בס"ד
הטרור האנטי יהודי לא התחיל מהחמאס / הרב אליהו קאופמן
ביום
שישי הקרוב ( כ"ט סיוון תשע"ד, ה- 28 ליוני 2014) ייפול יום הזיכרון
התשעים להירצחו של פר' יעקב ישראל דה האן. עד ליום הירצחו של דה האן ( ה- 30 ביוני
1924, כ"ט סיוון תרפ"ד) קדמו שלוש שנות טרור אכזריות של התנועה הציונית
כנגד הציבור החרדי בארץ ישראל שיוצג אז ע"י ה"עדה החרדית", שהיתה
גם נציגת "אגודת ישראל" בארץ ישראל. הכל החל כבר בשנת 1918, עת הכיבוש
הבריטי הביא על כידוניו את ראשי התנועה הציונית והעניק להם מנדט על ארץ ישראל, עם
כל השררה והטרור המשתמע מכך. הציונים כבר החלו אז לכרסם ולפגוע בישוב היהודי הישן
בארץ ישראל (שהיה כל כולו דתי וחרדי וללא זיקה "לאומית") כבר בסוף המאה
ה-19, כאשר הסמרטוטרים הציונים החלו להשתלט על המושבות החרדיות בעזרת ממונו של
הברון רוטשילד ופקידיו אבל השלטון הטורקי צינן מפעם לפעם את ההעזות הטרוריסטית של
אלה שהדיקטטורה והטרוריזם השמאלי והימני שימשו בהם בערבוביה, לצד העתקתם את הלאומנות
המודרנית. אי לכך הרי שעדיין רבני ה"ישוב הישן" שלטו במצב ולראייה הרי
כשאליעזר בן יהודה ניסה למרוד בטורקים
וליזום לקראת חנוכה "מרד מכבי" דמיוני כמנהג הציונים בהנפת היהדות הוירטואלית
שלהם, הרי שרבני ה"ישוב הישן"
(ה"ראשון לציון" – ה"ישא ברכה" , והרב שמואל סלנט)
מסרוהו לשלטונות. באותם ימים ניסו אומנם הציונים – מיעוט יהודי מתבולל בארץ ישראל ואף בעולם, לנגוס
יותר ויותר בהוויה הפוליטית בארץ ישראל אך מחמת השלטון הטורקי הם פחדו לעבור לטרור
ממש אלא ניסו להתחזק ע"י גזל אדמות , הגירה לא חוקית, הבאת יהודי תימן כעבדים
ויצירת תשתית ארגונית ליום המר שלו הם ציפו בכיליון עיניים.
אבל משנת 1918 הוכח לכל מה קורה כישראל
יורדים מתחת לאומות העולם, כדברי הגמרא. אותם ציונים חילונים ומתבוללים באו לארץ
ישראל מהאוירה המזרח אירופאית שהיתה ספוגה ברעיונות דיקטטורים בצבע אדום כהה,
ומגרמניה שהצבעים האדום והחום זרח זרחו בה. על כידוני האימפריאליזם הקולוניאלי הבריטי
התחלפה בשנת 1918 הדרך הציונית, מ"דונם פה ודונם שם" ל"דיקטטורה של
המיעוט הציוני". האמצעי היה הטרור, ובחסות הבריטים הם החלו להוכיח מיהם ומהם אותם
"אידיאליסטים" שהלחיצה על האקדח היתה עבורם דבר של מה בכך. לא במקרה הם
הצליחו דרך הבריטים להיכנס לשלבים של טרוריזם מדיני ופיזי למרות היותם מיעוט מבוטל
בארץ ישראל ובעולם. בתוך הכידונים הבריטים נמצאו מספר פוליטרוקים יהודים , ציונים
ואנטי דתיים שהובילו בקור רוח את השינוי והסיוע לציונים, שאת הטרור שלהם הם החלו
דווקא נגד יהודים, לאחר שעוד בימי הטורקים הם רדו באלימות ובשוטים ביהודי תימן
שהובאו לעבדות, בנוסח מועתק מהבאת העבדים השחורים לאמריקה, שנים רבות קודם לכן.
הטרור החל בתחילה בדרכים מדיניות ו"אדמיניסטראטיביות" כמו למשל מיסי
"מצה ומרור" על ה"ישוב הישן" והניסיון להרוס את היהדות של
הספרדים והחרדים בארץ ישראל, ובמקומה לשתול "יהדות וירטואלית" ומזויפת. את
דרכם להשתלט – כמיעוט דורסני, ולהרוס את
היהדות הם ביטאו בהקמת "משרד הרבנות" (ולימים ה"רבנות הראשית
לישראל"). מטרתם היתה לשתול "רבנים מטעם" ובלי טעם ולפני כן לבטל
את הרבנים החרדים והספרדים. אי לכך הם חפצו לבטל את הרבנות של "ועד החרדים
האשכנזי" של ירושלים וגם את תפקיד ה"ראשון לציון", שהספרדים החזיקו
בו מאות בשנים. רק לאחר מאבק תקיף – ובזכות
הופעת מלאך ה' , פר' יעקב ישראל דה האן, נמנעה לבסוף המזימה נגד החרדים האשכנזים
וכך הוקמה ה"עדה החרדית" , שבאותם ימים היתה מאוחדת עם אגודת ישראל. מנגד, כדי שהספרדים לא
יצטרפו לחרדים האשכנזים הרי שהפקיד היהודי – הבריטי,
בנטובי'ץ שמו, החליט להותיר את תפקיד ה"ראשון לציון", אך במהדורה
ציונית. אם עד 1918 בחרו בתי הכנסת והרבנים הספרדים את ה"ראשון לציון"
הרי שהפעם הפקידים הציונים בחרו בו ושמוהו בצילו של ה"רב הראשי האשכנזי"
מטעמם, שהראשון שלהם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק .
לפני שנת 1914 כיהן בתפקיד הראשל"צ הרב
אליהו פאנזי'ל ואילו הרב יעקב מאיר (שביקש להחליף את ה"ישא ברכה" שניפטר,
כראשל"צ) הוגלה לסאלוניקי היוונית (ע"י הרב משה לוי , ה"חכם
באשי" של האימפריה הטורקית) בשל אי נחת רבני י"ם מהיותו מודרני וציוני.
אבל בשנת 1918 התמוטטה האימפריה הטורקית וה"חכם באשי" הפך לרב מדינה
בלבד ואיבד את כוחו גם בארץ ישראל. מנגד , הציונים הוציאו מבתי הכנסת ומהרבנים
הספרדים את כוחם הציבורי (בבחירת הראשל"צ) באמצעות הנציב העליון הבריטי,
היהודי הציוני הרברט סמואל. יעקב מאיר – המודרני
והציוני שהספרדים לא רצו בו בשנת 1914 , הובא ע"י סמואל ובנטובי'ץ מסלוניקי
והוכתר ל"ראשון לציון". מאז ועד היום הפך התפקיד הלה מעטרת יוצאי המזרח
וספרד בארץ ישראל לתפקיד שלטוני מטעם , ולראיה הרי שגדולי עדות המזרח והספרדים
סרבו לכהן בו והתרחקו ממנו כמו ה"כף החיים", הרב צדקא חוצי'ן, הרב יעקב
מוצפי, ה"אלשייך", הרב בן ציון אבא שאול, הרב יהודה צדקא, ה"בבא
סאלי", הרב מרדכי שרעבי והרב חיים סינואני.
לגבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב בן ציון
עוזיאל (שהחליף את הרב יעקב מאיר כ"ראשון לציון" מטעם) קיימת עוד נקודה
היסטורית שחורה בעברם מבחינה דתית. עוד בימי הטורקים ( בשנת 1911) העניקו השניים
מכתבי המלצה לציוני החילוני שמואל יבנאלי לפני נסיעתו לתימן (להבאת פועלים יהודים
משם לשם עבדות) והציגוהו כ"הרב אליעזר בן יוסף" שחפץ ללמוד על מנהגי
תימן, תוך הנחייתו כיצד להתלבש ולהתחזות לדתי כדי לגנוב את דעת יהודי תימן ורבניה
לשם הבאת יהודי תימן לעבדות בארץ ישראל ולעקירת המצוות מהם. מכתב דומה סירב להעניק
ליבנאלי הרב אליהו מאני , רבה של חברון. כששוכנו אותם יהודים במחנות אוהלים וברפתות
ללא בתי כנסת וכשרות, סירבו הרבנים קוק ועוזיאל להצטרף למחאת הראשל"צ ,
ה"חכם באשי" והרבנים החרדים.
משנת 1921 ואילך החל גם טרור פיזי, לאחר
שבאותה שנה הועמדה ה"רבנות הראשית". מאחר והניסיון הציוני היה לחסל את
מוסדות "ועד העיר האשכנזי" הרי שהחרדים האשכנזים החליטו לפנות לשלטון
הבריטי שישנה את רוע גזירת נציגיו הציונים בארץ ישראל. מנגד , הרי שהחלו התקוממויות
של הערבים כאשר הללו גילו כי מטרת הציונים לנשלם מאדמותיהם. חיש מהר עברו
ההתנגדויות הערביות למאבק מזוין ואילו הראשונים שנפגעו מכך היו החרדים והספרדים,
שעד מלחמת העולם הראשונה חיו בשלום עם הערבים. נקודת חיכוך נוספת נגעה לגורל
המקומות הקדושים בירושלים ובארץ ישראל, ובראשם הכותל המערבי. בעוד שהציונים חפצו
להעביר – בהסכמת הנציבות הבריטית בארץ, את
כל המקומות הקדושים הללו לידיה , הרי שרבני ה"ישוב הישן" סירבו לכך
ובמיוחד טען הרב יוסף חיים זוננפלד להשארת הכותל המערבי בידי ה"וואקף"
המוסלמי דווקא.
בכל חברה פתוחה ודמוקראטית הרי שפניית הנפגע
לשלטון, עקב עוול שבוצע נגדו – ועוד ע"י קבוצת מיעוט של מהגרים שרלטנים, היתה
נתפסת כחלק ממאבקי כוח פוליטיים לגיטימיים. אבל לא כך אצל הציונים. בשנת 1921 – על רקע המאורעות שהחלו בהתקוממות הערבים נגד
הבריטים ובפגיעה ביהודים, הגיע לארץ ישראל הלורד נוטקליף מבריטניה, אייל הון
שבבעלותו היו שלושת העיתונים המרכזיים של הממלכה הבריטית המאוחדת (ה"דיילי
מירור" , ה"טימס" וה"דיילי אקספרס"). לאיש היתה אז השפעה
חזקה לא רק על התקשורת הבריטית אלא גם על בית המלוכה הבריטי ועל הפוליטיקה והממשלה
הבריטית.
כמו שכל חוג החליט להיפגש עימו כך גם אנשי
"ועד העיר האשכנזי" – שהיו רוב
מניינו של הציבור היהודי בי"ם ובארץ (יצגו גם את החרדים של צפת , טבריה,
חברון , פקיעין ועזה), קבע להיפגש עם האיש לאחר שהגר"ח זוננפלד אישר זאת. את
הפגישה – עבור ה"וועד האשכנזי",
ארגן פר' יעקב דה האן שמשנת 1919 העמיד את עצמו לרשות חרדי ירושלים ומתחת פסיקותיו
של הגר"ח זוננפלד. עד בואו לארץ נודע האיש דה האן כמדינאי בחסד, משורר ואיש
משפטים בינלאומיים. מחילוני הוא הפך בחו"ל לציוני דתי ואילו בארץ ישראל הוא
גילה את האמת על הציונות והפך לחלק מהיהדות החרדית. עבור היהדות החרדית הרי שהאיש
הזה ממש אוצר מהשמים להביא והוציא את האמת בימים שהציונים ניסו לחסל כל סממן יהודי
אמיתי בארץ ישראל.
לפגישה הזו שלח הגר"ח זוננפלד שלושה נציגים
ובראשם פר' דה האן. שני האחרים היו הרב משה לייב ברנשטיין והרב ראובן שלמה
יונגרייז. המשלחת נפגשה עם נורתקליף והציגה לו תמונה חדשה שלא הכיר. מיד אחר
הפגישה הודה הלורד כי לא ידע שהיהדות החרדית – אורתודכסית בארץ ישראל ואף בחו"ל מתנגדת
לציונות. בריטניה של ראשית המאה ה- 2 היתה כמעט נעדרת חרדים ורוב אלה ששמרו מעט
מצוות היו ציונים. הללו ניסו ליצור רושם שכל יהודי – ועוד שומר מסורת יהודית כלשהי, הוא ציוני ולכן
התנגדותו של השר הבריטי היהודי - מוטגניו, לציונות, הוצגה על ידם כ"שולית
בשל אי קרבתו למסורת היהודית".
הנקודה המרכזית שפרשו אנשי הגר"ח
זוננפלד לפני הלורד היתה ניסיונם של הציונים לאלצם להתפרק מארגונם והשקפתם ולעמוד
תחת הרב מטעם – אברהם יצחק הכהן קוק, שלא
ייצג אף אחד בזרמי היהדות האורתודוכסית שחיה בארץ ישראל מאות בשנים. המשלחת בקשה
עצמאות ל"וועד העיר האשכנזי" בנושאי דת וארגון, כמו שכל עדה דתית זכאית
בעולם. אח"כ הבהירו הללו ללורד כי הם מודאגים ממערכת היחסים שהחלה להיות
עכורה עם הערבים , והם טענו כי התנועה הציונית איננה מייצגת את הדת היהודית אלא משתמשת
בשמה לשם התגרות בערבים ולהקמת מדינה אנטי יהודית ואנטי מוסלמית שעלולה להבעיר אש
בכל המזרח התיכון והמאגרב. כמו כן חזרו השלושה בפני הלורד על מה שכבר ביקש
הגר"ח זוננפלד מהבריטים – לא להעביר
ל"משרד הרבנות" את המקומות הקדושים ובמיוחד את הכותל המערבי אלא להשאירם בידי ה"וואקף" המוסלמי,
וזאת משום שהציונים יהפכו אותם לאתרים חילוניים ויחללו את קדושתם (כפי שזה קורה
כיום במיוחד בכותל המערבי...). בעקבות אותה פגישה אומנם השלטון הבריטי העניק
עצמאות ל"עדה החרדית". כמו כן פרסם פר' דה האן מאמרים בנושא בעיתוניו של
הלורד נותקליף.,
במקום להתווכח על העקרונות פתחו הציונים
במסע איומים , טרור וניסיונות לרצח שנמשכו כשלוש שנים עד להירצחו של דה האן. משנת
1922 החלה התרת דמם של החרדים ושל משלחתם בהוקיעם אותם כ"בוגדים"
ובמיוחד בציינם כי "דינם מוות". בראש העליהום הזה עמדו בעיקר יצחק
וינאית בן צבי , חיים ויצמן ומנחם אושיסקין. את הרב יונגרייז ניסו הללו לרצוח ביום
שבת קודש בבית הכנסת ב"מאה שערים" ורק מידע מוקדם הביא משמר בריטי אדיר
למקום והרב יונגרייז חולץ בנס שמים. את הרב משה לייב ברנשטיין ניסו פרחחי הציונות
לרצוח קודם לכן כשהתנפלו עליו על יד ביתו ופגעו בו במוטות ברזל בכל גופו ורק בנס
הוא נפצע קשה אך לבסוף החלים מפצעיו. שיא חוצפתם של הטרוריסטים הגיעה כאשר חבורת
פרחחים ציונית חדרה לביתו של הגר"ח זוננפלד וניסתה לירות בו אך נדהמה לראותו פותח את חולצתו ומציג לפניהם את חזהו החשוף לפני אקדחיהם. מנגד הם
ניסו לפרוץ לביתו של הרב ירוחם דיסקין למטרה דומה אך הרבנית סגרה את הדלת בפניהם.
במקרה אחר השליכו הציונים אבנים גדולות לתוך ביתו של הרב משה בלויא מ"אגודת
ישראל" ורק בנס איש לא נפגע מבני הבית.
ואז החלה ההתמקדות בפר' דה האן. בכל מקום
הסיתו לרוצחו ובראשם ז. בן ישי , שהיה עורך "על המשמר". עקב הידרדרות
היחסים עם הערבים והכנסת ה"ישוב הישן" לסכנה בגלל הפרובוקציות הציוניות
הוחלט ב"עדה החרדית" לקבוע פגישה עם המנהיגות הערבית הבכירה בארץ ישראל
ובמזה"ת ולהגיע עימה להסכם שלום נפרד כדי להציל נפשות מישראל. הפגישה תואמה
ע"י פר' דה האן והגר"ח זוננפלד החליט בעצמו לעמוד בראשה. בתוך
ה"עדה החרדית" הובע פחד מפני ניסיונות הרצח של הפרחחים הציונים.
הגר"ח זוננפלד הרעים בקולו וטען כי הוא מוכן לנסוע לבד עם פר' דה האן לירדן.
הרבנים התרצו ואל הגר"ח זונפפלד ולפר' דה האן הצטרפו גם הרבנים ראובן שלמה
יונגרייז ואברהם יפה. מהצד הערבי הופיעו חוסיין מלך חיג'אז , שני בניו – עבדאללה מלך ירדו ופייסל מלך עירק, והמופתי
הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. הפגישה הולידה הסכם שלום בין הצדדים ובו מבקשים
שני הצדדים להרחיק כל השפעה ציונית ומערבית – חילונית מארץ ישראל – פלסטין ומהמזה"ת. כמו כן הותר ליהודים
להתגורר בעבר הירדן. המסמך התגלה לציונים כשדר' חיים ויצמן יצר קשר עם הערבים
והאחרונים טענו שהם מחויבים להסכם עם החרדים. באותו רגע נפלה ההחלטה לרצוח את דה האן,
והיו כמה ניסיונות כאלה שלא צלחו.
הרצח אירע יום לפני נסיעתו של דה האן
לבריטניה – עם נציגי ה"עדה
החרדית", ובגיבוי של ה-פ.ק.פ. ואנשי פר' מגנס, לשוחח עם ראשי הלייבור שעלו אז
לראשונה לשלטון בבריטניה ושהצהירו כי אינם מחויבים להצהרת בלפור. את ההוראה לרצח
נתן יצחק בן צבי והפקודה הועברה ממנו למפקד ה"הגנה" יוסף הכט, וזה שלח
את אברהם תוהמי ואת אברהם קימצ'בסקי לרצוח את דה האן. ביום ה-30 ביוני 1924. בערב,
ולאחר תפילת "מעריב" בבית הכנסת של בית החולים "שערי צדק"
בי"ם, ירה תוהמי שלושה כדורים ורצחו. עד כמה הציונים היו מנוולים יכולה להעיד
העובדה כי מפקד משטרת י"פ דאז – דוד
תדהר, היה איש "הגנה" שתול במשטרה הבריטית , והלה ידע על תכנון הרצח. אי
לכך סילק באותו היום את השוטרים הבריטים והערבים ובמקומם הביא את אנשי
ה"הגנה". כשנשמעו היריות ידע תדהר כי הרוצחים ברחו לכוון שכונת
ה"עורפלים", להתחבא בביתה של ינאית בן צבי, ולכן הוא שלח את השוטרים
לחפש בכיוון ההפוך. הרצח נחתם ע"י ה"יד השחורה" והציונים אילצו את
הבריטים לסגור את תיק החקירה תוך טענתם כי דה האן נרצח ע"י ערבים על רקע "סכסוך אישי". לימים – בשנת 1965, הודה הרוצח אברהם תוהמי ( ממקום
מושבו ה"ציוני" בהונג קונג שבסין העממית...) , כי הוא רצח את דה האן.
הרצח היה תפנית היסטורית ובגלל הטרור הציוני
נמנעו החרדים מלחדש את מאבקם הדיפלומטי נגד הציונות. ההלם נותר עד היום כנקודה
פסיכולוגית חבויה אצל החרדים, ובמיוחד אנשי ה"עדה החרדית", שלא פעם
פוחדים להגיע למפגשים עם הערבים לא משום החשש מטרור פלשתינאי או ערבי אלא משום היד
הארוכה של הטרור הציוני. ואמנם הטרור הציוני לא נעצר ברצח דה האן. הציונים המשיכו
בטרור שלהם גם בינם לבין עצמם – השמאל
הציוני הסגיר ואף פגע באנשי הימין הציוני בתקופת ה"סזון" ועד לרצח שבוצע
ע"י בן גוריון ורבין כנגד מעפילי האוניה "אלטלנה". שדה טרור אחר היו
ימי הטרור נגד כל בעל חנות בארץ כדי שיסגור את חנותו ואת עשה עשה המיעוט הציוני כשהכריז
שביתה נגד הבריטים. מי שסרב הוכה , חנותו נפרצה ואף משפחתו הוכתה. רק הרב עמרם
בלויא – מנהיגם של "נטורי
קרתא", עמד בפרץ הציוני ולא סגר מעולם את חנותו. בשנת 1937 – לאחר שראש
ה"עדה החרדית" הרב דושינסקיא ואנשי אגו"י הופיעו בפני "וועדת
פיל" , הרי שהם ביקשו מהוועדה להופיע שוב אך בדלתיים סגורות. רק בפעם השנייה
הם הצהירו בגלוי ובסוד כי הם מתנגדים ל"בית לאומי" של הציונים משום
שהתורה אינה מכירה בעצמאות יהודית של כופרים ועוד לפני בוא המשיח. הבקשה לפגישה נוספת
הוסברה לבריטים בפחדם מפני הטרור הציוני. גם מציאת גופתו התלויה של הרב משה בלויא
מאגו"י – על הספינה בה שט לעניינים
מדינים, מיוחסת לטרור הציוני שראה ברב בלויא סמן שלום ופשרה עם הערבים, ואילו הם
פרסמו כי הלה "התאבד".
כיום – כששלושה נערים נחטפו , הרי שהאחריות על חטיפתם
של הללו איננה רק על שוביהם (?...) אלא על מי שהוזיל את הדם היהודי (גם בשואה
המרה...) והביאו לפגיעות טרור ולהתגרות באומות העולם כדי להקים ממלכת שנאה לתורה
ולל אלמנט רוחני שהוא יהודי. בראש הממשלה הציונית עומד מתבולל לשעבר שבנו הוא דור
שני למתבוללים ויש לראש הממשלה הזה חוצפה לתבוע "מדינה יהודית"! היהדות
שלו איננה היהדות שלנו ואין כאן "מסירה" משום שהרבי מסאטמר זצ"ל
ביקש מאיתנו להודיע לאומות העולם ולאומה הערבית שהציונים אינם מייצגים את היהדות,
ולכן אנינו נלחמים נגד כאלה שאינם יהודים במהותם.
כולנו תקווה ותפילה כי הנערים ישובו הביתה
אך אין להרכין את ראשינו כבנות יענה אלא שכדי להפסיק את הטרור יש להפסיק את הטמעת
ארץ ישראל במדינה ציונית כופרת שנעזרת ב"רבנים" מסוגם של דתן ואבירם
ששיתפו פעולה עם פרעה נגד עם ישראל ולימים הפכו ל"גדולי ישראל" שגם משה
רבנו היה חייב לשאול בעצתם.
