כשהתותחים רועמים המוזות שותקות

בס"ד

    כשהתותחים רועמים המוזות שותקות / הרב אליהו קאופמן

     מאז תחילתה של החטיפה פתאום כל "אנשי השלום" מציפים את האתרים והעיתונים בדאגה לחטופים, בהצטרפות ל"קונצנזוס הלאומי" נגד הטרוריסטים של החמאס (עפ"י גרסת נתניהו...) וכמובן מורגשת רוח של "עם אחד בלב אחד". אבל איפה כל אותה ביקורת נגד הממשלה הלאומנית ביותר בישראל שעשתה כל מה שביכולתה לדחות כל הסדר שלום, גם כשהחמאס החל להתמסד פוליטית? חוטפי הנערים הם בהחלט פושעים, ועוד כשהם גיבורים על נערים אבל מי שגרם לאוירת הייאוש הזו, להצמיח חוטפים שפלים כאלה היא ממשלת ישראל ועלייה רובצת אחריות החטיפה וכל הדמים הנשפכים בעטייה. וכל מי שבמקום לבקר את הממשלה הזו ולהאשימה בגלוי על מעלליה, רק מנסה לישר קו איתה ב"קונצנזוס הלאומי" הנוח לה, הוא שותף מלא למעשייה. החוכמה איננה בלהיות "איש שלום" כשהכל שקט ונינוח אלא החוכמה להיות "איש שלום" כשרועמים התותחים בעטייה של ממשלת ההתנחלות והמלחמה.

     נכון שצריך לחבק כל הורה שילדו נחטף אבל צריך לעשות זאת גם בלי הבדל לאום , גזע ודת וגם עבור ההורים הללו שילדיהם כל יום מוכים, עוברים התעללויות ב"מעצרים מנהליים" ואף נהרגים. בשנה וחצי האחרונה היה סיכוי של מראית עין שבכל ישתנה אבל עם ממשלת נתניהו – ליברמן –  אריאל ובנט זה היה וזה יהיה רק מראית עין. לאנשי שלום אמיתיים צריך שיהיה עוז ותעצומות וגם כשהתוצאה של האלימות פוגעת בם ממש , אזי, עליהם לא להיות צבועים אלא להצביע על מנהיגיהם הלאומנים ככאלה שבשלהם בא הסער שפגע גם בהם בפיגע זה או אחר או בחטיפה.

     אותי שלא ילמדו מוסר של קונצנזוס לאומני , שבו מתאחדים עם הלאומנים רק משום ש"הם משלנו" על אף שהם גרמו לכל הרע הזה. היה זה בתחילת חורף תשס"ג –  בתפר שבין שנת 2002 ו - 2003, ומספר מים לפני חג החנוכה דאז. עמדנו אני וחברי השוחט –  הרב אהרון מרדכי רבינובי'ץ מי"ם, בתחנת האוטובוס של שכונת "ווילרייך" באנטרוורפן שבבלגיה, מחכים לאוטובוס שיחזירנו למרכז העיר. באותם ימים היה המתח בין המהגרים המרוקאים בבלגיה ליהודים בשיאו. לפתע הגיחו  שלושה צעירים מרוקאים –  מאומנים היטב בתורת הלחימה, והיכונו עד זוב דם. לי שברו את השיניים ואת המשקפים, ולחברי שברו את האף. מרחוק הגיע רכב והם החלו לגרור אותנו אליו ואז לפתע הרפו מאיתנו וברחו רגלית משום שרכבים אחרים הגיעו לאזור. את סיום האירוע עשינו מדממים באוטובוס עד לשכונה היהודית. לאחר התלונה במשטרת אנטוורפן הגיע אלי השגריר הישראלי דאז –  מר שאול עמור המנוח , ידידי וחברי משנים עברו. תוך כדי השיחה שאלתיו מדוע הוא –  כיליד מרוקו, אינו יוזם הידברות ישירה עם אלה שבמרוקו חיו עימו יחסי שכנות נפלאים. שאול הסתכל בי בעיניים מתנצלות וסיפר לי כי שר החוץ דאז –  בנימין נתניהו (...) מנע ממנו את היוזמה הזו בטענה כי "אנחנו חיים באסכולה מערבית ועם קהילייה מערבית שרק דרכה אנחנו פועלים , ולכן יש לבטל את כל דרכי העבר של המזרח והלבאנט". למחרת שמתי את פעמי לכיוון העיר האג שהולנד, לנסות להגיש תלונה נגד מדינת ישראל שרק מיום הקמתה הפכו ערבים מרוקאים לאויבים, בעוד שלפני כן לא רק שלא היכו יהודים במרוקו אלא שהערבים הללו נישקו את ידי הרבנים היהודים.

    ולכן די ל"יפייפיות הנפש" הזו –  של חיבוק האהבה ה"קונצנזואלי", לאלה שבגללם נחטפו גלעד שליט וכיום עוד שלושה נערים רכים. יש לצאת לעולם ולהפגין מול האו"ם ומול ה"איחוד האירופאי" ולומר להם כי בשל הממשלה הלאומנית הזו נחטפו שלושת הנערים ודמם, חס ולשלום, יהיה בראשה.