יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

מותו של החרדי החדש

בס"ד
          מותו של החרדי החדש / הרב אליהו קאופמן
        מותו של הרב אלעזר מנחם מן שך פתח עידן חדש ביהדות החרדית – שבו המושג "החרדים החדשים" איננו עוד נחלת פרחחים חרדים בלבד אלא מדובר בעידן רבני ממש, שממנו נפרצו כל הסכרים התורתיים לכניסת יהודים טהורים לעולם ההסכלה ולצבא הנשים.
        הודעה אחת בלבד הספיקה לתאר את דמותו של הרב יהודה לייב שטיינמן – אשר הלך לעולמו ערב הדלקת נר ראשון של חנוכה תשע"ח, בגיל 104. הגדוד הצבאי ששמו "נצח יהודה" – המוגדר כראשית ה"נחל החרדי" (שכיום רוב חייליו אינם כלל חרדים...) הוציא הודעת אבל ובה בין השאר טען כי הרב שטיינמן היה זה שעמד מאחורי הקמתו ועידודו (למרות שמקורבי הרב שטינמן הכחישו זאת עד יום מותו ממש...). אין ספק שאם הרב שטיינמן היה יכול לזעוק מקברו הוא היה קורא בקול גדול לאנשי הגדוד הזה להפסיק לשבחו, אבל מסתמא שאנשי הגדוד לא טעו. הם בכל אופן לא היו מספידים כך את הרב אלישיב, ובוודאי שלא את הרב שך, ואפילו לא את הרב עובדיה יוסף. הרב שטיינמן היה פרצת הדרך החדשה של ה"חרדים החדשים" – אלה שמשלבים את המדינה באופן רשמי כ"אתחלתא דגאולה" בדיוק כמו ה"מזרחי", ואף מוכנים לשרת בצבא שאיננו צבא ה', אבל בשקט ובזחילה. למעשה התהליך הזה החל כבר ממותו של הרב שך אך הרב אלישיב המנוח לא עבר לגמרי את הקווים למחנה הציוני.
                        שוט ההנהגה ההשקפתית של הזרם הליטאי
      המחנה הליטאי לקח לעצמו את השוט של ההנהגה החרדית המרכזית עוד באירופה שלפני השואה. הטענה המרכזית דאז, להשלטת הליטאות כהשקפה על העולם החרדי בכלל, הייתה בעניין החוזק בהשקפה התורתית הליטאית מול סכנות רוחניות שנובעת מכניסת ענייני אמונה אמוציונאלית, ברכות וניסי חיזוק לחלשים, כפי שהחסידות הקרינה. הקמת "אגודת ישראל" – בראשית המאה העשרים של המאה העשרים, הייתה כמעט כולה בקונצנזוס ליטאי, להוציא את החוג הבריסקאי. מנגד הסדק הראשון בקריאת התגר נגד ההנהגה הבלעדית של ההשקפה הליטאית הגיע מחוגים חסידיים רדיקליים – בעיקר הונגריים, שסירבו להצטרף לאגו"י בטענה כי זו תהיה בעצם תהפוך לימים ל"מזרחי מספר שתיים", ובלשון ברורה יותר: זו תהיה עוד פרקצייה דתית שתתמוך בציונות דרך הדלת האחורית. היו אלה חסידויות מונקאטש, בלזא, חב"ד, צאנז, דעש, סאטמר, שינובא, באבוב ואפילו וויזני'ץ שלא הצטרפו אז ל"אגודת ישראל". בעבר השני עמדו ה"חפץ חחים" והרב חיים עוזר גורוז'ינסקי שסחפו כמעט את כל החוגים הליטאים וה"ייקים" לצד חסידויות גור, אלכסנדר והחסידיות הרומניות, בהקמת "אגודת ישראל". אגו"י הזו קיבלה חיזוק דאז מהרב הקנאי של ארץ ישראל – הגר"ח זוננפלד זצקו"ל. כינוס הכנסייה הגדולה של "אגודת ישראל" בשנת 1936 אישש לימים כמה צדקו חוגי החסידים הרדיקלים וחוג בריסק, שהתנגדו להקמת אגו"י וראו בה עוד לווין ציוני. בשנת 1936 קבלה אגו"י את "תוכנית החלוקה" הראשונית של "וועדת פיל" ולמעשה הכירה בזכותם של פורקי עול יהודים להקים מדינה כופרת טרום בואו של משיח צדקנו. במחנה הליטאי התבצע סדק כאשר הגאון אלחנן
ווסרמן – תלמידו המובהק של ה"חפץ חיים", פרש מאגו"י והביא לימים גם לפרישת ה"עדה החרדית" בארץ ישראל מהשותפות עם אגו"י. המהרי"ץ דושינסקיא – ממשיך דרכו של הגר"ח זוננפלד, והגר"א ווסרמן טענו אז כי לא לעגל הזה פיללו ה"חפץ חיים" והגר"ח זוננפלד בנתנם את ידם להקמת "אגודת ישראל". מי יודע מה היה מתרחש לימים עם אגו"י אלמלא השואה המרה, אבל השואה המרה טרפה את הקלפים לגורמים החרדים שעמדו לבוא בחשבון נוקב עם אגו"י.
                                  "אגודת ישראל" לאחר השואה המרה
    לאחר השואה המרה נותרו אגו"י – ולצידה זרם חרדי ציוני ממנה כ"פועלי אגודת ישראל", כממשיכי הדרך החרדית המרכזית. חסידויות כמו שינובא ומונקאטש כמעט ונמחקו בשואה המרה ואילו חסידות קרשניף, דעש ואחרות פשוט הצטמקו למספר זעום של משפחות. גם לחסידויות בלזא, צאנז, וויזני'ץ ובאבוב לקח זמן לא מועט להתאושש ולחזק את עצמן ולכן דרך המלחמה בציונות – שיצאה מחוזקת מהשואה, לא הייתה עוד בראש מעייניהם ואילו מבית בריסק נותר רק הגרי"ז סולובייצי'ק שהעדיף לנסות להשפיע על אגו"י לא להפוך ל"מזרחי" של ממש, וזאת על חשבון המלחמה באגו"י שניהל אביו, הגר"ח סולובייצי'ק. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה הלך לעולמו הרהי"צ – האדמו"ר מלובאביטש, וחתנו כבר קיבל עליו את ההשקפה של ההכרה במפעל הציוני. לאור המאורעות הללו ניווט מנהיג הליטאים דאז – ה"חזון אי"ש", את דרכו בכוון של לנסות לא להיסחף להשתחוות לציונים אך מנגד לא לצאת נגדם ביד רמה, כפי שהאדמו"ר מסאטמר דאז, הגר"י טיטלבאום ביקש. הרב מבריסק המשיך לשמור על עמדת אביו ולא להצטרף לאגו"י אך מנגד היה מעורב בענייני אגו"י כדי שהאחרונים לא יסחפו לגמרי לעמדת ה"מזרחי" – הכרה רשמית ברעיון הציוני.
     כך הפך למעשה החוג הליטאי למורה הדרך של ה"השקפה החרדית" וסימן את עצמו כ"עמוד הימיני" במתן היתרים ואיסורים בכל הנוגע ליחסי החרדים עם החילוניים ועם המדינה והציונות. החוגים החסידיים זזו לכיוון הציוני אך ביטלו את דעתם בפני הליטאים, משום תדמיתם של האחרונים כמורי הדרך החרדית הבלתי מתפשרת של הזרם החרדי המרכזי. סאטמר וה"עדה החרדית" הפכו מזרם חרדי מרכזי ללווין רדיקאלי עם תדמית קיצונית. מראשית שנות החמישים של המאה העשרים ועד שנת 1977 אגו"י לא השתתפה בקואליציה השלטונית ואת כספיה וטובותיה היא השיגה ע"י הצבעה זו או אחרת לטובת הקואליציה דאז, שמפא"י והמפד"ל היו בסיסה. ההשתתפות של אגו"י בקדנציה הראשונה של הפרלמנט הישראלי ברשימה משותפת עם היהדות הדתית – לאומית, וחברותה בממשלות בן גוריון הסתיימה לאחר אותה קדנציה משום שה"חזון אי"ש" והרב מבריסק תבעו זאת ממנה כהמשך לקשרים בינם לבינה. פרשת גניבת ילדי תימן והמזרח, ושאר גזירות הדת – בהשתתפות רשימת ה"חזית הדתית", הם אלה שהניעו את שני הרבנים הגדולים הללו לשים קץ לשותפות חרדית בממשלה ציונית.
      הגישה של ה"חזון אי"ש" הייתה אנטי ציונית ברורה וגם בשעת הדחק הוא ידע להורות לכולם היכן עובר ה"קו האדום". בן גוריון התקבל אצלו אך ורק לשם הפסקת גיוס הבנות הדתיות ולשחרור בחורי הישיבה, אך מנגד הוא דאג לא להסתכל בפניו של בן גוריון ואף להקניטו ב"משל הרכבות הידוע" – על הרכבת הדתית הטעונה ועל הרכבת החילונית הריקה מתוכן. הרב מבריסק היה אף חמור יותר ממנו – ולא מעט גם משום היותו מחוץ לאגו"י. הרב מבריסק סירב להיפגש עם בן גוריון גם כשהאחרון ממש הידפק על דלתו ושלח את שלישו, יצחק נבון, לבית ה"בריסקר" כדי שיקבלו לכמה דקות. אבל ה"בריסקר" סירב לכך. העמדות המדיניות שהשניים הציבו היו מתונות ורחוקות מלאומנות ציונית. ה"בריסקר למשל טען בשנת תש"ח כי על החרדים לא להתגייס לצבא "משום שהם לא יצרו את הבעיה עם הערבים. שני הרבנים הללו ראו את המדינה כרעה חולפת שאין לתת לה גיבוי, אך בשונה מחסידות סאטמר ומה"עדה החרדית" הרי שהם חייבו קשר עימה לעניינים טכניים ולא יותר מכך.
      משנות השישים של המאה העשרים אחז בדגל ההנהגה הליטאית והאגודאית הרב אליעזר מנחם שך והוא ניסה לא לסטות מדרכם של שני הרבנים הללו. הרב שך לא חשש לקרוא תגר על השמאל והמרכז הישראלי כאשר קרא להם "אוכלי השפנים". הרב שך לא פחד להתנגד – בממשלת בגין, להחלת הריבונות הישראלית בגולן, ובהמשך הוא גם התנגד ליישובים חרדים בשטחי הכיבוש של שנת 1967 ולהתנחלויות החרדיות בעמנואל ובביתר. בסיפור קריית ספר היה כבר הרב שך קרוב לגיל המאה שלו והוא הוטעה ע"י עסקני "דגל התורה" שהעלימו ממנו כי קריית ספר תבנה על אדמות הערבים, בטוענם כי אדמותיה נמצאות בשטח הבינלאומי המפורז, בו הוקמה לימים העיר החילונית מודיעין. הרב שך התנגד לכל ברית עם השמאל הישראלי, שפגע ביהדות לאורך כל ימי שלטונו, ולכן הוא יצא חוצץ נגד ש"ס, שבשנת 1992 חברה לממשלת רבין ואח"כ למר"צ, בהסתדרות העובדים הכללית. הרב שך שלל כל בחירה של חרדי לראשות עיר שבה חיה אוכלוסיה חילונית, משום מתן לגיטימציה להכרה בעשייה אנטי דתית למען יהודים ע"י יהודי חרדי. לאחר עליית ממשלת רבין השנייה לשלטון יצא כרוז חתום ע"י רבנים חרדים – ובראשם הגרי"ש אלישיב והגרז"ש אוירבך (שבעברם היו תלמידי הרב קוק מהיהדות הדתית – לאומית...), הוא יצא נגד אותה הממשלה . שתי נקודות מרכזיות היו לב הכרוז: 1) היות ממשלת השמאל ממשלת שמד בראשות מר"צ. 2) כנגד הפשרות הטריטוריאליות שרבין התחייב לפלשתינאים. כותרת הכרוז הדגישה דווקא את הנושא הלאומני בכרוז, "כי מאסו בארץ חמדת אבות". מששמע הרב שך על הכותרת ועל העניין הלאומני הוא הרים טלפון – באישון לילה, לרבנים אלישיב ואוירבך ודרש מהם להסיר את חתימתם ואת חתימות שאר הרבנים החרדים מהכרוז בטענה כי "זו איננה דרכינו". השניים עשו זאת ואילו המודעה הורדה ונגנזה. הרב שך התנגד לכל פשרה בעניין הגיוס לצבא ודחה כל רעיון להסכמה בנושא עם שלטונות הצבא הישראלי. מותו של הרב שך – בשנת 2001, הביא להנהגת הליטאים בפרט והחרדים בכלל דור של מנהיגים חרדים שלא ידעו את יוסף של ימי ה"חזון אי"ש" והרב מבריסק. זה החל ברב אלישיב וזה המשיך במיוחד אצל הרב שטיינמן. הללו הפכו את הקערה על פיה ומשיטת ה"הצלה מלוע הארי" הם עברו לשיטת ה"מזרחי": "אתחלתא דגאולה" ציונית.
                                       המהפך החרדי באופן מעשי
       וכשעוברים בגלוי לשיטת ה"מזרחי" הרי שנדרשים גם בעליונים וגם בתחתונים לתת את הדין. כשה"אתחלתא דגאולה" היא הלכה למעשה הרי שגם מחיר הגיוס של הלאומנים החרדים מחייב אותם בדיוק כמו המגזר הדתי לאומי. לא מעט כוחות פוליטיים ישראלים – חילוניים בחשו בקדירת הפיכת החרדים לחלק בלתי נפרד מהמדינה. האדמו"ר מסאטמר – עוד בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, הזהיר מכך שלקיחת ממון מהמדינה הציונית יביא אח"כ לשעבוד רוחני. וזה החל לקרות ממש משנות התשעים של המאה העשרים והלאה. הממסד הישראלי החל לפעול – דרך "גורמי הביטחון" שלו, בשני ראשים. מחד גיסא הוא החל להכניס גורמים חילוניים ודתיים לאומיים בחצרות הרבנים החרדים ומנגד הוא החל לגייס חרדים ממש – חלקם חרדים מבתים חרדיים שהחלו לפזול לחברה החילונית, וחלקם בעלי תשובה ללא השקפה חרדית, והללו החלו להיצמד להנהגה החרדית. הללו פעלו בשני כיוונים. מחד גיסא הם פעלו לרומם לעתיד את הבנים הפשרניים ביהדות החרדית ומנגד למדר את הרבנים והארגונים הנוקשים יותר, שעדיין שמרו אמונים להשקפה החרדית האנטי ציונית. החילוניות הציונית – מימין ומשמאל הייתה מאוחדת: למגר את הדמוגרפיה החרדית העולה לצד תופעת התשובה הגואה. וכך הראשונים שסומנו כמשת"פים יעילים היו אנשי ש"ס – ולא מעט משום המהפך המזרחי - מהימין המסורתי לחרדים של ממש, המקבלים פקודות מהרב שך הרדיקלי. עם הזמן הבינו במדינה החילונית שש"ס היא כינור שלישי בלבד בקרב החרדים וכך החלו הללו לאמץ את חסידות בלזא מהכינור החסידי השני. אבל לבסוף הפנייה הייתה להשתלט על הליטאים ובכך להפוך את הניגון בכינור הראשון לציוני. לעניין נכנסו ארגונים "חרדיים, שמאחוריהם עמד הממסד החילוני. ארגוני "מנוף", הידברות", "שורשים", צוהר", ולבסוף גם "ערכים", החלו לשמש בערבוביה כמשני התוכן החרדי לכיוון פשרני. הללו הפכו ללוחמים נגד ארגונים תורתיים אותנטיים שהוקמו בעמל רב לשמירת הבסיס התורתי כמו ארגון "אתרא קדישא", וכנגד העומד בראשו, הרב דוד שמידל. מחוסר יריעה מספקת לא אביא כאן את העובדות לאשורן. עם הזמן נשברו חומות הדת עד כדי כנעית ההסכלה לרחוב החרדי, ניצחון ה"אינטרנט החרדי" על הרבנים שנלחמו נגדו, הפיכת הערוצים ה"ממלכתיים" ה"חרדים" לעיקר האזנה בחברה החרדית, הוצאת "ערוצי הקודש" מחוץ לחוק, ועד לגיוס הצה"לי. בירושלים ובבית שמש הפכו ראשי העיר החרדים לספקי הכפירה החילונית ליהודים. השחור – לבן החרדי הפך בעצם ל"סרוג". עלייתו של הרב שטיינמן – כיורש אפשרי לרב אלישיב, הגיעה משום מקום ולא במקרה כולם מספידים כיום את הרב שטיינמן כמי ש"תמיד היה בהנהגה הליטאית". זאת כדי להפריך את ההיפך העובדתי. העידן של הרב שטיינמן הפך ל"תור הזהב" של השתלטות החילוניות על היהדות החרדית.
        ממצב שבן גוריון, המוערץ החילוני הבכיר ביותר, הקבל בביזיון ע"י ה"חזון אי"ש", וסורב להתקבל אח"כ ע"י הרב מבריסק, הרי שממשיכו של בן גוריון, שמעון פרס – איש ששנוא היה גם על חלקים נרחבים מהציבור החילוני, התקבל ב"רוב הדרת עם ומלך" ע"י הרב שטינמן בבני ברק החרדית. מקורבי הרב שטיינמן מנסים כיום לטעון כי לא היה לו חלק בבניית ה"נח"ל החרדי" אבל גם לאחר מותו מציינים אותו ראשי ה"נחל החרדי" כמי שהקימם. אז למי בדיוק להאמין? ולראיה, ח"כ הליטאי המנוח – אברהם רבי'ץ, היה האיש שהחל בהכנסת חרדים לצבא. ללא רבנים כאלישיב, ובמיוחד שטיינמן, הוא לא היה עושה זאת. הגר"ע יוסף היה ידוע כפוסק מתון ו"רב ראשי" לשעבר אבל גם עליו איש לא הצביע כמי שהתיר גיוס חרדים לצבא, משום שלא היה אפילו בסיס לטענה כזו. בשנת 1948 טען ה"רב מבריסק" כי על החרדים לא להתגייס משום שהם לא החלו את הסכסוך עם הערבים. בימים אלה גם ראשי ה"עדה החרדית" לא יעזו לחזור על המשפט הזה. היחיד שעדיין מרים את הרעיון הזה בלבד לסירוב הגיוס החרדי נותר רק האדמו"ר הנוכחי מסאטמר – הרב אהרון טי=יטלבאום. האחרים מתחבאים מאחורי "לימוד התורה" כדי לא להיראות "תבוסתנים". תמיכתו של הרב שטיינמן בהקמת ה"נח"ל החרדי" היא זו שהביאה לאי הסכמתם של האדמו"ר מפרשוורסק – אנטוורפן, והרב קופלמן מישיבת לוצרן שבשווי'ץ, לפגשו כשהרב שטיינמן ביקר לפני מספר שנים בבלגיה, בצרפת ובשווי'ץ. למעשה הצליח השלטון החילוני בישראל להפוך את המחנה הליטאי – על רבניו, למצייתיו, אך מנגד המשיכו להציגו בפני החילוניים כ"קיצוני", כי כך כל ההתקפלויות הליטאיות מול הממסד החילוני יתקבלו בברכה ע"י כל החרדים ומי שיסרב יוצג כ"קיצוני". כך גם נהגו בעבר קברניטי המדינה במפלגה הקומוניסטית – רק"ח, עד נפילת בריה"מ לשעבר. חד"ש – רק"ח הוצגה כקיצונית למרות היותה פשרנית, והנהגתה הייתה בידי מיעוט יהודי על רוב ערבי, ואילו בשל כך הייתה הזכות לשלטון הישראלי להוציא מחוץ לחוק כל גורם ערבי עצמאי אחר, ובראשם מפלגת "אל –ארד", ולהעניק דה לגיטימציה ל"בני הכפר".
    והיתה עוד נקודה שבה המחנה הליטאי סטה מדרכו התורתית. מאות בשנים העלו רבני היהדות ה"ייקית" – גרמנית, רבני היהדות ההונגרית וגדולי התורה הליטאים את התנגדותם להעפלת עניין הסגולות והקמעות ואת ההשתטחות על קברי המתים מעל לימוד התורה ומעל ההשתעבדות להשקפה תורתית ול"שולחן ערוך". העידן של הרב שטיינמן אופיין בהיפוך הדרך הזו ובסיגול דרך הקמעות והברכות. כך למשל הפך קברו של הרב יעקב אדלשטיין – רבה הציוני של רמת השרון החילונית, למקום של תחינות ובקשות לזיווג, אף יותר אפילו מקברי התנאים בעמוקה וברחבי הגליל. כל למשל משווקים ברנדי מבקבוקו של הגר"ח קנייאבסקי לסגולות, וכך מופיעות שוב ושוב מודעות ליטאיות על ברכות בכל עניין מהרבנים הליטאים תמורת תרומות ממון של עמך ישראל. נגד כל התופעות הללו נלחמו גדולי התורה הליטאים – ובראשם ההגר"א, נגד החסידים, והנה הליטאים הפכו כיום למרכז ההוויה הליטאית במקום החלל שנוצר שם עם ריקון הליטאות מהשקפת התורה ומההידורים שלה לביצור חומת ההתבדלות. בעידן הרב שטיינמן הפכו הוא – ובמיוחד הגר"ח קנייאבסקי, לדמויות הוד מיסטיות ממש. המנתבים החילוניים אוהבים את המצב כשהיהדות החרדית פונה אל ה"באבות" הליטאיות לסגולות ולקמעות ומנגד היא איננה עוד מאזינה למלחמה בכפירה החילונית, כפי שהיה בעידן הרב שך, משיירי הכנסת הגדולה שלפני השואה.
                               ה"חרדים החדשים" תחת הכובע הרבני
       ההשקפה הליטאית קרסה – כולל ה"פלג הירושלמי", העסוק בהשתמטות אישית מהצבא ולא במלחמה בחושך החילוני, כמו למשל הפיכתה של ירושלים ל"אילייה קפיטולינה" של ניר ברקת. אין פלא הוא שמספידי הרב שטיינמן הם מפקדי ה"נח"ל החרדי", הרב חיים אמסלם (שלפתע הליטאים אינם עוד עבורו "אשכנזים קיצוניים"...), ערוץ הטלויזיה הנלחם בחרדיות וששמו "כאן", ה"אינטרנט החרדי וכל אלה שהחרדיות ההיסטורית היא לצנינים בעיניהם. בעידן הרב גרשון אידלשטיין המצב רק יחמיר, והרי אלה המושכים בחוטי הרבנים החרדים אינם אלא אנשי השלטון החילוני. מי שלא רצה לקבל את המושג ה"חרדים החדשים" כעובדה טרגית מידי פרחחים כמו, דודי זילברשלג וקובי אריאלי, קיבל אותם בדמות של רבנים פוסקים ו"גדולי דור"...

       

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה