היונה והמנוח

בס"ד

                   היונה והמנוח / הרב אליהו קאופמן

       אינני שמח לשום איד של איש זה או אחר שנשלח לכלא. כלא איננו מקום חיובי, ובמיוחד לא לכאלה שחשבו את עצמם ל"שועי עולם" עד שפסקו להם להכיר גם את ה"תחתית של החבית". וכך אני גם לא שמח לאידו של הרב יונה מצגר, שלאחר עשר שנים במעמד רשמי

גבוה – שהוא לא חלם עליהן בחלומותיו הוורודים ביותר, הרי שעכשיו יאלץ ליפול לבירא עמיקא (שגם לה הוא לא ציפה, בחלומותיו השחורים ביותר...). את החשבון שלו עם עצמו יצטרך מצגר כבר לעשות לבד אבל יותר משהוא יצטרך לעשות זאת עם עצמו הרי שראשי עולם התורה, וכל רב ועסקן ירא שמים, יצטרכו לעשות בקול רעם גדול. את הטענה כי ה"כתובת לא הייתה רשומה על הקיר" הרי שאף אחד לא יוכל לטעון, ואם יטענו הרי ששקר בפיהם. כותב שורות אלה ואחרים שכמותו – יחד עם חלק מהתקשורת, ובראשה עיתון "מעריב", זעקו את הזעקה הזו אבל מצגר המשיך לכהן כ"רב ראשי" ולהיות מוזמן להכנסות ספרי תורה כשרבים ולא טובים שרו לו "ימים על ימי מלך תןוסיף". הוא לא רק זכה לגיבוי דתי וחרדי אלא גם לגיבוי של ראשי העולם החילוני, ובראשם אותם אנשי שמאל הנלחמים על "הפרדת הדת מהמדינה". אבל מצגר הוא רק קצה קרחון שהחל לצוץ משנת 1993 ואילך.

     הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא היו ה"רבנים הראשיים" האחרונים ב"רבנות הראשית לישראל" שעימם הויכוח היה דתי ורעיוני. אח"כ הגיע המבול. את הרב ישראל מאיר לאו האשימו בהתנהגות שאיננה הולמת רב, ועוד בעניינים ש"בינו לבינה". גם סכומי הכסף שקיבל עבור כל חתונה עוררו כעס. הרב בקשי דורון נתפס בעדות שקר בבית המשפט ובהנפקת אישורי "רבנות" למי שבכלל לא קיימו מצוות. הרב עמר הואשם בהכוונת הפעלת האלימות של נכרים נגד מחזרה של ביתו ואילו הרבנים דוד לאו ויצחק יוסף רחוקים מלהיות המשך לדמויות על כהגר"ע יוסף, הרב יצחק ניסים, הרב הרצוג וכמובן הראי"ה קוק ואחרים שכיהנו בתפקיד הזה עד שנת 1993. אבל, מצגר היה ה"תחתית של החבית", הן בעניין התורה וקיום המצוות והן בעניין נקיות כפיו.

      העסקונה החילונית צריכה אמנם לכסות את פנייה מבושה כשהיא מדברת על "ניקיון כפיים" ו"ערכי מוסר", ומנגד כולם, מימין ומשמאל, אפשרו ומאפשרים לאנשי ה"רבנות הראשית" לעבור על דתם, אך גם על החוק. אבל עיקר האשמה והתוכחה היא כנגד רבנים "רמי מעלה" מהעולם הדתי לאומי – ובמיוחד החרדי, שממשיכים להזמין את אלה שהרקיבו ושקדח תבשילם, כ"מורי היהדות". בימים שלפני המלחמה העולמית השנייה היו מחרימים אפילו רבנים זוטרים שהפעילו אלימות, רבנים שהתנהגותם המוסרית הייתה לצנינים, רבנים שהנפיקו תעודות רב לכל יושב ברזלים, ובמיוחד רבנים שגנבו וחמסו כספים שיועדו לאלמנות ויתומים. היום הכול בגדר הפקר והפקרות, ואין לשום רב זכות להוכיח אחרים ולדבר בשמה של תורה כשפיו חסום וסכור למול עשבים שוטים שהפכו ל"מורי הלכה" והוא מגבה אותם בפיו.

      לסיום, הריני לציין כי נלחמתי בזמן אותן עשר שנות כהונתו של מצגר כנגדו, ורק המנוח אריה אבנרי ז"ל הושיט לי יד לבדוק את האמת בטענותיי. לצערי הרב הרי שהחמצתי את הערב לכבודו משום שהייתי בחו"ל. רבנים בני זקן ופאות, ועם הרבה "כבוד" מלאכותי, צריכים ללמוד שיעור במלחמה על קידוש השם מאריה אבנרי, שהיה אמנם יהודי חילוני, אך פיו וליבו היו שווים. את תפקיד ה"רב הראשי לישראל" צריך לבטל משום שאין בו עוד "עניין לציבור". זו איננה דעתי בלבד אלא את זאת אמר הרב גורן – עוד "רב ראשי" לשעבר, לאחר בחירתם של הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי דורון ל"רבנים ראשיים", בשנת 1993...

השואה איננה נכס פרטי

בס"ד

           השואה איננה נכס פרטי / הרב אליהו קאופמן

    לא מכבר עלה ח"כ עיסוואי פרג' לדוכן הפרלמנט ו"העז" להשוות בין התהליכים שהביאו לעליית הנאציזם לבין כמה אירועים אקטואליים בישראל ובארה"ב. ביציע הפתוח של הפרלמנט הישראלי ישבו ניצולי שואה ומי שמשום מה פרשה עליהם את חסותה – ח"כ לשעבר, קולט אביטל. משהגיע ח"כ עיסאיי להשוואה בין שנת 1933 בגרמניה לבין הצהרותיהם של דונלד טראמפ בארה"ב ומירי רגב בישראל, מיד איימו ניצולי השואה – בחסות אביטל, לעזוב במחאה את היציע ואילו ח"כ פורר מ"ישראל בתנו" הוצא מהמליאה בגלל הפרעותיו לח"כ עיסאווי. גם הח"כים האחרים לא טמנו את ידם בצלחת, ובראשם ח"כ חיליק בר מה"עבודה" שהיה יו"ר המושב וחרג מסמכותו כיו"ר בהפרעותיו לח"כ עיסאוויי. הסוף היה שח"כ עיסאויי ניסה לפייס את הח"כים בהסבירו שמחשש הגזענות שמתגבר על הערבים בישראל אמר את מה שאמר. אבל הרבה טעם מר נותר מכל חרפת העליהום כנגד ח"כ עיסוואי.

    השואה הייתה אירוע מר ונמהר ויש ללמוד את הסיבות לכך מכל מגוון האפשרויות האפשרי ולא רק מכיוון "ממלכתי" – ציוני שניכפה ע"י בעלי עמדות מסוימות ומשתיק את האחרים. כמו שלחיליק בר – שמשפחתו לא עברה את השואה, יש זכות לגבש עמדה על הגורמים לשואה המרה כך גם יש לח"כ עיסאווי, ולכל ערבי במדינת ישראל, את הזכות לאנלוגיות והסברים על מה שאירע בשואה המרה, שבה נרצחו גם בני עמים אחרים, ובראשם הצוענים. כפי שלחכ"י הימין – שמשפחותיהם לא עברו את השואה, מותר להסיק ממנה מסקנות לאומניות וחילוניות כך היה מותר גם לגר"ע יוסף לומר את הנקודה הדתית שבעטייה נפלה עלינו השואה המרה. כפי שמותר ללאומנים מהימין – אך גם מהמרכז הציוני, להאשים את כל העולם בשואה המרה כך מותר גם לחרדים להאשים גם את התנועה הציונית כגורם מסייע לאותה שואה. מי שישקר בעניין זה יש להביאו לדין, אבל לומר עובדות מציאות לא אהודות מותר לכל אחד לאומרן.

     השואה איננה נכס חילוני – ציוני. בשואה המרה נרצחו יראים ושלמים שמותר לצאיצאיהם לציינה גם בימים אחרים ועם תכנים יהודיים, ולאוו דווקא נכרים. מותר לכל מיעוט לאומי, ובכלל זה גם לערבים הפלשתינאים בגבולותינו,  לפחוד מכל גזענות שעלולה להביא שואה דומה, חס ושלום, גם עליהם. מפקדת השואה הייתה במדינה המשגשגת ביותר באירופה, ומבצעי הרצח היו ה"משכילים" ביותר מבין עמי העולם. לבר, פורר, חזן ואביטל אין מונופול על זיכרון השואה ועל הסיבות לבואה. ולסיום אביא סיפור מימי קדם המלחמה העולמית שיוכיח כי השמדה ורצח עם מתחילים במילים גזעניות "הגיוניות" בפרלמנט אירופאי "מתקדם".

      בשנת 1936, כאשר היטלר ימ"ש הפך את המפלגה הנאצית לבלעדית בשלטון הגרמני, הרי שהתרחש מהפך הפוך במדינת הגבול הגרמני, בצרפת. ביוני 1936 עלתה לשלטון בצרפת ה"חזית העממית" של הסוציאליסטים והקומוניסטים ובראשם ראש הממשלה היהודי ליאון בלום. בישיבת הפרלמנט הראשונה, לאחר המהפך (ב-6 ליוני 1936), קם חבר פרלמנט צרפתי בשם קוסמייה דיה, ובאופן "דמוקראטי" – אך גם גזעני, טען כלפי ליאון בלום כי כיהודי אסור לו להיות ראש ממשלה של רוב צרפתי. מספר שנים בלבד אח"כ הפך אותו פרלמנטר ל"שר הממונה על ענייני היהודים" בממשלת וישי, ועמד בראש שליחתם של יהודי צרפת למשרפות...

     הכול בסה"כ התחיל מהתנגדות "דמוקראטית" לשלטון של בן מיעוט על רוב האומה הצרפתית... 

מחלל שם שמים בפרהסיה

בס"ד

            מחלל שם שמים בפרהסיה / הרב אליהו קאופמן

 זכותו של כל יהודי לבחור לו את דרכו הרעיונית וגם להביע אותה בגלוי ולעיני כול. זכותו של כול אחד ואחת לשנות את אורח חייו ולהגן על דרכו החדשה בפרהסיה. מי שחושב שהיהדות כובלת איש, איש באזיקיו לדרך כפויה הרי שהוא טועה. לא לחינם נאמר ע"י חכמנו כי "בדרך שאדם רוצה ליילך מוליכים אותו". גם בשמים קיימת הסכמה לבחירתו של היהודי תוך לקיחת הסיכונים של תוצאות הדרך שבחר, אבל לבחור את דרכו רשאי כל אחד ואחד. הבעיה איננה הבחירה אלא הצביעות, ולזה יקרא ביהדות : חילול השם.

      לא לחינם הטביעו חז"ל את הפתגם המריע כי חילול השם הינו של "מי שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס". בהבנת פסוק זה לא צריך לנדוד למרחקים עצומים. יהודי הלבוש בצלם חרדי וחובש לראשו כיפה אך מופיע בכל בימות הסחי וניבולי הפה הוא הדוגמא למה שחז"ל המשילו, ולימים נאמר שאין עבירה גדולה שנעשית מזו ששמה חילול ה'. חילול ה' הוא המצב שבפרהסיה מוכיח אדם בחזות תורתית כי כל מאוייו הם לא רק גשמיים אלא טמונים בקרקעית הסחי והעבירה. והליצנות היא המראה הקודרת ביותר של עוברי עבירת חילול ה'. לא במקרה פותח ספר תהילים – שחובר בידי דוד מלך ישראל, ב"אשרי האיש". בתחילה זה "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ואח"כ זה ממשיך ב"אשרי האיש אשר לא עמד בדרך חטאים" ולבסוף ה"אשרי" הגדול מבין השלושה הוא כאשר האיש לא ישב במושב לצים. והכול משום שעצת רשעים עוד אפשר להפר ומדרך חטאים עוד אפשר להוריד את היהודי, אבל כשהוא יושב נינוח במושב לצים, אזי, כבר לא תועיל לו שום ביקורת והסבר כי הוא יהפוך הכול לשחוק ולעג. הליצנות היא הקליפה הקשה ביותר של האדם, כי מאחוריה אין יותר שכל ורגש אלא גיחוך שדוחה את הבינה והתחושה מחוץ להחלטה האנושית. יהודים חרדים – הלבושים בבגדי היהדות, ואשר הפכו את היהדות ואת חיי התורה ל"סאטירה" ומתארחים במאורות השחוק והלעג לאלוקי ישראל, הם הדרגה הנמוכה ביותר של חילול ה'. הליצן קובי אריאלי הוא בימינו גדול מחללי ה', והעובדה שאיש מרבני הדור אינו מנסה לצאת נגד האיש הזה ונגד שאר חבריו הא דוגמא לכך שדורנו נמצא בתחתית המשל המקראי של ספר "שופטים", שבו נאמר "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". כלומר, כל אחד עושה את מה שהוא רואה בעיניו כישר, גם אם זה בעצם הדבר הכי עקום ביהדות.

   לא אכנס כאן לדיון על מהות הסטירה ועל הזכות של כל סאטיריקאי לפעול ללא "קוים אדומים", גם אם אלה פוגעים ברגשות רוב רובו של הציבור. הפעם הויכוח שלי איננו עם אותם אתאיסטים שמנצלים במה וערוץ אנטי דתי כדי לפגוע ברגשות רוב רובו של הציבור היהודי. הויכוח שלי הפעם איננו עם אלה שניבול הפה ותרבות השוק והסחי הפכו להם לדגל תרבותי שאותו הם רוצים לכפות על רובו של העם היושב בציון. הבעיה שלי היא עם יהודי הלבוש כחרדי והיושב עם מנבלי פיות ומשמיעי גסויות ומתבדח עימם גם על היהדות שאותה אמורים לפחות בגדיו וזקנו לייצג. ולאיש הזה- קובי אריאלי שמו, אין גבול של בושה כאשר הוא שומע מחבורת "גב האומה" – בערוץ הטלויזיה ששם את דגלו להוקיע את תורת ישראל, כיצד חבריו, ובמיוחד חברותיו ל"פאנל", שמים לשחוק וללעג כל דבר היקר ליהדות, בתוספת של ניבולי פה וגסויות כאלה שבשום רשת שידור אחרת בעולם לא היו נותנים לזוהמה הזו לעבור בשידור חי או מת. ועם הכיפה השחורה שלו ועם זקנו השחור – מאפיר הרי שאריאלי איננו מתבלבל אלא שהוא שופך עימם קיטונות של ליצנות, גם כשמדובר בלעג לילודה יהודית ולכל עניין חיי האישות, ובלשון הגסה והבהמית ביותר.

    הסיבה המרכזית שהתורה (בספר "שמות" ואח"כ בספר "דברים") יוצאת בשצף קצף ומבליטה את עמלק כהעם המוקצה ביותר ע"י הקב"ה היא בעצם היותו של עמלק העם הראשון ש"קרר" את מי האמבט של הקב"ה וקפץ לאמבט הזה כדי להילחם בישראל ולנסות לפגוע בקב"ה, שישראל הוא עם בחירתו. אמנם עמלק נכשל באותו ניסיון מדברי והוכה ע"י יהושע בן נון אך הוא "קרר" את מי המרד עבור שאר העמים ונתן להם תקווה לקפוץ אף הם למימי המרד בהשם, ולנסות להכות בישראל כדי להוכיח את נמיכותו של עם השם. וכך גם קובי אריאלי. עד שהלץ המתלוצץ הזה לא הופיע על אקרן הטלויזיה – בתוכניות ההומור נגד היהדות, הרי שאיש מבין חובשי הכיפות לא חלם להתמזג עם ליצני הדור, ועוד לסייע להם לספק בדיחות על תורתנו הקדושה ועל אבותינו ואימהותנו הקדושות. אבל אריאלי "קרר" לכל "שבבניק" וקל דעת, מפליטי הפליטים של היהדות החרדית, את אמבט הליצנות ונתן לכל זב ומצורע – בבגדי שחור ולבן, את ההיתר להפוך ערב של ליצנות ל"שיעור ביהדות".

      אריאלי יושב שוב ושוב – במסגרת "גב האומה", עם הקיצוניים שבאויבי היהדות ומספק להם לגיטימציה לעלוז ולשחוק על ערכי אבותיו, והכול כמובן תמורת פרסום ו"ליטרת הבשר". האיש הזה – שהפך את היהדות לליצנות, רק כדי לנסוק כלכלית, שומע את דברי הבלע האפיקורסים של אלה שמתגאים שהם נושאי דגל המלחמה בקב"ה, וצוחק עימם מלוא פיו מהלצותיהם האנטי דתיות ומהאפיקורסיות המושמעות לקהל הצופים בלשון המזוהמת ביותר ובגסות רוח שאין לה רע, ושימי תוכנית הסטירה ההיסטורית, "ניקוי ראש", היו ימים "פוריטנים", "שמרניים" ונקיים לעומתה.

     אם אריאלי עדיין לא שכח משהו מתלמודו הישיבתי בעבר הרי שהוא יודע היטב כי מוצאי שבת קודש הוא הפתח להמשך השפע של השבת לכל השבוע שבא עלינו לטובה. והנה, מידי מוצאי שבת זו ו/או אחרת מופיע אריאלי בחברת חבריו האנטי דתיים ו"משפיע שפע" של גסות פה ורוח לכל עם ישראל. את ה"סעודה הרביעית" של מוצש"ק החליף הלה במטר של האזנה וסיוע לניבולי פה, ואילו את דוד המלך החליף הלה באפיקורוס המתלהם ששמו ליאור שליין, ושדוגמת חייו של האחרון היא בדיוק האנטי תזה היהודית לחיי תורה ומשפחה בריאים. תמהני כיצד יש לו – לקובי אריאלי, את העוז אח"כ לברך את בני ביתו ב"שבוע טוב"...

    אריאלי מנסה למכור את ליצנותו המסחרית ב"ציזבט" הנדוש כי הוא ה"דבק" שבין החילוניים לדתיים. אם באמת הוא סבור שהחרדיות האותנטית איננה מתאימה לחברה הישראלית החדשה, שאיתה, כביכול, כרת ברית הרי שזו צריכה להיות גם "ברית דמים". ואם כך, מדוע אריאלי איננו יוצא למילואים חודשיים מידי שנה בשנה, ואילו את בניו ובנותיו הוא בוודאי לא ישלח לצבא שבו הוא מנגח (בהומור כמובן...) את היהדות החרדית?

      אבל, כמו שכתבתי בתחילה הרי שהבעיה איננה רק אריאלי אלא במיוחד "גדולי ומאורי הדור". רק לפני כשלושים שנה לא היה מעז פרחח חרדי לעשות צחוק ממנהגי ומורשת ישראל. רבנות תקיפה הייתה מעמידה אותו על מקומו ומאלצת אותו לבחור בין "והיה מחנך טהור" לבין שליחתו "מחוץ למחנה". אבל בימינו אלה הפכה התקשורת החרדית לעיסה דביקה של הנהגה צפון קוריאנית עם הנפקת אפיקורסות בעלת כיסוי ראש, ואילו ה"גאונים" וה"צדיקים" הפכו ל"חותמות הגומי" של לבלרי העיתונות החרדית – הצפון קוריאנית.

      זו זכותו של אריאלי לעשות צחוק מכל מה שלמד וגם ממה שפעם האמין בו אבל כדי שיפסיק את חילול השם שלו ויהפכהו לקידוש השם הרי שעליו לגשת דחוף לספר הכי קרוב לביתו ולגלח את זקנו ואח"כ פשוט להסיר את כיפתו מעל ראשו עד שבאמת הוא יבין כי עליו לעשות תשובה על מעלליו ועזרתו לאפיקורסים ולגסי רוח.

ירדו מהפסים

בס"ד

                 ירדו מהפסים / הרב אליהו קאופמן

      למי ששכח הריני להזכיר כי ישראל היא מדינה קטנה במזרח התיכון שבמקום לקבוע את קיומה בתורת ה' הרי שהיא קבעה את קיומה בזכות מעצמת על ששמה ארה"ב. את הסגידה לארה"ב קבע דוד בן גוריון – ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא עשה זאת גם על חשבון הכרת הטוב שהייתה צריכה להיות לו למעצמת על אחרת, לברית המועצות לשעבר. גם ההשקפה היהודית הטהורה מורה לעם היהודי לא למרוד באומות העולם, ובמיוחד לא לעשות כך כנגד המעצמה מספר אחת בעולם, עד בוא גואל צדק בע"ה. כך גם נהג רבי יוחנן בן זכאי, שאלמלא מעשיו – לפייס את רומי כנגד מעללי הסיקריקים, מי יודע אם היינו עוד קיימים. אבל מאז השמונה שנים האחרונות מסתבר שהגאווה הציונית – מימין ומשמאל גם יחד, שכחה את מה שההשקפה היהודית מצווה ואת מה שאף המנהיגים הציונים קבעו, ובראשם דוד בן גוריון. במקום להמשיך בקו של אי התגרות בגדולת האומות בדורנו הרי שלא רק שההתגרות החלה לנסוק אלא שהמדינה הקטנה מהמזרח התיכון, הממומנת ע"י ארה"ב, החלה גם להתערב בנעשה בתוך מעצמת העל, כאילו ישראל היא המעצמה ואילו ארה"ב היא מדינת הבת!...

         בטוחני שבמשך למעלה משישים שנה היו לישראל אי אלה טענות נגד ארה"ב למרות ה"ידידות הנפלאה" ששידרו השתיים, כלפי חוץ. אבל אפילו מנהיג לוחם כמו אריאל שרון לא העז לצאת נגד ארה"ב באופן גורף, ובוודאי שלא נגד נשיאה. המקסימום ששרון עשה היה לתבוע עיתון אמריקאי מוביל שכתב נגדו, אבל לקשר בין העיתון להנהגה האמריקאית הוא לא העז. מנגד, הרי שרק גורמי שמאל רדיקליים ביותר וקומוניסטים ישראלים העזו לצאת נגד ארה"ב בביקורת שמאלית. רוב השמאל המרכזי ידע לא למתוח את החוט יותר מדי עם מי שגם הוא הבין שזו מעצמת העל שבחסותה הוא פועל, אף אם ההשקפות הן שונות. אבל עידן ברק אובמה – ובמיוחד עידן דונלד טראמפ, הביא עימו כרסום אדיר בעניין הזה, בישראל. הזבוב הישראלי מדמה לעצמו – מימין ומשמאל, כי כוחו שווה לפיל האמריקאי.

        כבר בקדנציה הראשונה של ברק אובמה החלו אנשי הימין בישראל לרגום אותו בגסות של ביקורת שלילית והרסנית. היותו של אובמה נשיא שחור הביאה זאת עד כדי גזענות, וגם היהדות האמריקאית החלה להפריע לו בנאומיו. השאלה מה יהיה אח"כ – מבחינת האנטישמיות, פשוט נשכחה מחמומי המוח הללו, ויתכן שחלקם אף היו שמחים אם האנטישמיות הייתה גואה בארה"ב, עד כדי עידוד ה"עלייה" לישראל. לקראת הקדנציה השנייה של אובמה כבר העמיד נתניהו את עצמו בראש המתערבים בפוליטיקה האמריקאית ותמך במועמד הרפובליקני בגלוי, דבר שלא העז שום ראש ממשלה ישראלי לעשות בעבר. מסתמא שהייתה כאן תעוזה בלתי אחראית של נתניהו – שגם הפסיד בקרב, ויתכן שבעצם נתניהו (להבדיל משאר ראשי הממשלה בישראל) חש את עצמו יותר אמריקאי מישראלי, כדי להתערב במדינת האם שלו. אבל עם התקרב עידן סיום הקדנציה של אובמה החל גם השמאל – ובראשו התקשורת הישראלית שרובה שמאלית, לחבוט לכיוון השני, נגד דונלד טראמפ.

     ככל שהתקרבו הבחירות כך גם התפצל המחנה הישראלי בתמיכתו הבוטה באחד מהצדדים. הימין הישראלי תמך ללא סייג בטראמפ ו"על הדרך" הכפיש את אובמה היוצא לא מעט משום גזענות, וכך גם ידעו אנשי הימין לסנוט בגברת קלינטון, המועמדת של אובמה. מנגד, הרי שארגוני נשים ושמאל ישראלים החלו לצאת בגלוי נגד טראמפ, ובמיוחד יצאו נגד התבטאויותיו כפי נשים, אך גם כנגד מדיניותו במזה"ת ואהדתו לדת ישראל. סיום הבחירות לא הביא שום רגיעה במלחמה הזו. להיפך, הימין והדתיים בישראל יוצאים מגדרם ורואים בו את ה"משיח" ואילו השמאל – ואפילו המרכז הישראלי, חולמים בקול רם על נפילתו וחובטים בו כאילו היה זה ח"כ אורן חזן מהליכוד. עם ההשקפות הללו ועם המדיניות הפרועה הזו הרי שלא רק שנעודד את האנטישמיות בארה"ב אלא שלבסוף תימאס על ארה"ב, זו של טראמפ וגם זו של אובמה – קלינטון, כל ה"חוצפה הישראלית", עד שיחדיו הם יתאחדו לנגח את ההתערבות של הזבוב הישראלי בהחלטות הפיל האמריקאי, וגם קיני הזבובים היהודים בארה"ב עלולים לסבול בחומרה מכך.

    הגיוני שצד ישראלי, זה או אחר, יהיה יותר או פחות מרוצה מעמדת ארה"ב אך התגובות צריכות להיות מרוסנות. מחד גיסא יש לשנן כי כ"גודל הציפיות כך גודל האכזבות" (ולתזכורת אזכיר את פרשת יחסי הימין ואריאל שרון למשל...) ולהירגע מלתופף על תופי ה"טם – טם" כשטראמפ עובר ואח"כ לשרוק בוז סוחף ולקרא אנטישמי לאובמה, ומאידך גיסא, על השמאל להשלים כי בארה"ב נבחר טראמפ ולא לבזותו, גם אם עדיין יש כנדו אופוזיציה בארה"ב. על השמאל גם להבין כי מסוכן מדי לנהוג בבוז ולא לקבל את תוצאות הבחירות בארה"ב, כפי שהשמאל עושה זאת בישראלי לימין ולנתניהו. טראמפ איננו נתניהו ואילו ארה"ב היא מעצמת על ולא מפלגת הליכוד.

      ההתגרות באומות העולם וההתנהגות האימפולסיבית נגד מעצמת על מעולם לא הועילה לעם ישראל – שתפקידו רוחני ולא גשמי, ומימי המלכים יאשיהו וצדקיהו בבית ראשון דרך מעללי המרד הגדול בבית שני ועד ל"ליל הבדולח" הרי שעמינו שילם בעצמאותו ובמיוחד בדמו על עניין ההתגרות הזו, שבשמה היהודי היא נקרת "לא תעמוד על דם רעך".

    

באוזני אבישי בן חיים

בס"ד

              באזני אבישי בן חיים / הרב אליהו קאופמן

    מסתבר שאריה דרעי נמצא בלחץ אמיתי מחקירת המשטרה וממעצרי אנשי ש"ס שחשודים בסחיטת חבר לשעבר של מועצת עיריית י"ם – מטעם ש"ס, החבר סבן. כל זאת משום שמקורבו התקשורתי ההדוק ביותר של דרעי – אבישי בן חיים מ"ערוץ 10", היה חייב לצאת מהמסכה ה"אובייקטיבית" שלו ולהגן על ש"ס בפרהסיה, כאילו היה דוברה. קרוב לשני עשורים לערך משתדל דרעי להפעיל את ה"בובה" התקשורתית ששמה אבישי בן חיים בשקט "אובייקטיבי" כביכול, ודרכה לסנגר על מעללי ש"ס, ובמיוחד אלה של אריה דרעי. גם בימים שדרעי היה פעיל יותר, כל זאת גם בימים שדרעי היה פעיל – כביכול, פחות וגם לאחר שדרעי חזר רשמית לפוליטיקה שוב. לא לחינם נועדו השניים יחדיו, ולא לחינם מפעיל דרעי – מתוך ייאוש, את בן חיים, כשבן חיים יורה לכל עבר על "אפליה עדתית" ( בימים שאולמרט, הירשנזון ולופוליאנסקי הורשעו בפלילים...) ואף מנסה לפגוע ב"פורום תקנה" של החרדים האשכנזים, לו שותפה גם ש"ס.

     אין לי דבר אישי נגד אבישי בן חיים. זהו אדם חיובי ומקסים, איש מקצוע מעולה אבל מנגד – בהיותו ה"פודל" של דרעי, הוא חייב להיחשף כי תפקידו איננו פוליטי אלא תפקידו היה אמור להיות תקשורתי ואובייקטיבי, ובתור "כתב לענייני חרדים" הוא היה צריך להיות האחרון שיעז להגן על ש"ס במונחים פוליטיים וע"י "שטיפת מוח" אנכרוניסטית. נכון, ישנם עוד לא מעט כתבים ועיתונאים המכניסים – מי יותר ומי פחות, את דעותיהם האישיות למה שאמור להיות "מרקם תקשורתי אובייקטיבי", אבל בן חיים הוא שונה מכולם. הוא איננו עוד עיתונאי שמתוך התקשורת יורה את דעתו האישית, לאחר שהגיע אליה בזכות כישוריו. למרות שבן חיים אף הוא אדם מוכשר לא פחות מהעיתונאים האחרים הרי שכל כולו וכל הופעתו על במת התקשורת היא בעצם בהיותו יציר ה"גולם" של אריה דרעי. ל"מעריב" ההיסטורי – אך במיוחד לערוץ הטלויזיוני ששמו "ערוץ 10", יש את האחריות לביזיון הצפון קוריאני הזה.

       הסיפור החל אי שם באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר אבישי עוד היה כתב אנונימי של מקומון ירושלמי בשם "ירושלים", של העיתון "מעריב". כמו כל כתב מקומי הוא היה חפץ לקפוץ קדימה. ככזה הוא דווקא התדפק על דלתו של לא אחר מאשר אריה דרעי. בשביל בן חיים היה דרעי של אז גיבור עדתי לאומי שמערכת המשפט התלקחה נגדו מ"סיבות עדתיות" כמובן. בן חיים חפץ היה בכול מאודו להגיע לגיבור שלו ולשרתו, כמובן במחיר קפיצה לגובה. עבור דרעי בן חיים התאים לו ככפה ליד. שנים חיפש דרעי עיתונאים שימרקו אותו וימכרו אותו על פי רצונו לציבור הישראלי- ובמיוחד דרך הטלויזיה. לא לחינם הוקם העיתון החדש של ש"ס – "יום ליום" שמו. שם העסיק דרעי עיתונאים חילוניים לא מעטים ולא כדי ללחום מלחמת דת או לייצג את "ישראל השנייה" אלא כדי שהללו, דרך משכורות נאות, יקפיצו אח"כ את דרעי לשמי המרומים של התקשורת הישראלית ולבסוף יביאו לזיכויו בדין. העיתון "מעריב" היה בסיס עיתונאי חשוב למשימה זו ואחד מעיתונאיו הפך גם לעורך ה"יום ליום" הלה, "ביטאונה של ש"ס". לא במקרה נבחרו עיתונאים כאלה מ"מעריב" דווקא, שהרי שמי שפתח לדרעי את "תיבת הפנדורה" שלו היה העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". אבל בכל זאת, דרעי רצה עיתונאי משלו. אחד כזה שמוצאו מעדות המזרח אך כמובן לא חרדי ואפילו לא דתי מדי, אחד כזה שיראה מודרני אבל עם איזה כיפה קטנה למסורת, והעיקר שיהיה נאמנו ומעריצו של דרעי ובעיניים עצומות בלבד. אבישי בן חיים היה עבור דרעי האיש הנכון במקום הנכון.

    אחד מאלה שבן חיים דפק על חלונם היה כותב שורות אלה. בן חיים צלצל אלי שוב ושוב – בהיותי עיתונאי בעיתון החרדי דאז, "יום השישי", וביקש קשר עם דרעי. האחרון ידע אז לעטוף את עצמו ברשת של כאלה שסגרו על הקשר עימו. היו אלה בני ה"גוורדיה האשכנזית" של דרעי ובראשם צביק'ה יעקובסון ויוסי שווינגר. יעקובסון היה אף הוא חולה במחלתו של בן חיים – הערצה עיוורת לדרעי, שלא פעם השפיל את מעריצו לעיני כול. אבל רק כך הפך לימים אותו יעקובסון למזכיר סיעת ש"ס בפרלמנט הישראלי, עד לקדנציה האחרונה ממש, כאשר אשר מדינה החליפו. אי לכך יעצתי אז לאבישי להפנות את נדנודיו לגברת יפה דרעי, רעייתו של אריה דרעי, ובכך לעקוף את ה"גוורדיה האשכנזית" של אריה דרעי, שחלקם היו עיתונאיי החצר שלו, שלא אהבו מתחרים – ועוד מבני עדות המזרח. אלה היו בין השאר צביק'ה יעקובסון ויום טוב רובין. אבישי קיבל ממני בשמחה את מספר הטלפון של הגברת הראשונה ואילו דרעי הבעל כבר ידע לקדם את בן חיים ולהשתמש בו בערמומיות.

     דרעי דחף את בן חיים עמוק וחזק לתוך "מעריב" האגדי וכ"כתב לענייני חרדים" ידע בן חיים להחזיר למטיבו. בן חיים מכר את ש"ס הצייתנית והעבריינית לציבור קוראיו כ"מפלגה מודרנית וציונית", כדי להנמיך את זעם הציבור נגדה, בימים שאישים כטומי לפיד יצאו נגדה בחנית ובכידון. הרב עובדיה תואר כ"מקל" ו"ליבראלי" מול רבני החרדים האשכנזים ה"קיצוניים". בן חיים טיפח את הבלוף של דרעי ושל האקדמיה החילונית, בדבר ה"ספרדי המתון" מול ה"חרדי האשכנזי הקיצוני", למרות שבארצות ערב האמת הייתה הפוכה במלחמת רבני המזרח נגד מחללי השבת היהודים שם. אבישי בן חיים מכר את "שטיפת המוח" הזו, שניסתה להסביר לקהל החילוני שנלחם במושחתי ש"ס, כי עדיף להם מושחתים מש"ס אך מתונים בדתם מאשר "צדיקים" חרדים אשכנזים אך קיצוניים בדתם. משהו כמו הניסיון של לא מעט שמאלנים להגן על שחיתויות אולמרט ושרון רק משום הפיכת השניים ל"מתונים מדינית".

    בעורמה שקטה דאג דרעי לפלס לבן חיים את הדרך לטלויזיה עד שהאחרון הגיע ל"ערוץ 10",  זה היה המקום שעבור דרעי היה חלון הראווה לו ציפה שנים רבות. גם בימים שדרעי היה בגלות פוליטית (רשמית בלבד ...) הוא שמר קשר הדוק עם בן חיים ולא רק שדאג לקידומו אלא הפכו לדוברו הלא רשמי. מנגד בן חיים פעל ב"ערוץ 10" ללא ליאות למכור את החרדים כמשהו מפחיד את משתנה, שכמובן מי אם לא דרעי עומד מאחורי השינוי ה"ליבראלי" הזה. בתמורה קיבל בן חיים רשות בלעדית לראיין את הגר"ע יוסף וב"ערוץ 10" סיפרו כי מבטיו של בן חיים בגר"ע יוסף, בעת אותו ריאיון, היו כשל גבר מאוהב. השאלה הנשאלת היא כיצד "ערוץ 10" – פודל "השמירה על הדמוקרטיה" וה"אובייקטיביות העיתונאית", הרשה לאב טיפוס צפון קוריאני כבן חיים לערוך את ה"ניתוח הפלסטי" הזה לש"ס ולדרעי? אין ספק שבערוץ הזה – וקודם לכן ב"מעריב", ידעו היטב כי בקרבם יושב עיתונאי שאינו אלא הנציג הצפון קוריאני של אריה דרעי. וכאן התשובה היא פשוטה. חבורת "מעריב" – ואח"כ אנשי השמאל של "ערוץ 10", נתנו לבן חיים ולדרעי להשתולל סובייקטיבית בתקשורת מתוך הרצון לקדם את פרחחי ש"ס – ואת דרעי בראשם, רק משום היות האחרונים "חרדים לייט" שבעתיד עשויים למוטט את החברה החרדית מחרדיותה ואפילו לפגוע ברמת דתיותם של הדתיים הלאומיים האדוקים יותר.

     דרעי הוא בדיוק ההיפך ממה שש"ס מנסה להציג. ש"ס מוכרת את עצמה כמפלגה מזרחית, ימנית וחרדית אך בפועל דרעי, שהוא בלבד הוא למעשה ש"ס, הוא איש שמאל עם הוויה מעשית חילונית ועם אשכנזיות שורשית. המצב הזה הוא מצוין עבור התקשורת השמאלית הכול כך שמחה לאמץ אל ליבה את ש"ס הניראת "חרדית", "מזרחית" ו"לאומנית", ולתרגמה לתכנים ההפוכים כדי להכות ב"יהדות התורה" במישור הדתי ולדחוק את ה"בית היהודי" לפינה. אבל עיקר העיקרים של השמאל הוא לקעקע את היהדות, ולכן דרעי – שתמונת מירי רגב המניחה ראשה על כתפו עדיין מהדהדת, הוא האמצעי הטוב ביותר של השמאל נגד דת ישראל. ואת התבלין הזה רקח ורוקח בן חיים עם הקוקו והסרפן ועם כיפת השקל לראשו. אלה הם החרדים העתידיים של השמאל האנטי דתי ולכן כדאי לאפשר לבן חיים לעבוד בגרסה הצפון קוריאנית ב"ערוץ 10".

     בעצם כל יציאתו להגנת דרעי – של בן חיים, איננה אלא פיו של דרעי. האחרון הוא המשחק בחוטי הנענוע הבובתיים של בן חיים. דרעי יודע שאם המשטרה תגיע אליו בפרשת סבן, אזי, הוא לא רק שיבעט ממשרד הפנים אלא שהוא עלול לחזור לרמלה ובנותיה ומשם חזרה שנייה לפוליטיקה כבר לא תהיה. ולכן חייב דרעי להפעיל את בן

חיים – שאותו הוא מוכר כ"עיתונאי אובייקטיבי". חבל רק שבן חיים מוכן לשחק את המשחק המכור הזה עבור האיש שמוכר את הדת ואת בני עדות המזרח, מידי יום ביומו, עבור נזיד העדשים של השררה.

     אם באמת ה"אפליה העדתית" מעניינת את בן חיים, אזי, מדוע לא שמענו את קולו כשאדם חולה – כהרב פינטו נזרק לכלא, ואילו ללופוליאנסקי, שהורשע אף הוא, ניתן לו לרצות את עונשו ממשרדו המרווח והממוזג? מדוע קולו של בן חיים לא נשמע מעולם כאשר דרעי סייע ליזמי העיר מודיעין עילית ולראש הממונה שלה (שמונה ע"י דרעי כמובן...), יוסי שווינגר, להפלות את הספרדים לרעה ולנסות לשלול מהם את הצפייה בלווינו של הגר"ע יוסף? מדוע בן חיים לא סיקר מעולם את העובדות המצביעות שראשי ש"ס לא נלחמו אי פעם באפליית הבנות הספרדיות – ובמיוחד בפרשת העיר עמנואל, ומנגד שלחו את צאיצהם רק למוסדות חרדים – אשכנזים? בן חיים טוען ל"אפליה עדתית" של אנשי ש"ס לעומת אנשי "פורום תקנה", אבל האמת היא קצת אחרת. לא לחינם יורה הדובר הסמוי של דרעי לעבר "פורום תקנה". הדובר הסמוי של דרעי רוצה לרמוז להם כי אם לא יתגייסו לטובת דרעי הרי שנפילתם תהיה כמו בפסוק המקראי של "תמות נפשי עם פלישתים". ולזה דרעי מסוגל, ועוד בגדול. אבל בכל זאת "פורום תקנה" – בו שותפים גם רבנים ספרדים מש"ס, איננו בית דין שדה כפי שהתמונה מצטיירת מפרשת העצורים, שבראשם עומד מקורבו של דרעי. ב"פורום תקנה" פועלים אמנם נגד מפירי מוסר אבל לא עפ"י הזמנה של "דון קורלאונה" פוליטי. לא קראתי ולא שמעתי בעבר כי דרעי וש"ס פעלו נגד מסירי מוסר ועריות מבין מקורביו של דרעי. לא אזכיר כאן שמות אבל ההיפך הוא הנכון. לא מעט עברייני מין מש"ס – שהיו מינויים ומקורבים של דרעי, לא "זכו" ל"פוטש" כמו ש"זכה" סבן, כאשר נתפסו בעבירות מין כאנשי ציבור בכירים. בכלל, ש"ס כמפלגה דתית, עברה כל גבול בניפוק עברייני מין. זהו חילול ה' שאין כמותו ולא היה כזה עד שדרעי לא תפס את ההנהגה הבלעדית של ש"ס. כול זה קורה על רקע שלטונו הבלעדי של דרעי הממנה רק ליצנים וקשיי יום לתפקידים ממלכתיים מרכזיים ואילו את בני התורה ואת רבני ש"ס האותנטיים הוא דוחק לשוליים.

      ואם כבר מדברים על "אפליה" הרי שהיא רחוקה מלהיות נגד דרעי אלא דווקא בעדו. תמצאו לי עוד איש ציבור אחד שחזר לתפקידו לאחר שהורשע, ועוד ישב בכלא. הירשנזון איננו עוד שר ואולמרט לא יעז לחזור לפוליטיקה. גם חבריו של דרעי לש"ס לא יוחזרו על ידו לאחר הרשעתם כמו יאיר לוי, יאיר פרץ, שלמה דיין ושלמה בניזרי. גם יונה מצגר לא יהיה עוד "רב רשמי" ואילו משה קצב לא יעז לחלום על עתיד פוליטי. אבל דרעי חי וקיים ובועט לכול הצדדים, ועוד מעניין הוא שהוא חזר למקום הפשע – תפקיד שר הפנים. בן חיים בטח יאמר על כך שזו "אפליה מתקנת". את "ערוץ 10" צריך לא רק לחקור על קשריו הטלפוניים עם בנימין נתניהו אלא כיצד איפשר הערוץ הזה לתועמלן בלתי רשמי של ש"ס לעשות כבשלו בערוץ תקשורת "אובייקטיבי" המחזר על פתחי מיסי הציבור להמשיך ולהתקיים.

      

כן גם להם מותר

בס"ד

          כן, גם להם מותר... / הרב אליהו קאופמן

   הרעיון המשותף של הח"כים יהודה גליק וחג' יחיא – לפיקוח דתי על ההפלות, הביא עימו תגובות חריפות ומתנגדות, ובמיוחד מ"אבירי הקדמה וחופש המחשבה", שמשמאל למפה הפוליטית בישראל. ממבט ראשון הכול נראה "הזוי": הנאמן הקיצוני ביותר לעליות הפרובוקטיביות להר הבית – מהצד היהודי, חבר למתנגדו מהתנועה האסלאמית, המגנה בגופה ממש נגד העליות הללו. הסמן הימני והלאומני של הליכוד חבר לסמן הרדיקאלי של התנועה האסלאמית בישראל, זו הממוקמת בקצה הרדיקלי של ה"רשימה הערבית המשותפת", שאפילו אנשי חד"ש חורקים שיניים כשהם יושבים עימה באותה רשימה "משותפת". אם זה היה תקדים פוליטי בישראל – להתחברות של התנ"ך לפלמ"ח, אזי, גם אני הייתי נבעת. אבל מסתבר שלא כך הדברים. מסתבר גם כשלהתחברויות משונות – שכבר היו נחלת העבר, יש "קונצנזוס לאומי" ו"ממלכתי" הרי שהן מותרות, ובמיוחד אם הן על רקע אנטי דתי. אבל כשהדתיים פורצים את גבולות המוסכמות הפוליטיות הרי שזה כבר עניין אחר, ושאותו חייבים לחסום כי הרי הדת היא הסכנה למדינה הזו...

    למר"צ מותר היה תמיד להתחבר לימין החילוני – ואפילו למתנחלים הכי קיצוניים, רק כדי לחוקק חוקים נגד החרדים ונגד עולם התורה. למר"צ הייתה גם הזכות לצדד בעבר באיש הימין הקיצוני והסרוג – הרב שמואל אליהו ל"רב הראשי" של ירושלים, רק כדי לעצור ממועמד חרדי זה או אחר להיבחר לתפקיד הזה. לרב שמואל היה מותר לדרוך ולתמוך ב"בית הפתוח" של אנשי התועבות של השמאל בירושלים, רק כדי לאפשר התנגדות להתנגדות החרדית למצעד התועבה.

     לח"כ חנין זועבי ולשאר חילוני ה"רשימה המשותפת" היה מותר להצטרף לקולות ההצבעה של הימין הקיצוני רק כדי להעלות את גיל הנישואין לשמונה עשרה, כנגד הנהוג בחברה הדתית היהודית והאסלאמית.

    לחד"ש – מה"רשימה הערבית המשותפת", תמיד מותר לחבור לימין הלאומני רק כדי לחסום חוקי דת ולקדם חוקי תועבה.

        אז אם מותר לכל הצבועים הללו ל"זגזג" נגד הדתות בישראל (ובמיוחד הדת היהודית...), אזי, למה אסור ליהודה גליק ולחג' יחיא להגן על המשך חיי העוברים שהינם כבר בבחינת ילוד חי עוד בבטן אימו, ולהילחם יחדיו למען פיקוח נפש, כאנשים דתיים נגד רצח עוברים?!...