בס"ד
כחלון ההזדמנויות
תם / הרב אליהו קאופמן
נכון אמנם שהקדנציה הנוכחית של הפרלמנט הישראלי עדיין בתחילת דרכה אבל
מנגד ניתן כבר לראות כיצד ולאן נעה הרוח בפעילות הח"כים והסיעות השונות. מכל
הסיעות שנבחרו לקדנציה הנוכחית הרי שהחיוורת מכולן היא סיעת "כולנו"
וכאשר מוסיפים לה את ההמשך שנכתב ביחצ"נותה: "בראשות משה כחלון",
הרי שהאותיות מסמיקות מבושה. "כולנו" היא הסיעה האפורה ביותר – על מניין
ח"כיה ובתוכם שריה, לא מעט משום שהיא "בראשות משה כחלון". עוד בועת
אויר שבזבזה עשרה מנדטים על מצג השווא ששמו "מפלגת מרכז".
האיש פרץ בסערה כאילו שהוא
הולך להושיע את הכלכלה, כאילו שהוא יהפוך ל"אוונגרד" החברתי וכאילו שהוא
יביא את האיזון בין השמאל לימין ואת השקט המדיני – פוליטי עקב כך. אבל מסתבר ששוב
התפוצץ לנו בפנים בלון פוליטי – שלהבדיל מבלוני העבר, היינו אמורים כבר בתחילה
לזהות כי מדובר בבדיחה פוליטית שקופה ותו לא. במקום שלא הצליחו לייצר בעבר אישים
בכירים יותר מכחלון אלטרנטיבה לימין ולשמאל נכשל אף, עם נתוני פתיחה הרבה יותר
גרועים מהללו. דוד בן גוריון – ברשימת רפ"י וב"רשימה הממלכתית",
משה דיין, יגאל הורבי'ץ, אריאל שרון של "שלומציון" ו"קדימה",
שמואל תמיר של "המרכז החופשי", יגאל ידין , יצחק מרדכי, שאול מופז, ציפי
לבני, טומי לפיד ובנו יאיר לפיד ועוד כמה אחרים היו בעלי רקורד בטחוני, רעיוני
ופוליטי עצום יותר מהעסקן האפור הזה ששמו משה כחלון, ובכל זאת נכשלו לטווח קצר
וארוך ואילו ממולם הליכוד והעבודה ממשיכים לחיות כשני הגושים הגדולים והמעשיים.
אבל כנראה שהייאוש הפוליטי בישראל מביא שוב ושוב לכך שמאות אלפי בוחרים יהמרו
בקולותיהם בקזינו הפוליטי גם בסוסים כחושים ומעוטי בשר, וזאת לאחר שהייאוש מהליכוד,
מהעבודה ומהשמאל אכלו אצלנו כל חלקה טובה.
מי שהביט היטב בתמונת
מפלגת האויר ששמה "כולנו" ראה כיצד שמונה ח"כים אפרוריים ממש, ללא
ניסיון פוליטי ומדיני – בתוספת אלוף צבאי וראש מפלגה שפעם היה שר אפור שהצליח
כטכנוקרט בפרויקט ממוקד וטכני בלבד, הופכים לסיעה של עשרה מנדטים ומהוים בעצם את
הכוח השני בקואליציה של נתניהו. כולם חפצו שכחלון – שר תקשורת ורווחה מהספסלים
האחוריים של הליכוד, יהפוך ל"טייקון" של האוצר בישראל ויהיה מלך הכלכלה.
אבל זה לא קרה כי הנתונים לא רק שלא היו מתאימים אלא שהנתונים היו הפוכים. בדיחה
מימי אריאל שרון כראש הממשלה מספרת שבכל פעם שהוא מנה את חברי הקואליציה שיתמודדו
להצבעה מול האופוזיציה, הרי שהוא לא ספר אחד מהם שתמיד נעלם מבינתו. היה שם איזה
עוזר שבכל פעם הזכיר לו כי שכח את ח"כ משה כחלון. כזה חשוב היה כחלון וכזו פיגורה
פוליטית הוא ייצג. כיום – מספר חודשים אחרי היותו של כחלון שר אוצר והיות
"כולנו" חברה בממשלת נתניהו, מסתבר שהאיש הזה אינו כל כך רחוק מהרחמים
שעורר יאיר לפיד כשר אוצר. כיום מסתבר שבעניין מתווה הגז – מומנטום כלכלי מרכזי,
הרי ששר האוצר כבול מלהחליט עקב היותו "נוגע בדבר". כל מה שכחלון הבטיח
מתמוסס כי בעצם מעולם הוא לא היה מתאים לנעלים הגדולות האלה, אבל הייתה לו חוצפה
לדרוש עבורו ה"אוצר" שלו גם יחידות מנהליות ממשרדים אחרים, כאילו שמדובר
באשף כלכלי עם תעודות וקבלות מהממשלות הבכירות בעולם! כאשר המצב הבטחוני והבעיה
המדינית שוב עולים על הפרק המרכזי הרי ששוב מסתבר ש"פרווה" נותר
"פרווה" ובעצם מבחינה מדינית מהוים כחלון ותשעת חייליו הגמדים קולות
מבוזבזים שלא מדיפים בושם ולא מסריחים כמו דג מלוח.
מפלגת "כולנו"
כיו"רה כן היא. זוהי מפלגת "ג'י.אם.ג'י: "גורנישט מיט גורנישט"("כלום
עם כלום"). ה"חברתיים" הקשקשנים הללו לא יודעים מה לומר – האם הם
בעד מדינה פלשתינאית או נגדה, האם לדכא בכוח את האינתיפאדה החדשה או להבליג. עשרת
העב"מים הללו אינם מיצגים שום ציבור ולא שום גישה רעיונית. הם פשוט מנין של
עשרה בטלנים, כמו כמה "אגדות" פוליטיות שטוב לשכוח מהן, כמפלגת הקשישים למשל.
הם אפורים, הםריקים והם עלומים. הקשישים היוו שבעה מנדטים אבודים וכחלון העלה את
הבלוף החדש שלו לעשרה. מדחי אל דחי.
מיואב גלנט – אלוף
בצה"ל ומועמד לרמטכ"ל, ניתן היה לצפות לקצת יותר, אפילו יותר ממשה
כחלון. אבל בתפקידו כשר שיכון ובינוי הרי שיוקר הדירות רק מאמיר וקופץ כססמוגרף
אימים, ואילו סיפור בנייתן של "מיליון דירות" הוא עוד צי'זבט כדי לא
להודות בכישלונו בתפקיד שהוא זר בשבילו. אבל גלנט – אלוף פיקוד הדרום לשעבר, אינו
נשמע גם לאור מאורעות האימים של החודש האחרון. כאלוף ו"מר הביטחון" של
אותה "כולנו" – רפסודה פוליטית לפליטים שזרים לפוליטיקה, היה צריך להיות
לו מה לומר ועל מה להתערב בפרשיות כמו העלייה להר הבית, הסכינאות המשתוללת ומה
שקורה בין החמאס מרצועת עזה ל"דעא"ש" שלמרגלות החרמון. אבל מסתבר
שגם באנדרלמוסיה הזו – שבה הוא היה אמור להיות בקי, קולו לא נשמע ולא משום שסותמים
לו את הפה. פשוט החבר'ה של "כולנו" עדיין מפחדים שהימין יקטלג אותם
כשמאל ואולי יעיף אותם מהשלטון ומנגד הם פוחדים שהשמאל יסמן אותם כקיצוניים
לאומנים מהימין. לאחר הבחירות הבאות הם יוותרו – כמו מפלגות לא מעטות כמותם בעבר,
עם המכנסים למטה כשהם ישובים על גדר תיל דוקרנית בין הימין לשמאל הפוליטי בישראל.
משם ועד חזרתם לכורסא הנוחה בביתם – בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי, הדרך תהיה קצרה.
אבל לא בטוח שמסע המנדטים האבודים יפסק בעתיד כי פריירים כמצביעים לא מתים אלא רק
מתחלפים.
