יום חמישי, 22 במרץ 2018

בין פליטי פלסטין לפליטי השמאל


בס"ד
         בין פליטי פלסטין לפליטי השמאל / הרב אליהו קאופמן
        המאבק של השמאל הישראלי למען הפליטים והמסתננים מאפריקה הפך למאבק מרשים אך כאן גם נשאלת השאלה מדוע אותו השמאל לא ניהל כל השנים מאבק דומה להחזרת הפליטים הפלשתינאים ?
         בלי להיכנס לפולמוס סביב בעיית הפליטים האפריקאיים בישראל הרי שמסע התארגנות התמיכה בפליטים הללו – מצד השמאל, הוא די מרשים. זו עבודה פרלמנטארית שמתחילה בח"כ דב חינין מסיעת חד"ש, שב"רשימה הערבית המשותפת", וממשיך בח"כי מר"צ ובראשם מוסי רז ותמר זננדברג וזה ממשיך במאות פעילי רחוב מהשמאל ובאלפי תומכים, שמוכנים גם למצוא בית אלטרנטיבי לפליטים הללו. מפעם לפעם מתקיימות הפגנות מתוקשרות לטובת הישארות הפליטים הללו בישראל ושוב ושוב מתארגנות עצומות תמיכה בהם\ ולצד זה גם מתארגנת פעילות ותכתובת רשמית עם משרדי הממשלה והציבור הנוגעים בדבר. וכמובן שהשמאל לא שוכח להשתמש גם בטריק של "איחוד משפחות", כאלה שנולדו כאן עם הוריהם המהגרים ואיחוד קרובי משפחותיהם באפריקה. והפעילות הזו מגיעה גם לרואנדה – המוקרת ע"י הח"כים רז וזנדברג ולבסוף מועלית ע"י פעילי השמאל הללו, שוב ושוב, השאלה: מה כבר יכול לקרות אם עוד 75000 איש יצטרפו לתשע מיליון תושבי מדינת ישראל?
       הכול טוב ויפה אבל אם אותם אנשי השמאל – הפועלים למען העניין הזה כבר מספר שנים, היו מתארגנים במשך עשרות השנים שחלפו למען פתרון חלק מבעיית הפליטים ההיסטורית ונלחמים יותר למענם – כפי שהם נלחמים למען הפליטים האפריקאים, אולי סכסוך הדמים עם הפלשתינאים היה מקבל צבע אחר. עם כול הכבוד לבעיית הפליטים מאפריקה הרי שמדובר בבעיית זרים שהגיעו לארץ זו בעוד שבעיית הפליטים הפלשתינאים קיימת לגבי פליטים שחיו כאן לפני בוא הציונות ובמשך דורות, ואשר המדינה הזו יצרה אותה בגרשם אותם. אז – בשלהי 1948, משנודעה הזוועה והערבים זעקו על כך נאם באו"ם פטרונם של הציונים דאז, אנדריי גרומיקו הסובייטי, והוא הסביר שבעיית פליטי השואה היהודיים קודמת לפליטים הפלשתינאים. מאז עברו שנים רבות ואמנם הזעקה הועלתה מעט מצד השמאל אך העניין היה עדיין רחוק ממלחמת הפליטים האפריקאים דהיום. חוץ מפעילות זעיר אפוזיציונית של עמותת "זוכרות", ולצד זה ארגון "יום הנכבה" השנתי, הרי שממש אין כמעט כיום,יוזמה הישראלית - שמאלית שתביא את הבעיה לתודעת הציבור.
                                  השקעה מרבית מול חוסר השקעה סמוי
      אילו לוחמי השמאל – אלה שמציינים את "יום הנכבה" ב"יום העצמאות" לצד אלה מהשמאל שחוגגים את "יום העצמאות", היו משקיעים חצי ממרצם (כפי שהם עושים זאת למען הזרים האפריקאים) למען הפליטים הפלשתינאים הרי שמזמן שחזרת חלק מהפליטים הללו הייתה מתאפשרת. תארו לכם את ח"כ דב חינין משקיע בהפגנה שבועית או דו שבועית ברמת אביב – על חורבות הכפר לשעבר "שי'ח מוניס", כפי שהוא משקיע בדרום ת"א למען המהגרים החדשים מאפריקה. אילו הח"כים רז וזנדברג היו יוצאים לבדוק את מצב הפליטים הפלשתינאים שגורשו (אף אם שיתפו פעולה עם ה"הגנה"....) בכל המחנות בחו"ל - ומציגים זאת לציבור העולמי והישראלי, כפי שהם עושים זאת ברואנדה למען מסתננים בלבד, בוודאי שהיינו רואים מזמן חלק מהמחנות הללו בחו"ל הופכים למגורי קבע בישראל. וכמובן אם פעילי השמאל היו נלחמים על הכרה אוטומטית בכל בן / בת זוג נשואים של ערבי ישראלי כאזרח המדינה, גם אז היינו רואים תמונה שונה. ובכלל, מדוע שגם בעניין הפליטים הפלשתינאים לא יניפו אנשי השמאל את הדגל הזה – של שאלת ה"מה יקרה אם יקלטו בארץ עוד 75000 אלאף איש כמחווה, בין 9 מיליון תושבי המדינה ? אבל מסתמא שלא במקרה השמאל הציוני – וגם רוב השמאל שמוגדר כ"לא ציוני", מעדיף לזמזם
 בלבד בבעיה הפלשתינאית אבל בפרשת מסתנני אפריקה הוא עולה על בריקדות.
                              המיעוט היהודי בשמאל מול הרוב הערבי
      אביא להלן שני ציטוטים שהושמעו ע"י אנשי שמאל ועל פיהם אולי אפשר יהיה להבין אח"כ את הפרדוקס הכללי הזה. עו"ד נועה לוי (מועמדת ח"דש בבחירות האחרונות לפרלמנט הישראלי במקום השביעי, ובתוך רשימת ה"רשימה המשותפת" במקום 21) הסבירה במועדון חד"ש בת"א (לפני כמעט כשנה) כי ניסיונותיה וניסיונות חבריה הקומוניסטים היהודים לקרב "חרדים" נושרים להשקפתם נובעת מכך שבחד"ש יש רוב עצום של ערבים ורק מעט מאוד יהודים. משפט האומר דרשני. ואילו לפני כשנתיים הרי שירון לונדון – איש ה"שמאל הליבראלי" היה ברור יותר. בטור הקבוע שלו בעיתון "ידיעות אחרונות" הוא קבל נגד אלה הרצים להקים "מכוני גיור" בארה"ב לכל "מגוירי" הרפורמים וכו' בעוד שאפשר לעשות זאת בישראל לכל הפועלים הזרים, לכל הפליטים, לכל עוזרות הבית הפיליפיניות ולשאר המהגרים כאן שאינם יהודים. בכך מקווה לונדון לשנות את הדמוגרפיה החילונית והציונית נגד החרדים, ואולי גם נגד ה"דתיים הלאומיים". זהו שינוי דמוגרפי – כביכול אנטי דתי יהודי, אבל למעשה הוא גם שינוי דמוגרפי אנטי ערבי. מכאן שבוודאי שהחזרת פליטי ה"נכבה" על חשבון המסתננים מאפריקה איננה כל כך בראש מעייני השמאל הציוני וה"רדיקלי" גם יחד. המלחמה של השמאל איננה למען הפליטים מאפריקה והיא לא הייתה ואיננה למען פליטי פלסטין – זוהי מלחמה אתנית ציונית להגדיל את הרוב החילוני בישראל על חשבון החרדים, הדתיים, הערבים, הדרוזים והצ'רקסים. זוהי מלחמה בנוסח הרצליאני ברור: "להיות שלוחה מערבית במזרח הברברי. ויש להאיר גם על תופעה פוליטית שהתרחשה בשלוש השנים האחרונות במפלגת חד"ש, המסייעת לתהליך הזה.
                               הרגרסיה הפרו – שמאלית בחד"ש
     עד לבחירות 1915 היו בחד"ש ארבעה ח"כים, ששלושה מהם היו ערבים. גם לאחר בחירות 2015 זה המשיך כך אך הפעם בשינויים פרסונאליים מהותיים ביותר. משנת 2015 הוחלפו שלושת הח"כים הערבים בשלושה ח"כים ערבים אחרים. במקום מוחמד ברקה (כיום יו"ר וועדת המעקב של ערביי ישראל), עפו אגברייה וחנא סוויד נכנסו שלושה חדשים: איימן עודה, אעידה תומא – סלימן ויוסף ג'ברין. ברקה במיוחד – אך גם אגברייה, היו לוחמים ערבים שלא נטו לרעיונות "אוניברסאליים" שיאחדו אותם עם חלק מהחברה הישראלית. כך למשל סירב ברקה – במשך שנות כהונתו, לסייע לח"כ לשעבר ממר"צ, ניצן הורבי'ץ, בעניין התמיכה בתועבות וכך סירב ברקה להצטרף ליו"ר מר"צ לשעבר, חיים אורון, בהצעות חוק לשינוי ה"גיורים" בדת היהודית. גם עפו אגברייה היה צמוד לעניין הערבי בלבד וכך גם חנא סוויד. באותה תקופה היה הח"כ הרביעי של חד"ש – דב חינין, די מבודד בסיעתו חד"ש משום פעילויות שלא היו דווקא רק בנושא הערבי, ובמיוחד כאשר נגעו בגיבוש רשימת "עיר לכולנו" בת"א, עם נציג מהימין הישראלי על חשבון הרשימה המוניציפאלית הערבית של יפו.  אבל שלושת הח"כים החדשים של חד"ש יצרו תמונה חדשה מבחינה פוליטית ומבחינת ח"כ חינין, שממבודד הפך למנהיג החבורה. בעוד שח"כ יוסף ג'ברין מנסה בכל כוחו להמשיך בקו הערבי נטו של שלושת קודמיו ואיננו מחרים או מסתייג מעבודה משותפת עם חלקים אחרים ב"רשימה המשותפת" – כמו הרצאות משותפות על ח"כ חנין זועבי מחד"ש, הרי ששני האחרים שנכנסו מושכים לכוונים "אוניברסאליים" יותר ומנסים לאחד השקפות עם השמאל היהודי, תוך כדי העלאת לא פעם הסתייגויות מבל"ד ומה"תנועה האסלאמית" שיחד עימם ב"רשימה הערבית המשותפת". גם עודה וגם תומא – סלימן אינם עוד ממתנגדי העלאת עניין השיויון לתועבות במדינת ישראל והם שניהם גם מסכימים לפעול בענייני שינוי והקלה ל"גיורים" בדת היהודית, למרות שבעקיפין הדבר יפגע בערבים. יו"ר הרשימה – ח"כ איימן עודה, מנסה לעשות את ההתקרבות הזאת ב"זיגזגים" שונים כמו למשל תוך כדי התקרבות ל"ש"ס ולאריה דרעי (יותר משום היות ש"ס ודרעי פחות חרדים מ"יהדות התורה"...) וגם בהגדשת הציוויון החילוני הערבי והשותפות עם הרעיונות השמאליים, כמו עניין הפליטים האפריקאים למשל. ח"כ תומא - סלימן פנתה לכיוון הכול כך מצליח בעת האחרונה כמו "מעמד האישה" וה"פמניזם" ובמסגרת זו היא אפילו הפכה ליו"ר "שדולת זכויות האישה" בפרלמנט הישראלי ועמדה בראש המלחמה ב"יום כפר קאסם" נגד ההפרדה בין גברים לנשים, כמו כן היא נלחמה לבחירת ה"קאדית" המוסלמית הראשונה בישראל, ולאחרונה יצאה למאבק מטורף ולהתפרצות אנטי חרדית בשכונת רמת בית שמש ב' בבית שמש. אי לכך המאבק לעניינים אוניברסאליים" של דב חינין גדל בלא אופוזיציה, וכך הוא ניצב היום בראש מאבק להשארת הפליטים/מסתננים שמאחוריו המגמה לציוניזציה של כל אותם אפריקאים וכל שאר המהגרים הלא היהודים והלא ערבים בישראל. על מר"צ והשמאל היהודי חבל להרחיב את ההסבר משום שמלחמתם לשנות את הדמוגרפיה החרדית והערבית בישראל – ע"י יבוא זרים חילוניים במסווה של "גיור", ידועה וברורה.
      


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה