בס"ד
נשות הכיבוש / הרב אליהו קאופמן
לשמאל הציוני ישנה בעיה קשה ושמה : צביעות פוליטית, במיוחד כשזה אמור ונוגע
לדגל השלום ונגד הכיבוש. הבעיה עולה כאשר אותו שמאל ציוני מניף כמה דגלים בבת אחת
כדי להרשים את בוחריו אך מגלה אח"כ כי דגל זה או אחר חשוב לו הרבה יותר,
ובמיוחד כאשר הדגלים מתנגשים זה בזה. התסביך הזה החל מיום בואה של הציונית השמאלית
לעולם - כאשר ניסתה להניף את דגל
סוציאליסם ו"אחוות העמים" לצד עקירת ונישול הערבים. זה המשיך
בהנפת "שיויון לעובדים" בצד ניצול כוח עבודה זול ערבי ויהודי - מזרחי
מעיירות הפיתוח לטובת הקיבוצים הדשנים והנהנתנים. וזה ממשיך עד היום.
המפלגה הקומוניסטית בישראל - על כל גילגוליה ההיסטוריים, הציבה את ההשקפה
האנטי דתית הקשוחה ביותר מבחינה תיאורטית אך באופן מעשי היא היתה הפושרת ביותר
במאבקה בדת היהודית במדינת ישראל, מול יתר אנשי השמאל, ובמיוחד השמאל הציוני.
בימים שאורי אבנרי , שולמית אלוני ושלום כהן עלו על בריקאדות אנטי דתיות וקרעו
תעודות זהות הרי שתאופיק טובי סייע ל"אתרא קדישא" נגד חילולי קברים של
הארכיאולוגים ואילו מאיר וילנר פתח את שערי אומן- לקברו של רבי נחמן מברסלב, עבור
חרדים עוד בימי בריה"מ הקומוניסטית. בימים שאורנן יקותיאלי ממר"צ עלב
בעניים החרדים כ"פרזיטים" טענה תמר גוז'נסקי כי "אין להפריד בין
עניים במאבקם לצדק חברתי". גם לקומוניסטים היו וישנם מספר דגלי הנפה פוליטיים
אך להבדיל מהשמאל הציוני הם תמיד ידעו איזה דגל להניף קודם וערכו סדר עדיפויות
בהנפה. הם מעולם לא התביישו לומר שדגל אחד קודם לשני בגלל המצב המיוחד בישראל
ובמזה"ת. ואי לכך הם סימנו באופן ברור כי דגל השלום והאחווה יונף ראשון,
אח"כ דגל השיויון החברתי , אח"כ יונף דגל הזכויות הדמוקרטיות ורק בסוף
יונף הדגל האנטי דתי (ברחוב היהודי). הסדר הברור לא הפך את הקומוניסטים הישראלים
ל"קרליקליים" בעיני עצמם או
בעיני אחרים אלא רק דחה את הבעיה הפחות חמורה לזמן מאוחר יותר. ולכן לא פלא
שמעולם הקומוניסטים הישראלים לא בגדו בקרב על השלום והשיויון ונגד הכיבוש
על חשבון דגל אחר.
ובמה דברים אמורים? בשמאל הציוני אוהבים להניף את דגלי השלום והאחווה לצד
השיויון החברתי עד שזה מתנגש או בציונות הצרופה – המחברת אותם לימין הקיצוני, או שזה
מתנגש בשנאת הדת היהודית. ובמה דברים אמורים? "חוק השבות" מחבר את כל
הציונים – מימין ומשמאל גם יחד , וכמובן שהשמאל הציוני נימנה עליהם. לצד זאת הדגל
האמיתי של אותו שמאל ציוני הוא קודם כל המלחמה בדת ישראל. את הדגל הזה הניפו פועלי
ציון הראשונים, את הדגל הזה הניפו אנשי מפ"ם כשעקרו תורה ומצוות והאכילו
טריפות ונבלות את "ילדי טהרן" החרדים ואת ה"מסורת" הזו ממשיכה
מר"צ של היום. ולכן לא פלא הוא שלפני כשנתיים העלה ח"כ אורון הצעת חוק
אנטי ערבית קיצונית במסווה אנטי דתי יהודי או שאפשר לומר כי השנאה ליהדות העבירה
אותו על השמאלניות שלו. היו"ר לשעבר
של מר"צ הציע כי כל מי שיגדיר את עצמו כ"יהודי" יהפוך אוטומטית
ל"יהודי" וכמובן ייהנה מ"חוק השבות" וההתאזרחות האוטומטית.
ומה עם המשך הפיכת הערבים - כילידי הארץ, למיעוט מבוטל בדרכים לא דמוקרטיות? לכך
אין לשמאל הציוני תשובה.
אבל הצביעות הגדולה ביותר של מניפי דגל השלום ו"נגד הכיבוש" הן
"נשות הכותל". כיבושה וסיפוחה של ירושלים שלאחר 1967 היא דוגמת העל
לכיבוש הישראלי. הריסת רובע המוגרבים ובניית רחבת ה"כותל המערבי" היא
עיקר דוגמת המשך הנישול שלאחר 1967. הכותל המערבי הקדוש הפך בידי הציונות החילונית
ל"אתר היסטורי" להצדקת הכיבוש והנישול. והנה באות אותן "נשות הכותל"
- ובראשן ענת הופמן ממרימות דגל מר"צ בי"ם, וכ"נשות שמאל
ציוניות", הן מאגפות את החרדים הציונים ואת הדתיים הלאומיים וחבריהם מהימין
החילוני מימין. גם הן - נשות ה"שמאל הליבראלי", חפצות בנתח מכיבוש הכותל
המערבי. גם הן - הנשים האנטי דתיות, רוצות להתפלל חזק יותר מהחרדים. וכדי שמשאלתן
תמשיך להתקיים וכלשונן הן "מחוללות מהפך", הרי שתנאי אחד לכך: המשך הכיבוש
הישראלי , ובמיוחד בי"ם המזרחית וכמובן
לא פלא הוא שגם מר"צ איננה מוותרת על "ירושלים מאוחדת", דהיינו תחת
שלטון ישראלי והמשך הכיבוש על גבי הפלשתינאים. אילו היה בכוחן של הנשים הללו
להרחיב את כוחן ולהניף גבוה יותר את דיגלן אני בטוח שהן היו מקימות גם את
"נשות המערה" במערת המכפלה בחברון ואת "נשות קבר רחל" אבל
לשמחתנו כבר סימנו את "שטח א'" בבית לחם ואילו במערת המכפלה יש גם
ל"וואקף" המוסלמי מה לומר.
אלה אינן נשות שלום והן אינן "נשות הכותל" אלא אלאה נשות הכיבוש
שגם מירי רגב וציפי חוטובלי מחווירות לידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה