יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

ישראל השלישית


                       ישראל השלישית / הרב אליהו קאופמן
      בשבועות האחרונים הוקפצה שוב – ע"י העיתונאי אבישי בן חיים, "מלחמת העדות", כמוטיב לתמיכה העממית בנתניהו. האומנם "מלחמת העדות" בישראל עדיין רלוונטית גם בפתח העשור השלישי של המאה העשרים ואחת ? ואולי בכלל ממלחמת שתי עדות – זו בזו, אנו עדים כיום למלחמה "רבת עדות", במסגרת בניית "כור ההיתוך" הציוני, שהחל עוד לפני המדינה ומסתמא שסיומו עדיין לוטה בערפל סוציולוגי ?...
         בשבועות האחרונים שוב עלה לדיון הויכוח הסוציולוגי – שגילו זהה לגילה של המדינה: האם עדיין חיה, קיימת, נושמת ובעיקר בועטת בעיית "ישראל השנייה". אבישי בן חיים – עיתונאי ואיש טלויזיה, החי עדיין את הקונפליקט העדתי ממקור ראשון, טען כי התמיכה העממית בבנימין נתניהו נובעת מהמשך קיום הקונפליקט העדתי, בין אשכנזים למזרחיים כמובן. בן חיים השווה את תמיכת המזרחיים של הליכוד בנתניהו, לתמיכתם במנחם בגין ההיסטורי, יותר מאשר תמיכתם למשל בשמיר, ואפילו בשרון.
                                יש בעיה כזו אבל הא מורכבת הרבה יותר
      לא אשלול אוטומטית את הגישה הזו אבל היא הרבה יותר מורכבת בימים אלה. הטענה כי המזרחיים העממיים הם בסיס התמיכה של נתניהו כבר איננה מדויקת. שנות התשעים של המאה העשרים שינו לא מעט את המפה הדמוגרפית של ישראל ולצד "אשכנזים מול מזרחיים" הופיעו שני צבורים חדשים, בעוצמה דמוגרפית עולה: החרדים ויוצאי חבר העמים. גם בתוך החרדים ישנו חתך בולט בין אשכנזים לספרדים אבל כחרדים יש להם את הייחוד הסוציולוגי המאחד אותם מול האשכנזים והמזרחיים שבחברה החילונית. מנגד, יוצאי חבר העמים הם ברובם יוצאי אירופה אבל הם מעדיפים את זיהוים הסוציולוגי כ"יוצאי חבר העמים" מאשר הצטרפות אוטומטית למחנה האשכנזי (כפי שלפנים עשו זאת יוצאי חבר העמים שהגיעו לישראל עד שנת 1990), ולא מעט משום שרבים מהם אינם כלל יהודים, אשר אינם מחויבים לבסיס הדתי היהודי או לשפה העברית. ישראל בהווייתה הינה מדינה בעייתית בחיתוכים האתנו – חברתיים שלה, ואולי בשל כך היא גם בין המדינות הגזעניות ביותר במהותה החברתית, אם לא הכי גזענית שבעולם. בעוד שחתכי ההפרדה הסוציולוגיים במדינות העולם הם ברורים ומעטים הרי שבישראל הם לא רק הרבה יותר מרובים אלא גם פולשים זה לתוך זה, כאשר מדובר בקונפליקטים ציבוריים ואתניים. בארה"ב למשל קיימת ה"אליתא הלבנה" של האנגלו – סכסים וישנם שאר המיעוטים (עם רוב שחור גדול) ופילו זכר לחורבן האינדיאני. הדת הנוצרית היא כמעט שלטת אבסולוטית ברוב רובם של אזרחי ארה"ב. גם במדינות אירופה ה"אליתא" השלטת היא לבנה עם מהגרים כמיעוט. כיום גם הקונפליקט הנוצרי – מוסלמי חדר לשם. וכך אפשר להפליג בכול העולם, אבל בישראל המצב שונה. כאן ישנו אמנם קונפליקט יהודי – ערבי אבל בתוך היהודים קיימת בוקא ומבולקא. כאן ישנו קונפליקט אשכנזי – מזרחי, וישנו קונפליקט חרדי – חילוני שנמצא בתוכו קונפליקט נוסף בין אשכנזים למזרחיים, וישנו קונפליקט דתי בין יהדות לאסלאם ובין היהדות לנצרות ובין האסלאם לנצרות ובין דתיים יהודים לאנטי דתיים יהודים, וישנם גם יוצאי חבר העמים שנחצים בין יהודים לסלאבים ובין דתיים לחילוניים ובין יהודים ונוצרים, ויש גם קונפליקט בין לבנים שהם אשכנזים, סלאבים ומזרחיים לבין השחורים, שהם בני העדה האתיופית, והכול במסווה של "עם אחד" עם "לב אחד". אי לכך הרי שמושגי ה"אליתות" והמיעוטים אינם ברורים דיים בחברה הישראלית, ואילו המעמד הסוציו אקונומי איננו איננו דווקא הביטוי להשתייכות ל"אליתא" או ל"תחתיתה".
                         ההיסטוריה של האנדרלמוסיה הישראלית
        מדינת ישראל נבנתה למטרה של בניית מדינה מערבית במזרח התיכון תחת, כביכול, המוטיב של "ישות יהודית". עוד לפני הקמת המדינה הזו – יהודית וחילונית עם תרבות מערבית, כבר הניחה התנועה הציונית את בסיסיה לחברה הזו, לפני הקמת המדינה (מרגע הכיבוש הבריטי בשנת 1918) ובעצם הניחה הציונות גם את אדני הסכסוך והקרבות העדתיים – דתיים – לאומיים וכו' שאנו חווים כיום. הטשטוש וחוסר האחודות במושג "יהודי" הביאו היום לקיטובים הקיימים בחיינו כשחלק מה"יהודים" הינם גם נכרים והמושג "אשכנזי" כולל גם גויים.
                                          השינוי של שנת 1990
          כאמור, עד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים הרי שה"אליתות" בישראל היו צבועות בצבע לבן והיו אלה יוצאי אירופה ואמריקה האשכנזים ומולם עמדה "ישראל השנייה" של בני עדות המזרח העממיים. גם החתך הסוציו אקונומי היה ברור עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים: אשכנזים למעלה ומזרחיים למטה. אבל אז החלו רבים מבני עדות המזרח לטפס סוציו אקונומית – בעיקר ממסחר, ולימים גם ממקצועות חופשיים, אבל הם נותרו משום מה, ברובם, "ישראל השנייה". מנגד, המהגרים הסלאבים הביאו, משנות התשעים, שכבה סוציו אקונומית נמוכה של יוצאי אירופה שהיו לחילופין לא פחות משכילים מיושבי המדינה הוותיקים. הסלאבים הללו היו חלקם יהודים, חלקם נכרים "חסרי דת" וחלקם נכרים נוצרים. הם לא השתלבו ב"אליתות" המערביות שהיו לבנות, כצבע עורם שלהם עצמם. כך נוצרו לבנים מה"אליתות" שהיו דוברי עברית וכך נוצרו לבנים שלא מן ה"אליתות" שהיו גם הם לבנים אך דוברי רוסית. ואז החלה לצוץ עוד קבוצה – שהציונים הוותיקים האמינו, עשרות שנים קודם לכן, שהיא תיעלם מאליה. אלה היו החרדים. הם היו מקשה דתית אחת אבל הם היו גם אשכנזים וגם מזרחיים – עם קונפליקטים עדתיים משלהם בתוך תוכם, והם לא עצרו בריבוים רק מעצם חזרתם בתשובה אלא שהם החלו להנפיק ילדים למכביר, ופה ושם גם להחזיר בתשובה עוד חילוניים, וגם את חלק היהודים שמבין מבין הגרי חבר העמים. אבל החרדים – כולל האשכנזים שמתוכם, לא נקלטו ב"אליתא" האשכנזית – חילונית, למרות שחלק לא מבוטל מהם היו בעלי אמצעים ואחרים היו אנשי עסקים שהיגרו לארץ מחו"ל, עם היסטוריה לא קטנה ב"אליתות" מהארצות שהגיעו מהן כמו בריטניה וארה"ב למשל. וכול אי קליטתם ב"אליתות" הישראליות היה משום שבמועדון ה"אליתות" הישראלי לא היה מספיק להיות רק עשיר או מערבי אלא שהיה צריך להיות חילוני שדוגל בכול תהפוכות המוסר וכמי שיודע להפוך את ראיית התועבות למשהו נורמאלי ואת הנורמאלי להפוך לראיית תועבות. ומדרום הופיעה העדה האתיופית שהעניקה מצידה את הגוון של "שחורים מול לבנים", בסגנון מזרח תיכוני – אמריקאי ומקורי. וכאן בדיוק טעה העיתונאי בן חיים – שלמד באוניברסיטה הישראלית את הסוציולוגיה הישנה של ישראל, שכבר כשלושה עשורים כבר איננה רלוונטית לישראל.
                                            התחתית של החבית
     האנדרלמוסיה הסוציולוגית בישראל יצרה מצב שסביב המושגים "אליתא" ו"תחתיתא" נוצרו קליפות ושכבות לא מעטות. אלה שלא נקלטו בקרב ה"אליתות" הם לא רק בעלי תרבות מזרחית עם ציוויון דתי אלא מדובר היה גם בבעלי תרבות מזרחית – יהודים אך גם ערבים ודרוזים, וגם בעלי תרבות סלאבית וגם בעלי תרבות חרדית – דתית רדיקלית. שפת ה"תחתיתא" איננה עוד עברית עם ז'רגון מרחי מרוקאי – עירקי – תימני אלא גם רוסית ואידיש. בכלל, האידיש עברה מהפך. משפת ה"אליתא" האשכנזית והחילונית היא הפכה לשפת חלק מה"תחתיתא"החרדית – אשכנזית. במצב החדש החלו גורמי ה"תחתיתא" לחפש לעצמם פטרונים שיגנו עליהם כדי להשתוות ל"אליתא", או לחילופין להיות חלק ממנה. חלקי ה"תחתיתא", גם כמו בחברות אחרות – אבל כאן זה כבר היה בממדים גדולים הרבה יותר, החלו להילחם גזענית זו בזו כדי שהם לא יהיו האחרונים בתחתית ה"תחתיתא". המאבקים הללו, בין גורמי ה"תחתיתא" לבין עצמם, נושאים כיום אופי גזעני ברור. פעם היו אלה בני עדות המזרח – מהמעמד הסוציו אקונומי הנמוך, שבהיותם יהודים, נלחמו להוריד את הערבים לתחתית החבית של ה"תחתיתא" אבל כיום גם הסלאבים, החרדים והאתיופים הצטרפו למאבק הזה, להוריד את הערבים לתחתית החבית. ובמשבצת הזו נכנסו נתניהו וליברמן.
                         נתניהו כמנהיג ה"סטאטוס קוו" הגזעני ב"תחתיתא"
        נתניהו מעניק ל"ישראל השלישית" – המורכבת מ"ישראל השנייה" בתוספת הצבורים המודרים החדשים, את הכוח והגב להרים את ראשם נגד הערבים, הנתמכים ע"י ה"אליתות" ל"שיוויון" סמוי. גם שרון היה פעם מעין נתניהו כזה בקרב "ישראל השנייה" וספחיה אבל התפשרותו בעניין "גוש קטיף" הרחיקה ממנו את אותם גורמי ה"תחתיתא". הבעיה איננה רק ביטחונית – פוליטית, היא קיימת בעיקר ב"סטאטוס החברתי" שמספק נתניהו לחרדים – כולל האשכנזים שבתוכם, ולבני עדות המזרח מ"ישראל השנייה". ולראיה גם הציונות הדתית היא לאומנית וימנית אבל היא חלק מה"אליתא" ותיזכר תמיד כ"ברית ההיסטורית". לציונות הדתית יש חלק כ"מלח הארץ" גם בתוך "אליתת" השמאל והמרכז. אנשיה היו ב"הגנה" ולא באצ"ל ובלח"י. גם להם יש קיבוצים  והם חלק מהתרבות המערבית, אפילו חלק מההווי החילוני למרות היותם דתיים. שפתם עברית ולא אידיש, חינוכם הוא "ממלכתי ולא "עצמאי". בין אייל גולן לאריק איינשטיין הם תמיד ישמיעו את האחרון. הויכוח שלהם עם ה"אליתא" משמאל הוא ויכוח פוליטי בלבד ולכן הם יהיו מוכנים להקריב את בנימין נתניהו לטובת ליכודניק אחר. הויכוח שלהם עם הערבים הוא פוליטי – שכלתני ולא גזעני – אתני, עם אמוציות גבוהות, על מקום יותר טוב במוביליות של קבוצות ה"תחתיתא". רק השבוע נוכחתו בקרבות הללו כאשר ח"כ אחמד טיבי דיבר בערבית ואז קמה זעקה כנגדו מח"כ קטי שטרית ( מ"ישראל השנייה", עפ"י ה"משנה הסדורה" של בן חיים...) על כך שהוא מדבר ערבית ולא עברית. זה היה הקרב של גב' מ"ישראל השנייה" ב"תחתיתא" להשפיל מתחתיה את הערבים. אם מישהו מהח"כים היה מדבר באנגלית או בצרפתית היא בטח לא הייתה טוענת כלפיו ש"במדינת ישראל צריך לדבר רק בעברית". לחרדים יש בכלל חשבון נוסף עם הערבים. הערבים צמודים ל"אליתות" הציוניות האנטי דתיות, שהן האויב הגדול של היהדות וכך לא מעט חרדים שונאים ערבים בגלל תמיכת האחרונים בשמלאנים. מנגד, גם הערבים מביטים במבט חרדי אבל הפוך. סלידתם של הערבים מהחרדים היא בגלל נאמונתם של החרדים לימין הישראלי, שזהו הימין שמדיר את הערבים לתחתית ה"תחתיתא". ועל ההדרה הזו מנצח כמובן בנימין נתניהו. כלומר, נתניהו איננו עוד מנחם בגין הנלחם למען המזרחיים נגד האשכנזים, כדי להשאיר למטה את הערבים, אלא שנתניהו הוא זה המאחד כיום אשכנזים ומזרחיים חרדים עם מזרחיים ואתיופים חילוניים כדי לשמור את אינטרסי הקבוצות הללו מעל הערבים.
                                    המהפך בקרב מהגרי חבר העמים
           הציבור הסלאבי נהר בתחילה אחר הימין הקלאסי, זה של הליכוד ומפלגותיו  ("ישראל בעלייה" ו"ישראל בתינו"), שהיו לוויני הליכוד והסתופפו סביב ראשי הליכוד, ובכלל זאת גם סביב נתניהו, אבל לקראת אמצע העשור האחרון הבשיל תהליך חדש בקרב הציבור הזה – שאפוטרופסו היה איווט ליברמן ולכן לא במעט הרי שזו אחת מסיבות ה"פלונטר" של בחירות 2019 – 2020. מול אנטולי שצ'רנסקי ויולי אידלשטיין, שנקלטו ועלו מעלה בליכוד (ממפלגת "ישראל בעלייה"), הרי שקליטתו של איווט ליברמן לא נשאה פרי בליכוד, למרות שמשם בא ולשם חזר שוב לקדנציה אחת נוספת. המהגרים מחבר העמים – יהודים ונכרים גם יחד, הינם אירופאים תרבותית וברובם חילוניים לחלוטין. אין להם קשר תרבותי ודתי ממש עם יוצאי המזרח של "ישראל השנייה", ובמיוחד אין להם קשר עם היהדות החרדית. הקשר התרבותי שלהם והזיהוי האנטי דתי שלהם קרוב הרבה יותר ל"אליתות" של המרכז והשמאל. חלק מהנכרים בקבוצה הזו הם בכלל בעלי דת הנצרות, שקיימת גם בחלק קטן של הרחוב הערבי. הם היו שמחים להשתלב ב"אליתות" הישראלית ואילו המקסם הלאומני – ציוני שלהם החל קצת להחויר עם צמיחת הדור השני והשלישי שלהם, שהפך יותר לדור של מרכז פוליטי מאשר ימין קיצוני. ליברמן – אפוטרופוס מתוכם, זיהה את התהליך הזה וכדי לא להיעלם פוליטית (סכנה בפנייה עמד בבחירות הראשונות של 2019, עת קיבל חמישה מנדטים בלבד) הרי שלא מכבר הוא החל בתהליך היפרדות מהחרדים – השנואים ע"י האנטי דתיים של והנכרים של יוצאי חבר העמים, וכן מנתניהו שהוא מקדמם של החרדים ושל המזרחיים המסורתיים. אי לכך החל ליברמן לחבור לגנץ – ואפילו ללפיד, בקרב ההישרדות הפוליטי שלו. נתניהו ודרעי – שותפיו בעבר, הפכו לאויביו, ובמיוחד לאור רצונם של בני חבר העמים להיחלץ מה"תחתיתא" לתוך ה"אליתא".
   ח"כ תומא סלימן היא נושאת הדגל של ה"אליתות" בפילוג בציבור הערבי
       גם בקרב הציבור הערבי קיים מאבק לא קטן בין אלה שרוצים להיחלץ מתחתיתא לכיוון ה"אליתא" הציונית, על חשבון חלקים יהודים של ה"תחתיתא" הזו, לבין אלה שממשיכים לדגול באחדות ערבית ולא להיסחף ל"אליתא" ממש. הנוצרים בישראל – גם הפרו ציונים וגם הרדיקלים שביניהם, רואים את עתידם יותר בתרבות מערבית ומשתלבים בקרב ה"אליתות" של השמאל היהודי האנטי דתי ואילו החברה המוסלמית והבדווית נוטה יותר להתבדלות, ובעיקר להגנה על זכויותיה. תנועת חד"ש – בעיקר הפלג היהודי הקטן שבה, מנסה שוב ושוב לחבור ל"אליתות" הישראליות המערביות, גם מתוך השקפות אנטי דתיות וקומוניסטיות. קבוצה ערבית בחד"ש – בעיקר החלק הנוצרי, שטה בכיוון הזה ולא פלא הוא שח"כ אעידה תומא - סלימן מחד"ש, קודמה בקדנציה הקודמת ליו"ר "הוועדה למעמד האישה" תוך התערבותה נגד נשים חרדיות ונגד היהדות, כדי להוכיח נאמנות ל"אליתות" הישראליות וגם כדי למשוך אחריה חלקים ערבים נגד החברה המוסלמית המסורתית, כדי שהאחרונים יוותרו בתחתית ה"תחתיתא" כ"ערבים לא מתקדמים". צעד נוסף שהח"כית הזו עשתה לשם כך היה בעצם כניסתה לוועדה למינוי הקאדים המוסלמים ושם היא הכתירה את הקאדית המוסלמית הראשונה בעולם. היא גם יוצאת לצעדות אנטי דתיות קיצונית במסווה של "מאבק נשי", כשכול כולה מנסה לנתק יותר ויותר נוצרים ערבים מהחברה הערבית הכוללת, והפעם כאילו שהיא בכול זאת נלחמת ללא ויתור על מלחמתה לזכויות הערבים. לא פלא הוא שגם היא רואה בנתניהו עוייב מר ונמהר, משום שהוא מזהה אותה ואת הנוצרים הערבים שכמותה יחד עם שאר החברה הערבית, ומשאיר אותם בתחתית של ה"תחתיתא".
                                                נתניהו מול סער
           נתניהו נהנה מתמיכתם של צבורים רבים - למרות היותו גזען אנטי מזרחי לא קטן ולמרות היותו גם אנטי דתי ומתבולל לשעבר, בעיקר משום שאותם צבורים (ללא קשר למוצא העדתי שלהם) רוצים להמשיך ולהשאיר בתחתית ה"תחתיתא" את הציבור הערבי, גם אם הם עצמם לא ישולבו ב"אליתות". מנהיג אחר בליכוד – כגדעון סער למשל, עלול להורידם דרגה אחת מתחת ל"קו האדום" של התחתית בה הם נמצאים.
        

יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

הסער שלפני הסערה


               הסער שלפני הסערה / הרב אליהו קאופמן
     כמו שכולנו ידענו שסער יובס על ידי נתניהו בפריימריז של הליכוד, כך גם סער עצמו ידע זאת. אם כך מדוע הוא יצא לקרב האבוד מראש ?
    הפריימריז בליכוד מאחורינו. הכול טענו שם במיוחד ממחנהו של בנימין נתניהו, כי התוצאה הייתה מזמן רשומה על הקיר. אז מה? גדעון סער ועוד כמה ח"כים שתמכו בו בפומבי היו כול כך מטומטמים שיצאו ל"חרקירי" פוליטי כדי לחסל את עתידם ?! לי זה ברור שסער ידע כמו כולם, שהוא יזכה בקושי לכמה אחוזים יותר ממה שזכה בשעתו משה פייגלין ה"אגדי", שהתמודד נגד נתניהו על ראשות הליכוד. אם כך מדוע בכול זאת סער עשה את מה שעשה, שהרי הוא איננו "מתאבד" פוליטי ? התשובה מונחת בראייה די חדה לעתיד הקרוב - שמזמן כבר איננו רחוק, מצידו של סער.
       נתניהו איננו עוד בימיו הגדולים. גם אם המשפט הקרוב לא היה רובץ לפתחו הרי שיתכן שבעוד מספר שנים הוא היה מניח את המפתחות ובליכוד היה מתחיל הקרב האמיתי: מי יהיה היורש ? אבל מסתבר שהסיבוך המשפטי קירב את הקץ הפוליטי של נתניהו. הקרב ביום שאחרי נתניהו היה אמור למצוא את המתמודדים אח"כ במצב שווה מקו המטרה ולכן סער החליט שהוא יהיה יותר שווה מהשווים. ההתמודדות מול נתניהו, מצד סער, באה לומר לשאר המתמודדים בעתיד כי "אני כבר כאן". הפעם אלה אינם פייגלין או דנון שהיוו רק קוריוז דמוקרטי עלוב ושנתניהו אח"כ עשה בהם כרצונו מי החוצה ומי לחו"ל. הפעם סער הקים מחנה של כמעט שליש מהליכוד, שיום אחרי עידן נתניהו זה יהיה המחנה הגדול מול שאר הדיאדוכים. ולראיה שמענו כבר מישראל כץ כמה פעמים, שלאחר עידן נתניהו הוא עצמו ישראל כץ, רואה את עצמו מועמד לתפקיד יו"ר הליכוד. ישראל כץ האיש שהכניס לליכוד את גדעון סער (שטייל בימין הסהרורי שבין "התחייה", "צומת" ו"מולדת"), די לחוץ מכך שסער כבר צעד לפניו את הצעד "שלאחר עידן נתניהו" עוד בימי עידן נתניהו. כך נראה שזו גם תחושתם של צחי הנגבי, גלעד ארדן, ניר ברקת, אולי גם חיים כץ (גם הברנש הזה תלוי בבית המשפט...) ועוד כמה כאלה (אולי גם מירי רגב...).
      לסער כדאי לספוג את עלבונות השוק של נאמני נתניהו כשהוא יודע כי ח"כים ואישים בכירים נאמנים לו כהח"כים קיש והשכל וראש עיריית רמת גן, כרמל שמה הכהן, הם בעצם עמוד השדרה של מחנהו המוצק התמידי מול קבוצות רבות וקיקיוניות שתצוצנה בקרוב, כשבית המשפט יתלה לנתניהו את נעליו. סער מאמין שבקרב הבא הוא גם ירויח לא מעט מנאמני נתניהו שלא יחפצו בחיקויים הזולים שיצוצו על תפקיד יו"ר הליכוד. ההיסטוריה הליכודניקית של שנות השמונים של המאה העשרים של קיומם של שלושה מחנות בלבד עם מצב של ליכוד הליכוד, לא תחזור. הפעם אין עוד ענקים כשמיר, ארנס, דוד לוי ושרון. הפעם יהיו מחנות, מחנות של דרדסים פוליטיים ואילו סער מקווה שבמצב הזה הוא יהיה הענק היחיד בשטח.
                             זה לא לצ – מן, זה לץ – אגו"י
     בקדנציה הראשונה של הפרלמנט הישראלי – מיד לאחר הקמת המדינה, הייתה אגו"י חלק מה"חזית הדתית" לה היו שותפים גם שני פלגי מפלגת ה"מזרחי" ו"הפועל המזרחי" וגם פא"י ("פועלי אגודת ישראל"). לאגו"י היה גם שר בממשלותיו של בן גוריון – בקדנציה הראשונה הזו. שמו של השר היה הרב יצחק מאיר לוין, חסיד חסידות גור וגיסו של האדמו"ר מגור דאז, ה"בית ישראל". זו הייתה הקדנציה שבה גם החלו הסיפורים על גניבת ילדי תימן והמזרח. המשרד שהפך לחשוד החשודים, מבין שאר משרדי הממשלה, בגניבת הילדים הללו היה משרד הסעד, שטיפל באימוצי הילדים שנעלמו. וזה היה גם המשרד שעליו הופקד הרב לוין, והיה בבעלות אגו"י. בבחירות השניות לפרלמנט הישראלי פורקה ה"חזית הדתית" וגדולי ישראל דאז – ה"חזו"ן אי"ש" וה"רב מבריסק" איימו לנער את חוצנם מאגו"י אם החזית הזו תוקם שוב ואם אגו"י תקבל לעצמה תפקיד של שר, ואף דרשו שלא להיכנס לקואליציה כלשהי. סירחון גניבת ילדי תימן והמזרח הגיע לאפם של חלקי היהדות החרדית שיצאו חוצץ בעניין "גונב איש ומכרו" ולא השתתפו בבחירות לפרלמנט הישראלי כמו חסידויות סאטמר, חב"ד והגוף של ה"עדה החרדית". מתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים ועד שנת 1977 לא הצטרפה עוד אגו"י לשום קואליציה ורק קיבלה תקציבים ממשלות מפא"י ( ולימים ממפלגת העבודה) תמורת הצבעתה עם הקואליציה בחוק זה או אחר או הצבעתה כנגד הצעות האי אימון. בשנת 1977 נכנסה אגו"י לקואליציה של מנחם בגין מהליכוד, עפ"י הזמנתו של האחרון, אבל מתפקיד השר הם נמנעו בגלל וטו של "מועצת גדולי התורה" של המפלגה. הם קיבלו את וועדת הכספים וגם תפקידי סגני שרים אבל ישיבה בממשלה הייתה מהם והלאה, כדי לא להיות שותפים להחלטות פרובלמטיות מבחינה דתית. לפני מספר שנים מועטות נשבר גם העיקרון הזה.
      הכול החל בבג"ץ של "יש עתיד" נגד ח"כ יעקב נח ליצמן, שהיה סגן שר הבריאות, וקבלו על כך שלא יתכן שסגן שר יהיה בעל הבית על משרדו ברמת שר. לשם כך כונסה "מועצת גדולי התורה" של אגו"י והסמיכה את ליצמן להפוך לשר. זמן מה אח"כ – משעברו החלטות ממשלה נגד השבת, הפך ליצמן שוב לסגן שר, והפעם בלא כינוס "הגדולים" שלו, כדי לא להיות שותף להחלטות הללו, של הקואליציה בה המשיך לשבת. השבוע אושר שוב ליצמן כשר הבריאות לאחר שנתניהו נאלץ לוותר על תיק הבריאות בגלל ענייניו הפליליים. הפעם ל"עיקרון האגודאי" הזה קוראים: בנימין נתניהו. לשם כך כבר לא צריך לכנס את "מועצת גדולי התורה" אלא מספיק שה"גדול" באמת יחליט לבד בשיטת ה"יו יו". ל"גדול" הזה קוראים יעקב נח ליצמן...
                  הלגיטימציה לבן גביר איננה עוד כהניזם לשמו
    הרב רפי פרץ היה בעברו ה"רב הצבאי הראשי". ככזה הוא היה שייך יותר למערכות הביטחון יותר מאשר לפוליטיקה החופשית ולעסקנות הדתית – לאומית הטריוויאלית. האיש הזה איננו בדיוק בעל "חוט שידרה" פוליטי ומנהיגותי עצמאי. אי לכך זה די מדהים שהאיש החליט להתמזג עם "עוצמה יהודית" ה"כהניסטית", עוד לפני שהעניין עבר במפלגת ה"בית היהודי", ביודעו היטב את ההתנגדות לכך במפלגתו, ועוד לפני שהחלה שוב ההתמזגות הטבעית החדשה – ישנה, עם ה"איחוד הלאומי". אבל לאחר שבית המשפט הישראלי החליט ששלושת הכהניסטים האמיתיים (ברוך מרזל, מיכאל בן ארי ובנצי גופשטיין) לא יוכלו עוד להתמודד משום היותם כהניסטים באמת הרי שבן גביר הוכשר ע"י הממסד המשפטי להיות "לגיטימי", וככזה הוא בעצם כבר איננו כהניסט "דה פאקטו". צעד נוסף – מטעם הממסד הישראלי לתת לגיטימציה לבן גביר, היה הצעד הזה: שהציונות הדתית הטריוויאלית תכיר בו כבשר מבשרה, ועם רב צבאי לשעבר כרפי פרץ אפשר בהחלט לעשות את המחטף הזה ו"לגנוב" עימו את ה"סוס הכהניסטי". וכשבן גביר הוא בעצם "כהניסט ממסדי" הרי שסכנת הכהניזם חלפה כלא הייתה, ושיטת ה"קואפטציה" חוגגת. מעניין שמרזל, בן ארי וגופטיין עדיין שותקים. שמא הם נבוכים מתעלולי הממסד הישראלי שהצליח להתל בהם מתוך תוכם?...  

יום רביעי, 25 בדצמבר 2019

החגים האנטישמיים


             החגים האנטישמים / הרב אליהו קאופמן
       קישוטי "חג המולד הנוצרי וההכנות ל"סילבסטר" הם יריקה של מדינת ישראל בפני קרבנות האנטישמיות הנוצרית. זכותם של הסלאבים לחגוג כמיעוט את חגאותיהם אבל להפכם ל"סיבה למסיבה" של אלה שבפולין, ספרד וצרפת היו קרבנות הנצרות, זו כבר חוצפה אנטישמית. הנצרות וחגיה עומדים בקונפליקט ישיר נגד קיומה של היהדות.
  כמידי שנה בשנה כך גם השנה. שוב עלו קולות הויכוח על החאגות של הנוצרים  - שמקומות ציבוריים בישראל, ובכללן עיריות, נותנים להם ביטוי חיובי ומצטרפים אל אלה ה"חוגגים" אותם. עד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים הרי שהויכוח עלה רק באותו יום הנקרא "הסילבסטר" (ה-1 לינואר בכול שנה, כביכול, תחילת "השנה האזרחית") אבל מאז שנת 1990 עם ההגירה הגדולה של כמעט מיליון סלאבים נוכריים, החל לצוץ גם עניין החגא שאצל הנוצרים נקרא "חג המולד" של יש"ו הנוצרי. הניסיון של הרבה סלאבים ליצור ל"חג המולד" הזה ("כריסמס" בשמו הנוכרי) דמות תמימה של "חג אזרחי", מבריה"מ הקומוניסטית לשעבר, הינה הונאה. ההיסטוריה הרוסית קושרת את הכנסייה הפרוסלאבית הנוצרית מימי הצארה (תרתי משמע...) "קתרינה הגדולה", למדינה הרוסית, וכך ניכסה ה"מדינה האזרחית" את החג הנוצרי כ"אזרחי", ובדרך אגב כעוד סיבה לפוגרומים ולפרעות ביהודים. בריה"מ הקומוניסטית לשעבר המשיכה בחגיגת ה"חג האזרחי" הזה כדי לשוות לפרצופה האנטי דתי גם גישה "ליבראלית" כלפי המוני הנוצרים בתוכה, שהיו רוב רובם של אזרחיה. והיהודים המתבוללים שם כמובן אימצו את ה"חג האזרחי" הזה כמלחכי פנכא.
                                        ה"מנהג הישראלי" הקלוקל
        כותב שורות איננו מאלה שיזעקו כי ב"מדינה יהודית" אין חוגגים חג דתי אחר". זאת אינני עושה גם משום שלכול מיעט דתי יש זכות לחגוג את חגיו בדיוק כפי שאנו עושים זאת בחו"ל, ושנית משום שכותב שורות אלה איננו רואה במדינה הזו "מדינה יהודית". אבל מנגד, אימוץ החאגות הנוצריות אל הלב של הרבה יהודים שחלקם תמימים, חלקם מרוחקים מיהדות וחלקם בכלל מתבוללים, רחוק ממני מאז אני זוכר את עצמי מעורב בכול ויכוח רעיוני כלשהו. כמו שבנמלי התעופה במדינות הנוצריות לא יחגגו לכבוד תיירים בודהיסטים, מוסלמים, ברהמינים או להבדיל יהודים, את חגיהם על סמליהם הגשמיים, כך גם אין סיבה שה"דיוטי פרי" בנמל התעופה הישראלי יעוטר בכול סמלי "חג המולד" הנוצרי. במדינה הזו רוב האזרחים הם יהודים, מיעוט גדול הוא מוסלמי ורק מיעוט קטן ביותר הוא נוצרי. להבדיל משאר החאגות של הנוכרים הרי שהחאגות של הנוצרים הם על בסיס אנטי יהודי ("חג המולד" בו נולד ה"איש ההוא", שהיהודים תלו אותו), "חג הפסחא" החג שבו היהודים מסרו לצליבה את ה"איש ההוא" וה"סילבסטר" שביניהם. ה"סילבסטר" הזה איננו כה תמים בתכניו אלא מדובר ביום השמיני ללידתו של יש"ו, דהיינו ברית המילה שלו, שבו קבעו הנוצרים האנטישמים לעולם את תחילת ה"שנה האזרחית". יתרה מכך, שמו של אותו "סילבסטר" נקרא על שמו של אחד האפיפיורים האנטישמים והאכזרים ביותר. אבל את כול ה"פטריוטים" הציוניים מימין ומשמאל, הדבר כלל לא מעניין. העובדות הללו אינן רלוונטיות כשאוכלים את החזיר וכשמשתכרים יותר חזק מנח ולוט גם יחד עם גויי הארצות הנוצריות. ההתבוללות עם הסלאבים וההתמזגות עם המערב הפרוע הם מעל לכול זהו החלום ה"ישראלי" בהתגשמותו, תרתי משמע. אלה הם אלה המטיפים מוסר כיצד לכבד זכר חללי מלחמות אך כשמדובר בחללי אנטישמיות שלא הזיקו לאיש הרי שזכרם ודמם הופכים למסע של הוללות ופריצות בימי האיד של הטובחים, שהם גם החאגות של הנצרות.
       אני יודע היטב שיטענו כלפי כי מדובר בזכות לגיטימית של אזרחים נוצרים ועל כך אינני חולק. אבל כמו שהאסלאם חוגג את חגיו באופן פרטי, וכך גם הדרוזים, הרי שכול עוד היה מדובר באוכלוסיה הערבית הנוצרית זה היה לגיטימי כי הם חגגו את חגאותיהם בביתם ובסביבתם בלבד. גם למהגרים הסלאבים יש את הזכות לחגוג באופן פרטי את החאגות הללו אבל אין לאיש מהם זכות לקשט ערים שרובן בעלות אוכלוסיה יהודית, בכול האורות המהבהבים הללו, שמזכירים לנו את הימים שהחאגות הללו היו תירוץ לשפיכת הדם היהודי. אין גם לנסות ולערוך קשרים בין חג החנוכה שלנו החג שבו היהדות ניצלה מכיליון רוחני והדליקה את נרותיה הרוחניים, לאורות המשטמה הללו, שהדליקו הפורעים באותם "חגי המולד", ימי ה"סילבסטר" ובימי ה"פסחא", כשהם הביאו ומביאים לכנסיות שלהם ביצים צבועות באדום, זכר לצליבת יש"ו וזכר ל"דם הפסח" שבו יהודים מכינים את את מצותיהם מדמם של נערים נוצרים. אין שום סיבה שבעולם שאת הסמלים הללו אנחנו נחויב לראות בתל אביב, בירושלים, בבת ים, בנתניה ובשאר ערי הארץ, שהיהודים הם רוב רובן.
                                   ההדלקות העולמיות בחג החנוכה
         ישנם לא מעטים המעלים את הטענה שכמו שבמדינות העולם מדליקים חנוכיות במקומות ציבור הרי שכך אפשר להניח את עצי האשוח של הנוצרים במרכזים הישראליים. אז קבלו לכך שתי תשובות. 1) באמת שהנחת החנוכיות במרכזים לא יהודיים במדינות העולם איננה הלכה של חג החנוכה שלנו אלא ש"פרסום הניסא" הוא בבתי ישראל בלבד. הפרסומים ההמוניים של החנוכיות בנכר הוא היה ממנהגו של האדמו"ר האחרון מחב"ד, שראה את עצמו כמשיח והצעד הזה, של הדלקת חנוכיות בנכר, היה חלק ממסעו להכרת העולם בו בעתיד, כמשיח. לא מעט אנטישמיות הגעה מהעניין הזה ולמשל במדינת מולדביה העצמאית לפני מספר שנים, הושחתה חנוכיית חב"ד בפארק הציבורי, בבירה קישינוב, ובעקבות כך עלה שם גל אנטישמי. 2) חג החנוכה שלנו איננו חג שבו היהודים התירו בו את דמם של האחרים כמו שעשו זאת הנוצרים ביהודים, בחאגות ה"כריסמס" וה"סילבסטר" שלהם. אם ביוון יתנגדו בעתיד להצבת חנוכיות במקומות ציבוריים במדינה הזו, אזי, אבין היטב את הרשויות היווניות, וגם שם מעולם לא התירו החשמונאים את דמו של כול יווני לרציחה.
                          מאמר מלפני 31 שנה, בהוויה ובמראה שונה
    לסיום ברצוני להביא מאמר שהיה בחודש ינואר, בשנת 1988, מאמר המערכת של עיתוני הפרטי דאז "זרקור" שמו (ללא קשר לעיתון הדתי ששמו היה זהה). זה היה מקומון אזורי באזור של בקעת אונו ובישובים יהוד, אור יהודה, בית דגן, ראש העין, קרית אונו קיראון, גני תיקווה, נווה מונסון וסביון. כותב המאמר הוא כותב המאמר הנוכחי אבל בימים שלא שמרתי מצוות, ואף זוהיתי כאיש שמאל ציוני. זה היה רק שנתיים לפני בוא ההגירה הסלאבית, כשאנשים חילוניים מהשמאל לא היו ברובם אנטי דתיים ופרו כול דת אחרת במסגרת הסיסמא העכשווית: "רק לא יהדות". המאמר דאז הוא כנגד חגיגות ה"סילבסטר", בימים שאף אחד עוד לא חלם שיהודים "יחגגו" גם את הכריסמס" במקומות הציבוריים במדינת ישראל. ולהן המאמר:
                                   "חג אנטישמי במדינת ישראל"
    זהו זה. רבים גמרו לחגוג את החג האנטישמי ביותר, במדינת ישראל. אינני מאחל לכם, קוראים יקרים שנה טובה. את זה איחלתי ואמשיך לאחל בראש השנה שלנו, אם תרצו אפילו בראש השנה המוסלמי, הבודהיסטי, הברהמיני ועוד מיני כתות אחרות.
     נכון,  אין לי ברירה אני חייב לנהוג עפ"י לוח שנה "אזרחי", שהוא למעשה לוח שנה דתי לכול דבר לוח שנה נוצרי המתחיל בהולדתו של אותו סילבסטר נוצרי, ולדעת אחרים עפ"י הולדתו של ישו. אך מנגד, אין לי גם סיבה מיוחדת לחגוג ביום זה.
     יתרה מכך, הנצרות באשר הינה, סמליה הדתיים שהכפייה הכנסייתית הפכום ל"אזרחים" הינה אנטישמית ביסודה. להבדיל מהאסלאם או מדתות אחרות, הרי שהנצרות נולדה במהותה כאנטי יהודית. ביום הולדתו של ישו,מאמין כול נוצרי שהיהודים הם אלה שרצחוהו, שיש להשפיל את היהודים כדי שילמדו שאר העמים מה דינם של כופרים ומעל לכול הרי שכול נוצרי הגון רואה ביום הולדתו של ישו את ביטולה של האמונה היהודית.
        אין ספק שהסממנים הנ"ל הינם מעבר להיותם אנטישמיים גם גזעניים. הנצרות הינה הדת היחידה הרואה בעצם הקמתה את ביזיונה של דת אחרת ואומה אחרת. רק איטלקי, רוסי וגרמני אתאיסטים, שהשתחררו מאמונת הנצרות יוכלו גם להשתחרר מתפיסת העולם הגזענית שהחלה באותו יום שהמוני ישראל יוצאים לחגוג בחוצות ת"א יפו, חיפה ואפילו ירושלים.
        העם היהודי סבל רבות, במשך אלפי שנות גלותו מאותו יום שבו נולד הממזר ישו, שלעת רבים מהחוקרים אף לא היה ולא נברא.
        יוסף בן מתתיהו, גדול ההיסטוריונים היהודים בפרט והעולמיים בכלל, לא הזכיר בכתביו הרבים והמפורטים של אותה תקופה, אדם בשם ישוע, שחי בנצרת או בבית לחם. הדבר מפתיע משום שאילו קיים היה אדם בשם זה, ואשר אמנם היה איש שלום ואנטי קנאי הרי שבן מתתיהו היה שמח להדגישו כפי שעשה בסיפור יוחנן המטביל ושאר משיחי
השקר המפורטים בכתביו.
        אותם יפי נפש ישראלים אשר מחרימים את חגי ישראל עקב היותם חגים דתיים ואשר מוקיעים את ה"חזרה בתשובה", הרי שהם חוגגים בטוב טעם ובשמחה את ה"סילבסטר", או נוסעים לרומניה, גרמניה וצרפת לחגוג את חג המולד. אליהם מצטרפים גם "אנשים לאומיים", אשר במשך כול ימות השנה הינם טריטוריאליסטים שרוח הפטריוטיות הישראלית והאנטי ערבית מפעמת בכול נימי נפשם.
    יתכן מאוד שהסכסוך הפוליטי, העקוב מדם עם המוסלמים הערבים הינו חריף דיו לגבי ישראלי באשר הוא, אך עדיין רחוקה הרגשת השנאה מצידו כלפי יהודי כפי ש"ידיד" נוצרי ישנא כול מונח יהודי באשר הוא.
      יהודי ספרד ברחו מארצות הנצרות אל האימפריה הע'ותמנית – המוסלמית בתחילת העת החדשה, יהודי ערב חיו בקרב העירקים, המרוקאים והתימנים בצורה מכובדת יותר מאשר חיו יהודי אירופה בקרב כול אותם נוצרים אורתודוכסים, פרוטסטנטים ובמיוחד קתולים.
      לכן, לסיום, מעבר לדברי התוכחה על החגיגות הישראליות בחג אנטישמי לשמו, הרי שברצוני רק להזכיר שבכול מקום ומקום בעולם המערבי, בו חיים מאמינים נוצרים, הרי שהיהודי נשאר לגביהם באותו סטריאוטיפ של "נצלן", "שותה הדם", "זה שרצח את ישו", או פשוט סתם "סוחר פרזיט". גם אם דברי העוקץ האנטישמיים כ"אתם היהודים" או "תכונה יהודית" נאמרים בנועם ובחיוך בגרמניה, שוויץ ורומניה, הרי שבסיסם האנטישמי לא יעלם גם בעוד אלפי שנים.
        לגבי, כיהודי בפרט וכאדם מתקדם בכלל, הרי שחג המולד והסילבסטר הינם ימי אבל לאומיים על אותם קרבנות שווא שדמם נישפך בין פוגרום לפוגרום, בין פסח לפסחא ובין מסע צלב אחד למשנהו.     
        
 

יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

מותו של הימין הקיצוני


           מותו של הימין הקיצוני / הרב אליהו קאופמן
      מותה של ח"כ וסגנית השר לשעבר – גאולה כהן, היה בעצם המוות האחרון של מי שמעולם לא שינתה את עמדותיה מ"כוח המציאות". השאלה היא מה היה קורה אילו כול אנשי הימין והשמאל היו נוהגים כמותה ?...
       ח"כ לשעבר גאולה כהן ע"ה, הייתה אחרונת אנשי הימין הקיצוני באמת, שעוד שרדו עלי אדמות. נפתלי בנט, איילת שקד ואפילו הרב חיים דרוקמן הם "אנשי מרכז" לעומתה. אפילו ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, מיכאל בן ארי ובמיוחד איתמר בן גביר נחשבים כיום "פשרנים" מדי לעומתה. ובוודאי שכך הוא גם לגבי בנה השר צחי הנגבי. בית המשפט העליון לא היה מהסס – כיום, לפוסלה מלרוץ לפרלמנט הישראלי. הרבה מחמאות וסופרלטיבים היא קיבלה עוד בחייה ובוודאי שבמותה, גם מיריביה הקיצוניים ביותר. היא הייתה כול כך עקרונית וקיצונית שספק אם בשמאל האנטי הציוני ואפילו האנטי ציוני נמצא איש קיצוני ועקרוני כמותה, שיוכל לאזן את התמונה. אבל אם נרד לרמת ההיגיון נגלה שאוי לנו אם רוב אנשי הימין היו מתנהגים כמותה, וכך גם לגבי אנשי השמאל. אחת כמו גאולה כהן טוב שהייתה זאבה בודדה, שאחרת מי יודע כמה דם היה נשפך אילו היו כמותה כול אנשי הימין, ומנגד גם אנשי השמאל.
                                                 מצרים כמשל
       יציאתה נגד הסכם השלום עם מצרים היה קול קורא במדבר וטוב שהיה כזה. מצרים – עם ה"שלום הקר", הייתה והינה נכס פוליטי בתוך העולם הערבי ונגד העולם הפלשתינאי, עבור ישראל. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היד המושטת לשלום של סאדאת - ולימים מוברק, הייתה מושבת ריקם ע"י הליכוד לדורותיו. אמנם יחסי ישראל – מצרים אינם בדיוק האידיליה ששררה, עוד לפני הקמת אירופה המאוחדת, בין הולנד לבלגיה, אבל מעבר לחיסכון בדם הקרבנות ומעבר להעברת המנהיגה הערבית האנטי ישראלית לצד השני, הרי שכול ההסכמים שמתחת לשולחן הישראלי – ערבי לא היו קמים מעולם, ובוודאי שישראל הייתה גולשת לתחתית אימים שלא הייתה מאפשרת לה כול קידום העלאת רמתה הכלכלית והחברתית. אבל למזלנו הרב, מבגין דרך שמיר ועד שרון ונתניהו, הבינו מנהיגי הימין הישראלי שהתאבדות איננה דרך חיים פוליטית.
                                                   וגם בשמאל...
        כמו שמנהיגי הימין התפשרו עם המציאות הפוליטית כך עשו גם בשמאל. את האינתיפאדה הראשונה דיכא איש השמאל יצחק רבין ואילו מר"צ ישבה פעמיים בממשלות שהמשיכו בהתנחלויותיהן. ברק היה הדמות הפעילה נגד האינתיפאדה השנייה ואפילו ה"רשימה הערבית המשותפת" של היום מוכנה לשבת בממשלת גנץ העתידית, אם באמת יקראו לה לעשות כך. תארו לכם שאנשי השמאל הו מקיימים את מדיניותם התיאורטית ללא פשרות – כמו שגב' כהן חפצה מהימין, הרי שמלחמת האזרחים הייתה מזמן כבר איתנו.
                                                פרשת הדרוזים
        אבל לגב' הזו הייתה מגרעת נוספת. היא הייתה לאומנית שלא לצורך כלפי אלה שהקיזו ומקיזים את דמם למען העם היהודי: כלפי הדרוזים. כשהוקמה מפלגת "התחייה" ובתוכה התמזגה תנועת "צומת" של סגן רוה"מ לשעבר, רפאל איתן, הרי שגב' כהן הייתה היחידה מבין ראשי "התחייה" שסירבה בתחילה לקבל את המצטרפים הפוליטיים הדרוזיים של רפאל איתן, למפלגה המאוחדת, משום מוצאם. לאיתן עצמו – לא יהודי ממוצא רוסי, היא לא התנגדה, וכך היא גם לא התנגדה לשאר הלא יהודים האירופאים שהצטרפו למפלגתה, אבל לדרוזים, לצ'רקסים ולבדויים היא התנגדה, למרות שביניהם היו לא מעט קצינים בכירים לעבר בצבא ובמשטרה.
                                               השתיקה התימנית
       והייתה לה עוד נקודה מעט אפילה. גב' כהן לחמה למען יציאת יהודי בריה"מ לשעבר מעבר ל"מסך הברזל". אבל כשעלתה פרשת גניבת ילדי תימן וההתעמרות ברב עוזי משולם הרי שקולה לא נשמע, למרות היותה בת לאבא יוצא תימן, ואשר מקום הולדתה היה בסמוך ל"כרם התימנים" בתל אביב. פרשת גניבת ילדי תימן והמזרח החלה להדהד עוד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים ואח"כ המשיכה עד לתוך שנות האלפיים, אבל גאולה כהן הייתה רחוקה מלקרוא תגר למעשים שנעשו ושהתגלו ע"י כול ראשי ויוצאי תימן, מכול הקשת הפוליטית. מאחר ובוודאי שהגב' הזו לא הייתה שייכת ל"מפלגות הפועלים" ולמפלגות הדתיות שבצעו את הפשע הזה הרי שעצם שתיקתה בנושא מעורר תהיות רבות.
                                                 המפגש האישי
     את הגב' הזו פגשתי פנים אל פנים רק פעם אחת בחיי. זה היה במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים - היא הייתה ח"כית חדשה בתנועת ה"חירות" שבתנועת גח"ל הימנית, ואנחנו ביקרנו בביתה שברחוב באזל בתל אביב, כחלק ממשלחת של "וועדת החינוך" של "מועצת התלמידים הארצית". הייתי אחד משלושת חברי המשלחת – שבראשה עמד צעיר מ"תיכון חדש" בחולון, בשם עוזי כהן. האחרון היה איש ימין אבל אנטי דתי מאוד (הוא הקדים בשנים רבות את הגל של רון קובי, כרמל שמה – הכהן, איווט ליברמן ודומיהם). אני הייתי ההיפך. הייתי איש שמאל ציוני שגדל בבית ובשכונה מסורתית כרמת אליהו, בראשל"צ. הנושא שעוזי העלה היה הפיכת מקצועות היהדות למקצועות בחירה והסרת למודי החובה של התנ"ך מבתי הספר החילוניים. באופן מוזר מצאתי את עצמי לצידה של הח"כית כהן, בהתנגדותה להוריד את חובת הלימודים בבתי ספר חילוניים ממקצועות היהדות בכלל ומלימוד התנ"ך בפרט. היא לא נקטה בסגנון הדיפלומטי שעד אז פגשנו בפגישותינו עם הח"כים השונים – גם כשהתנגדו לדברינו הם ניסו למצוא נוסחה חלקלקה ופשרנית. היא דיברה מתוך המיית ליבה על הקשר בין היהדות והתנ"ך לכול יהודי כפרט, ולעם ישראל בכלל. עוזי כהן – שהציג עצמו כאיש ימין, קיבל ממנה על הראש ממטרה של כעס על עמדותיו האנטי דתיות ואילו אנוכי, שהצגתי את עצמי כאיש השמאל, הפך לבן בריתה לנושא. להבדיל מח"כים אחרים הא קיבלה אותנו בביתה והכינה לנו משקה חם עם כיבוד קל במו ידיה. היא העדיפה להיפגש עימנו על ספה וכורסא בביתה הצנוע מאשר במשרדי הפרלמנט הישראלי או במעוז משרדי "בית ז'בוטינסקי", מקום מושבם של ראשי תנועת החרות.
       יהיה זכרה ברוך ונשמתה צרורה בצרור החיים. 

יום חמישי, 19 בדצמבר 2019

עניין של תרבות בחירות


בס"ד
                  עניין של "תרבות בחירות" / הרב אליהו קאופמן
    זוהי "תרבות בחירות" אחרת במהותה. הזקנים האומללים – הנגררים על ה"קטטרים" שלהם, לקלפי הסואנת, ומושארים שם ללא רחמים, אינם בנמצא מבורנמות שבדרום ועד לצפון סקוטלנד. אין שם "יום שבתון" מיותר ולא תראו שם את לכלוכי מודעות התעמולה וההסתה האלימה, ואילו בשווקים נעדרים כליל מסיתי הממסד והאופוזיציה. הכול רגוע וג'נטלמני. ממש דמוקרטיה במיטבה, הנעדרת זיופים ואלימות או הצבעת מתים.
      חזרתי זה עתה מבריטניה הגדולה. ביום הבחירות שם (יום חמישי ה-12 בדצמבר 2019) שהיתי בעיר מנצ'סטר. זוהי אחת מארבעת הערים הגדולות באנגליה, ומששת הערים הגדולות בבריטניה הגדולה. זוהי עיר תעשייתית עם למעלה משלושה מיליון תושבים, ואולי אף יותר. בשנים האחרונות נוספו אל אוכלוסייתה האנגלית גם מאות אלפי מהגרים שחורים מקומיים (בעיקר מלונדון הבירה הבריטית היקרה), אך במיוחד גם מחוץ לממלכה הבריטית, כמו מוסלמים, הינדים, אנשי המזרח הרחוק ואפילו היהודים החרדים שלנו, מישראל הרחוקה. מערכת הבחירות בבריטניה הייתה – ממש כמו בישראל, שלא בזמנה, אלא הוקדמה בשל עניין היציאה הבריטית מהאיחוד האירופאי. אבל זו לא הייתה גולת הבחירות היחידה. בשנים האחרונות מקצצים אנשי הקואליציה השמרנית של בריטניה במענקי הסיוע הסוציאלי לאוכלוסייה הענייה, ובמיוחד למהגרים. הסיוע הסוציאלי – הבריטי, אפילו בעידן השמרנים, עדיין נמצא שם מעל להטבות הסוציאליות של מדינות "סוציאל דמוקרטיות" ו"סוציאליסטיות". זהו סיוע במתן שכירות ממשלתית לבעלי הכנסה נמוכה ותמיכה כספית לבעלי משפחות ברוכות ילדים, וישנו גם סיוע למימון לימודים והשתלמויות מקצועיות לבעלי יכולות נמוכות. ולצד כול אלה קיימת מערכת בריאות חינם, ואילו התרופות לחולי סכרת מסובסדות במאה אחוזים. אבל השמרנים החלו בקיצוצים מסוימים בעניין שכרי הדירה ומענקים כספיים. קורבין, המועמד הסוציאליסט הרדיקלי של מפלגת ה"לייבור" האופוזיציונית, ניצל את הקיצוצים הללו כתעמולת בחירות טובה נגד השמרנים, וכנגד ראש ממשלת בריטניה, בוריס גו'נסון. זו הייתה צפויה להיות מערכת בחירות מאוד סוערת, המאבק על הלחם ממש. אבל הקור הבריטי נשמר.
                                        מערכת בחירות מנומסת ושקטה
         ביום הבחירות בכלל לא חשתי בבחירות כלשהן. אולי בכמה בתים היה תלוי שלט מנומס המבהיר כי בני הבית הם מתומכי אחת משלושת המפלגות הגדולות ( השמרנים, ה"לייבור" והליבראלים). אבל מבחוץ הכול היה רגוע. החנויות, הבנקים, המרפאות, המפעלים והעסקים שידרו "עסקים כרגיל". "יום שבתון" ? – יוק! וכול זאת במדינה שבה פעם בכמה שבועות נוסף יום שני לצד יום ראשון כ"יום מנוחה" בשם "בנק הולידיי"! אבל יותר מכול התרשמתי כי "תרבות הבחירות" בבריטניה הגדולה באמת, היא תרבות ג'נטלמנית רגועה ושקטה, בטח שאיננה מזכירה איזושהי מערכת בחירות במדינה ששמה "מדינת ישראל". ברחובות מנצ'סטר – ואפילו בלונדון הענקית, לא הסתובבו רכבי בחירות רועשים עת תמונות המועמדים, ובתוכם צעירים רעשניים המקבלים סכומי עתק מופלגים עבור גרירת המצביעים מבתיהם לקלפיות, לפעמים גם בכוח. גם בימים שקדמו ליום הבחירות לא ראיתי ולא שמעתי על מודעות ענק עם תמונות המועמדים – שגם מסיתות נגד היריבים. המראות, של יום הבחירות הישראלי – כיצד זקנים מובאים מבתי באבות ומבתי החולים עם "קטטרים" לגופם, לקלפי, ורק המפלגה היריבה זוכרת להחזירם לאחר ההצבעה, לא היו חלק מהנוף הבריטי המשעמם של יום הבחירות. לא שמעתי שם על כך שהמתים מקרב היהודים החרדים מצביעים אף הם, ומנגד לא שמעתי שסכנת חיים ריחפה על חברי וועדות הקלפי הלבנים בריכוזים המוסלמים.
                                ה"דמוקרטיה היחידה" של המזרח התיכון
         גם בעבר – בלונדון הבירה בעיקר, הייתי עד לבחירות שונות וגם שם היה הכול רגוע ביחס לישראל הרעשנית. בכול המערכות הבריטיות ראשי הממסד והאופוזיציה שומרים על ארשת ג'נטלמנית חסרת מעורבות גסה בנוסח "המגרים מובאים באוטובוסים מיוחדים" וכו'. ראשי השלטון הבריטי – ומתנגדיהם, אינם נראים מתלהמים בדוכני השוק, בימים שלפני יום הבחירות. ראיתי מספיק מערכות בחירות אירופאיות גם בבלגיה, בשוויץ ואפילו ברומניה, אבל זו הישראלית הא מערכת הבחירות הגסה והגועלית ביותר שאי פעם ראיתי וחשתי – החל מזו הממלכתית, דרך זו המוניציפאלית, עבור דרך הבחירות ל"הסתדרות העובדים הכללית" ועד לבחירת וועד המושב הקטן ביותר. ישראל דומה ל"מדינות הבננה" של דרום אמריקה המפגרת או לגרועות והגסות שבמדינות חבר העמים לשעבר כמו מולדביה, אוקראינה ורוסיה. אלימות, זיופים וטרור – ביום נופש – חופש, הם סימן ההיכר והשוני בין "תרבות הבחירות" של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", לבין "תרבות בחירות" אמיתית ואירו – אמריקאית.