בס"ד
הפריץ
והווסל / הרב אליהו קאופמן
עופר שלח – ח"כ
שפעם היה עיתונאי כדורסל ב"מעריב", לא לחינם סנט וגידף את משה גלסנר,
מראיינו ה"חרדי" ב"ערוץ הכנסת". שלח לא היה עושה זאת לעיתונאי
עצמאי באמת – ויהיה זה גם חרדי. שלח ידע היטב שגסלנר ובלום, חברו לריאיון של גלסנר
ב"ערוץ הכנסת", אינם יושבים על משבצת הזכות של העיתונאי החופשי אלא על
משבצת החסד של הווסל והמשת"ף.
בשבועיים האחרונים סוערת המדינה סביב מספר
שערוריות שנוגעות להתנהגות אנשי התקשורת, ולחילופין גם בעניין ההתנהגות כנגד אותם
אנשי התקשורת. אחת השערוריות הללו היא הכפשת האמוק של ח"כ עופר שלח (בעצמו
איש תקשורת לשעבר, שבין השאר היה פרשן כדורסל בעיתון "מעריב" והובא
לפרלמנט הישראלי ע"י יאיר לפיד ברשימת בחירות ללא מאבק דמוקרטי פנימי...) נגד
משה גלסנר, מראיין חרדי מ"ערוץ הכנסת". מה שהובא בנושא זה לפני כשבועיים
שייך לימי מערכת הבחירות שכבר חלפה, וגם הריאיון עם שלח והשאלה שהוגשה לו לא הובאה
לשידור ולחשיפה אלא הובאה רק ההתפרצות האגרסיבית של ח"כ הזה, מ"יש
עתיד", התפרצות שהביאה להסרת הריאיון המקורי ולעריכת ריאיון חדש ומטעם, ואולי
גם בלי טעם. אבל השאלה הראשונית שלי היא דווקא ל"וואי - נט" של
"ידיעות אחרונות", שחשף את הסרטון הזה: מדוע הסרטון נחשף רק לפני
כשבועיים ולאו דווקא בסמוך לאירוע, כאשר מערכת הבחירות הייתה בעיצומה ?
אבל נעבור הלאה. לא אבזבז שורות מעטות או
רבות כדי להצטרף ל"זעזוע הציבורי" של התנהגותו של ח"כ שלח. הדברים
שאמר והופיעו מדברים בעד עצמם, כולל האיום לפטר את גלסנר מערוץ הכנסת, בשל שאלתו
הלגיטימית, על תככי החקירות ב"כחול לבן" סביב בני גנץ. אני הייתי שואל
שאלה אחרת לגמרי: האם שלח היה מעיז להתנהג כך כלפי עיתונאים אחרים, ובכללם דתיים
וחרדים, אם הם היו שואלים אותו את השאלה המדוברת? התשובה שלי היא לאו מוחלט. רינה מצליח, עמית
סגל, אבישי בן חיים ואפילו יצחק נחשוני החרדי לא היו זוכים ללבת השתלחות כזו,
ובוודאי שלא היו מכונים על ידי שלח כ"אפסים" ו"כלומיניקים".
אז באמת מה קרה כאן – שדווקא משה גלסנר גלסנר וחברו לריאיון, גדי בלום, זכו לאש
צולבת כזו מח"כ שידוע כשכלתני ולא כאמציונלי, ומכאן שהשתלחותו הייתה ממוקדת
עפ"י היגיון ? התשובה היא פשוטה: בכתבים החרדים – של ה"תקשורת
הכללית", קל יותר לפגוע מילולית ולנווטם לעשות כרצון המרואיין וזאת משום
שמדובר בחבורת כתבים ועיתונאים וסלים ומשת"פים היושבים על תקן ה"חרדי
מטעם" בתקשורת הכללית. תהליך הפקה שהחל כבר לפני כמעט שלושה עשורים.
חרדים וערבים יוק!
כשמביטים באקרני התקשורת הטלויזיונית הרי
שקשה לראות שם פרצופים חרדים או ערבים. המגמה בתקשורת האלקטרונית הכללית – וגם
הכתובה, הא להביא מבין החרדים והערבים את אלה ש"יתאימו" ל"מבט
הישראלי", דהיינו, יהיו נאמנים לנורמות ולערכים הפוליטיים של המערכת הישראלית
– הקונצנזואלית. לכן, לא פלא הוא שאנו עדים לכתבים אפורים ופרו ממסדיים באקרן
ובכתב התקשורת הישראלית הכללית, מצד הסקטור החרדי, אך גם מצד הסקטור הערבי. זוהיר
בהלול ולוסי הראשי הם "השמות החמים" שהופיעו בתקשורת הכללית מצד הסקטור
הערבי. בהלול עשה זאת במגרשי הספורט לפני שהפך לפוליטיקאי וחשף את דעותיו האמיתיות
ואילו גב' האריש היא הנפקה "ישראלית" של מה שראוי להיות "ערבי/יה
מתקדם/ת בחברה הישראלית, וגם היא כבר נשלחה הביתה לאחר שפתחה יותר מדי את פיה.
והיה גם איש תקשורת ערבי שלישי שנסק – פאיז עבאס מ"ידיעות אחרונות", אך
הוא עצמו עזב את התקשורת הישראלית משהבין שמחפשים שגם הוא יהפוך לעוד "עושה
דברה" של הקונצנזואליות הישראלית. כיום הוא איש תקשורת בכיר ברשות
הפלשתינאית. שאר הכתבים והעיתונאים הערבים המוצלחים נמצאים בתקשורת הערבית המקומית
בישראל, מעין דיר תקשורתי סגור לרחוב הערבי. והכול כדי שהרדיקליזם הערבי והאנטי
ממסדי יוותר בתוך "גטו" סגור. ברחוב החרדי הייתה התמונה דומה אך עם
אפקטים אחרים.
הממסד
החילוני יוצא לדרך
צמיחתו של הציבור החרדי – בלי עין הרע, כבר
נחשפה לממסד הישראלי לפני כשלושה עשורים לערך. עד אז הייתה התקשורת החרדית בנויה
על כמה עיתונים בנוסח "צפון קוריאה" – שהמפלגות החרדיות עמדו בראשם,
ושכתביהן היו פקידים אפורים של המערכת הממסדת – החרדית. הטלויזיה הייתה – עבור
החרדים, גועל נפש שאין להתקרב אליו, וכך גם אפילו ערוצי הרדיו הישראלים. מראשית
שנות ה-90 של המאה העשרים אובחנה עלייתה של החברה החרדית – הן בדמוגרפיה של ילודה,
אך גם בחציית הקוים של בעלי תשובה, שהפכו מחילוניים לחרדים, ואשר בדרכם פסחו על
הצטרפותם לחברה הדתית – לאומית. שחקני בימה, עיתונאים, אנשי עסקים וכו' חצו את
הקוים לחברה החרדית. הפעם לא היה מדובר במיעוט לאומי שיושב לו ב"גטו"
שלו ואפשר – דרך מערכת ההשכלה למשל, להשפיע על ירידת הילודה שלו, כמו המגזר הערבי למשל.
הפעם זה היה בבחינת מהפך דמוגרפי ממש. לא רק שהילודה תפעל לטובת החרדים אלא שכול
חוזר בתשובה יוסיף אחד לחרדים ובאותו זמן ממש יוריד אחד אצל החילוניים. עלייתם
הזעירה של שבועונים חרדים העצמאיים מהממסד שלהם העלתה אף היא עננה של דאגה אצל
מתווי המדיניות החילונית בישראל. ועם פריצת הדרך האלקטרונית של האינטרנט ושל ערוצי
טלויזיה ורדיו ב"רשות השנייה", הרי שהממסד החילוני הכין את עצמו לקרב
קשה יותר עם העיתונות והתקשורת החרדית שבדרך, מאשר זו הערבית. לערבים – כזרים, קשה
לקבל לגיטימציה בתוך הרוב החילוני, ובמקרה הטוב הרי שיהודים משמאל ייצגו אותם אבל
לא יאיימו על המרקם החברתי – חילוני – ליבראלי כמו שהצמיחה החרדית מאיימת לעשות
זאת. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו לפרוח "ערוצי הקודש" הפיראטיים
בשידורי הרדיו החדשים שנכנסו לבתי החרדים, ובמיוחד לאוכלוסיית החוזרים בתשובה שם.
הערוצים הללו הביאו רדיקליזם אנטי חילוני ואפילו אנטי ציוני. בערוצים הללו היו גם
דרשות תורתיות נגד החברה המתירנית – הישראלית, ומנגד הובאו שם ציטוטי חז"ל
ורבנים רדיקליים מהדורות האחרונים. במקביל עלו לשידורי הרדיו הישראלי צעירים חרדים
– חלקם חוזרים בתשובה, והתנגחו בעוצמה ובהחלטיות במגישי התוכניות של הרדיו, תוך
הבכת המערכת החילונית. ברקע כול האירועים הללו החלו להדהד קולות חרדים להמשיך
במהפכה האנטי חילונית. הפעם זה לא נגמר בכמה בדרנים ואמנים קוריוזים כאיקא ישראלי,
פופיק ארנון ואורי זוהר. הכיוון היה המוני ועממי. ולמול כול זאת התחזקו ארגוני
המחאה החרדים – שפעם היו בשוליים של הקוריוז, כמו למשל ארגון "אתרא קדישא"
של הגנת קברי קדמוני ישראל. הכיוון ה"ממלכתי" – חילוני נע לכיוון בניית
אסכולה חרדית מטעם, ובמיוחד בתחום התקשורת, כדי לרסן את הגל החרדי החדש וכדי למנוע
מהפוליטיקאים והרבנים החרדים לצאת לכיוון של התקפה ופריצת השורות החילוניות.
העבודה הממסדית חילונית הייתה והינה משותפת גם לימין וגם לשמאל החילוני – ובמידה מסוימת
גם לדתיים – הלאומיים. הפעילות הזו כללה וכוללת העמקה כנגד תנופת החרדיות
בפוליטיקה, בתרבות, בדמוגרפיה, בתקשורת ובעוד הרבה תחומים אחרים. מהשורות הבאות
אני אתרכז בפעילות הזו רק מהכיוון התקשורתי בעיקר.
תפקידו של ישראל
אייכלר
מראשית שנות ה-90 של המאה העשרים – ולאורך כול
הלה העשור שקדם למילניום, החלו תרחישים תקשורתיים חדשים להופיע בתוך היהדות
החרדית, כדי שהתקשורת החדשה מטעם הממסד החילוני – בלבוש חרדי, תפנה הצידה את סכנת התעצמות
התקשורת החרדית, שהייתה אמורה להירקם. לפתע צץ בחברה החרדית ארגון בשם "מנוף".
בראשו הועמד חוזר בתשובה "ליבראלי" בשם דני נשיא ולצידו החלו לפעול
החוזר בתשובה המפורסם "פופיק" ארנון וישראל אייכלר - לימים ח"כ של
"יהדות התורה", ובאותם ימים עורך העיתון "המחנה החרדי" של
חסידות "בלזא", ודוברה של החסידות. כדי להצליח במשימת ההשפעה ברחוב
החרדי היה צריך הממסד – שבנה את ארגון "מנוף", למצוא "רב
רוחני" שייתן לגיטימציה לפעילות הזו, ומנגד שיהיה רב שמותאם לממסד הישראלי.
הבחירה נפלה על הרב שמחה קוק – "הרב הראשי" של העיר רחובות, שלמעשה היה
רק סטטיסט בהצגה הזו. הרב קוק היה מעין הכלאה של מראה וציוויון חרדי עם עמדות דתיות
לאומיות, ובעיקר הוא לא הבין בתקשורת דבר וכך נשיא ואייכלר יכלו לעשות כרצונם עם
"חותמת גומי" מרחובות הקטנה. לצוות של "מנוף" נכנס גם אדם
נוסף שהיה בעבר חרדי וחזר בשאלה תוך הקמת ארגון של "חוזרים בשאלה",
ולפתע הלה "חזר בתשובה". הארגון שם לעצמו למטרה – בנושא התקשורתי, לארגן
"כיאות" את התגובות החרדיות לתקשורת הכללית ובמקביל למנוע מחרדים לעלות
לשידורי הרדיו החילוניים ולהגיב בשפתם נגד החברה הישראלית והחילונית.
"מנוף" הפכו בעצם לארגון של פוליטיקאים בשרות החילוניות, לסתימת פיות
לחרדים. מעט לפני כן החל החרדי הראשון להופיע בטלויזיה הישראלית – אז עדיין
"הערוץ הראשון", בתוכנית הפולמוסית "פופוליטיקה". האיש היה ישראל
אייכלר מחסידות בלזא. כותב שורות אלה עבד באותם ימים כעיתונאי בעיתונה של חסידות
"בלזא" – "המחנה החרדי", וצפה מהצד בכול התהליך הלה. לאחר כמה
הופעות של אייכלר בטלויזיה נפגשנו באירוע של החסידות עם מפיק התוכנית בטלויזיה, מר
גולדפינגר. הלה שוחח עימי בגלוי – בחשבו שגם אני שייך לחסידות זו מבחינה רעיונית
ופוליטית, וגילה את אזני כי ישראל אייכלר נבחר לשמש כ"חרדי מטעם" בתכנית
הזו משום היותו "אדם מתון" ו"פרו חילוני", ומשום שחסידות "בלזא"
היא שונה משאר החוגים החסידיים והחרדים, בהיותה פתוחה לשינויים בחברה החרדית מצד
החברה החילונית והממסד הישראלי. באותן שנים חסידות "בלזא" החלה לפעול עם
ש"ס, כנגד המחנה האגודאי וכנגד המחנה הליטאי, בימים שש"ס הייתה בממשלת
השמאל של רבין והייתה שותפה לקואליציה עם מר"צ ב"הסתרות העובדים
הכללית". לא במקרה הפך זמן קצר אח"כ אותו אייכלר לחלק מארגון
"מנוף". הארגון הזה – "מנוף", וחסידות "בלזא",
המשיכו לאורך עשור שנות ה-90 של המאה העשרים לשתף פעולה יחדיו נגד נושאים קונצנזואליים
בחברה החרדית כמו ארגון "אתרא קדישא", מלחמות נגד מאבק השבת של החרדים,
לטובת פתיחת עסקים בשבתות ועוד נושאים שכאמור לא אגע בהם. במקביל לארגון
"מנוף" החל לעלות על הפרק עניין של "רדיו חרדי", דבר שעד אותם
ימים היה בבחינת טרף. הממסד – דרך "הרשות השנייה", חפץ היה להפעיל רדיו
ממסדי ביהדות החרדית כדי לשנות את ציווינה של החברה החרדית. הבחירה נפלה על רדיו
בעל כיוון דתי לאומי שנקרא "קול חי", ושבראשו עמדו מספר עיתונאים דתיים –
לאומיים, שחלקם היו בכלל עוינים להשקפה החרדית כמו המנוח אורי אורבך, לימים
ח"כ ושר של "הבית היהודי". לצידו פעל גם העיתונאי הדתי – לאומי "לייט
שאול מייזלס ועוד שני עיתונאים דתיים לאומיים. ואת החמישייה הזו השלים נציג חרדי
ושמו...ישראל אייכלר. אט, אט התבהרה התמונה שישראל אייכלר הוא החלוץ הממסדי לשינוי
ביהדות החרדית בעזרת בחזות חרדית, ובמיוחד בחזות חסידית, שהרי מי יאמין שחסיד
"בלזא", הגרוב גרביים ארוכות וחבוש בשבת ובחג ב"שטריימל", הוא
בעצם שליח הממסד החילוני להוריד את רמת החרדיות. גם העיתון שש"ס פתחה – עיתון
"יום ליום", התמלא בעיתונאים חילוניים, חלקם מהימין וחלקם מהשמאל, שפעלו
עפ"י הוראות אריה דרעי, למתן את הקרב הרעיוני בין היהדות לחילוניות. העיתונאים
הללו גם הובאו ע"י דרעי כדי שדרך פרנסתם בעיתון ש"ס הם יסקרו באופן חיובי
את טענותיו של דרעי בתקשורת החילונית, בימים שמשפטו הפלילי היה בשיא עוצמתו. רדיו
"קול חי" המשיך לעבוד במלוא עוצמתו ולמרות שבתחילה רוב הציבור החרדי
הסתייג ממנו הרי שהפעלתו המשיכה לתוך הציבור החרדי תוך הכנסת כתבים ועיתונאים
"חרדים ליייט", כדי לשוות לרדיו הזה "פרצוף חרדי". עד לאמצע
העשור הראשון של שנות האלפיים תפס הרדיו הזה את מרכזיותו ברחוב החרדי, עם עיתונאים
לא מבריקים אמנם אבל פרו ממסדיים, שדאגו להזיז הצידה ולחסום כול דעה חרדית היסטורית
ותורתית. כאן המקום לומר במאמר מוסגר כי ברחוב החרדי – להבדיל מהרחוב החילוני,
הערבי, הסלאבי והדתי – לאומי, הרי שלאו דווקא טובי המוכשרים מגיעים לתקשורת
החרדית. הסיבה היא כי – בשונה משאר המגזרים שציינתי, הרי שאצל החרדים, הצעירים
הטובים פונים לרבנות, ללימודי תורה, לעסקים ולמנהל, ואילו אלה הפחות מוכשרים
מגיעים לתקשורת, וזו כמובן נקודה יעילה יותר לממסד החילוני כדי לשלוט בעיתונאים
הללו. גם השבועונים החרדים הוצפו בכתבים חרדים משולי החברה החרדית, ואילו בחלק
מהעיתונים הללו בכלל עמדו חרדים ממפלגות חילוניות, ובעלי המניות בעצמם היו
חילוניים. דהיינו, הפריצים בתקשורת החרדית היו חילוניים, וחלקם אפילו אנטי דתי,
ואילו הווסלים היו חרדים במראה, ופחות בהשקפה, שעבור ה"כבוד" שלהפוף
לפתע ל"אנשי תקשורת" ו"ברנז'ה" הם היו מוכנים לעשות כרצון
הפריצים. כול זאת גם בגלל שבחייהם הרגילים הם היו "לוזרים" שבקצה החברה
החרדית. אבל עדיין עמדה אבן נגף אחת לממסד החילוני ושמה "ערוצי הקודש".
הקרב נגד "ערוצי הקודש"
הערוצים הפיראטיים הללו היו בחלקם אמנם
מבולבלים מבחינת תוכנם, אחרים היו ללא מציאות מקצועית של ממש אבל לשידורים שם עלו
לא פעם חרדים רדיקליים שחשפו תורתית ועובדתית בדיוק את מה שהממסד החילוני ניסה
למנוע מלהיכנס לחברה החרדית. הערוצים הללו ניסו להפוך ללגיטימיים ולקבל רישיון אך
כמובן שנדחו. בממסד החילוני החליטו לסגרם ויהי מה, גם כדי ש"קול חי"
יצליח יותר לחדור כסוכן חילוני לחברה החרדית. התחנות הללו נסגרו שוב ושוב אך נפתחו
שוב ושוב, כמובן באופן לא חוקי. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-20 התהדקה הטבעת
הממסדית. למרות כול זאת ניסו מפיקי הערוצים החרדים לזכות בלגיטימציה רשמית
וברישיון ואילו הממסד החילוני – ימין כשמאל גם יחד, עמד בסירובו לכך, תוך כדי עריכת
הונאות. ההונאה הגדולה ביותר החלה ערב הבחירות הפרלמנטאריות בשנת 2003. הליכוד –
שבראשו עמד אז אריאל שרון, ניסה להרויח הפוך וכפול מהמצב. מצד אחד הם חפצו לפרק את
הערוצים הללו, ומנגד הם ביקשו להשתמש בהם להצלחה בבחירות הקרובות. לפעולת הונאה זו
נשלח ח"כ דאז, עומרי שרון, בנו של אריאל שרון. שרון הצעיר הבטיח לערוצים הללו
לגיטימציה רשמית מיד לאחר הבחירות, אם הליכוד ינצח, ובתמורה יסייעו הערוצים הללו
לנהל עבור הליכוד תעמולת בחירות. הערוצים הללו – גם כאלה שסלדו מכול מפלגה
חילונית, סייעו לליכוד בתעמולת הבחירות שלה. מיד לאחר הבחירות הללו הפך עומרי שרון
את עורו והחל מצידו מרדף חזק יותר אחר הערוצים הללו. בשיחות שניסו אנשי הערוצים
לשוחח עם שרון הבן הם נדחו בברוטאליות ובטריקת טלפון. במחצית השנייה של העשור
הראשון של המאה ה-21 נסגרו סופית הערוצים הללו בעסקה פוליטית דווקא עם ש"ס.
בש"ס – שאריאל אטיאס היה אז שר התקשורת מטעמה, לא שבעו נחת מ"קול
חי", ולאו דווקא משום היותו "לייט" בנושא דת. ש"ס חפצו ערוץ
משלהם, ובו ש"ס תנהל תעמולת בחירות פוליטית לאורך כול קדנציית פעילותה. אין
ספק שערוץ פוליטי למפלגה פוליטית – על חשבון תקשורת ממלכתית, הוא אולי דבר הקיים
במדינות טוטאליטריות בלבד, ולמפלגות השלטון בלבד שם. אבל בישראל הכול יתכן.
ש"ס כמובן שטענו כי "קול חי" הוא "ערוץ אשכנזי" ואילו הם
מבקשים "ערוץ ספרדי". לאמיתו של דבר ב"קול חי" שידרו תמיד
ומשדרים גם היום גם ספרדים ואילו בערוץ שניתן לש"ס, "קול ברמה" שמו,
משדרים גם אשכנזים. דרעי בעצמו מינה לא מכבר עורך אשכנזי לעיתון של ש"ס,
ל"הדרך". אבל פוליטיקה זו פוליטיקה. בש"ס – שאמנם שלטו בחלק
מ"ערוצי הקודש", לא אהבו את הרעיון שהערוצים הללו החלו להעלות רבנים ופוליטיקאים
ספרדים שלא היו אנשי ש"ס, ובראשם היה הרב מרדכי אליהו, שהיווה תחרות תורתית
לגר"ע יוסף. מנגד, הממסד שמח שש"ס עימו, וביודעם כי ערוץ של ש"ס
יהיה מתון דתית ועושה דברם, הרי שנרקמה העסקה הזו, וכך משרד התקשורת ושר התקשורת
של ש"ס, אריאל אטיאס, הורו לסגור את "ערוצי הקודש" ולעצור את
ראשיהם. בראש הנעצרים, שנשפטו ונכנסו לכלא היה שמואל בן עטר, מערוץ "כול
האמת". כמה אירוני ולעגני הייתה העובדה שהמעצרים – ובמיוחד זה של בן עטר,
בוצעו לפי הוראת אטיאס בחודש התשובה, הוא חודש אלול...
ה"סלברטים החרדים" בטלויזיה הישראלית
פרשה אחרת הייתה פרשת הקמת רשתות האינטרנט
החרדיים. במחצית הראשונה של העשור הראשון של שנות האלפיים צצו רשתות אינטרנט
חרדיים. בתחילה הצליחו הרבנים החרדים לעצור זאת אך אח"כ לקחו חילוניים את
הרשתות הללו לידיהם והעסיקו שם חרדיים וכך הם החזירו את האינטרנט לחברה החרדית,
ובשליטת חילוניים. בשני העשורים של שנות האלפיים החלו להשתלב גם עיתונאים חרדים
ברשתות הטלויזיה והאינטרנט החילוניים. הממסד התקשורתי ידע לשלוף אליו את אלה שהיו
עבורו המשת"פים החרדים הטובים ביותר, ובעצם רעיונותיהם הפכו לחילוניים, בחיי
הפקרות ממש, שלא תאמו את החברה החרדית וצייתו באופן עיוור למה שיאמרו להם מפעיליהם
החילוניים. כך הופיעו לפתע ה"חרדים מטעם" בכול ערוץ חילוני, ובכלל זאת ב"ערוץ
הכנסת". יעקב אייכלר – אחיו הצעיר של ח"כ ישראל אייכלר, דודי זילברשלג
ובנו אלימלך זילברשלג, קובי אריאלי, סיוון רהב – מאיר, מנדי גרוזמן, גדי בלום, אלי
ביתן (שהוא כיום בכלל בעל השקפת שמאל קומוניסטית!...) ומשה גלסנר היו רק חלק מאותם
"החרדים החדשים", שאת שמם והווייתם יצר והרקים דודי זילברשלג. גדי בלום
ומשה גלסנר יודעים היטב שאת תפקידם בערוץ הכנסת הם קיבלו לאו דווקא בזכות כישוריהם
אלא בזכות החסד של מפעיליהם החילוניים, ואת זאת ידע גם ח"כ עופר שלח, שהגיע
להתראיין אצלם. מבישה הייתה אמנם התמונה בה סנט וגידף שלח את גלסנר בכינוי "אפס"
ו"כלומניק" אבל לא פחות מבישה הייתה סצנת הביזיון שבה גלסנר ממש
"התחנן על חייו" לפני שלח והבטיח לו לצנזר את הקטע האמור, וכשח"כ
שלח גידף אותו הוא ממש יילל מדוע שלח מדבר אליו כך. ואילו גדי בלום – השותף של
גלסנר לראיונות הללו ב"ערוץ הכנסת", ישב כול אותה העת מפוחד, שמא יצעק
שלח גם עליו ושניהם לא "יזכו" עוד לראיין ב"ערוץ הכנסת". שלח
היה גם בביטחון חזק שאם הם לא ישנו את הריאיון הוא ידיח את השניים, והם ידעו היטב
שכך יכולים להיות הדברים. יש לציין כי גלסנר ובלום – אשכנזים מבן ומלידה, הם בעצם
עובדי הערוץ "קול ברמה" שאותו קיבלה ש"ס כ"ערוץ ספרדי"
והוא למעשה "ערוץ חרדי" כפי שהממסד החילוני חפץ שיראה ערוץ חרדי מטעמו.
המשת"ף נפל בפח
ולכן
קוראי היקרים אני לא הזדעזעתי מכוחניותו ובוטות התנהגותו של הפריץ האנטי דתי ששמו
ח"כ עופר שלח כלפי הווסל שלו, ששמו משה גלסנר. זוהי בעצם התשובה האמיתית
והטובה לאנשים שמכרו את עקרונותיהם התורתיים והחרדים ומשמשים כסות מטעם ובלי טעם
לשלטון ולמגמה האנטי דתית, וכול זאת עבור "כבוד" מלאכותי להופיע באקרני
התקשורת הישראלית הבוטה.
