בס"ד
על אלה אני בוכה / הרב אליהו קאופמן
הם היו חברים, ידידים ומכרים. בכול ביקור שלי בבריטניה הגדולה – בדרך כלל
מספר פעמים בשנה, פגשתי אותם. יותר משלושים שנה שהכרתי אותם. הם היו אנשים נהדרים.
עם חלקם שוחחתי בשיחות נפש והשקפה עמוקות. עם חלקם החלפתי דעות ורעיונות, וכולם
היו ה"שמנא והסלתא" של היהדות הבריטית. בתוך שבוע הם נעלמו. אני מעכל
זאת עכשיו יום – יומית, וזה לא קל. אני יודע שה' הטוב והרחמן העלה אותם לגנזי
מרומים כדי לחסוך בהרבה נפשות אחרות, של יהודים טובים פחות. אחד מהם היה ירושלמי
לשעבר – איש אמת אמיתי שעליו נאמר "לא תגורו מפני איש", ושהוא ביטא יותר
מכול מי שהכרתי את המשפט הכי קנאי שיש בברכת משה: "את אביו ואת אימו לא
הכיר". לאחד אחר היה שם פרטי בדיוק כמו לזה שהזכרתי אותו קודם. הוא היה מגזע
תרשישים. סבו היה צדיק שהציל משמד שניים מגדולי ישראל של הדור האחרון. אביו בנה את
התלמוד תורה הראשון בבריטניה תחת פגזי הנאצים ימ"ש, ואילו הוא עצמו היה העסקן
והדיפלומט הגדול ביותר שצמח ליהדות החרדית של בריטניה. הוא היה בנג'מין דיזרעלי
ומשה מונטיפיורי של היהדות החרדית הבריטית. השלישי היה רב חסידי שקרוב ליובל שנים
צעד רגלי בשבת שש פעמים הלוך ושוב, מרחק של למעלה מעשרה קילומטרים, בין ביתו
שבמזרחה של "סטמפורד היל" הלונדונית לבין מערבה של השכונה הזו. הוא טס
בשמי העולם בכלל ובשמי בבריטניה בפרט שוב ושוב כדי לקיים בהתנדבות בריתות מילה
לכאלה שהוריהם לא ידעו מהו בית כנסת, ולא הכירו מקום כזה, מתוך קירותיו הפנימיים.
הרביעי היה דיין בחסד וברחמים ועמוד הכשרות מספר אחד של בריטניה. עליו נשענו בעירו
בני הקהילה היהודית, שבלי עין הרע זו הקהילה המתפתחת ביותר באירופה מבחינה
דמוגרפית. הוא היה משענן של עגונות ואומללות. החמישי היה ראש הקהל של עיר התורה
מספר אחת בעולם, זו שבצפון בריטניה. הוא היה אדם נינוח ובעל צדקה שנחל בחייו שני
שולחנות. השישי היה מהגבירים הגדולים והמהוללים ביותר של בריטניה הגדולה. לפני
שנים הוא שיכל חתן צעיר. הגביר הזה החזיק מסעדות כשרות לסטודנטים ישראלים במזרח אירופה
כדי שלא יגעלו במאכלות אסורים. הוא היה האיש שקנה מכספו הפרטי דירות לרוב – בארץ
הקודש, לזוגות צעירים יהודים שהיו חסרי יכולת כלכלית, ואף יתומים. השביע היה
"יהודי פשוט", אבל מאלה שאומרים עליהם ש"לא פשוט להיות פשוט".
אבי סבו היה בעל הכנסת האורחים, לפני השואה המרה, בעיר קלן שבגרמניה, כשנדיר היה
למצוא שם יהודי מאמין כלשהו בים ההתבוללות שהשתולל בגרמניה שבין שתי המלחמות
העולמיות. אביו ניצל מהשואה ממש בציפורניו, ולימים הוא הפך לאחד מל"ו צדיקי
יסוד העולם, שמבריטניה הגדולה הוא החזיק מוסדות תורה בארץ ישראל והחזיר אלפים
בתשובה. לימים – משנפל "מסך הברזל" הקומוניסטי האב הזה קלט אותם
בבריטניה והחזיר אותם ליהדותם. ואילו האיש עצמו היה בשנים האחרונות מדוכא בייסורים
אך מעולם לא התלונן. הוא תמיד ניסה לעזור לאחרים, גם כשלא היה יכול לעשות זאת. הוא
היה מתוק מדבש ואיש אמונה אמיתי. ועכשיו הם כבר אינם יותר. בין אדר לניסן
תש"פ (2020) הם היו קרבנות מחלת ה"קורונה" הארורה, אבל כיהודים
מאמינים בני מאמינים אנחנו יודעים שמותו של צדיק הוא בבחינת כפרה ועצירת מותם של
עשרות, מאות ואלפים במקומו. יהי זכרם ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים.
הקנאי הירושלמי
הוא גדל בירושלים
שבין השמשות – בימים שהציונות קיבלה את המדינה מהבריטים, בלי חפיפה של ממש. ישיבת
קמיני'ץ הייתה כול חייו של אביו, הרה"ג יצחק גרומן, חסיד חסידות סלונים.
בשנות החמישים של המאה העשרים הציל אביו מאות ילדי עולים – ברובם מעדות המזרח,
מציפורני השמד הציוני. את אחד הניצולים אני הכרתי לפני כשלושים שנה ועד ליום מותו
לא נפרדה ידי מידו. עוד אחזור לסיפור הזה. ליד אב גדול כזה גדלו האחים גרומן,
ובראשם הבכור אברהם זצ"ל. הוא היה איש "נטורי קרתא" אמיתי, בימים
ש"נטורי קרתא" הייתה מוסד של קנאות לתורה ומצוות, ולא רק סניף פוליטי
קטן. הוא גדל גם בצילו של הקדוש עמרם בלויא ברש"י. את אברהם גרונמן הכרתי
באופן מיוחד ומפתיע, ממש בסיעתא דשמעיה, כדי לחוות ולחזות במעשיו הגדולים. היה זה
ליל חורף קר וגשום. הייתי אז תלמיד בישיבת "עוד יוסף חי" שבשכונת
"הנדון" הלונדונות, בראשותו של הרב אברהם דוד. בדרך לא דרך הגיע לביקור
בישיבה יהודי יוצא תימן שגם כיהן כסגן ראש עיריית ראש העין, בישראל. שמו היה יחיאל
יוסף. האיש הגיע ללונדון הבריטית כדי לאסוף כספים עבור כולל מראש העין. לישיבה הוא
הגיע כדי לבקש עזרה בניווט שד"רותו, מאחר והישיבה הייתה ישיבה מזרחית (בראשות
קהילה יהודית הודית – בבלית), והוא היה זקוק למישהו שידע לדבר בשבילו באנגלית. גם
האידיש לא הייתה בשפתו. עם עברית וערבית אי אפשר היה בימים הללו למצוא לשון משותפת
עבור מעות צדקה. באותן שנים האנגלית והאידיש היו השפות הבלעדיות של יהודי בריטניה
הגדולה. אימצתי את האיש הזה אל ליבי ואת ידי נתתי בתוך ידו, ללא שום תמורה. וכך
הגענו באחד הלילות אל רח' "סנט. קילדס רואד" בשכונה החסידית ששמה
"סטמפורד היל". היו אלה בדיוק ימי מלחמת המפרץ של שנת 1991. באותו לילה
גשום שוחחנו בינינו כמו בכול לילה של פעילות. לפתע נעמד ר' יחיאל על המדרכה שלפני
אחד הבתים ועצר אותי. "אלי", הוא פנה אלי, "יש כאן בלונדון יהודי
שהציל אותי מכפירה חילונית, בוא נעצור וחפש אותו". "אוקיי", משכתי
בכתפי ומיד פנינו לדפוק על הדלת הראשונה שעמדנו לידה. הדלת נפתחה ויהודי חרדי
באמצע שנות החמישים שלו פתח לנו את הדלת בחיוך. "היכן מתגורר כאן הרב יצחק
גרומן" ? שאל חברי יחיאל והאיש הביט בנו, קצת בתימהון, אבל מיד הוא התעשת
משום שהוא הבין שאנחנו לא מקומיים ממש. "הרב גרומן נפטר כבר לפני כשנתיים אבל
ממול גר הבן שלו, אברהם, במספר 35". הודינו לו ומיד הסבנו את פנינו וחצינו את
הכביש, ותוך שנייה דפקנו על דלת מספר 35 ברחוב "סנט. קילדס רואד". את
הדלת פתח יהודי חרדי בשנות החמישים לחייו, וחיוך טבעי על פניו. הוזמנו להיכנס
לביתו והתיישבנו בסלון. פניתי מיד אליו באנגלית והצגתי את חברי יחיאל, תוך כדי
שאילת השאלה, האם הוא הינו הבן של הרב יצחק גרומן. האיש אישר זאת והזדהה בשמו –
"אברהם גרומן", אח"כ הוסיף שהעברית שגורה בפיו וכי יחיאל יכול
לשוחח עימו ישירות. ואז יחיאל פתח את פיו וסיפר לנו כי הוא עלה לישראל מתימן – יחד
עם אחותו, שניהם היו אז יתומים, במבצע הציוני לעליית יהודי תימן, עם קום המדינה,
מבצע בשם "מרבד הקסמים". יחיאל הגיע עם אחותו למחנה עין שמר שבשרון וכילד
דתי הוא הופתע, בביקורו בקיבוץ הסמוך (גם עין שמר שמו...) כי אין הפרדה בין אנשים
לנשים בכול מקום ומקום שדרך הטבע דורשת זאת. מרוב בהלה הוא ברח משם – בהאמינו כילד,
שהוא הגיע באמת ובתמים ל"סדום ועמורה", ואז הוא פתח בריצה לכיוון הכביש
הראשי. יחיאל – אז ילד רך בשנים, החל לעצור "טרמפים". מכונית עצרה לידו
והוא גמגם את המילים "ראש העין" - שלשם שלחו את משפחתו המורחבת מתימן.
אבל לילד יחיאל היה מבטא תימני בלשון הקודש והנהג הבין במקום "ראש העין"
את המילה "ירושלים". ללא אומר נכנס הילד יחיאל לרכב ואילו הנהג שהבין
"ירושלים", היה באמת בדרכו לשם. כעבור שעה קלה הניח הנהג את הילד יחיאל
לצד ישיבת "קמיני'ץ", ששכנה אז ב"רחובות הבוכרים" בירושלים
והמשיך לדרכו. ההמשך היה שאת הילד הטועה הזה אמנם מצאו יהודים דתיים שכמותו. הרב
יצחק גרומן – חסיד סלונים, אז ראש הישיבה, פתח את הדלת כמה דקות אח"כ ומצא
למול עיניו ילד יוצא תימן נבוך הממרר בבכי. לאחר שיחה קצרה הבין הרב גרומן את
השליחות שלו ואסף את היתום לישיבה ואח"כ לביתו. לאחר שחברי יחיאל סיפר את
הסיפור הוא הביט ברב אברהם גרומן – שחייך באושר מולו, ופתאום נזכר גם בו. יחיאל
פלט כי "אני זוכר גם אותך, הייתי בשולחן של אבא שלך כשהגיעו לגייס אותך מהצבא
ואתה פתחת להם את החולצה וצעקת להם – תירו בי, אני לא פוחד"! אברהם גרומן –
או בשם החיבה שלו "אברומי", חייך אלינו והקשר נוצר מיד. אח"כ הוסיף
יחיאל כי לימים – משנקלט במוסד הירושלמי הרי שהרב יצחק גרומן סטר לו פעם אחת על
פניו ואילו יחיאל הקטן שאל בתמימות "למה יא - מורי, למה" ? הרב יצחק
גרומן חייך אליו חיוך אבהי ואמר:" עד עכשיו הייתי הרב שלך, מעכשיו אני גם אבא
שלך". אברומי גרומן ויחיאל יוסף חזרו עשרות שנים אחורה, לימים שמכבש הציונות
של מפא"י – מפ"ם עבד שעות נוספות כדי להוציא לשמד את ילדי ישראל,
ובמיוחד את ילדי עליית תימן. אברומי ואביו הרב היו המצילים ויחיאל היה בין
הניצולים. אח"כ סיפר לנו אברומי שהיינו ברי מזל לפוגשו כי למחרת הוא עומד
לצאת עם ביתו לארה"ב, כדי לחתנה. אבל אז נפלה עלינו הידיעה שהכול מסובב
משמים. אברומי גרומן אמר לנו שהגענו אליו בליל ה"יורצייט" של אביו, וכי
למחרת הוא יצא עם ביתו לבית העלמין היהודי ב"אנפילד" הסמוכה ל"סטמפורד
היל", כדי לעלות לקברו של אביו, ואח"כ יטוס מיד עם הבת, עם האישה ועם שאר
בני המשפחה לארה"ב הרחוקה. היינו המומים. גם על כך שתפסנו אותו ממש ברגע
האחרון וגם על הזמנה עבור יחיאל במיוחד, לעלות לקבר אביו. בצהרי יום המחרת עמדו
מול מצבתו של הרב יצחק גרומן, בבית החיים "אנפילד", אברומי עצמו, יחיאל
יוסף, כותב שורות אלה וביתו של אברומי. עמדנו שם ומלמלנו פרקי תהילים. מאז –
שלושים שנה בדיוק, הפכנו, אברומי ואני, לחברים בנפש. גיליתי קנאי אמיתי שקנאותו
לדת ישראל איננה לשם רושם או הכנסה אלא לשם שמים בלבד.
בעשרות השנים שאברומי גרומן חי בלונדון
הוא הקים משפחה לתפארת. אשת חיל שצניעותה
הייתה לשם דבר. הוא גידל ילדים שבנו לימים משפחות יהודיות באותו סגנון שזקניהם
מירושלים חיו לפני כמאה שנה. הוא לחם למען קדושה וטהרה בשכונת "סטמפורד
היל" הלונדונית, ורמס כול חלקה לאומנית שעמדה לנגוס בדת משה וישראל, ולהחליף
את התורה בחיקוי הציוני הזול. הוא לא היסס לצאת לאור יום נגד נשים שניסו לשבור את
מעמד האישה החרדית ולהכניס לתוך חיי נשות החרדים את הרחוב החילוני והנכרי גם יחד.
הוא לא חשש לצאת נגד אלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס. הוא לא ירא היה
לחתוך את יחסיו החברתיים עם כאלה שפיהם, ליבם, מחשבותיהם ומעשיהם היו הפוכים. הוא
לא חשש להפגין כוח נגד אורחים לא רצויים מישראל, שהיו בחזות חרדית אבל השתמשו בה
כניסיון לקלקל את השורות בקרב שלומי אמוני ישראל. הוא היה ממקימי בתי הכנסת של
קנאי ה' בלונדון – בתחילה ברחוב "פילי אבניו", ולימים ברחוב
"וויקהאם רואד". הוא נלחם בכול כוחו ומאודו נגד ההתגרות באומות העולם
ונגד הניסיון לגרור את היהדות החרדית בבריטניה לפרובוקציות נגד מיעוטים אסייתים
ואפריקאים. בתי הכנסת של "פילי אבניו", "וויקהאם רואד", "הפינטרס", השטיבל של הרב אורי אשכנזי
הרב מסטניסלב, השטיבל של חסידות "שאץ" ולבסוף השטיבל של האדמו"ר
מקוסון, היו מנוחת הקודש שלו ועמודי התפילה שבהם שטח את ליבו לבוראו. יותר מעשור
הוא התפלל – עד יום מותו ממש, בבית המדרש החם של האדמו"ר מקוסון – הגאון רבי
שמואל רוטמברג, ברח' "סנט. קילדס רואד", מספר בתים ע"י ביתו ממש.
גם אלה שספגו ממנו ביקורת נוקבת הצדיעו וכופפו את ראשם לעומתו. הוא היה "עמוד
הימיני" של חרדייה של שכונת "סטמפורד היל". בפרשת "ויגש"
מסביר האדמו"ר מסאטמר – רבי יואל טיטלבאום זצקו"ל, כי הפסוק "וירץ
לפניו גושנה", מפורש ע"י רש"י הקדוש שיהודה נשלח ע"י יעקב
אבינו למצרים כדי להקים מקום של תורה, ומשום כך לכול בתי הכנסת והמדרשיות
בחו"ל יש את קדושת ארץ ישראל. אברומי גרומן היה בבחינת "וירץ לפניו
גשנה". הוא היה הירושלמי שהגיע ללונדון והביא לשם, עד יום מותו ממש, את
קדושתה של ירושלים – זו שלא נכנעה לחילוניות הציונית ול"דתיות – חרדיות"
למחצה, שהביאו הציונים לירושלים, ובמיוחד לאחר קום המדינה הציונית. למעלה משישים
וחמש שנה הוא לא הסיר בלונדון, בשבתות ובימים טובים, את "כתונת הפסים"
הירושלמית שלו, לעומת יהודים טובים וחרדים שכן עשו זאת, משהגיעו לחו"ל,
מירושלים הקדושה. הוא היה בגופו, בנשמתו, בנפשו ובלבושו קדושת ארץ ישראל וירושלים
בעיר לונדון. הוא שמר על הגחלת היהודית ועל האמת ההשקפתית. היה לו חיוך של אמת מחד
גיסא ומלחמת קודש קנאית מאידך גיסא. האיש שנולד בשנה שבה הקימו "נטורי
קרתא" בירושלים (תרצ"ה) את ארגונם כ"שומרי החומות", החזיר את
נשמתו לבוראו בחג המצות – ראשית זמן גאולתנו, שנת תש"פ.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור
החיים.
מחנך ועסקן מגזע תרשישים
בן 71 היה במותו, כאשר המחלה הכריעה אותו
בפסח תש"פ. הוא היה בנו של מקים עולו של החינוך התורתי הראשון בבריטניה, בשנת
1940. אביו של הנפטר היה בסה"כ פליט שאיבד את רוב משפחתו באוסטריה ובפולין
הבוערות של מלחמת העולם השנייה, והא בן 19 בסה"כ. בשנת 1940 – במוצאי יום
כיפור החל האב, והוא בחור לא נשוי וצעיר מבן עשרים שנה, בפתיחת תלמוד התורה הראשון
בלונדון ובבריטניה, עם שבעה ילדים בסה"כ, וכול זאת החל במוצאי כיפור של אותה
שנה, ופחות משנה לאחר שהאב הזה נמלט בחוסר כול מוינה האוסטרית הבוערת. גם סבו של
הנפטר נמלט ללונדון כפליט ממלחמת העולם השנייה. באוסטריה החזיק האב בית כנסת קטן
ונלחם בעור שיניו – בין שתי מלחמות העולם, כדי להציל עוד יהודי ועוד יהודי מכפירה,
בעיר שבה פוקרי ישראל שרפו ספרי התנ"ך כמחאה אפיקורסית, מה שהנוצרים לא העזו
לעשות! הסבא הזה הגיע לוינה האוסטרית מפולין שלפני מלחמת העולם השנייה, מעיירה
קטנה בשם ביקוובסק, שם משפחתו משלה ברבנות העיר. הסבא הזה – בהיותו בוינה הספיק גם
להציל שני נערים חילוניים, שלימים הפכו לגדולי הדור: האחד בארץ ישראל, בעיר בני
ברק – שהיה אולי הגדול היחיד בדורנו שהיה מקובל על כול חוגי היהדות התורתית בארץ
ישראל ובעולם, והשני בלונדון ובבריטניה. משפחתו של הנפטר הזה הייתה משפחה חסידית
מפולין, שדרך אוסטריה הגיעה ללונדון. לנפטר הזה קראו הרב אברהם פינטר. אביו היה הרב
שמואל (שמלק'ה) פינטר וסבו היה הרב חיים פינטר. התלמוד תורה שהחל – ע"י אביו
הנפטר, עם שבעה תלמידים הפך בראשית המאה ה-21 לתלמוד תורה ולצידו ביה"ס נפרד
לבנות עם אלפי תלמידים ותלמידות. הרב אברהם פינטר – אחד מארבעת בניו של שמלק'ה
פינטר, ואחד מששת ילדיו של הלה, הוא האיש שירש מאביו הגדול את שרביט החינוך ולצידו
את חן העליצות ואת החיוך הנצחי. אבל לצד זאת היה הרב אברהם פינטר גדול העסקנים
הפוליטיים בבריטניה, וגם זאת הוא ירש מאביו הגדול, הוא ירש ממנו את המעורבות בחיי
הציבור היהודיים ואת תרגום צרכי היהודים בבריטניה להישגים פוליטיים, ממקומות
ומתהומות שאיש ציפה שמשם יעלם מעלה, מעלה. גם אלה שחלקו עליו בכו עם מותו של הרב
אברהם פינטר וטענו כי "זו אבידה ציבורית כול כך גדולה ליהדות הבריטית, שספק
מתי נתאושש ממנה". לא לחינם כולם מקוננים על מותו של אברהם – ובשם החיבה שלו,
"אברומי", פינטר.
הם היו סולם יעקב.
מה שהסבא התחיל בוינה – כאוסף ילדים חילוניים והכנסתם לחינוך תורתי בבית הכנסת
שלו, בצורת חינוך תורתי מאולתר באוקיינוס של כפירה יהודית, המשיך בלונדון הבן, שייסד
בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית בבריטניה תלמוד תורה של ממש, שהיה מוכר רשמית
ע"י המדינה. הנכד – אחד מששת ילדי האב ואחד מארבעת בניו, הפך את התלמוד תורה
הזה לאימפריה של ממש, שלצד המוני הבנים צמח גם ביה"ס חרדי ענק לבנות. לא לבד
עשה זאת הבן, הרב אברהם פינטר, אלא שאשתו הייתה העזר כנגדו ושימשה כמנהלת
ביה"ס לבנות, שלפני שנים הוא כבר נבנה בשטח עצמאי משלו, בשכונת "סטמפורד
היל" שבצפון – מזרח לונדון. לאחר מותו של הרב שמלק'ה פינטר (1994) התחלקו
ארבעת בניו בקבלת ירושותיו הרוחניות. הרב חיים פינטר – בכור הבנים, הפך לרבו של
בית הכנסת ובית המדרש "הפינטרס", שהיה ה"שטיבל" המרכזי של
האזור היהודי – חרדי ב"סטמפורד היל", המתחיל ברחוב "דנסמיר רואד"
ומסתיים עד לאזור שכונת "הרון דרייב". כול ענייני ניהולו הרוחני והגשמי
של בית הכנסת עברו לידי הרב חיים פינטר, בכור האחים. זה כלל גם את ניהול הקהילה
וחיזוק מאות משפחות באזור הלה, ואף בשאר שכונת "סטמפורד היל". דיני
תורה, ענייני שלום בית ועוד נכללו אף הם בטריטוריה הרוחנית שירש הרב חיים פינטר
מאביו. ולצד כול אלה הוא היה ממונה גם על גיוס כספי תלמוד התורה הגדול ששמו כמובן
"יסודי התורה". אח אחר – הרב יששכר פינטר, הפך לראש הכולל "דברי
אברהם", שבראשו עמד הרב שמלקה פינטר, עד יום מותו. צעיר האחים – הרב יצחק
פינטר, שהתגורר בישראל, קיבל את האחריות על קרנות ההשתלמות והקורסים החינוכיים
להורי תלמוד התורה, "יסודי התורה". את העסקנות הציבורית והפוליטית ,
כשתדלן על, קיבל הרב אברהם פינטר, ולצד זה הוא גם קיבל את כול האחריות הרוחנית
והחינוכית על תלמוד התורה "יסודי התורה", ועל ביה"ס לבנות שבצידו,
שנשא את אותו שם בדיוק. בעניין ביה"ס לבנות נכנסה רעייתו של הרב אברהם פינטר
לעובי הקורה והפכה למנהלת ביה"ס. בדרך אגב זו, אני גם מבינים עד כמה גדולה הייתה
גדולתו של הרב שמלק'א פינטר, שארבעה בנים היו צריכים לרשת את תחומי אחריותו! 26
שנה מילא הרב אברהם פינטר את מקום מקומו של אביו, בעניין ניהול חיי החינוך של ילדי
"יסודי התורה", ובתוך כך גם את למאות רבות של משפחות חרדיות. לומר את
האמת הרי שגם המנוח – הרב אברהם פינטר, הודה לא פעם שבהרבה מתחומי החינוך ובענייני
"יסודי התורה" הוא סר מדרכו של האב האגדי. וכששאלו אותו לא פעם מדוע הוא
אינו נוהג כאביו – בעניין הינזרות ממימון ממלכתי – נכרי או בעניין מידור ילדים
בעייתיים, הוא לא חשש לענות כי "אני לא אבא שלי. הוא היה מספיק גדול כדי
לאסוף כספים ללא צורך בכספי מדינה, והוא היה מספיק חזק כדי להחזיק כול אחד, גם
ברגעים הקשים". אברומי פינטר פשוט רצה שביה"ס "יסודי התורה"
יצליח, ובעיקר לנסוק מעלה, מעלה ולא להיעלם כמו שנעלמו בתיה"ס יהודים אחרים
כמו למשל "אביגדור". אברומי לא נכנע לתכתיבים כספיים ולכן גם בני ונכדי גבירים
ועשירים מצאו את עצמם לא פעם מחוץ לשערי "יסודי התורה", רק בגלל רמתם
הבעייתית. אי לכך דאג אברומי לכספים אלטרנטיביים, כמו למשל מהרשויות הבריטיות.
במבט לאחר אני זוכר לא מעט מקרים שאברומי פינטר סירב לקבל ילדים, או שהתעקש לשחלם
מביה"ס, אבל אני לא זוכר מקרה אחד שלימים יכולתי להגיד שהוא טעה בהחלטתו. מה
שהוא עשה הייתה צפייה לדורות ממש. מביה"ס חרדי פשוט וקטן הפך "יסודי
התורה" לאימפריית חינוך שגם חילוניים ונכרים הצדיעו לה. גולת הכותרת – אך גם
המחלוקת, הייתה בפתיחת ביה"ס לבנות, מספר רחובות מביה"ס המקומי, שם שכן
ביה"ס לבנות קודם לכן. המציאות הוכיחה כי האימפריה הפכה לעובדה. בנות שנדחו
ממוסדות חרדיים אחרים ללא סיבה אמיתית אלא מתוך כיתתיות, מצאו את עצמן שוות מעמד
ב"יסודי התורה" החדש, של הבנות. גם הלעז שניסו למצוא על מיקום
ביה"ס החדש – "מטעמי צניעות", התגלה כלא כלום. צניעותן של בנות
"יסודי התורה" החדש לבנות הפך לשם דבר ביהדות החרדית של בריטניה. ובתוך
המשכן החדש החל לפעול אולם אירועים לילי שהעניק פתח גם ללא עשירים לחתן בפאר יהודי
את צאצאיהם. אברומי ונאוות ביתו ניצחו בקרב על החינוך החרדי. אבל גדולתו של אברומי
פינטר הייתה בלתי משוערת בתחום העסקנות הציבורית שלו, שכול מי שהכירו פולט כיום את
המשפט: "הוא היה אבידה גדולה".
הפעם הראשונה שהיהדות החרדית ב"סטמפורד
היל" הלונדונית נכנסה לחיי הציבור והפוליטיקה המוניציפאלית בלונדון הייתה
בשנות השישים של המאה העשרים. הרב שמלקה פינטר – אז יו"ר "אגודת
ישראל" בבריטניה ובאירופה, הורה לעסקן ר' יוסף (ג'ו) לווינשטיין להיכנס
לחברות במועצת הרובע העירוני "הקני" – ש"סטמפורד היל" הייתה
חלק ממנו. הסיבה הייתה שמידי שנה בשנה איימו בעיריית הרובע להוציא צווי הריסה בחג
הסוכות לסוכות שנבנו ע"י היהודים, באשמת "חריגת בנייה". הרב פינטר
הבין שהיום זו סוכה ומחר זה עניין המסכות של פורים, ומי יודע מה יקרה מחרתיים. הרב
פינטר הבין שנציג יהודי חייב להיות ברשות העירונית כדי לייצג את ענייני הציבור
החרדי, וכי בנושאים דתיים ורוחניים אסור לסמוך על נציגים יהודים חילוניים, כפי
שעשו זאת היהודים הדתיים של בריטניה, כשהיהדות הדתית והחרדית הייתה מזערית. וכך
תפחה לימים המעורבות הציבורית של היהודים החרדים מ"סטמפורד היל"
בציבוריות המקומית של רובע הקני. יצחק ליבובי'ץ, שלמה הרש שטאובר , איאן שרר ועוד
רבים אחרים הפכו לנציגי היהודים במועצת הרובע הקני וייצגו את מפלגות השמרנים,
"הליבור" והליבראלים, אבל עלה על כולם הרב אברהם פינטר. הוא לא היה רק
חבר מועצת עיר רגיל, הוא הפך לפוליטיקאי על שרק חסד ויוקרה הוא הביא ליהודיה
החרדים של "סטמפורד היל" בפרט, וליהדות בריטניה בכלל. עד נסיקתו של
אברומי פינטר – בשמי הפוליטיקה הבריטית, היו רוב רובם של יהודי בריטניה מעורבים
במפלגה השמרנית. זה גם היה מקומם הטבעי – במפלגה שאיננה ליבראלית מדי בענייני דת
ואיננה שמאלית ורדיקלית מדי, כ"הלייבור" למשל. לפלוס הזה היה גם מינוס.
כש"הלייבור" הייתה בעלת הכוח החזק ביותר בבריטניה ובלונדון הרי שליהודים
זה לא היה יותר מדי טוב. אברומי חשב "מחוץ לקופסה" הטריוויאלית. אברומי
הבין שלהימצא אך ורק בכיסם של השמרנים זה לא טוב בעתות ש"הלייבור" שולט,
ואילו מפלגת הליבראלים הייתה מפלגה קטנה מדי כדי לאזן השפעות פוליטית. אברומי
פינטר הימר נכון. הוא נכנס לחברות במפלגת "הלייבור". כולם – בקהילה
החרדית, חשבו שאברומי השתגע. אחרים אפילו הלעיזו שהוא עושה זאת תמורת קידום, כי
כיהודי חרדי אין כמוהו במפלגה הזו ולכן ישמש להם כמצג שווא. אבל אברומי הוכיח את
ההיפך. במפלגה הזו – שבפלג השמאלי שלה ישבו קומוניסטים ואנרכיסטים, הוא הצליח
לעזור לבניית מפעלי חסד וחינוך יהודיים, במימון פי כמה וכמה יותר משהצליחו נציגי
היהודים אצל השמרנים והליבראלים גם יחד להשיג. אבל גם העמדה האנטי דתית – של
שמאלני "הלייבור" השתנתה. אברומי קלט היטב את המסר הרעיוני שלהם: הם
אמנם נגד הדת – אבל זה תופס מעשית כשזה נוגע לרוב הבריטי הנוצרי. מנגד הם היו
אבירי "הזכויות למיעוטים". אברומי הצליח להסביר להם שהיהודים והיהדות הם
בסה"כ מיעוט שרוצה לחיות את חייו בבדלנות בדיוק כמו שהשחורים, הסינים
והמוסלמים מעוניינים באוטונומיה תרבותית, שהשמאל הבריטי תמך בה. אברומי הסביר להם
ש"הכפייה הדתית" בבריטניה איננה באה מהמיעוט הקטן של היהודים אלא מהכנסייה
האנגליקנית, של הרוב הנוצרי – השמרני. כך יכול היה החינוך היהודי להמשיך להתבדל
ולשמור על דלתות סגורות בדרך כלל באשר לתכניו, כך למשל לא התערבו אנשי השמאל
בעניין בריתות המילה והשחיטה היהודיים. וכך בתי הכנסת ובתי המדרש לא העלו התנגדות
לעצם קיומם בין בתי המגורים השונים. הפרויקט העסקני הבא של אברומי פינטר הפך להבדל
הגדול בין יחסי מוסלמים – יהודים של בריטניה לעומת שאר אירופה, ואפילו אמריקה. בשנות
התשעים המאוחרות הגיע גל האסלאם ללונדון ולבריטניה, ובמיוחד לרובע הקני. המתיחות
הפוליטית בין ישראל לאסלאם ולערבים עוררה דאגה אצל יהודי לונדון. כאן המקום לציין
כי גם עד הגל הזה לא ליקקו יהודי "סטמפורד היל" דבש משכניהם הנכרים. לצד
יהודי "סטמפורד היל" חיו שחורים רבים שהיו מעורבים בפשע ובפריצות.
הלבנים העניים באזור הזה הפכו לעיתים מסוכנים יותר מהשחורים. היו רחובות – ובניהם
רח' "המסט פארק" (שם שכנו מוסדות "יסודי התורה")
ו"לורדשיפ רואד", שמעבר לשעה 19 בערב הייתה זו ממש סכנת חיים לעבור שם.
זה לא היה מכיוון אנטישמי אלא מכיוון פלילי. עם בוא המוסלמים חשבו עסקנים חרדים
רבים לנסות לייצב קבוצת "שומרים" לכול מצב, שחס ושלום, עלול להגיע. אבל אז
אברומי חשב אחרת. הוא הבין שרוב המוסלמים הם בכלל לא ערבים אלא אפגנים, פקיסטנים והודים,
שלרובם הסכסוך הציוני – פלסטיני איננו נוגע להם. אברומי גם הבין שהמוסלמים הללו
הגיעו עם משפחות דתיות ושמרניות שאינן מסכנות את אוירת החיים היהודים הצנועים והשמרנים.
והוא גם הבין שמה שהיהודים החרדים אינם יכולים לעשות נגד השחורים והלבנים ההוללים
יעשו זאת המוסלמים העזים יותר, שיחפצו לחיות חיים שקטים, שמרניים ורגועים, וידאגו
בכוח להפסיק את השתוללות הפשע השחור והלבן גם יחד. מכאן ועד להקמת וועד לשיתוף פעולה
בינדתי המרחק היה קצר. המסגד המוסלמי ברחוב "קזנוב רואד" (צמוד לבית
המדרש של חסידות סאטמר) הפך לאכסניה שבועית למפגשים הללו – שמ"נטורי
קרתא" ועד לחוגים המודרניים של "אגודת ישראל", היו שותפים להם מהצד
היהודי. בימים שיהודים חרדים הותקפו באנטוורפן ע"י ערבים מרוקאים, ואילו
בצרפת פחדו יהודים לחבוש כיפה מפחד המוסלמים הרי שברובע הקני ניראו בלילות סולמות
ארוכים שיהוד חרדי ומוסלמי מזוקן מטפסים בהם כדי להוריד מודעות תועבה או סתם
תמונות לא צנועות. בימים שבפריס, בריסל, מינכיין ואפילו בציריך פחדו יהודים לעלות
למונית עם נהג בחזות מוסלמית הרי שבלונדון היו כמעט כול נהגי המוניות של החברות
היהודיות שומרות השבת נהגים מוסלמים עם חזות מוסלמית – דתית ואדוקה. השיתוף פעולה
הזו הגיע לכך שלימים סיפר אברומי פינטר לעיתון החרדי בישראל, "ארבע
כנפות", שהמוסלמים החלו להתייעץ עם הרבנים החרדים כיצד הנוער המוסלמי לא
ידרדר לחילוניות הבריטית! המצב החדש השפיע לטובה גם בשאר שכונות היהודים בלונדון,
ואף למנצ'סטר ולגייסהד הרחוקות הוא הגיע. אברומי פינטר – איש "אגודת
ישראל", הצליח לסחוף יהודים חרדים רבים מהישוב למהלך הזה עד שמינה בראש
"אגודת הידידות בין מוסלמים ליהודים" חסיד חב"ד מהפלג המשיחיסטי,
את הרב הרשל גליק...
קשריו ומעשיו של אברומי פינטר פתחו לו
אוזן קשבת בקרב החלונות הפוליטיים הגבוהים בבריטניה. המלכה אליזבת, ראשי הממשלה –
משתי המפלגות הגדולותגם יחד, וכמובן שרים, פרלמנטרים ולורדים נמנו על ידידיו
הקרובים ביותר. בוריס גו'נסון – ראש הממשלה השמרני דהיום, וצדיק קאהן, ראש העיר
המוסלמי ממפלגת "הלייבור", היו עד למותו ממש לרעיו הטובים ביותר של
אברומי פינטר. וכשאברומי גילה שגי'מי קורבין – היו"ר המודח של "הלייבור",
עבר לסממנים אנטישמיים, הרי שהוא לא חשש לצאת נגדו, ומסתבר שהדחת קורבין מראשות
"לייבור" הייתה הפעילות היהודית העסקנית האחרונה של אברומי פינטר, לפני
שהשיב את נשמתו לבוראו. לא פעם ולא פעמיים הצליח אברומי פינטר למנוע את הפסקת
השחיטה היהודית או גזירות בנושא ההתנגדות למילה, בימים שבבלגיה, גרמניה, שוויץ,
הולנד ואפילו ארה"ב אחת מן הגזרות הללו – או שתיהן גם יחד, ריחפו ואפילו
התממשו.
איש רב פעלים היה אברומי פינטר אבל הוא
הקפיד שחיוכו לא יסור מפניו. בכך הוא היה העתק של אביו הגדול. בבית הספר "יסודי
התורה" הוא ליטף וצבט את ילדי החמד, שאהבו אותו, בדיוק כמו שאהבו את אביו
הגדול. ביתו היה פתוח לכול. כאברהם אבינו ממש הוא טיפל וסייע לגלמודים ולקשיי היום
ואילו אשתו המנוחה, כשרה אמנו ממש, טיפלה בנשים הקשות והאומללות. בימים שבתי כנסת
החרימו מתפלל זה או אחר ללא סיבה ממשית ומוצדקת הרי שבבית הכנסת של אברומי פינטר,
בתוך בית הספר "יסודי התורה", מצאו את מקומם כול אותם אלה שהיו בין
המשפטיים. בכך הוא הציל רבים מפריקת עול תורה ומצוות רק משום שנדחו מבתי הכנסת
האחרים. הוא אהב לספר בדיחות והיה איש אמת. זכורני שיחה שהייתי עד לפני כשנה בביתו.
על הקו היו עיתונאים בריטים שרצו לדעת מה פירוש הלבוש החסידי. אברומי פינטר – לובש
הלבוש החסידי ובן ונצר לחסידי החסידים, הזמין את העיתונאים בשמחה לביתו אך כבר בשיחת
הטלפון הא הבהיר להם כי "הלבוש הארוך והחסידי איננו הוכחה לדתיות יתר של
לובשיו על פני הלבוש הקצר יותר של יהודים חרדים אחרים". האיש איננו עוד ומי
יודע מה ילד יום בעניין החינוך בבריטניה, בעניין העסקנות הציבורית וההגנה על
העצמאות החרדית בבריטניה ומי יהיה האוזן הקשבת והפה הפתוח של יהודייה החרדים של
"סטמפורד היל". אברומי פינטר היה אדם גדול ואולי העסקן החרדי והיהודי
הענק ביותר. אבל עכשיו הוא כבר איננו איתנו.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור
החיים.
מקדש
השבת וברית המילה
מי שמכיר את שכונת "סטמפורד
היל", ברובע "הקני" שבלונדון, בירת בריטניה, יודע שמדובר בשכונה
גדולה ורחבה, ברוך ה', שהיהדות החרדית בה משתרעת ממזרח רובע "הקני" ועד למערבו של הרובע הזה, וחלקה של היהדות
החרדית שם גם שייך לרובע "טוטנהאם". מעריצי הכדורגל האנגלי בבריטניה
מתבדחים "כי "סטמפורד היל" היהודית משתרעת בין שני מועדוני הפאר של
הכדורגל האנגלי: בין רובע טוטנהאם" (שם ממוקמת קבוצת הפאר הלונדונית
"טוטנהאם הוספרר", שבעלייה הם יהודים), ל"פינסברי פארק"-
מרכזה של קבוצת פאר גדולה אחרת בכדורגל האנגלי, ששמה "ארסנל" (ובעלייה
הם ערבים מ"איחוד הנסיכויות הערביות של המפרץ הערבי"...). להבדיל
מאזורים אחרים – ברובעי לונדון, הרי ששלושה קודי דואר ( ולא אחד...) מאפיינים כול
האזור הענק הזהה ( אן 16, אן 15 ואי 5) ששמו "סטמפורד היל", בלי עין
הרע. "הרב מסטניסלב" – הרב אורי אשכנזי זצקו"ל, הכיר היטב את האורך ואת הרוחב הזה. הוא פשוט הילך בו
רגלי באופן ממשי שש פעמים לפחות, במשך שבת בשבתו. המחלה הארורה קטעה ממנו את ההליכות
הללו. הוא היה בן 76 במותו. קרוב ליובל שנה הוא העמיד בית כנסת חסידי בקצה המערבי
של "סטמפורד היל", אזור שכבר לפני מלחמת העולם הראשונה החל להתאכלס
בפליטי השואה לצד יהודים בריטים וותיקים שהיגרו לשם ממזרחה של לונדון. היו אלה
השנים שהיהדות הגרמנית ("הייקית") הגיעה לאזור, כשרובם היו פליטים
מגרמניה רבתי ומאוסטריה. לא במקרה היו בתי הכנסת באזור בעלי אוריינטציה
"ייקית" כמו זה שברחוב "לורדשיפ רואד" 69, וכן זה שברחוב
"קווין אליזבט", שם לימים כיהן הרב יוסף דונר הלוי, כרב בית הכנסת וכרב
האזור. ואילו ברחוב "גרין ליין", באזור זה, עמד בית הכנסת המודרני של
"היונייטד סינגוג", שהיה בית כנסת מודרני – בריטי, אך אורתודוכסי. והנה,
ממש במרכז השטח שבין בתי הכנסת ה"יקים" הללו, העמיד רב צעיר דאז, בשם
אורי אשכנזי את בית מדרשו. זה היה ברחוב "לורדשיפ פארק". וכמה עשרות
מטרים משם הוא בנה מקווה טהרה לגברים, דבר נדיר בימים הללו, לפני כיובל שנים
בלונדון. אבל השכנות של חסידי "סטניסלב" עם הרוב היהודי – ייקי הייתה
מדהימה בטיבה. הם חיו זה לצד זה באהבת חיים שרק לונדון ובריטניה יכולות לספק.
להבדיל מרבנים אחרים הרי שביתו של הרב אשכנזי, לא רק שלא היה באזור הלה אלא ממש
בקצה השני של "סטמפורד היל", של אותם הימים, אך גם של זמנינו. ברחוב
"מוזבי רואד" חי הרב אורי אשכנזי, בשכונות לרב חשוב וידוע אחר, הרב
עזריאל שכטר. הרחוב הזה נמצא מעבר לרחוב "קזנוב רואד", והוא בעצם ממש
גבול הקצה השני של "סטמפורד היל" – במרחק ההליכה לבית הכנסת החסידי
שאותו ייסד הרב אשכנזי. רחוב "מוזבי רואד" נושק לגבול עם רובע
"טוטנהאם" ואילו בית הכנסת – ברחוב "לורדשיפ פארק" סמוך כמרחק
הליכה ממש לאזור "פינסברי פארק". אבל הרב אורי אשכנזי מימיו לא נבהל
מהמרחקים אלא פסע בהם שש פעמים מידי שבת בשבתו, במשך כיובל שנים, עד שהמחלה הכריעה
אותו!
את הסיפור הזה – של הליכות השבת של הרב
אשכנזי, גיליתי רק לפני כשנה. צעדתי מבית מארחי בשבת – ברחוב "דרנט
רואד" ב"סטמפורד היל" לכיוון האכסניה שלי באזור "גרוויק
גרוב", באותו אזור, והנה ברחוב "קזנוב רואד" אני פוגש את הרב
אשכנזי. די הופתעתי. השעה הייתה קרוב לחצות ליל שבת. רחוב "קזנוב רואד"
הוא רחוב לא סימפטי בלילות שבת הריקים, ולא פעם מסתובבים שם נכרים בגילופין. מאחר
וידעתי כי בית הכנסת של הרב אשכנזי שוכן רחוק, רחוק משם, בקצה השני בדיוק של
"סטמפורד היל", לא הבנתי מה הרב (שהפעם לווה ע"י בחור חסידי, שאח"כ
הסתבר לי כנכדו...) עושה ב"רחוב קזנוב רואד" בשעה כול כך מאוחרת, ועוד
כשפניו הפוכות מכיוון בית מדרשו. ואז הופתעתי ממש כשהתברר לי כי הרב מתגורר מזה
יובל שנים ברחוב "מוזבי רואד". מסתבר שיובל שנים לערך צעד כך הרב אשכנזי
– שש פעמים לפחות במשך כול שבת, ממזרח למערב, ורק בכמה השנים האחרונות הוא בכלל
לווה ע"י אחד מנכדיו. הרב אשכנזי חייך לגבי תמיהתי ורק טען שעשה זאת למען
"פסיעות שבת". במשך כול השנים הללו הוא לא רכש ולא שכר דירה קרובה לבית
הכנסת שלו ואילו את בית הכנסת שלו הוא לא רצה להעביר כי זה אי חסידי בלב סביבה
"יקית", שאוכלוסייתה הלא היהודית גדלה דווקא, לעומת שאר "סטמפורד
היל". הוא תמיד התגורר אי שם במזרחה של "סטמפורד היל" ובית הכנסת
שלו היה תמיד במערבה של "סטמפורד היל". לפני יותר מיובל הרי שהיהודים
חיו בתוך האזורים הללו בלבד והמרחק בין מרכז יהודי למשנהו היה רחוק מאוד אבל עם
השנים התמלא האזור שביניהם קהילות יהודיות רבות עם בתי כנסת ומרכזים מסחריים
למכביר. אבל לרב אשכנזי זה לא שינה. הוא התרגל לשכניו באזור מגוריו ודבק באזור בית
הכנסת שלו, ומעל לכול הייתה לו זכות של "פסיעות בשבת קודש". אבל הוא
נודע גם במעלה הנוספת שלו – מלבד מסירותו החסידית למתפלליו ומסירות נפשו לשבתות
קודש ולימים טובים. הוא היה מוהל מסור למצווה העתיקה ביותר של עם ישראל, ברית
המילה.
עריכת בריתות מילה היה ה"תחביב"
של הרב אשכנזי. החוגים החרדים – ולא רק בבריטניה, אלא בכול אירופה, הזמינו אותו,
אמנם לא מעט בגלל מקצועיותו, אבל בעיקר בגלל השם הטוב שיצא לו: ירא שמים וצדיק. המזמינים
רצו בעיקר אדם ירא שמים שימול עבורם את הרך הנולד, שבע"ה יקבל האחרון מתכונות
הצדיקות של המוהל. החוגים הללו גם רצו שלא רופא יהיה המוהל אלא רב חסידי, שאצלו
המילה היא חלק מקדושה ולא ממקצוע. אבל ההילות של הרב אשכנזי לא הסתיימו בחוגים
החרדיים או אפילו הדתיים. שמעו הטוב – כאדם וכבן אנוש הגיע עד ליהודים כאלה שאפילו
לא ביקרו בבית כנסת מימיהם. את הכול הוא עשה בהתנדבות, כולל תשלומי הנסיעה,
ולפעמים גם תשלום הטיסות. כמעט באופן יומי הוא התעניין מתי תהיה ברית המילה הבאה
שלו. בעיקר הוא היה קשוב לבעלי תשובה ולמתחזקים. פרשה אחת – שאיננה שייכת דווקא
לבריתות אלא רק לתמיכה במתחזקים, חזיתי במו עיניי בערך לפני כעשרים שנה.
הגעתי אז לבריטניה לפני חג הפסח. בשנים
הללו – בהיותי רב ברומניה, דאגתי יותר להוציא מרומניה יהודים מקומיים (ביניהם היו
גם כמה ישראלים שלמדו ועבדו שם) למשפחות חרדיות בבריטניה, כדי שהיהודים הרומנים
יראו מהו ליל סדר יהודי אמיתי, מאשר לערוך להם סדרים ברומניה האפרורית, סדרים
שיהיו עצובים עם חילולי שבת וחג לפני ואחרי הגעתם ללילות הסדר. האמנתי גם שכול
יהודי שיראה ליל סדר אמיתי לפחות לא יתבולל. ובזאת צדקתי. עשרות היהודים הללו
התחתנו בסוף עם יהודים, כשבליל הסדר היהודי הראשון שלהם, שהבאתים אליו דרכי, הם
הבינו שההתבוללות שחיו בתוכה ברומניה היא המוקש להמשך יהדותם. בין הקבוצות הללו
הייתה גם משפחה יהודית מעיר שדה רומנית נידחת בשם ברלד, ליד העיר הגדולה בצפון
רומניה ששמה יאסי. האב, האם והילדה (אז בת 13 לערך) היו חלק מבקושי 13 יהודים שחיו
בעיר הזו באותם ימים, כולל הסבתא של הילדה, אם אימה. הסיכוי שהילדה הזו תתחתן עם
יהודי שאף לאפס פלוס נס. בליל הסדר התארחה המשפחה הזו בשכונת "הנדון" שבלונדון.
את ליל הסדר הראשון הם עשו אצל הגביר משה מרקובי'ץ ואילו את ליל הסדר השני הם עשו
אצל הרב אברהם דוד – רבה של קהילת "עוד יוסף חי". במשך חול המועד הם
נדדו בין "הנדון", גלדרס גרין", עדווג'ואר, "סטמפורד
היל" וסתם טיולים בעיר לונדון, שמומנו ע"י הגביר מרקובי'ץ. בשביעי של
פסח הם התארחו אצל משפחת הרפנס באזור "הרון דרייב", בקצה של
"סטמפורד היל", ממש לפני מרכז "פינסרי פארק". זהו אולי האזור
היחיד שבניית ריכוז מגורים עבור יהודי "סטמפורד היל" נכשל מעט. המכולת
שתוכננה איננה פועלת, גם בית הכנסת הפסיק לפעול ובקושי 13 משפחות מתגוררות באזור
הזה, כשמסביב חיים נכרים. רחוב "לודרשיפ פארק" לא גדל במספר היהודים שלו
והוא בעצם החיבור בין שאר "סטמפורד היל" ל"הרון דרייב". בליל
שביעי של פסח לקחתי את אבי המשפחה – מהנדס במקצועו, לשטיבל של הרב אשכנזי. מה
הופתע הרב אשכנזי מהאיש הזה ומסיפורו. הרב אשכנזי הושיבו לידו – ליד כיסאו
ב"מזרח", ולאחר התפילה ישב עימו דקות ארוכות כדי לשמוע מה קורה ברומניה
ואולי מישהו שם גם זקוק לברית מילה. עד סופו של החג שוחח הרב אשכנזי מספר פעמים עם
היהודי, כשמגמת השיחות הללו נסבה סביב עשיית מאמצים עילאיים שהילדה תינשא בעתיד רק
ליהודי. הוא גם הציע להם את עזרתו בהבאתם ללונדון, שנים מספר לפני הקמת ה"איחוד
האירופאי". הם אמנם לא הגיעו לבריטניה אבל אותה ילדה היא היום רופאה ונשואה
ליהודי רומני, ושניהם חיים בבוקרשט ולהם שתי בנות. לימים סיפר האב כי השיחה עם הרב
אשכנזי היא זו שהמריצה אותו לא להרפות מללחוץ על ביתו להתחתן רק עם יהודי.
נפילת הקומוניזם במזרח אירופה בכלל –
ובבריה"מ לשעבר בפרט, הביאה את הרב אשכנזי להפוך ל"מוהל מוטס". הרב
אלכסנדר דומיני'ץ זצקו"ל – אביהם של בעלי התשובה בישראל ובבריה"מ לשעבר,
הוא האיש שרתם את הרב אשכנזי לבריתות הללו, אותן ערך ללא תמורה. לצד כול זאת נרתם
הרב אשכנזי שוב ושוב לסייע כספית – דרך גבירי לונדון, לאלמנות עריריות ולחיתון
יתומים ויתומות. לא פעם הכספים הועברו ממנו לנצרכים דרך צד שלישי כדי שלא יתגלה
מקור ההעברה. בימיו האחרונים בבית החולים "הומרטון" בלונדון הוא חש רעב ויותר
משהתלונן על מחלתו הוא התלונן על רעבונו. לפני חג הפסח תש"פ הוא החזיר את
נשמתו לבוראו.
יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
חומת
הכשרות
אם לשכונת "סטמפורד היל", ברובע
הקני שבלונדון, ניתן לומר כי מדובר, בלי עין הרע, בפריצה יהודית – דמוגרפית ממזרח
שמש עד מבואו במערב, הרי שאת המשפט "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה",
אפשר לומר, בלי עין הרע, על הישוב היהודי בעיר מנצ'סטר שבצפון מערב אנגליה. לפני כשלושים
שנה הייתה שכונת "בוטורן פארק" מרכז ההוויה היהודית של רובע
"סלפורד" במנצ'סטר. רוב היהודים התרכזו בין הרחובות ברי אולד רואד"
ל"בארי ניו רואד", ובין הרחובות "לסטר רואד" ווולינגטון איסט
סטריט". עשרות שנים קודם לכן חיו יהודים גם ב"לאוטרן בוטורן" (מעבר
ל"בארי ניו רואד", ואף באזור "ציטהאם היל" אבל עם השנים נעלמו
היהודים החילוניים והמסורתיים של "ציטהאם היל" ובמקומם נכנסו מוסלמים
ואפריקאים. לפני כשלושים שנה הפך אזור "לאור בורטן" לאזור נכרי של
אנגלים מהמעמד הנמוך, ורק יהודי חרדי אחד נותר שם למזכרת – הרב ברל וולדמן
ע"ה, חסיד בלזא וממכניסי האורחים הגדולים של הדור האחרון, בבריטניה בפרט
ואפילו בעולם בכלל. אבל לפני כעשרים שנה החל מהפך אדיר ושקט שהפך את מנצ'סטר לעיר
היהודית המתפתחת ביותר דמוגרפית ובאופן הטוב ביותר באירופה, ומספר שתיים בעולם
היהודי בכלל, אחרי העיר ליקווד בארה"ב. למרות שבשני העשורים האחרונים עלו
לישראל לא מעט מעשירי מנצ'סטר הרי שהיגרו אליה מאות משפחות מישראל, אך גם מלונדון.
משנת 2000 ואילך הגיאוגרפיה הדמוגרפית של מנצ'סטר היהודית השתנתה. שלושת הרחובות
שמעבר לרחוב "נורתבלנד סריט" היו האזור האחרון שבו חיו יהודים בין רחוב "לסטר
רואד" לרחוב "בארי ניו רואד". אבל אז קרה משהו מדהים. הרחוב האחרון
של האזור הזה – רחוב "וולינגטון איסט סטריט", היה הגבול בין האוכלוסייה
היהודית שבאזור זה (רובם היו חרדים חסידים) לבין אוכלוסיה ענייה ממוצא לבן –
אנגלי, אך גם אוכלוסיה קשה ופלילית. היהודים פחדו לחצות את רחוב "וולינגטון איסט סטריט". הסופרמרקט
היהודי "כלבו" היה כמעין "תחנת הגבול". מהעבר השני של רחוב
"לסטר רואד", היכן שהחנויות היהודיות נמצאות ממול, ואח"כ זו כבר הייתה
הדרך למרכז הסיטי של מנצ'סטר, שגם שם הייתה אוכלוסיה לבנה, ענייה ובעייתית. אבל
המהפך הפך לעובדה. עיריית מנצ'סטר החליטה לסיים את ימי האימים מהלבנים שחיו מעבר
לחנות "כלבו". המקום נהרס ובמקומו צצה שכונת אברכים נפלאה – חסידים,
ליטאים וספרדים כאחד. ממול – באזור הלבן הבעייתי גם הוא, נכבשו ששת הרחבות הללו
(עד לפארק הקטן שמול הסופרמרקט היהודי ששמו "הלפרין") ע"י אברכים
חסידיים צעירים. בהמשך רחוב "לסטר רואד", באזור רחוב "סטליר
גרדנס" וברחוב "טטלוא" נכנסו אט, אט יותר ויותר חרדים חסידיים,
שכיום הם משתרעים גם מעבר לרחוב "יפן". שתי שכונות של "אגודת
ישראל" הוקמו מצידי הרחובות "סנט. גורג' סאות" ו"סנט. גורג
נורת". זהו האזור שאף הוא נמצא מאחורי רחוב "לסטר רואד". שכונה
נוספת של "אגודת ישראל" נבנתה בקצה של רחוב "בארי אולד רואד
סלפורד", מאחורי מלון "פולדה". אזור רחוב "ווין סטריט" –
מעבר לרחוב "בארי ניו רואד", בדרך לפרסווי'ץ, הוא אזור יהודי מאוד וותיק
אך היהודים שם לא התפשטו מעבר לרחובות אמצע תחילת עד אמצע "ווין סטריט",
תחילת רחוב "מור ליין", ברחוב "נוויל" וברחוב
"מורסייד". אבל בשבע השנים האחרונות היהודים התפשטו לתוך כול רחוב "מור לליין" הארוך והשתלטו
על רחובות "מורווד", "טוקסני", "דוגלס", המשך
"ווין סטריט" וכמובן רחוב "בדפורד", כולל בניית שכונה יהודית
חדשה בסמוך לרחוב "בדפורד". גם האזור של "לאואר בורטן" הפך
שוב לאזור יהודי, וכיום עשרות הרחובות שם מלאים באוכלוסיה יהודית – חרדית, שחלקה
הגדול הם בכלל הם מהגרים מארץ ישראל, מירושלים ומבית שמש בעיקר. את המהפכה באזור
הלה החלו שני אחים חסידי ברסלב הוענים לשם המשפחה משפח אבו עזיז, ובמקביל היו גם שני
חסידים העונים לשמות המשפחה שטיימני'ץ וגרוסקופ. אבל גולת הכותרת של ההתפשטות
היהודית נעוצה ברובע "פרסווי'ץ" הענק, שנושק בגבולו לרובע "סלפורד".
עד לפני
כשלושים שנה חיו ב"פרסווי'ץ" בעיקר יהודים חילוניים אנגלים, שלדאבוננו
חלקם הצעיר אפילו התבולל. אבל גם שם החל מהפך לפני בעשרים השנים האחרונות, ובגדול.
רחוב "קוונדיש" הוא הרחוב האחרון של רובע "סלפורד" לפני בואך
לרובע "פרסווי'ץ". לאחר הרחוב הלה נמצאת חורשה פראית עם תעלה עמוקה
החוצצת לכיוון רובע "פרסווי'ץ". מעבר לתעלה זו קיימים כעשרים רחובות
קטנים בין שלושה רחובות רחבים, ועד לפני כעשרים שנה חיו שם אברכים ליטאים בתחילת
דרכם, אבל גם הרבה יותר נוכרים. כיום – רחוב "אלברט אבניו" (הראשון
שמעבר לתעלה המפרידה בין הרובעים), הוא כמעט כולו יהודי. לפני כעשרים שנה הוא היה
ברובו נכרי. רחוב "ריצ'מונד" היה בעבר מלא בנכרים וכיום כולו יהודים.
וכך גם לגבי רחוב "קינגס רואד". הרחובות הקטנים שבין השלושה, החוצים
אותם לרוחב, התמלאו אף הם באוכלוסיית אברכים חרדים – ליטאים וצעירים. במקום נבנה
מקווה גברים ציבורי לגברים ע"י "האדמו"ר מהורדנקא", הרב יצחק
וויס. גם מספר בתי הכנסת שם גדל. ואילו מעבר לרחוב "קינגס רואד" –
לכיוון צפון, הפכו עשרות רחובות של המוני נכרים לעשרות רחובות עם מאות רבות של
משפחות חרדיות – ליטאיות צעירות. רחוב "בארי ניו רואד" הוא רחוב ענק
המתחיל במרכז העיר מנצ'סטר ונגמר ברובע "בארי". מעברו השני של הרחוב –
ממול לרחוב "קינגס רואד" והלאה, הפכו רחובות "סנט. גורג",
ועשרות הרחובות האחרים, ליהודיים. כך גם מהעבר השני – מהמקום שרחוב "בארי
אולד רואד" הופך לחלק מרובע "פסרסווי'ץ" וממשיך צפונה, הרי שכול
העבר השני שלו הפך ליהודי. פעם רחוב "פארק רואד" סופו של האזור היהודי
שמעבר לרחוב "בארי אולד רואד" של "פרסווי'ץ", אבל כיום האזור
הזה ממשיך עד גשר הרכבת שמעבר לרחוב "וינזור קרזנט". בתי כנסת, חנויות
כשרות יהודיות ובתי ספר יהודים מפארים את רובע "פרסווי'ץ" המתפתח, בלי
עין הרע, לעיקר האזור היהודי. גם בשכונת "וייטפילד" וברובע
"בארי" מתעצמים ביהודים. ואילו דרום מנצ'סטר מורכבת מארבע שכונות
יהודיות ענקיות – שגודלן הוא פי כמה גדול יותר מרובעי "סלפורד" ו"פרסווי'ץ"
גם יחד. אלה הן שכונות דינסברי (רובם יהודים יוצאי עירק ומצרים),
"סאייל", הייל" ו"הריגנטון". כול הסקירה הגיאו –
דמוגרפית הזו לא נעשתה על ידי לשווא או למען "השכלה כללית". להבדיל מלונדון
הבירה הרי שההתפתחות האורבנית – יהודית הזו הייתה גם התפשטות השפעתו של האב"ד
והדיין הגדול שהמחלה הארורה הזו קטעה אותו בשיאו התורתי והכשרותי. הוא היה בן 71
במותו. זה היה דיין אשר יעקב ווסטהיים.
דייני תורה לא מעטים פיארו ומפארים את לונדון
הבירה. ארבעה בתי דין יהודיים פועלים שם, ורק אחד מהם הוא בהנהגת התאחדות החרדים.
אבל במנצ'סטר הדברים היו שונים בתכלית. היו בה מספר דיינים חשובים אך מבין כולם
העפיל על כולם – במשך עשרות שנים, דיין ששמו אשר יעקב ווסטהיים. במנצ'סטר היה תמיד
קיים רק בית דין אחד בלבד לאוכלוסיה הדתית, המסורתית והחילונית – אורתודוכסית. בית
דין אחר היה בית הדין של "מחזיקי הדת", דהיינו - החרדים. גם גדילתה של יהדות
מנצ'סטר לא גרמה לבתי דין אחרים לצוץ. להבדיל מלונדון הרי שבימי הנהגת בית הדין
הכללי של מנציסטר מסתבר שגם רוב החרדים השתייכו אליו.
הוא נולד לפני 71 שנה. הוא גדל בעיר
התורה מספר אחת בעולם – בגייסהד שבצפון אנגליה. לימים הוא הגיע למנצ'סטר. הוא הפך
עם השנים לאב בית הדין של מנצ'סטר, ושם – במשך עשרות שנים, הוא אחז בהגה ההלכה
והפסיקה ובצד זאת גם בכתר הכשרות גם יחד. זהו סיפור נדיר כשלעצמו. בדקו היטב בבתי
הדין היהודיים בעולם ותגלו שאב בית דין לחוד וראש מערכת הכשרות לחוד. אבל הרב אשר
יעקב ווסטהיים אחז בשני הכתרים גם יחד ולא רק שכתר אחד לא הפריע למשנהו אלא שכתר
אחד חיזק את הכתר השני. הוא לא היה האב בית דין הזוהר היחיד של מנצ'סטר. קדם לו
הרה"ג יצחק וויס – בעל ה"מנחת יצחק", שבראשית שנות השבעים של המאה
העשרים הוא נחטף לבד"ץ ה"עדה החרדית", בהוראת האדמו"ר מסאמר
זצקו"ל, הגאון רבי יואל טיטלבאום. הנעליים של ה"מנחת יצחק" היו
אמנם גדולות מאוד אבל דיין ווסטהיים הצליח להיכנס אליהן. הוא ידע להגיע לכול חור
זנוח מיהדות, בין יהודי מנצ'סטר, ולהכניס אליהם בעסקת חבילה את בית הדין השיפוטי
לצד הכשרות. והכשרות שלו – כבית דין כללי, הייתה מהודרת מלכתחילה עם משגיחים יראי
שמים וחרדים ממש. אי לכך הוא הפך לראשון במעלת הדיינות והכשרות גם בקרב היהדות
החרדית העולה וגואה של העיר. הבשר שנשחט אצל דיין ווסטהיים – בבית הדין הכללי, היה
מהודר לא פחות מזה של "מחזיקי הדת" של החרדים, שבראשם עוד עומד וחי,
בזמן כתיבת שורות אלה, הרב הגאון והצדיק מנדל שנייבעלג, הנושק לגיל המאה. השוחטים
של מנצ'סטר נודעו תמיד באיכותם, ביראתם ובמקצעיות שלהם. בלונדון התקנאו בתי הדין
שם בשוחטי מנצ'סטר. לא לחינם הייתה הצלחתו של דיין ווסטהיים כזו מטאורית ואדירה.
הוא היה חסיד חסידות "לעלוב" שחבש לראשו בשבתות ובחגים שטריימל. אבל הוא
היה גם רב של בית הכנסת של "אגודת ישראל" – שם מתפלליו היו ליטאים
בעיקר. חתנו היה הרב אידל וואזנר (נכדו של הרב המנוח וואזנר מבני ברק), חסיד
סאטמר. הוא היה הדבק שבין תנועת חב"ד במנצ'סטר לבין שאר החרדים. הציבור
היהודי – אנגלי, זה המודרני סמך עליו יותר מעל כול אחד אחר, ורבים מהחילוניים של
מנצ'סטר העדיפו להידיין מול יהודים אצל דיין ווסטהיים ולא לפנות לערכאות הנכרים.
ב"דבק" הזה הוא הצליח להעפיל מעל כול הרבנים והדיינים שאי פעם פעלו
במנצ'סטר. הוא היה ה"קונצנזוס היהודי" של העיר, שיהודייה חברו זה לזה
יחדיו. ולמרות הכול היה לו אופי עצמאי וצמוד לתורה, להלכה ולדרך הכשרות האמיתי,
וכשהוא חשב אחרת מדיינים, מרבנים ומעסקנים אחרים הוא לא חשש לומר זאת ולנקוט בעמדה
פחות "קונצנזואלית". זו הייתה הסיבה שהוא פרש מלכהן כאב"ד בית הדין
במנצ'סטר – לאחר עשרות שנות הצלחה מטאורית, ולימים זו גם הסיבה שהוא הפסיק להעניק
כשרות על בשר.
לא אכנס כאן לפרשת פרישתו של דיין
ווסטהיים מאב"ד בית הדין של מנצ'סטר אבל רק אציין כי מרגע עזיבתו הדרדר בית
הדין הזה – הן מבחינת היותו בראש סולם השיפוט היהודי במנצ'סטר, ובמיוחד הוא ירד
ברמת הכשרות. דיינים חשובים הובאו למלא את מקומו של דיין ווסטהיים בבית הדין של
מנצ'סטר אך איש מהם לא הצליח לשמור על יוקרתו של בית הדין. החרדים בעיקר נטשו אותו
ואילו החילונים העדיפו ערכאות עכו"ם בינם לבין עצמם. אבל חלק מאותם חילוניים
וחרדים פשוט המשיכו לבית הדין הפרטי שהקים לימים הרב ווסטהיים, והאחרון המשיך
לייעץ להם. מנגד, מעמדו של דיין ווסטהיים – כדיין, לא נפגע והוא המשיך להיות הדיין
המרכזי של העיר מנצ'סטר. במיוחד נסק דיין ווסטהיים – הן בהיותו אב"ד מנצ'סטר
והן אח"כ, משהקים את "איגוד הרבנים" העצמאי שלו, בכול הנוגע להתרת
עגונות ובסייעו לנשים אומללות שהיו שבויות בחיי המשפחה שלהן בעריצות בעליהן,
ולעיתים גם ע"י משפחותיהן. הוא היה תקיף בנושא וממש הציל נפשות ומשפחות
בפועלו המיוחד. מנשים חילוניות ועד לחרדיות הוא היה האוזן הקשבת שלהן ופוסק הצדק
בעבורן. ישנם אב"דים העוזבים את בית דינם והולכים להם אבל עליו נאמר כי הוא
לא עזב את בית דינו אלא בית דינו הלך אחריו.
אבל הכשרות שלו הייתה עטרת ראשו. בימים
שכיהן בראש כשרות בית הדין של עירו נהרו החרדים לאטליז של ר' הלברשטאט – ברחוב
"לסטר רואד", וקנו שם בהמוניהם. הוא מעולם לא שחט "שחיטה
עומדת" אלא דווקא "מחזיקי הדת" הו אלה ששחטו כך (בגלל אילוצים
בריטיים...) והיו צריכים שוב ושוב להסביר את עצמם על כך, לא מעט מהפחד שעוד ועוד
חרדים יעזבו לשחיטה של דיין ווסטהיים. ביום שהוא הקים את מערכת הכשרות העצמאית שלו
ניכר – ובגדול, ההבדל בין כשרויות בית הדין בימים שלו לימים המרים שבאו אח"כ,
ובמיוחד בתחום הבשר. אל ההכשר החדש שהוא הקים עברו רבות מהכשרויות שלו – שבימי
היותו אב"ד עירו הם היו תחתיו בבית הדין העירוני. הדיינים שנותרו, ואחרים
שהובאו לבית הדין במנצ'סטר, לא הצליחו להשתלט על אימפריית הכשרות שהוא בנה בבית הדין
העירוני, שעם עזיבתו כמעט וקרס ממש. מנגד כשרות "איגוד הרבנים" שהקים
נסקה עד לכדי היותה הכשרות הטובה והאמינה ביותר בבריטניה ואף בכול אירופה. הכשרות
של דיין ווסטהיים החלה למצוא נתיבי מהדרין לפעילות גם בישראל ומוצריה הגיעו גם
ליבשת אמריקה. כשהתגלה משבר כשרות השוקולדים בשוויץ – ע"י רב מג'נבה, הרי
שההכשר של דיין ווסטהיים החליפו והכול נסק מחדש. במקום הכשר הבשר שהעניק בעבר דיין
ווסטהיים, מבית דינו העירוני, הרי שהוא הקים גם הכשר בשר חדש תחת "איגוד
הרבנים", כתובתו הכשרותית החדשה. ההכשר הזה עלה על ימיו בבית הדין והוא סופק
גם מחוץ לבריטניה- כולל בישראל. גם בלונדון – בירת בריטניה, נפתחו סניפים חדשים של
מערכת הבשר המהודר שהקים. אבל לפני מספר שנים הוא הפסיק – במסגרת הכשרות הרחבה
שלו, לתת הכשר על שחיטת בשר. כאן המקום לגלות שהייתי שותף בהחלטתו, אולי
כ"הקש ששבר את גב הגמל". לאחר שממדי השחיטה גדלו הרי שמספר השוחטים עלה
ושוחטי בריטניה לא הספיקו לקצב המהיר הזה. בשלב זה הגיעו שוחטים ישראל –
מה"רבנות הראשית לישראל". את השוחטים הללו הביאו יבואני הבשר שהיו אמורים
לספק את השחיטה לבעל עסקי הבשר שהרב ווסטהיים נתן לו את כשרותו. כבר מלכתחילה היה
הרב ווסטהיים די סקפטי ביחס לשוחטים מישראל. השמועות שהגיעו אליו – ואח"כ גם
עובדות ממש, לא צפו טובות. יתרה מכך, חשוד היה בעיניו שהיבואנים כול כך חפצים
בשוחטים הללו, שאפילו הכינו רשימה שמית עפ"י מומלצים. ואמנם הרכבת החלה
לחרוק, ובמיוחד בנושא הפיקוח על מהירות השחיטה. גם מלונדון הגיעו דברים לא חיוביים
לאוזניו, על אותם שוחטים, שחלק מרבני "וועד השחיטה" המשותף של שלושה בתי
דין לונדונים ("יונייטד", "פדריישן" ו"הספרדים")
חיוו את דעתם די בשלילה על אותם השוחטים. ואז הזדמנתי למנצ'סטר ושוחחתי עם דיין ווסטהיים
על ענייני שחיטה, וכך התגלגלה השיחה לניסיוני כעיתונאי לשעבר, שבמשך עשור, כמעט
כול שבוע, כתבת תחקיר נגד ה"רבנות הראשית לישראל", ובעיקר נגד שוחטייה.
הסברתי לו כי רבים מאותם שוחטים אינם כלל דתיים והוספתי לא את ידיעותיי בעובדות
ממש, מדוע ה"רבנות הראשית לישראל" איננה כתובת מקצועית באמת להנפקת
שוחטים יראי שמים ומקצועיים. לא אפרט כאן את העובדות אבל לאחר השיחה הזו החליט הרב
ווסטהיים להעמיד אולטימאטום: או שיפסיקו לעבוד עם שוחטי ה"רבנות הראשית
לישראל", גם במחיר הורדת קצב השחיטה, או שהוא מסיר את כשרותו. הסוף היה שהוא
הסיר את כשרותו, לא אחרי ניסיונות להותיר את המצב ב"סטאטוס קוו" עם
הבטחות לפקח יותר על אותם שוחטים ממש. היבואנים והבעלים ידעו היטב כי בלי ההכשר של
דיין ווסטהיים הרי שהמכירות והרווחים
ירדו, ורוב הקונים החרדים יפנו לכיוון הבשרים של "מחזיקי הדת" ממנצ'סטר
ושל "כתדיא" מלונדון. דיין ווסטהיים לא נכנע ואת ההכשר הוא הסיר. ואמנם
המכירות ירדו למרות ששני רבנים חרדים – חסידיים העניקו במקומו את ההכשר. מנגד,
ההכשרים הלא בשריים של דיין ווסטהיים רק התעצמו והוא החל לשווק לא רק לכול בריטניה
אלא גם לכול אירופה, ליבשת אמריקה ואף לארץ ישראל. בישראל הוא גם קיבל את הפיקוח
על מקומות שבעבר היו תחת הכשרים ישראליים.
פחות מחודשיים לפני הופעת המחלה הארורה חלה דיין
ווסטהיים בדלקת ריאות קשה, בנוסף למלחת הסוכר שהייתה לו. הוא הצליח להתאושש –
בחסדי שמים, מאותה דלקת ריאות, אבל כשהמחלה הארורה הגיע הוא כבר היה חלש ולאחר
מספר ימים בבית החולים הוא השיב את נשמתו לבוראו, לפני חג הפסח תש"פ. מנצ'סטר
נותרה ללא הדיין שלה – בהא הידיעה, בימים שבית הדין המקומי במשבר קריסה ואילו הרב
שנייבעלג – רב קהילת "מחזיקי הדת", כבר חלש וזקן מעבר למאת שנות חייו.
ואילו מערכת הכשרות האדירה שדיין אשר יעקב ווסטהיים העמיד בעשר אצבעותיו מצפה
ליורש שיצליח להיכנס לנעליו העצומות.
יהי זכרו הברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
הגביר
לוילי שטרן קראו גם זאב שטרן הכהן, אבל כולם –
בעיקר יהודי בריטניה, הכירו אותו בשם וילי שטרן בלבד. הוא היה אחד הגבירים
המפורסמים והנודעים ביותר של בריטניה ולונדון. אבל הכסף אצלו לא היה קיים אלא כדי
לתמוך באחרים. שולחן החגים – בעיקר בפורים, היה כדי שאורחיו, הכול כך רבים, יחושו
מהו חג ומועד שמח אצל עם ישראל. הוא היה לבוש באופן מודרני ועם שפם תואם אבל הוא
היה אחד מחסידי חסידות בובוב האדוקים ביותר. הוא נראה כמו גביר, התנהג כמו גביר
ודיבר כמו גביר. אבל הכול היה בצד החיובי של המושג "גביר". תכונות
"הגביר" נסכו ביטחון באלה שביקשו את עזרתו. תכונות "הגביר"
העידו על נדיב יהודי מהדור הקודם שנשלח לדורנו כדי להזכיר לנו מי היו הגבירים
האותנטיים של פעם. הכסף היה אצלו אמצעי לעזור לעוד יהודי ולעוד יהודי. כשהוא היה
מחלק מכספו לצדקה הוא עשה זאת תמיד בשטרות ולא בהמחאות רגילות או בהמחאות צדקה,
ואז היה שולף במאור פנים את שטרות הכסף מארנקו או ממגירת שולחנו ותוחב אותן לידי
המבקש, כשחיוך של אושר על פניו. מוצאי פורים אצלו היו מהמפוארים שאיזה גביר היה
עורך לציבור. תקרובת אדירה של כול סוגי המאכלים וחלוקת שטרות במזומן בהרחבה
ובפזרנות, כשברקע שירים וריקודי פורים. הוא היה גביר עם מראה והתנהגות אקסקלוסיבית
של גביר אבל עם הקרנת פשטות וקירוב לבבות. מעין סיתיזה חיובית של נגיד אמיתי ומקרב
לבבות נסתר. זה היה האיש שנולד בבודפשט ההונגרית ואת רוב ימי חייו העביר בבריטניה
הגדולה.
וילי שטרן חי בוילה גדולה ורחבה ברחוב
"ווסט חיט" שבקצה שכונת "גלדרס גרין" שבלונדון. ממולו חיו
חתנו – בן ציון דונר (שניפטר על פניו לפני מספר שנים והוא בן 41 שנה בלבד...)
וביתו, ואילו שכנו בהמשך הרחוב היה הגביר שלמה פרשוואסר, רב קהילת סאסוב, ראש
ישיבה ב"גלדרס גרין" ואף הוא מחסיד חסידות בובוב. המחלה הארורה קטפה את
וילי שטרן ואת כול רשת החסדים שלו, בגיל 86.
זה היה בבוקר גשום של אמצע העשור הראשון
של המאה ה-21. עמדתי בתחנת האוטובוסים שברחוב "גלדרס גרין רואד",
בלונדון, פינת רחוב "פינצ'לי רואד", מול בנק "הייצ'. אס. בי.
סי". כול אוטובוס שהיה עוצר היה עבורי יעיל להגיע לבית המדרש המרכזי של שכונת
"גלדרס גרין" – "בית שמואל", מיסודו של הרב אלחנן הלפרין. הייתי
אמור לנסוע מספר תחנות בלבד ומיד הייתי מגיע למחוז חפצי, לפני שהאוטובוסים היו אמורים
אח"כ להתפצל לכיוונים שונים, לאחר שיעברו את גשר "גלדרס גרין –
הנדון". לפתע עצרה לידי מכונית שרד ענקית. בתחילה לא חשבתי שהמכונית הזו
נעצרה עבורי, אך הצפירה של הנהג, ואח"כ פניית פניו של הלה כלפי הביאה לי
להבין כי אני הוא המבוקש. הנהג הציע לי להיכנס פנימה, הבטתי במהירות וראיתי שמדובר
באדם מבוגר עם כיפה שחורה לראשו. נכנסתי במהירות למושב שליד הנהג, גם משום שהרכב
הגדול חנה בדיוק בחניית העצירה של האוטובוס. כשהנהג התניע זיהיתי כי מדובר בוילי
שטרן. שניות אח"כ הוא שאלני האם אני בדרכי לבית המדרש "בית שמואל",
ומשעניתי לו בחיוב הוא חייך ואמר לי כי גם הוא בדרכו לשם. הודיתי לו בכול פה והוא
חייך, והוסיף אח"כ כי "זה לא נעים לראות יהודי מחכה לאוטובוס ליד כול כך
המון נכרים, ועוד בבוקר כה מעורפל וגשום". די התפלאתי על ה"טרמפ",
משום שעד אז היכרותי אותו הייתה כמעין "שלום, שלום" ולא יותר. אבל אצל
וילי כול יהודי עם ה"שלום" הזה היה בעצם אח. מאותה נסיעה התיידדנו,
ולימים שמעתי שלא הייתי המקרה הראשון או האחרון שבו האיש היקר הזה עצר עם ריכבו
כדי להסיע בהתנדבות עוד יהודי ועוד יהודי למחוז חפצו. זה קרה בימי חורף גשומים –
ואף מושלגים, וזה קרה גם בימי הקיץ החמים והצורבים.
שנתיים חייתי בלונדון ולמדתי בישיבת
"עוד יוסף חי", בין השנים 1989 ל-1991, ולימים חייתי כשנתיים וחצי
נוספות בלונדון, בין השנים 2010 ל-2013. בתקופה
הראשונה התגוררתי בשכונת "הנדון", הגובלת בשכונת "גלדרס גרין",
ובשנתיים המאוחרות יותר חייתי בשכונת "סטמפורד היל". באותן שנים זכיתי
להתארח, כמו רבים וטובים אחרים, במוצאי חג הפורים בביתו של וילי שטרן. זה היה אחד
הבתים היותר הפתוחים לקהל עמך ישראל בחגיגות הפורים בשכונת "גלדרס גרין".
בכניסה לביתו לא היה את הדוחס שתמיד היה בכניסה של גבירים אחרים בפורים, שכול
יהודי היה צריך לפלס את דרכו פנימה כדי לההינות מה"שיירים" שהגביר יזרוק
לו, אם בכלל. בכניסה לביתו בחג הפורים לא נותרו יהודים רבים מחוץ לבית משום שהם לא
הכירו את הגבאים. ובביתו של וילי שטרן נהנה כול יהודי מהיותו חלק ממשפחת החוגגים,
עם תקרובת אדירה, ואכל יחד עם כול שאר בני משפחת שטרן, בשולחן הפורים ההדור שלהם.
שם אמנם היו סידורי ביטחון אבל אלו הם היו באמת סידורי ביטחון קלים ותו לא. באחד
מאותם מוצאי שבת של פורים – בימי חיי השניים בלונדון, שוחחתי ארוכות עם בנו משה (המתגורר
בשכונת "הנדון") על רומניה, שם היו לו עסקים ולי היו מוסדות תורה. תוך
כדי השיחה סיפר לי הבן משה שטרן כי אביו אימץ שנתיים קודם לכן קהילה של ישראלים
יוצאי אוזבקיסטן שהיו חבורת סטודנטים לרפואת שיניים בעיקר (בדיוק כמו חבורתי בעיר
יאסי ברומניה...), והוא הקים למענם מסעדה כשרה במיוחד להם בעיר קובנא, שבמדינת ליטא.
וילי שטרן היה בליטא בביקור עסקים כשגילה את חבורת הסטודנטים הישראלים – בוכרים
הללו, כשהם צמאים ליהדות, ובמיוחד רעבים לאוכל כשר. הם הגיעו לאוניברסיטה בקובנא
בדיוק כמו שחבריהם הגיעו לאוניברסיטאות מוסקובה ברוסיה, קישינוב במולדביה, בודפשט
בהונגריה ויאסי ובוקרשט ברומניה. בישראל הם לא התקבלו לרפואה והפתח הקל היה לנחות
במדינות מזרח אירופה, שבאותה עת חיפשו לקדם ולהגדיל א לימודי הרפואה שלהם, והכול
בעידודו של גביר בעל חזות חרדית מהעדה הבוכרית. רק שאותו גביר "שכח"
בכול אותן ארצות לבנות בתי מדרש ובתי אוכל כשר לאותם סטודנטים, שלא פעם נזקקו גם
למקוואות, משום שהגיעו לשם נשואים. לוילי שטרן לא שינה מוצאם של הסטודנטים הללו,
וגם לא העובדה שגבירי העדה שלהם זנחו אותם. אצלו הם לא היו בוכרים אלא יהודים. הוא
בנה להם מרכז תורתי עם, מקווה, עם חדר הרצאות, עם בית כנסת, וכמובן מטבח ומסעדה
כשרה, ואת הכול הוא מימן מכיסו.
וילי שטרן המנוח היה גם האיש שלא פעם טווה
את קשרי הנצרכים החרדים בלונדון בפרט ובבריטניה בכלל, עם גבירים יהודים - חילוניים
מכול השכונות הלא דתיות של יהודי לונדון. בזכות השתדלותו הזו הצליחו יחידים נצרכים
ומוסדות תורה גם יחד להיהנות מכספי התרומות של יהודים עשירים וחילוניים משכונות
"המפסטיד" ומשכונות ""פינצלי", וכן גם משכונות
"סטנמור, עדווג'ואר", "רדלייט,"הילפורד",
"ציקוואל", "בורנווד", "פינר" ועוד. אבל היה גם פאן
פחות ידוע על פעילותו הפילנטרופית של וילי שטרן. בסוף שנות התשעים של המאה ה-20
עסקתי בכתיבת ספרי "צדיק כתמר יפרח", על הרב שמואל (שמלק'ה) פינטר
מ"סטמפורד היל". ואז התוודעתי לסיפור על גביר מ"גלדרס גרין"
שהרב פינטר היה מעיר אותו בכול שעה של הלילה – אם באמת היה צורך בכך, כדי לקבל
ממנו את הסכמתו למימון חתונות וקניית דירות לזוגות צעירים יהודים חסרי אמצעים
בישראל. מדובר היה אז בעשרות מקרים כאלה, ולימים זה, ברוך ה', טפח למאות רבות של מקרים
כאלה. על אחד המקרים הללו סיפרתי בספרי בפרוטרוט. את שם הגביר לא הבאתי אז משום
שהיה חשוב לשמור על חיסיונו. כיום – לצערי הרב, ניתן לומר את שמו כי האיש כבר
איננו איתנו. שמו היה: זאב (וילי) שטרן הכהן...
יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור
החיים.
הפרנס
מעט
לפני מלחמת העולם השנייה הגיעו ראשוני המתיישבים לעיר הקטנה גייסהד (הדבוקה לעיר
הגדולה ממנה, ניו קאסל), שבצפון אנגליה והקימו שם ישוב יהודי דתי. בית הכנסת הגדול
שם הוקם בשנת המלחמה ממש – בשנת תרצ"ט (1939), והמקימים היו ברובם בני העדה
הגרמנית – יהודית, ה"ייקים", לאחר שהבינו כי עליהם לברוח מגרמניה הנאצית
למדינה אירופאית שגבולותיה רחוקים מזו של גרמניה. בתוך המלחמה ואחריה סייע רוחנית
לקהילה הזו הרב אליהו דסלר – בעל "מכתב מאליהו". כבר בתוך המלחמה הבין
הרב דסלר כי בריטניה היא בעצם השיקום של פליטי המלחמה העולמית הזו – במיוחד במישור
בניית עולם התורה מחדש, במקום רובה התורתי של מזרח, מרכז ומערב אירופה גם יחד. שם
הוא הניח את היסודות לישיבה המעטירה מספר אחד באירופה – שהיא גם מגדלור התורה
שמאפיל אפילו על ישיבות ארץ ישראל וארה"ב. זו היא ישיבת גייסהד המהוללה. אבל
בלי קמח אין תורה. גייסהד יועדה להיות ישוב תורתי עם ישיבה וכוללים. ישוב שרוב
תושביו יהיו בני תורה. אבל לישוב כזה צריך שיהיה כסף מספיק להחזיקו, שהרי כול ישוב
של תורה זקוק לגבירים מקומיים כבסיס. ואמנם לגייסהד הגיעו משפחה מגרמניה – שאחרי מלחמת
העולם הראשונה הם הגיעו בין משפחות הפליטים הרבות מפולין, לגרמניה. אלה היו בני
משפחת קאופמן (אין שום קשר לכותב שורות אלה...). הם היו פליטים כפולים, כבני
משפחות, שנמלטו מפולין לגרמניה ואח"כ מגרמניה לבריטניה הגדולה. כנגד ארבעה
בנים למשפחה זו דיברה תורתה של קהילת גייסהד. במשך עשרות שנים הם בנו את עולם
הממון והפרנסות של הקהילה התורתית מספר אחת בעולם. הם דאגו לא רק לממון עבור הישבה
והכוללים אלה גם קלטו ישיבות חדשות לתוכה של עיר התורה הצפונית של אנגליה. אבל
תחום הכסף לא היה בלעדיותם ובלעדיות פעילותם. הם היו פרנסי המקום ממש. הם דאגו
לכול הצרכים הגשמיים והרוחניים, הם הביאו רבנים וראשי כולל, הם סייעו להקים חנויות
ומערכת כשרות – כולל שחיטה עצמאית שאיננה תלויה בלונדון או במנצ'סטר, והם אפילו
סיפקו את החלב הכשר לקהילה המרוחקת הזו. יוסף, איזי, חיים ומנדל היו שמותיהם של
הללו. יוסף היה מלכתחילה היה הפרנס של הקהילה. הישוב התחיל בימי התפתחותו הראשונית
בארבעה רחובות ארוכים וביניהם ארבעה רחובות קטנים. לימים נוספו עוד כמה רחובות
קטנים אבל יותר מכך לא חפצו תושביה התורתיים של העיר. הם רצו להמשיך להיות ישוב
תורתי קטן באופיו כדי לשמור על איכותו הרוחנית. לימים בנו במי משפחת האחים קאופמן
את קינם וילדיהן, נכדיהם וחתניהם והפכו לעיקר הגב הכלכלי של הקהילה התורתית הזו. כיום
משפחות קאופמן וענפיה היא מונה כמעט כחמישית מהישוב התורתי הזה! לפני כשלוש שנים
ניפטר אחרון ארבעת האחים – מנדל קאופמן, אביהם של שמעון ומשה קאופמן שיחיו. הישוב
שהחל כישוב ליטאי קיבץ לתוכו גם חסידים וספרדים. שנים רבות היה מכניס האורחים של הישוב
– הרב בינדינגר, השריימל היחידי בישוב, אבל לימים, כאמור, נוספו עוד עמה. אחד מהם
הוא הרב שמעון קאופמן, בנו של מנדל קאופמן ה"ייקי". שמעון קאופמן הוא
חסיד בובוב. כשהתפורר הישוב התורתי – ולימים גם היהודי בכלל, בסנדרלנד הסמוכה,
עברו לגייסהד גם ישיבת סנדלנד וכולל סנדרלנד. בישוב גייהסד פועלים גם שני סמינרים
לבנות חרדיות.
יוסף קאופמן התגורר בימי חייו בגייסהד
ברח' "וינדימר". הוא היה הפרנס של הישוב ועמל על הבאת רבנים, ראשי כולל,
בניית והשמה של חניות, מערכת כשרות - שחיטה ובניית המקוואות. ומעל לכול הוא בנה את
עסק החלב הכשר וסיפק אותו, במשך עשרות שנים, לגייסהד החרדית. לאחר מותו ירש את תפקיד
פרנס הישוב בנו, הרב יעקב קאופמן, מרחוב "ביואיק" מספר 88, שהמשיך גם את
מפעל החלב שלו. עשרות שנות פרנסות ותמיכה
בעולם התורה של גייסהד הסתיימו לפני חג הפסח תש"פ. הנצר הראשון של הדור השני
לבית קאופמן הלך לעולמו בגל 70. המחלה הארורה קטפה את יעקב קאופמן. בדיוק כמו
שבלונדון עדיין זועקים "אבידה גדולה" על מותו של הרב אברהם פינטר- בכול
הנוגע לעסקנות ציבורית, למו"מ עם הנכרים ולחינוך, וכמו שבמנצ'סטר עדיין
זועקים "אבידה גדולה" על הדיין הגאון יעקב אשר ווסטהיים – בנוגע לתחום
הכשרות, הרי שגם בגייסהד – האחות הקטנה של לונדון ומנצ'סטר בעולם התורתי והיהודי בבריטניה,
זועקים "אבידה גדולה", על הסתלקות הפרנסות והדאגה לפעילותה של הקהילה
החרדית שם, ועוד בעצם הימים שלישוב התורתי הזה אין רב מקומי. הוא היה יהודי צנוע
ויושב אהלים – בדיוק כשמו יעקב. כול בעיה או צורך הוא פתר. כשנפטר הרב ראקוו, רבה
האגדי של גייסהד, הוא דאג להביא את מחליפו מארה"ב. את מפעל החלב הוא פיתח וכך
הישוב הזה לא היה צריך לייבא את החלב הכשר שלו מלונדון או ממנצ'סטר. הוא דאג
לעבודה לוגיסטית ומעשית של שוחט וצוות שחיטה משלו בגייסהד, וכך נמנע יבוא בשר כשר
מלונדון ומנצ'סטר, שהיה מייקר פי כמה את עליות הבשר למשפחות האברכים הלא אמידות. הוא
דאג להספקת מוצרים כשרים לחנות הכשרה המרכזית בגייהסד, הוא דאג להבאת מורות
מוצלחות לסמינרים לבנות בישוב והוא גם דאג לרווחת הישיבות והכוללים בישוב הזה, שהיו
מאז ומעולם הם חלון הראווה שלו. השאלה איננה פשוטה ביחס למי שינעל את נעלי הפרנסות
שלו. הקב"ה צופה ממעל וידאג לכול המחסור שלאחר מותו של הרב יעקב קאופמן אבל
ההשתדלות של הישוב - למילוי מקומו, תהיה הפעם אדירה ולא פשוטה.
יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור
החיים.
הבן
של ...
גרמניה – של למעלה ממאתיים השנים האחרונות, נותרה כמעט ללא יהדות תורתית של
ממש. להבדיל ממזרח אירופה, מרכז אירופה ואפילו מערבה, הרי שהרפורמה וההסכלה כמעט
כילו כול חלקה תורתית ביהדות הזו. הרב נתן אדלר היה אולי מאחרוני האחרונים של
רבנים מרוממים שעוד לחמו שם להמשך הבערת הניצוץ היהודי - תורתי. אבל עד למלחמת
העולם השנייה עוד נותרו אודים דתיים מוצלים, ובעיקר בעיקר בעיר פרנקפורט שעל נהר
המיין. בעיר קלן – בין שתי מלחמות העולם, התקיימה הכנסת אורחים יהודית ברוח סבא
ישראל לכול יהודי דתי וחרדי שהגיע לגרמניה והיה זקוק ללון שם, ובמיוחד לאכול כשר
במדינה שהכשרות הייתה כבר במחתרת. שם משפחתו של איש החסד הדתי הזה היה דומיני'ץ.
המלחמה העולמית השנייה סחפה את שרידי יהודיה של גרמניה למחנות המוות. שני נכדיו של
ר' דומיני'ץ שרדו. נער ונערה. הנער – אלכסנדר דומיני'ץ נמלט לבריטניה ומשם כמעט
יצא באוניה לארץ ישראל, דרך חוגי "המזרחי". אבל ברגע האחרון הוא לא עלה
על סיפון האוניה ונותר בבריטניה. בלונדון הבירה הוא הפך לאברך חרדי, בנה בית חרדי
והתגורר בלונדון, בירת בריטניה, בשכונת "סטמפורד היל" שברובע "הקני".
גדולתו של הניצול ממכונת התופת הנאצית נודעה חיש מהר בבריטניה, ואח"כ בכול
העולם היהודי. הוא היה אחד מל"ו צדיקי יסוד עולם ממש. הוא מסר את עצמו על חיי
החזרה בתשובה של יהודים שלא ידעו מהי יהדות. זה לא היה בדרך של רטוריקה והרצאות
אלא בדרך של הבאת יהודים כאלה לימי עיון ולמפגשים עם שומרי תורה ומצוות. זה בא, אצל
הרב אלכסנדר דומיני'ץ, על חשבון חיי המשפחה שלו ועל חשבון המסחר שבו עסק אבל כך הוא לימד את תשעת ילדיו
(ארבעה בנים וחמש בנות), שמסירת הנפש עבור הבאת אור התורה לנידחים חשובה מחיי השעה
של הדתיים והחרדים. כשהוא הלך לעלומו הוא הותיר שמונה ילדים נשואים עם עשרות נכדים
ובני נכדים. הללו התפרסו בבריטניה, בארה"ב, בבלגיה ובארץ הקודש. אחד מהבנים
הללו נפטר מהמחלה הארורה בניסן תש"פ. שמו היה יצחק דומיני'ץ. בן 60 היה
במותו. הוא התגורר בשכונת "סטמפורד היל", שברובע "הקני",
בלונדון, בירת בריטניה הגדולה.
יצחק דומיני'ץ היה אדם פשוט אבל מאלה
שעליהם נאמר ש"לא פשוט זה להיות פשוט". יהודי נוח לבריות, הוא פחות לקח חלק
במפעלי התשובה של משפחתו הענפה אבל היה האיש שתמיד עמד לשרתם, ובכול שעה, ללא צורך
בכותרות. את הטוב והצדיקות הוא ירש מאביו. ביתו היה פתוח לכול יהודי ויהודי. מחלות
הרקע שלו היו רבות אבל הוא מעולם לא התלונן על כך. נהפוך הוא, הוא ידע לנחם כול
אומלל - פחות ממנו, כי הכול בא משמים וכי הקב"ה רק מנסה אותו, כשהטוב ממש כבר
מידפק על דלת הכניסה. כאשר הגיעו אליו מהגרים מישראל וביקשו ממנו עזרה הוא למד
מאביו הגדול כיצד לקשרם בקשריו לפרנסי היהדות החרדית בלונדון. כשבני משפחתו –
אחיו, אחיותיו, גיסיו וגיסותיו, צלצלו אליו כדי לשאול במה יוכלו לסייע בעדו הוא
פשוט טען כי איננו חסר דבר וכי מצבו טוב. ירידת בריאותו החלה במות אימו, ונפשית
נמשכה חזק יותר לאחר מות אביו הגדול. הוא חלה בניסן תש"פ במחלה הארורה. מחלה זו, ומחלות נוספות, כולל מחלת הסוכר, הביאו
אותו על ערש דווי שממנו לא קם יותר. בלונדון, בניו יורק, באנטוורפן, בזיכרון יעקב,
במנצ'סטר, במודיעין עילית ובירושלים ביכו מאות בני משפחתו ומכריו הרבים את מותו של
האיש הפשוט שלא היה באמת פשוט, ואשר היה נצר למשפחה הדתית היחידה בקלן הגרמנית
ששרדה עד למלחמת העולם השנייה, את החורבן שעוללו הרפורמים והמסכילים המתבוללים
בגרמניה ליהדות הנאמנה ב"גרממיה של אדום", היא עמלק של עשיו.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה