בס"ד
מופע חילול השם / הרב אליהו קאופמן
הזעקות האנטי דתיות נגד
הזמר יונתן רזאל אינן אלא עוד ניסיון לפגוע בחופש הפרט של שומר המצוות רק משום
רצונו להיות נאמן להלכה. זה קורה בכל פעם שאיזה חייל דתי מסרב לשמוע זמרת –
בפעילות שאיננה "מבצעית", וזה קורה בכל פעם שיהודי נאמן לתורתו מסרב
לוותר על שמירת עיניו. וזה קורה רק משום שכנופיה אנטי דתית רוצה שכולנו נרשום – חס
ושלום, על קרן השור, שאין לנו חלק באלוקי ישראל. אני פוגש מידי יום ביומו לא מעט
חילוניים מכל שדרות הבימה החילונית שכלל אינם מבינים מה מפריע לקבוצה קטנה וחילונית
שמישהו מסתיר את עיניו כדי שלא להרהר על אישה אחרת, שאיננה אשתו. המושג "הדרת
נשים" הפך לחרב צבועה בידי כל מסית ומדיח שחפץ להפוך כל משפחה דתית להפקרות
ולתועבות. כל אותם מסיתים ומדיחים אינם חפצים שהרוב החילוני ייזכר כי ה"נשים
המודרות" בחרו את ה"הדרה" הזו מרצונן, וכי בכל רגע הן חופשיות ל"ערוק"
למחנה החילוני, אך משום סגידתן לתורתו של בורא העולם הן אינן עושות זאת. מעניין
שאותן מדינות – שבעבר הרימו את משטרי האנטי דת לגבהים, הם גם אלה שלמעשה,
ברעיונותיהם האויליים, הביאו לדיכוי הנשים שלהם בעבודות פיזיות קשות אך מנגד הם לא
שחררו אותן מטיפול בילדיהן וממלאכת המטבח, וכך הפכו אותן נשים גם לגברים וגם לנשים
גם יחד, והכפילו את סיבלן. למדינות הללו קראו קומוניסטיות, וצפון קוריאה נותרה
עדות לרעיונות הללו, שכמובן ממוקמים בשמאל ה"מתקדם". אבל גם לצד השני של
המטבע יש חלק בהסתה שעוברת כנגד דת ישראל, מצד האנטי דתיים הקיצוניים.
לצד הזה קוראים בסיפור שלנו יונתן רזאל
עצמו, ויש לו כמה חברים שהקדימו אותו בחילול השם הזה ושמם הוא מרדכי בן דוד, דודו
פישר, יעקב שווקי ועוד שכמותם. המילה "חרדי" אמורה לייצג דעת תורה
ונאמנות ל"שולחן ערוך" אבל עם השנים – ובמיוחד בשני העשורים האחרונים,
הפכה המילה הזו לייצוג סוציולוגי עפ"י מוצא חברתי ולזיהוי עם פולקלור, ביגוד
משותף, מאכלים ואף עם לשון האידיש. מונחים ומושגים – שתורת ישראל רואה בהם חלק
שאינו תואם את גדרי הצניעות וההלכה, הפכו להיות "חרדים" רק בגלל שהמשתמש
אינו מוכן לעזוב חברתית את החברה בה גדל, על אף שמזמן הוא וערכי החברה הזו כבר
אינם היינו הך. פרשת הזמר הנכרי - החילוני הפרוע חדרה ליהדות החרדית כבר במחצית
הראשונה של שנות התשעים של המאה העשרים. ההרקדות הפרועות – של זמרים בלבוש חרדי,
ואף חסידי, הפכו אט, אט למשב "תרבותי" בקרב אלה שרצו להיוותר
ב"חברה החרדית" למרות שנאמנותם ל"שולחן ערוך" פגה. בתחילה
ניסו גדולי ישראל להילחם בתופעה הפרועה הזו אך כמו בכל מחלה ממארת הרי שגם בזו,
הרוחנית, נמצאו הנגיפים שהחלו להכריע את החולים. בעבר היו הבדחנים והזמרים שומרי
המצוות מקיימים את כשרותיהם לפני קהל חתונות ושמחות כדי לשמח ותו לא. אבל החיקוי
וההתבטלות מול הנוהג הנכרי – במיוחד זה שהגיע מארה"ב המופקרת, פרצו את
הגבולות ומה שהיה לפריצות ולצנינים בעיני כל יהודי כשר הפך למותר עם איזשהו תוכן מילים
מהמקורות אבל עם הרבה התבהמות וגלישה להפקרות גופנית. נשים ב"לבוש צנוע"
החלו לרקוד ולענטז כקלות בשוק, והזמר – בעל החזות החרדית, הרקיד אותן כמיטב המסורת
של זמרי התועבות. והכול הפך לעבודה זרה של נערים ונערות, שבמקום להתייחס לחוקי
התורה הם התייחסו לחוקי הרחוב והשוק, והעריצו את אלה שפיתחו את תועבת הגוף. יונתן
רזאל ניסה הפעם להלך על איזה חבל שאותו הוא יתפוס משני צדדיו, כלומר שהוא יחטיא
נשים דתיות אבל הוא עצמו יברח מהחטא שלו עם איזולירבן על העיניים. אבל הלה שכח כי
נאמר על שכמותו המשפט "גדול המחטיאו", שהחטאת הרבים קשה מהחטאת עצמו.
אם יונתן הלה כבר התחיל במצוות "שלושת
הקופים" – וסתם את עיניו, הרי שהיה עליו להמשיך ב"מצוות שלושת
הקופים" ולסתום את אוזניו לשמע מוסיקת התועבה שאותה הוא העתיק ממועדוני
המחטיאים והחוטאים הגדולים ביותר, ואח"כ היה עליו פשוט לסתום את פיו משירת
ה"קודש" שלו, שלוותה בתנועות עגבים. למה שעולל יונתן רזאל קוראים בשפה
יהודית "טובל ושרץ בידו". אליהו הנביא כבר הוכיח את עם ישראל – על הר
הכרמל, כשדרש מהם להחליט האם האלוקים הוא השם הקדוש או, חס ושלום, אליל הבעל. לכן
הוא ביקש מהם לא לפסוח על "שני הסעיפים". ולכן יונתן רזאל חטף את הביקורת
הנוקבת לא רק מציבור שומרי המצוות אלא גם מהכנופיה האנטי דתית, שממנה למד את הרקדת
העגבים שלו. וזה מזכיר לי את סיפורו העצוב של הקפטן המנוח של נבחרת ישראל בכדורגל,
אבי כהן ע"ה.
אבי כהן – בימי הקריירה שלו בליברפול האנגלית,
רכש לעצמו את אהדת הקהילה היהודית של העיר הזו. היחסים הפכו ליותר ויותר חמים בין
השחקן ליהודים המקומיים – ואף לדתיים ביותר שבהם. הם הגיעו לעודד ובימי החול נראו
באצטדיון גם חובשי כיפה יהודים. כל זאת עד לאותו יום הכיפורים שאבי כהן היה אמור
לשחק בו במדי ליברפול. היהודים המקומיים הרבים – גם החילוניים ביותר שבהם, ביקשו
ממנו לא להופיע למשחק, ויהיה מה שיהיה אח"כ. כהן עצמו התלבט. הוא היה יהודי
מסורתי שגדל במשפחה מסורתית יוצאת מצרים, בשכונה העממית רמת השקמה שברמת גן. אם על
משחק הכדורגל בשבתות היו מוכנים במשפחתו – ואח"כ גם יהודי ליברפול הדתיים
ביותר, לעצום עיניים הרי שקדושתו של יום הכיפורים עמד מעל לכול. גם אבי כהן עצמו
חש כך אבל מנגד הוא פחד שבהיעדרו מההרכב הוא יאבד את מקומו בעתיד, בהרכב הפותח של
קבוצתו למי שיחליפו. הוא כמובן זכר שכוכבו שלו דרך בישראל כשהחליף – בעמדת הבלם
האחורי, את צבי רוזן, בלמה ההיסטורי והאגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל. ומאז
אותה החלפה – בה הצטיין, הוא הפך לבלם הקבוע של מכבי ת"א, ואילו צבי רוזן
האגדי נדד לקבוצתה של העיירה האלמונית יהוד. אבל בליברפול זה לא עבד. למרות שהוא
עלה בהרכבה של ליברפול ביום הכיפורים הלה הרי שהוא ניסה להרגיע את מצפונו וגם
לצום. הסוף היה שהקהילה היהודית דחתה אותו ואילו במשחק הלה הוא היה חלש משום הצום
הסיגפני שלו וכך איבד אח"כ את מקומו בהרכב הראשון של הקבוצה, מכך חשש כשעלה
לשחק רעב וצמא. הפסיחה הזו – על שני הסעיפים, הביאה לאבי כהן המנוח את הפסדו בהרכב
הקבוצה הראשונה במעלה, באותם ימים, באירופה ומנגד היהודים הפסיקו להגיע למשחקי
הקבוצה כדי לעודדו.
יונתן רזאל צריך להבין כי אין לקב"ה
רצון ב"עולות וזבחים" העשויים מאיזולירבן, כשהוא רומס ברגל גסה את
צניעות בנות ישראל, שזה היה היסוד לגאולתנו ממצרים.
ומעניין לעניין, באותו העניין. המונח
"הדרת הנשים" חזר השבוע שוב והפעם ממוסד בית המשפט הישראלי. הכול בגלל
התביעה המשפטית של התנועה הרפורמית – נגד שלטי הצניעות של העיר בית שמש, ובמיוחד
אותו שלט המבקש מנשים חרדיות, בשכונה החרדית הוותיקה, להימנע מלעבור במדרכה שליד
בתי הכנסת והישיבות בקריה הזו. ראשית, הרי שהעיתונות – הידועה באנטי דתיותה, ניפחה
את הסיפור וטענה כי מדובר באיסור כניסת נשים לרחוב עצמו ולא רק למדרכה שממול.
שנית, בעיר בית שמש – כמעט בכל השכונות החרדיות, ישנם איסורים כתובים המבקשים
מגברים שלא לעבור ע"י מוסדות הבנות, ובמיוחד ליד שלא לעבור ע"י מקוואות
הנשים שם. כלומר זהו איסור דתי שנועד לשמור על גדרי הצניעות ללא הפלייה חד צדדית
נגד נשים דווקא, ואיסור המיועד אך ורק לאוכלוסיה החרדית החיה שם ולא לאחרים. לא
שמעתי בנתיים כול טרוניה רפורמית נגד "הדרת גברים". במקומות אחרים
בשכונות החרדיות מדובר אך ורק בשלטי חוצות המבקשים מהמבקרים – גברים ונשים, להגיע
לשטחי המסחר שם, רק בלבוש צנוע. בחו"ל – ובמיוחד בארה"ב, המנהגים הדתיים
היהודיים אינם נתקלים במלחמה של הנכרים נגדם, וכשזה מגיע כבר לבית המשפט (כמובן
בגלל איזה יהודי אנטי דתי כמובן...) הרי שהשופטים דוחים את העתירה על הסף לטובת
המשך העצמאות הדתית, ומשום שהעותר החילוני איננו חלק מהחברה הדתית, שלה מיועדים
החוקים הללו. אבל בית המשפט הישראלי איננו רק "בית משפט נטו" אלא
אלטרנטיבה "רוחנית" אנטי דתית במדינה "יהודית" שלא עפ"י
היהדות, ולכן כל פסיקה נגד היהדות הצרופה איננה אלא "פסיקת קודש" של התחליף
הנכרי לתוכן היהודי – דתי, ולכן פסיקה כזו יכולה להיות מלווה גם באיום לעצירת ראש
העיר הזו, מר משה אבוטבול. קשה לי להאמין שאם היו עותרים באופן דומה נגד
"קסבה" בכפר ערבי – שבו אסורה הסתובבות לנשים, הרי שהשופט חנן מלצר היה
כל כך בוטה ומאיים על ראש הרשות במעצר. יתרה מכך, זה עצוב היה לשמוע ששופט –
הממונה על הסדר ושלום הציבור, מורה לגדוד שוטרים ללוות אישה שתצעד בכוונה להרגיז
על מדרכה בשכונה חרדית, וזאת על חשבון מניעת הגעת הגדוד הזה להשלטת סדר וביטחון
באירועי פיקוח נפש ממש. תעלולי הרפורמים בארה"ב הגיעו גם לכך שהללו תבעו בבית
המשפט האמריקאי להפסיק את בריתות המילה אבל בית המשפט האמריקאי דחה אותם על הסף
בטענה שאם הם אינם מחויבים לכך הרי שאין זה עסקם אצל אלה החפצים בכך. אני חושש
ששופט כמו חנן מלצר למשל היה – חס ושלום, עלול היה לפסוק אחרת אם הייתה תביעה כזו
עולה לפניו בארץ...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה