בס"ד
פה קבור הכלב / הרב אליהו קאופמן
קטונתי כדל באלפי מנשה להחוות
דעתי על מה שגדולים ואדמו"רים אומרים אבל מתוך לימודי הדל וע"י היתלות
בגדולי ישראל שאחריהם אני מחרה אשתדל להביע את דעתי הצנועה בסוגיה שהסעירה שוב את
הרחוב בישראל והיא קריאתו רווית הכאב של האדמו"ר מבלזא כלפי הממשל הישראלי
בתואר "כלבים". אין לי ספק שדבריו של האדמו"ר מבלזא יצאו מלב כואב
ושותת דם , לאחר ההתעמרות החדשה של שר האוצר יאיר לפיד בתקציב שהיה אמור להישלח
לישיבות הקדושות ולחינוך החרדי. אבל הסגנון שיצא מדיבורו של האדמו"ר היה דומה
יותר בנוסחו למנוגד במה שנאמר בקריאת שמע
על "לא תתורו אחר לבבכם". סגנון אמוציונאלי איננו סגנון תורתי ואין
הוא נאמר מתוך כובד ראש רעיוני ומתוך התנגדות השקפתית ליריב אלא מתוך שנאה הבאה
ברוב המקרים כתואנה מהאכזבה ומהתקוות שנתבדו והיו תלויות באותו יריב. וכאן כל הבעיה.
הציבור החילוני והמסורתי שומע שוב ושוב התלהמויות מרבנים ואדמו"רים
חרדים וחושב לתומו כי מדובר בפרצי קיצוניות ושנאה מתוך השקפה חרדית – רעיונית אך
לא כך הם הדברים. נהפוך הוא, אלה מבין האדמו"רים והרבנים המתפרצים בקללות – בערבית , בעברית ובאידיש גם יחד, אינם ראשי
החוגים האנטי ציונים מבין החרדים אלא הם שייכים דווקא ל"חוגים המתונים"
והפרו- ציונים. הגר"ע יוסף , האדמו"ר מבלזא , ישראל אייכלר (הח"כ
של בלזא) , הח"כים מאיר פרוש, משה
גפני ואחרים הם הדוגמא לכך. מדובר ברבנים ועסקנים פרו ציונים ששנים מחפשים את הדרך
לחיות בשלום עם החברה החילונית ולא פעם גם במחיר מכירת היהדות ופגיעה בחוגים
החרדים הרדיקליים יותר. אז מדוע בכל פעם דווקא הללו הם אלה שמתפרצים בצורה כזאת?
התשובה פשוטה וחסידות בלזא היא המשל לכך.
אותם חוגים שכל כך מוכנים לוותר לא פעם גם על עקרונות היהדות עבור ה"שלום
בית" עם השלטון החילוני עושים זאת לא מתוך חישוב רעיוני הנובע מהשקפה תורתית
טהורה אלא מתוך שיקולים סקטוריאליים לטובת החוג שלהם שבדרך כלל מדובר בתמורה
לויתורים תמורת תגמולים כספיים לטווח ארוך
ועל השמטת חובות אזרח כמו גיוס לצבא ואי פגיעה באוטונומיה של החוגים הללו כשמדובר
בהתערבות זרועות החוק. אותם חוגים מאמינים כי ברגע שהם יוותרו על מלחמת הדת ויהיו
מוכנים ללחום נגד חוגים חרדים עקביים הרי
שהשלטון ייתן להם לעשות בתחום ה"אזרחי" כאוות נפשם ועם תקציבים של שיק
פתוח. אבל כאשר החוגים הללו מגלים כי בכל זאת השלטון החילוני אינו עומדים ב"הסכמיו" וכי כל
הויתורים על היהדות והסתכסכות עם גורמים חרדים אחרים היו לשווא והם הפכו ללעג
בעיני האחרים תוך הפסד כספים ומחויבות לחוקים כמו כולם, או- אז מתפרצות כל אותן
קללות אמוציונאליות והשוואת בעלי החיים לראשי השלטון שרימום. אבל למעשה את הבור
עצמו הם כרו לעצמם, ומדוע?
ואקח את חסידות בלזא כמשל. הקו של חסידות זו – משנות ה-80 המוקדמות והלאה, היה לנסות ולנווט
לעצמה דרך עצמאית עם השלטון החילוני תוך הסתגלות להשקפותיו , ולא להיות תלויה בשאר
החרדים. על פי הקו הזה הסתכסכה החסידות הזו עם ה"עדה החרדית" – בראשית שנות ה- 80, והקימה מערכת כשרות עצמאית,
ועל רקע זה פרשה החסידות הזו מאגו"י והקימה עיתון עצמאי בשם "המחנה
החרדי". על רקע ההשקפה ה"פרגמאטית" הזו הצטרפה החסידות הזו למפלגה
הליטאית "דגל התורה" בסוף שנות ה-80 ועל אותו הרקע בדיוק היא גם פרשה ממנה בראשית שנות ה-90 והקימה ברית
בלתי כתובה וחתומה עם ש"ס תוך שבירת
החרם של הרב שך על ש"ס משנת 1992. על רקע ההשקפה הזו ניסתה החסידות הזו
להתחבר לגורמים חילוניים – באמצע שנות
ה-90, כמו מפלגת העבודה ו"גשר" ואח"כ לרשימה הקיקיונית החרדית
"תלם אמונה". ולא מקרה היה הדבר שבגלל ה"יחסים המיוחדים" עם
שלטון השמאל (באמצע שנות ה-90) הפכו עמדותיה של החסידות הזו ל"יוניות"
עד כדי כך שביטאונה פרסם "דבר מערכת" תחת הכותרת "להידבר עם
החמאס".
באותן שנות ה-90 הריץ ישראל אייכלר
– אז דובר החסידות ועורך ביטאונה והיום הח"כ
מטעמה , קו חדשני עוד יותר בכל האמור והנוגע למערכת היחסים עם החילוניים. אייכלר
"השתחל" לתקשורת החילונית מתוך הסכמה כי למרות ביקורתו הוא יפגין קו
חרדי "לויאלי" וכך הוא הפך ל"כוכב" התוכנית
"פופוליטיקה". באותם ימים העיד בפני מפיקה של התוכנית – גולדפינגר, כי "אייכלר ובלזא" הם
גורמים חרדיים פרודוקטיביים ולא קיצוניים". אייכלר צפה אז שהתמסרות לשמאל
החילוני - ששלט אז בפוליטיקה ובתקשורת,
יסייעו לבלזא לההנות מאוטונומיה אמיתית גם אם שאר החרדים האשכנזים (שהיו מזוהים אז
עם הימין) יפגעו. על היסוד הזה הפכו בלזא – ה"לווין החרדי" דאז של מפלגת העבודה ,
וש"ס מממשלת השמאל, ל"צמד חמד" חרדי חדש ומחודש. כך נוצרה גם
ידידות הנפש בין ישראל אייכלר לטומי לפיד ואמנון דנקנר שעברה גם לפסים חברתיים ממש
כמו ביקורי בית הדדיים, הזמנה לשמחות משפחתיות והכל בלעג והתרסה מול שאר החרדים
שהזהירו כי מדובר ב"טיפוח אויבים". לא במקרה אירע שבין שנת 2006 ל- 2009
דאגו חסידי גור – ובראשם ח"כ נח ליצמן, שבלזא לא תקבל נציג
ב"יהדות התורה" . בקדנציה שקדמה ל-2006 התבטא אייכלר כי אין מניעה
להצטרף לממשלת שרון גם אם טומי לפיד הוא מראשיה . בבלזא האמינו אז שהידידות בין אייכלר
ללפיד תעמוד במבחן "כספים יחודיים" לבלזא, גם אם זו תפרוש מ"יהדות התורה" ונציגה
יצטרף לבדו לממשלת שרון – לפיד. לבסוף מנעה "יהדות התורה" את המזימה הזו
אך כאמור, בלזא נענשה למשך קדנציה אחת. אייכלר הוא גם זה שהוליך שולל את
אדמו"רו וקידם פרויקטים של תקשורת עם הכיפות הסרוגות ובראשם אורי אורך ושאול
מייזליס והוא זה שהקים יחד איתם את "קול חי" הממסדי, כשרבנים
ואדמו"רים מזהירים מפני הערוץ הזה. ואייכלר הוא האיש שאימץ אח"כ את הקו
ההפוך של קיצוניות לאומנית, לאחר שהימין התבסס בשלטון וגם כאן הוא
עשה זאת מתוך הרצון האופורטוניסטי להסתגלות
לשלטון, תוך ויתור על האמת התורתית. אבל לבסוף גילה האדמו"ר מבלזא ש"אין
חדש תחת השמש" וכי גם ההצטרפות למשטרה , הזמנת מרצים ציונים על
ה"מוסד" בישיבות של בלזא (!) והתנכרות להשקפה החרדית של אדמו"ריה הקודמים של החסידות לא סייעה לבלזא לשרוד לבד את
הגזירות נגד שאר החרדים , ואף לא סייעה להם למלט לבד את בחוריהם מגיוס שאר החרדים
לצבא. וכשפרספקטיבה דמיונית - של כמעט שלושה עשורים מתמוטטת , אזי, מתפרצות קללות
הייאוש מפי ראשי החסידות. ומסתבר שגם בימים אלה אייכלר ו"נתיניו" אינם
מבינים עדיין את אותו מוסר תורתי שבשמו הם מדברים. הנה לאחר שהח"כ הזה – אייכלר שמו, הרעיד את אמות סיפי הקירות של הפרלמנט הישראלי , בזעקותיו נגד גיוס
החרדים , לפתע פתאום נמצאים בין
הפרובוקאטורים העולים להר הבית (עבירה שיש עימה עונש כרת!) גם בחורי ואברכי
חסידותו! אם אמנם הפרובוקציות הללו כל כך חשובות לחסידות הזו מדוע – לכל הרוחות , מדוע שישראל אייכלר יתנגד בעתיד
לגיוס בחורי חסידותו ל"משמר הגבול", ששומרים שם על הסדר שחסידי בלזא עצמם
מפרים?!
לעומת זאת אלה שתמיד לחמו בראש היהדות החרדית נגד הציונות ונגד המדינה
החילונית הרי שמעולם לא יצאה מפיהם קללה בוטה , ניבול פה או סתם ביטויי שנאה כלפי
החילוניים ואפילו כלפי ראשי הציונות. המנהיגים הללו ראו בויכוח ההשקפתי עם הציונות
ויכוח תהומי ורעיוני ולא ויכוח שסופו להגיע לפשרת "מסחרית" ו"אישית"
ל"הטבת תנאי" החוג שאליו השתייכו. משום כך היו תמיד דבריהם של הרבי
מבריסק, של ה"חפץ חיים", של ה"סבא קדישא" אלפנדרי , של הרב
יעקב מוצפי, של ה"כף החיים" ושל האדמו"ר מסאטמר נטולי ביטויים
עולבים וללא סימני שנאה ליריביהם. הויכוח היה השקפתי והם לא ציפו מעולם מיריביהם
ל"טובות הנאה" שנכזבו. כאשר האדמו"ר מסאטמר הזהיר מפני העלייה לארץ
ישראל הוא לא עשה זאת משום כעס אמוציונאלי על כך שהציונים הפסיקו לו את הכספים או משום שאיימו
לגייס את נכדיו לצבא , אלא הוא אמר זאת
משום שהוא חשב כך באמת ובתמים וצפה כי זו מהות הציונות ובעתיד אין לצפות ממנה אחרת.
המילה "כלב" לא יצאה מעולם יצאה מגדולי הרבנים שלחמו בציונות כי הם לא
ראו בראשי הציונות אויבים אישיים והם לא שנאו אותם אישית אלא הרבנים הללו לחמו נגד השקפתם כיריבים רעיוניים. וזהו כל
ההבדל בין ה"קיצוניים" שדרכם נהירה ומבטאם מתון כפי שהגמרא מורה לבין
ה"מתונים" שדרכם עקלקלה מדרך התורה אל ה"מסחר הפוליטי" ושפתם
כשפת אלה שאותם הם מוקיעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה