בס"ד
הכתם
האדום / הרב אליהו קאופמן
ה-9 במאי 1945 הוא
התאריך שבו כול אירופה ניצלה מיד החיה הנאצית. "הצבא האדום" של
בריה"מ לשעבר הוא זה שהכריע בקרב הזה והביא את הכניעה של מפקדי
ה"וורמכט" הגרמני לסופה. מי שהצליח לשחרר את מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין,
והפסיק את השמדת היהודים היה אותו "הצבא האדום". בצבא הזה נלחמו חיילים היהודים לשחרור
יהודים ממזרח אירופה, מהבלקן ואפילו מצפון אפריקה. ליד ירושלים קיים
יער בשם "יער הצבא האדום". אבל עשרות שנים לא סיפרו בישראל – מהטקסים הרשמיים
ועד היום כי ב"צבא האדום" פיקדו יהודים גאים – בדרגות הקצונה הגבוהות
ביותר, וכך הסתירו בישראל את הסיפור ה"אדום" ממערכת החינוך, כך גם הסתירו
את הסיפור האמיתי של "השואה והגבורה". רק בשלושים השנה האחרונות זז
משהו. העולים והמהגרים מחבר העמים – רחוקים מלהיות קומוניסטים, דרשו שנה אחר שנה,
במצעדי רחוב מחיפה ועד באר שבע, את הפצת הצדק ההיסטורי על מקומה של בריה"מ
לשעבר, ושל "הצבא האדום", בראש סולם הצלת היהודים בשואה המרה. הכול
הוסתר עד לא מכבר בגלל "הכתם האדום" של הקומוניזם.
בשבוע
שעבר – בתאריך ה-9 במאי 2020, מלאו 75 שנה לניצחון ה"צבא האדום" של
בריה"מ לשעבר, על גרמניה הנאצית. למרות שמלחמת העולם השנייה הסתיימה רק ב-15
באוגוסט 1945 (בכניעתה של יפן לארה"ב – לאחר שתי הפצצות האטומיות האמריקאיות
על הירושימה ונגסקי) הרי שבאירופה למעשה הסתיימה המלחמה בהכרעת גרמניה הנאצית,
ששני ראשי ה"וורמכט" הגרמני נכנעו רשמית בשעות הלילה המאוחרות של ה- 8
במאי 1945, לבריה"מ – כשסטלין מנצח על כתב הכניעה. החגיגות האירופאיות פרצו
כול גבול, ובראשן אלה שבבריה"מ לשעבר. הכול ידעו שגרמניה הנאצית הוכרעה משום
אותה "חזית מזרחית", שבה פתחה ב-1941 עם בריה"מ, לאחר שהנאצים הפרו
את הסכם ריבנטרופ - מולוטוב. הרבה תאריכים קיימים לעניין ציון "יום השואה",
בישראל ובעולם, אבל לדעתי את היום הזה היו צריכים לאמץ בישראל כ"יום השואה
והגבורה", אבל דווקא הוא נשכח מכולם ורק ההגירה מחבר העמים הצילה מעט את
כבודו של היום שהכריע את הנאצים. רק בשנת 2014 מצאו בישראל את העת גם לתת ליום הזה
את ההיבט העברי שלו ולקבעו בתאריך עברי של כ"ו באייר. אך מנגד, התאריך הזה
(אם כלועזי ואם כעברי) הוא עדיין אנונימי לציבור הישראלי והיהודי, למרות שזהו באמת
ובתמים יום ההצלה שלנו מהמשך ההשמדה הנאצית באירופה ואפריקה. מה הסיבה שהיום הזה –
שאמור היה להיות זרקור האור של החגיגות על הנאצים, הוסתר כול כך הרבה שנים במרתפי
ההיסטוריה העלומה של ישראל ?
תאריכי "יום השואה" לדורותיהם
מספר
תאריכים מצוינים ומודגשים בישראל כמציינים את יום השואה ואת זיכרון מלחמת העולם
השנייה. כך למשל מצוין ה-27 בינואר כ"יום השואה הבינלאומי", עם הדגשת
המומנטום של שחרור מחנה ההשמדה הפולני אושוויץ, ב-27 לינואר 1945. זהו יום של
שליחת משלחות מישראל ומהעולם למחנה אושוויץ בפולין, לשם עריכת טקסים ומופעי זיכרון.
לעומת זאת החליטה "הרבנות הראשית לישראל" – עוד לפני קום המדינה, להפוך
את "יום הקדיש הבינלאומי", ב- י' בטבת (היום שבו נפלה חומת העיר ירושלים
בידי הבבלים, לפני חורבן הבית הראשון) ליום זיכרון גם לקרבנות השואה. דוד בן
גוריון – ראש הממשלה הראשון בישראל, סבר דווקא ש"יום השואה והגבורה"
צריך להיות בכ"ז בניסן. העילא שלו הייתה בציון המרד בגטו וורשא, שבכלל התקיים
בי"ד בניסן, בערב פסח. לימים הסתבר שכ"ז בניסן הוא בכלל תאריך פרוץ המרד
הערבי בישראל, בשנת תרצ"ו, וכבר משנת 1940 הוא צוין ככזה ע"י הישוב
הציוני בארץ. בשנת 1951 הפך כ"ז בניסן ל"יום השואה והגבורה" הרשמי,
למרות התנגדות "הרבנות הראשית לישראל", שביקשה שלא ייפול יום זיכרון
ואבל בסוף חודש ניסן, האסור באבלות. בשנת 1977 ניסה מנחם בגין – אז ראש ממשלת
הליכוד, להעביר את האבלות על השואה לתשעה באב, ואילו את ציון מרד המחתרות היהודיות
בשואה ל"יום העצמאות", או יום לפני כן, ל"יום הזיכרון", אבל
התנגדות רחבה גרמה לבגין לוותר על הרעיון. אבל דווקא ה - 9 במאי היה יכול באמת
לענות על כול צרכי השחרור, התקוממות היהודים והכנעת הנאצים, יותר טוב מכול התאריכים
הללו. ה-9 במאי הוא התאריך המדויק יותר מכול השאר באשר למה שהוא מייצג ולמה שהוא אמור
להיות מיוצג בתכני זיכרון השואה וההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. אבל עד לעליית
העלייה וההגירה הגדולה – משנות התשעים של המאה העשרים, לישראל מבריה"מ לשעבר,
הרי שהתאריך הזה הוצנע ע"י הימין והשמאל – מרכז הישראלי במשך יותר מארבעים
שנה. היחידים שחגגו את היום הזה היו הקומוניסטים הישראלים – ובמרכז חגיגתם הייתה
אסיפתם ב"יער הצבא האדום", שעל יד ירושלים. כאן כנראה טמונה סיבת
היעלמותו של היום הזה כציון ממלכתי בישראל.
הצד החיובי של בריה"מ הקומוניסטית בשואה
המרה
אחת ממידותיו של הקב"ה – שאנחנו
מצווים ללמוד ממנה, היא מידת האמת המוחלטת. כמו שהקב"ה מעניש כול ברייה על
עברותיה כך גם הקב"ה מעניק פרס ופרסום לכול דבר טוב שעשתה כול ברייה, גם כזו
המלאה בעברות. בריה"מ לשעבר והקומוניזם עוד יזכרו לדורי דורות לדיראון עולם
על הדיקטטורה, שלא רק שהם השליטו אותה שם אלא שבנו עוד מדינות קומוניסטיות רבות
שהוקמו אח"כ באירופה, באסיה, באפריקה ואפילו ביבשת אמריקה. אבל בכול האמור
לגבי מלחמת העולם השנייה – ובמיוחד בנקודת הצלת יהודים ממלתעות הנאצים, הרי שאותה
מעצמה קומוניסטית הייתה עוגן ההצלה ליהודי השואה בפרט, וליהודי העולם בכלל. מול
הרדיפות האנטי דתיות והאנטי לאומיות של הרעיונות היהודיים הרי שהצלת נפשות יהודיות,
בימי המלחמה העולמית השנייה, הייתה הגדולה והרחבה ביותר ששום מדינה אחרת לא הגיעה
לרמתה. חלק קטן מזה אנסה לתעד בשורות הבאות, ולא מעט כדי להבין עד כמה עוותה
ההיסטוריוגרפיה בישראל בנושא השואה משום סיבות פוליטיות גרידא. ביקורו האחרון של נשיא
רוסיה, ולדימיר פוטין, בישראל היה אולי ניסיון קטן לרכך את העיוות ההיסטורי הזה,
כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, ציין את גבורת "הצבא האדום" של בריה"מ
לשעבר במלחמתו ונאצים ובהכרעתם, לצד הסיוע להצלת היהודים מידי הנאצים. רוסיה –
שהייתה מרכזה של בריה"מ לשעבר, השתנתה אמנם פוליטית למעצמה קפיטליסטית –
דמוקרטית אבל היא עדיין נושאת את זיכרון אותה רוסיה, שהייתה מרכזה של בריה"מ
הקומוניסטית, מבחינת הלאום הרוסי שעמד במרכז ההקרבה הצבאית והניצחון על הנאצים תוך
הגשת הסיוע ליהודים. 20 מיליון אזרחי בריה"מ ההיא שילמו בחייהם על ההקרבה
הזו.
הטעות המערבית והיהודית ביחס לנאצים
עליית הנאצים בגרמניה – של שנת 1933, מצאה
את אירופה כמוכה, ובמיוחד את המעצמות האירופאיות המרכזיות כמו צרפת ובריטניה הגדולה.
ארה"ב בכלל לא התייחסה לעניין עליית הנאצים בחרדה יתרה. הראשונים שהזהירו את
העולם מפני גרמניה הנאצית ומעלליה האפשריים היו הסובייטים – ובראשם סטלין. כבר עם
עליית הנאצים טען סטלין כי פניהם לכיבוש העולם וכי על כול העמים – ובראשן המעצמות
דאז, להתאחד ללא הבדל גזע, דת והשקפה פוליטית. באשר ליהודים, הרי שסטלין כבר טען
אז (בימים ש"הפתרון הסופי" הנאצי לא דיבר על השמדה...) כי מטרתם של
הנאצים יהיה להשמיד את כול היהודים. סטלין גם קרא אז ליהודים באירופה להגר
לבריה"מ שלו. אבל ההתייחסות למה שסטלין ובריה"מ שלו טענו אז הייתה די
קרירה מצד המערב, ואף מהצד היהודי, ולא במקרה. היו לכך סיבות מספיק מוצקות שהעולם
ידחה את השקפותיו ולא יענה להצעותיו. אבל ממול להצהרותיו של סטלין עמדו אינטרסים
גלובליים, דתיים וכלכליים הפוכים. העולם המערבי דאז לא ראה בפשיזם את הסכנה
האמיתית אלא הוא היה עסוק בסכנה הקומוניסטית – האנטי קפיטליסטית, שאיימה לפגוע
ברכוש הפרטי גם בארצות המערב, ולמוטט את משטרן. לבריה"מ הקומוניסטית היו מפלגות
בת קומוניסטיות בכול מדינה ומדינה, שניסו להתסיס את הפועלים והאיכרים באותן מדינות
כדי לערוך מהפיכה כלכלית ולהפיל את המשטר הקיים, ואח"כ לצרף את המשטר החדש
לגוש קומוניסטי בראשות בריה"מ. לכך המערב – על אילי ההון שלו, לא היה מוכן
להסכים. הפשיזם והנאציזם נראו למערב פחות מסוכנים, בהאמינם כי גרמניה איננה כה
מטורפת להילחם עד טיפת דמה האחרונה כדי להשתלט על כול העולם. המשטרים הפשיסטים לא
איימו על הפלת הקפיטליזם, ובמערב האמינו שתוך כדי ויתורים יוכלו להתפשר עם היטלר ועם
מוסוליני, תוך ראיית השניים כשותפים טבעיים נגד מגמות קומוניסטיות. גם עלייתו
הבלעדית והאנטי דמוקרטית לשלטון בגרמניה של 1936 – של היטלר, עדיין לא שכנעה את
המערב שהיטלר מסוכן יותר מסטלין, ולכן האמינו במערב כי אמנם העברת אוסטריה
וצ'כוסלובקיה לידי גרמניה תרגיע את האחרונה.
היהודים והקומוניזם
לגבי היהודים, הרי שיהדות אירופה לא יכולה
הייתה באותם ימים – עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, להאמין ו/או להסכים לדבריו של
סטלין. היהודים באירופה ראו בדברים הללו גיבוב של תעמולה אנטי יהודית – שמאחוריה
עומדים הקומוניסטים היהודים של אותה בריה"מ. הציבור היהודי באירופה היה כול
כולו קפיטליסטי – מלבד ראשי ופעילי המפלגות הקומוניסטיות באותן מדינות, ואילו יותר
מחצי הציבור היהודי במזרח אירופה היה גם דתי וחרדי. בראשית שנות השלושים לא היו
מוכנים יהודי אירופה להמיר את עושרם הכלכלי ואת האפשרויות הקפיטליסטיות שלהם במשטר
שיותיר אותם עניים מרודים. ואילו הציבור הדתי והחרדי ידע היטב איזה טרור אנטי דתי
שולט בבריה"מ האדומה, ובוודאי שלא היו מסכימים להגר ל"גן העדן"
האדום הזה, שגם הקומוניסטים היותר מתונים וליבראלים
כבר נשחטו בו. המפנה הגיע בראשית מלחמת העולם השנייה.
ההצלה הסובייטית
הסובייטים הבינו היטב כי המערב לא יקיים
עימם כוח מבוצר נגד הנאצים ולכן הם פנו לברית "ריבנטרופ- מולוטוב".
ממסמכים היסטוריים עולה כי בריה"מ דאז ידעה כי גרמניה הנאצית תפר את הברית
וכי על בריה"מ להתכונן להפרה זו, ובנתיים עלייה לגבש את צבאה ואת הגנתה. בקיץ
1941 זה באמת קרה ואז החלה "החזית השנייה" של גרמניה נגד בריה"מ.
במשך השנתיים – שבין פתיחת מלחמת העולם השנייה לכניסת בריה"מ למלחמה, אירעו
כמה אירועים שהובילו את המערב – וגם את היהודים, לשנות את דעתם. המערב הבין שאין
פשרה עם מדינות הציר וכי הטרוף הגרמני הוא באמת לכבוש את העולם ולא תעזור שום פשרה
בנושא. מנגד, היהודים התרוששו מרכושם, חלק גדול הושמד והנאצים נלחמו נגד היהדות
כדת במלוא עוזם, ללא אפשרות להציל את גופם. חצי מיליון יהודים מצאו את עצמם לוחמים
בתוך "הצבא האדום" נגד הנאצים – מקיץ 1941 ואילך. עשרות אלפי פרטיזנים
יהודים היו חלק מלוחמי הגרילה והפרטיזנים של בריה"מ בפרט, ושל הקומוניסטים
בכלל (ממדינות מזרח אירופאיות אחרות כמו פולין, סרביה וכו'). גם יהודים לא קומוניסטים
מצאו את בטחונים האישי אך ורק בין אזרחים ולוחמים מבריה"מ ומהגוש הקומוניסטי
של הפרטיזנים שבמזרח אירופה ובבלקן. לימים זה אפילו השפיע לא מעט על הלך מחשבותיהם
והכרת הטוב שחשו לסובייטים ולקומוניזם, שבו לא האמינו מעולם. היה לי דוד כזה –
שנפטר לפני כשנתיים. הוא נולד וגדל בברסט – ליטבק החרדית שבליטא. בהוא היה
ה"חברותא" התורתית של הרב רפאל סולובייצי'ק (בנו של "הרב
מבריסק" – הגרי"ז סולובייצי'ק). במלחמת העולם השנייה הוא ואחיו ניצלו
ע"י "הצבא האדום", בהימלטם מגטו בריסק. אחיו הצליח – דרך
"הצבא האדום", להגיע לרומניה ומשם עלה לארץ ישראל ואילו דודי היגר
לפולין בסיום מלחמת העולם השנייה ועלה משם לארץ ישראל. משפחתם לא הייתה משפחה
קומוניסטית מעולם אבל בישראל – מתוך הכרת הטוב ל"צבא האדום", דודי הצביע
בבחירות לפרלמנט הישראלי למפלגה הקומוניסטית, למרות שבענייני מדיניות מוץ הוא לא
זיהה את עצמו מעולם כאיש שמאל. במקביל הוא המשיך לבקר בלילות שבת, בשבת עצמה
וכמובן בחגים בבית הכנסת שבעירו. כאלה היו לא מעט יהודים אבל מספרם תפח וגדל כששערי
בריה"מ לשעבר נפתחו, משנת 1990 ואילך.
הלחימה ההרואית היהודית עם "הצבא
האדום"
השתתפותם של לוחמים יהודים – בדרגות קצונה
גבוהות, ב"צבא האדום" האנטי נאצי, וכמו כן השתתפותם של פרטיזנים יהודים
בשורות הפרטיזנים "האדומים" (יהודי פולין מצאו לא פעם את מותם בקרב
הפרטיזנים הפולנים הלא קומוניסטים בעוד שמפלטם היה בקרב הפרטיזנים הפולנים
הקומוניסטים) לא הייתה סמלית ונדונה לכישלון כמו למשל מה שקרה במרד גיטו וורשא.
הלוחמים היהודים של בריה"מ דאז היו חלק ממאבק הרואי אמיתי – וגם מוצלח, נגד
הנאצים, וחלק גדול מהם בכלל שחרר יהודים אחרים. כשמתאספים ב-27 לינואר – בכול שנה,
לציין את שחרור מחנה אושוויץ בפולין הרי ששוכחים כול הנואמים להזכיר כי שחרור
המחנה הזה נעשה ע"י "הצבא האדום" ולא ע"י צבאות ארה"ב,
שלמשל סירבו לפני כן להפציץ את מחנה ההשמדה הזה. אבל המאבק ההרואי של "הצבא
האדום" לא הסתיים בכיבוש ושחרור אושוויץ, ולא רק בהפסקת ההשמדה היהודית שם,
אלא נמשך עד ל-9 למאי 1945, כשכול מזרח אירופה שוחררה ע"י הצבא הזה,
וע"י קולונלים וגנרלים יהודים ששחררו גם את אחיהם. הם לא היו איזו קבוצת נקם
קטנה של יהודים שניסו לפגוע בכול גרמני אשר יהיה והם לא היו עוד קבוצה יהודית
שולית בצבאות המערב. הם היו חלק ממשי ומוביל של צבא מנצח ששמו "הצבא
האדום", והם היו לוחמים שווים לעמיתיהם הנכרים, אם לא יותר מכך. אבל גם
בריה"מ עצמה העניקה כתף פוליטי והצלה מרבית לכול יהודי שחרד היה מפני הנאצים.
בשנת 1942 – ברגעי מנוסת "הצבא האדום", משטחים שנכבשו ע"י הנאצים
באוקראינה ובמדינות הבלטיות העביר מיכאיל קלינין – יו"ר הסובייט העליון של
בריה"מ, חוק פרלמנטארי שיש לתת עדיפות לרוסים, אוקראינים ושאר לאומים בני דת
משה (כך כונו היהודים משום שהמרכסיזם לא ראה ביהדות עם אלא דת) בבריחתם מהנאצים
לתוך בריה"מ. "הצבא האדום" הוא זה שגם שחרר את יהודי רומניה מהפוגרומים
הפשיסטים של המשטר הפרו – נאצי שם. "הצבא האדום" הוא זה ששחרר את פליטי
היהודים מהונגריה הפרו נאצית של הורטי, ואותו הצבא הוא גם זה שהפסיק ביוון
וביוגוסלביה את רצח היהודים ע"י הנאצים והבולגרים. אין ספק שמי שעיניו בראשו –
ויודע ללכת בדרך ה', המצווה לתת זכות על כול מעשה חיובי גם למי שפשע בעניינים
אחרים, היה צריך להדגיש במשך עשרות שנים הרבה יותר את הסיוע הסובייטי להצלת יהודי אירופה,
ואף של צפון אפריקה. לא רק שהתאריך של "יום השואה" היה צריך להיקבע
בכ"ו אייר מלכתחילה (או ב-9 במאי) אלא שהיה צריך להדגיש בטקס "יום
השואה" את הגבורה הגדולה של היהודים שלחמו ועמדו בראש "הצבא האדום",
ואת הפרטיזנים היהודים והקומוניסטים גם יחד. את הדברים הללו היו צריכים להנציח
בתוכניות החינוך של בתי הספר הישראלים ולהורות אותם באוניברסיטאות הישראליות. אבל
בישראל רק נעשה ההיפך. ב"יום השואה" התעלמו מההגנה הגדולה של
בריה"מ וצבאה על יהודים ועל תרומתם לשחרור יהודים והצלתם מהשואה המרה. החינוך
בישראל לא רק שהעלים זאת אלא שגם לחם והקיא את מי שהעלה את הדגל הזה. מאות בלבד של
קומוניסטים בישראל – ביער "הצבא האדום", שע"י ירושלים, נותרו בצעדתם
כסמל הזוי ותלוש לאיזה מומנט היסטורי שבאמת ובתמים היה אך בישראל כיסוהו בעננה.
והכול כמובן משום שבן גוריון החל בטוויית הקו הפרו מערבי הזה, ומשום שבריה"מ
הייתה בגוש ההפוך, הלא מערבי, ולימים שימשה גם כפטרונית של העולם הערבי.
ההתעוררות החדשה
לגלות את האמת
בשלושים השנים האחרונות הגיעו לישראל
מהגרים רבים מאותה בריה"מ שבנתיים התפרקה לחמישה עשר גורמים. חלקם של המהגרים
הם יהודים, חלקם אינם יהודים וחלקם מתבוללים. הם לא היו והם אינם קומוניסטים. הם
היו והם הינם אנשי ימין ומרכז. אבל הם לא שכחו את המצעדים שהם קיימו לזכר גבורתם
נגד הנאצים. מנגד, המשטר הקומוניסטי מזמן לא קיים עוד אבל פוטין, ולפניו ילצ'ין
ואחרים, יודעים וידעו כי הקרב נגד הנאצים לא היה רק של קומוניסטים שדיכאו את הדתות
והלאימו רכוש פרטי אלא המלחמה האנטי נאצית הייתה של רוסים ובני עמים אחרים נגד
הפשיזם, תוך הטיית כתף ליהודים שלחמו איתם, וליהודים האומללים שנצלו על ידם. רק
עכשיו פתאום עולה בישראל הקול שהגיע מארצות חבר העמים וזועק לצדק היסטורי וחינוכי
בהעברת המורשת האמיתית על מקומה של בריה"מ לשעבר, ושל "הצבא האדום",
בהצלת יהודי אירופה. רק מעט מהלוחמים היהודים ב"צבא האדום" דאז עוד נותרו,
על סמלי האותות והדרגות שלהם, אבל הם צריכים להיות הזכר האמיתי למה שבאמת היה
במלחמת העולם השנייה. החינוך הישראלי – בדיוק כמו שהוא צריך לערוך שינוי בהעמקת
ההיסטוריה של בני עדות המזרח בארצותיהם, כך הוא צריך לערוך רויזייה בכול מה שנוגע
למורשת השואה, ולהכניס לתוכה את הזיכרון שבאמת הסובייטים היו הראשונים להצלת יהודי
אירופה, ובמיוחד לתת כבוד ליהודים שבאמת לחמו ללא חת להצלת אחיהם ואשר הצליחו בכך,
ולא היו רק סמל להתקוממות שלא צלחה.
