בס"ד
יריית הכאב / הרב אליהו קאופמן
הטבח בבאר שבע היה מחריד אבל יותר
מחרידה היא המחשבה כיצד אדם נורמאלי מגיע לרגע בו הוא טובח ו"נוקם"
בחפים מפשע ולבסוף מתאבד. כל התקשורת
נוגעת בעובדות ו"לועסת" אותן שוב ושוב כשמרקה טראגי כזה קורה, אבל
מסקנות אמיתיות למגר זאת בעתיד את הזוועה וללמוד לקח שזה לא יקרה שוב , הרי שמעולם
אין בנמצא. שבוע לערך לפני אותו טבח אירע בבת ים טבח "קטן" יות ר- בעל רצח את אשתו
ואח"כ התאבד. שוב מקרה של אדם נורמאלי הפועל באופן הכי לא נורמאלי. שוב
תקשורת , פסיכולוגים, שירותי רווחה ועוד קשקשנים רבים כמותם שרק מקשקשים אבל
לפיתרון עתידי אין הם מפנים אצבע מכוונת.
לקחת נשקים למאבטחים לאחר שעות
השמירה או לצפות מה יעשה עובד שנישקו הוא פרנסתו, הן עצות של שטות והבל. מי ערב
שהמטורף הבא - שרק דקות קודם לכן היה נורמאלי, יגיע דווקא מכיוון אלה שנשקם היא
אומנותם? חסרים מקרים שרצחו והתאבדו כאלה שבאו ממגזרים אחרים ועשו זאת עם סכינים,
אולרים וחבלים? הבעיה איננה הנשק אלא אותו מצב שמביא את הרוצח- מתאבד לשים קץ
לחייו ולחיי אחרים, ולפעמים הללו הם בני ביתו שלו! למצב הזה קוראים לחץ ואין
גבולות למצב הזה באפשרויות של קרבנות , רוצחים ומתאבדים.
אין במאמר זה – חס ושלום , שום סנגוריה
על אותם מטורפים אלא ניסיון אנושי והומניסטי ללמוד מכל מקרה מזעזע כיצד הסביבה
והחברה יכולים למנוע את הרצח הבא ולאוו דווקא ע"י סנקציות ויכולת
"נבואית" לצפות את העתיד. אותו אומלל – והוא היה כזה (!), שנכנס לבנק הבאר שבעי וזעק
"אני אראה לכם" היה על סף ייאוש. פעם הוא היה אדם נורמאלי עד שהסתבך
בחובות שלגביו היו "חובות ענק". הוא היה בודד ולא במקרה הילך בתוך ביתו
מצד לצד כי המצב הוציא אותו מדעתו ומנגד
לא היתה לו יד מסייעת. מי יודע כמה אנשים התנכרו לו , מי יודע מה היה הנתק בינו
לבין משפחתו. הוא בסך הכל רצה עוד ששת אלפי ₪ כדי להמשיך לקנות לחם, עגבנייה
וזיתים אבל במדינה שלנוחי דנקנר מוכנים למחוק מיליונים הרי שלאיש הזה לא היו
מוכנים לסייע בששת אלפים ₪. ברגעים הללו מרגיש המסבן שהעולם כולו נגדו. ברגעים
הללו הוא פוחד להפוך ל"הומלס" וברגעים הללו הוא מחליט להתאבד, אבל הוא
לא יעשה זאת לבד כי הוא לא "פרייר" ואז הוא נזכר בשמשון הגיבור שזעק
בעזה הפלישתית "תמות נפשי עם הפלישתים" ומיד ה"פלישתים" הם בעיניו
אותם פקידי בנק שלא היו מוכנים לתת לו צ'אנס של ששת אלפים ₪ בזמן שלנוחי
ה"מתוק" הם הסכימו למחוק מיליונים. ואח"כ הכל מתערבב וכל מי שנמצא
בבנק הופך לאויב פונטנציאלי. כך הפכו הלקוחות
בעיני האומלל לפרוטקציונרים שהבנק מטיב עימם ורק אותו הם החליטו לחסל, והסוף המר
כבר ידוע לכולנו.
לפני
שנים רבות היה עימנו במילואים אדם בודד. הוא היה אינטיליגנטי אבל עצוב. הוא היה
גרוש שנותר ללא בית ושתי בנותיו היו טורקות לו את הטלפון בפנים. הוא ויתר לנו על
חופשותיו כי לא היה לו לאן לחזור. הוא פלט שוב ושוב כדורים בכוונה כדי להיכנס לכלא
ולמצוא בית חם עם שלוש ארוחות מסובסדות. לבסוף הוא הרג - ביום האחרון למילואים ,
שני חמורים ושמח להיכלא. שנה אח"כ הצבא השבלוני והפרנציפיוני לא רק שלא שיחרר
את המסכן אלא שלחו – עם נשק, לשרת באזור בנוי ולסכן אזרחים חפים מפשע. הסוף היה
שכשיצא לחופשה לא היה לו לאן לצאת והוא התבצר על גג בנין שוקק ומפוחד כאחד בשכונת
קטמון הירושלמית והנשק שלו מאיים לימין ושמאל עד שאש השוטרים מצאה את מותו. אז
פתאום התעוררה משפחתו הקרה והדוחה והאשימה את המשטרה. לא רק שאינני מאשים את
המשטרה אלא שאפילו אם הצבא היה אשם בגיוס החוזר הרי שההתפרצות רק היתה נידחת משום
שהמשפחה , החברים והסביבה התגרשו מהמסבן הלה והותירו אותו לבדו ולכן מה פלא שאדם
נורמאלי הופך ללא נורמאלי עם או בלי השכלה וכו'?
ויש גם מקרים שגבר מקים משפחה
ומביא ילד לעולם ואז פתאום - להבדיל
מדורות קודמים, האישה רוצה לפרק הכל כי השפעת החברה היא הרסנית בכל הנוגע לפרט
ולשבירת מוסכמות ומסגרות עפ"י רגשות ו"פסיכולוגיה מודרנית", וכשהכל
נופל על הקרבן כקיר הוא מגיע להחלטה לשים קץ לחייו שיהפכו בעתיד לכלום ושוב חוזר
ה"ניגון" המר של "תמות נפשי עם הפלישתים".
לפני שנים רבות למדתי בתיכון בעיר רמלה. בכיתתי היתה תלמידה מהמושב פתחיה
שליד רמלה. יום אחד הגיעה הנערה לכיתה מאוד נרגשת לחיוב. בהפסקה – על חצי לחם מרוח
בהריסה תוניסאית, היא סיפרה לנו כי היא כל כך מתפעלת מסבה וסבתה לעומת הדורות
החדשים שבהם "שלום הבית" כל כך מעורער על ויכוחים שטותיים ועל חלומות
שווא. הנערה סיפרה לנו כי סבה וסבתא - מעל גיל 70, אוחזים ידם זה בזה ומחייכים כל
היום כזוג יונים. הסבא והסבתא עברו את רוב חייהם בתוניסיה שם הקימו משפחה, עבדו
לפרנסתם - הסב בעבודת כפיים והסבתא כעקרת בית, וכמובן ילדו ילדים ולימים ראו נכדים,
חגגו חגים כמו שצריך לחגוג אותם בחיק המשפחה והנה הגיעו לרגע של הסיפוק שבו הם
יכולים לשלב ידיים - תרתי משמע, ולהביט על שתילי הזיתים שגדלו ובמצב כזה מדוע לא
לחייך ולשמוח? הם לא שאלו - כל ימי חייהם, "מי אני ומה אני"? הם לא פנו
לפסיכולוג או ל"מאבחנת" על כל ויכוח טיפשי והם לא ביקרו מעולם בסדנאות
שמטרתן להזכיר רעות ונשכחות ולהחזיר כעסים עד כדי פירוד והם לא ראו סרטים על
"אהבה" שמולידה תאווה ולבסוף גם פירוד מהבעל או מהאישה, ולכן הילדים
שלהם גדלו כמותם והיו מאושרים והמשיכו את השלשלת. בת כיתתי - שכבר נפלה להילת דור
אחר, זיהתה בזקניה את האושר הקדום מול האפרוריות העכשויית.
הצרות של האחרים והסיום הטרגי שלהן חייבות ללמד אותנו להיות זהירים בבעיות
הזולת , להיות רגישים וקשובים לצרת האחר ובמיוחד צריכים ללמוד זאת משרתי הציבור
שמקבלים את ההחלטות להקל ולא להחמיר כי החיים והמוות בעד הלשון. בישראל של 2013
כשהגזרות הכלכליות משתוללות, קצבאות הילדיט נשחקות ומותירות הורים חסרי אונים ,
כשעומדים להטיל ארנונה כפולה על דירה ריקה (שלפעמים זו סכנה להשכירה לכל אחד) , אזי,
דרושה מידה רבה של רגישות יתר לזולת ורק ה' הטוב יודע מה צופן לנו הלחץ הבא שפקידי
האוצר , הרווחה ובתי המשפט מכינים ללא מעט אומללים שנולדו בבית מחוסרי טייקונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה