בס"ד
להקמת איגוד
מקצועי אמיתי / הרב
אליהו קאופמן
קל מאוד להתקיף את שר האוצר וגם את ראש
הממשלה בגזירות הכלכליות האחרונות, ובהחלט מדובר בהתקפה צודקת. אבל משהו בכל זאת
שונה הפעם מכל גזירות העבר: מגינם של העובדים לא נשמע ואפילו בלחישה ולכן לא פלא
שהמכה אמנם מכה ללא רחמים. ההסתדרות הכללית - בראשות עופר עיני פשוט השתתקה וחתמה
על כל הגזירות הללו כאילו לא היו. מימי יצחק בן אהרון ה"אגדי" ועד עמיר
פרץ לא היה ולא נשנה מצב כזה. אפילו ראשי הסתדרות "אפורים" כירוחם משל
וחיים הברפלד הרימו קולות צעקה , השביתו את המשק והוציאו מפגינים לרחוב. גם חיים
רמון - בתקופה הקצרה שלו כיו"ר ההסתדרות, לא שתק בימים קשים לעובדים ובמיוחד
היה כזה עמיר פרץ , שלא לדבר על ימי יצחק בן אהרון ואפילו אלה של ישראל קיסר , שלא פחדו להתעמת גם עם מפלגתם
המער"ך, ולימים מפלגת העבודה.
יתכן מאוד שעיני מסתכל קדימה ורואה את עצמו
משתלב בפוליטיקה ה"ממלכתית" (על אף שהוא מכחיש זאת כפי שעשו זאת פוליטיקאים "ממלכתיים" לפניו ולבסוף
נחשפו בשקריהם) ולאוו דווקא במפלגת העבודה אלא אולי אפילו הוא יפזול ל"יש
עתיד". אבל הבעיה כאן איננה עיני בלבד אלא בעיה עקרונית אחרת הקיימת בישראל
עוד מלפני הקמתה: האם "הסתדרות העובדים הכללית" היא באמת אמנם איגוד מקצועי כמו שאר האיגודים
המקצועיים בעולם או שמדובר בעוד קונצרן של ממסד ומעבידים?
מיום הקמת ההסתדרות עמד הויכוח הזה על
הפרק. בשנות ה-30 והארבעים אפילו פילוגי
המפלגה הקומוניסטית הישראלית היו על רקע זה. ההסתדרות אז נקראה "הסתדרות
העובדים העבריים" ובין השאר ייצגה מומנטום גזעני שנקרא "עבודה
עברית". בנוסף לכך ההסתדרות היתה חלק מממסד מפא"י ואף קונצרן של מעבידים
עם אינטרסים סותרים לרווחת העובדים. הקמת המדינה אמנם מתחה קו על בעיית ייצוג
הערבים והמילה "העברים" נעלמה אך בעיית ההסתרות כממסד פוליטי של מפלגות
שלטון ושל מעבידים לא נעלמה ולא פעם תנאי הפועלים במפעלי ההסתדרות היו גרועים מיתר
העובדים במדינה. גם ה"מהפך" של
חיים רמון ועמיר פרץ לא הצליח להפוך את ההסתדרות לגוף אותנטי של מעמד הפועלים ושל
עניי ישראל. מפעם לפעם היו אישים בולטים בהסתדרות הזו שהניפו את דגל הלחימה למען
שכבות המצןקה אך איגוד מקצועי אמיתי לא יכול להיות בנוי ותלוי על טוב ליבם של
אישים חולפים שחלק מהם שייכים לממסד עצמו. לצד יצחק בן אהרון – שהיה יו"ר
יוצא דופן ברדיקליות המעמדית שלו, בלטו גם אישים סוציאליסטים מהאופוזיציה
ההסתדרותית כיאיר צבן, רן כהן ובמיוחד איש חד"ש – מר בנימין גונן, שידעו להרים את הדגל המעמדי ברגעים
הקשים. אבל כשנעלמים האישים ה"טובים" מתגלית שוב האמת במערומיה: ההסתדרות
היא ארגון תרבותי, זהו מעסיק לכל דבר , זוהי מקפצה פוליטית לסקנים שחלק מהם
אינם יודעים מהו עמל כפיים ואילו ישראל נותרה אחת המדינות הבודדות בעולם שלעובדים
שלה אין איגוד מקצועי וממילא ל"קפיטליזם החזירי" קל להתעמר בהם.
מיום היותי נער שגדל בבית פועלי והגיע
לתודעה מעמדית בשכונת פועלים אני זוכר את הויכוח הבלתי פוסק בין החוגים
הסוציאליסטים עצמם בישראל: האם להמשיך ללחום על כיבוש ההסתדרות ע"י עסקנים
מפלגתיים רדיקלים או לעודד הקמת איגוד מקצועי אמיתי מתוך העובדים מחוץ להסתדרות. כיום - לאחר שכל ה"סוציאליסטים הטובים"
נעלמו מתוך עסקני ההסתדרות, ולאחר כישלון ה"מהפך" של רמון- עמיר הריני
משוכנע יותר מכל כי יש לעודד את הקמתו של איגוד מקצועי מחוץ להסתדרות שיהיה בנוי
על הנהגת ועדי עובדים אותנטיים ולכן רק איגוד מקצועי כזה יוכל להנהיג את מאבקו של ציבור
העובדים נגד מעסיקיו ומדכאיו , וממילא לא יהיה שוב ושוב צורך בשאלה "מי יוביל
הפעם את המחאה החברתית החדשה"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה