בס"ד
המוסד
המקולל מכה שוב / הרב
אליהו קאופמן
הכל החל לאחר מלחמת
העולם הראשונה. הבריטים החליפו את הטורקים והציונים השתלטו – במעשה השטן שלהם על
הישוב היהודי המוכה והמורעב שחי עד אז בשלום עם נוכרי הארץ. המטרה הראשונית של
הציונים היתה להשתלט על חיי הרוח היהודים ומשום כך להפוך את הרבנים למקבלי פקודות
מהציונים הפוקרים. הרב אברהם יצחק הכהן
קוק היה הכידון שהם שלפו נגד היהדות האותנטית דאז כשכל כוונתם למוטט את הספרדים
ולהרוס את מוסד ה"ראשון לציון" ואילו את החרדים האשכנזים הם חשבו להעביר
מן הארץ. מושגי ה"רבנות הראשית" וה"רב הראשי" היו אמורים לשמש
את חוד החנית נגד המשך קיום ראשי הדת ההיסטוריים של יהודי ארץ הקודש- ה"ראשון לציון" הספרדי ורבני החרדים
האשכנזיים. הרב קוק היה אמור לשמש כמשת"ף ציוני לעקירת המנהיגות ההלכתית בארץ
ישראל מעידנא דקדמה. הציונים ידעו היטב כי כל עוד תיכון ההנהגה הדתית היהודית
האותנטית בארץ ישראל הרי ששלטונם לא יהיה אבסולוטי, ובמיוחד בכל הנוגע לתוכניות
השמד שלהם. יהדות ויהודים היו תמיד הסמל היהודי הלגיטימציה לחיים בארץ ישראל ולכן
כל עוד היהדות וראשייה לא יהיו משת"פי הציונות הרי שמצבה המדיני של הציונות
בעיני אומות העולם - ביחס לחזקתם העתידית על ארץ איננה שלימה. "רבנות חדשה" מטעמם,
ובבד בבד עם הצורך למוטט את ההנהגה הדתית היהודית הישנה, היו עבור הציונים צורך
השעה. על הכידונים הבריטים - ובעיקר
כידוני היהודים הבריטים שהפכו למובילי ההשתלטות הציונית בארה"ק, חוסלו מוסדות
הדת היהודים ההיסטוריים, כמייצגי היהדות והיהודים בארץ ישראל ובמקומם עלתה
ה"רבנות הראשית" כ"מחלקה דתית" בתוך מנגנון חושך ציוני- חילוני
ופורק עול התורה והמצוות. המנגנון הציוני עמד לבלוע את הכל וגם להרוס את מעמד ה"ראשון לציון" ולהעלימו, ומנגד
לחייב את החרדים – שהיו אז רוב הישוב היהודי, להישמע ולקבל את ה"רב"
הציוני קוק על הלכותיו ושחיטתו. אבל אז התרוממו שני הצדדים על רגליהם האחוריות – החרדים האשכנזים והספרדים. כל אחד מהם דרש את
הישרדותו שלו אך קרב משותף – אמיתי, לא
התקיים. את הספרדים היה קל יותר לנטרל למרות היותם אז רוב רובו של הציבור היהודי
בארץ הקודש. ראשית, הספרדים הוותיקים לא הכירו את טומאת הציונות מחו"ל ולכן
לא ידעו מהי סכנת ההשתלטות הציונית על חיי
הדת, טעותם היתה בהאמינם לציונים שאמנם בהשתלטות ובהקמת ה"רבנות
הממלכתית" מעוניינים הציונים בחיי רוח בקרב החילוניים שיבואו לארץ ישראל.
מנגד הכירו החרדים את הציונות ודומייה מאירופה והתנגדו לה בכל עוזם אך הספרדים
הולכו שולל ע"י קוק וה"מזרחי" ("הציונות הדתית")ב"מכרם"
להם כי ה"חרדים בארץ ישראל קיצוניים
מדי". אי לכך הרי שרק מספר מצומצם של רבנים ספרדים ובני ציבורם הצטרף לכל
מאבק החרדים האשכנזים ואילו רובם העדיפו להילחם רק על קבלת "רב ממלכתי
ספרדי" גם לעדתם, שהרי עד אז ה"ראשון לציון הספרדי" היה איש הייצוג
הבלעדי בפני השלטון הטורקי. בואם של הבריטים היה מהלומה כפולה- באי הכוח היהודים בפני הבריטים לא היו עוד דתיים
, וגם הרב שנבחר (קוק) לא נבחר עוד ע"י ציבור היראים והשלמים אלא ע"י
הממסד הציוני הפוקר בחותמת נוכרים וציונים בריטים. שנית , כנגד הספרדים היה קל
יותר לפעול גם משום סיבה שנעוצה היתה בבעיה תקופתית באותן שנים. הם נתפסו – עם בוא
הבריטים, ללא שום הנהגה. לפני מלחמת העולם הראשונה נפטר ה"ראשון לציון"
של אותם ימים - ה"ישא ברכה" (הרב שאול אלישר), והרב יעקב מאיר רצה
להשתלט על התפקיד המיותם אך רבני הספרדים התנגדו לו ודרשו את מינויו של הרב חחים
אלישר- בבחינת "הבן יורש".
הנושא הגיע לאיסטמבול- בירת האימפריה
הטורקית, שם ישב ה"חכם באשי" , רבה של האימפריה העותמנית- הטורקית, שארץ
ישראל נכללה גם בתחום שיפוטו. באותם ימים כיהן הרב משה הלוי כה"חכם
באשי" והוא שלח את הרב יעקב מאיר לכהן בראש רבנות סלוניקי ביוון ואילו משם
הובא הרב אליהו פאנזי'ל להכין את הבחירות בארץ ישראל, ובנתיים החל הרב פאנזי'ל לנהל את הרבנות בארץ. אך מלחמת העולם הראשונה
"טרפה את הקלפים" עבור הציונים. האימפריה הטורקית התמוטטה בסיום המלחמה (1918)
וה"חכם באשי" איבד את השפעתו על הפזורה היהודית ונותר רק הרב של מדינת
טורקיה הקטנה והמצומצמת שקמה אח"כ, ושהפכה מאימפריה לעוד מדינה רגילה. מנגד
הרי שבארץ ישראל לא נמצא "ראשון לציון" מוגדר ומיד לאחר מלחמת העולם ניסו
האשכנזים והספרדים להקים וועד מאוחד אך כאן נכנסה הציונות והנחיתה את הרב קוק
והקימה למענו את "משרד הרבנות". הימצאותם של הספרדים ללא "ראשון
לציון" וללא "חכם באשי" הותירה אותם בדד – ועוד לאחר המלחמה המתישה
ועם מעצמה שאת שפתה לא הכירו, ולכן חלק מהספרדים החלו לנוע אחר הציונים וקוק,
ואילו ה"וועד המאוחד" התפרק. הספרדים בכל זאת דרשו רב משלהם אך הציונים
סירבו. פקיד יהודי בשלטון הבריטי החדש בא"י- בנטוביץ שמו, החליט לעשות מעשה פוליטי מחוכם כדי
לקרוע את רוב הספרדים סופית מהחרדים
האשכנזים. הפקיד הבריטי הבין שלאחר שררה מדינית
וייצוגית כה גדולה – שהיתה לספרדים ערב מלחמת העולם הראשונה, הרי שאי אפשר להותירם
ללא כלום ולכן הציע להחזיר לספרדים את ה"ראשון לציון" לצד ה"רב
הראשי" שהומצא ע"י הציונים עבור הרב קוק, ושמעתה ואילך יכהנו שני רבנים:
אשכנזי וספרדי. אבל בנטובי'ץ טמן לספרדים פח שבעקבותיו נענו הציונים בלית ברירה
לרעיון ולא יצאו חוצץ נגדו. אם עד מלחמת העולם הראשונה בחרו ב"ראשון לציון"
רבני וגבאי בתי הכנסת של הספרדים הרי שמעתה ואילך הציע בנטובי'ץ כי ה"ראשון
לציון" יבחר ב"אופן ממלכתי" ובדומה לבחירת ה"רב הראשי"
האשכנזי, דהיינו ע"י הציונים ומוסדותיהם ולא באופן עצמאי – דתי. רוב הישוב
הספרדי התפתה והסכים לרעיון והציונים מינו את הרב יעקב מאיר שחזר מסלוניקי שביוון
לשמש כ"ראשון לציון" והאחרון כמובן נענה , שהרי הציבור הספרדי בא"י
לא היה בוחר בו באופן עצמאי. מכאן ואילך החל קו חדש שטוו הציונים בעזרתו של הרב
הספרדי הראשון מטעמם - התרוקנות משרת ה"ראשון לציון" מעצמאות דתית
והפיכת הרבנים הרשמיים של הספרדים למשת"פים תוך מניעה מגדולי ישראל הספרדים האמיתיים
לחזור להנהגה הרבנית הרשמית, כפי שהתרחשה לפני מלחמת העולם הראשונה.
ה"כף החיים", ה"סבא קדישא" אלפנדרי,
ה"אלשייך" , ה"בבא סלי" , הרב בן ציון אבא שאול, הרב יהודה
צדקא, הרב צדקא חוצין, הרב עזרא עטיה , הרב משה צדקא, הרב יעקב מוצפי, הרב מרדכי
שרעבי, הרב חיים סינואני , הרב סלמן מוצפי ורבנים מורמים אחרים היו גדולי תורה
ספרדים ובני עדות המזרח, שלא הוכרזו כ"גדולי הדור" הרשמיים ולא זכו
להיות ה"ראשון לציון" משום השתלטות הציונים על התפקיד הזה והנחתת רבנים
מטעמם , שבין השאר אישרו להם את האתיופים כיהודים (הרב עובדיה יוסף שבשנות ה-70 התנגד ל"יהדותם" אך כשמנחם בגין
הציוני העלה אותם הוא "שינה את דעתו" לבקשת הציונים), הפכו את
ה"רבנות הראשית" ללאומית" (הרב מרדכי אליהו שבן גוריון אישר את
"דיינותו") ואחרים שעשו ועושים ככל אשר יורו הציונים.
סיפור על ה"בבא סלי" יעיד כמה גדול בישראל ברח ממאורה מזוהמת זו
ששמה ה"רבנות הראשית". לאחר מותו של הרב חי עוזיאל הגיעו ל"בבא
סלי" בבקשה שייקח על עצמו להיות ה"ראשון לציון". ה"בבא
סלי" ברח כמאש מהרעיון וחזר למרוקו. רק לאחר שהרב יצחק ניסים נבחר
ל"ראשון לציון" חזר ה"בבא סלי" לארה"ק. ואילו הרב חיים
סינואני סירב לכל הצעות ה"רבנות" שהוצעו לו. אין זה המקום להרחיב אבל
הרבנים הספרדים ה"רשמיים" משמשים בידי הציונים כאמצעי להשלטת רעיונותיהם
גם בקרב חרדים בכלל וראה פרשת "גיורי הצבא" שבהם שימשו הגר"ע יוסף
והרב עמר - "רבנים ראשיים" לשעבר, כקטאליזאטורים בהכשרת התועבה הזו
שמשמעותה שמד ממש.
מה שהשיגו הציונים בקרב הספרדים בכלל - ולימים אף הקרב רוב החרדים הספרדים,
הם לא הצליחו להשיג בקרב החרדים האשכנזים שחיו בארה"ק לאחר 1918, ואף לא בקרב
החרדים האשכנזים שהפכו לחלק מהרעיון הציוני בשנת 1937. החרדים האשכנזים שלאחר 1918
התארגנו בוועד משלהם ולא היו מוכנים להכיר ב"רבנות" הציונית החדשה וברב
קוק כ"רב ראשי" או כ"רבה של י"ם" , והמשיכו לקוראו
"הרב של יפו". לאחר מאבק עיקש הסכימו הבריטים להכיר בוועד החרדי כעצמאי
מהציונים וכך קמה ה"עדה החרדית".
משנת
1937 ואילך הכירה אגו"י בציונות באופן רשמי ומשנת 1948 הפכה אגו"י להיות
חלק מהמערכת הציונית. אך בנושא ה"רבנות הראשית" היה היחס אמפיוולנטי.
מחד גיסא, גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים נותרו ראשי הציבור החרדי
האשכנזי שבתוך הציונות (להבדיל מה"עדה החרדית", חסידות סאטמר וחוג
בריסק) ולא הכירו ב"רב הראשי" כסמכות תורתית אך מנגד לקחו החרדים
האשכנזים הציונים חלק בבחירות ובפוליטיקה של ה"רבנות הראשית" תוך
ניסיונם להכתיר מפעם לפעם "רב אשכנזי" שלא יסור למשמעת
ה"מזרחי" ואף יהיה נחות מה"מזרחי" כדי שהציבור הכללי – ובמיוחד
חדתיים והחרדים עצמם, לא יטעו להאמין שה"רבנות בראשית" היא אומנם סמכות
דתית. הקו הזה החל "להצליח" משנת 1993 ומאז הפסולת של
ה"מזרחי" נבחרת ל"רב הראשי" האשכנזי , והאבסורד הזה מוליד
חילול השם בציבור הכללי הפוגע גם בתדמית היהדות בכלל והציבור החרדי בפרט.
עצוב היה לשמוע את כל ה"שבבניקים" ה"חרדים" שמשמשים
"עיתונאים" ו"שדרנים" צורחים בשבוע שחלף כי "שלוחי מרנן ורבנן נבחרו לרבנים
הראשיים", במיוחד היה הדבר קשה – באותם ברגעים שהוכרז כי ה"שייגץ"
דוד לאו נבחר ל"רב ראשי". מלבד קלותו של האיש הרי שאותו חומץ בן חומץ
הכריז קודם הבחירות באופן ברור כי הוא הינו "רב דתי לאומי"
ו"הוכיח" את ביזיון הצהרתו בכך שביום אידם של הציונים (ב"ספירת
העומר") הוא עורך הלל עם ברכת שם ומלכות! יתרה מכך, חותנו וחותנתו – שעבדו
עבורו, הינם אנשי ה"מזרחי" (יצחק והדסה רלב"ג) ומוותיקי אותה מפד"ל
קלה שבקלים. האיש מנהיג בעירו מודיעין רמה של "יהדות" בנוסח החינוך
החילוני ממש. וזהו ה"רב" היחיד שהסכים לפני מספר שנים להופיע בטקס עבודה
זרה יפנית עם טקס "מולך" ממש ועבודתה זרה לאש בירושלים של כומר לעבודה
זרה מיפן ובנוכחות נציג עיריית י"ם בשם יגאל עמדי ו"שרת התיירות"
המצועצעת דאז, רוחמה נאמן! והנה את ה"שייגיץ" הזה לא מתביישים
"מרנן ורבנן" ל"הכתיר" ל"רב ראשי". התוצאה המיידית
של הקלקול היתה בהפגנת ההזדהות והאהדה של "שבבאבניקים" עם כיפות שחורות,
עם אותו שרץ , והצגתו ליהודים חרדים תמימים בתשחורת החרדית כ"נציגם של מרנן
ורבנן". כבר מהימים שאביו של אותו "שייגיץ" - לוליק לאו, נבחר
כ"רב ראשי" (מ-1993) בגושפנקא של "גדולי הדור" של החרדים
הציוניים, הרי שחרדים רבים החלו להאמין כי אותם רבנים ציוניים - שגדולי וצוקי עולם
כהגר"ח זוננפלד , ה"סבא קדישא" אלפנדרי, בנו של המהרי"ל
דיסקין ואחרים נלחמו בהם כבאש טומאה ממש,
הינם "רבנים מורמים מעם" וכי יש לכבדם. הנזק בציבור היהודי הכללי –
ממדיניות זו, היה גדול יותר ולאחר שלאו האב, ומצגר אחריו, נתפסו בקלקלתם הרי שזה
"נזקף" כמובן ל"זכות הרבנות הראשית החרדית". המצב החמיר עוד
יותר לפני כעשור כאשר אותם "גדולי דור" חרדים ציונים נתנו גושפנקא ל"שייגיץ"
יונה מצגר להיבחר כ"רב ראשי". הלה היה איש "מזרחי" ממש
שבחוגיו זלזלו בו וזרקו אותו מכל השפעה. והנה ה"חרדים" באו ואימצוהו
לליבם והפכוהו ל"רב ראשי" מול רב מה"מזרחי" (הרב יעקב אריאל
מר"ג) שהינו פי עשר ירא שמים ושומר מצוות ממצגר (גם מול דודי לאו עמד רב בשם
שפירא – מה"מזרחי", שהוא הינו הרבה יותר דתי לאו הליצן). והמצגרון הזה
הלך מדחי אל דחי ונתפס בתועבות ובשחיתויות וגם על שבת וכשרות עבר בעבירות וכאשר
התחלל שם שמים על ידו נקעה עוד יותר נפשם של יהודים פשוטים ב"יהדות
החרדית" שהביאה אותו ל"כס הקדוש" הזה , אך ל"גדולים"
במחנה החרדי- ציוני כל זה לא הפריע להזמין את ה"שייגיץ" הלה להיות אורח
כבוד בבתי המדרש הגדולים ביותר של היהדות החרדית ובכך לסמא עיניים ולהכשיר שרץ זה
כ"כשר" בעיני חרדים תמימים עד שהתמימים האמינו באמת כי כל מה שהחילוניים
כותבים עליו הוא "עלילה"!
סיפור הבדים לכיסוי המשך הקו של העמדת רשעים ופרחחים בראש
ה"רבנות" הציונית היה כמובן עניין ה"שמיטה". הכל להד"ם.
ראשית, האומנם "היתר מכירה" גרוע יותר מתועבות , חילול שבת, ניאוף
ועבודה זרה?! ושנית, הסיבה העיקרית לכך שמצגר ודוד לאו נבחרו ל"רב
הראשי" ע"י אנשי "יהדות התורה" נקראת: הירקן אפרתי. זהו
"מסמר בלי ראש" – שכמו ציונים
חרדים לא מעטים שמצאו פרנסתם ב"רבנות" הציונית, כך גם האיש הזה שתל את
עצמו שם וכדי שלא יפטרו אותו מהתפקיד הרי שכל עשור היהדות החרדית ו"גדוליה"
צריכים לדאוג שליצן אחר יבחר ל"רב הראשי"! ומדוע למשל התשחורת החרדית
ציונית הכתירה "שייגיץ" כמצגר כ"ירא שמים"? למצגרון הזה ישנם
שני גיסים בשם וורצל ונתי גרוסמן - שהם למעשה ה"גדולים" של הדור, והללו
הם עורכי "יתד נאמן" וה"פלס" והם מפארים את
ה"שייגיץ" הזה כ"ירא שמים".
אין להמשיך ולהרבות מילים על פרחחים אלה אך לציונות אומנם אין השפעה ישירה –
ב"כובע רבני", על החרדים
האשכנזים הציונים אבל מנגד כל הגבאים ועוזרים של "גדולי הדור" הללו הם
בעצם אנשי שלטון ציוניים ממש\ אם בשכר ואם מרצון והם כבר דואגים
ש"גדוליהם" יאשרו את כל מה שהציונים חפצים להכניס ליהדות החרדית כמו
ה"נחל החרדי", ה"גיור הצבאי", ה"גיור הממלכתי" ,
הכרה ב"רבני עיר" ציוניים וכמובן ההכרה בהסכלה הפוקרת כאמצעי
"לרכוש פרנסה". לא לחינם הציונים של הליכוד – בראשות בנימין נתניהו,
בחרו לבחור בדוד לאו ולא בדוד סתיו. הציונים יודעים היטב שדרך דוד לאו המחופש
ל"חרדי" קל יותר יהיה להם להמשיך את "גיורי" החלומות שהרב עמר
התחיל בהם וכן להשריש את הירידה בכשרות והכנסת "אידישא שיקשעס"
כ"משגיחות כשרות", וכמו כן להרוס כל אורתודוכסיה קלה בחו"ל ולהופכה
לרפורמית תחת חותמת "אורתודוכסית". בתפקידים ובמשרות של אותה
"רבנות" נבובה סותמים הציונים את פיות החרדים נגד המשך השמד דרך המנגנון
שנבנה לאחר 1918. זהו המוסד שהרבי מבריסק קיללו אבל אלה המחופשים
ל"ליטאים" – על שני המחנות שלהם, מסרבים ללמוד את לקחו של
ה"בריסקר".
אבל אילו החרדים כולם היו מתייצבים נגד ה"רבנות הראשית" והרעיון
המתועב הזה הרי שההבדל בין חרדים ל"מזרחי" ובין אורתודוכסיה לרפורמה היה
ברור ולציונים לא היתה האפשרות להמשיך בשמד שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה