האמת ההיסטורית של קארין קנייסל

בס"ד

    האמת ההיסטורית של קארין קנייסל / הרב אליהו קאופמן

      קארין קנייסל היא שרת החוץ האוסטרית החדשה – מטעם המפלגה הניאו נאצית האוסטרית (ה- אף.פי.או.), בקואליציה של הקנצלר האוסטרי החדש, סבסטיאן קורץ. באחרונה עולות בישראל תהיות על עמדותיה ה"שונות", מפעם לפעם, של הגברת הזו.

היא – ומנהיג מפלגתה, היינץ כריסטיאן שטראכה, ידועים כמקורבים לימין הישראלי ותומכים במדיניותו של בנימין נתניהו ביחס למזה"ת. הגב' קנייסל הביעה לא רק תמיכה בהעברת השגרירות האוסטרית מרמת גן לירושלים, אלא שאף טענה כי לדעתה כל השגרירויות הזרות בישראל היו צריכות לעבור לירושלים, מעצם היותה של ירושלים בירתה הרשמית של ישראל. מנגד מתפלאים כולם כיצד הגב' הזו טוענת שוב ושוב כי רעיונותיו של הרצל בפרט – ושל הציונות בכלל, שאובים מרעיונות הלאומניות הגרמנית, וממה שההשקפה הנאצית הדגישה כ"לאומיות גרמנית", והקשר בין המולדת הגרמנית והלאומיות הגרמנית. גם הקהילה היהודית באוסטריה יצאה נגד הדברים הללו. לדידי, לא רק שאין כאן שום סתירה בין השקפותיה הפוליטיות הנוכחיות של הגב' קנייסל, בענייני ישראל והמזה"ת, לבין טענותיה ההיסטוריות על שורשי הציונות, אלא שהגב' קנייסל אפילו לא טענה בעניין ההיסטוריה הציונית, טענות שמפורשות כשליליות בעיניה, על התועה הציונית. נהפוך הוא. בטענותיה ההיסטוריות הללו רצתה ורוצה השרה האוסטרית החדשה להצדיק את מדיניותה הפרו ישראלית ואת הקשר הרעיוני בין מדינת ישראל, של הימין, לבין מפלגת הימין הקיצונית שלה.

     אבל לפני שאפתח בהסבר הלוגי שלי – על חוסר הבלבול בעמדותיה של גב' קנייסל, הרי שברצוני לספר לכם סיפור היסטורי שנכתב אי שם לפני יותר משלושים וחמש שנה ע"י העיתונאי המנוח של "ידיעות אחרונות" דאז, מר אהרון בכר ע"ה. בכר אהב לכתוב בגילוי לב על כל דבר, וגם על עניינים שבהם הוא עצמו התחבט. הוא היה איש שמאל ציוני אבל במלחמת לבנון הראשונה הוא גם כתב על תחושותיו הלאומיות במלחמה זו. הוא אמנם נימנה על מצביעי השמאל אבל כספרדי (יוצא בולגריה) הוא לא חסך מהשמאל שלו שום שבט ביחס ליחסם למזרח ולצאצאי בני ספרד. הוא היה אינטלקטואל שאהב תיאטרון ומוסיקה קלאסית אבל מנה את עצמו בין עשרת האוהדים הכי "שרופים" של מכבי יפו בכדורגל, שייצגה את עיר מגוריו יפו ואת עדתו הבולגרית. בסיפור שלפניכם הוא הפליג עם זיכרונותיו עוד יותר קדימה, מבעת שכתב את סיפורו. הוא סיפר על כך שבאמצע שנות השבעים של המאה העשרים הוא נקלע לבר של שיכורים ניאו נאצים באחד ממרתפי הבירה של מינכיין הגרמנית, אז עדיין במערב גרמניה המחולקת. שם, בבר השיכורים האפל נפערו פיותיהם המזוהמים של חבריו הגרמנים, עימם הגיע "לבלות". ואז – כמנהג "נכנס יין ויצא סוד", הם החלו להטיח בקולניות את האנטישמיות שלהם נגד היהודים ואת בקורתם על הממשלה המערב גרמנית שנכנעה ל"יהודוני העולם" ובגדה ב"ערכים הנאצים הנאצלים". היין והבירה כנראה גם השכיחו מהם את מוצאו של חברם, אהרון בכר. האחרון לא יכול היה להתאפק ושאלם האם הם – כחבריו, מבינים עד כמה הוא נפגע, שהרי הוא ישראלי! ואז יצא שוב פרץ האמת מהשיכורים הניאו נאצים האלה. הם ניסו "להרגיעו" וטענו כי "ישראל זה משהו אחר. ישראל איננה אותם יהודים שתלטנים וחלושים שמצצו את דמם של בני כדור הארץ, ובנוכלותם זממו לכבוש את העולם ודאגו שאחרים ימותו על כך, כי הרי הם היו תמיד רכרוכיים, שכל מעלליהם הסתכמו בניהול כספים ובתככים. ישראל זה כוח, ישראל זו מלחמה וישראל נלחמת נגד שחורים וצבעוניים נחותים ובעד הגזע הלבן העליון"! כאן סיים אהרון בכר את סיפורו, לא לפני שטען כי בפעם הראשונה בחייו חש בושה להגדרתו כ"ישראלי", אך מנגד התחזק בו המושג יהודי, אותו הוא הסתיר שנים רבות מתח ל"ישראליותו". בכר הוסיף כי אם אלה ידידי ישראל החדשים הרי שיש להפוך ולחטט שוב ברלוונטיות של חידוש מושג ה"ישראליות".

     כן, הסיפור שלפניכם קרם עור וגידים פוליטיים לאחר ארבעים שנה ומעלה להתרחשותו. השרה האוסטרית כבר לא צריכה לשתות כוס של בירה כדי לומר את מה שהשיכורים הללו לא העזו לומר באופן פיקח. בכלל, השרה האוסטרית לא התכוונה – בניתוחה ההיסטורי, לפגוע בישראל ובציונות, אלא להיפך. השרה האוסטרית רצתה להוכיח כי ישראל, מחד גיסא, ושורשיה הלאומניים והפשיסטים שלה ושל מפלגתה, מאידך גיסא, הרי שהם היינו הך. עבור הגב' הזו – גרמניה אוסטרית, הלאומנות הגרמנית איננה בושה אלא גאווה. עבור הגב' הזו השפלת מיעוטים וכיבוש אינם ערכים בזויים אלא "הרמת ראש". והכל בעצם החל באוסטריה שלה – שם נולד ה"פיהרר", ולדעתה אותם ה"ערכים" שלה הם היו מודל החיקוי לציונות בכלל, ולהרצל בפרט. ואמנם, בבקשה לא לשכוח כי הרצל היה בעצם חניך התרבות הגרמנית והעריץ את המורשת הארית הזו. הוא התפרסם בעיר וינה – בירת אותה אוסטריה, שכיום גב' קנייסל מייצגת אותה. והרצל זה – כשחפץ להגשים פוליטית את "חזונו", הוא לא פנה לבריטים, לאמריקאים או לרוסים. הוא פנה ישירות לקיסר וילהאם השני – הקיסר הגרמני דאז, ורק דרכו הוא ניהל את המו"מ עם אדוני ארץ ישראל דאז, עם הטורקים. הרצל גם הבטיח לו שהמדינה היהודית לעתיד תהיה חומה מערבית כנגד הברבריה במזרח. אז מה לכל הרוחות אנטישמי בדבריה של הגב' האוסטרית?!

      אבל הגב' הזו – גרמניה במוצאה, לא נגעה בצד הימני של המפה הציונית דאז, ברויזיוניסטים. ולדימיר ז'בוטינסקי היה יותר פרו בריטי ופחות פרו גרמני מהרצל, אבל בעיקר הוא התלהב מהפשיזם האיטלקי של בניטו מוסוליני, עד שהסתבר לו שהדוצ'ה האיטלקי מכוון את ציפורניו לא רק נגד העמים והמיעוטים האירופאים אלא גם נגד היהודים. בסה"כ, התנועות הלאומניות האירופאיות – של מחציתה הראשונה של המאה העשרים, ביטאו הגדרה עצמית עפ"י מוצא אתני וכיבוש טוטאלי של הטריטוריה המקסימאלית של ארצם תוך דחיקת הילידים הצידה, וגם תוך התנערות מכל סממן בינלאומי, ובמיוחד מהדת. התנועה הציונית הייתה כזו בדיוק, ואילו באירופה הרי שהלאומניות הגרמנית והאיטלקית היו מודל החיקוי של ההשקפה החדשה הזו, והציונות הייתה בין שאר אלה שינקו מהן.

      לא אחזור כאן על ה"ברית" – שהפכה לגלויה, בין הימין הישראלי לתנועות הפשיסטיות באירופה, אבל כנראה שהעיתונאי המנוח אהרון בכר ידע אז ממה לפחוד ולצפות, לעתיד לא כל כך סימפטי ביחסים עם אלה שיונקים מהרעיונות שהובילו לשואה המרה. לא לחינם תקף הנשיא ריבלין – ב"יום השואה", את מפלגתו ומכורתו, הליכוד, לנוכח הברית שראשיה עורכים עם הימין הפשיסטי והניאו נאצי של אירופה. ריבלין טען ששום סיבה שבעולם איננה יכולה לתרץ ברית עם ניאו נאציזם ופשיזם, שהוביל לרצח המיליונים. אבל חברי אותה מפלגת ה"חירות" כבר התארחו לפני מספר חודשים בארץ על חשבון הליכוד. לא פלא הוא שעם עליית השלטון החדש באוסטריה – אשר בטבורו המפלגה הניאו נאצית הזו, אין נתניהו קורא לשגריר ישראל באוסטריה לחזור לארץ כמחאה על כך, כפי שנהג אהוד ברק כאשר אותה מפלגה (שאז עמד בראשה יופ היידר) נכנסה בשנת 2001 לקואליציה דומה באוסטריה.

     ח"כ כנסת נוסף שאף הוא החל בהצמדות לפשיסטים הללו הינו ח"כ יהודה גליק מהליכוד. לא פלא בעיני הוא הדבר, שהרי לא מכבר הוא קרא – עבור תמיכת הנוצרים בעליית יהודים להר הבית, להעביר את הר ציון וקבר דוד המלך לנוצרים. את זיקתו – כחובש כיפה, לדת היהודית, כבר ראינו בהתנגדותו ל"חוק המרכולים". הלאומנות הריקה והאירופאית שלו מעדיפה עלייה האסורה דתית להר הבית תמורת ההכרה, רחמנא לצלן, בטענות הנצרות לדמיונותיהם על המשכיותו של יש"ו לדוד המלך, ומתבטאת בפולחן הכזב שלהם בהר ציון!