בס"ד
ומלאה
הארץ חמס ג/ הרב אליהו קאופמן
כאשר הפגזים התעופפו – מכיוון רצועת עזה
, צריך היה לשאול באומץ: למה? לצערי הרב איש לא שאל את השאלה החשובה הזו ובגלל עיתוי
הבחירות גם אנשים מתונים כאריה דרעי וזהבה גלאון ענו בגמגום ש"אסור לשבת בשקט". אם יורשה
לי לומר הרי שהתשובה למה שמתרחש מכיוון עזה – כולל למלחמה שנפתחה שם, היא בדיוק העניין
ששמו :"עד עכשיו ישבנו בשקט"- מה"איחוד הלאומי" ועד מר"צ
. ומדוע?
את המלחמה הזו - ואת שפך הדם משני הצדדים, אפשר היה למנוע אם לא היינו
"יושבים בשקט". "לא לשבת בשקט" אין פירושו לירות תותחים או
כדורים. "לא לשבת בשקט" , פירושו ליזום פשרות מדיניות ולקיים מחוות
הומניטאריות לשם כך.
הרגע שבו אש"ף והחמס התאחדו היה צריך לסמן
- לכל בר דעת החפץ בשלום, כי משהו זז במערכת הפוליטית הפלשתינאית ולטובת השלום מכיוון
החמס ש"זז" לכיוון אש"ף. מילא שהימין הישראלי לא עורר מהומות
שמחה ופחד ממהלך כזה שלבסוף יכול להביא גם החזרת שטחי כיבוש ביו"ש,, אבל מה עם
"גורמי השלום" כמו מר"צ, העבודה , גב' ליבני וקבוצת ה"שלום"
שלה ב"קדימה"? מדוע הללו לא קראו לנתניהו ללכת קדימה ? מה אומר על כל ה"לפיד
הבוער"? מדוע כל הללו לא קראו למחווה שלום ישראלי כלפי ההתמתנות הזו - כמו למשל
להציע להסיר את הסגר הימי על הרצועה האומללה הזו שתושביה חיים בדיר כבשים הסגור ע"י
גדר המלאה משלושה צדדים וע"י הים הגועש – וסגר ימי לאורכו, מהצד הרביעי?
בעבודה היו עסוקים אז בצחצוחי חרבות ואח"כ באה היחימובי'ץ הזו ש"התקרנפה"
ל"ימין שור". ליבני וחבריה היו עסוקים במלחמה נגד מופז ואילו במר"צ
היו עסוקים בשליחתו של חיים אורון הביתה. וכל השלושה גם פחדו מה יאמר המצביע ביום הבחירות
- לאחר שהם יציעו מחווה הומניטארי כזה כלפי המוני העצורים במכלאת עזה. כל אנשי ה"שלום"
אמנם "ישבו בשקט". קולם לא נשמע כאשר החמס פנה לכיוון המתון והחל להתמזג
עם אש"ף מבחינה מדינית - בימים שאש"ף מכיר "דב יורה" ו"דה
פאקטו" בישראל. קולם לא נשמע גם כשגלעד שליט שוחרר כמחווה. וכשקולם של הללו נותר
סתום המשיכו נתניהו וליברמן במדיניותם הלאומנית והמטורפת עם גיבוי "קונצנזואלי"
בעולם הרחב עד להתקפה הצבאית של ימים אלה. במקום ש"אנשי השלום" יקצרו
"פירות אלקטוראליים" מהתמתנות החמס הרי שנתניהו קוצר היום את ה"פירות
האלקטוראליים" שלו בעקבות ההתקפה על עזה וכשה"מוזות" של "מחנה
השלום" מגבות אותו מפחד המצביעים.
לא רק שההתמתנות של
החמס לא תורגמה – ע"י הישראלים, למהלך מדיני מתון אלא שכדרכו של רחבעם בן שלמה
, עבר הימין מהכאה בשוטים לייסר את העזתים גם בעקרבים.
משט ה"מרמרה" היה ראש התצוגה לאטימות המדינית הזו והמשך הסגר העקשני נגד
כל סיוע הומניטארי היה ההמשך לכך עד לעצירת
המשט האחרון. אז מה הפלא שעצירת המשט האחרון היה ה"קש ששבר את גב הגמל",
והתותח של החמס החל לרעום?! מה יש להם עוד להפסיד?!
ישראל כבר חיסלה לא מעט
פעילי ואף ראשי חמס - ובראשם שי'ח אחמד יאסין
וה"מהנדס", אבל הבעיה לא חוסלה ותושבי הדרום ממשיכים לשלם בדמם על
מדיניות פוליטית לאומנית ועל גיבויה ע"י "קרנפי השלום". היו ימים שיצחק
רבין דיבר על מו"מ עם אש"ף "דרך קנה הרובה" ואח"כ באו הימים
שבהם הוא הפך ל"סמל השלום". וכמו שהיום ההידברות עם אש"ף היא עניין
של הרגל זו הדרך שצריכה להנחות כל מדינאי שפוי בישראל לגבי החמס.
מי שמאמין שההתקפה הישראלית - ללא התפייסות מדינית
עם החמס, תביא לרגיעה הוא פתי אטום מוחין וחסר רגשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה