יום שלישי, 26 במרץ 2019

הימין החדש בסיגנון הישן


בס"ד
               הימין החדש בסגנון הישן / הרב אליהו קאופמן
      הסיפור של ה"ימין החדש" נפתח בקול תרועה אך לאור החודש הפוליטי האחרון הוא עשוי להסתיים בקול בכייה גדולה. מצפי של תשעה מנדטים נלחם כיום בנט – בסקרים שפעם החמיאו לו ולשקד, על מעבר קשה את אחוז החסימה. החלום ושיברו.
      העתיד הפוליטי של נפתלי בנט יכול להסתיים כבר ביום שלאחר הבחירות הקרובות. איילת שקד יכולה עוד להשתקם אבל בנט עלול לחזור לעסקי ה"הייטק" המשגשגים שלו, ושלא ברצונו. ה"משהו החדש" שהוא התחיל בשנת 2013 עלול להסתיים כמשהו די ישן בעוד פחות משלושה שבועות. בנט – מטאור פוליטי בשמי הימין, שייך למעשה, בעמדותיו הפוליטיות, לליכוד ולאו דווקא לציונות הדתית, שעלייה הוא עשה את ה"סיבוב" הפוליטי שלו. ואמנם הוא ואיילת שקד התחילו בליכוד ואצל נתניהו ממש אבל כנראה שגב' נתניהו זיהתה בחושיה הנשיים המחודדים את מה שה"בית היהודי" וה"איחוד הלאומי" לא זיהו אח"כ, בשנת 2013. כול הלהט והפאתוס ה"לאומי" של בנט היה מופנה לקידומו האישי לתפקיד ראש הממשלה ותו לא. ובמצב שכזה הרי שבוודאי ששרה נתניהו לא תסכים שבנט ועוזרתו דאז – איילת שקד, יתאמנו להדיח את נתניהו בלשכתו של האחרון! בצר לו חיפש בנט לעצמו אכסניה חדשה שממנה יוכל לקפץ אח"כ לראשות הממשלה. בנט הבין שכדמות לא מוכרת הוא לא יוכל להמריא לחלום האוטופי שלו במפלגה עצמאית – וזאת כאשר הליכוד כבר היה בעלייה על חשבון "קדימה". "ישראל בתנו" הייתה רחוקה ממנו ויותר מדי תפורה עפ"י מידותיו של איווט ליברמן, שבוודאי לא היה מקבל את בנט ושקד בזרועות פתוחות. וכמו שעושים בעסקים כך עשה גם בנט. הוא לקח לידיו מפלגה כושלת אך קיימת וניסה להפוך אותה למותג משופר וחדשני. כך הגיע בנט ל"בית היהודי" – שמנה אז שלושה מנדטים, ובעזרתו של אורי אורבך ה"דתי – לייט" המנוח, השתלט בנט על המפלגה באופן טוטאלי והדיח מראשותה את זבולון אורלב הכול כך עייף. למשבצת הפוליטית החדשה הזו הצטרף גם ה"איחוד הלאומי", בן ארבעת המנדטים, ושוב הייתה הציונות הדתית מאוחדת. בנט האמין שבזכות כיפת השקל שלו הוא יצליח להפוך את המפלגה הזו לפחות דתית ויותר לאומית – חילונית, ולימים היא גם תוביל אותו לכס ראש הממשלה דרך איחוד עם הליכוד או אפילו בלעדיו. 12 המנדטים שלהם זכה ה"בית היהודי בראשותו הפיכו בו את הביטחון שהוא בדרך הנכונה. עוזרתו שקד הפכה לח"כית החילונית הראשונה במפלגה הדתית הזו אך הוא קיווה שהיא לא תהיה גם האחרונה. לא לחינם הוא הצטרף – לאחר בחירות 2013, לברית ה"אחים" עם יאיר לפיד האנטי דתי. כך הוא חשב לבנות תדמית "ליבראלית" בענייני דת ומצד אחד להכשיר את עצמו במחנה החילוני ומצד שני לגרור את ה"בית היהודי" לכיוון של הסרת כוחם של אנשי החרד"ל שלה. אבל כאן הוא שגה ובגדול. כבר בבחירות 2015 הוא חש שלמרות עליית כוחו כמנהיגה הבלתי מעורער של המפלגה הרי שכאשר מגיעים לשינויים חילוניים הדרך הפוליטית שלו איננה "סוגה בשושנים". בנט ניסה להכניס כמה חילוניים לרשימת ה"בית היהודי" של בחירות שנת 2015, כינון מגל ואלי אוחנה, אבל הוא נכשל בגדול. את אלי אוחנה הוא הפסיד עוד לפני הבחירות ואילו ינון מגל הסתבך בפרשה שלא מתאימה למפלגה דתית והתפטר מהפרלמנט. בנט שוב נותר עם שקד והוא הבין כי חלום ראש הממשלה רחוק ממנו, ובמיוחד לאחר שירד לשמונה מנדטים, וגם לאחר שלמרות נצחונו על ראשות המפלגה הוא עדיין לא הצליח להפוך את המפלגה הדתית שקיבל ליותר חילונית מדתית, כדי שאח"כ הוא יבחר לראשות הממשלה ממפלגת "פרווה". ואז הוא החליט – עם אשת סודו, גב' איילת שקד, כי הוא פונה בפעם הבאה לדרך עצמאית. את ה"סיבוב" שלו על הציונות הדתית הוא כבר עשה, הוא מוכר דיו ואחרי שיפרוש מה"בית היהודי" הרי שהבית הזה שוב יתפרק לגורמים ואילו הוא ושקד יסחפו את ההמונים.
                                             שלושת התקרים
        בתחילה נראה היה שהתוכנית של בנט ושקד הולכת להצליח. הם עבדו עלייה בחשאיות, כנראה כבר מתחילת הקדנציה האחרונה של הפרלמנט הישראלי. לא לחינם ביקש בנט את תיק החינוך ואת הקבינט לעצמו ואילו לשקד הוא דאג לתיק המשפטים היוקרתי. הוא רצה שהם יהיו זרקורי ה"בית היהודי", וכשיפרשו ממנו לא תהיה תקומה לאישים אחרים במפלגה זו, כדי שלא יצליחו לשקמה. את אורי אריאל מה"איחוד הלאומי" הם דחקו לתיק החקלאות האפור והלא משמעותי. כבר בקיץ 2018 – לפני שבכלל דיברו על בחירות, הרי שמפלגתם החדשה נרשמה בחשאי וחיכתה לשעת הכושר של הבחירות הנוכחיות. כלפי חוץ שיחקו בנט – שקד את מנהיגי ה"בית היהודי" הכביכול "מאוחד". כשקרה המפץ – מיד לאחר היוודע מועד הבחירות, עדיין גנץ ולפיד היו יריבים, יעלון לא עבר את אחוז החסימה בסקרים וגבי אשכנזי כלל לא הוזכר. במצב הזה עדיין חלם בנט על בריחת קולות מהליכוד אליו וגם על בריחת קולות מה"בית היהודי" וה"איחוד הלאומי" אליו שהתפרקו ועמדו לפני קריסה. ואמנם הסקרים חזו לו בין שמונה לתשעה מנדטים. אבל אז קרו שלושה אירועים שטרפו לו את הקלפים והובילו אותו לסקרים שחוזים לו כיום בין חמישה לארבעה מנדטים, ועם התקרב יום ההצבעה הוא עלול גם להילחם על אחוז החסימה. מה שאירע בשטח היה שכוחות הימין הדתיים התאחדו ואפילו "עוצמה יהודית" הצטרפה אליהם. לא לחינם עבד נתניהו שעות נוספות על האיחוד הזה ולא מעט כדי שכיפות סרוגות לא יעברו לבנט הכול כך מאוס עליו. אבל בנט עדיין האמין שמתוני ה"בית היהודי" יעברו אליו בגלל האיחוד של ה"בית היהודי" עם עוצמה יהודית". מנגד הרי שהוקמה מפלגת "כחול – לבן" ולציבור שמימין הובהר שהקרב יהיה ישיר בינה לליכוד ולכן יש לוותר על ה"לוקסוס" של תמיכה במפלגות ימין קטנות, שעלולות לא רק לא לעבור את אחוז החסימה אלא גם להפריע לנתניהו ליצור ממשלה עתידית כלבבו. ולבסוף באה החלטת הבג"ץ שפסלה את מיכאל בן ארי מ"עוצמה יהודית" והפחיתה גם מספר הח"כים העתידיים של מפלגה זו, משניים לאחד, בגוש הימין הדתי. כאן הבין בנט כי לא מעט ממאוכזבי ה"בית היהודי" – בגלל "עוצמה יהודית", יחזרו ל"ביתם היהודי". כיום הוא כבר נמצא כמעט לפני ריסוק, ולא רק שחלום ראש הממשלה עלול להתמוטט מול פניו אלא שגם חלקו בקואליציה העתידית בסכנה, ואולי גם חברותו בפרלמנט העתידי. בנט הפך ל"כינור שני" במפלגה שהקים ואילו שולייתו, גב' שקד, היא זו הפורחת. ויש לו עוד מינוס גדול מול שאר מפלגות הימין.
                                        אולי ל"בית הלורדים"...
       בנט איננו כחלון – השואב מצביעים גם מהמרכז הישראלי הרגיל, או ליברמן, השואב מצביעים מקרב מצביעי המרכז של יוצאי חבר העמים. גם הליכוד כבר לא מהווה לבנט מוקד למשיכה אלקטוראלית, בימים שהכול יחרץ בין נתניהו לגנץ, ואילו דלתותיה של הציונות הדתית ובוחריה סגורים הרמטית בפניו. בנט – בחלומו על היותו ראש הממשלה העתידי, היה צריך ללמוד מחלומו השגוי והזהה של ליברמן, שאפילו האיחוד שלו עם הליכוד (ב-2013) לא קירב אותו לכס ראש הממשלה, למרות שכבר ישב בממשלות רבות עם תיקים רבים, ובראשם שר החוץ. מועמדיו של בנט הם ברובם אישים אפורים ואילו שולי מועלם איננה בדיוק נכס אלקטוראלי. גם לאלונה ברקת – חסרת הניסיון הפוליטי, יש מצבור באר שבעי מצומצם של קולות, שאולי ברגע האמת, בקרב נתניהו – גנץ, הם עלולים ברובם לחזור לליכוד. כדאי לבנט, שקד, כחלון, ליברמן ואורלי לוי – אבקסיס לחשוב היטב על יוזמה להקמת "בית לורדים" ישראלי שינציח את הח"כים הפעלתנים לשעבר, שהעלו את אחוז החסימה ובגללו גם נפלו לרגליו שדודים.  

יום ראשון, 24 במרץ 2019

הביקורת והמציאות


בס"ד
                 הביקורת והמציאות / הרב אליהו קאופמן
      זהו מצב מביך כאשר דו"ח מבקר המדינה חוטא למציאות בשטח – ועוד בנושא כמו התחבורה, שהוא נשמת אפו של כול אזרח במדינה.
      דו"ח מבקר המדינה הוא דו"ח חשוב להמשך התפקוד הציבורי של כול משרד ממשלתי. אין ספק שהדו"ח הזה הוא מעין "כלב שמירה" כנגד שחיתות, שררה או חוסר תפקוד. אבל ישנן פעמים שהדו"ח החמור רחוק מהמציאות. נכון שזה קורה לעיתים מאוד רחוקות אבל כשזה קורה, אזי, זה מביך מאוד. וזה קרה הפעם בדו"ח על משרד התחבורה.
        שר התחבורה מר ישראל כץ, איננו מלאך. בעשור שנות עבודתו כשר בוודאי ששגה ובוודאי שיש גם ללמוד משגיאותיו. אבל בדו"ח מבקר המדינה האחרון הוא הצטייר ככישלון, ואף נוסף שם המשפט שהעשור שלו היה כול כך ריק מתוכן שטוב שלא היה בא לעולם! מכאן ועד למציאות שלנו הכול הזוי. מי שמכיר את ישראל שמלפני העשור האחרון לא מבין בדיוק על מה מהומת המבקר. זו הייתה הפעם הראשונה ששר תחבורה באמת עבד במשרה מלאה במשרד התחבורה ולא היה רק השר לענייני מינויים פוליטיים. זו הייתה פעם ראשונה בישראל ששר תחבורה ראה במשרדו מקום עבודה של ממש ולא רק מקפצה פוליטית שהמנכ"לים ניהלו אותה, ואילו הוא הסתפק בדו"חות שלהם, כשכול עבודתו הייתה להגיע לישיבות הממשלה ואח"כ לתת מענה לשאילתות בפרלמנט. ומי שנוסע בתחבורה הציבורית ומכיר קצת את מפת הכבישים מבין שהעשור האחרון היה העשור המקפצתי ביותר להשבת הכביש לנהגים ולהפיכת התחבורה הציבורית לנגישה ועממית.
                                            ארבעים שנה קדימה
       כבר לפני למעלה מארבעים שנה הייתה אירופה פתוחה לאלה שראו בתחבורה שלה חלק מחיי היום יום שלהם. כרטיסיות של "חופשי יומי", "חופשי שבועי" ו"חופשי חודשי" היו עניין שבשגרה במדינות כמו גרמניה, צרפת, בלגיה ובמיוחד בריטניה הגדולה. אבל בישראל הכול היה יקר. גם ה"חופשי חודשי" היה מותאם עפ"י תאריך חודשי קבוע ולא עפ"י זמן קנייתו לשלושים יום אח"כ. הכול היה יקר, ואילו משפחה עממית על מספר ילדיה, חשבה כמה פעמים לפני שיצאה לטייל במרחבי ישראל. הנסיעות העירוניות במיוחד בערים הגדולות, היו יקרות וחסרות מעוף של חבילות הנחה. חברת "אגד" הייתה הגוף המונופוליסטי שלא היה חפץ בהנחות משמעותיות, ולא מעט משום יוקר הנסיעות של החברה הזו, שצרכני ישראל מימנו את בעלי המניות שלה. לאחר העשור של ישראל כץ פתאום כמעט וחוסל סופית המונופול של "אגד" ועימו פורחים מחירי ההנחות בנסיעות. פתאום ישראל קפצה כמעט ארבעים שנה קדימה וגם מעמד הביניים ומעמד העובדים יכולים להרשות לעצמם טיולים וביקורים יומיים כמו שזה קורה בצרפת ובבריטניה.
                                        כבישים, מנהרות וגשרים
        את הכניסות הצרות והמצומצמות החליפו כניסות עירוניות מכול הכיוונים, עם גשרים ואוטוסטרדות מהירות. מנהרות תת קרקעיות וגשרים גבוהים החליפו את הדרכים הבינעירוניות המשובשות, שחלקן לא היה כלל סלול. בעוד ששרי התחבורה – שלפני כעשור, לא היו מעורבים במה שנוסע על הכביש הרי שהפעם השר החדש היה תמיד במרכז הפיקוח – ביבשה אך גם באויר. ולבסוף הדובדבן שבקצפת: הרכבת.
                                      רכבות לפריפריה – מדרום לצפון
        בענייני הרכבת יש עוד הרבה מה לשפר אבל לפני כעשור איש לא חלם שבמהירות יומית הוא יוכל להגיע מכרמיאל ועד באר שבע – ועוד עם כרטיס שיכלול גם את התחבורה הפנימית של האוטובוסים. גם "רכבת העמק" – שמאז יסוד המדינה שבקה חיים, חזרה לתפקד בסוף הקדנציה של כץ. נתיבות, אופקים, שדרות, קריית גת , בית שמש, אשדוד, אשקלון, רעננה, כפר סבא, גוש דן וראש העין הופיעו כאילו משום מקום על מפת הנוחיות והנגישות של "רכבת ישראל". הגישה לנמל התעופה בלוד כבר איננה רק דרך רכבים פרטיים ומוניות שרות ו/או מוניות מיוחדות אלא בעיקר ע"י הרכבת הנגישה. ומי שניצח על המקהלה הנוסעת הזו היה שר תחבורה במשרה מלאה.
        מישהו ב"מבקר המדינה" צריך לחשוב שוב פעם לפני שהוא טוען כי העשור האחרון היה כלא היה.

לא תגורו מפני איש


בס"ד
                 לא תגורו מפני איש / הרב אליהו קאופמן
      מה שאירע בלונדון – בירת בריטניה, בפרשת העריות של הדיין יונתן אברהם, הוא המשך למה שהתחיל שם לפני מספר שנים עם הרב חיים הלפרין. שניהם – דרך אגב, תושבי השכונה החרדית המודרנית "גלדרס גרין". כאשר התפוצצה פרשת הרב חיים הלפרין מיד החלו הניסיונות לטייח ולעקם את האמת. במוצאי שבת שלאחר שמחת תורה של אותה שנה הוזמן הרב חיים הלפרין לביתו של הדיין חנוך הרנטרויא, משכונת "הנדון" הסמוכה ל"גלדרס גרין". הרב הלפרין – רב בית המדרש שברח' "בריג' ליין 65 ב"גלדרס גרין", היה בטוח שהוא מוזמן לישיבת רבנים של האזור הצפון – מערבי של לונדון. זה לא היה מופרך כי ישיבות כאלה התקיימו מידי פעם ואליה הגיעו רבני "גלדרס גרין" ו"הנדון" לטכס עצה ביחס לעמדה ולפעילות כזו או אחרת בלונדון. בבית הרב ערנטרויא – זקן הדיינים והרבנים באזור ובעבר אב"ד בית הדין של ה"יוניטד סינגוג" בלונדון ובבריטניה ("בית הדין של המדינה"), אמנם הגיעו כול רבני האזור אבל זו הייתה מלכודת ה"כיפה אדומה" עבור הרב חיים הלפרין. היו שם הרבנים ווינגרטן, הגר, רוברטס והיו שם גם הדיינים ליכטנשטיין, גאלי ואברהם ועוד רבנים ודיינים אחרים. אבל הנושא לא היה עניין של פעילות תורתית או משהו דומה אלא היציאה לאור השמש של מעלליו של הרב חיים הלפרין בעשרות נשים חרדיות, כולל נשואות. לא ארחיב כאן על מעלליו של ה"רב החסידי" והשמנמן מפאת הצניעות אבל רק אציין שבאחד המקרים הוא טען כלפי נערה חרדית שקצת ירדה מהדרך כי "אם אני לא אעשה לך את זה אז גויים טמאים יעשו לך את זה ויטמאו אותך". כך לפחות הופץ הסיפור שאולי הינו אמת ואולי הוא אגדה. הרב הלפרין עמד מול כול אותם הרבנים ופרץ בבכי. הוא הודה במעשיו והבטיח לעזוב את לונדון בזמן קצר ביותר. אבל בבוקרו של יום שני שאח"כ הגלגל התהפך.
         באותם ימים עוד היה בחיים נשיא ארגון "כדתיא" – ארגון הגג של הקהילות החרדיות בבריטניה, הרב אלחנן הלפרין מ"גלדרס גרין, אביו של הרב חיים הלפרין. על מה שהסכים הרב הלפרין – לעזוב את לונדון, לא הסכים האב ועימו שני בניו משה ודוד, אחייו של חיים. משפחת הלפרין – ובראשם האב הזקן, יצאה חוצץ נגד סילוקו של הרב חיים הלפרין מלונדון והאב אף ענה כי "הכול עלילה". הם ניסו לתלות זאת במלחמת ה"ליטאים נגד הרב החסידי חיים הלפרין". לימים הובהר כי בוודאי שלא כך היו הדברים משום שבין רבני "גלדרס גרין", שקמו נגד חיים הלפרין, היה גם הרב הגר, רב בית כנסת מרכזי וכולל גדול ב"גלדרס גרין". אבל הרב אלחנן הלפרין לא הרפה וכנגד העובדות נגד בנו חיים הוא גייס "שושלת יוחסין" שבה טען כי בנו הוא צאצא של ה"דברי חיים" מצאנז וכול הפוגע בבנו הרי שה"דברי חיים" ינקום בו משמים. בוודאי שכול הסיפור הזה מופרך שהרי יצחק אבינו מעולם לא נקם משמים במי שנלחם בעשיו בנו. לחצה של משפחת הלפרין – לטיהורו של חיים, הפך לאובססיבי ולאף לאלים. כך למשל נעל הרב משה הלפרין (כיום הוא יורשו של אביו בבית המדרש המרכזי – "בית שמואל", ב"גלדרזס גרין") את אב"ד "כדתיא" – הרב אפרים פדובא מ"סטמפורד היל", בבית אביו ואיים לא לתת לו לצאת מהבית עד שהרב פדובא ישנה ויחתום שחזר בו כנגד אחיו חיים. כך ניסו האח דוד הלפרין ועסקן מרכזי מ"גלדרס גרין" להלך אימים על הנשים הנפגעות ועל בעליהן של הנשואות ולאיים עליהם לבטל את תלונותיהם במשטרת לונדון. התוצאות היו שהרב חיים הלפרין אמנם נותר ב"גלדרס גרין" אך הוא יצא מכך ב"שן ועין".
       בית מדרשו של הרב חיים הלפרין התרוקן מעשרות מתפללים חשובים ואמידים שהחליטו שזה לא יהיה יותר רבם. במקומו של הלפרין הם בחרו את הרב יוסף וויינברג – לשעבר ראש ישיבת וינה, ונכדו הגדול של הרב המנוח ומיסד החינוך החרדי בבריטניה, הרב שמלק'ה פינטר זצ"ל. משפחת הלפרין ניסתה להפעיל כוחניות נגד שליחתו של הרב ווינברג ללונדון אך נכשלה. גם במישור המשפחתי נאלץ הרב הלפרין להתקפל. הרב חיים הלפרין היה המועמד הטבעי לרשת אביו – כרב בית המדרש המרכזי ב"גלדרס גרין" ("בית שמואל") אך הפרשה גרמה לכך שהיורש הפך להיות אחיו, הרב משה הלפרין, המכהן כיום כרב בית המדרש במקומו של אביו המנוח, הרב אלחנן הלפרין. גם מעמדו של הרב חיים הלפרין – כדיין ב"כדתיא" החרדית, עורער ונשר. אבל מנגד הוא עזב את העיר, הוא ממשיך לתפקד כרב של בית מדרש פרטי והתלונות נגדו במשטרה נסגרו ע"י אילוץ הנשים לחזור בהן. היה נכון שאילו תמורת סגירת התלונות הללו הוא יפסיק לתפקד כרב בלונדון ויעזוב את העיר אבל כאמור, זה לא קרה. יש לציין כי יותר מעשור לפני התפוצצות פרשת הרב חיים הלפרין הרי שכותב שורות אלה שמע על דברים דומים על הרב הלפרין מדיין מרכזי בלונדון, ואף לו מאותו דיין כי הרב חיים הלפרין קיצר ימי נידה לנשות חלק מבאי בית הכנסת שלו, שלא עפ"י ההלכה. תלמיד חכם ב"סטמפורד היל" טען בפרשה שהוא אמנם איננו יודע פרטים ממשיים על מעללי ההלפרין הזה אבל לאחר שראה ושמע מיהן מספר נשים שהלכו ל"התייעצויות" אצל הרב חיים הלפרין הרי שהוא לא מתפלא על פיצוץ הפרשה הזו. אבל הנזק הגדול נעשה בכך שבראות אחרים ש"לית דין ולית דיין" כנגד העריות הללו הלך המצב והדרדר לכך שגם אחרים – כולל רבנים ודיינים, זלזלו בענייני הצניעות והעריות.  ב"סטמפורד היל" ניסו לא מעטים לגונן על חיים הלפרין משום היותו חסידי, אחרים טענו כי עשה זאת כ"מסג' רפואי" וברשותן של הנשים, והיו בכלל שניסו לטעון כי "עדות נשים היא פסולה". אין ספק שהמגינים הללו הזיקו לנושא עצמו ודרדרו את במצב תוך זלזול בצניעות והורדתה עוד יותר למטה ממה שהיתה עד אז. וכך הגענו לפרשת יונתן אברהם – דיין ב"בית הדין של לונדון והמדינה".
       הסיפור החדש התפוצץ בשבועות האחרונים. הדיין הלה – אף הוא תושב "גלדרס גרין", נתפס ע"י בלש פרטי כשהוא מטמא בזנות אשת איש, שהיא ובעלה הגיעו אליו לצורך "שלום בית". לעומת הרב חיים הלפרין – הרי שהדיין הזה התפטר מיד מכול תפקידיו. כנראה שחסר לו ה"ייחוס" המזרח אירופאי והחסידי שהיה לחיים הלפרין. אבל גם עליו מנסים חבריו לגונן. כך למשל עשה הדיין הוותיק חנוך ערנטרויא, שבעבר היה אב"ד בית הדין שבו כיהן הדיין אברהם שסרח, וכיום ערנטרויא עומד בראש בית הדין האירופאי של "ועידת רבני אירופה" ועוסק בגיורים די בעיתיים, כאשר חלק מה"גרים" הללו נדחפים על ידו להפוך ל"רבנים" שאפילו מעורבים כ"דיינים", שלא עפ"י "שולחן ערוך". דיין ערנטרויא – שבפרשת חיים הלפרין הוא היה נחרץ ביותר ולא ניסה למצוא "קולות" להשתקת הרעש סביב הפרשה, הרי שבפרשת דיין אברהם הוא תלה בבתי הכנסת ב"גלדרס גרין" מודעה המבקשת לאסור בבתי כנסת ובשולחנות שבת את הדיבור על הפרשה הזו. היחיד ששבר את בקשתו היה הרב אהרון בצוץ, רב קהילת הספרדים ועדות המזרח, ששמה "כנסת יחזקאל".
        הרב אהרון בסוס בנה את קהילתו בעשר אצבעות. בשנת 1990 הוא היה רב צעיר ב"גלדרס גרין" שאנשיו חיפשו לו פעם עשירי למניין ברחובה של עיר. אבל עם השנים הוא הפך את קהילתו לקהילה הספרדית המרכזית והגדולה של בריטניה. כיום – כמעט שלושים שנה אח"כ, יש לו סניף אפילו בשכונת רמת בית שמש א' שבבית שמש, והקהילה שלו שם נקראת "מעם לועז". אלה הם בני הדור השני והשלישי שגידל הרב בצוץ לתורה ולמצוות בבריטניה ולימים עלו לישראל ובנו את קהילתם בבית שמש. אבל בשנים האחרונות פרסומו יצא בשל עמידתו בפסוק "לא תגורו מפני איש". עוד לפני פרשת דיין אברהם שסרח הוא התעמת עם אחד בשם דואק, שהגיע מארה"ב והפך לעמוד ה"דיינות" בבית הדין של ה"ספרדים – פורטוגזים" בלונדון. בית דין זה הוא הרביעי בגודלו בין בתי הדין היהודיים בבריטניה וגם הפחות חשוב שבהם. רוב היהדות הדתית של יוצאי המזרח חברים בבתי הדין של ה"יונייטד סינגגוג" ("בית הדין של המדינה"), בית הדין של "חברת בני ישראל" ("פדריישן") והחרדים חברים ב"כדתיה". הדיינות והכשרות של בית הדין הקטן הזה מזערית אבל בית הדין הזה עשיר מאוד מהימים שלפני התבוללותם של צאצאי היהודים הספרדים והפורטוגזים. דואק הגיע ללונדון מארה"ב לאחר שבי עדתו (עדת יוצאי העיר חלב שבסוריה) הראו לו את הדרך לטיסה חד כיוונית לבריטניה בשל עמדותיו הפרו רפורמיות והפרו קונסרבטיוויות, ובעיקר בשל תמיכתו בהכרה לאנשי התועבה. האיש הזה הוא חתנה של הבת הסוררת והמורדת של הגר"ע יוסף – גב' זכייה בר שלום, שגם אחייה הכריזו מלחמה עליה ועל חתנה המפוקפק. מרגע בואו ללונדון החל דואק בסערות פרובוקטיביות, ובראשן הצהרותיו בדבר תמיכתו בהכרה בתועבות ובמתן לגיטימציה לאנשי התועבות. באחרונה העלה רעיונות דומים גם "רבה הראשי" של בריטניה – אפרים מירוויס, ששלח חוזר חוצפני לתלמודי התורה החרדים לאמץ את ההכרה בתועבות ובאנשיהם. כאשר אותו דואק החל בהצהרותיו הפרובוקטיביות הרי שהרב בצוץ יצא מיד נגדו. הרב בצוץ – השייך ל"כדתיא", האמין שבית הדין של החרדים יעמוד מאחוריו אך מה הופתע הלה כאשר הללו רק גמגמו וטענו כי "זהו עניין פנימי של הספרדים". מסתבר שאם דיין דונר וחבריו מ"כדתיא" היו חיים בימי שבתאי צבי ימ"ש הם היו עונים ל"חכם צבי" את אותה תשובה (...). זו לא הייתה הפעם הראשונה שב"כדתיא" פסחו על שני הסעיפים. לפני יותר מעשור הם פחדו לצאת נגד "גר צדק" מפוקפק שניסה להשתלט, בעזרת כספו, על בתי הדינים בלונדון ולהכניס שם "גרים" כלבבו ע"י הטיית דיני היהדות, ולימים גם הוא הואשם בענייני אי קיום הלכות "אבן העזר". בית הכנסת של אותו האיש – בשכונת "הנדון", הסתנף אז ל..."כדתיא", גם כשבאירועי קידושים ושמחות לא הייתה שם מחיצה בין אנשים לנשים! כאשר עלה עניינו של דואק לכותרות הדיונים בבריטניה הרי שמלבד הרב בצוץ מסתבר שכול הדיינים והרבנים מלאו פיהם מים ורק בחדרי חדרים דיברו על הסכנה באיש הזה, שלמעשה הינו רפורמי. דייני בית הדין של דואק, הספרדים - פורטוגזים, כמובן ששתקו מתוך לויאליות ל"קולגה". גם בית הדין של חברת "בני ישראל" שתק וכך גם "בית הדין של המדינה". באותם ימים הוביל את סתימת הפיות לטובת דואק – מטעם "בית הדין של המדינה", אותו דיין נואף ששמו יונתן אברהם, זה שנתפס לימים באשת איש. אברהם לא התבייש לצלצל שוב ושוב לרב בצוץ ולבקש ממנו להרפות מדואק הרפורמי, ולאחר שהרב בצוץ סירב הרי שאברהם התעלם ממנו במפגשי רבנים וסובב ממנו את ראשו כדי לא לברכו באמירת שלום. לא במקרה חז"ל טענו כי התמיכה בעבודה זרה (במקרה שלנו אלה הרפורמים ...) מביאה לגילוי עריות. לא במקרה מי שתומך בחיי "דו קיום" עם אנשי התועבות הוא בעצמו עובר על אשת איש, ומי יודע איזה עוד עבירות הוא ביצע. ממצאי הבלש הפרטי מסתבר שהדיין הנאלח הזה נפגש עם אשת האיש לא רק במלונות אלא גם במקומות מפוקפקים שהצניעות והכשרות מהם והלאה. קולו של דיין ערנטרויא – "דיין העל" של בריטניה, לא נשמע בכול פרשת אותו הדואק וכך גם כאשר הרב מירוויס שלח את חוזר התועבה לבתי הספר החרדים. כאן יש לציין כי כבר בימיה של גב' מרגרט תאצ'ר – ראש ממשלת בריטניה הגדולה של שנות השמונים של המאה העשרים, כבר עלה עניין קבלת אנשי התועבה כחלק משינויים דתיים בבריטניה, אך בעוד שהכמורה האנגליקנית הייתה מוכנה להתפשר בעניין הרי ש"הרב הראשי" של בריטניה דאז, הלורד עמנואל יעקובובי'ץ, סירב לכך בכול מאודו ולבסוף הכמורה האנגליקנית שינתה את דעתה. על כך יצאה גב' תאצ'ר השמרנית לטובתו של הלורד יעקובובי'ץ והאדירה את שמו בעוד שכלפי הכמרים היא פלטה מילות זלזול.
       את דיין אברהם לא מספיק להדיח מתפקידיו הרבניים אלא שיש גם לשלול ממנו את זכותו להעביר שיעורי תורה בכול אתר ואתר, ואף יש לדאוג שיעזוב את לונדון. אבל כדי לעשות זאת צריכים רבני בריטניה לשנות את דרכם ואפיים ולהתחיל להיאבק נגד כול מי שפורץ גדר באשר היא. המאבק נגד הרפורמי דואק ונגד הנואפים הלפרין ואברהם חייבת להיות ברורה, חדה וללא משוא פנים. את המאמר הזה הבאתי משום שמישהו צריך לכתוב ולא לשתוק על ירידת קרנה של התורה והיהדות בבריטניה, ועוד כשהדג הרבני מסריח מראשו.  
     
   

יום שני, 18 במרץ 2019

הפוסל במומו הוא פוסל


בס"ד
              הפוסל במומו הוא פוסל / הרב אליהו קאופמן
       ההחלטה של בית המשפט העליון לפסול את מועמדותו של מיכאל בן ארי, עלולה להוביל להגבלת חופש הביטוי ולרוקן את הליברליות מהמשטר בישראל, שבלאו הכי אינו ניחן בפלוריאליזם מיוחד.
      עוד לפני שאתחיל במאמרי עלי למסור תודה רבה לשתי הרשימות החרדיות בפרלמנט הישראלי לש"ס ול"יהדות התורה". לא בכול יום מזדמן לי לומר הידד לאלה שאני עימם בפולמוס יום יומי על מראה היהדות ועל התוכן האמיתי של תורת ישראל. אבל ה"שב ואל תעשה" ששתי המפלגות הללו נקטו בפרשת הפולמוס על אישורן או פסילתן של רשימות ואישי ימין ושמאל לבחירות הקרובות, היו הפעם באמת הדרך שבה היה צריך לנקוט יהודי חרדי במדינה מבולבלת רעיונית כישראל, ובמיוחד כשהשלטון האמיתי נתון בידי תשעה אנשים שהפכו את מושגי ה"עם" וה"דמוקרטיה" למה שעשו אבירי הקומוניזם במשך כשבעים שנה ברחבי ה"דמוקרטיות העממיות" שלהן. בלי ניסים זאב המתלהם והכהניסטי ובלי מוזס האימפולסיבי והמבולבל הרי שש"ס ו"יהדות התורה" נראות כיום יותר שקולות בכול נושא הימצאותן בין הפטיש הימני למגל השמאלני. בבית המשפט בירושלים ביום חמישי, בו עמדו מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר ורשימת רע"מ בל"ד על דוכן המועמדים לפסילה, הבנתי טוב יותר את מה שפעם אמר ותבע וולטר הצרפתי: "אינני מסכים לאף מילה מדבריך אך אלחם על טיפת דמי האחרונה כדי שתאמר את כול דברייך". פסילתו של בן ארי והערתה של נשיאת ביהמ"ש העליון, אסתר חיות, לכך שרשימת בל"ד מצאה לה "עיר מקלט" בחיקה של רשימת רע"מ, לימדו אותי כי ראשי מערכת המשפט בישראל אינם כלל צועדים בדרכו הליבראלית של הפילוסוף הצרפתי, וולטר.
                            מדינה בעייתית עם הרכב אוכלוסין מורכב ביותר
         ישראל היא מדינה בעייתית בכול האמור לכינויה "דמוקרטית יהודית". היא נבנתה ע"י תנועות שמאל אנטי דתיות בשיתוף "קבוצה דתית" לייט ולכן קשה לאמץ את הטענה כי המושג "יהודי", שבו משתמשים בלשון "ממלכתית", הוא באמת המושג שהועבר למשה רבנו ע"י הגבורה ביחס ל"מהי יהדות". מנגד, העמדת הרעיון הציוני כתנאי הזדהות הכרחי לשני מיליון אזרחים ערבים ולמספר דומה של יהודים חרדים שהתורה אצלם קודמת לכול "רעיון לאומי", מעמידה בספק את המונח "דמוקרטית" ככיסוי לכותרת המאפיינת את המדינה הזו. יתרה מכך, עם אומה של כחמישה מיליון ערבים ללא זכויות אזרח ותחת כיבוש בין הירדן לים, ולמעלה מחמישים שנה, רק מחדדת את סימן השאלה סביב המושג "דמוקרטית". הבאתם לארץ של מיליוני מהגרים שלא כולם כלל יהודים, והענקת אזרחות בן לילה עבורם ועם הטבות טובות יותר משאר האזרחים במדינה, הרי שהיא כאילו מוחקת בהינף "טיפקס" אחד את שני המושגים גם יחד: "יהודית ודמוקרטית". ב"צ'ולנט" האתני שבטי הקיים בישראל, ועם בלבולי המושגים של "דמוקרטיה", "יהדות", "ליברליות" ו"פלוריאליזם" הרי שדבריו של הפילוסוף וולטר הם יותר מהכרחיים כדי שהמדינה הזו תתקיים ללא מחתרות אתניות פוליטיות ורעיוניות. אבל קרקס הפסילות - החוגג שוב ושוב ברחובותינו ערב כול מערכת בחירות, איננו מוסיף אהדה וכוח לסיסמא של וולטר. גב' אסתר חיות נשיאת בית המשפט העליון, ושאר חבריה לפורום השיפוט הזה, פעלו ביום החמישי הלה בדרך של השקפה משפטית המעניקה לגיטימציה לסתימת פיות במדינה כה רגישה לכול זעקה, וזאת הם עשו כדי להגיע בחזרה לימים הרעיוניים של "ארץ ישראל היפה והנושנה" : כאשר הערבים חיו תחת שלטון צבאי בתחומי ה"קו הירוק", וכאשר עדות המזרח עדיין רוכזו במעברות ואילו החרדים היו מיעוט מבוטל שראשי מפא"י האמינו כי יעברו מן העולם תוך מספר שנים. נכון אמנם שרשימת רע"מ בל"ד לא נפסלה אבל הדשדוש המיותר במושג "מדינת  כול אזרחיה", וציון הטענה בפי גב' חיות, כי "אם המושג הוא עניין זכויות שוות הריהו נכון אך אם המושג מבקש לשנות את ה"ציווין היהודי" של המדינה הרי שזה דבר אחר", רמזו יותר מרמז כי גם אם אלה שלא הקימו את המפעל הציוני יהיו רוב הרי שהם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הפוליטי. בקיצור, זו ה"דמוקרטיה האתונאית" זכויות לאליתה וללא שום קשר לרצון הרוב. הגב' חיות גם טענה כי אם בל"ד לא הייתה ברשימת רע"מ הרי שהיא הייתה מוצאת מחוץ למערכת הבחירות הנוכחית וכי בל"ד מצאה לעצמה "עיר מקלט" ברע"מ. בכך ייחסה השופטת הנכבדה לבל"ד את חיבורה לרע"מ כאמתלה של גנב המתחבא מאחורי גב שומר החוק ולא באמת כפי שהיה, חיבור טכני רק משום אחוז החסימה הגבוה. השופטת חיות התייחסה בזלזול לטענתו של עו"ד חסן ג'ברין, שטען כי בעניין "חוק השבות" הרי שגם החרדים ביקשו לבלטו. היא ניסתה להתחמק מהדיון הבעייתי באמת בחוק אנטי דמוקרטי זה שלא רק הערבים מתנגדים לו, וטענה כי "החרדים מתנגדים לו מסיבות הפוכות". כמובן שזו חצי אמת הגרועה משקר. לא לחינם מלמלו ראשי רע"מ בל"ד כי "אנחנו חייבים להגיע לבית המשפט ולהתחנן על זכויותינו הבסיסיות, במצב שלא קיים בשום מדינה דמוקרטית אמיתית". קחו למשל את בלגיה. למעלה משני עשורים קיימת שם מפלגה של אזרחי המדינה ממוצא מרוקאי הדורשים להפוך את שפתם לרשמית ולבטל את הציוויון הבלגי ההיסטורי. מעולם לא עמדה שם השאלה האם להוציא מחוץ לחוק את המפלגה הזו, שבכול מערכת בחירות היא מציגה את מצעה הלה. המרוקאים בבלגיה הם בסה"כ מהגרים ובני מהגרים ואילו הערבים בישראל לצד החרדים, הם הילידים, אבל בישראל מסתבר שהמהגרים כבר מזמן שולטים ביד רמה עם חוק הגירה חד צדדי שנקרא "חוק השבות", שאין בינו לבין עניין המושג ההיסטורי "יהודי" דבר וחצי דבר.
                                          בן ארי בחוץ ובן גביר בפנים
          מנגד, הרי שכבר לפני יותר משבוע תמהתי כיצד יתכן שהיועץ המשפטי לממשלה יציע לפסול את מיכאל בן ארי ואילו את איתמר בן גביר הוא הציע לאשר. בן גביר היה מהבעייתים של אנשי כהנא וצולם שוב ושוב כיצד הוא הופך דוכני סדקית ומרכולים בשווקים הערבים של חברון. לפתע האיש האלים הזה הפך לעו"ד "מכופתר" ולמול ההצהרות שייחסו המשפטנים לבן ארי הרי שאלה שיוחסו לבן גביר כאילו ונמחקו מהפרוטוקול. טענתי אז בחצי בדיחותא, כי יש לקשר את התהייה הזו לטענה שפלט איווט ליברמן על עברו ה"ביטחוני" של בן גביר. כיום אינני שולל עיון רציני בטענתו של ליברמן, שהרי האיש היה שר ביטחון ויודע דברים מסווגים "ביטחונית" , מה שאנחנו מנועים מלדעת. בכול אופן לנוכח מה שחזו עיני ביום חמישי, קשה לי לעכל את התמונה שעל בן ארי ופרקליט ו התנפלו שופטי העליון ולא נתנו להם להוציא משפט מסודר מפיהם להגנת בן ארי ואילו לגביר הם העניקו שעה ארוכה של התבטאות, ואף החליפו עימו בדיחות. אבל ממה שאני חושש הוא הרבה יותר חמור מאשר פסילות של מערכת בחירות. אני חושש שבקצב הזה בית המשפט העליון כמיעוט קטן בלבד, יקבע לחוגים רחבים באוכלוסיה שעליהם לשנות את רעיונותיהם ואם לאו מקומם בכלא. ולנו כחרדים, יש את החשש הגדול ביותר מכך.
                                        "הדרת הנשים" כמשל
        לפני מספר שנים עמד הציבור החרדי בפני הסתה אדירה בעניין "הדרת נשים". למרות שהיהדות החרדית על נשותיה, נאמנה לחכמי ישראל ולפסיקותיהם הרי שלפיד, לבני ואחרים עמדו בראש ההסתה הזו כשכול מגמתם לבטל את "עזרת הנשים" בבתי הכנסת ואח"כ להשמיד את ההשקפה היהודית הדתית ולהחליפה בזו הרפורמית והמתבוללת. עם בית משפט עליון "אקטיביסטי" הרי שדרכם למהפך הזה סלולה בהחלט. כך הפכו בעבר דתיים לחילוניים וכך גנבו ילדים ושינו דמוגרפיה. כיום הרוב כבר איננו עדר אומלל כבעבר ולכן רק העמדת שופטי המיעוט מעל הדמוקרטיה תמשיך את הרה סוציאליזציה הזו. במצב הזה יש לפתוח את השורות בפני כול השקפה בתנאי שדובריה לא ישתמשו באלימות ובטרור, כדי לתת לפלוריאליזם לנצח ולא לתת למיעוט חברתי ואליטיסטי, עם גלימה משפטית שחורה, להמשיך ב"הפרד ומשול", שיטה שבה רודנים לא מעטים השתמשו כדי לפורר את מתנגדיהם. אך לכך דרוש אומץ מלווה בהשקפת עולם רחבה.
                                        אזהרה לערבים ולימין היהודי
         הערבים חייבים להבין שפסילתו של בן ארי היא ההתחלה העתידית לפסילת מועמד לוחמני ואמיתי בקרבם. זו הפעם הראשונה שבית המשפט פוסל אדם ולא מפלגה, לא מעט כדי לרמוז למפלגות למדר מתוכן מנהיגים המאיימים על "ארץ ישראל היפה והנושנה". מנגד, אנשי הימין הקיצוני צריכים להבין כי ניסיונם לפסול ערבים הביא לחרב פיפיות נגדם, וכי ימי ההתלהמות והגזענות האגרסיבית של כהנא לא יחזרו עוד לעולם ולכן עליהם להסכים להבעת דעות שונות משלהם אם ברצונם לא להמשיך להיפסל. על היהדות החרדית להבין כי הבאים בתור ה"פסולים" הם לא רק נציגיהם הפרלמנטרים אלא כול השקפה ורעיון תורתי שחילוניי בית המשפט סולדים ממנו. אותם חילוניים בגלימה משפטית שייכים ברובם להשקפה הרפורמית ומשתתפים ב"לימודי התורה" של "רבנים" שהם על גבול הרפורמה והרפורמה ממש. הצעה אחת הייתי לוקח מדבריה של השופטת חיות את ההצעה לבטל את כוחה של וועדת הבחירות, המורכבת מפוליטיקאים, לפסול מועמדים לפרלמנט אך בתנאי שהגוף שיקום במקום זאת לא יהיה רשאי לפסול שום מועמד משום השקפותיו הרעיוניות אלא רק כאלה שאלימות ומעשי בריונות וטרור בכליהם.     

יום שבת, 16 במרץ 2019

זהות בדויה


בס"ד
                                 זהות בד(ו)יה / הרב אליהו קאופמן
    מפלגתו החדשה של משה פייגלין היא אוסף של רעיונות ואנשים שגם מגוון ה"סופרמרקט" הפוליטי של גנץ מחויר על ידה. פייגלין בונה על הנוודים הפוליטיים שחיים עם רעיונות מעורבבים של ימין ושמאל ונעים כל מערכת בחירות לגלקסיה פוליטית אחרת. אבל מה עושה שם – לכול הרוחות, הרב חיים אמסלם מ"ממשיכי מורשת יהדות המזרח" ?!   
      משה פייגלין כיום הוא ה"אופורטו - קונפורמיסט הפוליטי התורן. במשך כמעט כשלושים שנה הוא ניסה ליצור רושם שהוא איש ימין אמיתי - וכמובן דתי. הוא אפילו הקים את ה"חטיבה הדתית" בתוך הליכוד. הוא ניסה לטפס לגבהים כשנאבק מול נתניהו על ראשות הליכוד אבל בשנת 2013 הוא גם נבחר לח"כ ברשימת הליכוד. עשרים שנות עקשנות השתלמו לאיש, שכביכול נלחם על קדושת בית המקדש ועל העלייה להר הבית. אבל אחרי הנסיקה באה גם הנסיגה ובשנת 2015 הטיסו אותו מתפקדי הליכוד מחברות נוספת בפרלמנט הישראלי. הציבור של הליכוד אנשי שטח והיסטוריה פוליטית, הבינו שהאיש לא בא מה"פלנטה" שלהם. הוא אמנם דיבר על "לאומיות" אבל הפגין דתיות, הוא אמנם טען להיותו ימני אבל התחכך יותר מדי בח"כי "יש עתיד. הוא דיבר על היותו איש ליכוד נאמן אבל היה יותר מדי אופוזיציונר לליכוד ולנתניהו כאחד משלהם, ועוד בימים שנתניהו נזקק לקואליציה עם לפיד ולבני. ארבע שנים במדבר הפוליטי גרמו לפייגלין לערוך מהפך בעמדותיו הדתיות ולהוריד לסדר עדיפות משני את עמדותיו הימניות. אם גנץ הקים סופרמרקט גדול הרי שפייגלין הקים מכולת קטנה וסגנונית יותר ועם מגוון מוצרים פוליטיים, שאפילו גנץ היה מתקנא בשלל המגוון של המבחר הזה. להבדיל מגנץ – שבנה סופרמרקט רעיוני אבל הוא עצמו נותר בעל עמדות ברורות, הרי שאצל פייגלין לא רק שהמכולת היא מגוונת אלא שדעותיו שלו אינן ברורות אלא קיימות במוחו כמגוון רחב של כן ולא ואפילו למה לא.
                                      הבוחרים שבין המשפתיים
        האיש הבין שבימין כבר לא סופרים אותו. לליכוד – משם הושלך, הוא לא יחזור. ה"ימין החדש" לא צריך להסתבך עם אחד כמוהו ואילו ה"ימין הדתי המאוחד" איננו מאמין לדתיותו. ואז הוא החליט לעבור צד, אבל באופן מדוד. את הכיפה שלו הוא אמנם לא הסיר אבל הרעיונות האנטי דתיים שלו הם גרועים אפילו מאלה של ליברמן ומר"צ גם יחד. על יומרותיו לגבי בית המקדש הוא לא ויתר אבל בתי הקפה והמזללות שבהן הוא מחפש את בוחריו הפכו אצלו לעיקר סדר היום. הוא גם הבין שישנם כמה צבורים מבולבלים בחברה הישראלית שאינם ימין מוגדר או שמאל ממש ומחפשים אחד כמוהו, שיצוק להם תבנית של שמאל עם תוכן ימני ובקערה של דת יכניס חילוניות צרופה. והעיקר, הוא ימצא למכביר פוליטיקאים אבודים שיקשטו את רשימתו וכאלה לא חסרים בשוק הפוליטי. וכך הוא יצא לדרך העקלקלה עם סיפור על "זהות ברורה" שאיננה אלא מרקם מטושטש של הרבה זהויות שונות ומשונות. הוא הבין שמר"צ העלתה את עניין הליגליזציה ב"קנביס" כעניין שמעניין רבים שאינם רק אנשי שמאל, ושחלקם הם פליטי מצביעי "עלה ירוק". הוא כמובן פתח למתלבטים הללו פתח. הוא זיהה חוגי תועבה לא מעטים שאינם אנשי שמאל ומנגד אינם אנשי ימין כהליכוד של ח"כ עמיר אוחנה, ולהם הוא פתח גם להם פתח של תקווה. הוא הבין כי בדור השלישי של יוצאי חבר העמים כבר מאסו בעדתיות הסלאבית וכי הצעירים  הללו חפצים להפוך את הפוליטיקה שלהם להצבעה ישראלית ולא עדתית אבל בעיות הנישואין שלהם לצד מטעמי החזיר ממולדתם ההיסטורית עדיין קיימים בשטח הצרכים והגעגועים. חלקם של הצעירים הללו בכלל איננו ימני אלא נוטה למרכז ואפילו לשמאל. גם דמותו הארכאית והמגושמת של איווט ליברמן איננה עוד משאת נפשם לעומת דמותו ה"ישראלית" ודיבורו המעודן של פייגלין. גם לאלה הוא פתח את הפתח לרשימתו. הוא ידע על חובשי כיפות לא מעטים – ובכללם אפילו "חרדים לייט", שהם אינם ימנים ואינם חפצים ב"גטו אלקטוראלי" דתי, ואף עבורם הוא פתח צוהר לתיבת הנח (תרתי משמע...) הפוליטית שלו.
                                            אבל למה אמסלם?
      לומר את האמת הרי שתנודותיו של פייגלין אינן מפתיעות אותי. אנשים כמותי יונקים מחכמי ישראל מהדורות הקודמים והללו הצביעו – כבר למעלה ממאה שנה, כי ה"מזרחי" של ה"כיפות הסרוגות" נמצאים בצד החילוני והלאומני ולא בצד הדתי, וכי אין לסמוך עליהם. "כיפות סרוגות" כמו פייגלין כבר הסתובבו לנו פה ותמיד הפקירו את הדת לטובת החילוניות, אפילו בבריתות אד הוק עם אנשי השמאל. רק בשנת 2013 חבר ה"בית היהודי" ללפיד ולבני וכולם הסתערו על שבירת היהדות החרדית. פייגלין תמיד היה עבורי עוד אחד שבשביל לאומנות אנטי ערבית הוא אהב להשתמש בכיפה ובדת – ואפילו בבית המקדש, כתירוץ לסממנים הפשיסטיים שייבא מאירופה. נכון אמנם שעניין ה"קנביס", גידול החזירים ואחד ברשימתו שמתנגד לברית מילה הוא עניין קצת רחוק מדי אבל כנראה שבלי זה הוא יישאר מחוץ לפרלמנט הישראלי, ובאופן וודאי, כי הדור הפרוץ שלנו כבר לא מסתפק בחילוניות שמרנית. אבל התמיהות שליי הן על הרב חיים אמסלם, מספר שניים של פייגלין. לראות אותו בולע את מצעו של פייגלין ויושב עימו לצד ההזויים שבתימהונים האנטי דתיים החילונים זה נראה כמו צפייה בסרט בדיוני, ובעיקר מצמרר וסוריאליסטי.
                                             המסכה מול האמת
       אמסלם פרש כבר שנתיים לערך לפני בחירות 2013 מש"ס כשטענתו הייתה שהוא בעצם הממשיך האמיתי של הגר"ע יוסף. הוא טען אז כי הליטאות האשכנזית השתלטה על ש"ס וכי הוא המשך המסורת והדת מארצות המזרח. אח"כ הוא הקים מפלגה חדשה בשם "עם שלם" וטען כי כול מאוויו שהצעירים החרדים שלא לומדים תורה יתגייסו לצבא. הוא גם ביקש להוציא את החרדים לעבודה "כדי שיתפרנסו" ודיבר על דרך קלה יותר לגיור - בגבולות ההלכה. אז הוא גם הצליח לשכנע את הרב מאיר מזוז מישיבת "כיסא רחמים" לתמוך בו בחשאי, בימים שאלי ישי עוד היה בש"ס. הוא כמובן נחל כישלון בבחירות 2013 ומאז מעד בהשתלבותו במפלגות כמו ה"בית היהודי" והליכוד, שסירבו לשריינו בבחירות 2015, ביודעם היטב את כוחו האלקטוראלי המזערי. הבקיעים באמינותו התגלו יותר ויותר. הוא הפך ל"אייטם" התורן של התקשורת האנטי דתית נגד תורת ישראל ולא פעם ביזה את קודשי וגדולי ישראל גם יחד לענייני אלה שקראו לשידור שוב ושוב. אמינותו נפגמה שוב ושוב משהוכח שהוא מתלהם יותר ויותר נגד היהדות החרדית בכול עניין ועניין. מנגד, האיש הזה ספד לרב יהודה לייב שטניימן, מנהיג העולם הליטאי, למרות שבימים שפרש מש"ס הוא רק גידף את העולם הליטאי. הקו שלו היה הקו של הרעיון החילוני והאנטי דתי: לתמוך בכול מי שבעולם החרדי יסיר את גדר ההפרדה התורתית בין היהדות לעולם המתייוון. ה"נח"ל החרדי" והרפורמות של הרב שטיינמן נעמו לממסד האנטי דתי והובלטו ע"י התקשורת החילונית ואמסלם נקרא לשרת אותם וסיפק את הסחורה. את הכיוון הכפרני שלו כבר קלטתי לאחר הפגישה הראשונה עימו. אדם שמזלזל בגדולי ישראל – ועוד בקדושים שבהם, נקרא אפיקורוס. כאשר הצגתי לפניו כי ה"בבא סאלי" הקדוש זצקו"ל חתם בשנות השישים של המאה העשרים על עצומת ה"עדה החרדית הספרדית" (לצידו שהגאון יעקב מוצפי) נגד ההליכה לבחירות, הוא מיד ביטל זאת בטענו כי "אני הכרתי את ה"בבא סאלי". הוא היה חותם לכול אחד בלי להבין על מה הוא חותם". אבל הפעם – בהליכתו עם פייגלין, הוא הסיר מפניו את המסכה האמיתית באשר למיהו ומהו טבעו האנטי דתי.
                                          מחלל שם שמים בפרהסייה
       בימים שהרב מזוז מדבר נגד חוקי תועבה אפשריים הרי שמר אמסלם מבין שלאנשי התועבות מותר להפוך את סטיותיהם ל"דגל תרבותי" כפי שה"אור החיים"  (שמקורו ממרוקו ולא מליטא...) מבאר את המושג "בשגם בשר הוא", בפרשת "בראשית". מר אמסלם יודע היטב שליגליזציה של ה"קבניס" איננה רק ל"צרכים רפואיים" ואיננה רק ל"שימוש עצמי" אלא זוהי תרבות שלימה של הזיות ושל תת תרבות הפשע והמיון גם יחד. כבר בעבר בני עדות המזרח – בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה, נפלו שדודים לצריכת הסם הזה בדיוק בגלל תנאי חייהם, ואם הסם יהפוך לליגאלי הרי שהוא יכה בבני נוער וצעירים בכול אתר ואתר. האומנם לשם כך הקים הגר"ע יוסף את ש"ס ואילו הרב מזוז לשם כך הקים את ישיבת "כיסא רחמים" ? הפוך הוא הדבר. השניים הקימו את מפעליהם כדי לגמול צעירים מזרחיים מסבל הסמים. האם מר אמסלם חש בנוח – כיהודי דתי, כשבקרב רשימתו של פייגלין קיים גם אחד שהתנגד לברית המילה? האם גם גידול החזירים הוא חלק מה"פרנסות" שלהן חשב לעודד צעירים כאשר פרש מש"ס ? אפילו ליברמן ואנשיו לא העזו לחשוב כל כך רחוק – עד לעידוד חזירייאדה בארץ הקודש. האם הוא מרגיש בנוח כאשר הוא מסב – בבית מפלגתו החדשה, לצד תימהוניים והזויים הלבושים בבגדי בוקרים אמריקאים אדומים מלפני 200 שנה ? האומנם מר אמסלם חושב שהזיכרון שלנו כול כך קצר וכי ציבור המצביעים כול כך טיפש, כשהוא מנסה למכור לנו שהוא ההמשך לדת יהודי המזרח ? האם רבני המזרח ועדת צאן מרעיתם היו מעשני "קנביס" ואילו התועבות היו חלק מחייהם?! האם גידול החזירים היה כול כך נפוץ בעירק ובמרוקו, או אולי במולדתו שבאלגי'ריה ?! האיש הוא מחלל שם שמים ובועט במורשת התמימה והקדושה של יהדות המזרח כמו ששום אנטי דתי לא עשה זאת מעולם. אם בימינו באמת עולם התורה היה נשלט ע"י רבנים בעלי כוח הרי שאת הסמיכה של אמסלם לרב היו מזמן לוקחים וקורעים אותה לגזרים, וכמו כן היו מטילים עליו נידוי וחרם בכול שטחי החיים. האיש הזה – בימים תורתיים כתיקונם - לא היה מצורף לשום מניין, וספק אם היו נותנים בכלל לדרוך בבתי כנסת. בכל אופן, זה היה מצבו בביטחון אילו היה מצהיר רק על חלק ממצעו של פייגלין בהיותו בגלות יהודית כלשהי בעבר, באחת מארצות האסלאם.
        ובאשר לקדושת הר הבית, הרי שללא קשר לעלייה כיום על ההר ברור כי בימי הסנהדרין  ובימות קיומו של בית המקדש אנשים כמו פייגלין, אמסלם וגם יהודה גליק לא היו מורשים לעלות להר הבית, ואפילו שלא להביט בבית המקדש משום הטומאות שבהן הם דוגלים כמו חופש לחוקי התועבה, "נישואין אזרחיים" , גידול חזירים וליגליזציה של תרבות הסחי והסמים. בדיוק כדי שיהודים כאלה לא יעלו להר הבית עד בוא משיח צדקנו הרי שחז"ל אסרו את העלייה להר הבית מאז שחרב בית המקדש.  

יום רביעי, 13 במרץ 2019

ספירת העומר


בס"ד
                ספירת העומר / הרב אליהו קאופמן
       פרשת ה"מועמדת החרדית" של גנץ – עומר ינקלבי'ץ, החלה לצבור תנופה ביהדות החרדית והדעות נחלקות. ב"יהדות התורה" החלו להילחם נגד המשך מועמדותה ואילו גורמים חרדים אחרים דווקא רואים בה "גשר לגנץ" בימים שנתניהו עלול להיות על הקרשים הפוליטיים. וכמובן יש גם את גישושיו של אריה דרעי מאחורי מסיכה פורימית...
     משברון מאוד מוזר מתרחש ביהדות החרדית. כמו בכול מערכת בחירות הרי שגם במערכת הבחירות הקרובה – לפרלמנט הישראלי, מזנקים כמה חרדים תימהוניים ומנסים את מזלם בהשתלבות במפה הפוליטית שמחוץ לפסיפס החרדי הצפוף והנעול הרמטית ע"י עסקנים וותיקים, שלא רק מונעים מאחרים השתלבות בפוליטיקה החרדית אלא שגם מפעילים רבנים דרך סיסמת "גדולי הדור" כדי להנציח את עצמם עד דלא ידע. הסיפור הזה אמנם תפח מאז תחילת שנות התשעים של המאה העשרים אבל כבר קודם לכן נבטו ניצני המרידה במוסכמות הדוגמטיות של ההרמטיות הפוליטית החרדית. עוד לפני הקמת "דגל התורה" – בשנת 1988, כבר הקים ח"כ המנוח אברהם רבי'ץ רשימה מקומית בירושלים, בבחירות המוניציפאליות, שהייתה מחוץ לתמיכת רבני אגו"י. אבל עד לשנות האלפיים היו הניסיונות העצמאיים הללו רק ניסיון נואל ותו' לא. כך למשל זה קרה במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה העשרים כאשר עסקן צעיר בשם קאופמן הקים את ה"תא החרדי" בליכוד. התא המשיך לפעול עד היום אבל עד לימים אלה בליכוד מעולם לא נבחר חרדי כח"כ על משבצת התא הזה. בשעתו יצא הרב מנחם פרוש – הח"כ וסגן השר המנוח מאגו"י, בקריאות נגד מול התופעה הזו אבל ככול שנקפו הימים כך היא גדלה, אם כי בממדים מאוד קטנים ועדיין לא הסבה נזק של ממש למפלגות החרדיות המאורגנות. ההבנה הייתה שמנגנון המפלגות החרדיות תמיד יצליח לכבוש את תאי ההתנגדות הללו במכבש המנגנון החרדי וגם ע"י סיסמת "גדולי הדור" שיזעקו להגן על העסקנים הישנים והשבעים. שנות האלפיים הביאו "רענון מסוים" כאשר הסכר החל להיפרץ כבר בבחירות המוניציפאליות, ובעיקר ע"י אנשי ש"ס שפרשו והקימו רשימות עצמאיות לאור סכסוכים פנימיים בתוך ש"ס. לקראת העשור השני של שנות האלפיים כבר צצו גם רשימות עצמאיות שניתקו עצמן מ"יהדות התורה" – במישור המוניציפאלי של בית שמש, ביתר ועוד, ובמיוחד על רקע המושג של ה"חרדים החדשים", אבל גם הן היו עדיין מינוריות. במישור הארצי המשיכה השליטה המוחלטת של ש"ס, אגו"י ו"דגל התורה", בציבור החרדי. הח"כ החרדי הראשון שהשתלב כח"כ חרדי במפלגה חילונית היה זה דוד טל המנוח מש"ס שהודר ממפלגה זו בהיותו נאמנו של אריה דרעי וכך הפך בראשית שנות האלפיים לח"כ של "עם אחד" – בראשות עמיר פרץ, ולימים נבחר בשנת 2006 כח"כ ברשימת "קדימה". לאחר מותו של הגר"ע יוסף נכנסה למעגל המרד הזה ביתו - הגב' עדינה בר שלום, שבשנת 2013 נתנה ידה להקמת "רשימת נשים" בעיר אלעד בראשותן של ממיכל צ'רנוביצ'י ואסתר קוליאן, רשימה ששבקה חיים בגלל כישלונה המחפיר. לימים ניסתה בר שלום להריץ את עצמה לפרלמנט וניהלה מגעים לכך גם ב-2015 וגם לקראת המערכת הנוכחית, ובעיקר עם גורמי השמאל והמרכז, אך לפני הגשת הרשימות   האחרונות היא הרימה את ידיה בהבינה כמה כישלונה יהיה צורב. כמו כול השאר הרי שגם לה לא היו חיילים. בשנת 2013 היה הניסיון הרציני ביותר של שתי רשימות חרדיות לפלס את דרכן העצמאית לפרלמנט הישראלי אך גם הן נכשלו כישלון חרוץ. הרב חיים אמסלם – שפרש מש"ס, נכשל בהרצת רשימת "עם שלם" ואילו הרב אמנון יצחק נכשל אף הוא, וכגודל ציפיותיו כך הייתה במיוחד אכזבתו. ש"ס הייתה בעיקר הנפגעת מהפרישות הללו, ועוד בחייו של הגר"ע יוסף אך ממדי הנזק האלקטוראלי עדיין לא היו כבדים. הרב אמנון יצחק אמנם ממשיך במאבקו בש"ס אך במערכות של 2015 ו-2018 הוא ויתר על הקרב הפרלמנטארי האבוד. אלי ישי ורשימת "יחד" – עוד קבוצה מפורשי ש"ס, היו הכישלון החרדי – העצמאי של בחירות 2015 גם לאחר שתוגברו ע"י הכהניסטים מ"עוצמה לישראל" וגם לאחר שבפעם הראשונה עמד רב גדול (הרב מאיר מזוז) בראשם כ"מורה רוחני", מאחורי אותה רשימת "יחד". בבחירות הנוכחיות שוב מתמודדת רשימה זו אך גם הפעם סיכוייה לעבור את אחוז החסימה הם אפסיים, ובמיוחד לאחר שאיבדה את הפלג הכהניסטי שלה לטובת ברית הציונות הדתית. אבל משנת 2013 החלה תזוזה חרדית – עצמאית גם לכיוון השמאל, דבר שהיה חסר סיכוי בעבר. נכון אמנם שכבר בשנות האלפיים נכנסה לפרלמנט הישראלי (שלא מתחילת הקדנציה) ח"כית (משכונת "הר נוף" החרדית שבי"ם) במר"צ שזיהתה את עצמה כ"חרדית" אבל כולם הבינו שזו בדיחה ולימים היא נעלמה בבושת פנים גם ממר"צ. בשנת 2013 השתחל למקום ה-17 ברשימה האנטי חרדית – "יש עתיד", יהודי חרדי משכונת רמת בית שמש א', בשם דב ליפמן. לאחר הבחירות הסתבר שהמקום ה-17 שלו היה ריאלי מאחר ו"יש עתיד" קיבלה 19 מנדטים. הלה כמובן יישר קו עם מפלגתו האנטי חרדית בנושא גיוס החרדים לצבא, לימודי הליב"ה ועוד אך גם זה לא עזר לו לשריין את עצמו שנתיים אח"כ שוב כח"כ במפלגתו. יאיר לפיד שלח אותו בחזרה הביתה. ה"סחורה" החרדית – האלקטוראלית שלו שאפה לאפס. במקום זאת העדיף לפיד להציג חילוניים בתחפושת חרדית בהפגנות האנטי חרדיות שקיים במשך הקדנציה האחרונה. במערכת הבחירות הנוכחיות הועלו שתי דמויות חדשות על ה"משבצת החרדית", והפעם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית כשמדובר הפעם בשתי נשים. במפלגת העבודה התמודדה אותה מיכל צ'רנוביצ'י על מקום ריאלי אך הצטמקותה של המפלגה הזו – בסקרים הנוכחים, הפכו את סוף העשירייה השנייה (שם מוקמה הגב' הזו) במפלגת העבודה לבלתי ריאלית לחלוטין. האישה השנייה שנשלפה למקום דווקא די ריאלי היא עורכת דין בשם עומר ינקלבי'ץ. הגב' הזו לא התמודדה באופן עצמאי – כמו למשל בשעתו דוד טל ב"קדימה", כמו המועמד ה"חרדי" בליכוד (מספר 45) או כמו גב' צ'רנוביצ'י בעבודה, אלא לוהקה ע"י בני גנץ לרשימתו ולאחר הרכבת הרשימה המשותפת שלו עם לפיד היא מצאה את עצמה במקום ה-23 ברשימה, מקום ריאלי לחלוטין. מדובר בעורכת דין פשוטה  שגם היא מתגוררת בשכונת רמת בית שמש א' בבית שמש (כדב ליפמן בשעתו) וכול פעילותה נסבה סביב דחיפת נשים חרדיות לעולם האומנות, דבר חדש ביהדות החרדית. הגב' הזו למדה את עריכת הדין במכללה לחרדים בבקעת אונו, שם צמחה גם גב' אסתר קוליאן ומורדות אחרות בחברה החרדית. סיפורן של ה"מכללות החרדיות" – ובראשן זו מבקעת אונו, הוא בתשקיף חרדי ותורתי כמו "הסכמי אוסלו" עבור הימין. כמו שנוהגים אנשי הימין לעטון ש"הסכמי אוסלו" פוררו את הביטחון היהודי כך טוענים רבנים וחכמי תורה שהקמת ה"הסכלה החרדית" החלה לפורר את הבית היהודי, מתורתי לשעטנז חילוני. בתי דין רבניים הביאו עקומה בת 20 שנה ומעלה, שמאז הפעלת ה"מכללה החרדית" בבקעת אונו, ואח"כ הפעלת שאר המכללות שכמותה עלו אחוזי הגירושין בבתי הדין הללו במאות אחוזים לעומת השנים שלפני הקמתן! וכמו שבימין מבקשים להביא לדין את "פושעי אוסלו" כך ברחוב החרדי מבקשים להביא לדין תורה את מקימי המכללות הללו, ובראשם את אריה דרעי וגב' עדינה בר שלום. אין ספק שנשים "אטרקטיביות" כמו ינקלבי'ץ למשל הן בסיס פעילות חשוב עבור מפלגות השמאל והמרכז המעוניינות לפורר את היהדות ולהקטין את היהדות החרדית ב"דרכי נועם". למרות היותה של גב' ינקלבי'ץ עוד מועמדת עמומה ובלתי משמעותית בחלקה האלקטוראלי והאישי הרי שהפעם - להבדיל מהעבר, החלו המפלגות, הרבנים והאישים החרדיים מהממסד החרדי הוותיק לתסוס סביבה. מחד גיסא חלק מבקשים ממנה להתפטר מהרשימה ויוצאים נגדה כמו שלא העזו לצאת בעבר נגד מועמדים חרדים עצמאיים אחרים, ובכללם גם נשים, ואילו גורמים ממסדיים אחרים דווקא תומכים במועמדותה, דבר שלא העזו להביע דעתם בעבר בנושא הזה. ככול שינקפו ימי הבחירות כך תהפוך המחלוקת לקשה וגלויה יותר, אם כי עדיין הדברים רחוקים מלהיות "מלחמת קודש" לשמה.
                                            מלחמה שלא לשמה
       עומר ינקלבי'ץ היא בורג קטן ולא משמעותי. ספק אם תדע מימינה ומשמאלה בנבכי הפרלמנטאריות הישראלית אבל עבור אלה המעוניינים לשבור את ההשקפה התורתית היא נכס מצוין. גם עבור החילוניים האנטי דתיים, אך בעיקר גם עבור החרדים שהחלו במרד תורתי נגד ה"שולחן ערוך" כדי לבנות לעצמם עולם שבו חיים ונהנים גם מתדמית יהודית, אך גם מתאוות הכפירה. אם גנץ ולפיד יצליחו לחבר לעצמם עוד "חרדים" כמו ינקלבי'ץ הרי שהמסע למיגור ה"שולחן ערוך" יתפוס תאוצה, מנגד אם גם הפעם התופעה תחלוף על משבצת הקוריוז, כעוד חלום בהיספמיה הרי שהעתיד הדמוגרפי השחור של ישראל - תרתי משמע, בענינ החילוניים האנטי דתיים, יתקרב עוד יותר לסיום החלום הציוני. מנגד, הצלחתה העתידית של הקוריוזית מרמת בית שמש א' עלולה לשמש אסון פוליטי ל"יהדות התורה" ואולי גם לש"ס (בדמות החרדית של ש"ס) אבל אם הקוריוז הינקלביצ'י יתגלה במערומיו הרי שלא מעט עסקנים מרופדים ביהדות החרדית ינשמו לרווחה עוד מספר שנים. זהו בעצם כול סיפור הרעש והצלצולים שמשמיעים אלה השמחים בהצבתה של הינקלביצ'ית ברשימת גנץ – לפיד לאלה היוצאים נגדה, והשאר רק עניין של ניגוח ותו לא.
                          ש"ס ו"יהדות התורה" במאבק תחת השולחן
     עיתון "הדרך" הוא ביטאונה החדש של ש"ס – בהנהגת אריה דרעי, לאחר ש"יום ליום" נקנה ע"י גב' עידן ודרעי חיפש שוב שופר מתאים למידותיו בלבד. לפני כשבוע פרסם עורך העיתון – חיים גרינבוים, מאמר הרואה בעין חיובית את השתלבותה של עומר ינקלבי'ץ בפרלמנט הישראלי העתידי ואף הוסיף כי היא יכולה לשמש "ראש גשר לתקשורת" בין החרדים בעתיד לבני גנץ. המאמר היה אמנם של גרינבוים אבל הדברים אינם אלא הבל פיו של אריה דרעי. גרינובוים הוא בעצם נטע זר בש"ס, כאשכנזי חרדי – מודרני שבעבר כתב בעיתון החרדי – לייט ששמו "בקהילה", ושאותו הקים דודי זילברשלג, האיש שעל שמו רשום המותג המודרני וה"לייט" ששמו ה"חרדים החדשים". גרינבוים הובא על ידי הבוס דרעי כדי שהאחרון יוכל לשלוט בעיתון ללא פחד של אופוזיציה מזרחית – חרדית, כמו שקמה לו בערוץ הרדיו החרדי "קול ברמה". אין ספק שכול מילה ומילה הנכתבת בעיתון "הדרך" נבדקת בשבע עיניים ע"י אריה דרעי, ועוד כשמדובר בטור דעה רשמי של עורך העיתון. יתרה מכך, לפני כארבע שנים הותקף קשות גרינבוים ע"י הציבור החרדי משום שבטור דעה שלו, בעיתון "בקהילה", הוא הציע לא לתמוך כספית וסוציאלית בחרדים שלא יצביעו לש"ס ול"יהדות התורה". מכאן שלפתע האיש כיום תומך נלהב של מועמדת חרדית, ועוד בקרב רשימה אנטי דתית, שיאיר לפיד הוא שותפה הבכיר. מכאן שפרי עטו של גרינבוים אינו אלא כיוון ההשקפה של דרעי ומבטא את כיוון מהלכיו העתידיים של יו"ר ש"ס. דרעי מזמן חפץ היה למזג את מפלגתו עם כוחות חילוניים ולחולל מפץ אנטי חרדי בפוליטיקה המפלגתית – חרדית. כבר משנות התשעים הוא השמיע את הדברים הללו לנערי החצר שלו ולגורמים חילוניים, איתם עמד בקשר. גם במערכת הבחירות האחרונה הוא ניסה לקשור למפלגתו את גורמי השמאל המזרחיים, שכיום רובם נמצאים ברשימתה של ח"כ אורלי לוי – אבקסיס. אבל הפעם הוא מדבר מעטו של גרינבוים לנוכח מצב פוליטי פרקטי יותר. זו הפעם הראשונה – מאז 2009, שיש סיכוי להפיל את נתניהו מהשלטון והאלטרנטיבה היא בדמותו של גנץ. מפלגת ה"זהות" של פייגלין יכולה לחדור לפרלמנט וכבר הצהירה כי אמנם היא מפלגת ימין אך הכיוון שלה איננו בהכרח לתמוך רק בנתניהו. הסקרים מורים על מהפך אפשרי בשלטון ואם "זהות" תקפוץ ראשונה לסירה של גנץ היה שש"ס תחזור לאופוזיציה ובלי שותפות בשלטון ש"ס גמורה פוליטית. דרעי חפץ היה להיות הפלג הימני הראשון שיקפוץ לסירה הפוליטית של גנץ אם הלה אמנם ימונה ע"י הנשיא ( שנתניהו איננו חביבו...) להרכיב את הממשלה הבאה, ובכך יקדים את "זהות". לדרעי – האיש שעמד מאחורי הקמת ה"מכללה החרדית" בבקעת אונו, יש קשר די הדוק עם גב' ינקלבי'ץ, מבוגרות המכללה הזו. לליכוד כדאי להיזהר בכול זאת מכול ההצטלבויות של דרעי כלפי תמיכתו המוחלטת בנתניהו...
                                           מיהו ישראל גאליס?...
        איש חרדי אחר שהביע את תמיכתו בגב' ינקלבי'ץ הינו העיתונאי החרדי לשעבר – ישראל גאליס. האיש הזה – בטור אישי, גמר את ההלל על הגב' הזו וטען כי היא הרבה יותר פקחית, מיומנת ואמינה מדב ליפמן למשל, הח"כ החרדי לשעבר של לפיד, וכי היא תוכל לתרום לתקשורת עם גנץ וחבריו לטובת החרדים. גאליס כבר שיתף בעבר פעולה עם גדולי המציקים ליהדות החרדית, ובראשם שר הדתות לשעבר – בימי ממשלת השמאל של רבין בשנות ה-90 של המאה ה-20, פר' שמעון שטרית. באותם ימים – לאחר פרישת שרי ש"ס מממשלת רבין, לחץ שטרית דרך משרד הדתות את עולם הדת בישראל ומנע כספים מישיבות, ואף הקפיא בניית מקוואות ובתי כנסת. איש מעסקני החרדים לא העיז לשתף פעולה עם שטרית ורק גאליס היה היחיד שעשה זאת כ"יועצו הבכיר לענייני חרדים". כשנשאל גאליס על מעשיו הוא ענה כי "אני צריך לחתן ילדים". תשובה זהה הוא ענה באותם ימים גם כששאלוהו מדוע סייע ל"גייר" כנגד עמדת הרבנים וההלכה. אין ספק שהאיש – בעברו סייען לחוגי שמאל והאנטי דת, חש כי נקרתה בדרכו אפשרות לחדש את עלומיו כמקדם ולכן גם עבורו גב' ינקלבי'ץ היא ראש גשר חשוב לכיוון ממשלת מרכז – שמאל עתידית עם סייענים "חרדים".
                                                 והמתקיפים
       מנגד הרי שגב' ינקלבי'ץ הותקפה קשות ע"י גורמים חרדים מכיוון "יהדות התורה", שאף ביקשוה להסיר את מועמדותה. ההתקפה הראשונה הגיעה מכיוונו של הרב אליהו שלזינגר – רב שכונה בירושלים, שהביא את הרמב"ם כסימוכין נגד היותה של אישה חלק מחיים ציבוריים. לכאורה הרב הלה מעולם לא התערב בפוליטיקה ממש – ולא מעט משום היותו רב מטעם המדינה, אבל מיסתמא שהאיש עשה זאת בשליחות "יהדות התורה", שהחלה לחשוש מנפילת נתניהו ופתאום ראתה לנגד ענייה את השלטון החדש מחובר לחרדים עצמאיים, ועוד לנשים. הצביעות בעניין הייתה ששנים קודם לכן לא העז איש מבין "יהדות התורה" לצאת נגד עדינה בר שלום ומיכל צ'רנוביצ'י משום הפחד מ"ייחוסה" המשפחתי של גב' בר שלום. הפעם השנייה ש"יהדות התורה" יצאה נגד ינקלבי'ץ הייתה לאחר מאמר המערכת ב"הדרך", ושוב ניסו הללו לבקש מהגב' להתפטר מהרשימה. אין ספק שמאמר המערכת הדליק להם "נורה אדומה" והם הבינו את המהלך של דרעי". ב"יהדות התורה" שמחו על כך שבבחירות הקרובות – לאחר שלושים שנה, הם יחזרו להיות המפלגה החרדית הבכירה ולכן חיבור בין גנץ לדרעי דרך ינקלבי'ץ יטרוף להם את הקלפים, למרות כוחם הגדול יותר שעשוי להיות לאחר הבחירות הללו. ב"יהדות התורה" מבינים שגב' ינקלבי'ץ איננה אישה חזקה פוליטית ולכן הם מקוים שההתראות שלהם תעשינה את שלהם.