בס"ד
המהתל הלאומי / הרב אליהו קאופמן
השבוע הכריז איווט ליברמן כי הוא בלבד
מתאים להיות ראש הממשלה. איווט יודע היטב שראש ממשלה כבר לא בוחרים בהצבעה נפרדת,
וגם כי "ישראל בתנו" לא תהיה בקרוב סיעה פוליטית של 20 מנדטים פלוס. אם
כך על מה הוא בונה את חלומו, ומה זה קשור לבחירות החוזרות ונשנות לפרלמנט הישראלי?
בשבוע האחרון חשף אביגדור ליברמן את האמת –
מדוע הוא בכלל ממשיך להתמודד לפרלמנט הישראלי, ובמיוחד מדוע הוא, ובעיקר רק הוא,
הביא על המדינה שלוש מערכות בחירות, ובקרוב הוא גם מאוד הוא מייחל למערכה הבאה של
הבחירות. ליברמן פשוט הכריז שיתמודד לראשות הממשלה. קשה להניח שהאיש הוא, חס
ושלום, סנילי או כבד זיכרון, שהרי ידוע לכול שמאז בחירות 2001 נגנזה הבחירה הישירה
לראש ממשלה. מנגד, במערכת הבחירות האחרונה – מועד ג', ירדה סיעתו של ליברמן במנדט
אחד לעומת מועד ב' (משמונה מנדטים לשבעה בלבד) וקשה להאמין שבמועד ד' הדמיוני תקבל
"ישראל בתנו" יותר מנדטים מהליכוד (אפילו ללא נתניהו בראשו...) או אפילו
יותר מ"כחול לבן" או "יש עתיד". מסתמא שגם ליברמן יודע זאת.
אבל הוא עיקש בדרכו להיות ראש ממשלה, והוא מקווה רק שבמועד ד' הוא יגדיל את כוחו
במעט, נתניהו יהיה מחוץ למשחק הפוליטי והליכוד ירד מעט ואילו חלקי "כחול
לבן" יתפוררו, ואז הוא יוכל אולי לבנות את "ממשלת האחדות" הפרטית
שלו, כשיכפה מצב שהוא יהפוך לראש ממשלה גם אם מפלגתו לא תהיה הגדולה שבמפלגות.
ליברמן נוסק פוליטית מחוץ לליכוד
כול הסיפור הזה נשמע דמניוני והזוי אבל
עובדה שהאיש הזה כבר הצליח לכפות שלושה מועדי בחירות ועוד ידו נטויה. לליברמן אין
קו פוליטי ממשי בימים אלה, ואולי לא היה לו קו כזה מעולם. ה"קו העקרוני"
שלו היה תמיד לקדם את איווט ליברמן לראשות הממשלה. כבר בפרישתו מהליכוד ובהקמת
"ישראל בתנו", לקראת בחירות 1999, הוא יצא לדרך ארוכה שתוביל אותו
לראשות הממשלה. בליכוד של סוף שנות התשעים של המאה ה-20 – שבו שימש ליברמן מזכ"לו, הוא הבין
שדרכו לראשות הממשלה לא תהיה סלולה שם. מנגד, הוא הוא ראה כיצד "ישראל
בעליה" מתפוררת בין ימין לשמאל וכך נשאר ציבור המהגרים מחבר העמים כמשטח
אלקטוראלי פנוי, כשרובו ככולו בנוי על נטייה פוליטית ימינה. וכמו הקומוניסטים
הישראלים ומפ"ם, בהקמת המדינה, שסמכו על בואה של בריה"מ לשעבר למזרח
התיכון כדי להביא להם את השליטה במדינה החדשה, כך קיווה גם ליברמן שרוסיה העצמאית
תסייע לו ולמפלגתו הפרו – רוסית להגיע לשלטון במדינת ישראל. בשלה ההוא החליט
ליברמן לאגף את הליכוד מימין ולעלות אלקטוראלית בזכות עולי חבר העמים, שאז הגירתם
הייתה עוד בתנופה גדולה. ואולי גם לקוות שככול שיגדל כוחו העצמאי כך יוכל
אח"כ לחזור לליכוד ולהתמודד על ראשותו. עניין פרישת אישים פוליטיים מכוח מרכזי
– מימין ומשמאל גם יחד, כדי לבנות כוח עצמאי ואח"כ לחזור לכוח המרכזי –
הפוליטי שלהם, כדי להשתלט עליו, לא היה דבר חדש, ולראיה חזרת שרון לליכוד לאחר
היוודע תוצאות בחירות 1977. אבל ליברמן כבר הלך בכיוון הזה עוד לפני שעמיר פרץ
ואהוד ברק עשו "קמבק פוליטי חדש".
הדרך הסלולה
כעשור פלוס הרי שהתכנית של ליברמן עבדה
טוב. באותם ימים זה לא הפריע לו לחבור ל"סרוגים משיחיים" ואפיו לרוץ עימם
ברשימה אחת לפרלמנט ("האיחוד הלאומי"). ההתפוררות של "ישראל בעליה"
רק טיפחה בו תקוות של המשך הצלחה בכיבוש יוצאי חבר העמים והדבקתם לימין הישראלי
הקיצוני והמשיחי. באותם ימים ליברמן לא חשש לשתף פעולה עם "חרדים
חשוכים" ולהפוך ל"סגולה" החילונית של ש"ס. יחסיו עם אריה דרעי
– ולימים עם אלי ישי, פרחו. אצל" יהדות התורה" כיבדו אותו בעליות לתורה
והדלקת אבוקת ההבדלה. הוא שימש כמעט בכול תפקיד מיניסטריאלי, ומנגד במוסקובה הוא
הפך לתקווה של רוסיה במזה"ת, כך לפחות הוא חשב. מארבעה מנדטים הא עלה עם
השנים לאחד עשר מנדטים ועד שבשנת 2009 הוא הגיע לשיאו. הוא קיבל 15 מנדטים, שלל של
חמישה שרים (שפעם הם בכלל הי בכירי הליכוד...) שהגיעו מהמרחב הפוליטי הגדול ולא רק
מ"הפזורה" הסלאבית. והוא כמובן שמונה לשר החוץ בממשלת נתניהו השנייה,
שלאחר בחירות 2009. בשנת 2013 הוא התאחד לרשימת הבחירות אחת עם הליכוד, כשהוא מאמין
שלאחר עידן נתניהו הוא יהיה זה שיירש את האחרון, וכך הוא גם יהפוך לראש הממשלה דרך
הליכוד. אבל בין 2013 ל-2015 הוא גילה שהכול מתחיל לפתע ליסוג לאחור.
ליברמן
החדש
"החתונה" בינו לבין הליכוד
הייתה לאחר ששתי הסיעות הללו קיבלו יחדיו בבחירות 2009 43 מנדטים (28 לליכוד ו-15
ל"ישראל בתנו"). לאחר האיחוד הרי שהרשימה המשותפת שלהם קיבלה בשנת 2013
רק 31 מנדטים גם יחד, שמהם ל"ישראל בתנו" שוריינו 11 מנדטים. תוך
הקדנציה גילה ליברמן שאיחוד ממשי עם הליכוד, ובמיוחד הפיכתו ליורשו של נתניהו, לא
יהיה אפשרי. בליכוד לא אהבו שלליברמן שוריינו 11 מנדטים לעומת נפילתם ברשימה מ-28 מנדטים ב-2009 ל- 20 בלבד, בתוך הרשימה המשותפת
עם ליברמן. ליברמן גם גילה שבנתיים – בין 1999 ל-2013, צמחו בליכוד מספיק מנהיגים
עתידיים שיחפצו לרשת את נתניהו, וכי סילבן שלום (שנתניהו דאג להוציאו מחוץ למרוץ העתידי...)
לא היה היחיד שיכול היה להיות לליברמן אבן נגף. גדעון סער, ישראל כץ, צחי הנגבי
(שחזר מ"קדימה") ואפילו ארדן כבר בנו לעצמם מחנות בליכוד. אפילו משה
פייגלין היה כבר מושרש בליכוד יותר ממנו. הציבור של הליכוד כבר לא זכר את ליברמן
והאחרון היה עבורם שילוב של נטע זר עדתי – רוסי שבכלל שייך לחוגי הימין הרדיקליים
יותר מהליכוד. בשנת 2014 נותקו שוב הסיעות ולקראת בחירות 2015 הן כבר רצו שלא במשותף.
אבל באמת מה שהדאיג את ליברמן, ומשנת 2014 הוא החל לעשות תפנית למרכז עם משחקי אי
נאמנות הפכפכים לנתניהו, הייתה העובדה שהוא גילה כי מאגר האלקטוראליות הפונטנציאלי
של מהגרי חבר העמים, לא רק שנוצל עד תום אלא שהוא בכלל בירידה. מחד גיסא הרי
שבעשור השני של המאה העשרים ואחת הפסיקה מעט לזרום ההגירות מחבר העמים. יתרה מכך,
הדור הצעיר של בני חבר העמים כבר אינו מחזיק טוטאלית בעמדות ימניות קיצוניות, וחלק
ממנו כבר בכלל מתנער ממפלגה עדתית – סלאבית. חלקם כבר נטמעו בתוך הישראלים הישנים
וכך שמאגר הקולות של ליברמן – להבטחת נסיקתו הפוליטית לראש ממשלה, החל להידלדל.
וכשהכוח מידלדל הרי שהמעצמה הרוסית פחות מעוניינת להסתמך עליו ופונה היישר לנתניהו
ולליכוד. וזו אולי גם הסיבה שלימים ביקש לא לקבל יותר את תיק החוץ. בבחירות 2015
מבין ליברמן כי ה"סוס הסלאבי" כבר איננו כה גדול. ליברמן יורד בבחירות
של 2015 לשישה מנדאטים ומחליט לפנות, כביכול למרכז, בהבינו שאת המנדטים שלו גנבו
מפלגות מרכז כ"התנועה", "יש עתיד" ורשימתו העצמאית של משה
כחלון. אבל ליברמן איננו מוותר על "חלום ראש הממשלה" שלו.
איש ה"פלונטר הפוליטי"
משנת 2015 ואילך מתחיל משחק
ה"ליבראליות" שלו. הוא לא נכנס מיד לממשלת נתניהו ולאחר שהוא כבר נכנס
הוא גם יוצא. לאחר שתיאם עם דרעי ועם גפני את היבחרותו של משה ליאון לראשות עיריית
ירושלים הרי שאח"כ הוא מתחיל בהתקפות על הדת ושוב מעלה את דגל הגיור ונושא
השבת. ליברמן מבין שרק עם הדגלים הללו הוא יגדל. לאחר שבמועד א' של שנת 2019 הוא
קיבל רק 5 מנדטים הרי שהוא מבין שהפעם גם ישיבה בקואליציה לא תצילהו מקריסה
והיעלמות פוליטית לאחר ארבע שנים. ולכן, למרות שהמליץ על נתניהו לראש ממשלה, הרי
שהוא מסרב להמשיך את ממשלת הימין ותופס טרמפ על המלחמה ב"כפייה הדתית"
ולמען "גיור ליבראלי", כדי למשוך אליו חזרה את מה שנותר מהציבור הסלאבי
הוותיק ולהעביר קולות מכחלון ולפיד. ישראל נגררה למערכת בחירות שנייה באותה שנה
בגלל שליברמן רצה לגדול יותר מחמש מנדטים, ובעתיד אולי הוא יאלץ את כולם להופכו
לראש ממשלה בממשלה חילונית ימנית – מרכז. בסיבוב השני של בחירות שנת 2019 הוא כבר
מקבל שמונה מנדטים וגונב את דעת בוחריו האנטי דתיים שהוא "האיש העקרוני"
האמיתי. אבל האמת היא ש"העקרונות" שלו מתחילים באיווט ונגמרים בליברמן.
ליברמן מבין שרק הדחת נתניהו תקטין את כוח הליכוד ותיתן לו עוצמה מחודשת, והוא כבר
מתחיל בשקט לחבור לאנשי "כחול – לבן". גם לאחר המועד השני הוא לא עומד
בהטחותיו ומכשיל הקמת ממשלת ימין וגם את הקמת ממשלת האחדות החילונית שהוא המציא.
לקראת המועד השלישי טוען ליברמן – שבמועד הראשון הוא המליץ על נתניהו לראש ממשלה,
כי יתמוך לראשות הממשלה בבני גנץ. לקראת מועד ג' הקרב נגד נתניהו קודם אצל ליברמן
גם מהקרב נגד "הרשימה הערבית המשותפת". הוא מחזק את גנץ כדי שבעתיד הוא
יהיה הפשרה לראשות הממשלה בין הימין, ללא נתניהו, לבין "כחול לבן".
בבחירות המועד השלישי בשנת 2020 הוא יורד לשבעה מנדטים. הברית בין נתניהו לגנץ
איננה לטעמו והוא רואה בעתיד את כיסא ראש הממשלה בורח ממנו. והנה, לא לחינם הוא
מבין שצריך להכניס דמורליזציה חדשה כדי שמחנה "כחול לבן" יתפורר חזק
יותר ואילו נתניהו יודח משפטית, וכך שבבחירות מועד ד' הוא יהפוך את חלומו למציאות
פוליטית והוא יבחר – גם במפלגת מרכז קטנה, להיות ראש ממשלה, כשנתניהו בחוץ. זו
הסיבה שהוא מודיע קבל עם ועדה כי נתניהו לא יעמוד בהסכם עם גנץ וכי תהיינה בחירות
רביעיות, ואילו בד בבד עם דבריו אלה הוא החליט לטפטף למוחות של כולם כי הוא יהיה
גם ראש הממשלה הבא. בעבר הוא כבר דיבר על "ראש ממשלה ממוצא רוסי", והוא
בטח לא התכוון ליולי אדלשטיין...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה