בס"ד
"לסדום היינו, לעמורה דמינו" /
הרב אליהו קאופמן
לא האמנתי כי אגיע ליום שבו אצטרך להגן על
יאיר לפיד – ובעקיפין גם על אביו טומי
לפיד, אבל נפלאות הקב"ה ומי יישורם. ה"וידויים" החייכנים של
הח"כים שלי יחימוביץ ומיקי רוזנטל על ה"ימים היפים" שבהם עישנו
סמים מוכיחים לכולנו לאן הגענו. ישנם נושאים שהם בבחינת תת תרבות, שגם אם מודים
עליה זה בגדר תשובה. דרך אחרת היא פשוט לשכוח מהעניין ולא להודות מאשר להודות מתוך
"שמחת חיים". ההודאה של הגב' יחימוביץ כי רק לפני 16 היא עישנה סמים
(כאשר היתה עיתונאית פעילה ו"מעצבת דעת הקהל"!) , ולא להוסיף לעניין
תשובה מקלון מלמד איזה דור מוליך אותנו בפנטזיות שלו אל עברי פי פחת. יתכן שלפיד משקר
"פה ושם" על עברו – ובמיוחד בעניין הסמים, אבל זהו שקר שלא נועד
לשם רמייה אלא מתוך בושה על עבר שבאמת צריך לשכוח אותו, ובטוחני שהסמים לא היו
החינוך שהלה קיבל בבית אביו, שמרן יהודי ממוצא הונגרי. מנגד , הפתיחות של יחימוביץ
ורוזנטל מסבירים לנו היטב שכל ה"קו האדום" בין המותר לאסור ובין הטוב
לרע כל כך היטשטש נורמטיבית שהתקיים בנו הפשט של "נערים משלו בנו",
והמילה "נערות" פירושו סכלות. היו דורות של עבר – ובמיוחד במפלגת העבודה, שלמרות הפלוגתא עימם ,
הרי שהיה להם מה להציג כ"חינוך" ו"תרבות" עבור החברה הישראלית אבל אלה שמנהיגים היום את
המפלגה שהקימה את ה"חזון הציוני" וביקשה ל"החליף ערכים" לעם
ישראל, הם כאלה שאינם מחפשים להביא חדש במקום ישן אלא לוקחים את האסור והפגום
והופכים אותו לדגל תרבותי , ועל כך כבר פירש ה"אור החיים" בפרשת
"בראשית" את הפסוק "בשגם בשר הוא", על כך שדור המבול הפך את תועבות הבשר שלו
ל"דגל תרבותי". איש אינו מתכוון להתעמר – חס ושלום , באישה חד הורית שילדה מחוץ לנישואין.
אין סיבה למרר את חייהם של אלה שדרכם שונה מדרך עולם בחייהם האישים , אבל מכאן ועד
להפוך את הילודה מחוץ לנישואין לעילית החיים ה"משפחתיים" ואת התועבות
ל"דגל הגאווה" המרחק רב למאוד. אבל אצלנו כבר הפכו הללו לראשי מפלגות
ולדמויות פוליטיות במעלה הראשונה והופכים את היוצרות , מטוב לרע . עכשיו רק חסר
שניצן הורביץ יבחר לראש עיריית ת"א ויערוך "ברית ערים תאומות" עם
עיר העבר סדום, או לחילופין שהלה יבחר לשר השיכון ויבנה מחדש את סדום ועמורה כפי
שחיאל בית העלי בנה את יריחו האסורה בכזו מסירות נפש מהשטן עד שהקריב את כל בניו
עלייה – מיסודה ועד הצבת דלתותיה.
אם לח"כים החרדים היתה באפם נשמה תורתית
כלשהי הם היו מבחינים בין טוב לרע ולמרות גזרותיו של יאיר לפיד , הרי שהיו מבינים
שלאיש הזה יש לפחות בושת ממה שבאמת אסור וממה שצריך לעשות תשובה על כך , ואילו אל אותן נציגות של "עמק השידים"
המקראי – כמו שלי יחימוביץ, מירב מיכאלי, הדס שטייף וחברם מיקי רוזנטל , אסור היה
להם להתקרב מבחינה תורתית. אבל מה לעשות ולנציגים החרדים אין אפילו ריח של יהדות , שהרי הם נטמעו בטומאת הטמאים של
הפרלמנטרים הישראלים. ובראש כל אלה ח"כ משה גפני מ"דגל התורה" , שמירב
מיכאלי הפכה עבורו "חברה למפלגה" או שלי יחימוביץ שהפכה ל"שותפתו " ואף
זהבה גלאון שהפכה ל"קולגה" שלו.
למרות כל ביקורתי על יאיר לפיד אני בכל זאת
מזהה אצלו את ה"חן היהודי" דווקא משום בריחתו מסיפור הסמים וממשמעותו
החינוכית לעומת היחימוביצ'יות והרוזנטלים שעבורם הסמים הם רק זיכרון חייכני כדי
להעבירו דרך הטלויזיה לדור הבא.
בשנות ה-7 כיהניתי כיו"ר מועצת התלמידים
הארצית של התיכונים והזדמן לי להיפגש מספר פעמים עם מי שעדיין חי בתוכנו, ואז היה
שר החינוך והתרבות – מר אהרון ידלין. היו אלה הימים ש"סמים קלים" נכנסו ל"משק" והקעקועים
היו נחלת עבריינים בלבד. אני זוכר היטב את המסרים שמר ידלין העביר לי ולחברי כדי
שנעבירם – דרך וועדת החינוך של מועצת התלמידים הארצית, לכל הנוער וכמה מסוכנת
עתידו של נער שיתפתה לאותם "סמים קלים" . משנפרדתי ממנו הוא לחץ את ידי
בחוזקה ובעיניו ראיתי את בקשתו לכל קולקטיב הנוער:"סור מרע". היום הייתי
חפץ לשמוע מהו הוא אומר על כך שבראש המפלגה הציונית הבכירה שדרכה ניסה לחנך ציבור
שלם אל הטוב, עומדים כאלה שה"סור מרע" הפך ל"דגל החינוך התרבות" שלהם עבור מדינה שלימה.
לתפארת מפלגת העבודה...
�י ׅ { � � `�W 0PU �ח גם היה בידם "קיצור שולחן ערוך" משלהם. על זאת הרי שכל מי שהתורה והיהדות חשובים לו מעריך אותו- גם אם יש לו דרך השקפתית אחרת מאבותיו ורבותיו,
ועל זאת בדיוק מצרים נגדו אלה שה"חילוניות" היא "עגל הזהב"
שאותו באו לקבע בעם ישראל ב"מדינה המודרנית" וה"מערבית"
שהקימו. עבור האחרונים מתינותו של הרב עובדיה יוסף היתה לצנינים יותר מהקיצוניות
של "נטורי קרתא". וכל זאת משום שכנגד "נטורי קרתא" – ואפילו
החרדים של אגו"י, אפשר היה להסית ולהציגם כ"נטע זר וישן" ומיד שאר
החילוניים היו מתרחקים מהם אבל המלאכה קשה יותר נגד רב עם דרכי נועם שאינו מסית
נגד המוסכמות אך מנגד "מורח" את ההלכה כטיט מחבר ובכך קובע להמוני
המזרחיים דרך שונה מהנורמה החילונית – דרך של התנהגות יומית שהיא הפוכה מחיי החברה
ה"טריוויאלית". בעוד שאר החרדים חיו בערים ובשכונות מסוגרות ומי שחזר
בתשובה נעלם ל"ערי הקלט" הללו, הרי שהספרדים של הגר"ע יוסף
וש"ס הפיצו את דרך החיים של ה"שולחן ערוך" היהודי בערים החילוניות.
ואת זה בדיוק לא אהבו מתנגדיו של
הגר"ע יוסף- כי מי שעלה על דרך
ה"שולחן ערוך" כבר איננו אחד שאפשר ל"החזירו בשאלה"
מ"חלומותיו הרוחניים" והוא עלול לגרור את שכניו לבנין ולרחוב לאותה דרך
אבות.
בימים שחייתי ברומניה והתחלתי לעסוק בניסיון להחזיר את היהודי לבוראו למדתי
שרק ברגע שהאיש החל לשאול אותי כיצד נוהגים יום יום עפ"י ההלכה, ואח"כ
ביקש גם לרכוש ספרי הלכה, רק באותם רגעים ידעתי שהוא הפך מחילוני לדתי או חרדי,
בדרך העולה בית אל. כל ספרי האגדה , המוסר והקודש היו אמנם כפנינים אך רק ההלכה
היתה החוט השזור שחיבר את הפנים למחרוזת. להבדיל מרבנים שפיהם הפיק מרגליות
ודבריהם היו זהב הרי שהרב עובדיה היה הצורף , ובלי צורף אין מחרוזות ותכשיטים.
לא מעט מגדולי ישראל עמדו ליהדות המזרחית גם בימים שזו הושלכה ל"כור
ההיתוך" עם פטרונים "מהתכים" ועם צאצאים "מהותכים". בין הדמויות
הללו ניתן למנות את הקנאי הרב יעקב מוצפי , את הצדיקים מרדכי שרעבי , חיים סינואני
וכמובן ה"בבא סאלי" הקדוש ואף את המקובל הגדול הרב כדורי אבל רק הרב
עובדיה עובדיה יוסף הצליח לאסוף את כל אותם מזרחיים שהתפעלו מעברם הדועך והושיבם
מסביב ל"שולחן הערוך" החדש שהתקין להם, עד שהעבר הקסום והמטושטש הפך
להווה ממש ולעתיד ברור.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה