטישים מר והגזענות מיד יוצאת מפיותיהם כמו שלשול.
     אם זה לא היה עצוב וכואב אז באמת שהייתי צוחק. הייתי צוחק מכך שציבור כל כך רציני מתייחס ברצינות למה ששחקני חצר וליצני תיאטרון וסרטים חושבים. שהרי מיהם בכלל התומרקינים הללו עם הווקסמנית הזו ובתוספת "יהושע – פרוע" חצרוני?! אלה הם בעצם ה- ג'י.אם.גי'. הישראלי – "גורנישט מיט גורנישט". אבל כולנו יודעים שתומרקין, טופז, קמחי, גרבוז, ווקסמן וחבריהם אינם מיצגים רק את עצמם אלא שמאחוריהם עומד לפחות חצי מציבור האזרחים בישראל. הליצנים הללו לא היו מעזים לומר דבר וחצי דבר מהשטויות הגזעניות שפיהם פלט אלמלא ידעו מראש כי יש להם גב "תרבותי" ופוליטי לומר את מה שהקיאו. וכאן נעוצה הבעיה האמיתית. ה"שוקולדים הלבנים" אינם רק פיסות שוקולד קטנות אלא הרבה מאוד חפיסות שוקולד גדולות שמאמינות כי ביחד הם הקימו עוגת שוקולד לבנה שהשחירה.
      לומר את האמת , בדבר אחד אני מסכים עם הגב' ווקסמן , ואפילו הייתי מעלה את טענתה בכמה דרגות. בתוך הציבור הישראלי – שאיננו ערבי, דרוזי וצ'רקסי, אין עם אחד שהוא יהודי אבל גם אין שם "שני עמים" בלבד , כהגדרת ה"ווקסמנית". יש שם כמה וכמה עמים, ומיום ליום הם מתרבים לעוד קבוצה אתנית ולעוד קבוצה תרבותית ועוד ועוד. יש כאן יהודים דתיים ויהודים חילוניים, יש כאן יהודים חרדים ויהודים מסורתיים, יש כאן יהודים ספרדים ויהודים אשכנזים – שחלקם חילוני וחלקם דתי ו/או חרדי, יש כאן יהודים אתיופים מתבדלים ויש כאן עדות יהודיות שכל אחת עדיין חיה את עולמה העצמאי ויש כאן גם לא יהודים מחבר העמים – חלקם אירופאים וחלקם אסייתים, ויש כאן לאומים אחרים שאינם יהודים אבל נראים כמותם ולאחרונה נוספו גם סודנים , אריתראים ופיליפינים לא יהודים. מישהו רצה ליצור עם חדש ובטעות הכין צו'לנט אנושי שגם במגדל בבל לא היה כמותו.
      אבל אם אלה שחיים במדינה הזו – אם לפי השקפת "מדינת הלאום היהודית" ואם לפי השקפת "מדינת כל אזרחיה", רוצים להמשיך לחיות כאן בשלום ובשקט הרי שיש לחוקק חוק נגד גזענות שייאכף בתקיפות. המצב הזה – שחרדים וספרדים נותרים אדישים לגזענות נגד ערבים ושחלק מהחרדים עם הערבים נותרים אדישים לגזענות אנטי ספרדית ושספרדים חילוניים וערבים נותרים אדישים נגד הגזענות האנטי חרדית, חייב להיפסק. בשום מדינה נאורנ לא היה ממשיך פר' כחצרוני ללמד במוסד להשכלה כלשהו. בשום מדינה בעולם לא היו ממשיכים להעסיק באירועי תרבות כאלה כמו ווקסמן, קמחי וגרבוז. בשום מדינה בעולם גם לא היו מעמידים למכירה ספרים כמו "ברמן" או פסל של אחד שהעניק למעללים הנאצים לגיטימציה. ובמדינות מתקדמות באמת הייתה עומדת לדין כל "אשת תרבות" שהייתה מסיתה לרצח ציבור גם זה היה "בצחוק". כך זה בבריטניה, כך זה בארה"ב, כך זה בגרמניה וכך זה בכל העולם התרבותי.

         אילו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה , "כולנו" וה"רשימה הערבית המשותפת" היו יוזמות חוק כללי נגד כל ביטוי גזעני שעל פיו מודר הגזען ממקום עיסוקו , הרי שהכול היה נראה אחרת. הצעת חוק כזו דרושה כאויר לנשימה. אולי אז היו חצרוני וכמותו מוצאים את עצמם מחוץ לישראל ולאוו דווקא משום שהם רצו בכך. בטוחני שלהצעה כזו היו מצטרפים גם ח"כים בעלי מצפון מאותן מפלגות שמהן יוצאים ערבים לבקרים כל גזעני החצר הללו. אם לא תחוקק הצעת חוק כזו הרי שהדמוקרטיה הישראלית בסכנת, שהרי לא מה"שוקולדים השחורים" באה הסכנה הזו אלא מה"שוקולדים הלבנים", שמערערים שוב ושוב – בגזענותם, על תוצאות הבחירות החופשיות. ושלא תיטעו רבותי, ה"שוקולדים הלבנים" אינם כל כך חרדים לזכויות המיעוט הערבי אלא שהם חרדים לעובדה שמזמן הם עצמם לא הנהיגו את השליטה על אותם ערבים, שבעבר כבר חשו האחרונים את נחת זרועם של ה"שוקולדים הלבנים".

יום שני, 13 באפריל 2015

מצעד הפרובוקציה

בס"ד
            מצעד הפרובוקציה / הרב אליהו קאופמן
      האירוע ששמו "מצעד החיים" הוא בעצם בבחינת המצאה של ה"ישראלים החדשים" שהפך לתהלוכת התגרות בעמים כדי להסתיר את חשבון הנפש האמיתי של כל יהודי ויהודי ושל כל היהודים יחד על מה שקרה בשואה המרה. חשבון הנפש הזה הוחלף בצעדים של כאילו איום על עמי העולם בהקמת מדינת ה"שפוני ננס". לא מעט מהאנטישמיות העולה במזרח  אירופה – ובמיוחד בפולין, באה משום החוצפה הישראלית להכריח שוב ושוב את המדינות שבמזרח ובמרכז אירופה להודות בחטאיהן כלפי היהודים, ולא פלא הוא שההמון שם מגיב בריאקציה אנטישמית כלפי היהודים המקומיים. אבל בעלי ה"חוצפה הישראלית" ששים על ריאקציה זו כמוצאי שלל רב בכל האמור בצורך לזעוק ליהודים המקומיים כי צריך "לעלות דחוף לישראל". על רקע זה צצו המפלגות האנטישמיות של פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ליטא, רוסיה, אוסטריה וגרמניה. חשבון הנפש – על השואה המרה, צריך היה להיערך בתוך העם היהודי ולא כלפי אומות העולם.
    היהדות עצמה – כתשובה דתית, יש לה בהחלט הסברים ברורים למה זה קרה אבל גם יהודי חילוני צריך לתת את דעתו על מה שהיה ועל השגיאות שהביאו לאסון הנורא. לפני השואה המרה היהודים היו מפולגים ולחמו איש נגד רעהו מתוך הצגת השקפה זרה אחת נגד השנייה. החוגים היהודים הקומוניסטים צהלו והרימו את דגל המהפכה הפיננסית שאיימה על הבורגנות העולמית. מנגד, היהדות הבורגנית שכחה כי כמיעוט לאומי אסור לה דהור קדימה ולרמוס את המעמדות הנמוכים בכל אתר. מכאן ועד לתיאוריה של "הפרוטוקולים של זקני ציון", הרי שהדרך הנכרית הייתה קצרה. לציונות הסברים משלה ומקומם נמצא בהחלט בפסיפס אמיתי של יום שבו כל הקונצנזוס היהודי צריך לערוך חשבון נפש. אבל לבוא ולאטום אוזניים תוך כיסוי העיניים זה המצב הקשה ביותר שמתאים רק לשלושת הקופים. "מצעד החיים" הזה – הנערך באירופה, רק מחזיר את השנאה ליהודים וכמו לפני השואה, הרי שיש למישהו כאן אינטרס לעורר את השנאה הזו שסופה שוב לכיוון ההגירה לארץ ישראל, ובמשנה תוקף.
     כדי להבין את האבסורד בגישת "מצעד החיים" צריך לחזור כאלפיים שנה אחורה- אל חורבן הבית השני. מיליוני יהודים נרצחו ונשחטו ע"י הרומאים בארץ ישראל, ובמיוחד בירושלים. ערים שלמות וכפרי סביבתן נרמסו תחת הקלגסים הרומאים – מעצמת העל של אותם ימים, ואילו בתי מדרש ובתי כנסיות נשרפו. שדות נשרפו ורכוש נבזז. ולבסוף עלה הכורת הרומאי על בית המקדש ושרפו תוך החרבתה של ירושלים הבירה לדורי דורות. עשרות ומאות אלפי יהודים נמכרו לעבדים בכל אגן הים התיכון וצפון אפריקה ואילו אחרים הולכו לרומי ושמשו כעבדי העבדים. אם תרצו, זה "קצת" יותר מזעזע ממה שלימים קרה לעם ישראל עד ימינו אנו.
    והנה היהדות באה ותיקנה – לזכר האסון הזה, קינות וימי הספד ואבל עם צומות מרים. המסר חדר לעצמות ובמשך אלפיים שנה הוא מחזיק מעמד ונוסך ביטחון לעתיד אחר. אבל אם גדולי ישראל היו הולכים עפ"י ה"היגיון" הציוני הרי שהם היו אמורים לתקן לחורבן הבית השני "מצעד חיים" שבו אלפי ועשרות אלפי יהודים יערכו תהלוכות דרמטיות בערי איטליה- ובמיוחד בעיר הבירה רומא, שיסתיימו באותו "יום השואה" בעצרת מרכזית בקולסיאום הרומאי החרב של בירת איטליה, עם שלטי ה"לא  נשכח ולא נסלח" ואיומים כי "השואה לא תחזור" וכי "אין עוד איטליה אחרת". ובמקביל יפנו עשרות ומאות יהודים ברחבי העולם – מול השגרירויות האיטלקיות, בתביעה להתנצלות ממלכתית – איטלקית. התסריט הזה הוא אמנם  הזוי, ואוי לנו אם היה מתרחש במציאות, ולכן מי יודע כיצד יגיבו עמי אירופה בעוד מספר שנים ל"מצעדי החיים" של מדינת ישראל...
      
    
   



מצדה נפלה בשנית

בס"ד
            מצדה נפלה בשנית / הרב אליהו קאופמן
     המונח "יום השואה" היה צריך להיות קונצנזואלי לכל עם ישראל אבל זה לא קרה משום שמייסדיה של המדינה הזו – מיעוט בתוך העם היהודי, הם אלה שהתוו כיצד יראה וישמע הטקס שינציח את המוות הקולקטיבי של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה ואף מצפון אפריקה. עפ"י ההיגיון הרגיל והנורמאלי הרי שהיו כמה אפשרויות לקביעת "יום השואה" הקונצנזואלי:1) יום הקדיש העולמי בי' בטבת, עפ"י החלטת ה"רבנות הראשית". ביום זה מונצחים כל קרבנות העם היהודי וזהו היום המסמל את נפילת י"ם בידי הכובשים הבבלים, בדרכם להחרבת הבית הראשון. 2) פרוץ מלחמת העולם השנייה – בספטמבר 1939, תאריך שממנו ואילך נולדה גם השואה המרה.3) תאריך הוצאת ה"טרנספורט" הראשון של יהודים להורג – הרגע שבו נגנזה "תוכנית מדקסקר" , להגליית היהודים לאפריקה, ונהפכה מתוכנית הגליה לתוכנית השמדה. 4) תאריך סיום מלחמת העולם השנייה. 6) תאריך שחרור מחנה ההשמדה הראשון ע"י בעלות הברית. 7) תאריך שחרור מחנה ההשמדה האחרון ע"י בעלות הברית. 8) תאריך כניעתה של גרמניה הנאצית. אבל התנועה הציונית – שחלקה בזוועות פשוט מועלם היסטורית במדינה זו בפרט ובעולם בכלל, העדיפה את התאריך השנוי ביותר במחלוקת : מרד גטו ורשא. המרד שמראש היה בבחינת "מצדה נפלה בשנית". אבל לא לחינם נקבע התאריך הזה ולא נקבע תאריך קונצנזואלי באמת. אלה שקבעו אותו רצו למחוק את האמונה באל , הם רצו למחוק את האמונה בשכר ועונש – בעניין השואה, ולמקד את כל העיקר בהקזת דם ל"שחרור לאומי" גם במצב של התאבדות. זהו ה"רעיון הלאומי". בימי הבית השני זו הייתה המחלוקת בין רבן יוחנן בן זכאי, יוסף גוריון (יוסף בן מתתיהו...) וכל ראשי עולם התורה לבין הבריונים של כתות הקנאים והסיקריקים, שלאחר ששדדו את ירושלים ורצחו זקנים ועוללים הם היו מוכנים להתאבד, רק כדי לא לסבול עול גלות, ומצדה הייתה פסגת הרעיון הנורא הזה. הפרדוכס הוא  שאנשי השמאל יודעים תמיד לבקר את פרשת מצדה ההיסטורית אך כשהם מגיעים לפרשת המרד בגטו ורשא, אזי, הם מקדשים את ההתאבדות הזו. הסיבה לצביעות הזו ברורה: במצדה ההיסטורית המורדים היו לאומנים - דתיים (כמו המתנחלים הקיצוניים כיום...) אבל בגטו ורשא המורדים היו חילוניים , ובמיוחד סוציאליסטים – ציונים. זו כל הסיבה לצביעות.
    ל"יום השואה" הנוכחי ישנה גם בעיה נוספת: הוא נופל בחודש ניסן, בו אסורה – עפ"י ההלכה, ההתאבלות, אבל עבורם זו דווקא סיבה נוספת לקיים אותו , משום שכך הוא נכפה כהר על גיגית על היהדות הדתית. סמליו של היום אינם יהודיים. הקדיש, ה"אל מלא רחמים", המשניות וכל השאר פונו לטובת סמלים נכרים כמו הצפירה, הדום ושאר סמלים ריקניים, ולא רק שהכופים הללו אינם מתביישים בהם אלא שהם כופים אותם על כלל ישראל! התכנים החדשים הללו נועדו למחוק את העבר היהודי ולכפות את מנהגי הגלות של הנצרות עם התערובת של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
    וישנו אלמנט נוסף והוא אותו "מצעד החיים". מצעד החיים האמיתי שלנו היא היהדות והמשך דת אש למו, אבל אצל ה"ישראלים החדשים" הפך "מצעד החיים" לתהלוכת התגרות בעמים כדי להסתיר את חשבון הנפש "על חטאינו גלינו" ולהחליפו בצעדים של כאילו איום על עמי העולם וכאילו אין דין ואין דיין, חס ושלום. לא מעט מהאנטישמיות העולה במזרח  אירופה – ובמיוחד בפולין, באה משום החוצפה הישראלית להכריח שוב ושוב את המדינות שבמזרח ובמרכז אירופה להודות בחטאיהן כלפי היהודים, וההמון שם מגיב בריאקציה אנטישמית כלפי היהודים המקומיים. אבל בעלי ה"חוצפה הישראלית" ששים על ריאקציה זו כמוצאי שלל רב בכל האמור בצורך לזעוק לאחרים כי צריך "לעלות דחוף לישראל". על רקע זה צצו המפלגות האנטישמיות של פולין, הונגריה, רומניה, אוקראינה, ליטא, רוסיה, אוסטריה וגרמניה. חשבון הנפש – על השואה המרה, צריך להיערך בתוך העם היהודי ולא כלפי אומות העולם. תארו לעצמכם שבמקום הצום והקינות של תשעה באב היינו עורכים כל שנה "מצעד החיים" ברומא ומפגינים מול כל השגרירויות האיטלקיות בעולם כנגד חורבן בית המקדש...
     וכשם שהיהדות עורכת טקסיה הדתיים – באסונות ובחורבנות , בתוך תוכה, כך היה צריך להיראות גם "יום השואה".
   


רגעי האמת הכואבים

בס"ד
               רגעי האמת הכואבים / הרב אליהו קאופמן
  בליל יום רביעי שלאחר חג הפסח יתחיל שוב הקרב השנתי על מעמדו של "יום השואה" בקרב העם היהודי, ושבוע אח"כ יחלו הקרבות על מעמדם של "יום הזיכרון לחללי צה"ל" ו"יום העצמאות" בקרב עם ישראל. זהו איננו קרב בין יהודים לנכרים או בין יהודים לערבים נטו. זה איננו קרב של סתירה רגשית ושכלית - כמו שמתנהל בין יהודים לערבים, במישור ההכרה בסמלים המיוחדים שמייצגת "מדינת הלאום היהודי". זהו הקרב על המהות היהודית האמיתית: הקרב על מראה היהדות ומובן תוכנו של העם היהודי. זהו הקרב בין היהדות שניתנה על הר סיני לבין ה"יהדות" שרשמית נתנה את קולה בשנת 1897, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל השוויצרית. ומאז שנוסדה המדינה הזו הפכו יוצאי באזל לרודפים ואילו  בני השקפת הר סיני הפכו לנרדפים. מי שחושב שאני עומד לתקוף - במאמר זה, רק את החילוניות הציונית ואת ניגררייה (ה"דתיים הלאומי") טועה בהחלט.
    ההתגמדות של היהדות החרדית בפני ה"ערכים" הציונים - התלושים מההיסטוריה היהודית, הביאה את העיוות הזה ל"פתח חטאת רובץ". הבחירות האחרונות הראו בעליל כי בארץ הקודש חיים יהודים רבים שהיהדות והאמת לנגד עיניהם אך מחוסר ידע ובגלל ניתוק ממקורות היהדות והרבנות האותנטית הרי שהם חיים בשני עולמות : עדיין מחוברים לקב"ה בליבם ובתפילתם אך מנגד גם מחוברים לאינפוזיית השקר החילונית, של המצאת ה"עם החדש". אילו היהדות החרדית לא הייתה קשורה לעטיני הממון של המדינה ומרעיה בחו"ל, אזי, לא רק שההסברה החרדית הייתה עוברת מדור לדור ומלמדת את הדורות הבאים מהי האמת היהודית הצרופה, אלא שההסברה הזו הייתה גם מגיעה למאות אלפי ויותר לבבות ומוחות של יהודים מסורתיים (בעיקר יוצאי עדות המזרח...) שהיו מודעים לאמת היהודית הצרופה בכל הנוגע למה מותר ומה אסור על פי ההלכה היהודית, ומתי מותר ואסור לחגוג או להתעצב. אבל הכניעה לממון הציוני - חילוני הביאה את ההיפך. בתי ספר חרדים ודורות חדשים לומדים "עפ"י תוכנית משרד החינוך" את ההשקפות החדשות שהיהדות אסרה לפני פרוץ השואה המרה. יתרה מכך, ההסברה העצמאית הייתה נכנסת גם לכל אותם מאות אלפי יהודים מסורתיים שכנגדם יצאו גזעני מערכת הבחירות האחרונה. אותם יהודים היו מבינים אז מדוע הם בגדר "מנשקי מזוזות", ומה הסיבה לכך, ואז גם היו מתחזקים באמונתם ויודעים להשיב מלחמה שערה ואולי גם כל הדמוגרפיה - בתוך העם היהודי בארץ הקודש, הייתה משתנה. אבל השלטון החילוני - ציוני מחזיק לא רק בריבונות הטריטוריאלית של הארץ הקדושה אלא ברוב רובה של היהדות החרדית ובעזרת משת"פים באצטלה "רבנית" המלחמה שערה נמנעת. לא פלא הוא שכשמגיעים ה"ימים הנוראים" באביב של כל שנה הרי לפתע יהודים לא מעטים מסרבים לעטות את הסמלים החילוניים החדשים וחוזרים למורשת היהודית האוסרת אותם. אבל בגלל השתקתה של היהדות החרדית ע"י השלטונות - בעזרת המשת"פים ה"רבניים" והעסקנים של ש"ס ו"יהדות התורה", הרי שהציבור הרחב, ובמיוחד אותם המוני "מנשקי מזוזות", אינם מבינים כי הסיבה לחוסר הרצון החרדי לנכס את "יום השואה", לעמוד בצפירות ולחגוג את "יום העצמאות" אינו משום שהיהדות החרדית בוגדת בעם ישראל אלא משום שהסמלים החדשים הם הבוגדים ביהדות. וכך, מידי שנה בשנה, הופכים יהודים שלמים ויראים ואוהבי ישראל לנרדפים על דתם ועל דעתם בידי כאלה שבמשך כל השנה לועגים בע"פ ובכתב לעם ישראל, ליהדות ולקדושתה של ארץ ישראל.
    אלה שהנציחו את יום המרד ההתאבדותי של גטו וורשא - כ"יום השואה", לא התכוונו באמת ליצור סולידריות יהודית אנטי נאצית ואנטי פשיסטית, ולהלחם בכתף יהודית אחת נגד האנטישמיות בעולם. היום המצוין נכפה על עם ישראל לנגד מסורתו היהודית. כל חודש ניסן הוא חודש שבו אסורות תעניתות ושבו אין אומרים תחנון בתפילה. זהו חודש הניסים - של ההכנה והיציאה ממצרים. יהודים מאמינים אינם עולים בתקופה זו לקברות בני משפחותיהם. והנה דווקא בזמן הזה - בסוף חודש ניסן, קבעו הציונים - מהשמאל האנטי דתי, את "יום השואה", וכפו אותו על עמך ישראל. כל זאת רק משום המרד בגטו וורשא- שהיו עוד כמה כמותו. ליהודי מאמין בתורת ה' - ולא רק חרדי או דתי, אסור להתאבל בחודש שבו נגאלו אבותיו רק משום איזה מרד הזוי שאת תוצאות ההתאבדות אפשר היה לצפות מראש, וזו עוד נקודה האוסרת ביהדות את ציונו. אם אלה שקבעו את היום הזה היו באמת ובתמים חפצים לקבעו כיום זיכרון קונצנזואלי הרי שהם היו קובעים אותו בתאריך מוסכם לכל עם ישראל - ובמיוחד מתחשבים באמונת המאמינים הדתיים. לא מעט תאריכים קיימים לשם הזכרת היום הזה. ה"רבנות הראשית" הציעה את יום י' בטבת , יום הצום על נפילת חומת העיר י"ם, בימי הבית הראשון. מי שחפץ להפריד את המומנטום הדתי - של חורבן הבית מהשואה המרה, היה יכול למצוא גם תאריכים אחרים כמי ימי הפתיחה והסיום של מלחמת העולם השנייה, כמו יום תחילת ה"פיתרון הסופי" באופן רשמי או באופן מעשי של הנאצים נגד העם היהודי, כמו "ליל הבדולח" הגרמני , כמו היום בו שוחררו מחנות הריכוז האחרונים של הנאצים ועוד לא מעט תאריכים אחרים שלא היו כופים "מצווה בעבירה" על היהדות המאמינה. אבל אלה שבנו את המדינה והקימו אותה לא היו מוכנים לקונצנזוס יהודי - ערכי אמיתי אלא ניצלו את צרות עם ישראל כדי להטותם מהמסילה הרוחנית ולהחדיר בהם את ערכי העכו"ם - מהם באו רוחנית, אותם כופרים. השואה ואסונה היו והינם התירוץ להחדרת "עגל הזהב" הנכרי והריק מתוכן וכפייתו על עם ישראל במקומן של המצוות מהר סיני. גם הזלזול ב"ליווי הדתי" לטקס הנוכרי - שניכפה בישראל על היהודים, מעיד יותר מאלף עדים כי לא "לשם שמים" נקבעו התאריכים הללו ותכניהם, להזכרת הנשמות האבודות והאומללות. ולראיה הרי שלא מזמורי תהילים, משניות ותפילות לעילוי הנשמה הם העיקר ב"יום השואה" וב"יום הזיכרון לחללי המלחמות". הצפירה הנכרית היבשה - שהובאה מגויים ריקנים ללא תרבות של חי ומת, היא השולטת ב"כיפת הברזל" ה"ממלכתית". שירה ומופעי נכרים - כדרך הכנסיה הנוצרית, היא זו שמלוות את מותו של הקדוש היהודי. ולא פעם ה"חלק הדתי"  בטקס "יום השואה" ו/או "יום הזיכרון" מבוטל "משום חוסר זמן" ע"י ראשי וסגני ראשי עיר אנטי דתיים כפי שכבר אירע בעבר, למרות מחאות ניצולי שואה והורים שכולים דתיים.
    גם קביעתו של "יום העצמאות" בימי האבל של ספירת העומר הייתה דרכו של בן גוריון לכפות כפירה נכרית על אמונה יהודית, והרי אותו בן גוריון הצהיר כבר כי הוא מאמין שהתפילין יונחו במוזיאון, כעשור לאחר הקמת המדינה. בנתיים התפילין - ברוך ה', מונחים על יותר ויותר ידיים ואילו בן גוריון עצמו מונח במוזיאון מדברי הרחוק מהעין ומהלב...
    עם המציאות הזו הייתה היהדות החרדית צריכה להתמודד - בבתי הספר שלה , בכלי התקשורת שלה ובכל אתר ואתר, ואף להפיץ זאת בקרב כל "מנשקי המזוזות" שחושבים לתומם כי ציונות  עם נכריות בצידה הם יהדות. בדיוק כך עושים הערבים בציינם את ה"נכבה" ובהשתמשם במוסדות החינוך ובתקשורת שלהם למטרה זו. אבל אצל החרדים הכול כבוי והכול נעשה בהסתר. רוב רובם של מוסדות החינוך החרדים יונקים מאלה שמעוניינים להשכיח את הסמלים והערכים היהודים ואילו התקשורת ה"חרדית" נשלטת ע"י בעלי מניות וע"י אנשים שמטרתם להנמיך את היהדות החרדית.ולכן, כשהכול נעשה בסתר ובלי הסבר - אותו אי הזדהות עם "יום השואה" המלאכותי ועם סמליו האנטי דתיים, הרי שהיהודי המסורתי אינו שומע הסבר להתנגדות השקטה הזו ומקיש מכך שבעצם זו השתמטות חרדית מכאבם של בני ישראל שנפלו על מערכות ה', ואשר בשואה המרה מיליוני שומרי תורה ומצוות מתו על קידוש ה'.
    אבל הכאב הגדול בעיוותו של "יום השואה" היא בהפיכתו ליום לוחמה ב-ה' ובמשיחו. את המעשה הזה היו צריכים המנהיגים החרדים לעצור , ובראשם הרבנים. בכל ביה"ס חילוני , בכל מוסד "ממלכתי" ובכל מוסד אקדמאי מנאצים ביום זה את שם ה' לשלילה. בכל טקס של היום הזה שואלים "היכן היה ה'" ומחדירים אי אמונה בתורה ובמצוות, ואילו מנגד מוחצנת הסתמכות על כוח הזרוע האישי. מסביב ליום הזה מספרים רק את ה"אמת" שנוחה ללא מאמינים הללו ומנגד מסתירים את חלקה הרשמי והמעשי של הציונות בשואה. עדויות, מסמכים וציטוטים על מעללי הציונות בשואה מוחרמים ב"דמוקרטיה היחידה במזה"ת". העיוותים הללו אינם מקריים ומנגד בגללם גדלה בורות הציבור מדור לדור, באשר לסיבות האמיתיות של השואה ובאשר לאמונה הדתית שמסבירה מדוע השואה הזו באה עלינו. עד כדי כך הוסתרה האמת שגם על ארצות שבהן יהודים הוצאו למחנות ההשמדה , פסחה ההיסטוריוגרפיה הציונית. לא במקרה לא סיפרה אותה "היסטוריוגרפיה" דבר וחצי דבר על השואה בארצות "נעלמות", וכשיהודים יוצאי יוון, תוניסיה ולוב סיפרו כי גם משפחותיהם היו בשואה המרה, מיד הוצגו הללו כבדאים ורמאים (סיפרו של יוסי סוכרי - "בנגזי -ברגן בלזן", מביא טיפה מכך בים הסתר הזה). המגמה - בהצגת השואה וזיכרונותיה, איננה מגמה קונצנזואלית יהודית ואנטי אנטישמית, אלא זו מגמה צרה של קבוצה שלטת חילונית - מערבית שהפכה את מגמתה הצרה ל"ממלכתית". סביב השואה, המדינה והתנהגותה נאסר ע"י השליטים להרים ראש ולשאול שאלות - על אף שבבשר דם ודם מדובר, אבל לאותם מתי מעט חילוניים אנטי דתיים מותר לצאת נגד ריבונו של עולם, שבו מאמינים רוב רובם של היהודים, ובמיוחד אלה שחיים בארץ הקודש. חלקינו אמנם איננו עימהם אבל חובתנו להסביר לרוב רובם של 30 המנדטים של הליכוד וחצי מהמנדטים של "כולנו" את הסיבה האמיתית לפרישתנו מה"ממלכתיות" הזו, כי הללו הם בשר מבשרינו ואמונתם הקב"ה היא גם אמונתנו.


יום שני, 6 באפריל 2015

רב שלום בנייך

בס"ד
            רב שלום בנייך / הרב אליהו קאופמן
     אם ניתן לכנות אחד מגדולי ישראל ששרד את השואה המרה - בתואר גדול "פוסקי הדור", הרי שמדובר אך ורק ברב שמואל הלוי וואזנר , שהשיב את נשמתו לבוראו בערב חג הפסח תשע"ה. זה היה הפוסק שפסק  בדורנו באופן החד והמהודר ביותר אך מנגד היה מקובל על כל החוגים החרדים, ואף על הציונות הדתית. הרב שמואל לוי וואזנר מעולם לא התערב בפוליטיקה החרדית והיה ה"רב על" היחיד אולי בדור הזה שהיה כזה. כל זאת למרות שרוב בניו , נכדיו וחתניו משתייכים לפוסקי ההוראה של חסידות סאטמר ושל ה"עדה החרדית". הוא עצמו מעולם לא הצביע בבחירות אך מנגד שמר על אחדות מדהימה עם אלה שהצביעו בבחירות. כדי להבין את גדולתו של האיש -  בהנהגה תורתית שאיש לא חלק עלייה וכול חוג דתי וחרדי ראהו כמורו ורבו, צריך לחזור יותר מתשעים שנה אחורה. אל וינה , בירת אוסטריה.
      אילו הייתי צריך למצוא היום תואר מסכם לרב שעבר את גיל המאה והנהיג ביד רמה אך רכה את צאן מרעיתו המגוון הרי שהייתי קוראהו "רב שלומים". האיש שייצג מכל את השלום התורתי בשתי המאות האחרונות והיה גם איש השלום של הקב"ה, כמו שמו של הקב"ה: איש ה' לכל עם ישראל לשדרותיו השונות. אבל הייתי גם מעטר עליו את הכינוי "החוזר בתשובה הגדול ביותר בדורנו". ולא בכדי אני כותב את דברי. עד היום רב הנסתר על הגלוי בדבר עברם של לא מעט מגדולי ישראל , ואף מאדמו"ריה. בעוד שגדולי ישראל מארצות המזרח גדלו - עד הקמת מדינת ישראל, בכור היתוך רוחני עם כפית של זהב רוחני בפה, הרי שחלק מגדולי ישראל מאירופה צמחו בבתים שהיהדות החלה להתרחק מהם ואילו אחרים ספגו בשואה המרה מכת אמונה שממנה היו צריכים לקום בכוחות מחודשים. המלחמה ביהדות הצרופה - מבית פנימה, מצאה לא מעט משפחות חרדיות באירופה נגרפות לעבר השני של המתרס הדתי. משפחת וואזנר הייתה אחת מיני רבות כאלה.
     הרב שמואל הלוי ווזנר נולד ממש לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה בעיר ששימשה מרכז פוליטי ותרבותי של כל מרכז אירופה הקלאסית. זו הייתה וינה - הבירה של הקיסרות האבסבורגית. אבל מגיל חמש ואילך גדל הרב וואזנר באותה בירה ממש - אבל כזו שהייתה כבר רק בירתה של אוסטריה המקוצצת. זו הייתה אוסטריה שהגמוניותה פסה מהעולם בעקבות היותה בין המפסידות במלחמה. זו הייתה אוסטריה שלאחר מאות שנים נקרעו ממנה חלקיה הגדולים ועליהן קמו מדינות עצמאיות כמו יוגוסלביה,  צ'כוסלובקיה, הונגריה ופולין. אבל לעומת שותפתה להפסד - גרמניה, היא הושפלה פחות ע"י בעלות הברית ולכן האמינה כי מעמדה המלכותי עוד ישוקם. אבל מעמדה המעורער של אוסטריה השפיע גם על היהדות המרכז אירופאית. עד שנת 1914 הייתה יהדות אוסט הונגריה עיקר עיקרי היהדות האירופאית וכללה בתוכה חוגים תורתיים שנקרא ה"חוגים ההונגרים" ומורשתם דמתה לזו של היהדות הליטאית בליטא ובפולין השסועה, וגם לזו שעדיין עוד נותרה ה"יהדות האורתודוכסית" של גרמניה. אבל לצד החוגים התורתיים הללו חיו והתקיימו גם "חוגים הונגריים  חסידיים", בעיקר בחבלי מראמורש,  זיבריגן, טרנסילבניה  (אז הם עוד היו בתחום ההונגרי של הקיסרות האבסבורגית וכיום ברומניה) וקרפאטרוס (אז בקיסרות האבסבורגית וכיום בסלובקיה ובאוקראינה). וינה  הייתה מרכז תרבותי נוכרי במעלה ראשונה, ובשל יציבותה הכלכלית, קלטה לתוכה פליטים יהודים ממזרח אירופה שברחו מהעוני ומהאנטישמיות של המשטרים הרעועים במה שנקרא כיום "חבר העמים" וברומניה. לאחר המלחמה העולמית הראשונה גבר זרם זה בעקבות עליית הקומוניזם בברית המועצות והקמת מדינת פולין, שהייתה סימן שאלה כלכלי גדול. מאדמו"רים ורבנים גדולים ועד פשוטי העם היהודים מצאו הפליטים הללו את מקומם בוינה. וינה זו משכה אליה לא מעט מהגרים ומבקרים יהודים יחד וזאת  לא מעט משום היותה מרכז מרפא. עד ימינו אנו משמשת עיר זו מטה משיכה וקסם כמרכז לפליטים יהודים ממזרח אירופה ואף מאסיה (הקווקאז, אסיה התיכונה ואירן) כתחנת מעבר של הצלה, סיוע והגירה למערב ולישראל. כבר בסוף המאה ה-19 זוהתה העיר הזו כמרכז פונטנציאלי לתנועה הציונית (ראשית הפעילות הפוליטית של הרצל) ומנגד גם הפכה לעיר המרכזית של היהודים שלא חפצו עוד להיוותר דתיים. בעוד שבימי הקיסרות האבסבורגית שימשו פרשבורג (היום ברטיסלבה בסלובקיה ), קלויזנבטרג (היום קלוז'- נפוקה ברומניה), גרוסוורדיין (היום אורדיה מרה ברומניה) ועוד עשרות ערים גדולות ומאות עיירות קטנות בקיסרות כמבצרי היהדות הרי שוינה הייתה מרכז המתבוללים והציונים האנטי דתיים. לימים הגיע לשם גם יריבו הציוני של הרצל - זאב ז'בוטינסקי. לא פלא הוא שלימים - גם לאחר הצטמקותה של אוסטריה למדינה בודדת וצנומה, הרי שהעיר וינה המשיכה לשמש כמרכז החילוניות יהודית האנטי דתית.לא מקרה היה שמהגרייה היהודים של מזרח אירופה - שנחתו ב"עיר הוואלסים", כיראים ושמים בדתם הפכו חיש קל לאפיקורסים. דובר אפילו על אדמו"רים משושלת מפורסמת שהתבוללו בעיר הזו! מתוך 120 אלף יהודים שחיו לאחר המלחמה העולמית הראשונה באוסטריה הקטנה והחדשה הרי שמאה אלף חיו בוינה הבירה ורק כחמש אחוז מהם היו שומרי שבת! אחד ממסעות השמד של יהודייה האנטי דתיים של העיר היה מסע שריפת ספרי תנ"ך בידי יהודים מתבוללים ואנטי דתיים!על רקע זה גדל וצמח שמואל וואזנר הינוקא.
     שמואל וואזנר גדל במשפחה יהודית שפסחה על שני הסעיפים - מעט דת והרבה מודרניות. הוא החל ללמוד בחינוך הכללי האוסטרי, בימים שלגימנסיות של וינה הגיעו מכל רחבי המדינה, ואף ממדינות שכנות כמו פולין וצ'כוסלובקיה החדשות. גם דרכו של שמואל הקטן הייתה סלולה למסורתיות - חילונית יהודית אלמלא בית המדרש החרדי הקטן שברח' קלמייזה 1 בעיר הבירה האוסטרית. זה היה בית מדרש ששימש כאי תורתי כמעט יחיד בין יהודי וינה המתבוללים. הרב שם היה הרה"ג חיים פינטר- פליט קטוע רגלים מבוקובוסק הפולנית( ונצר לחסידות צאנז), שם שימש רב וראש ישיבה עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. מסיום המלחמה העולמית הראשונה ועד תחילת המלחמה העולמית השנייה - עת הרב חיים פינטר נמלט לבריטניה, הצליח הלה להציל מאות יהודים מהתבוללות באוסטריה ועשרות נערים וילדים שהוא הוביל מהגימנסיה ה"יוקרתית" לישיבות הקדושות שבפולין ובהונגריה. שמואל הלוי וואזנר היה בכיר הילדים הללו. הרב חיים פינטר שכנע את אבי הילד לוותר על הרעיון שילדו יצא לגימנסיה נכרית . לא בקלות ויתר האב על החלום שילדו יהפוך ל"הוגה דעות" יהודי מפורסם. אבל כוח הרצון והשכנוע של הרב חיים פינטר גבר. ממש באותם הימים נלחם הרב פינטר גם על צעיר יהודי נוסף - שהגיע ממשפחה חילונית לגמרי, וגם שם הצליח הרב פינטר לשכנע את המשפחה לוותר על חלומותיה החילוניים. היה זה הנער חנוך (הניך) פדובה , שליצים הפך לאב"ד היהדות החרדית בבריטניה. את שני הנערים הרכים הללו שלח הרב פינטר ללמוד בפולין ("ישיבת חכמי לובלין") ובהונגריה. בעוד שהשיטה בפולין הייתה ללמד גמרא באופן מוגבר הרי שהשיטה בהונגריה הייתה לאזן בלימוד הגמרא עם לימוד ההלכה. הרב פינטר טען לימים כי "שלחתי את הנערים הללו גם להונגריה כי רציתי שהם יהיו פוסקי הדור". וכך אמנם היה. לאחר פולין והונגריה חזר האברך וואזנר לוינה וכדי שלא יאבד את מה שרכש הפקיד עליו הרב פונטר (ועל האברך חנוך - הניך פדובה...) את בנו הצעיר, שמואל - שמלק'ה, לשמש "חברותא" באופן רשמי ו"שומר ראש רוחני" באופן מעשי.
     לאחר עלייתו לארץ למד הרב שמואל הלוי וואזנר אצל גאב"ד ה"עדה החרדית" דאז, המהרי"ץ דושינסקיא, ובשנות הארבעים עבר לבני ברק והפך ליד ימינו של ה"חזון אי"ש", תוך שהוא מקים בבני ברק את ישיבת "חכמי לובלין" שהורתה קרסה בפולין, עקב מאורעות מלחמת העולם השנייה. לא לחינם הפך הרב שמואל הלוי וואזנר לרב העל ביהדות החרדית והדתית - מבחינת הקונצנזואליות שלו. הרב וואזנר הפנים לתוכו את ראשית ימי תורתיותו בוינה כמו הצורך לצאת מהחושך הרוחני לאור תורתי אדיר וכי יש לחיות ולפעול בסביבה תורתית ולא בסביבה מתבוללת אך מנגד הוא גם הפנים לא לשכוח מאין הגיע ולימים הוא פתח את בית מדרשו בפני כל החוגים שביקשו לנשום יהדות, ובכלל זאת חוגים שהיו רחוקים מיהדות. בפולין והונגריה הוא למד להיות רב גוני ולדעת לא להשתייך דוגמתית רק לליטאים ולהונגרים אלא גם לחסידים ולימים גם לספרדים. בארץ ישראל הוא למד אצל היהדות הקנאית של "מאה שערים" וגם אצל אלה שהכירו בשלטון הציוני כמו החוגים החרדים מבני ברק. הוא ידע לשלב את פסיקת והשקפת ה"חזון אי"ש" הליטאי עם ההשקפות החסידיות של סאטמר ולהורות הלכה ל"מזרחי" הסרוג. בניו, נכדיו וחתניו הפכו למורי הלכה ולאברכים בסאטמר אבל משמשיו היו אנשי "יהדות התורה". הוא לא הצביע לפרלמנט הישראלי מעולם וכך גם משפחתו אבל תמיד החווה דעתו ביחס לקשר עם השלטונות החילוניים, לאנשי "יהדות התורה" ואפילו לאנשי ש"ס. הוא ידע לקרב בפסקיו כל יהודי אבל עמד על המשמר בעניינים חרדים מבלי לערוך חשבונות של "תדמית". הוא חתך לא פעם החלטות חדות כמו למשל בפרישתו מהאחריות לכשרות של "חוג חת"ם סופר" מבני ברק והצטרף לדרישה להוציא את האחריות על בתי העלמין היהודיים ברומניה, מידי הפדרציה המתבוללת שם. הרב וואזנר יצא בעבר גם בצעד אמיץ עד למאוד כשתמך והכתיר את הרב משה לייב לנדא החב"די לרבה של בני ברק הליטאית, במקומו של  האב לנדא שנפטר, ולמורת רוחו של הציבור הליטאי בבני ברק, ובראשו הרב מנחם מן שך זצ"ל. הרב וואזנר -  בעל הספר ההלכתי "שבט הלוי", היה גם שנים מורה ההלכה וההשקפה לארגון "אתרא קדישא" ולרב דוד שמידל, שעומד בראשו. הרב וואזנר לא היה מזוהה עם חוג מסוים - אולי היחיד מכל פוסקי וגדולי ישראל בדור האחרון שהיה כזה, ומנגד כולם היו מאלה שחפצו להיות מזוהים איתו. כל "רבני ועסקני התשובה" יכולים ללמוד מהאיש הזה - ומשכמותו, מהו בעל תשובה אמיתי. הרב וואזנר -  כמו יהודים רבים גם כיום בחו"ל, טווה דרך של בעל תשובה שהופך ליהודי חרדי לשם שמים ולא מנצל את חזרתו בתשובה לגריפת ממון, כבוד ולפוליטיקה. והרב וואזנר - גדול הגדולים בדור האחרון, היה גם כזה שמעולם לא התעסק בפוליטיקה.
       את מקומו של הרב שמואל הלוי וואזנר יתפוס בע"ה בנו - הרב חיים הלוי וואזנר, שבעבר שימש רבה של חסידות סאטמר בלונדון, בירת בריטניה. בימים אפורים אלה קשה להאמין שעד בוא משיח צדקנו עוד ימצא גדול דור בשיעור קומה כמותו ובעיקר איש קונצנזואלי שיהיה ה"דבק" של כל החוגים הדתיים והחרדים, כפי שהיה הרב שמואל הלוי וואזנר.
     יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.