?הסנונית הראשונה

בס"ד

  הסנונית הראשונה ? / הרב אליהו קאופמן

      אם אומנם הדברים הכתובים בשורות הבאות יתאמתו לגישה פוליטית – תורתית ממשית , אזי, לדידי הבחירות לעיריית ירושלים יכולות לקבל את הכותרת: מעז יצא מתוק. מפלגתו של המועמד החרדי לראשות עיריית ירושלים – מפלגת  "בני תורה" שמה, לא רק שזכתה במנדט עירוני והמועמד הלה יהיה כנראה מ"מ או סגן ראש העיר אלא שמפלגה זו (פורשי "דגל התורה") הניפה במהלך הבחירות שלט פוליטי ברור ותורתי, שאומנם היה קיים מאז ומתמיד בתורת ישראל אך המפלגות  החרדיות שהתמודד לפרלמנט הישראלי מעולם לא הניפו אותו מפחד הקהל הלאומני שחלק ממנו שייך אליהן  , ורק בחדרי חדרים או בהופעה נשכחת גמגמו עסקניהן משהו בנושא ואח"כ סתמו את פיותיהם וקהל הבוחרים שלהן נהג להיפך, ללא הערה גוערת מהן.

    מפלגת "בני התורה" והרב חיים אפשטיין שבראשה (מנהיגה הרוחני של המפלגה הוא הרב שמואל אוירבך מירושלים) יצאו בהודעה כתובה וברורה כי הם מתנגדים ויתנגדו לכל בעלות יהודית בהר הבית ולכל שינוי בסטאטוס של הבעלות על האתרים הקדושים לשלושת הדתות , כשכל דת רשאית להמשיך להחזיק בבעלותה את קודשיה. כמו כן הבהירו "בני התורה" כי הם מגנים את הפרובוקציות של המתנחלים ושל ה"כיפות הסרוגות" בעליה להר הבית ויאבקו כנגד זאת. הכותרת של גילוי הדעת , כתעודת הזהות שלהם, היתה: "מפלגת שלום". הם הדגישו את המושג "שלום" בתוך היהדות הצרופה ועפ"י ההשקפה החרדית – תורתית. כמו כן הבהירו הללו כי ילחמו גם לרווחת התושבים הערבים בירושלים.

   זו הפעם הראשונה שמפלגה חרדית –  המתמודדת לבחירות השונות במדינה (בשונה מה"עדה החרדית", נטורי קרתא" וחסידות סאטמר שאוחזות אומנם בדרכי השלום אך נמנעות  מלהתמודד לפרלמנט ולעיריות), מכריזה בריש גלי על האיסור לעלות להר הבית כדרך למימוש אקט דתי אך גם פוליטי וכמאבק המחייב את המפלגה להלחם נגד עלייה להר הבית של אותם  המתנחלים ודומיהם. עד היום פחדו המפלגות החרדיות הנבחרות לצאת נגד העלייה להר הבית בריש גלי –  על אף שמבחינה דתית הציויי הזה חייב אותן ואת הציבור שלהן. באחרונה עלו שוב ושוב חרדים שוליים להר הבית אך המפלגות הנבחרות שתקו על כך.

   גם אדם מתון כאריה דרעי לא גינה מעולם את העלייה להר הבית –  לא זו של ה"כיפות הסרוגות" , ואפילו לא זו של החרדים התימהוניים שהצטרפו ל"סרוגים". אחת מהסיבות שהניעו את דרעי לוותר על מועמדותו לראשות  העיר בירושלים היתה בין השאר אי הרצון שלו לעמוד במבחן דעותיו הפוליטיות היוניות והמתונות לבין הצורך לרסן את הלאומנות של ה"כיפות הסרוגות" ואף של חלק מהחרדים בירושלים, משום שחלק לא מבוטל מהציבור של ש"ס נוטה לכיוון הלאומני הזה. כמו כן חשש להיות ראש העיר שיאלץ להסכים על חלוקתה מחדש.

   אם אומנם יתמיד הרב חיים אפשטיין בהשקפתו זו מבחינה פוליטית – מעשית, ולא יפחד להתייצב עם השקפת התורה הצלולה הזו נגד הרחוב הסואן (שאומנם לא פעם לבוש כחרדי אך מגיב כלאומני) הרי שזו תהיה הפעם הראשונה מאז קום המדינה שמפלגה חרדית נבחרת פונה לדרך השלום נגד הזרם הלאומני העכור, ומי יודע איזה חיבור ניתן לייצר מדרך זו בהקשר לדיאלוג חרדי- ערבי ישיר ועוד בעיר ירושלים. אני תקווה שהפעם לא אתבדה וכי הישירות , הבהירות והשקיפות של הצהרות "בני התורה" בתחום המדיני והפוליטי יהיו באמת הסנונית הראשונה למפץ פוליטי חרדי אפשרי תוך ניתוק סופי מהלאומנות ה"סרוגה", שרק רודפת את היהדות החרדית אך יודעת לבקש סיוע מהחרדים בכל רגע של התנחלות , לאומנות וכיבוש.

כשהשמש עולה היא עולה ועולה

בס"ד

   כשהשמש עולה היא עולה ועולה / הרב אליהו קאופמן

     ציידי החרדים בכלל וצרי העין כנגד בית שמש בפרט שוב יצאו למסע השמצה והכפשה ושוב עם אותה מטרה הזויה : להחזיר את הגלגל אחורה. ובראש השיירה שוב צועדת גב' ציפי חוטובלי , שעלתה מדרגת ח"כ לסגנית שרה . אינני בא להגן על זיופי בחירות –  אם אמנם היו כאלה, אבל מכאן ועד לניפוחם למדדים עצומים ולייחסם בגזענות צרופה רק למגזר החרדי, הרי שהדרך רחוקה. האומנם רק בבית שמש נתפסו –  בכל 65 שנות מדינת ישראל, זיופי בחירות?! האומנם בכל המקומות שנתפסו זיופי בחירות מזעריים מיד נערכו בחירות חוזרות?! והרי המשטרה שיחררה האת כל עצוריה ולא מצאה שום הוכחות , ומי יודע אם הלשנות הסרק הללו לא באו בכלל מהמתחרים החרדים. אבל כשמדובר בחרדי בית שמש מיד המדינה גועשת משום שכמה אינטרסנטים אנטי חרדיים כואבים את פיתוחה של עיירת העולים הזו והפיכתה לעיר לדוגמא ולמטרופולין של דעת ומודרנה דווקא ע"י הציבור החרדי.

    עד ראשית שנות ה- 90 היתה בית שמש עיירה נידחת ששום תוכנית פיתוח לא הועילה לה. בפאתי הכביש הישן לירושלים שכנה עיירה קטנה ושכוחה עם פחות מחמש עשרה אלף איש שגם הקירבה לירושלים לא העלתה אותה על מפת ההישגים. רק קבוצת כדורגל בליגה השניה הזכירה שיש מקום בזה על המפה גם בימינו. ואז לפתע פתאום הגיעו החרדים והעיר הזו מונה כיום  קרוב לכשמונים אלף תושבים ועוד בע"ה היד נטויה. לציבור הרחב יודעים המסיתים לספר כי החרדים בעיר הזו הם "פרזיטים" שמתאמנים ביריקות על ילדות אומללות מעל כל מדרכה שכיחה  אבל בפועל חיים שם חרדים אקדמאיים מאירופה , מאמריקה, מאוסטרליה ומדרום אפריקה עם "הייטק" משגשג ועם מקומות עבודה לבני בית הוותיקה, שממש שיוועו לכך. לציבור הרחב מארגנים המסיתים הפגנות של תושבי חוץ מערי השפלה ומהאנטי דתיים ההזויים ביותר, אך התקשורת מציגה זאת כהפגנת "תושבי העיר החילונית". מי שחי בעיר הזו יודע היטב שאין בארץ מקום ישוב שבו חילוניים וחרדים חיים באחווה כזו , זה לצד זה ומעולם לא התעמתו זה בזה. האוכלוסייה הוותיקה בעיר הישנה היא ברובה מסורתית וקרובה ליהדות ואף נעזרת ברנים החרדים לכל דבר של מצווה. אבל ציידי החרדים מצאו לעצמם כמה תושבי החוץ –  ובראשם עסקנים אנטי דתיים בפנסיה, שבאו ל"חיות" בעיר הזו , כדי שמפלס היריבות יעלה על גדותיו והם יחזרו ל"ימי הזוהר" שלהם בכל הנוגע להיותם ראש לכל מחלוקת.

    והנה , לאחר ניצחונו של ראש העיר החרדי עלתה שוב ההצעה להקים שתי ערים. מעניין שבישראל ההצעות הללו עולות רק כשהחרדים מגיעים לרוב ולא להיפך. בסוף שנות ה- 80  אילץ שר השיכון דאז –  אריאל שרון, את ראשייה הדתיים של ראש העין לבנות מספר שכונות חילוניות שלימים גרמו לראש העין לאבד את ציוויונה הדתי ולהעלות ראשי עיר מקרב התושבים החילונים החדשים. לא שמעתי שקמה קול צעקה להפריד את ראש העין הוותיקה והדתית מההשתלטות החילונית, שלימים הביאה גם לשריפת בית כנסת בשכונות החדשות! בקום המדינה היו הערים רחובות ופתח תקווה בעלות אוכלוסיה שרובה דתית אך לימים התמלאו הערים הללו בחילוניים. לא שמעתי שהדתיים בערים הללו ביקשו להתבודד בערים משלהם. ועוד הרשימה ארוכה. אם באמת יקום שר פנים ויחליט על הפרדת בית שמש לשתיים הרי שמסיתי וציידי האנטי חרדים יגרמו לעיר הישנה רק מפח נפש כי זו תחזור ותשקע באפרוריות שלה בעוד שכיום נאחזים תושביה במקומות הפרנסה של הישוב החרדי ובכספי התרומות של היהדות החרדית מחו"ל.

    מי שיקבע אם היו זיופים או לאוו ומה יהיה גורל הבחירות בבית שמש היא המשטרה ו/או בית המשפט ולא קומץ מסיתים ומסיתות מקצועיים ואנטי חרדים, ובראשם סגנית השר ציפי חוטובלי, מומחית למהומות פוליטיות נגד ערבים , שמלאנים ,חרדים ואף כנגד שר התחבורה שלה , מר ישראל כץ. עכשיו רק חסר שהציפי השנייה – ליבני שמה,  תתעורר אף היא. מזל שהאחרונה עסוקה במו"מ עם הפלשתינאים...

זאת ירושלים

בס"ד

   זאת ירושלים / הרב אליהו קאופמן

     כל מה שאירע בירושלים –  סביב בחירת  ראש העיר, חייב להעלות יותר מדיון סוער בקרב היהדות החרדית. הבעיה איננה בחירתו של ברקת או אי בחירתו של ליאון אלא דפוסי ההתנהגות של הרבנים והעסקנים החרדים ושל המצביעים החרדים. אין כאן עניין של נקיטת עמדה נכונה או כזו שאיננה נכונה אלא יש כאן עניין של צורת נקיטת העמדה. וכאן הבעיה העיקרית.

      יהודים יראי שמים ושאמונים על התורה בודאי מכירים את הדיברה "לא תשקר" עד כדי גדירתה ל"מדבר שקר תרחק", ובצמוד לה את מה שאומרים בחרטה בחנון הבוקר והצהרים  "תעתענו לפנייך". וישנו גם פסוק התורתי שדורש "הוכח תוכח את עמיתך". והנה מרגע שהחל מהלך הבחירות לראשות העיר י"ם הרי שרק שפך של שקרים, רמאויות ותעתועים היו מנת חלקה של היהדות החרדית ביחס לעמדת ההצבעה שלה לראשות העיר , בכל הנוגע  לעמדת רבניי ועסקניה. ראשית , קבלתו המובנת מאליה של הצמד לא חמד שהנחית את משה ליאון  על ראש חרדי ירושלים וללא הזמנה מוקדמת , אף היא בישרה רעות. פתאום שוב חברו הרעים מתמול שלשום –  אריה דרעי ואביגדור ליברמן, זה לזה וכאילו לא היתה ביניהם מחלוקת שלפני ואחרי הבחירות בינואר 2013, הרי שהם שוב התהדרו כ"חברים טובים" למרות ההקנטות שאירעו פחות משנה לאחר הצגת הסרטון המתועב של ש"ס נגד עולי חבר העמים, ולאחר שדרעי וש"ס נותרו מחוץ לקואליציה. היהדות החרדית צריכה להקיא את אריה דרעי ולו משום שהלה מזלזל בזיכרון ובאינטיליגנציה שלה כאשר הוא מציג את ליברמן –  העומד בראש לוחמי האנטי יהדות בכל הנוגע לחוקי "גיור", כשרות ועוד (ושהגר"ע יוסף יצא נגדו בחריפות לפני זמן לא רב), כ"ידיד וותיק שלנו". אין ספק שהתחברותם של השניים זה לזה , כאילו שנשכחו היריבויות ה"ישנות" שביניהם, היה דיו להתחיל לחשוד שמא אין זו אלא ברית שלא נועדה למען כבוד שמים.

      ובכלל, אולי באמת הברית בין ליברמן ודרעי היא אמיתית אך בינה לבין השקפה רעיונית אין ולא דבר? בהחלט יתכן שאותו סרטון תועבה שש"ס הקרינה במערכת הבחירות שלה בכלל לא היה אמור לשדר מחלוקת בין שני ה"שועלים" הללו –  ליברמן ודרעי? בסך הכל הסרטון המתועב הזה –  שמעולם מפלגה דתית כלשהי לא הקרינה כמותו, סייע אלקטוראלית גם לש"ס להביא חילוניים ומסורתיים ספרדים אליה ובדיוק אותו סרטון סייע לא פחות לליברמן להחזיר אליו לא מעט צאצאי יוצאי חבר העמים לאחר שהללו חשבו להצביע שלא עפ"י מפתח עדתי –  לאומי, כהוריהם בעבר. בכל מקרה את הברית הזו, שבין דרעי לליברמן, צריך לגזור לגזרים והיא איננה משרת את החרדים או את יוצאי חבר העמים ובודאי שאיננה משרתת אחדות בישראל אלא משרתת אחדות של שני עסקנים הבנויה על פירוד עדתי , דתי ולאומי לנצח נצחיה המכוערים של הפוליטיקה הישראלית. אינני רק מבין כיצד "דגל התורה" – ובראשה ח"כ משה גפני, נפלו אף הם למעשה המרקחת הזה, ועוד כשגפני אינו ידוע, בלשון המעטה, כאוהדו" של דרעי.

     דרעי עצמו לא במקרה סירב לרוץ לראשות עיריית י"ם. ראשית, הפסד מול ברקת היה מחסל אותו מבחינה פוליטית וסופית. שנית , דרעי מעדיף לחכות בראש ש"ס לתפקיד בכיר יותר ולהמשיך להיפטר ממי שהוא רוצה בתוך ש"ס. ושלישית , כאשר חלוקת י"ם עומדת על הפרק בתחום המדיני עדיף לדרעי לברוח מהנושא כמאש משום שמצביעיו הספרדים הם ברובם מהימין החפץ בסיפוחה לעד של העיר הערבית ואילו מצביעיו הערבים משוועים לחלוקת י"ם, ועם נוסיף לעניין הזה את המתח הדתי הי"ם ופרשת העלייה להר הבית הרי שלדרעי עדיף לשמור על מצביעיו השונים והמפולגים ולא לחרוץ עמדה שעלולה לפוסלו סופית בפני מגזר זה או אחר.

     הייתי יכול להבין את הסבריו של ח"כ ישראל אייכלר כנגד משה ליאון –  כהסברים דתיים והשקפתיים טהורים, אילו הם נאמרו לפני הבחירות הללו אבל אם הם נאמרו רק לאחר הפסדו של ליאון הרי שיש כאן בהחלט מסחר והונאה שאינם יכולים להירשם על ה"טאבו" שניקרא "יהדות". אם לאון היה כל כך פסול להצבעה הרי שהיו צריכים לומר לו זאת בפניו ובטוחני שהלה היה עוזב את המרוץ בשמחה. כבר כאשר הרב חיים אפשטיין מ"בני תורה", הגיש את מועמדותו הרי שליאון פנה לח"כ ליצמן מחסידות גור ושאלו לגבי פרישה אך ליצמן, בעוד מעשה הונאה דבית רבן, טען כי "אפשטיין בטל בשישים", ומה שליצמן לא גילה אז לליאון היה שהוא עצמו,ליצמן, עוד יעזבהו לנפשו...

     הציבור החרדי בירושלים צריך לערוך לעצמו חשבון נפש ולהבין כי מנהיגיו אינם עסקניו אלא סוחריו וכי לא מעט מהשנאה האנטי חרדית יונקת מתעלולי אותם סוחרי קולות שלבסוף מציגים את היהדות החרדית כשקרנית ונלוזה. והעיקר הוא שבפרשת ההצבעה לראשות העיר בי"ם העמדה הרבנית האמיתית של "אשר יורוך" – שהיא היתה אמורה להיות העיקר, נדחקה לשוליים בתור חותמת גומי בלבד.

  

     

טיל לאו

בס"ד

     טיל לאו / הרב אליהו קאופמן

         זכותו של אדם לשנות את דעתו אך אז הוא גם חייב להודיע בשער בת רבים כי שינה את הגדרתו האישית בעקבות שינוי עמדותיו. ואם האיש הזה  – ששינה עורו והחליף חברבורותיו, יסרב לשנות את הגדרתו הרי שאלה המוגדרים כמותו חייבים להסיר את הלוט מעל פניו. ובמה דברים אמורים? הדברים אמורים לגבי האדם ששמו בני לאו ושעד לפני כמה ימים היה מוגדר כ"רב אורתודוכסי" ושימש רבו של בית כנסת אורתודוכסי בעיר הקודש ירושלים. "אמרות השפר" של האיש על כך שההלכה היהודית "שגתה" ו/או אינה מתאימה לימינו בעניין קידוש האישה , מחייבות אותו לומר את האמת: "שיניתי את דעתי ומעתה אינני עוד אורתודוכסי הצמוד להלכה עד בוא גואל צדק  אלא רפורמי המחייב שינויים בהלכה מדור דור",  ובא לציון גואל.

        אינני רוצה כלל להתייחס לויכוח על עניין "קידושי" נשים את גברים מאחר  שההלכה היהודית פסלה זאת על הסף עד סוף הדורות , תוך היבטים ברורים מדוע הגבר הוא המקדש וכו', ומשום שהראיות לעמדה ההילכתית הן עמוקות וקדושות , אך מי שמערער על "הלכה למשה מסיני" הינו בגדר אפיקורוס, רפורמי וכו' ובודאי שיצא מכלל האורתודוכסיה היהודית והלה  אינו רשאי עוד (לפי ההלכה) לשאת בתפקידים דתיים כלשהם. כך אמנם –  כהצעת בני לאו , נוהגים הרפורמים ואף הקונסרבטיביים וכמו שהם עקרו הלכה זו הרי שהם עקרו עוד ועוד הלכות ולכן המאבק עימם הוא להיות או לחדול, ולא מעט משום ההתבוללות והפסד היהודים שנגרם מעצם שינוי ההלכה היהודית ופרימת קשר האבות , ומקומם מחוץ למחנה ה"אורתודוכסי –  פרושי".

       בני לאו –  שעיקר פעילותו איננה מכוח ההלכה, אלא מכוח ה"מחקר" על היהדות הרי שהוא משמש את אלה החפצים להפוך את האורתודוכסיה היהודית על פיה, להכניס בה תכנים רפורמיים אך גם לקבעה כ"אורתודוכסית" כדי שתישאר ה"דת של הישראלים החשים"  תוך הפיכת היהדות למיעוט. ההיסטוריה היהודית רצופה בניסיונות שכאלה , שברוך ה' לא צלחו אך ככל שההתנגדות אליהם היתה פושרת יותר כך נפלו חללים רבים יותר שהעם היהודי הפסיד. אבל הבעיה היא שהפעם הכל נעשה במדינה "יהודית" ותחת "הכשר" של "יהודים". "מכוני המחקר" הללו הם פועל יוצא של העזות החילונית לשנות את עם ישראל עפ"י צרכי הציונות החילונית והמדינה הוקמה בדיוק כאמצעי למטרה הזו: לבנות עם חדש על חשבון היהדות. בני לאו ומשפחתו הם שותפים הרי אסון בכל המהלכים הללו ואם אני טועה הרי שאשמח אם הרבנים ישראל מאיר לאו ובנו –  ה"רב הראשי", דוד לאו, יצאו בגלוי נגד בן משפחתם הלה ויקראוהו רפורמי. אבל בטוחני שאם תהיה כבר ביקורת כנגדו –  מבני המשפחה הללו, היא תהיה לשם הפרוטוקול ורופסת ביותר.

     כבר עשרות שנים שבישראל מנסה הממסד החילוני -  עם גורמים אנטי דתיים, "לבנות" סוג חדש של "אורתודוכסיה" שכל כולה לכתיבת "שולחן ערוך חדש", כנבואתו של ה"רבי מבריסק" בשנות ה-50. מדור לדור מתרחב חוג החילוניים המבקשים להחליף היהדות בתמהונות ולהמשיך לקרא לה "יהדות" ולידם של אלה באים אלה הנענים לשמשם הם עושים זאת תמורת השררה שלצידם. זו היתה מטרת מפלגת העבודה בבנותה את "זרם הרבנים המפלגתי" שלה (שכמה מהם נתפסו בקבלת שוחד על "גיורי" סרק בשנות ה-90) , זו היתה מטרת קידומו של מנחם הכהן במפלגת העבודה ומינויי "רבני ההתיישבות העובדת" על ידו –  כחלק ממעללי מפלגת העבודה, זו מטרתו של אביגדור ליברמן בנוגע ל"הקלות בגיור העולים", זו תפיסתם של יריב לוין, דני דנון וציפי חוטובלי מהליכוד וזו כמובן מגמתם של אישים כיאיר לפיד ורות קלדרון.

       ומאחר שהיהדות החרדית – ואף הדתית לאומית החזקה יותר, עסוקה בקרבות רחוב נגד בשר מבשרה ופוחדת לצאת לקרב על ערכי היהדות שמא תפסיד את השררה והכספים, הרי שיותר ויותר מהרסים בכרם ישראל אינם מגונים על ידיה ואינם מוצאים ממנה וכל הציבור התמים טועה ומתייחס למהרסים הללו כ"אורתודוכסים" לכל דבר ומכבדים אותם כ"רבנים" ו"רבניות", ובכלל זאת גם אישים סוררים לא מעטים.  בני לאו אינו לבד אלא הקדימונו לא מעט "עשבי בוסר" כמו גב' זכייה בר שלום עם ה"אקדמיה" שלה ו"רשימת הנשים" שבה תמכה כ"בבא" ממין נקבה , גב' עליזה לביא וח"כ דוד שיפמן מ"יש עתיד" וכמובן בני המשפחה של בני לאו, הרבנים ישראל מאיר לאו וה"רב הראשי" דהיום, דוד לאו , ועוד "רבנים" שאינם אלא "רבאיים" רפורמים. כל זאת לתשומת אלה שקידשו ומקדשים מלחמות סוערות נגד הגר"ש אוירבך ו"בני התורה" שלו , נגד הרב חיים אמסלם, נגד הרב אמנון יצחק ואפילו נגד תנועת "טוב". יש לצאת ב"כידון וחנית" קודם כל נגד אלה שחפצים להפיל את חומות היהדות ולאבדה מהעולם ולא כנגד אלה הרוצים לבצרן או אולי לחזקן בדרך אחרת. ולשם כך הייתי מצפה מ"גדולי ומאורי הדור" – מהעיתונים החרדים, לזעוק מרה ולהודיע בשער בת רבים כי בני לאו הוא מחוץ למחנה האורתודוכסיה. כך לפחות עשו זאת  בעבר  חכמי ישראל לצדוקים, לבייתוסים ולקראים ,  כך עשה ה"חתם סופר" לרפורמים, כך נהג המהרי"ל דיסקין בירושלים כלפי מיכל פינס , כך גם נהגו אדמו"רי ראשית המאה  כנגד אלה שניסו לשבור את ההלכה ע"י ההסכלה וכך פסרו ועשו רבני המזרח לסוררים בארצות האסלאם.

מעמד חילול השם

בס"ד

       מעמד חילול השם / הרב אליהו קאופמן

       הכתובת היתה רשומה מזמן על הקיר. האלימות המילולית של עסקני "דגל התורה" ושל ביטאונם , "יתד נאמן" , היא זו שהביאה את בומרנג הזילות בגדולי ישראל. הוצאות השם רע לרבנים ולאברכים –  רק משום שבחרו במחנה השקפתי שונה, הביאו לשנאה ולהתרת רסן האלימות. וחמור מכל –  הניסיון של עסקנים להתסיס את האוירה בשלהוב שקרים והסתה לפני גדולי ישראל כדי שהאחרונים יצאו למלחמות אישיות שלא לצורך, היא זו שיצרה את הזילות בגדולי ישראל ומה שאירע ברחוב ה"חזון אי"ש" 5 בבני ברק – תקיפתו של הגראי"ל שטיינמן, היה סימן מאת ה' לחזור לפרופורציות של ויכוחים תורתיים והשקפתיים עפ"י דרך הנועם והטוב , שהרי רק משיח צדקנו יכריע מהי האמת, ועד אז כבר נאמר ש"האמת נעדרת".

      גדולי ישראל הם בשר ודם כמו כולנו ונדרשת רמת יראה ואחריות כדי לא להעיק על חכמי ישראל בשקרים ובסיפורים שעלולים להביא את החכמים הזקנים הללו לידי מיתה ואפיסת כוחות , ועוד כשמאיצים בהם לומר כך ולפסוק אחרת או לצאת בחנית ובכידון על דא ועל קא. אבל במפלגת "דגל התורה" לא חסים על שום רב וגדול אלא רואים את הפוליטיקה הקטנה –  שפרישה זו או אחרת של איזה "פלג" , תביא להקטנת השררה למקורבים, וכך הם הולמים על לא כלום בכל מי שדעתו מעט שונה או שמספרים צי'זבטים על גדולי עולם שאינם איתנו. מי שקיווה שהחילופין ב"יתד נאמן" יצקו דרכי פעולה וכתיבה מתונים יותר רק התבדה. אינני ממקהלת המגנים האוטומטית של העיתון הזה ולדעתי בנושאי המאבק על התורה וההשקפה הטהורה ונגד רמיסת היהדות ע"י האנטי דתיים יש לעיתון הזה יותר זכויות יהודיות לפני כל שאר התקשורת החרדית. אבל כשהעיתון הזה מתבקש להגן על מפלגתו ועסקניה כאן מתחילה הבעיה עד בוש ממש. זוהי "קנאות" שלא לשמה וכל האמצעים כשרים עבור כך. זה מתחיל בסיפורי סבתא על כך שה"חזון איש" (שספק גדול אם הצביע בכלל...) פסק שעבור כרטיס נסיעה באוטובוס להצבעה מותר למכור     תפילין (!) וזה מגיע לכך שכל מיני מכפישנים מקבלים במה לתקוף רבנים ואברכים מהמפלגות החרדיות האחרות בשפת השוק ולהציגם כ"פושטקים שאוכלים פיצה עם קטשופ". לא לחינם נאמר כי הלבנת פנים גרועה מרצח ומאלימות בכלל, שהרי באלימות וברצח לא רק שהנפגע נפגע אלא גם הפוגע חושף את פרצופו אבל בהלבנת פנים  רוצחים רק את הקורבן ע"י הלבנת פניו וקטרוג על מידותיו ואילו המלבין פנים שם עצמו צדיק וישר.

     עוד מימי חודש התשובה האחרון ועבור דרך ה"ימים הנוראים" הולמים אנשי "דגל התורה" –  בעזרת ביטאונם הלה בכל הגידופים ומשתמשים בהדבקת שם רע לכל יריב,  וגם יריביהם אינם טומנים ידם בצלחת עד שהמתח הופך ממש להקזת דם כשכבודם של גדולי ישראל נרמס ע"י אותם עסקנים ולבלרים המדברים בשמם וכותבים בשמם ומקללים בשמם וכו', עד שהזילות האיומה בכבוד הגדול והתורה הופכת לעניין של מה בכך. כדי לפגוע במפלגה היריבה רומסים גם חכם ישראל –  צדיק בן צדיק של צדיק והופכים אותו ל"זקן שאפשר לסובבו" ואת תלמידיו לפרחחים, כאילו שהמקטרגים הם "טליות שכולן תכלת". הסתת גדולי ישראל בשקרים ושימת לעז שלא נאמר בפיהם של אחרים היא גרועה מכל העבירות שהם יחסו לאויביהם. את ה"לימוד" הזה לקחו ב"דגל התורה" ממה שאירע קודם לכן במפלגת ש"ס -  כשגם שם שיסו בשקרים את הגר"ע יוסף זצ"ל, כנגד היריבים של ראשי ש"ס. אבל ב"דגל התורה" ובביטאונה שיכללו את ההסתה הזו ורתמו מספר לא מבוטל של חכמי ישראל להסתתם ולא רק גדול דור אחד בלבד. והטרגו –  קומי שבעניין הוא שכל אותם לבלרים ועסקנים , מ"דגל התורה", המוציאים לעז ושם רע על רבנים ותלמידי חכמים אינם אלא פוסלים במומם שהרי עברם ה"מפואר" אינו בדיוק משוש היסטורי של יהודי חרדי ממוצע.

     ההשתוללות של "דגל התורה" סביב הקמת מפלגת "בני התורה" היתה צריכה לגרום להם להיזכר "בשל מה היתה לנו זאת", ואז , אם היו הללו מעלעלים אחורה הם היו מבינים כי זו מידה כנגד מידה. "דגל התורה" –  שהוקמה מפילוג ב"אגודת ישראל" , היא זו שהקימו שנים  קודם לכן את ש"ס כנגד "אגודת ישראל" והיא זו שניסתה לכפות את השקפתה על ש"ס בשנת 1992, ומשלא עלה הדבר בידה הרי שאנשי "דגל התורה" פרצו פרץ באוטוריטה של הגר"ע יוסף המנוח על הציבור הספרדי והקימו "פרקציה" של רבנים ספרדים כנגד ש"ס בשם "מרביצי התורה הספרדים" , אשר בבחירות 1996 הם התמודדו נגד ש"ס. היו אלה ימים אלימים שבהם אנשי "דגל התורה" ביזו את רבני ש"ס ופרחחים ליטאים העיפו את כובעיהם ואף את התפילין הקדושים של אותם רבנים. אבל הגר"ע יוסף ביקש מנאמניו להבליג ולימים "התאדו" אותם "מרביצי התורה הספרדים" ולכן לא פלא שכיום מצמיחים משמים ל"דגל התורה" את ה"קרניים" ששמם "בני התורה".

     העולם התורתי הליטאי היה ידוע תמיד באמונת התורה ובחוכמתה וכמי שהקרין דרך של "חכם עדיף על נביא" ועם רציונאליות של לימוד וקדושה מתוך הלימוד ושמירת המצוות  ולא של עבודת ה' מתוך פחד מקללות ומאיומים של אסונות או לסירוגין "ברכות" במקום קיום מצוות, אבל "דגל התורה" וספיחיה למדו מהחסידות רק הצד הפסדו שלה וכך הפכו רבנים ליטאים לאדמו"רים ול"באבות" אך בלי יסוד הקירוב החסידי. מנגד שכחו אותם "מוכיחים בשער" ומוציאי שם רע  את עניין "נאה דורש , נאה מקיים" כאשר הדברים אמורים בכך שהם עצמם צריכים לשמש דוגמא בעניין "ככל אשר יורוך" של גדולי התורה שבשמם הם דורשים. דוגמא אחת מיני היא זו שבה  הגר"ש אלישיב זצ"ל קרא שוב ושוב לשומרי המצוות לדאוג שהנשים תחבושנה כיסויי ראש ממש ולא פאות נוכרית ודוגמא אחרת מיני רבות אירעה יום לפני הבחירות האחרונות ממש. ב"דגל התורה" החליטו לתמוך ביחיאל זוהר מנתיבות לקדנציה נוספת לראש העיר שם. אי לכך הוסע הגר"ח קנייאבסקי לעיירה הזו יום לפני הבחירות –  כדי שיכריז שם, קבל עם ועדה, על תמיכתו בזוהר. כשהגיע לשם הגר"ח קנייאבסקי הוא הבין כי בין זוהר למסיקה  הדתי (המתחרה) הוא אינו יכול לתמוך בזוהר ולכן הוא פנה לבית המדרש של "דגל התורה" ובירך רק את הרשימה החרדית ב"ברכה והצלחה" ואילו לזוהר נמנע מלתת ברכה. הביקור הזה כמובן שלא סוקר ב"יתד נאמן" ומנגד זה לא הפריע למפלגה להמליץ אח"כ בעיתונה על יחיאל זוהר לראשות העיירה נתיבות...

     הפגיעה הנפשעת בגראי"ל שטיינמן היא כקוץ ממאיר שנתקע בלב היהדות החרדית אך כדי להוציאו ולרפא את הפצע לא מספיק לערוך "עצרת מחאה" (נגד מי?...) אלא פשוט לחדול מלהפוך אמצעים    למטרה –  כמו למשל עניין הבחירות והשררה שלאחריהן, וגם מי שכבר משתתף בהן צריך להעמיד "קוים אדומים" למעשיו כמו לא לזייף תעודות זהות, לא להוציא שם רע על מתנגדים השקפתיים ולא להשתמש באלימות נגד יריבים מבית ומחוץ. ומעל לכל לשמור על כבודם של גדולי ישראל ולא לסחוף את שמם הקדוש ואת גופם לתוך כל קרב זוטר ולכל מחלוקת באשר היא , ועוד לאחר ששיקרום. ההיתר לקיומה של עיתונות חרדית ניתן אך ורק לספק ידיעות אמיתיות ולבקר קונסטרוקטיבית אך לא כדי להכפיש ולקלל ועוד כאלה שלא חטאו אלא בעניין שוני ההשקפה. הלב כואב ודואב רק כשנזכרים שוב ושוב כיצד אותו פרחח טלטל את גופו הסגפני והקדוש של הגראי"ל שטיינמן .

    

מפלגות ורשימות

בס"ד

      מפלגות ורשימות / הרב אליהו קאופמן

       בחמש עשרה השנים האחרונות חל שינוי בהרכב חברי המועצות  המוניציפאליות –  מקטנות ועד גדולות . יותר ויותר חברי עירייה הם בעצם "קבלני קולות" אפורים ללא חזון וללא השקפה שמביאים אותם לתוך הנהגת ומועצת הישוב המוניציפאלי. רבים יטענו כי ה"פוליטיקה משחיתה". זה נכון אבל בכל זאת צריך לשאול כיצד הרמה האנושית –  של הנבחרים הללו, ירדה עד כדי כך ש"קבלני הקולות" הם החלק הדומיננטי במועצות המוניציפאליות, ובעשור האחרון זה מתחיל להתבטא גם בראשי המועצות המוניציפאליות הללו?  

       המילה "מפלגה" מעוררת גועל אצל רוב הציבור ולכן התנודה היא לבחור "נציגים עצמאיים" ובמיוחד "ראש רשות מוניציפאלית" עצמאי. התהליך הזה –  יחד עם הישחקות כוחן של המפלגות ובראשן מפלגת העבודה (שעד לפני כחמש עשרה שנה שלטה בממשל המקומי) הביאו לכך שראשי רשויות רבות,שנבחרו בתחילה לתפקידם ע"י מפלגה זו או אחרת,הפכו לראשי "רשימות עצמאיות" והציבור נתן להם את העידוד האלקטוראלי המקסימאלי לכך עד שמפלגתן (ברשות המוניציפאלית) נעלמה.  הציבור הביא לכך בהאמינו כי ה"עצמאות" הזו תקטין את השחיתות. והנה , גם מועמדים "אנונימיים" למדו שהציבור אוהב "עצמאיים" וכך צצו "רשימות עצמאיות" למכביר ואפילו נבחרו ראשי רשויות שנבחרו ללא תיווך מפלגתי אלא עפ"י ה"רשימה העצמאית" מלכתחילה. אבל בשטח קרה ההיפך. ה"עצמאות" החדשה הביאה אפרוריות גדולה יותר ואילו ראשי הרשויות שבאו מהאגף ה"עצמאי" הפכו לחופשיים יותר לנווט כפי רצונם אך לאוו דווקא לטובת הציבור.

    המפלגה היא לא פעם ה"רע במיעוטו" משום שהיא מאפשרת ליותר ויותר פרטים להתמודד על המקום הראוי לרשימה המקומית מבלי שיהיו רק "קבלני קולות" אפורים אלא יהיו גם אנשי מקצוע ומנהל תקין. למפלגה –  עם כל החסרונות שלה, יש לה גם את האפשרות להגביל ראשי רשויות לעשות במשרות , בתקציבים ובישוב ככל העולה על רוחם. אבל ברגע שהמפלגה נעלמת יכול ראש הרשימה להכניס לרשימתו את מי שיחפוץ ואח"כ הם תלויים בו מקדנציה לקדנציה ומאפשרים לו לעשות עימם ככל העולה על רוחם. יתרה מכך, ראש רשימה שמעוניין להיכנס בכוח רב כמה שיותר למועצת הרשות ואף לעמוד בראשה חייב "קבלני קולות" פרטיים טובים כתחליף למנגנון המפלגתי שהיה מספק זאת למפלגה. אבל בסיטואציה החדשה הרי ש"קבלני הקולות" דורשים לא רק מימוש אינטרסים אלא מקום במועצת הרשות ולא פעם מקום עבודה מסודר לכל החיים כמ"מ ראש הרשות או סגנו וראש הרשימה מבכר אותם על פני נבחרים איכותיים. לאחרונה החלה לעלות גם הדרישה שחבר מועצה מוניציפאלית יקבל שכר מלא. לרבים זה נראה הוגן אבל התוצאה שעלולה לבוא ממיוש דרישה זו מכך –  ובעיקר עקב ריבויים של "קבלני קולות" מדרגות נמוכות בכל ה"רשימות העצמאיות", תהיה  שנציגים מתחת לבינוני ישתלטו סופית על אותן מועצות מוניציפאליות. אין ספק שגם בעבר –  כאשר המפלגות שלטו בשטח, הצליחו "קבלני קולות" אלו או אחרים לשדרג את עצמם למועצות המוניציפאליות אבל כיום זה הפך לאינפלציה ברשויות רבות מספור  ואף בערים הגדולות יותר.

     הכוח ה"עצמאי" הניתן לראש רשימה –  ובמיוחד לראש רשות, מביא לכך שלאחר הבחירות יהפכו ועדות המכרזים למשרות ו/או לפרויקטים כלכליים לבדיחה וכל אותם נציגים שראש הרשות הכניסם למועצת הרשות יצביעו כרצונו וללא חשש  מביקורת ציבורית על מעלליהם.  מי שבכל זאת ינסה להציג אינטרס ציבורי יודח. במקרים אחרים "קבלני הקולות" שהפכו לחברי מועצת הרשות פועלים עפ"י האינטרסים שלהם וללא שיקולים של טובת הרשות ופיתוחה. ב"רשימות העצמאיות" לא קיימת "חרב" הביקורת והאפשרות שמנגנון דמוקרטי יחליף את הסורחים ולכן ההפקרות חוגגת. המינויים ה"מקצועיים" אינם יותר מקצועיים משום שהם נקבעים עפ"י רצונם של "קבלני קולות" ושל ראש רשות. אותו ראש רשות חופשי מביקורת על מעשיו ב"רשימה העצמאית" שלו.

       זה נשמע אולי מוזר אבל פליטתם של חברי מועצת עיר משכילים , לוחמים , מקצועיים וישרים  מהמועצות המוניציפאליות בחמש עשרה שנה האחרונות , אירע דווקא משום ירידת קרנן של   המפלגות –  ובמיוחד הגדולות, בקרבות המוניציפאליים. לא רק מפלגת העבודה כמעט נעלמה כליל מהקרבות המוניציפאליים אלא גם הליכוד ועל האחרות –  שצצות ונעלמות כמו פיטריות ("קדימה" כמשל...) אין להרחיב את הדיבור מכוח השפעתן המוניציפאלית האפסית.

     זו –  למרבה ההפתעה, הסיבה העיקרית שעשרות ראשי רשויות מוניציפאליות חשודים ומסתבכים בפלילים. מכאן שמה שמצפה לנו אחרי הבחירות המוניציפאליות איננו בבחינת "עתיד ורוד".

להוריד להם את הדגל

בס"ד

    להוריד להם את הדגל / הרב אליהו קאופמן

      כדאי שראשי "דגל התורה" –  שלמדו לקלל אברכים תמימים ולהציגם כפושעים, ישננו לעצמם את הפסוק "טול קורה מבין עינייך וקיסם מבין שינייך" לפני שהם שוב נושכים נשיכת חמור את יריביהם מ"בני התורה". כיצד  מעיזים ה"דגלונים"  הללו להלבין את פני רבני וחברי רשימת "בני התורה" כאשר בערים רבות ספק אם נציגי "דגל התורה" הם בכלל שומרי שבת ואוכלי כשר?!

   אני פוסח כאן על ערים רבות שנציגי "דגל התורה" וה"מעכרים" שלה אינם אלא "שאבנניקים זוללי שאוורמות בהכשר הרבנות" ואשר התחתנו ב"שידוכי הרחוב". ישנם מקומות שלנציגי "דגל התורה" אין אפילו רקורד של שומרי שבת. קחו למשל את העיר ראשון לציון. כלפי חוץ רבני ונציגי  "דגל התורה" שם נראים ונשמעים "יראי שמים" עם חליפות שחורות , חולצות לבנות של "פייר קארדן" ועניבות חנק תואמות. אך האמת רחוקה מכך. הרבנים וולפה ופישר מנווטים מזה קדנציה בקדנציה מועמד אחר משלהם שאין לו רקורד חרדי ואף לא רקורד דתי. כקררוב לחמש עשרה שנה התנתקה "דגל התורה" בעיר זו ממועמדים דתיים של מפלגות חרדיות ודתיות כמו ש"ס והמפד"ל (היום ה"בית היהודי") ושולחת לעירייה בראשל"צ נציגים של מפלגות חילוניות או נציגים מטעמם שהלוואי והיו עומדים בקריטריון של "אוכלי פיצות". בשנת 1998 תמכה "דגל התורה" באדם בשם דנינו שבראשל"צ חמדו לצון וחירזו את שמו  עם המושג "קזינו", ולא בכדי. זה היה איש חילוני מפורשי הליכוד בעיר ואשר עלילותיו ה"צבעוניות" היו ידועות לכל. בשנת 2003 תמכה "דגל התורה" בראשל"צ בחילוני נוסף בשם אסף דעבול משכונת רמת אליהו בעיר , ואשר היה ידוע במלחמתו נגד המועדונים החרדים בשכונתו. הלה היה עוד פליט של הליכוד ש"רץ"  ברשימה עצמאית. בשנת 2008 חיפשה "דגל התורה" מועמד "משלה" וכך כמובן שהציגו אותו "רבניה" ומר משה גפני, לעיתונות החרדית אבל היה זה איש ש"ס לשעבר שבקדנציה הקודמת השתלב עם המפד"ל. האיש –  משה יהושע שמו (אף הוא משכונת רמת אליהו) אמנם עבר את אחוז החסימה אך התחייב לרוטציה עם החבר הנוסף מפורשי ש"ס וש"דגל התורה" הציגוה גם אותו  כמובן כ"שלוחא של מרנן ורבנן". לבסוף ה"חתונה" הזו עלתה על שירטון וגם הרוטציה לא התקיימה. משה יהושע התנתק מ"דגל התורה" לא מעט משום שהללו –  ובראשם שרגא הלפר (איש "לב לאחים" שבכלל גר בבני ברק...) ביקשו ממנו "בקשות" שמי שיקיים אותן עלול היה להגיע מאחורי סורג ובריח. בבחירות הנוכחיות  תומכת "דגל התורה" בחבר מועצת העיר בשם טרבלסי (מרמת אליהו כמובן...) שלפני כארבע שנים עוד לא ניראה עם כיפה לראשו וגם "דתיותו" כיום מוטלת בספק של הגדרה.

    לא לחינם ה"דגלונים" בעיר היין מעדיפים אחד שהוא לא ממש שייך למפלגות החרדיות והדתיות וזאת משום שלרב יהודה דוד וולפה – "רב העיר", מוסדות משלו כ"חיידר" ו"מכון" אמורפי שנקרא "מצאנו מים" והלה –  עם מרעיו , מעדיף שהממון יוצא לו ע"י כאלה שאינם מתוך המערכת הדתית בעיר כדי שלא יתחלק עימם שווה בשווה אלא יקבל מעל צריכתו.  יד ימינו של הרב וולפה –  בכל ה"שטיקים" וה"טריקים" הללו, הוא הרב יצחק פישר שלא פעם גם עורך כנסים ב"ענייני הגיור" אך למעשה אלו כנסי בוסר שמטרתם לסייע לרמאי ה"גיור" להמשיך במעלליהם. זהו ה"דגל" של הרמאים בראשל"צ הדורשים שכר כפינחס הצדיק ועושים מעשה זמרי עם נציגים עירוניים מפוקפקים. לא שמעתי ש"סיני ועוקרי ההרים" מבני ברק  יצאו נגד הכנופיה הצבועה והערמומית מראשל"צ. 

הרהור (וערעור...) מקומי

בס"ד

    הרהור (וערעור...) מקומי / הרב אליהו קאופמן

  אודה ולא אבוש אך לא אצביע בבחירות המוניציפאליות הקרובות , ולא בדיוק משנה לי היכן אני גר והיכן אהיה ביום הבחירות. למרות שמעשי זה נובע ממורשת רבות הרי שמה שמתרחש מול עיני –  בימים אלה , ש"בין המצרים ", אינו נותן לי דחף להתלבטות על החלטתי זו. והנה מספר דוגמאות מדוע אני גורס כך.

                                           אדון ליאון      

         כמי שחי בעבר למעלה משש שנים בירושלים ועד היום חוזר אליה מפעם לפעם בחדווה ובאהבה, הרי שזו העיר האחרונה בעולם שאפשר לטעון כי "חוברה לה יחדיו". יש בעולם –  וגם בארץ, ערים אחרות שחוברו יחדיו ו"צלקות" החיבור כבר מזמן הגלידו. כך זה בבודפשט שבהונגריה, כך זה בברלין שחזרה להיות מרכז גרמניה , כך זה אפילו בתל אביב – יפו שלנו, וכך זה גם בערים שלא חוברו מוניציפאלית אבל הסמיכות ביניהן מותירה רושם של עיר אחת כמו בת ים –  חולון, רמת גן –  גבעתיים , הקריות שמצפון לחיפה ואיסטמבול – איסקידר שבטורקיה. אבל את המתח בין שלושת חלקי ירושלים אפשר לחתוך בסכין – גם ביום ובמיוחד בלילה. בעבר כבר כתבתי על "ירושלים שלי" – שעד 1918 היתה באמת עיר רב גונית ומחוברת כמו שצריך, אבל מאז ה"מנדט הבריטי" הרי שרק המתח והמריבות בה רבו מעל למשוער בעולם כולו, וחבל.

        בעיר כזו –  כמו ירושלים, שהיא העיניים והלב של היהודים ושל העולם, צריך היה להיבחר ראש עיר עצמאי שגדל בה ויודע לפשר בין כל שלושת חלקיה ( חילוניים – דתיים, חרדים - חרד"לים וערבים נוצרים, ערבים מוסלמים ואפילו ארמנים). השורות שבהמשך אינן המלצה שלילית על האיש שהגיע לעיר מחדר השינה מספר אחד בגוש דן –  גבעתיים הישנונית, אבל הם צריכים לעורר מחשבה אצל אלה שחושבים שאפשר לשלב מוניציפאליות עם תיאטרון בובות. עד ששמעתי את מה שאריה דרעי פלט ב"המלצתו" על משה ליאון, הרי שעדין חשתי לא שייך להחוות  דעה - כלא מצביע עקרוני, אבל דבריו של דרעי פשוט הרתיחו אותי והחלטתי בכל זאת לפעור את פי.

        דרעי –  בלי בושה, פנה לציבור החרדי בירושלים , וביקש ממנו את תמיכתו באדון ליאון רק משום שזה הסיכוי היחיד לפרק את הקואליציה של לפיד –  בנט בעזרת פטרונו של אדון ליאון, מר אביגדור ליברמן, שבית המשפט עוד לא אמר עליו את המילה האחרונה. דרעי כלל לא מתייחס לשאלה האם אדון ליאון מספיק מוכשר לנהל עיר כזו – אלא אם  אחרי בחירתו הדמיונית של הלה , ינהלו לו את העיר (הכל כך מורכבת ומסובסכת) מר אביגדור ליברמן החילוני והימני ואריה דרעי החרדי והשמאלי. ובכלל, כיצד אדון דרעי מעיז להציג את ליברמן (האיש כפה "גרות" דמיונית ו"חיול" כפוי על החרדים) לפני הציבור החרדי, כ"חברנו הטוב"?! לא לחינם דרעי צוחק על הציבור שלו –  על בוחרי ש"ס(רחוק מהכיכר החרדית) ומבטיח בטלויזיה החילונית כי "הציבור של ש"ס יצביע ימין או שמאל עפ"י מה שיגידו לו". כנראה שכך הוא מקטלג את כל היהדות החרדית.  ולכן,   רק משום החוצפה והשרלטנות הזו – של דרעי, אני מקווה שאדון ליאון יחזור לגבעתיים אפילו במחיר בחירתו של חילוני וימני כמו ניר ברקת.

                             ה"עבודה הזרה" של יונה יהב

       לפני כשלושים שנה בדיוק הייתי תושב חיפה. מאז ועד היום הצליחה אשדוד לנסוק מעשרות אלפי תושבים לכרך של יותר ממאתיים אלף איש. ראשון לציון "גרדה" אז מתחת למאה אלף תושב והיום היא עולה על מאתיים חמישים אלף איש. ירושלים בדרך למעבר לשמונה מאות אלף ובית שמש קפצה מפחות מחמש עשרה אלף איש עד לקרוב לשמונים אלף, ובע"ה ידה עוד נטויה. כך צמחו ערים לגובה , עיירות הפכו לערים ואף ניבנו ערים חדשות שנסקו למעלה. אבל חיפה לעולם נשארת על ה-350  אלף תושבים שמלפני יותר משלושים שנה. רובע אחר רובע הופכים בעיר הזו לשכונות רפאים ואין משקם. לא פלא בעיני הדבר משום שראשי העיר שעמדו לה, ובמיוחד זה האחרון – שעסוק יותר בפרוד מאשר באיחוד, ידם ב"מעל".

     עוד לא יבש כאב הפרידה מהגר"ע יוסף , שאפילו העיתונאים החילוניים ביותר חלקו לו כבוד אחרון והנה מר יונה יהב – ראש העיר של חיפה , מביט בלוויית ה- 850 אלף איש, ומישהו כבר טוען ששמע ממנו כי "זו היתה הלוויה של עובדי אלילים". אני מקווה שיהב יתנער ממה שמיחסים לו כי אחרת הוא באמת לא יכול להיות ראש העיר של כל חיפה –  ולא רק זו החרדית , אלא גם של אותם יהודים מסורתיים מכל המפלגות שהגר"ע יוסף היה רועם הדתי.

      ואם עסקינן ב"עובדי אלילים" עסקינן , הרי אין מי שיותר מיהב עצמו יודע למה הכוונה במונח הזה. הרי הוא זה שהעמיד  פסל עירום – בעשרות מיליוני ₪ , בפתח עירו ואצטדיונו החדש, בדיוק כמו בימייה הגדולים והמופקרים של קיסרות רומי. ומאיפה הפסל? ממולדת "עבודת האלילים": מסין הבודהיסטית! כל זאת בלי להוסיף עוד כמה "עבודות אלילים" שיהב בטח יכנה אותן כ"תרבות לשמה". אם ארצה אם או אם לאוו הרי שיהב כנראה שיבחר שוב אבל אם הוא ימשיך ברהב הזה אני בטוח שחיפה הרגועה תחזור לימים של פעם.

       

                                  עבריינים בע"מ

    אם החלטת בית המשפט לא היתה עצובה וקריטית ללא מעט תושבי ערים בישראל, אז, הייתי מתגלגל מצחוק. מצד אחד מתבקשים השופטים הנכבדים משני ראשי ערים להתפטר מיד ומצד שני השופטים מתירים להם  להתמודד שוב על המשרה ממנה הודחו כי עפ"י אותו בית משפט בדיוק הרי  שהם סרחו, והנה מצד שלישי מאוימים ראשי הערים הללו  ע"י אותם השופטים כי אם יבחרו שוב הרי שבהחלט יתכן כי מיד הם שוב יודחו. זה לא בית משפט זה פשוט "קרקס מדרנו" שעושה מהחוק רק צחוק.

                                  צדיקים נחשבים חיים במיתתם

      סמיכות מותו של הגר"ע יוסף נתן כוח ודמיון סוריאליסטי ליחצ"נים הציניקנים. מסתבר שדווקא לאחר מותו של הגר"ע יוסף גדל האיחוד סביב החובה להצביע לש"ס –  ואף לרשימות של ש"סג (עם "יהדות התורה") במקומות רבים, והנה מופיעות   תמונותיו של  הגר"ע יוסף כשדמותו קוראת להצביע בלשון הווה- כאילו הוא עדיין חי עימנו. הרב עובדיה יוסף לא היה מעולם "משיחיסט" ובודאי שהוא לא היה נותן את ידו לתעמולה אבסורדית שכזו. אסור להוריד את ערך הזכר רק בשביל איזו הצלחה פוליטית רגעית.

                                 אחדות שהיא פרוד

     לפני הבחירות לפרלמנט בישראל-  בשנת 2009, הודיע האדמו"ר מואסלוי למשפחתו כי לא יצביע באותן בחירות לאף מפלגה, כולל מפלגתו הבלעדית, "יהדות התורה". מאחר והאדמו"ר מואסלוי הינו אדמו"ר שמקורו ברומניה הישנה והציונית, הרי שחסידיו , ובמיוחד בני משפחתו, השתוממו כי הלה בחר בדרך של הקנאים האנטי ציונים. אבל לאיש היה נימוק שבפניו לא עמד איש ושלא היה שייך לנימוקי חסידות סאטמר. האדמו"ר הסביר שכל השנים הנימוק ששמע מגדולי ישראל בעד ההצבעה היה ה"אחדות החרדית". והנה בבחירות 2008 –בבחירות  לרשויות המקומיות, עשו חסידי גור בירושלים ובבית שמש כל אשר לאיל ידם כדי להפריח את הטיעון הזה , ש"אחדות חרדית" בבחירות השונות בישראל היא הסיבה להצבעה בהן. בירושלים הם לא רק שהצביעו לניר ברקת החילוני מול מאיר פרוש החרדי אלא שאף ידעו לבזות , לקלל ולהכות את מחנה פרוש מול התקשורת הישראלית והעולמית וגרמו לחילו ה' גדול. גם בבית שמש הם תמכו במועמד שזוהה עם הליכוד –  שלום לרנר, ולא בראש העיר החרדי דהיום, משה אבוטבול, וגם שם הם היכו וביזו ברעש עצום ובמיוחד את אשתו של מר אבוטבול. מכאן הסיק האדמו"ר מואסלוי כי עניין ה"אחדות החרדית" איננו זה שבעטיו החרדים מתמודדים בבחירות ומכים זה את זה, ולכן , עד שיוכיחו לו באמת מהי הסיבה האמיתית לצורך בהצבעה בבחירות, הוא החליט לא להצביע יותר בשום מערכת בחירות.

     ובאמת , במערכות הבחירות המקומיות אין שום היגיון "רעיוני" במאבקים בין הרשימות השונות –  לא אצל הדתיים והחרדים ולא אצל החילוניים או הערבים. זו מלחמת עולם של זה בזה וזו בזו עד שכל היריבים הרעיוניים חוברים ליריביהם מאתמול נגד בני בריתם משלשום. חרדים עם רוסים נגד דתיים וישראלים וותיקים, ימנים עם שמאלנים נגד שמאלנים עם ימנים, "משיחיסטים" מחב"ד עם ליטאים קיצוניים, רשימה אחת של ש"ס עם "דגל התורה" ורשימה אחרת של ש"ס (באותה העיר ממש...) עם "אגודת ישראל". איש ליכוד רץ ברשימה של השמאל נגד הליכוד ואיש השמאל שובץ ב"רשימה עצמאית" נגד רשימות השמאל. בל"ד עם חד"ש נגד התנועה האיסלאמית ובעיר אחרת זה בדיוק הפוך, התנועה האיסלמית עם בל"ד נגד חד"ש. ושלא נשכח, לכל ההבדלים והחיבורים המוזרים הללו אין שום קשר לטיפוחה העתידי של הרשות המקומית. והאמינו לי שה"צו'לנט" הגס הזה לא מעורר בי לעולם תיאבון להצביע בסתר...

                              מה אוכלים "פושטאקים" חרדים?

   אין ספק שמפלגת "דגל התורה" –  ובמיוחד ביטאונה "יתד נאמן" , איבדו מזמן את ה"צפון" הערכי של תורת ישראל. פעם –  לפני עשרות שנים, חי בתוכנו מלאך אלוקים ממש שרוב סדריו והנהגותיו היו לחומרה. שם האיש הזה היה הרבי מבריסק . אבל בשלושה נושאים הוא נהג לקולא: 1) הוא התנגד לרוב ההפגנות של הציבור החרדי בטענה כי "זו שיטה נוכרית" וכי "השלטון בישראל חשוד על פיקוח נפש ויציאה להפגנה היא בבחינת התרת דמים ממש". 2) הוא הקל בתרופות ובחולים בשבתות ובחגים יותר מכל הפוסקים המקלים ביותר שהיו עד אז וטען כי הוא "מחמיר בפיקוח נפש". 3) הוא אמנם לא הצביע בבחירות השונות אך שמר קשר של פעילות ועבודה ישירה עם החרדים שהצביעו בבחירות הללו כשלימים הוא נימק את מעשיו ואת עמדתו זו בכך ש"ההצבעה בבחירות איננה העבירה הכי גדולה אך גם לא המצווה הכי מהודרת". בנימוק הלה הוא רצה לרמוז ליהדות החרדית כי "מסירות הנפש" לויכוח סביב הבחירות עלולה להביא את החרדים לכך שישכחו מצוות חשובות ומהודרות יותר ביהדות. וזה קרה השבוע למפלגת "דגל התורה" –  על עיתונה ועל ראשייה.

     הקרב הקשה שיש ל"יהדות התורה" נגד הפלג הפורש של הליטאים –  "בני התורה" בראשות הרב שמואל אוירבך מירושלים, גרם לפלג הליטאי המרכזי ("דגל התורה") שב"יהדות התורה" להחציף פנים ולבזות אחרים בשפה של שוק וברמה של פח אשפה –  וכשזה מפורסם ב"עיתון חרדי" ומצוטט מפי "גדולים", זה באמת כואב ועצוב עד כדי חילול ה' שאין כדוגמתו. יבושו אלה שקראו לאחיהם בשפת הרחוב "פושטאקים שאוכלים פיצה". הרי רק לפני מספר חודשים עורכי ה"פלס" של "בני התורה" הם היו  "יתד נאמן" הרשמי והם "ייחצ"נו" את "גדולי הדור" של אותה "דגל התורה" המקללת אותם כיום, כמו את הרב שך והרב אלישיב! מכאן עלינו להבין כי את הרב שך ואת הרב אלישיב "ייחצ"נו" "פושטאקים שאוכלים פיצה". ויותר מכך, המשמיצים של "דגל התורה" טענו כי "אלה צעירים שהשתלטו על זקן תמים". ה"זקן התמים" הוא הרב שמואל אוירבך –  בנו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך. ומכאן שלא יתפלאו אותם אנשי "דגל התורה" אם הצד השני ("שאוכל פיצה"...) יטען מחר שבעצם אלה המקיפים את הרב שטיינמן הם "צעירים פוחזים שאוכלים שאוורמה והשתלטו על זקן תמים בן למעלה מתשעים". לא כאן המקום להרחיב על כמה מעסקני "דגל התורה" שאינם נופלים ב"פושטאקות" שלהם מ"אוכלי הפיצה". ובכלל, מדוע אסור ל"בני התורה" להתמודד באופן עצמאי כמו שאנשי "דגל התורה" עושים זאת בבית שמש, נגד "יהדות התורה"?

     ןהערה אחרונה דווקא ל"בני התורה" המתייחסים לרב שך ורואים את עצמם כממשיכיו. הללו "מריצים" בירושלים מועמד חרדי מטעמם לראשות העיר,  אבל כל חייו הרב שך התנגד לכהונת ראש עיר חרדי בעיר מעורבת עם חילוניים. כנראה שמרוב מלחמה גם "בני התורה" "מזגזגים" לפעמים...

     

!די לבכות במפלגה הזאת

בס"ד

 די לבכות במפלגה הזאת! / הרב אליהו קאופמן

       הציבור אוהב לא פעם לרחם על "לוזרים" ו/או מסכנים רק בגלל חולשותיהם וכך זה משתקף גם בפרשת אריה דרעי –  אלי ישי. יש אמנם לא מעטים שביקורתם כלפי דרעי נובעת מכך שהלה דחק את ישי הצידה מעצם היותו של ישי איש ימין ואילו דרעי איש שמאל. זוהי ביקורת רעיונית לגיטימית אך גם מעשהו של דרעי הוא לגיטימי במסגרת המאבקים הפוליטיים, ובעיקר הרעיוניים. אבל הויכוח שלי  אינו עם אלה אלא עם אלה המזילים דמעות של רחמים על ה"זאב דרעי" שטרף את ה"כבש ישי" ללא רחמים. התמונה איננה בדיוק כך, והאמינו לי שאיננו אוהדו של דרעי אבל סדר בעובדות צריך לעשות.

       פוליטיקה זו פוליטיקה ואין בה מקום עודף ל"בכיינות". מי שנכנס ל"נעליים הפוליטיות" חייב להבין כי מחר הוא גם עלול להיזרק מהם יחף לרחוב , ולכן לי קשה להאמין כי אלי ישי לא ידע מה יהיה סופו אם אריה דרעי יחזור. ויש כאן גם סיבה שעל פיה ישי איננו בדיוק "כבש בתנור". הסיפור הזה מתחיל לפני למעלה משלושים ואחת שנה. באותם ימים היה ישי פקידון קטן ששירת את ראש הרשימה העצמאית של ש"ס בעיריית ירושלים, את הרב ניסים זאב, היום ח"כ בש"ס.ש"ס הארצית עדיין לא קמה ותפקידו של ישי היה למדר את השיחות הלא רצויות לזאב. ישי היה צעיר והרב זאב היה מבוגר דיו ממנו ובין השניים שררה מערכת יחסים יפה של "בוס" ונתין". עברו לא הרבה ימים וש"ס הגדולה הוקמה, דרעי השתלט עלייה מהשורה האחורית עד שהפך לנהג המרכזי. הרב זאב ודרעי הפכו ל"חתול ועכבר". בתחילה היה זאב ה"חתול" אך עד מהרבה הפך ל"עכבר". הסיבות היו פוליטיות אישית עם מחלוקת רעיונית של ימין- זאב, ושמאל- דרעי. האחרון שם עינו בפקיד הצעיר והימני של זאב ולקח אותו לעצמו. ישי עבר ממערכת פעילות ששם לא פעם עבד גם בהתנדבות, למערכת רחבה עם שכר נאה בצידה. דרעי החל לטפח את הצעיר האנונימי ששלה מכיסו של הזאב וכשפרצה פרשת האישומים נגדו הוא ייעד אותו למזכ"ל ש"ס שישמור עבורו (לעת מצוא כמובן...) על ה"פיקדון" עד שדרעי יחזור מהיכן שהוא עוד לא ידע שיגיע.  

       כאן המקום לציין כי באותם ימים (שנות ה- 80 המאוחרות וראשית שנות ה-90 ) היה דרעי מוקף ביועצים אשכנזים בלבד, תמיכתו במוסדות תורה נתנה עדיפות לרבנים האשכנזים וגם בקרב החילוניים הסתובב בחברת האשכנזים. כאשר התחילו להגיע הבזקי האישומים ועניין התפטרותו מתפקידיו המרכזיים הפך לאפשרות מוצקה הוא תכנן להושיב בכיסא המנכ"ל (שעד לא אויש אז) את ידידו צביק'ה יעקובסון ( מזכיר ש"ס בכנסת מזה מספר עשורים...) אבל הגר"ע יוסף עצר את התהליך וביקש ספרדי. לא רק שהמוצא העדתי היה חשוב לגר"ע יוסף אלא ש"מוצאם" הפוליטי של יועציו האשכנזים של  דרעי לא קסם לרב עובדיה יוסף. לדעתו הם היו ונשארו בליבם ובהווייתם נאמני "יהדות התורה", מאז ולתמיד (מהסיבה הזו התנגד הגר"ע יוסף גם לשיבוצו של אותו יעקובסון במקום התשיעי ברשימת ש"ס בבחירות ב-1996). דרעי לא סמך במיוחד על ספרדים כיועציו –  הן מסיבות של חוסר הערכה והן מפחד שהם יכולים יום אחד להחליפו, אבל אשכנזי במפלגה ספרדית הוא כמו דג בלי מים ותמיד יישאר נאמן לדייג. אך במקרה הזה ובצר לו נאלץ לשלוח לתפקיד  המזכ"ל ספרדי והוא בחר  באלי ישי , הפקידון האנונימי. דרעי לא ראה בו סיכון רציני והיה בטוח שפקיד פשוט כזה יהיה נאמן לו באופן אוטומטי. דרעי גם העניק לו את מזכ"לות תנועת "אל המעיין" (לאחר כניסתו של  יאיר לוי, המזכ"ל הקודם, לכלא) ופקידה "נאמנה" על ידו, אשתו של תלמידו לשעבר של דרעי, יהודית יוסף (אשתו של הבן משה יוסף וכלתו של הגר"ע יוסף). הביטחון של דרעי היה בשחקים והוא לא ציפה שדווקא הפקידון הזה ידיח אותו ויצליח במקום שבו נכשלו "שועלים" מנוסים יותר כרפאל פנחסי, ניסים זאב, יוסף עזרן ואחרים. דרעי לא לקח בחשבון שמי שערק אליו יכול לערוק גם ממנו.

    עברו ימים וחלפו לא מעט שנים וישי הפך לחומר ביד היוצר של יהודית יוסף להדחת אריה דרעי ולקידומו של בעלה משה יוסף על חשבון אחיו דוד יוסף. זה נכון אמנם שישי כונה ושימש בידי הגר"ע יוסף כ"נאמן ביתו" לכל דבר אך מאחר וישי היה רק חומר ביד היוצר ודל כישורים וכריזמה הרי שנאמנותו לרב עובדיה יוסף לא היתה בבחינת מעלה מיוחדת אלא צורך הישרדות. ישי דחק את מטיבו דרעי מכל תפקיד והשפעה וגם לאחר שדרעי השתחרר מהכלא הרי שהפיקדון שהובטח לדרעי כי יוחזר לו הפך לתעתוע מדברי. לימים דרעי חזר בכוחות עצמו ולמרות התנגדותו של ישי. ישי נותר כחתרן נגדו על אף שאין לו תומכים , ובטח אין לו ציבור אוהדים וכמו כן המרחק הרעיוני והפוליטי בין השניים רחוק כמזרח ממערב. עכשיו חישבו גם אתם –  מי היה כאן ה"כפוי טובה"? מי היה כאן ה"שועל" ? ולמי אין כאן "הכרת הטוב"?

    בהיסטוריה ובהווה הפוליטי ישנן דוגמאות אין קץ לתלמידים כפויי טובה שבעטו ברבותיהם ובמטיביהם, כשלרוב הקרבנות הפוליטיים הללו לא היתה את האפשרות לחזור ולנקום  את כבודם ותפקידם אבל לדרעי יש את ההזדמנות הזו , ובודאי שאין לצפות ממנו ל"הגיש את הלחי השנייה". ומה אתם הייתם עושים במקומו???

פרשת וירא

בס"ד

    פרשת וירא / הרב אליהו קאופמן

       פרשת "וירא" עמוסה באירועים ובדברי מוסר שהם "מעשי אבות סימן לבנים". אבל מרכז הפרשה היא פרשת סדום ועמורה. הפרשה הזו מאפילה גם על הכנסת האורחים של אברהם אבינו ועל ברית המילה של יצחק אבינו. מלמד אותנו העניין כי לא לחינם נכתב "סור מרע" לפני "עשה טוב". בלי להסיר את הרע – עם אש וגפרית ממש, אי אפשר לעשות טוב. וזהו גם עיקרון המילה –  הסרת העורלה לשם קיום מצוות הפריה והרבייה לשמה, ללא תוספת התאווה.לא לחינם נאמר ו"לוט יושב בשער סדום", שהרי לשבת כ"טוב" בין רשעים אין הדבר משפיע לטובה אלא רק לרעה. בערך כמו שיש "שופט דתי" בבית המשפט העכו"מי של הציונים. מפרשת סדום ותחינותיו של אברהם אבינו עלייה אנו לומדים שמניין של יראי ה' הוא הבסיס המינימאלי לחייו של יהודי במקום כלשהו, וחבל על כל תירוצי ה"קרוב" וה"צלה" של האחרים כי קרובו של יהודי לקב"ה והצלת חייו הרוחניים קודמים לכל ולוט הוא הדוגמא לההיפך, אך מדור לדור מופיעים לנו "צדיקי סדום" בדמות לוט וסופם ללקות, חס ושלום, כמותו בגילוי עריות קשה מנשוא שהרי הדרך לגהינום מלאה כוונות טובות.

   פרשיית לוט בסדום מקפת מוסר רב. דמותו של לוט היא דמותם של אלה המעדיפים חיים גשמיים ב"ארץ הכיכר" וב"ארץ נחלי מים" עם רשעים גמורים מאשר חיי פשטות גשמיים לצד בתי מדרשיות הומי אדם. דמותו של לוט מסדום היא דמותם של אלה היוצאים ללמוד בשדות ה,"אקדמיה" הפוקרים כדי "להשיג מקצוע" במקום לעבוד ביגיע כפיים תוך המלטות לבית המדרש. ודמותו של לוט מסדום היא דמותם של אלה שכבוד מנכרים (בעמדות הכוח הנכריות) מעבירם על דתם במקום לחיות רגועים ושקטים בין בני עמם. ותמיד התירוץ ה"תורתי" לסטייתם הוא בנימוק של "לחזק את היהדות" ו/או "לזכות את הרבים". אך בפחות ממניין לא יופתעו הללו אם ילדיהם יתבוללו עד שבנותיהם תהיינה כבנותיו של לוט וצאצאיהם ממזרים.לא לחינם קראה הבת הצעירה של לוט לבנה "בן עמי", שהרי אחרי מעללי אחותה הבכירה הפכה אצלה הסטייה שלמדה לדרך טבע שטבעה מאותו רגע בבנה: "בן עמי", כלומר מעשה סוטה סימן לבניה. והכל התחיל ב"זיכוי הרבים" של לוט בעיר המודרנית דאז, סדום.

   פרשת סדום מעפילה על הכנסת האורחים של אברהם אבינו ועל בריתו של יצחק אבינו משום שמי חי בסדום אינו יכול לקיים הכנסת אורחים מבלי להתחייב בנפשו וגם קיום ברית המילה לילדיו מוטל בספק , משום פחד הסביבה שנופל עליו. סדום היא העיקר, עמורה היא המשנה ואדמה וצבויים(אל תקרא צבויים אלא צבועים...) הם הנגררים. אבל מסתבר שגם המשמש ואפילו הנגררים מקבלים עונש כלייה זהה לרשע העיקרי- שהוא סדום. מכאן שיש ללמוד לקח לא להיגרר לרשע אפילו בשתיקה שפירושה חוסר מחאה כי דין הכליה יהיה אותו דין.

                                                 השקרן ולבלריו

     יואל טוביאס משיכון ו' מבני ברק הוא שקרן ורמאי מדופלם שבאחרונה – מאז אין ברומניה יראי ה', הוא ממשיך ביתר שאת לשקר על "פעילויותיו" הבלתי קיימות של אחיו שלמה (ה"נבעך") בעיר יאסי. ההבדל בין העיתונות החילונית לפסדו "חרדית" הוא שהאחרונים קיימים ברמה אחת מתחת לחילוניים בכל האמור ב"הלבנת מילים" ושקרים תמורת דמי לא יחרץ או אפילו סתם הוראה מ"פוליטרוק" מפלגתי. ביומונים ה"חרדים" שולטת המפלגה ולברי ה"יומונים" הללו משרתים בשקרים גסים – ללא בדיקה, את העסקן המפלגתי הכי מתועב, במסגרת "ככל אשר יורוך". ב"שבועונים" הרפורמיסטים השיטה היא בעזרת דמי לא יחרץ. ליואל טוביאס כבר מזה שנים רבות שאין לו שום פעילות יהודית ברומניה מלבד לגבות פדרציית המתבוללים במכירת ההקדש היהודי לנוכרים, ובראשו בתי העלמין. וכדי לסייע יותר ויותר למתבוללים הללו במעלליהם הוא דאג לאלץ את אחיו שלמה לגור ביאסי. בתחילה הלה נותר גם לחגי ישראל אך עד מהרה ברח משם. בשבתות הוא אוכל מקופסאות סרדינים וחוזה בחילולי שבת של המניין העלוב שעוד נותר שם, מבלי יכולת לעצור זאת. סטודנטים ישראלים כבר אינם בעיר משום שעברו רבים מהם לקישינוב שבמולדובה וגם בימים שעוד היו שם הרי ששלמה העילג לא יכול היה לחזקם אלא הם חיזקוהו. אבל שלמה האחר הוא נכס עבור הרמאי והגנב יואל טוביאס משום שהאחרון מצליח בעזרת קיומו של האח ביאסי ובעזרת חתנו של האדמו"ר מסקולען (שטרן מבני ברק) לרמות את כ"ק האדמו"ר מסקולען שליט"א , ולהוציא ממנו ממון רב על "פעילות" שאינה קיימת. על כך העיד גובה הכספים של חסידות סקולען שבכל פעם האדמו"ר מורה להפריש סכומי עתק ליואל טוביאס "משום שכל יום אוכלים ביאסי שברומניה 500 יהודים במסעדה הכשרה אוכל למהדרין עם שוחט ומשגיח צמודים". יש לציין שבל יאסי אין יותר ממאה חמישים בני קהילה – על המתבוללים הגויים בה., וכי אין שם ולא היה שם מעולם מטבח כשר אפילו ב"הווה אמינא". אבל כל זאת אינו מפריע ללבלרי העיתונות ה"חרדית" לשקר ובמיוחד ללבלר מגולח למשעי בשם יחיאל סבר, שאביו הוא מה"נבעכים" שעוד מגיעים לבית הכנסת של יואל טוביאס בשיכון ו'.

    באחרונה עלו הלבלרים על "סיפור סבתא" שהאכיל אותם יואל טוביאס ובו סיפר על "אביו הקדוש" ואחיו ה"מיוחדים" ונתן לקהילת פיטרה ניאמץ שברומניה –  עיר מוצאו, רושם של קהילה "חרדית" בעבר. לאמיתו של דבר היו היהודים בעיר זו עמי ארצות כמו בשאר ערי רומניה הישנה (ה"רגאט") והרב הגאון זצ"ל –  אנשיל מילר, מעיד על כך בספרו "עולמו של אבא" (טוביאס נוהג להשמיצו ומכנהו "עולמו של בבה" וזאת רק משום שהרב מילר חשף את האמת על ריקנותה של "רומניה הישנה" ועל "רבים" ו"אדמו"רים" מסוגם של אביו שמואל טוביאס). למי שאינו יודע הרי שב"רומניה הישנה" (ללא טרנסילבניה ובוקובינה האוקראינית) רק כלי הקודש שמרו תורה מצוות וכך היה גם בפיטרה ניאמץ. אך רבני רומניה –  חלקם בעצמם מחללי שבת, נהגו לשקר ולספר סיפורים על "אדיקות" קהילתם. בפטירה ניאמץ למשל נחשבו ל"דתיים" אלה שהגיעו לבית הכנסת בשבת ואילו אביו של טוביאס (שמואל טוביאס) התיר להם לטלטל בשבתות ובחגים בטיעון כי "ברומניה אפשר להקל". כמו כן לא היה ברומניה שום מקרה מהודר מלכתחילה וכך גם בנה טוביאס מקווה כזה ביאסי והרב גדעון בן משה גילה זאת. בעיר גלץ נהג ה"רב המקומי" לשחק קלפים – בכסף ממש(!) בליל שבת , לאחר הסעודה וקרא לזאת "עונג שבת"...

    כל השקרים הללו –  בעיתונות הפסדו "חרדית, נעשים ע"י טוביאס כדי לגנוב דעתם של תורמים בחו"ל לתרום למה שלא קיים ברומניה בזמן שטוביאס מתחלק ב"עסקאות" שעושה הפדרציה המתבוללת על גב ההקדש היהודי. צאו בבקשה ליאסי ובדקו את דברי והכירו גם אתת שלמה טוביאס ואתם כבר תבינו שהאומלל הזה אינו יכול לחזק אפילו מסמר בקיר , ובודאי שאין לו השפעה על יהודי אחד. בעמות החול אין יותר מנין ביאסי וכל שאר סיפורי יואל טוביאס הם שקרים.

                                                סיום הש"ס

       לא במקרה זרק מישהו בבדיחותא כי "שמונה מאות וחמישים אלף איש השתתפו בסיום הש"ס". לאחר הכתרתו של דוד יוסף –  בנו של הגר"ע יוסף, ל"נשיא מועצת חכמי התורה", הרי שסופה של ש"ס , כ"מפלגת התורה" של הספרדים לא רק שהגיע לקיצה "דה פאקטו" אלא התרחש גם "דה יורה", דהיינו באופן רשמי. אריה דרעי אינו טיפש ומאחר והוא "הכתיר" את האטד לראש העצים הרי שמטרתו שהיער יבול. ופירושו של עניין הוא כי הפיכת "מועצת חכמי התורה" של ש"ס לבדיחה בנוסח זו שבה השתתף דרעי עצמו בטלויזיה הציונית, מגשימה חלום ישן לדרעי והוא בהפיכת ש"ס ממפלגה חרדית ודתית למפלגה מעורבת בחילוניים בגוונים של שמאל ציוני עם כל מיני שמנדריקים שלא ימצאו מקומם בימין הישראלי והכל דכי שדרעי יהיה ראש ממשלה. את זאת סיפר לי לפני שנים קבלן בניין שהיה מנאמניו של דוד לוי ולימים עבר לצד דרעי. בגלל כניסתו לכלא והדחתו מראשות ש"ס נבלמה התוכנית אבל עכשיו התוכנית שוב חזרה להיות רלוונטית ובסיומה הוא חושב להיות ראש ממשלה ציוני.

    מעבר להיותו של דוד יוסף מגושם וקל שבקלים הרי שגם האלימות והברוטאליות הם כליו ובעבר אף הואשם באיומי נפש , לטענת אחד מח"כי ש"ס דאז שסירב להצטרף לברית עם מר"צ ב"הסתדרות הכללית". האיש היה הרב יוסף עזרן. אין ספק שזו העת שרבנים אמיתיים ויראי ה' כהרב שלום כהן , הרב בעדני והרב ראובן אלבז ינתקו מוסרותיהם מ"ש"ס החדשה" ויקימו הנהגה חרדית באמת לש"ס. התאחדות רבנים ספרדים  כהרב אליהו אבא שאול, הרב משה צדקא, הרב חיים סופר, הרב ראובן אלבז, הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני, הרב שלמה מחפוד, הרב בו ציון מוצפי ואחרים יוכלו לשמש "מועצת חכמי התורה" לספרדים ולא לשם פוליטיקה ויותירו את דרעי , דוד יוסף ואת אחיו של דרעי – יהודה דרעי, עם ה"קליינטים" האמיתיים שלהם מאביגדור ליברמן ועד אנשי מר"צ וה"עבודה". לא במקרה הכתיר אריה דרעי את דוד יוסף ל"נשיא חכמי התורה" בפרשת סדום ועמורה...

"בין "גדול הדור" ל"מנהיג הרוחני

בס"ד

  בין "גדול הדור" ל"מנהיג הרוחני" / הרב אליהו קאופמן

      מותו של הגר"ע יוסף הותיר לא רק "יתמות" אלא בעיקר בלבול רב. החיפוש אחר "גדול דור" חדש לספרדים מעורב בחיפוש "מנהיג רוחני" והכל סביב ש"ס  ובנייה –  דרך "רבנים ראשיים" לעבר, הריהו רק בלבול תחומים שרק יגרום לסיבוכים נוספים בדרך להמשך תורתי כהלכה, תרתי משמע.

      ואתחיל דווקא ב"אילו" גדול. לכל נדמה שמותו של הגר"ע יוסף מחייב אך ורק גדול דור לספרדים אך ורק  משורותיה של ש"ס ו"פריפריית" הרבנים שלה, אבל אילו מותו של הגר"ע יוסף היה מתרחש בתרחיש אחר הרי שהכל היה נראה שונה ביחס למי יהיה "גדול הדור" אחריו. עם כל כוחה הגדול של ש"ס ועם כך שבשנים האחרונות כל הרבנים הספרדים למדו לכוף את ראשם לש"ס (בטוב וגם ברע...) הרי שאם הגר"ע יוסף היה נפטר לעולמו בשעה שרב מסוים  צעיר ממנו בשנים היה עדיין חי , הרי שאולי בש"ס היו  מתחבטים בשאלה מי יהיה ה"מנהיג הרוחני" הבא של ש"ס אבל אחר החיפוש ל"גדול הדור הבא" הם היו  מוותרים תוך כדי הרמת ידיים. וה"אילו" הזה היה אילו הרב מרדכי אליהו המנוח היה חי. ואם נוסיף לכך "אילו" נוסף –  שאילו הרב יעקב יוסף ז"ל לא היה נפטר על פני אביו  (הגר"ע יוסף), אזי, לאחר מות אביו היה יעקב יוסף מכתיר באופן ודאי את הגרי"מ אליהו ואף אחד מש"ס ומסביבתה לא היה פוצה פה ומצפצף. כל זאת משום שגאונות ורבנות אינם עוברים בירושה בגלל מנגנון מפלגתי או ציבורי זה או אחר.  הגר"ע יוסף היה תלמיד חכם גדול לפני היבחרותו ל"רב ראשי" ולימים הנהיג את עולם ההלכה בגלל ידיעותיו וכוחו הרבני ולא רק משום איזה "תפקיד ממלכתי". כנ"ל לגבי הרב מרדכי אליהו ואפילו עם עוד כמה תוספות ובראשן "זכות אבות".

   הגרי"מ אליהו היה בנו של המקובל והקנאי הירושלמי סלמן אליהו זצקו"ל ומאלה שהיו חברים ב"ברית הקנאים" ההיסטורית. "זכות האבות" של הרב אליהו משתרעת עד שושלת הגאונים מבבל. הרב אליהו לא היה רק רבם של המתנחלים ושל ה"מזרחי" אלא גם גורמים חרדים רבים היו קשורים אליו, כולל הרב יעקב יוסף –  בנו של הגר"ע יוסף, שראה ברב אליהו "אורים ותומים" ממש. למרות התדמית ה"חרדית" יותר של הגר"ע יוסף הרי שהרב מרדכי אליהו –  בענייני הלכות, היה מחמיר יותר ולמעשה הוא המשך הפסיקות לספרדים ולבני עדות המזרח עפ"י ה"בן איש חי" זצקו"ל מעירק. מכאן שאילו הגאון אליהו היה מאריך ימים (הוא נפטר ממחלה קשה לפני מספר שנים ובקושי עבר במותו את גיל ה-80. הוא היה צעיר בשנים מהגר"ע יוסף ושימש "רב ראשי ספרדי" מיד לאחריו) הרי שאוטומטית הוא היה הופך לגדול הדור ולפוסק הדור (תפקיד בו שימש מיד לאחר סיום תפקידו כ"רב ראשי" בשנת 1993). ספק אם מישהו מבניו של הגר"ע יוסף, הרב בקשי דורון, הרב שלמה עמר ואפילו הגאון שלום כהן היה מעיז לערער על גדולתו ופסיקותיו של הרב אליהו ולמונעו מלנסוק ל"גדול הדור" של הספרדים לאחר מות הגר"ע יוסף.  הספרדים הרבים ששזורים כיום ב"בית היהודי", ב"עוצמה" ואפילו בקרב הספרדים ב"יהדות התורה" נבדלו מש"ס ואימצו את הרב אליהו כעטרת ראשם ופוסקים על פיו. מותו של הגר"ע יוסף היה מעביר רבבות של בני תורה ויהודים ספרדים מסורתיים אל הרב אליהו, בתור שומעי לקחו התורתיים. מפלגת ש"ס ורבניה היו נותרים אז רק כמונחים פוליטיים גרידא בין בחירות לבחירות.

    הרב מרדכי אליהו היה ידוע היה לכל בענוונותו ובצניעותו הגדולה , הוא הזכיר את פשטות גדולי הספרדים מהדור הקודם ומעלתו היה בעיקר בכך שעד יום מותו לא הגבאים , לא העוזרים ואפילו לא בני משפחתו לא היו אלה  שקבעו לו את דרכו ואת פסיקותיו או את מי הוא יקבל לשיחה ואת מי הוא ידחה. להבדיל מכך שרבים רואים בבנו –  הרב שמואל אליהו מצפת, את יורשו התורתי הרי שלא כך הם הדברים. עוד בימי חייו היה הממונה על הכולל התורתי של הרב אליהו ועל כל המערכת התורתית והפסיקתית שלו , בנו הצעיר הרב יוסף אליהו שמעולם לא התערה בפוליטיקה כלשהי אלא חלש על המערכת התורתית בלבד של אביו , כולל כתבי הקודש והפסקים התורתיים. אפשר להמשיך ולהרעיף על האיש הזה , שאיננו איתנו כבר מספר שנים, מחמאות אין ספור ולספר כיצד גם עם ברי הפלוגתא שלו לא ידע סכסוך, אך הקב"ה סיבב את ה"גלגל" אחרת והרבנים מרדכי אליהו ויעקב יוסף הגיעו לעולם האמת לפני הגר"ע יוסף ולכן שאלת "גדול הדור" הספרדי הבא נותרה בעינה וש"ס היא הבסיס הראשי להוציא מתוכה את האיש.

     אבל גם בימי הגר"ע יוסף עצמו –  וכשש"ס כבר היתה בשטח, נודעו גדולי תורה ספרדים בשיעור קומה כמו הגר"ע יוסף ואשר לא היה חלק ישיר ממערכת המפלגה ששמה ש"ס, ובודאי שלא נשאו מעולם "תפקידים ממלכתיים" כמו הגאונים יהודה צדקא ובמיוחד בן ציון אבא שאול. השניים היו שייכים לדור ספרדי שרוב רבניו לא היה קשור לקשר עם המדינה ואף החרים את הבחירות בדומה ל"עדה החרדית" ולחסידות סאטמר, וכאלה היו גם ה"בבא סאלי" ובנו "בבא מאיר" (אביהם של הרבנים אלעזר, דוד ויקותיאל אבו חצירה), המקובלים יוצאי עדת תימן מרדכי שרעבי וחיים סינואני , הגאון וראש ישיבת "פורת יוסף" עזרא עטייה, המקובלים יעקב וסלמן מוצפי ואחרים.

     כבר בשנת 1921 –  משהוקמה ה"רבנות הראשית", דעך "זוהרו" של תפקיד ה"ראשון לציון" משום שהתפקיד  הוכפף למערכת הפוליטית הציונית ולימים למדינה שבדרך וכך גדולי דור ספרדים רבים סירבו לתפקיד הזה כמו ה"סבא קדישא אלפנדרי", ה"כף החיים", ה"בבא סאלי" ושאר הרבנים שהזכרתי קודם לכן. עד שנת 1921 נבחרו ה"ראשונים לציון" מתוך העדה הספרדית , כמנהיגים דתיים , אך משנה זו ואילך נבחרו ה"ראשונים לציון" מתוך מפתח פוליטי ציוני והראשון שבהם היה הרב יעקב מאיר שלפני בוא הבריטים לארץ ישראל הוא סורב ע"י הספרדים להיות ה"ראשון לציון" וגלה לקהילת סלוניקי שביוון. הרב מאיר הובא לאחר מלחמת העולם השנייה ע"י הבריטים –  בהמלצת הפקיד היהודי- בריטי-ציוני ששמו בנטוביץ.

      עד למותו –  גם כאשר הגר"ע יוסף היה ה"רב הראשי של הספרדים" באופן רשמי, הרי שברחוב התורתי הספרדי ידעו כי גדול הדור הספרדי דאז היה הרב יעקב מוצפי (אף הוא התנגד להשתתף בבחירות לפרלמנט ונחשב קנאי בדורו) שנפטר בשנת 1982. את הלגיטימציה שהגר"ע יוסף יהפוך מ"רב ראשי ספרדי" ל"גדול הדור" ממש נתן דווקא גדול דור אשכנזי כהרב אלעזר מנחם שך , שבשנת 1984 חיבר בין הגר"ע יוסף לבני התורה הספרדים. "מועצת חכמי התורה" שהוקמה לש"ס הוקמה ע"י הרב שך  מנתה בתחילה את הרבנים שלום כהן, שבתאי אטון ובעדני ורק לבסוף הוכנס הרב עובדיה יוסף, לא מעט כדי שהמוני המסורתיים הספרדים ינהרו למפלגה זו. בתחילה הרב שך היסס משום עניין "רבנותו הרשמית" של הרב עובדיה יוסף ואילו הרב אלישיב התנגד , אך שלושת הרבנים הספרדים (כהן, אטון ובעדני) טענו כי "בלעדיו לא נצליח לאחד בין בני התורה הספרדים שלנו לציבור הספרדי המסורתי שנמצא בתמ"י ובליכוד". הללו הבטיחו לרב שך כי "הרב עובדיה יהיה אחד מתוך ארבעה". הרב שך התרצה והשאר כמובן היסטוריה.

        כיום רבים מדברים אולי על "גדול הדור הבא" של הספרדים אבל מתכוונים ל"מנהיג הרוחני" של "מועצת חכמי התורה" של ש"ס. זהו הבדל גדול –  בין גאונות בתורה ל"הנהגה רוחנית" של מפלגה פוליטית שמי ששולט כרגע בה הוא אריה דרעי, שכנראה יקבע בעצמו את ה"מנהיג הרוחני" הבא, ומי יודע איזה פילוג כבר מחכה לש"ס בפינה בעקבות זאת. כל מי שיבחר ע"י דרעי ואפילו תישאר ש"ס שלימה , הרי שלתואר "גדול הדור" הוא לא יצליח לטפס. להבדיל מ"מועצות גדולי הדור" של אגו"י ודגה"ת הרי שרבני "חכמי התורה" של ש"ס פחות עצמאיים ותלויים יותר בכמה פוליטיקאים בכירים , ובראשם אריה דרעי. לא לחינם דרעי טווה את הגדלת "מועצת חכמי התורה" וזאת כדי להכניס לשם את אחיו –  הרב יהודה דרעי , ה"רב הראשי" של באר שבע. יתכן שלשם יוכנס גם הרב דוד יוסף –  נאמן נוסף של אריה דרעי, וכהצגת "פלוריאליזם" יוכנס גם הרב ראובן אלבז, שהוא למעשה היה הרב שבשנת 1984 פרסם ודחף את הגר"ע יוסף שוב לצמרת הרבנות בישראל כאשר היה יד ימינו בבחירות הללו. לרב אלבז אומנם הוצע להצטרף ל"מועצה המורחבת" אך הוא עדיין מתלבט. בנתיים נראה שהרב שלום כהן –ותיק רבני "מועצת חכמי התורה" , הוא ישא בתואר הרשמי של "יו"ר מועצת חכמי התורה" של ש"ס.

    גם אם כיום מסתובב בין בניו של הגר"ע יוסף הרעיון שהרב יצחק יוסף יהיה ה"בן יורש" הרי שזו בעיה חוקתית באם כוונתם לכך שהוא ישמש יו"ר "מועצת חכמי התורה" של ש"ס ובצד זאת ימשיל לכהן  כה"ראשון לציון" ה"ממלכתי". כמו שהרב עובדיה יוסף אולץ להתפטר מ"בית הדין הגדול" לאחר שהפך ל"מנהיגה הרוחני" של ש"ס, בשנות ה-80 של המאה ה-20, כך גם יסבירו מבית המשפט לרב יצחק יוסף את החוק, ונראה כי בנתיים הוא יבחר להמשיך ב"רבנותו הראשית" וה"ממלכתית" בלבד.

      נכון אומנם שעניין "גדול הדור" וה"מנהיג הרוחני" של ש"ס מסתובב סביב "גלגל" ה"רבנים ראשיים הספרדים" אך בודאי שלא מן ההכרח שזה יהיה כך. מאחר והרב עובדיה יוסף הותיר חלל שמחלק את ירושתו לשתיים ואף לשלוש כובעים מהודרים , וכי הנעליים בכל תפקיד תהיינה גדולות מדי , הרי שצפויים לנו סיבוכים, סכסוכים ובלבולים לא קטנים בעתיד בכל מה שנוגע למנהיגות התורה והרוחניות של הספרדים ושל ש"ס, ביחד ו/או בנפרד. 

שייכות לעם שלא נולד

בס"ד

   שייכות לעם שלא נולד / הרב אליהו קאופמן

     בשבוע שעבר פסק בית המשפט באי הכרתו ברצון קבוצת אזרחים ישראלים שביקשה לציין בסעיף הלאום שלה את המונח "ישראלי". בראש הקבוצה הזו התבלטו אורי אבנרי , עוזי ארנן ושולמית אלוני. על אבנרי ואורנן אינני מתפלא ואם הם היו יכולים לסחוף את חבריהם גם להגדרה של "אני כנעני" הם היו עושים זאת מזמן. עשרות בשנים  מנסים השניים שוב ושוב לעשות ככל יכולתם כדי להיפרד מהעם היהודי אל קונצפציית ההזייה ששמה היסודי היה ה"עם הכנעני" ולימים החליפה אותה קונצפציית ה:"עם הישראלי". גם אם אינני מסכים לרעיון ההזוי של ה"עם הכנעני" הרי שלכנותו לימים ה"עם הישראלי" זהו שוב חטא נוסף לעיוות המורשת ההיסטורית של עם ישראל. מי שמכנה עצמו "כנעני" אומנם אומר לעולם שהוא תולש את עצמו מעם הנצח אבל אותם אנשים - עם אותם כוונה,  חוטאים לאמת כשהם מכנים את עצמם "ישראלים", משום שגם במושג הזה ישנה דת אש למו והיסטוריוגרפיה דתית ומסורתית שממנה הם כל כך רוצים לברוח.

    אבל קונצפציית ההתבוללות הזו היא הרצון ליצור "עם חדש" כשהבסיס הם צאצאי יהודים ומתבוללים יהודים שכופרים בעיקר ולזווגם עם  כל שאר העמים במדינה הזו תוך רצון לפרוש אפילו מהמסורת היהודית של החילוניים בארץ. אבל הבעיה של אותם הזויים היא שהערבים, הדרוזים והצ'רקסים דוחים את הרעיון הזה – הכולל ויתור על מורשתם שלהם, בשתי ידיים. מאז 1990 נתלים ההזויים הישנים במתבוללי חבר העמים שעלו לארץ , בלא יהודים שבהם ואף ביהודים שבהם – שלא זכו בבריה"מ לשעבר בהארה יהודית. אבל גם שם נחסמת דרכם של ההוזים ה"לאומיים" משום שגם הלא יהודים מקרב מהגרים אלה – שזכו משום לכינוי "חסרי דת", דוחים את התבוללותם ב"עם" דמיוני שלהם ולחלקים ה"ישראלים" שלו אין ולא דבר, ולכן המהגרים הללו מעדיפים את תרבותם הסלאבית ובצדק.

   קראתי השבוע מאמר של גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" ובו הוא מספר על חבר בעל עמדות ימניות קיצוניות אך אנטי דתי וכשהלה נשאל מיהו יהודי הוא עונה –  "כל מי שאיננו ערבי". כן, אני הייתי מוסיף לתשובתו גם את המילים "מי שאינו דרוזי" ו"מי שאינו צ'רקסי" ומגיע לאמת הסותרת של פעילי ה"לאום הישראלי" –  אנשי השמאל שמשלימים את החבר הימני של גדעון עשת.

  מורי ורבותי, זו הטרגדיה של הציונות שלא הבינה שאי אפשר לבנות עם חדש על מורשת ישנה כשאותה מורשת משמשת רק לשם תירוץ קולוניאליסטי. לכולם מבתבר שוב ושוב שנכון הדבר  - עליו הסכימו במפתיע היהדות והקומוניזם, כי היהדות היא דת ולא לאום. לאנשי הרעיון של ה"לאום הישראלי" אין כאן מטרה לעצב את "פני המדינה" . גם במדינת כל אזרחיה" - שאף כותב שורות אלה אינו דוחה את רעיונה, ימשיכו לחיות זהויות לאומיות ודתיות כפי שהן כיום ורק הציויון האזרחי יקבל צורת שיויון פוליטי. אבל את קבוצת אורנן –  אבנרי ואלוני איננה מעניינת צורת השיויון המדיני של המדינה , וגם לא בנקודת המיעוטים הלאומיים, אלא שהם עצמם  חפצים בהמשך ההגמוניה המערבית והלבנה בארץ ישראל אך עם שם אחר , ולאחר שהתוכן היהודי יורק ממנו סופית. הכמיהה שלהם היתה בעבר –  מאז יסוד הציונות , שאמנם יקום עם חדש עם זהות "יהודית" שפירושה בית רעיוני ואתני לכל  מי שאינו ערבי, דרוזי וצ'רקסי ותוך הורקת היהדות מתוכה ( והקאת הדתחיים והחרדים כמובן...) ושאותו יציר כלאיים "לאומי" חדש  ימשיך לשלוט במדינה הציונית עד קץ הימין. אבל לימים גילו   הללו –  ובראשם גב' אלוני ושכמותה, כי היהדות רק מתגברת ולכן חברה אותה אלוני ושכמותה ל"כנענים" רטוש ואבנרי (שזיהו את המשך היהדות לעולמים כבר עם הקמת המדינה) ועכשיו כל אלה דורשים במקום המושגים "יהודי" (על פי דמיונם מהו "יהודי"...) ו"כנעני" (מושג שאבד עליו הכלח) את המושג הפופולארי יותר בימנו ששמו  "ישראלי". זהו מושג לא מחייב עם בסיס מערבי – לאומני וליבראלי ובלי דת יהודית ובלי מיעוטים מקומיים.

     ב-2 בנובמבר יקיימו אנשי עמותת "אני ישראלי" כנס בנושא ואומנם בכנס הזה ישתתפו בעיקר בני ה"תנועה הקיבוצית", שלאחר כל "פשיטות הרגל" הרעיוניות שלה היא מחפשת "אתגר רעיוני" חדש, והיא זו העומדת מאחורי הארגון. ואומנם אלה הם צאצאי ה"ציונות האמיתית" של פעם שנכשלו בהוקרת המושג "יהודי " מיהדותו ויציקת ה"לאום הכללי" לתוכו –  מושג שאינו מתאים לעם ישראל מאז מעמד הר סיני, המוכיח כי רק שלשלת הדורות במצוות היא קיום המושג יהודי. אותם קיבוצניקים ניסו להביא לכנס הזה גם קבוצות מיעוט דתיות יהודיות ובני מיעוטים כדי לתת "אמינות" של "פטא מורגנא" לרעיונותיהם אבל מה שהם העלו ב"חכתם" היו דמויות של שוליים סהרוריים ותו' לא, מה שמוכיח שאף אחד אינו רוצה להקים עימם שוב את ה"ציונות הסוציאליסטית האנטי דתית ההיסטורית"). מיכאל מלכיור כבר מזמן רחוק מלייצג זרם דתי לאומי כלשהו אלא יותר את השמאל הציוני הלא דתי, חיים אמסלם הוציא את עצמו מהכלל החרדי ואילו אצל הדתיים הלאומיים אין לו מקום, יהודה משי זהב אינו אלא "קוריוז" וגב' זחלקה –  אגבריה מהרסיס הפוליטי הערבי "דע"ם אף איננה זוכה לייצוג ב"וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל".  איש המיעוטים היחיד שמייצג משהו בסקטורר שלו ושהסכים לבוא לכנס היה השר הדרוזי לשעבר , סאלח טריף, אך לא משום הסכמתו לרעיון אלא אולי כדי לשקם את ה"קריירה" הנשכחת שלו. אורח הכבוד – אהרון ידלין קשישא, מוכיח רק את ה"שבר ההיסטורי" בכישלון הציונות להחליף את המושג "יהודי" בתוכן בלתי דתי.

     אני רק מבקש מכל אלה הסבר אחד לעתיד: אם אומנם הם יקימו את ה"עם החדש" שלהם בבחינת בניית לאומיותם העצמאית של כל אלה שאינם ערבים, דרוזים, צ'רקסים ויהודים, אזי, מה יהיה הנימוק וההסבר שלהם לקיומם בארץ ישראל ולשליטתם בשאר המיעוטים (מלבד ההסבר הקולוניאליסטי), שהרי אז כבר לא תעמוד להם הטענה האוילית כי הם אינם מאמינים באלוקים אבל הוא  הבטיח להם את הארץ?...

    

"לסדום היינו, לעמורה דמינו"

בס"ד

  "לסדום היינו, לעמורה דמינו" / הרב אליהו קאופמן

   לא האמנתי כי אגיע ליום שבו אצטרך להגן על יאיר לפיד –  ובעקיפין גם על אביו טומי לפיד, אבל נפלאות הקב"ה ומי יישורם. ה"וידויים" החייכנים של הח"כים שלי יחימוביץ ומיקי רוזנטל על ה"ימים היפים" שבהם עישנו סמים מוכיחים לכולנו לאן הגענו. ישנם נושאים שהם בבחינת תת תרבות, שגם אם מודים עליה זה בגדר תשובה. דרך אחרת היא פשוט לשכוח מהעניין ולא להודות מאשר להודות מתוך "שמחת חיים". ההודאה של הגב' יחימוביץ כי רק לפני 16 היא עישנה סמים (כאשר היתה עיתונאית פעילה ו"מעצבת דעת הקהל"!) , ולא להוסיף לעניין תשובה מקלון מלמד איזה דור מוליך אותנו בפנטזיות שלו אל עברי פי פחת. יתכן שלפיד משקר "פה ושם"  על עברו –  ובמיוחד בעניין הסמים, אבל זהו שקר שלא נועד לשם רמייה אלא מתוך בושה על עבר שבאמת צריך לשכוח אותו, ובטוחני שהסמים לא היו החינוך שהלה קיבל בבית אביו, שמרן יהודי ממוצא הונגרי. מנגד , הפתיחות של יחימוביץ ורוזנטל מסבירים לנו היטב שכל ה"קו האדום" בין המותר לאסור ובין הטוב לרע כל כך היטשטש נורמטיבית שהתקיים בנו הפשט של "נערים משלו בנו", והמילה "נערות" פירושו סכלות. היו דורות של עבר –  ובמיוחד במפלגת העבודה, שלמרות הפלוגתא עימם , הרי שהיה להם מה להציג כ"חינוך" ו"תרבות" עבור  החברה הישראלית אבל אלה שמנהיגים היום את המפלגה שהקימה את ה"חזון הציוני" וביקשה ל"החליף ערכים" לעם ישראל, הם כאלה שאינם מחפשים להביא חדש במקום ישן אלא לוקחים את האסור והפגום והופכים אותו לדגל תרבותי , ועל כך כבר פירש ה"אור החיים" בפרשת "בראשית" את הפסוק "בשגם בשר הוא",  על כך שדור המבול הפך את תועבות הבשר שלו ל"דגל תרבותי". איש אינו מתכוון להתעמר –  חס ושלום , באישה חד הורית שילדה מחוץ לנישואין. אין סיבה למרר את חייהם של אלה שדרכם שונה מדרך עולם בחייהם האישים , אבל מכאן ועד להפוך את הילודה מחוץ לנישואין לעילית החיים ה"משפחתיים" ואת התועבות ל"דגל הגאווה" המרחק רב למאוד. אבל אצלנו כבר הפכו הללו לראשי מפלגות ולדמויות פוליטיות במעלה הראשונה והופכים את היוצרות , מטוב לרע . עכשיו רק חסר שניצן הורביץ יבחר לראש עיריית ת"א ויערוך "ברית ערים תאומות" עם עיר העבר סדום, או לחילופין שהלה יבחר לשר השיכון ויבנה מחדש את סדום ועמורה כפי שחיאל בית העלי בנה את יריחו האסורה בכזו מסירות נפש מהשטן עד שהקריב את כל בניו עלייה –  מיסודה ועד הצבת דלתותיה.

   אם לח"כים החרדים היתה באפם נשמה תורתית כלשהי הם היו מבחינים בין טוב לרע ולמרות גזרותיו של יאיר לפיד , הרי שהיו מבינים שלאיש הזה יש לפחות בושת ממה שבאמת אסור וממה שצריך לעשות תשובה על כך ,  ואילו אל אותן נציגות של "עמק השידים" המקראי – כמו שלי יחימוביץ, מירב מיכאלי, הדס שטייף וחברם מיקי רוזנטל , אסור היה להם להתקרב מבחינה תורתית. אבל מה לעשות ולנציגים החרדים אין אפילו ריח של  יהדות , שהרי הם נטמעו בטומאת הטמאים של הפרלמנטרים הישראלים. ובראש כל אלה ח"כ משה גפני מ"דגל התורה" , שמירב מיכאלי הפכה עבורו "חברה למפלגה"  או שלי יחימוביץ שהפכה ל"שותפתו " ואף זהבה גלאון שהפכה  ל"קולגה" שלו.

     למרות כל ביקורתי על יאיר לפיד אני בכל זאת מזהה אצלו את ה"חן היהודי" דווקא משום בריחתו מסיפור הסמים וממשמעותו החינוכית לעומת היחימוביצ'יות והרוזנטלים שעבורם הסמים הם רק זיכרון חייכני כדי להעבירו דרך הטלויזיה לדור הבא.

     בשנות ה-7 כיהניתי כיו"ר מועצת התלמידים הארצית של התיכונים והזדמן לי להיפגש מספר פעמים עם מי שעדיין חי בתוכנו, ואז היה שר החינוך והתרבות – מר אהרון ידלין. היו אלה הימים ש"סמים  קלים" נכנסו ל"משק" והקעקועים היו נחלת עבריינים בלבד. אני זוכר היטב את המסרים שמר ידלין העביר לי ולחברי כדי שנעבירם – דרך וועדת החינוך של מועצת התלמידים הארצית, לכל הנוער וכמה מסוכנת עתידו של נער שיתפתה לאותם "סמים קלים" . משנפרדתי ממנו הוא לחץ את ידי בחוזקה ובעיניו ראיתי את בקשתו לכל קולקטיב הנוער:"סור מרע". היום הייתי חפץ לשמוע מהו הוא אומר על כך שבראש המפלגה הציונית הבכירה שדרכה ניסה לחנך ציבור שלם אל הטוב, עומדים כאלה שה"סור מרע" הפך ל"דגל  החינוך התרבות" שלהם עבור מדינה שלימה. לתפארת מפלגת העבודה...

�י ׅ { � � `�W 0PU �ח גם היה בידם "קיצור שולחן ערוך" משלהם. על זאת הרי  שכל מי שהתורה והיהדות חשובים לו מעריך אותו-  גם אם יש לו דרך השקפתית אחרת מאבותיו ורבותיו, ועל זאת בדיוק מצרים נגדו אלה שה"חילוניות" היא "עגל הזהב" שאותו באו לקבע בעם ישראל ב"מדינה המודרנית" וה"מערבית" שהקימו. עבור האחרונים מתינותו של הרב עובדיה יוסף היתה לצנינים יותר מהקיצוניות של "נטורי קרתא". וכל זאת משום שכנגד "נטורי קרתא" – ואפילו החרדים של אגו"י, אפשר היה להסית ולהציגם כ"נטע זר וישן" ומיד שאר החילוניים היו מתרחקים מהם אבל המלאכה קשה יותר נגד רב עם דרכי נועם שאינו מסית נגד המוסכמות אך מנגד "מורח" את ההלכה כטיט מחבר ובכך קובע להמוני המזרחיים דרך שונה מהנורמה החילונית – דרך של התנהגות יומית שהיא הפוכה מחיי החברה ה"טריוויאלית". בעוד שאר החרדים חיו בערים ובשכונות מסוגרות ומי שחזר בתשובה נעלם ל"ערי הקלט" הללו, הרי שהספרדים של הגר"ע יוסף וש"ס הפיצו את דרך החיים של ה"שולחן ערוך" היהודי בערים החילוניות. ואת זה בדיוק לא אהבו  מתנגדיו של הגר"ע יוסף-  כי מי שעלה על דרך ה"שולחן ערוך" כבר איננו אחד שאפשר ל"החזירו בשאלה" מ"חלומותיו הרוחניים" והוא עלול לגרור את שכניו לבנין ולרחוב לאותה דרך אבות.

    בימים שחייתי ברומניה והתחלתי לעסוק בניסיון להחזיר את היהודי לבוראו למדתי שרק ברגע שהאיש החל לשאול אותי כיצד נוהגים יום יום עפ"י ההלכה, ואח"כ ביקש גם לרכוש ספרי הלכה, רק באותם רגעים ידעתי שהוא הפך מחילוני לדתי או חרדי, בדרך העולה בית אל. כל ספרי האגדה , המוסר והקודש היו אמנם כפנינים אך רק ההלכה היתה החוט השזור שחיבר את הפנים למחרוזת. להבדיל מרבנים שפיהם הפיק מרגליות ודבריהם היו זהב הרי שהרב עובדיה היה הצורף , ובלי צורף אין מחרוזות ותכשיטים.

      לא מעט מגדולי ישראל עמדו ליהדות המזרחית גם בימים שזו הושלכה ל"כור ההיתוך" עם פטרונים "מהתכים" ועם צאצאים "מהותכים". בין הדמויות הללו ניתן למנות את הקנאי הרב יעקב מוצפי , את הצדיקים מרדכי שרעבי , חיים סינואני וכמובן ה"בבא סאלי" הקדוש ואף את המקובל הגדול הרב כדורי אבל רק הרב עובדיה עובדיה יוסף הצליח לאסוף את כל אותם מזרחיים שהתפעלו מעברם הדועך והושיבם מסביב ל"שולחן הערוך" החדש שהתקין להם, עד שהעבר הקסום והמטושטש הפך להווה ממש ולעתיד ברור.

     יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. 

והוא החזיר את ישראל אל אלוקיו

בס"ד

  והוא החזיר את ישראל אל אלוקיו / הרב אליהו קאופמן

      הרבה תילי תילים של הספדים עוד יכתבו על האיש שהלך לעולמו ב- ג' חשוון תשע"ד –  הרב עובדיה יוסף המנוח. הרבה דרשות עוד תינתנה על ידי רבנים ובני תורה ומנגד הרבה "מחקרים" עוד יערכו  ע"י אלה שהצד הפוליטי שבאיש מצא בהם עניין . אבל גם אוהביו וגם מתנגדיו יודו בדבר אחד: המכנה השותף לאוהבים ולשוללים היתה דרכו של האיש להחזיר את היהודי המזרחי אל בוראו, לאחר עשרות שנים של התמוטטות היהדות בקרב בני עדות המזרח , מיום עלייתם לארץ ישראל. האוהבים הניפו זאת כשלט של אהבה ותמרור של דרך והמתנגדים ראו בכך רק דרך לצנינים להטות את בנייתו של ה"עם החדש" מהדרך שראשי החילונים התוו אותה, וז'בוטינסקי ביטא אותה אז טוב מכולם , לגבי עדות המזרח: "ללמדם תרבות מהי".

     לפני שנים הספיק העיתונאי המנוח אדם ברוך לכתוב כתבה ממצת על הרב עובדיה יוסף ובה סיכם כי הרב עובדיה היה אישיות תורתית מתונה ומקלה ו...ציוני. אם כך מדוע קמו לו לא מעט מתנגדים בעולם החילוני? הרי הם היו צריכים לברך על כך שש"ס מונהגת ע"י רב מתון הסוחף את בני עדות המזרח למתינות למרות ההתעמרות הדתית והעדתית שעברו בארץ מאז עלייתם. אך כאן כל הדיון והויכוח –  את החלק הארי של ה"חילוניים הקשים" מעניינת התוצאה , והרב עובדיה הביא לתוצאות שעבור רבים וטובים אמנם היו תוצאות של שיקום בית , בניית משפחה לתפארת  וגאוות עדה , אך בגלל שהדרך לכך היתה רקומה בעטיית מצוות התורה הרי שאותה תוצאה של דרך זו, בניית חברה תורתית מיהודים שבורים ורצוצים, היתה עבורם "הרת אסון", כי לא לשם כך הועלו אותם יהודים לארץ...

    תנועת החזרה בתשובה לא קמו מהרב עובדיה ולא יצאה מבנייני ה"רבנות  הממלכתית" שבהם כיהן. אבל ברגע של אמת הוא היה הטיט והטיח שחיברו את לבנות התשובה זו לזו עד שהפכו אותן ל"יהדות החרדית הספרדית". רק כשיעלו למרומים – עד מאה ושערים, ידעו אותם "מחזירים בתשובה" מי בדיוק יישפט לחסד ואת מי יתפסו במרמה של גאווה. חוזרים בתשובה מגלים שוב את שוקת המים שאבותיהם וזקניהם שתו ממנה וניגשים אף הם לפתח הבאר הזו. אבל לא מעט מעלי התשובה כושלים ורופסים. יש שיטענו כי הללו חזרו "חזק מדי", אחרים יאשימו את החברה החרדית הוותיקה ביהירות לגבי אותם חוזרים בתשובה ואילו ה"מחקר החילוני" יטען כי זה היה בסה"כ סימפתום של "אופיום רוחני" ושל  "בעיות פסיכולוגיות". אבל הסיבה האמיתית –  ברוב מקרי הכשל של בעלי התשובה, היא אחרת. לפני שנים רבות הוקרן הסרט ה"מועמד", סרט אמריקאי שבו יחצ"נים מריצים מועמד לא מתאים בעליל נגד עסקן מכהן ובעל ניסיון ולבסוף מנצח אותו "שפן ניסיונות" יחצ"ני , ששומע לעצות משגריו מה לומר ומתי לומר זאת. אבל בזוף הסרט- משהוא נבחר לתפקיד הנכסף, הוא שואל את יחצ"ניו:"ומה עושים עכשיו"? זו גם שאלתם של כל בעלי התשובה המשתכנעים כי דרך ה' היא האמת  וכי ליהדות עומק רוחני גדול ומרהיב משל החילוניות ומשל ההבל הנוכרי. אותם בעלי תשובה נופלים לפתע ל"ים" של מנהגים, אמונות , חצרות ולימוד תורה ענק כאוקיאנוס.  לא פעם הם אינם יודעים מאיפה מתחילים ואיפה עוצרים להפסקה. התשובה היהודית היא אחת , והיא זו ששמרה את כל היהודים בכל הדורות :"ההלכה הפסוקה". רבי יהודה הנשיא היה הראשון שהפך את ה"תורה שבע"פ" לממצאים כתובים וכך זה המשיך מדור לדור עד דורנו אנו, כשמרן ה"בית יוסף" הוא החותם על ה"שולחן ערוך" שיענה על השאלה "ומה עושים עכשיו".

      הרב עובדיה יוסף הוא האיש שיצק את הטיט ואת הטיח הזה  ללבנים השבורות שנשברו עם עלייתם לארץ, ולימים באו שוב לפני חיבור ע"י "תנועת התשובה". ללא ההלכה הפסוקה לבני עדות המזרח מי יודע כמה מהם היו עדיין מאמצים את התורה לא כדרך חיים ממש אלא  כ"משהו רוחני" ותו' לא. יתכן שחלק מבעלי התשובה הללו היו נתפסים לחוגים חרדים אשכנזים –  ליטאים ו/או חסידים, ואחרים לזרם ה"דתי לאומי" אך היו נותרים בלי בית. הרב עובדיה הוא זה שהעניק לכל אלה בחזרה את עולם ההלכה וההתנהגות היום יומית הדתית – על פי דרך בני עדות המזרח, לבני יהדות ספרד והמזרח. הוא מצא ספרי הלכה רבים שעדות המזרח נהגו כמותם אך מנגד הספרים הללו היו רחוקים מההמון היהודי המזרחי והמסורתי בעוד שאצל החרדים והדתיים האשכנזים היתה ההלכה הפסוקה של אבותיהם בידיהם. הרב עובדיה ליקט את השברים הללו עד שלבני עדות המזרח גם היה בידם "קיצור שולחן ערוך" משלהם. על זאת הרי  שכל מי שהתורה והיהדות חשובים לו מעריך אותו-  גם אם יש לו דרך השקפתית אחרת מאבותיו ורבותיו, ועל זאת בדיוק מצרים נגדו אלה שה"חילוניות" היא "עגל הזהב" שאותו באו לקבע בעם ישראל ב"מדינה המודרנית" וה"מערבית" שהקימו. עבור האחרונים מתינותו של הרב עובדיה יוסף היתה לצנינים יותר מהקיצוניות של "נטורי קרתא". וכל זאת משום שכנגד "נטורי קרתא" – ואפילו החרדים של אגו"י, אפשר היה להסית ולהציגם כ"נטע זר וישן" ומיד שאר החילוניים היו מתרחקים מהם אבל המלאכה קשה יותר נגד רב עם דרכי נועם שאינו מסית נגד המוסכמות אך מנגד "מורח" את ההלכה כטיט מחבר ובכך קובע להמוני המזרחיים דרך שונה מהנורמה החילונית – דרך של התנהגות יומית שהיא הפוכה מחיי החברה ה"טריוויאלית". בעוד שאר החרדים חיו בערים ובשכונות מסוגרות ומי שחזר בתשובה נעלם ל"ערי הקלט" הללו, הרי שהספרדים של הגר"ע יוסף וש"ס הפיצו את דרך החיים של ה"שולחן ערוך" היהודי בערים החילוניות. ואת זה בדיוק לא אהבו  מתנגדיו של הגר"ע יוסף-  כי מי שעלה על דרך ה"שולחן ערוך" כבר איננו אחד שאפשר ל"החזירו בשאלה" מ"חלומותיו הרוחניים" והוא עלול לגרור את שכניו לבנין ולרחוב לאותה דרך אבות.

    בימים שחייתי ברומניה והתחלתי לעסוק בניסיון להחזיר את היהודי לבוראו למדתי שרק ברגע שהאיש החל לשאול אותי כיצד נוהגים יום יום עפ"י ההלכה, ואח"כ ביקש גם לרכוש ספרי הלכה, רק באותם רגעים ידעתי שהוא הפך מחילוני לדתי או חרדי, בדרך העולה בית אל. כל ספרי האגדה , המוסר והקודש היו אמנם כפנינים אך רק ההלכה היתה החוט השזור שחיבר את הפנים למחרוזת. להבדיל מרבנים שפיהם הפיק מרגליות ודבריהם היו זהב הרי שהרב עובדיה היה הצורף , ובלי צורף אין מחרוזות ותכשיטים.

      לא מעט מגדולי ישראל עמדו ליהדות המזרחית גם בימים שזו הושלכה ל"כור ההיתוך" עם פטרונים "מהתכים" ועם צאצאים "מהותכים". בין הדמויות הללו ניתן למנות את הקנאי הרב יעקב מוצפי , את הצדיקים מרדכי שרעבי , חיים סינואני וכמובן ה"בבא סאלי" הקדוש ואף את המקובל הגדול הרב כדורי אבל רק הרב עובדיה עובדיה יוסף הצליח לאסוף את כל אותם מזרחיים שהתפעלו מעברם הדועך והושיבם מסביב ל"שולחן הערוך" החדש שהתקין להם, עד שהעבר הקסום והמטושטש הפך להווה ממש ולעתיד ברור.

     יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.