התיאטרון הכפול

בס"ד

                  התיאטרון הכפול / הרב אליהו קאופמן

       פרשת התיאטרון הערבי מחיפה חשפה לדידי עניין אחר לגמרי, המעיד על "שטיפת מוח" ממסדית בישראל, בכל הנוגע למימון "תרבותי" כפוי. נעזוב לרגע את הויכוח הפוליטי – על זכותו של תיאטרון לזכות במשאבים, למרות דעותיו החריגות ונעבור לעניין המימון עצמו. כשפרצה הפרשה הזו החוצה – לפני זמן קצר, הוצגו תקציבי המימון והסבסוד הממלכתי לתיאטרונים באשר הם, ואז התגלה מחזה מעניין. מעל תשעים וחמש אחוז של התיאטרונים ה"מסחריים" חיים על המימון הממלכתי שלנו, גם אם מדובר בכשל מסחרי! מילא, אם מדובר בתיאטרון למוסדות חינוך או תיאטרון קהילתי, אזי, הטענה תהיה כי "זהו סל תרבות נצרך". לא אכנס כאן למהות "תרבות יוון" – שעלייה קיימת מחלוקת לשמה. אוקיי, אני מקבל את העובדה שישנם צבורים שלגביהם הצגות ודמיונות הם דרך מחשבה ופעולה, אבל כאשר התיאטרון מתגלה ככשל מסחרי בשוק החופשי, אך מישהו החליט לממנו כי כך הוא חושב שצריכים האחרים לחשוב, הרי זוהי כפייה תרבותית ורה סוציאליזציה. כך זה בתיאטרון, כך זה עם ערוץ עשר בטלויזיה וכך זה עם "גלי צה"ל", שמזמן איננו מיצג מסר צבאי אלא חיים על חשבון אותו "תקציב ביטחון" שממנו מפטרים אנשי מעשה אך ממנים את אנשי "ויטמין פי" של "אצולת האינטלקטואלים", שמנציחים את צאצאיהם אחריהם בעמדות הנהגה וביקורת למרות היותם מיעוט. כך צומחים לנו גרבוזים, ותומרקינים ושאר גזעני החצר, שרוצים לקבוע לנו מי כשר ומי טרף, מה יאמר ומה ייאסר.

    ברוב מדינות העולם החופשי והקפיטליסטי הרי שמי שלא מצדיק את קיומו המסחרי פשוט "עף" מהתחרות, ובודאי שאיננו מקבל מימון ממלכתי לכישלונותיו. כך זה בתחומי הבידור, הקולנוע, הבימה התיאטרלית, הספורט וכו', אבל בישראל שלאחר 1948 הנהיגו שיטה אחרת, שהייתה לקוחה ממשטרים קומוניסטים במיוחד, ובהם המימון למקצועות ול"תרבות" ניתן עפ"י קריטריונים "ממלכתיים" – קרי, דרך הממסד הטוטליטארי שהיה חפץ דרך האומנות, הבימה והספורט להנציח את עצמו. לימים נהגו כך מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות – ובריה"מ לשעבר בראשן. ה"ספורט החובבני" שלהן סופסד בדמי כספי הפועלים, התיאטרונים והסרטים המגויסים שווקו כ"תרבות על" וכך הלאה. בעוד שבדיקטטורה קומוניסטית קל לעשות דברים כאלה הרי שבדמוקרטיה הישראלית השיטה הייתה מתוחכמת יותר ותחת מסווה של "תרבות לעם" ותחת עוד מיני קלישאות משחברות שמנגנוני "מפלגות הפועלים" ידעו להנציח את עצמם, את צאצאיהם ואת מה שהם רצו שתהיה ה"תרבות השלטת". וה"תרבות השלטת" הותאמה היטב עפ"י מנהגי המשחברים. מי שערער על תכניהם סומן כ"בן בלי תרבות", כ"פרימיטיבי" ועוד. וכך הפכו סקטורים מסחריים מובהקים לנתמכי סעד פרזיטיים במסכה של "אליתא".

   הליכוד – כמפלגה עממית, ושותפיה הדתיים והחרדים, לא הצליחו מאז 1977 ועד היום לקעקע את שטיפת המוח הזו ולהפסיק את הרה שיחבור הזה, וזאת מתוך הפחד שבעשותם כן הם יראו "בלתי מתקדמים". וכך נוצר לנו מצב שליצני תיאטרון וקולנוע זוכים לתקציבי ענק ולהישרדות מסחרית שאיננה מצדיקה את עצמה כלכלית, ומבעד להנצחה הזו הופכים אותם ליצני בימה למתווי הקו הפוליטי, התרבותי, הערכי והרעיוני של עמך ישראל. גם שרות התרבות, לבנת בעבר ורגב כיום, פוחדות לשים סוף לחיים הפרזיטיים של אותם אלה שעלבו ועולבים גם בהן. שטיפת המוח בישראל – בימים שהימין והדתיים כביכול בשלטון, עדיין ניזונה ונשלטת ע"י אלה שטבעו את המושג הגזעני ששמו "ארץ ישראל הטובה והיפה" – זו שלפני שעדות המזרח הגיעו, וכאשר החרדים עוד היו במתי מעט.