הח"כ השישי של מר"צ

בס"ד

              הח"כ השישי של מר"צ / הרב אליהו קאופמן

    חוק כזה היה מתאים לח"כים של מר"צ להעביר, אבל מאחר והם נתפסים כהזויים הרי שהם העבירו את ה"כבוד" הזה למי ששייך, כביכול, לקואליציה ול"מפלגה חרדית".

    באמצע שנות התשעים יוסדה תנועת בחירות משותפת ל"הסתדרות העובדים הכללית" שכללה שני הפכים עד אז: מר"צ ו...ש"ס! הרשימה הזו התמקמה משמאל למפלגת העבודה ובראשה עמד השר וח"כ לשעבר – חיים רמון. הרשימה הזו אמנם ניצחה אבל לא הנושא הפועלי היה כאן העיקר אלא הברית הזו – בין שונאי דת ישראל לאלה שהניפו את דגל "החזרת העטרה ליושנה", בנוגע לחיים התורתיים של בני עדות המזרח. האדריכל של הברית הבלתי קדושה הזו היה השר וח"כ אריה דרעי – אז והיום יו"ר ש"ס, עם הפסקה בכלא. התירוץ של דרעי היה כי "זו רק ברית חברתית", אבל אנשי מר"צ דווקא העדיפו לחשוף את האמת: הברית הזו הייתה תחילת הדרך עבורם לחתוך בהתקדמות צמיחת הדת ותנועת התשובה בישראל. דרעי דיבר – במילה "חברתית", לציבור שלו בלשון סוציאלית ומעמדית אבל אצל מר"צ למילה "חברתית" יש עוד הסבר, מלבד הצד הסוציאל – מעמדי. אצל מר"צ למילה "חברתית" יש גם הסבר נוסף והוא קשור לשינוי החברה בישראל מחברה שמרנית לחברה הוללת והזויה עם דיכוי הדת ומעמדן של הנשים עפ"י ההשקפה השמרנית. אצל מר"צ המילה "חברתית" מסמלת את עליית הנוער לשלטון ומרידת ילדים בהוריהם, המילה "חברתית" מסמלת אצל מר"צ מאבק ל"פמניזם" גם כשהוא נגד נשים שאינן חפצות בכך, אצל מר"צ חברת תועבות היא "מהפיכה חברתית" וכו'. דרעי ידע מכל זאת אבל לאוהדיו התמימים הוא מכר את המילה "חברתית" במינון שהיה נוח לו ובהסבר שהיה מוכר ליהודים שומרי מצוות. אבל דרעי חשב קדימה וחפץ היה בכך שחלק מה"מהמפיכה החברתית" שלה התכוונו במר"צ תנחת גם על הציבור החרדי. לשם כך למשל בודד דרעי בש"ס של אז – ואח"כ זרק ממנה, את ח"כ המנוח הרב יוסף עזרן, שהיה היחיד מששת ח"כי ש"ס דאז שהתנגד לכל הרעיונות הללו ויצא חזיתית נגד דרעי. כבר אז תכנן דרעי לבנות מערכת הסכלה חילונית לחרדים וגם לגייסם לצבא, ובמקביל הוא הקים בשנת 1996 רשימה חדשה לפרלמנט – מטעם ש"ס, עם כמה "יסמנים" שנותרו שם עד היום  (הח"כים יצחק כהן, דוד אזולאי ויצחק ועקנין), ובתקווה שחיים רמון יהיה ראש ממשלה והברית עם מר"צ תתחזק. אבל כניסתו של דרעי לכלא והסתכסכותו עם אהוד ברק – לצד קריסת רמון, שינו את התכניות. אבל הברית ב"הסתדרות העובדים הכללית" – עם השמאל, נמשכה גם בימים שאלי ישי תפס את ההנהגה, אם כי במינון נמוך יותר.

                                      חזרתו של דרעי לש"ס

       חזרתו של דרעי לש"ס ומותו של הגר"ע יוסף העניקו לדרעי את הכוח להחזיר את הברית ה"חברתית" עם מר"צ – אמנם מתחת לשולחן. בבחירות האחרונות למשל הוא כרת ברית עם אנשי שמאל מעדות המזרח – הרחוקים מ"החזרת העטרה ליושנה", ואשר רואים בש"ס מעין "מר"צ של עדות המזרח". הוא שילב את עדינה בר שלום בהנהגת ש"ס – אישה עם עמדות של "יש עתיד", בנוגע ל"דת ומדינה". וכמו שדרעי רוצה כך עובדת ש"ס. אז לא פלא הוא שח"כ יעקב מרגי – יו"ר וועדת החינוך של הפרלמנט הישראלי מש"ס, עומד מאחורי חוק שמטרתו לעקור במדינת ישראל את אחת מעשרת הדיברות: "כבד את אביך ואת אימך".

                                    מרגי בשרות הזויי מר"צ

       למעשה אנשי מר"צ הם אלה המושכים בחוטי החוק הזה, ובעבר גם הפעילו "חוזרים בשאלה" נגד הוריהם הדתיים. יעקב מרגי – ח"כ שצורף לש"ס ע"י דרעי ושכיהן כעשור בראש המועצה הדתית בבאר שבע, הוא האיש ל"משימות מיוחדות" של דרעי. זהו האיש – שבעברו היה חובש כיפה סרוגה בגודל זו של נפתלי בנט, הוא גם היה ה"שתול" של דרעי במחנה אלי ישי, עד חזרתו של דרעי לש"ס. בכנסת ה-18 שימש מרגי כשר הדתות, אבל כישלונו למצוא תפקיד "רב עיר" לחתנו של הגר"ע יוסף (צי'קוטאי) הביא לכך שלימים משפחת יוסף שמה וטו על מינויו כשר וכך הוא הגיע לתפקיד יו"ר וועדת החינוך של הכנסת. לאיש הזה יש עמדות רפורמיות ממש, וגם בעניין גיוס החרדים לצבא הוא היה לאחד מפעילי הגיוס הזה, אבל ללא נימוקים של ממש. לאחר שבית המשפט דחה את בקשתם של חוזרים בתשובה לחייב בבתי ספר חרדים לימודי "ליב"ה", רק משום שאולי בעתיד חלק מהחרדים הצעירים יהפכו לחילוניים, החליטו אנשי השמאל להשתמש במרגי כ"סוס טרויאני", שיוציא להם את הערמונים מן האש. כשמר"צ תבקש להעלות חוק, שבו תובטח לכל ילד וקטין האפשרות לתבוע את הוריו במשטרה וכספית על ש"לא הגשימו את חלומותיו", הרי שזה יראה הזוי לא רק בגלל תוכן החוק אלא גם בלתי ריאלי בגלל שמר"צ היא מפלגת שמאל קיצונית שאפילו שותפיה לשמאל לא יאבטחו חוק כזה. מר"צ נתפסת כמפלגה שמזמן חלק מראשיה וחבריה כבר לא חיים בחברתנו חיי משפחה נורמטיביים, וכמובן שהחוק הזה יתמוסס. אבל כשחוק כזה – שיהפוך את ההורים לשבויים בידי ילדיהם, יוגש ע"י ח"כ "חרדי" ויו"ר וועדת החינוך של הכנסת, הרי שזה יראה וישמע אחרת, ומסתמא שהקואליציה תסייע לו לעבר.

                    החוק שיפעל נגד החברה הבריאה בכל הסקטורים

    החוק שיעקב מרגי חפץ להעביר מעניק לנער הרך – בעולם המבולבל שלנו, את החרב לפגוע במולידיו ובממניו עד כדי מאסר ההורים ותביעה כספית נגדם. החוק הזה מנסה למוטט את עצמאות ושיקול דעת ההורים ביחס לצאצאיהם, והחוק הזה יפעל נגד חילוניים, דתיים וחרדים גם יחד תוך הרס החברה הנורמטיבית בישראל וקבירת החינוך לדורותיו. בחוק הזה כלולה גם תביעת החוזרים בשאלה לאלץ את הסקטור החרדי ללמד מקצועות אנטי דתיים רק משום שאולי ילד אחד מהם יהפוך לחילוני ( מעניין אם לפי ההיגיון הזה יוכלו חוזרים בתשובה לאלץ את החינוך החילוני ללמד גמרא ומשניות בהיקף תורתי רק משום שרבים אח"כ חוזרים בתשובה, ואי למידת מקצועות קודש בעברם גרמה להם לא להיות רבנים ודיינים...). אדם המתפלל שלוש תפילות ליום – כמרגי, צריך לרעוד בכל גופו כאשר הוא רק פותח את פיו ותומך בחוק כזה. היהדות מעמידה את כיבוד האב והאם במרומי העבודה האלוקית ומבטיחה לכל יהודי כזה אריכות ימים. ההלכה מורה ליהודי בר אוריין – שהוכה ע"י אביו ואימו לפני תלמידיו, להחריש. רק במקרה שההורים הם נגד התורה והמצוות הרי שמותר לבן להתנתק מהם אבל כמובן תמיד לשמור עימם קשר לעתיד טוב יותר, ובוודאי שלא דרך בית המשפט. אני עדיין מתפלא כיצד רבנים ואישים תורתיים בש"ס עוברים לסדר היום כשניצבי דרעי פשוט מבצעים את מה שאפילו טומי ויאיר לפיד לא חשבו לבצע. אני מודע יומית עד כמה רבני ש"ס נלחמים בבתי הכנסת כדי שחוזרים בתשובה לא ינתקו את יחסיהם עם הוריהם החילוניים ויכבדו את אותם הורים. ההצעה של מרגי תביא לאנדרלמוסיה ולהרס החינוך לא רק בסקטור היהודי אלא גם במוסלמי, בנוצרי, בדרוזי ובצ'רקסי. כבר היום אנו עדים לילדים המכים את מוריהם והוריהם והאחרונים פוחדים להתלונן שמא הילדים ינצחו בבית המשפט. החוק של מרגי יהפוך את ההורים לנרדפים ואפילו יגרום לנטישת ילדים ע"י הורים שיפגעו מהחוק. זו איננה הפעם הראשונה שמרגי משמש כהח"כ השישי של מר"צ ההזויה. בטוחני שהצעתו של מרגי לא הייתה יוצאת לדרך ללא ברכתו של אריה דרעי. אני רק מקווה שחבורת דרעי – מרגי לא תעבור בע"ה את אחוז החסימה בבחירות הבאות. שילמדו הללו מה קרה לכל המפלגות האנטי דתיות, ובראשן אותה "שינוי" של טומי לפיד וחבורתו.  

       

ה"שייגיץ"

בס"ד

                   ה"שייגיץ" / הרב אליהו קאופמן

     עמרם גרויז היה פעם יהודי חרדי. עד שנת 1994 הוא התגורר בירושלים ומשהוקמה ה"קריה החרדית" בבית שמש הוא עבר לשם. פעם הוא היה מזוהה עם חסידות סאטמר ואילו חמיו היה מבני חוג דושינסקיא. אבל מאז עברו הרבה מים בתעלות הביוב של ירושלים ושל בית שמש והלה הפך עורו והחל להילחם נגד התורה, ובמיוחד נגד קדושי ישראל. מילא, אדם משנה את דעותיו, הרי שזה הגיוני אבל האיש הזה – גם ברגעים שהפך לשרץ ממש, המשיך וממשיך ללבוש את מדיו החרדים ועל ראש ה"כובע שיושבים עליו", והוא אף מציג את עצמו כ"חסיד סאטמר זאלוינים"! והנה להלן רק חלק מעלילותיו.

       הוא היה נשוי לאישה חרדית מבית ירושלמי טוב עם שש בנות ובן אחד. ואז החל ה"תכשיט" להסתובב בראשו ולאבד את ברגיו. בשנים האחרונות חולל המרעין בישין הזה שערוריות חוזרות ונשנות עד שחסידויות כמו "תולדות אהרון" ו"תולדות אברהם יצחק" נאלצו  לסגור לו את בית המדרש בו פעל, ואח"כ גם למנוע ממנו להשכיר מקום כלשהו ל"פעילות חיזוק" ב"קריה החרדית" בבית שמש. הכל החל בכך שכביכול הלה הפעיל בית מדרש בשם "נייטרא" – כשכל קשר בינו לבין מוסדות "ניטרא" ההיסטוריים איננו קיים. בבית המדרש

הזה – ב"קריה החרדית" בבית שמש, שיכן גרויז שבבניקים פראים שהפכו את המקום למאורת סמים, פריצים ופרוצות והפכו את חיי השכנים לבלתי נסבלים. לאחר שעמרם גרויז – המתחזה ל"אדמו"ר" ו"רב", לא הפסיק את ה"פעילות" התועבתית שלו, אזי, פעלו עסקני השכונה לסגירת המקום ולסילוקו של השרץ הזה משם. יש לציין שבין "פעילויותיו" נמנות גם פעולות פרו הגיוס לצבא, ואף את בנו היחיד הוא דאג לגייס והאחרון כמובן שהפך לחילוני עז פנים ואנטי דתי. במצב הזה הרי שגם משפחתו החלה לסגת ממנו עד כדי גירושין מאשתו והחלטת בנותיו לנתק עימו כל קשר. בנתיים התחתן הלה עם בעלת תשובה חלשה מחבר העמים לשעבר, שגם צורפה ל"פעילותו" ו"שידכה" ל"שייגצים" שלו לא מעט "שיקשעס".

       גרויז – לטענת רבנים חשובים בקריה חרדית בבית שמש, עבר להתגורר עם רעייתו החדשה בקצרין שברמת הגולן אבל ממשיך להסתובב בעולם ולהציג את עצמו כבעל בית מדרש "ניטרא" מבית שמש. למרות שהוא טוען שהוא עוסק ב"קירוב" הרי שהוא מוציא לעז על עניין התשובה ומנגד הוא מגדף את גדולי ישראל ובראשם את הרב מבריסק. בחודש נובממבר 2017 הוא ניבל את פיו בעיר מנצ'סטר שבבריטניה נגד הרב מבריסק וקרא לו בשמות גנאי שהנייר לא סובל. הוא התחבר שם עם הקלים שבפרחחי היהודים במנצ'סטר. הלה גידף גם את עניין ההשקפה החרדית ולעג לרבנים כרבי אלחנן ווסרמן והאדמו"ר מסאטמר זצקו"ל. בלילות הוא נראה וצולם משוחח עם נכריות מעורטלות, וכששאלוהו לפשר העניין הוא טען כי "שאלתי אותן על כתובת של גביר". לפרחח הזה אין שום מוסד ומסתמא שגורמים אנטי דתיים מממנים את הפרובוקציות ושולחים אותו להתגרות בשלומי אמוני ישראל ולגדף את גדולי ישראל.

                                  גלאט כשר עפ"י ייחוס אבות

        כשה"שולחן ערוך" מורה על אכילת כשר, ובמיוחד על הידורי כשרות, הרי שהוא מורה זאת לכל יהודי באשר הוא ללא מגבלת עבר ורקורד היסטורי. אבל בשירות בתי הסוהר בישראל – ואצל אותם "רבני בתי הסוהר" הקלים שבקלים, הרי שזו פרוצדורה שלימה עם טענת ייחוס. הזמר קובי פרץ נידון למאסר בשל עבירות מס – בדיוק כמו עבריינים מגדלי פאות וזקנים, ולכן לכל אחד מהללו יש זכות לבקש אוכל בהכשר הבד"ץ. אבל מסתבר שלא כך הם הדברים. רב בית הסוהר "מעשיהו" טען כי לפרץ לא הייתה "מסורת" של אכילת "מהדרין" לפני הגיעו לכלא. והנה, בתאו של פרץ יושב אסיר אחר עם "מסורת היסטורית" של אכילת בד"ץ. האיש הזה היה פעם אחראי על כל מערכת הכשרות של ה"רבנות הראשית" בישראל, שימש כה"רב הראשי לישראל" אבל לא פעם גם נטען שאכל טריפות ונבלות, במיוחד בביקוריו בחו"ל, בהיותו אורח של חילוניים. לאיש הזה קוראים יונה מצגר. בביקורו של ידיד אצלו בכלא התלונן מצגר כי השב"ס עוקב אחריו, האם באמת הוא אוכל מהדרין ולכן אין לו ברירה לאכול אלא "מהדרין". אין ספק שאם מצגר היה אחראי על הכשרות הארצית הרי שלפרץ – יהודי מהשורה, יש טיעון מספיק טוב לדרוש בד"ץ ולא כשרות רגילה. אבל "חוק הרבנות הראשית" – שנכתב לפני שנים באופן הזוי ומשולל מציאות, מקשה על יהודים טובים באמת לאכול כשר באמת, ואילו כשר באמת ניתן לשקרנים ונוכלים. מישהו הציע לפתור את בעייתו של פרץ בכך שהלה יעביר את מנתו למצגר ומצגר יעביר לו את מנתו. אבל מאחר והשב"ס עוקב אחרי מצגר, עם מצלמות נסתרות, הרי שגם ההחלפה הזו איננה ריאלית.

                                  תחת גפנו ותאנתו

     הח"כית האנטי דתית ושונאת היהדות – זהבה גלאון ממר"צ, פרשה מהפרלמנט הישראלי אך נותרה יו"ר מר"צ. לאור פרידתה מהפרלמנט הישראלי היא החליטה להצהיר על אלה, מבין עמיתיה הח"כים, שאליהם תתגעגע יותר מכולם. בראש הרשימה של אותם ח"כים עמד מר מוישל'ה גפני מ"דגל התורה". אין פלא שכך הם הדברים משום שגב' גלאון היא הייתה האפוטרופסית הפרלמנטארית של כל התועבות בישראל ואילו את גפני תפסו – מטעם המקומון "ידיעות ת"א", מבקר בחוף התועבה "מנדרין" שבהרצלייה ובודק שם את מחירי התועבות במסגרת "תפקידו הפרלמנטארי".

     לא פלא הוא שלאחר מותו של הרב שטיינמן – כשגפני נשאל על מה יהיה הלאה, הוא ענה בציוניות כי לאחר מותו של הרב שך הוא חשב שהכול יתמוטט אבל הכול ממשיך הלאה. גפני לא הביע אפילו מילת צער אחת על מותו של הרב שטיינמן, שהיה אמור להיות הפוסק שלו. אצל גפני הכול ממשיך הלאה ללא קשר לגדולי ישראל. אז אתם עוד מתפלאים מדוע הגדולה שבשרצי ישראל רואה באיש הזה את חברה הטוב ביותר מהפרלמנט הציוני?!  

                          חילול ה' של האבוטבולון

      בית המשפט הציוני חייב את ראש עיריית בית שמש להוריד את שלטי הצניעות בעירו, ואם לאוו הרי שהוא יסתכן במאסר. יהודי אמיתי היה שמח לקדש שם שמים, אבל לא מוג לב כאבוטבול מש"ס הרפורמית. לאחר פסק הדין של השופט הציוני חנן מלצר הרי שאבוטבול מיד התקשר לכל שלומי אמוני ישראל וביקש מהם להוציא לו את הערמונים מהאש ולהוריד בעצמם את המודעות שתלו, אבל כמובן שהם צחקו לו בפנים ולא עשו זאת. או – אז פנה האומלל הזה ונתן הוראה להוריד את השלטים, שכמובן נתלו שוב אח"כ. בטוחני שגם אם בית המשפט היה מורה לישוב ערבי לעשות כך הרי שראש המועצה שם – גם אם הוא לא היה דתי ממש, היה מעדיף את הכלא הציוני על פני משת"פות לאור יום. אבל אבוטבול האומלל עשה הפוך. מעניין אם הרב קופשיץ – הסנדק שלו, ימליץ עליו שוב לראשות העיר או שיבחר במשת"ף אחר לשם כך...

                                            נפלה על הראש

      ח"כ עאידה תומא – סלימן החליטה מיום הבחרה לפרלמנט הישראלי – כח"כית של "הרשימה הערבית המשותפת", כי היא תרים את דגל "שיויון הנשים" בחברה הערבית בפרט ובחברה הישראלית בכלל. כנוצרייה וקומוניסטית היה לה קל יותר להניף דגל כזה אצל הערבים וכך היא התנגדה לפני כשנה להפרדת נשים וגברים ב"שישים שנה לרצח כפר קאסם". אח"כ היא עמדה בראש אלה שדרשו מהמוסלמים למנות אישה ל"קאדית". והנה ביום ראשון שלפני י' בטבת תשע"ח היא נכנסה לרמת בית שמש ב' בראש ה"וועדה הפרלמנטארית לשיוויון האישה" כדי להוריד את שלטי הצניעות. היא לא הבחינה כי שכונת רמת בית שמש ב' היא המתונה ביותר ביחס לערבים וכי היא עצמה פועלת נגד האינטרסים של הערבים שהצביעו עבורה. התלונות עברו לסקטור הערבי ורק אז הבינה הגב' הזו כי היא חצתה את כל הגבולות, במיוחד כשמעשה זה הושווה לכניסתם של אנשי כהנא לאום אל פחם. יש לציין כי גם במפלגתה חד"ש התנערו ממעשיה וביקשוה להפסיק זאת.

      מעניין לציין שמתוך 13 ח"כים חרדים הרי שרק ח"כ ישראל אייכלר - איש חסידות בלזא, ניסה בכל כוחו למנוע את הביקור הפרובוקטיבי הזה ויצא בגלוי נגדו. כנראה שכל השאר שילבו יד אחת עם הממסד הציוני נגד קדשי ישראל ונגד הצניעות.

                       האשמאי הזקן מלונדון והקונסרבטיבי מפולין

       מסתבר שגם על פתח הגהינום הרי שהזקן הממרא – הר אליקים שלזינגר שר"י מלונדון, איננו מספיק את תמיכתו בכוחות האופל והשחור וגם חג החנוכה שעבר עלינו לטובה לא משפיע על האשמאי הזה, שהפך לאייל נדל"ן ממכירת קברי אבותינו באירופה. בשבוע שעבר הוא כינס ב"סטמפורד היל" שבלונדון כנס לשנורר כסף עבור גזלותיו, ואורח הכבוד שם היה "רבה של פולין" – שבעבר שימש ה"רבאיי" של הקונסרבטיביים ביפן, מייקל שודריך. די אם נזכיר כאן שהשודריך הזה מצולם בעשרות תמונות מחובק בנשים ולוחץ יד לאישה מעורטלת בכנסיה קתולית באיטליה – שם קרא לאפיפיור שהתפגר, "מורי ורבי". לא אצרף שוב את התמונות הללו כדי ש"יפי הנפש" לא יטענו שאני משחית אותם אבל מסתמא שבעבר כבר קיבלתם את כל החומר המצולם הזה. הזקן הממרא - שבע"ה עם מותו יש לערוך מסיבות של "באבוד רשעים ברינה", לא התבייש להציג את שודריך הלה (ציוני ומודרני ידוע עד לקונסרבטיביות של ממש...) כה"רב הגאון" ועוד מיני סופרלטיבים שקריים. כנראה ששלזינגר הזקן לא די לו בנכדיו החילוניים, בכלתו שירדה לסמים ובספק שהיא מותרת עוד לבעלה ושברחה למונסי הרחוקה, ובתלמידיו העבריינים. הזקן הנקלה הזה ממשיך להתגרות בקב"ה וה' הטוב בע"ה ימשיך להחריב את ביתו.

                                        אל טל ואל מטר

       זוהי תקופת בצורת קשה והיא חוזרת שוב מידי שנה בשנה. קריאות הבת יענה של תפילות לגשם מטרתן להתעלם מהבעיה התורתית המרכזית: ארץ ישראל נמצאת תחת שלטון כופרים שמחטיא את עם ישראל בכפירה ולכן יש להפנות את כל ה"מומחים" למטרולוגיה לקריאת שמע ולאיומיו המפורשים של ה' יתברך שמו לעד עולמי עולמים בדבר אי ירידת גשמים כתוצאה של עונש על כפירה כארץ הקודש. מלבד "ציוצים" על חילולי שבת הרי שאין אנו שומעים על יציאה להפגנות ומחאות על הפיכת ירושלים ל"אילייה קפיטולינה", על חוקי התועבה והכרה באנשי התועבה, על הכנסת דמויות כופרות ליהדות החרדית דרך התשקורת החרדית ועל הכחשת התורה במערכת החינוך הציונית. אז לכל הרוחות מאין שואבים ה"רבנים" החצופים הללו את חוצפתם לבקש גשם מהקב"ה, כשלוחיהם הפוליטיים מאשרים את המשך הכפירה הציונית בארץ הקודש?!

                                           לץ – מן

         יעקב נח ליצמן הוא ליצן שעוד יגרום נזק גם לעצמו. הליצן הזה מנסה לקדם הצעת חוק שתשלול בחירת ראש ממשלה ללא תואר אקדמאי ו/או ניסיון צבאי "מסוים". הלה עושה זאת כנקמה נגד יאיר לפיד, על שהאחרון ניסה למנוע מליצמן לשמש כשר הבריאות. אבל הגולם ליצמן לא מבין שבעתיד יוכלו להכיל את החוק הזה גם על בחירת שרים, סגני שרים ואפילו ח"כים, ואז שום חרדי לא יוכל להתקדם לשום מקום, כולל הגולם הזה בעצמו. וחוץ מזה הרי שליצמן – בהצעתו זו, מרומם את התארים האקדמאים הנבובים ואת ההסכלה שגדולי ישראל נלחמו בה, לצד רוממותו את הצבא הציוני ואת עניין ה"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". עוד טיפש חרדי המכהן בכנסת המינים.

                                          ועוד טיפש אחד...

         ומטיפש אחד למשנהו. ח"כ יעקב מרגי הוא גם יו"ר וועדת החינוך של הפרלמנט הישראלי. בתור שכזה הוא הולך ברוח הרפורמים כנגד החינוך היהודי ויוזם חוק שבו כל נער תשחורת יוכל להתלונן נגד הוריו, ואף להכניסם לכלא! בטוחני שאבותיו של המרגי הזה מתהפכים בקברם כשהם רואים איזה עגל יצא מהם. מדובר באדם רדוד, טיפש ועילג שפעם כיהן כשר הדתות אך ורק כדי למנות חברים מש"ס למשרות נבובות וכשנכשל במינויו של מר צי'קוטאי ל"רב עיר" הרי שגב' יהודית יוסף זרקה אותו מתפקיד שר הדתות. זהו חנפן נוסף לשמאל הציוני בענייני הדת וחנפן לימין הציוני בנוגע לגיוס החרדים. שבע"ה תרבץ עליו קללת אלוקים על כך שהוא ממריד את ילדי ישראל באבותיהם ובאימותיהם. זהו רשע הדורך על "תורת אימך ומוסר אביך" בשרות רשעי ישראל, ובראשם הרפורמים.

       

    

שני ליצנים ושני גונבי דעת

בס"ד

         שני ליצנים ושני גונבי דעת / הרב אליהו קאופמן

                                    איילה שלוחה

        לא אשתמש בשפתו המתלהמת של עו"ד יורם שפטל – נגד הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל גדי אייזנקוט, אבל רק אציין ב"דיפלומטיות" שזהו הרמטכ"ל הישראלי הכי פחות אינטלקטואלי, על כל שני תארי מדעי הרוח והגשם שסיים. אחד מן התארים שסיים – היסטוריה כללית, מוכיח שבאוניברסיטאות הישראליות הקשר בין לימודי ההיסטוריה למציאות לא פעם הוא מקרי בהחלט, ובמיוחד כשמדובר בהיסטוריה של עם ישראל. אבל לאייזנקוט – כמו להרבה מסיימי תואר ראשון בהיסטוריה, יש את החוצפה להפוך את הבורות לידע ואת הידע לבורות. אצלו זה קרה לא מכבר, כאשר העניק פרס ליחידה שבה משרתים חרדים, ובמיוחד הם עוברים שם שטיפת מוח "היסטורית" בנוגע להיסטוריה היהודית בת זמנינו.

                רא"ל אייזנקוט הביע את שביעות רצונו מהשתלבותם של החרדים בצבא, ובמיוחד מכך שהם לומדים את "מורשת המדינה" ואת ה"היסטוריה היהודית", שחסרה להם משום שבחברתם החרדית לא לימדו זאת, וכך הם ישיגו את הפיגור לו היו שותפים בחברתם. אז מר אייזנקוט בוא נחלק את טענתך לשתיים. "מורשת המדינה" זה סיפור אחד וה"היסטוריה היהודית" זה כבר סיפור אחר. "מורשת המדינה" היא ההיסטוריה הקטנה – וגם המצונזרת מאוד, של המאה שנים האחרונות. מספרים שם על ""הקמת הישוב הציוני" בארץ ישראל – עם הרבה פאתוס, ועם רבע אמת שהיא גרועה משקר. אני מאמין שלא מעט – לפחות, מהדיסאינפורמציה הזו, גם אייזנקוט עצמו יודע ממנה אבל הוא מעדיף למחוק את הידע הזה כדי לשוות לסיפור של ה"מורשת" פרצוף מתקתק. כרמטכ"ל בצבא היה אסור לו להיכנס למרקם פוליטי וחברתי השנוי במחלוקת, ועוד לנקוט עמדה מזלזלת בציבור כה רחב, אבל גם זה לא מפריע לו לסנוט ביהדות החרדית ובמורשת האבות – שגם זקניו היו שותפים לה, ולהציגה כנחותה לעומת ה"מורשת" של אלה שלא חסכו אפליה וקיפוח מאבותיו שלו. האם הוא – כבוגר תואר להיסטוריה, היה מסכים שילמדו בצבא את ה"מורשת" הזו גם על כל האמת ב"קליטת העלייה" של עדות המזרח, על מה שהביא להכרת המדינה בגניבת ילדי תימן והמזרח, על טענות היסטוריות מגובות בעובדות בנוגע לפעילות הציונית בשואה נגד הצלת יהודים, ועל עוד מיני "נכבות" בעם ישראל כמו הנחת פצצות בבתי כננסת, כאמצעי לעלייה ? בטוחני שה"היסטוריון המפואר" הזה לא יניח ללמד את מה שהוא חושש מגילויו. אז מר אייזנקוט היקר, ביהדות החרדית מכירים היטב את ה"מורשת" הזו גם על פנייה המוכרים, ומה שאתה עושה – דרך כלי צבאי ועממי האמור להיות "אובייקטיב", הוא למחוק חלק מה"מורשת" הזו כדי למתק את הגלולה ההיסטורית המרה. לדבר הזה קוראים בלשון עממית "שטיפת מוח".

         ונעבור לנושא השני שהרמטכ"ל הזכיר – ה"היסטוריה היהודית". לומר את האמת הרי שבנוגע לנושא הזה אני לא יכול להאשים רק אותו אלא את כל מערכת ההוראה בישראל ובעולם החילוני היהודי, שרמת הידע וההוראה שלה בנושא הזה שואפת לבורות. ההיסטוריה היהודי איננה אך ורק תעודות וסיפורים מ"חוקרים" בני זמנינו או הצצה שטחית במידע היסטורי מוגבל, כפי שעליו מתחנכים מגיל שלוש ועד לפרופסורה האוניברסיטאית אלא מדובר במקורות כתובים שלמים שהחלו להיכתב כבר לפני כשלושת אלפים שנה עם פירושים מעמיקים והעברה מדויקת של פרטים היסטוריים מדור לדור, שאחד כמוך בקושי שמע על חלק משמות המקורות הללו. מדרשי החכמים, מדרש "תנחומא", המדרש המקיף של "מעם לועז", "סדר הדורות השלם", פירושי עשרות גדולי וקדושי ישראל לתנ"ך וכמובן המשנה ותלמודי בבל וירושלים הם רק חלק מהאוקיאנוס הזה, שאם היית מנסה ללמוד בו היית טובע מזמן. אז מה אייזנקואט - איילה בלשון הברברית, תפסיק להשתלח מתוך בורות בציבור החרדי, שגם ילד ב"חיידר" יכול להורות לך היסטוריה יהודית מהי.

                                      ליצמן או לץ – מן?...

       כמו כולם גם אני קראתי ידיעה שח"כ (שר וסגן שר לשעבר...) עומד לקדם הצעת חוק אישית נגד יאיר לפיד – כדי למנוע מהאחרון להיבחר לראש ממשלה, אם וכאשר יהיו ללפיד סיכויים לכך. ומהי הצעתו של ליצמן ? הלה מציע חוק שישלול מועמדות לראש ממשלה ממי שאין לו תואר אקדמאי ו/או עבר צבאי "מסוים". רק עילג תוכן בעברית יכול לומר "מסוים" על עבר צבאי. או שלאיש יש עבר צבאי ומהו, או שאין לו דבר כזה, כי גם על המילה "מסוים" אפשר להעלות בליל הצעת החוק מאות הסתייגויות שימנעו מליצמן לישון שתי לילות. אבל הבעיה עם החוק הנמוך הזה הרבה יותר קשה. ראש הממשלה המוערך ביותר של ישראל היה דוד בן גוריון. הוא היה בעברו פועל מה"יקב" של ראשון לציון, וכמובן ללא שום עבר צבאי, ואפילו לא "מסוים". והוא לא היה "רק" ראש ממשלה אלא גם שר ביטחון! אהוד ברק – ראש ממשלה עם תואר אקדמי, היה לעומת זאת אחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר של מדינת ישראל. את ההצעה של ליצמן אפשר לשכלל בעתיד ולהחיל אותה גם על מינוי שרים, סגני שרים, וכך גם אחד כמו ליצמן יראה לעולמים את משרד הבריאות מבפנים רק לאחר בידוק ביטחוני בשער הבניין. ויהיו כאלה שירצו להכיל את החוק הזה – עם הרבה היגיון, גם על ח"כים, ואז כל חבריו של ליצמן, מהסיעות החרדיות, יראו את פנים הפרלמנט הישראלי רק לאחר שיבקשו בטלפון מח"כים חילוניים אישור כניסה לבניין.

     אין ספק שהצעת החוק הזו – הבאה מרגשי נקמה בלפיד שניסה להדיח את ליצמן מראשות משרד הבריאות, היא קודם כל תפגע כבומרנג דווקא בייצוג הפרלמנטארי והמיניסטריאלי החרדי, ואף בו עצמו. יתרה מכך, גדולי ישראל תמיד הדגישו את סלידתם מההסכלה החילונית ומ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" הצבאי, והנה בא הליצן הזה ויורק במורשת הדורות הבסיסית של היהדות התורתית, ובמיוחד בגדולי ישראל!

                                          המפלגה שבדרך ?

      השבוע הופתענו לגלות – אמנם ברמיזא, כי האיש שחיבל לפני עשרות שנים את אבו גי'האד – סגנו דאז של יאסר ערפאת, היה בוגי יעלון, ומי שסייע לו בכך היה אהוד ברק. בהזדמנות הזו גם הזכירו לנו השניים את "עברם הצבאי המפואר", קצת יותר משנה לפני הבחירות לפרלמנט הישראלי. העיתוי היה מדויק והמראיין היה אוהד. עד עכשיו ידענו רק שברי דברים. ידענו שיעלון יקים רשימה פוליטית – אישית (כמו שכבר עשו בעבר ליברמן, כחלון, לבני ולפיד...) ושאיתה הוא יחפוץ לחזור לחיים הפרלמנטרים, ומסתמא שגם לחיים המיניסטריאליים. שמענו לא מכבר שאהוד ברק שאג שוב והבטיח שיחזור לפוליטיקה ולפרלמנט בפעם השלישית, ישר מהקרשים. לליכוד יעלון כבר לא יחזור ולעבודה ברק לא יחזור. והנה השבוע פתרנו את שאלת הסיכויים הקלושים שלהם – בימים שאחוז החסימה בשיאו. השניים כנראה ילכו יחדיו כי רק הם לכך נועדו. סיפור החיסול של אבו גי'האד לא רק שהוא המנוף להתחלה חדשה וטובה יותר אלא שהציבור עוד יראה אותו שוב ושוב בתעמולת הבחירות של השניים, בעוד כשנה. מי יהיה ראשון ומי יהיה שני ברשימה הגנרלית הזו עוד נראה אבל כמו שהסרט הראה לנו הרי שלבוגי עלון תהיה עדיפות למקום הראשון, כי הוא זה שווידא את הריגתו של אבו גי'האד. יעלון יביא עימו למפלגה את הליברלים שבין מצביע הליכוד ואילו ברק יביא עימו את הניצים של מפלגת העבודה, שאינם חפצים באבי גבאי משום שלאחון אין רקורד של גנרל, אך גם משום שיעלון הוא "מלח הארץ", שצבעו לבן.

       ובשולי הסיפור, הרי שאחד ה"טוקבקים" של הכתבה שאל את יעלון מה ההבדל בין וידוי ההריגה שיעלון עשה לאבו גי'האד לבין וידוי ההריגה שבגינו אליאור עזריה יושב בכלא, ושכנגדו יצא אותו בוגי יעלון בעצמו ? אני חושב שה"טוקבק" שאל שאלה נכונה וממוקדת והתשובה היא שכך תיראה האמינות של המפלגה החדשה הזו, של שניים שפוסחים על שני הסעיפים. הייתי מציע להם לצרף גם את שאול מופז וכל ההצגה שלהם תהיה מושלמת.  

              

                     

       

נפלה על הראש

בס"ד

                   נפלה על הראש / הרב אליהו קאופמן

       ח"כ עאידה תומא – סלימן מ"הרשימה הערבית המשותפת" הפכה בחות מקדנציית כהונה בפרלמנט הישראלי מייללת נגד קיפוח המיעוט שלה, לזו שמובילה את ההתקפה הברוטאלית על מיעוט אחר. זו שיטה ששותפים לה בישראל הכהניסטים ומר"צ, ושצצה בשנות ה-30 של המאה ה-20 במרכז אירופה.

      ביום ראשון – ה-24 לדצמבר 2017, היה יום שעטת הפרובוקציה של "וועד הכנסת לקידום מעמד האישה". עוד פונקציה של פרובוקאטורים "לשם שמים". חבורה של חברות וחברי הוועדה – בצירוף הרפורמים, שעטה לכיוון שכונת רמת בית שמש ב', בעיר בית שמש, כי להוכיח נוכחות אלימה ולהשפיל שוב את תושבי השכונה החרדים, כדי שהאחרונים לא יקיימו את אורח החיים שלהם, בו הם חיים בארץ הקודש יותר ממניין דורות. מה שהרגיז את יושבי מזנון הפרלמנט הישראלי ואת יושבי בתי הקפה העלובים של קיצוני החילונים, היו שלטי הצניעות שמוקמו בעיר בית שמש. אבל הפעם היה חידוש קטן, בפרובוקציה הזו. בראש הפרובוקציה עמדה ה"כוכבת העולה" (רק בעיני עצמה...) של עולם ההזויות במלחמת "מעמד הנשים בישראל" : ח"כ עאידה תומא – סלימן, מ"הרשימה הערבית המשותפת", ממפלגת חד"ש שברשימה. כנראה שלגב' תומא - סלימן נגמרו כבר כל המאבקים האפשריים על מעמדו של האזרח הערבי בישראל, והנה היא כבר יכולה ומזומנת לעבור צד, והפעם להופיע בראש חנית "קונצנזואלית" לדיכוי מיעוט אחר ששמו ה"חרדים". השיטה הזו – שלבוא בכוחניות ולהוכיח לציבור של מיעוט כי הוא אינו השליט אלא אלה הם "חוקי המדינה הציונית האליטיסטית" שמכתיבים את התנאים לכל חי, נרשמה כשיטתם של שני זרמים בציונות : הכהניזם ושיטת מר"צ. לבוא – כבריון לאור יום, ולהראות למיעוט, בביתו של האחרון, כי גם שם זה אינו ביתו, זו הייתה השיטה של מאיר כהנא לגבי תושבי אום אל פחם בפרט והציבור הערבי בישראל בכלל, ושאותה הוריש למפלגות הבת שלו כ"עוצמה לישראל" ו"יחד". אך השיטה הזו גם אומצה ע"י בריוני מר"צ, שהחלו להגיע שוב ושוב לשכונת "מאה שערים" כדי להגן, כביכול, על "כבוד האישה החרדית" שמעולם לא ביקשה מהם עזרה ורק  התנגדה לעזרה הזו. אבל למעשה גם כהנא וגם מר"צ לא המציאו את גלגל הבריונות הזה – שמטרתו להשפיל בכוח את החלש והמיטוט בביתו. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים זה החל להתרחש במדינה מרכזית באירופה, שם פלוגות סער החלו לתקוף יהודים בבתי הכנסת שלהם וברחובותיהם, עד לתוך ביתם. מה צמח מכל הבריונות הזו אנו למדנו די והותר בהיסטוריה הקרובה שלנו. והנה גב' תומא סלימן – זו שהחלה את הקדנציה שלה בפרלמנט כמי שמיללת על היותה קרבן לאומי לשיטה הבריונית הזו הפכה בן יום ליו"ר של אלה שמפעילים את השיטה הזו על יהודים חרדים בשכונתם. וגב' תומא – סלימן לא מצאה על מי לשפוך את חמתה המעוותות אלא דווקא על אלה מבין החרדים שמתנגדים בקיצוניות הכי גדולה לגזענות נגד הערבים, ואף מניפים את דגל פלסטין! אחד מראשי הציבור הערבי אמר לי השבוע כי "מלחמתה המזויפת והעקומה של תומא – סלימן על מעמד האישה המדומה שלה הביא אותה למצב שבו היא כבר איננה יודעת מה טוב ומה רע, במיוחד לציבור הערבי - ששלח אותה לייצג אותו כמיעוט ולא כעוף דורס, שיביא את תרבות הבאושים שלה גם למגזר הערבי.

                       להניף את האיומים כנגד החרדים הסובלניים ביותר

        ולא לסתם חנות חרסינה שעטה הפילה הזו. רמת בית שמש ב' הוקמה בסוף המאה ה-20 עבור יוצאי "מאה שערים" מירושלים שסירבו להתגורר מעבר ל"קו הירוק", בביתר ושכונת "מנחת יצחק", שבמודיעין עילית. האזור המדובר – שם הונפו שלטי הצניעות שניקרו את עיניהם ועיניהן של הזויי בתי הקפה, הוא מבצרם של אלה שאינם מצביעים לפרלמנט הישראלי ולעירייה הציונית, ואשר ב"ימי העצמאות" הם צועדים במחאות כשבידי רבים מהם דגלים פלשתינאים. את העיקרון הזה – שככל שאתה חרדי יותר כך אתה פחות לאומני, מצליחים להסתיר יפה אנשי השמאל האנטי דתי מהערבים, באמנות של כזב ורמייה, כשועלים מנוסים. וגב' תומא – סלימן נפלה בפח הזה ויצאה נגד אלה שהם היו יכולים להיות בני בריתה הטובים ביותר ברחוב היהודי – הרבה יותר טובים מלאומני "יש עתיד", ה"מחנה הציוני" ואלה החפצות כרפורמיות לעלות, ביום מן הימים, להר הבית כקבוצת נשים, כפי שהן עושות זאת בכותל המערבי. אבל את גב' תומא – סלימן זה לא כל כך עניין. היא פיתחה לעצמה קריירה חדשה – להפוך לחיל החלוץ של ה"פמניזם הערבי", גם אם זה יהיה על חשבון ויתור בסדר העדיפויות לרעת הרחוב הערבי.

       אבל מסתבר שגב' זו איננה מייצגת ממש את ה"רשימה הערבית המשותפת" – ולא רק בפרשת בית שמש. גם עמיתיה לסיעת חד"ש הסתייגו ממה שהיא עוללה בבית שמש. הח"כים איימן עודה, דב חינין ויוסף ג'ברין לא היו נכנסים לעימות עם ציבור שאינו בעייתי לציבור הערבי. גם ח"כית לשעבר כתמר גוז'נסקי - יהודיה קומוניסטית, לא הייתה מגיעה לשם פרובוקציה בבית שמש. בכלל, למרות ההשקפה הקומוניסטית האנטי דתית של הקומוניסטים הישראלים הרי שבמאבק האנטי דתי היהודי בישראל הם לא הובילו מעולם. סדרי העדיפויות שלהם היו מדיניים ומעמדיים. גוז'נסקי הגנה גם פועלים דתיים וחרדים, מאיר וילנר פתח את שערי בריה"מ לשעבר לפני חסידות ברסלב ואילו תאופיק טובי סייע להגנת בתי עלמין יהודים. איימן עודה מנסה שוב ושוב לפתח קשרים עם העולם החרדי ואילו דב חינין מקדם הצעות חוק לא מעטות עם "יהדות התורה" ועם ש"ס. בתנועה האסלאמית הדרומית למדו לעבוד עם ה"עדה החרדית" ואילו בבל"ד ובסיעת אחמד טיבי הכול פתוח לברית עם החרדים. אין ספק שמה שעוללה ח"כ תומא – סלימן הוא בגדר רגרסיה בכיוון של של יחסים פוליטיים קורקטיים עם מי שלא עוין את הציבור הערבי. המעללים הללו – של ח"כ תומא – סלימן, חייבים להדליק נורה אדומה לשותפיה, ערב הקדנציה הבאה בפרלמנט הישראלי. תומא – סלימן אמנם פגעה בציבור חרדי עדין נפש, שהאלימות והנקמה בערבים רחוקה ממנו, אבל מקרא מעלליה ע"י גורמים לאומניים בשוליים של הרחוב החרדי עלולים להיות נמהרים. חלק מה"טוקבקים" – בכתבות שפורסמו על מעלליה בבית שמש, החלו בתגובות זעם של "ביקור גומלין" כהניסטי באום אל פחם. למרות שוליות הסכנה הרי שעדיף היה להימנע מהתנהגות פרובוקטיבית כזו.

                              הפוזה של ה"פמניסטית הערבייה הראשונה"

      ברחוב המוסלמי צריכים להבין כי תומא – סלימן היא גם בבחינת "אור אדום" עבורם. כבר ביום השנה השישים לטבח כפר קאסם ניסתה הגב' הזו לעמוד במרד נגד החלטת נשות כפר קאסם להפריד באירועים ובצעדת המחאה בין גברים לנשים. לאחרונה ארגנה הח"כית הזו, ממוצא נוצרי, מסע של מאבק לבחירת "קאדית" מוסלמית. כנראה שהעמדתה בראש וועדת הנשים נותנת לה תחושת שביעות רצון מ"השתלבותה" בקדמת מהפיכת הסחי של התפרקות הנורמות והערכים החברתיים והדתיים בישראל. ברור לחלוטין כי גם מצביע חד"ש הנוצרים לא בחרו אותה כדי שהפוך ל"שולמית אלוני של הסקטור הערבי". בהזדמנות הזו – כשראשי הציבור הערבי החלו להבין לאן תלותם בשמאל האנטי דתי יכול להגיע, עליהם ללמוד, פעם אחת ולתמיד, מהי האמת על הרחוב החרדי, על ההשקפה החרדית – שאיננה רק "חיים של קהילה" ותו' לא, ועל הפסיפס הפוליטי שבו. כך למד גם ח"כ עיסאווי פרג', בביקורו לא מכבר בבני ברק. כך הם גם יבינו עד כמה השמאל האנטי דתי מתעתע בהם לא פעם בשקריו.

                                     כאן זה לא צפון קוריאה

      ולגב' תומא – סלימן הייתי מציע לחשוב שוב על הפרובוקציה שבראשה היא עמדה ועל המודעות שחברותיה מהשמאל ההזוי קרעו מול בתי החרדים, בערך כמו שאירע בימים האפלים של שנות השלושים של המאה העשרים, במדינה ידועה במרכז אירופה. טוב תעשה הגב' תומא – סלימן אם היא תחליט על ביקור נוסף בעיר בית שמש, והפעם כדי לבקש סליחה מהנשים היהודיות האמיתיות שבאמת מתנגדות לכיבוש ומחנכות את צאצאיהן לדו קיום אמיתי. תומא – סלימן והחברות החדשות שלה רחוקות עדיין מללמד נשים דתיות וחרדיות ערכים ומה מותר ומה אסור, ועוד כשהנשים עצמן מתנגדות לכל הפריצות שנאסרות במודעות הללו. חלום המהפכה ה"מתקדמת" – בו כופים על דתיות יהודיות ומוסלמיות מה ללבוש וכיצד להתנהג, נמוג כבר עם קריסת הקומוניזם הדוגמטי והאפל. אבל מסתבר שתומא – סלימן צריכה עדיין ללמוד את מה שכבר הבינו קומוניסטים וותיקים כתמר גוז'נסקי ודובי חינין. אם את שיח ראד סלח ממשילים לנציגה של אירן השיעית בישראל, אזי, תומא – סלימן היא נציגת צפון קוריאה וה"חמר רוז' הקמבודי לשעבר בסקטור הערבי.

   

        

סוף התעלומה ל"נכבה" התימנית?

בס"ד

הסוף לתעלומת ה"נכבה" התימנית ? / הרב אליהו קאופמן

    בשבוע שעבר נמסר – אמנם לא רשמית, כי המדינה עומדת להכיר בקיומה של טרגדיית גניבת ילדי תימן, כאחריות המדינה. כמעט 24 שנים עברו מאז הרב עוזי משולם הי"ד הרים את נס המרד נגד השתקת גניבת הילדים הללו. ההכרזה הממלכתית – כשתבוא, תשתמש במושג שאותה טבע הרב עוזי משולם: "ילדי תימן המזרח והבלקן", והיא תתייחס לכל גזל הילדים מקום המדינה ועד לאמצע שנות השישים של המאה העשרים. זאת בניגוד למה ששלוש וועדות וחמישה העומדים בראשן ניסו לשדר. הם טענו כי רק ילדי תימן כלולים בפרשה, וצמצמו את השנים אך ורק לאמצע שנות החמישים של המאה העשרים. זוהי תוצאה שהיא סטירה לממסד ולתחבולותיו להעלים את הבעיה. שלושת וועדות החקירה שהוקמו בנושא הגישו דוחו"ת הפוטרות את המדינה מהיעלמות הילדים אבל המדינה נאלצה להודות באופן הפוך. רק על כך – על ממצאי הוועדות הללו, צריך היה להקים וועדת חקירה שתחקור מי היו מסייעי הניסיון להשתקה. מסתבר שבהלול, מינקובסקי, שלגי, כהן וקדמי – חלקם אישי ציבור ידועים וחלקם אנשי משטרה ושופטים בכירים, פרסמו מסקנות מטויחות. זה מצביע לא מעט על האמון שאנחנו מצופים לתת בידי המשטרה ומערכת המשפט, ועוד בחקירות של "וועדות החקירה" למיניהן.

     ה"נכבות" שהתחוללו בארץ ישראל – לא רק מהקמתה של המדינה, אלא גם מיום התמסדות הישוב הציוני בראשית המאה ה-20, היו רבות אבל רק פרשת ילדי תימן זכתה לניצחון על מערכת ההשתקה הממלכתית. כל זאת גם בהתחשב בכך שלעדה התימנית עצמה ה"נכבה" של גניבת הילדים לא הייתה ה"נכבה" היחידה שהיא עברה. כבר בסוף המאה התשע עשרה הסתובבו עולי תימן רעבים ויחפים בשולי ירושלים ואיש – מבין האשכנזים והספרדים, לא פתח להם שערי חסד של ממש. משנת 1911החל שלב העבדות שלהם בקולחוזים הציונים, לשם הובאו היישר מתימן ע"י שמואל יבנאלי מהסוכנות הציונית שהתחזה בתימן ל"רב אליעזר בן יוסף", בהמלצותיהם של הרבנים אברהם יצחק קוק ובן ציון עוזיאל, שלימים תוגמלו על כך ע"י הציונות והפכו (כל אחד בעיתו) ל"רבנים הראשיים לישראל". אח"כ – לאחר שנות עבדות, התרחש גרוש התימנים מהמושבה כנרת ולימים זה חזר על עצמו, ובאופן ממלכתי, בגרושם מכפר תוחלת שהפך לפתע לכפר חב"ד, בסיועו של מי שלימים הפך לנשיא המדינה, זלמן שז"ר. בתקופה שחפפה לגרוש תימני כנרת חיו העבדים מתימן בפחונים ובדונים בשולי המושבות רחובות (שעריים ומרמורק), ראשון לציון (שכון המזרח ורמת אליהו) וחדרה(נחליאל), כשהם מוכים ומוענשים בקשירה לחמורים כאשר הם לא עבדו כמו שצריך. לפני הקמת המדינה "אופסנו" פליטי תימן מספר שנים במחנה המעבר "שהד" בעדן - נמל בריטי בקצה חצי האי ערב, ושם הם הוכו והושפלו ע"י ראשי המחנה מטעם הסוכנות, וע"י הרופאים הציונים. שם הם היו קרבנות לסכסוכים יזומים בין ראש המשפחה לאשתו וילדיו, וכבר שם החלו לעקור להם את היהדות. רק לאחר קום המדינה הם הוטסו לישראל – מאותו מחנה, ורכושם פשוט נבזז מהם, ואף נמכר לגורמים נכריים, כולל כל עושר היודאיקה שהיה ברשותם. בארץ ישראל לא רק שנגנבו ילדיהם אלא שפאותיהם נגזזו, נשותיהם הצעירות נחטפו והועברו לקיבוצים (ללא גיטין) והם היו קרבנות לעקירת דתם. אבל כל אלה נותרו רק בגדר צלקות שהגלידו, ושפה ושם הם תועדו בשוליים של ספרים שוליים או באינטרנט, אבל להיסטוריוגרפיה הנלמדת – עד האוניברסיטה, הם לא נכנסו. אבל את גניבת הילדים לא הצליחו להשתיק.

      "נכבות" רבות ביצע הישוב הציוני – ולא רק נגד הערבים. פצצות הונחו בבתי כנסת בעירק כדי שיהודים יעלו לארץ בעל כרחם ואילו עולו עירק רוססו ב"די.די.טי.", ילדי פליטים חרדים מהשואה הועברו על דתם עוד בטהרן – בירת אירן, יהודים נרצחו בשואה והתנועה הציונית הואשמה בלא מעט אשמה בעניין, יהודי מרוקו הושפלו ונשלחו לעיירות פיתוח ולשכונות מצוקה כדי לשמש כוח עבודה זול לקיבוצים בעיקר וגם "בשר תותחים" באזורי הספר. אבל בני העדה התימנית היו הקרבנות הגדולים ביותר של ה"נכבה" היהודית. עולי תימן היו תמימים ומפוחדים ולא הייתה להם גולה מחוץ לארץ ישראל שתסייע להם. לכן הם גם היו טרף קל לציונות. אבל – כאמור, מכל מה שעולי תימן עברו הרי שהם הצליחו רק לנצח  חלקית בקרב על ילדיהם הגנובים והאבודים, למרות שהמדינה עשתה הכול אשר לאיל ידה כדי לטאטא את החרפה הזאת בעזרת שלוש וועדות טיוח וחמישה קומיסרים שעמדו בראשן. מהו סוד ההצלחה של בני העדה התימנית דווקא בחזית גניבת הילדים – בעוד שבכל שאר החזיתות הם הרימו ידיים, ורק בחזית הזו הם ניצחו למרות שבחזית הזו המדינה הערימה עליהם את רוב רובם של הקשיים, כולל הסתרת תיקי האימוץ ופעילות חשודה של ראשי המטייחים?

      כשהקומוניזם הסובייטי התבסס בבריה"מ החדשה של שנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים, קונן הרב ישראל מאיר הכהן , הוא ה"חפץ חיים" הנודע, כי חוסר מסירות הנפש של היהדות החרדית נגד ה"ייבסקצייה" היהודית - הפרו קומוניסטית, וכנגד הקומוניסטים היהודים באותה בריה"מ, רק תגרום לכך שכל היהדות תיפגע מכך, ובראש ובראשונה ימנע הדבר צמיחת גדולי תורה והשקפה לדורות, מה שיביא, חס ושלום, לחורבנה של היהדות בעולם עד בוא משיח צדקנו. כבר מיום עלות הקומוניזם כתנועה עממית ברוסיה הצארית – נזעק ה"חפץ חיים", וקרא ליהדות החרדית ומנהיגיה ברוסיה ובאוקראינה להילחם בגוף ממש נגד הקומוניסטים היהודים בטענה שאלה גרועים מן הקומוניסטים הנכרים, בכל הקשור למלחמה בדת ישראל. ה"חפץ חיים" טען כי לאחר כל מסירות נפש של מוות ממש על קיום היהדות וכנגד מחריביה לא רק שהמאבק הצליח אלא שצמחו וגדלו ממש בדור שאח"כ גדולי ישראל חדשים, והוא הביא רשימה ארוכה של מלחמות כאלה ושל גדולי עולם שצמחו אח"כ. מנגד, הרי שהוא גם הביא מקרים – בכל העולם היהודי, שלא הייתה שם שום התקוממות כזו נגד מלחמה רוחנית ביהדות ואח"כ כל היהדות דעכה, וללא צמיחת גדולים לשמם. כשבריה"מ כבר התמסדה למדינה קומוניסטית וה"בונד" הסוציאליסטי הפך ל"ייבסקציה" של המשטר האדום, זעק ה"חפץ חיים" שוב והזהיר מהבאות. וגם אז זה לא קרה, ולבסוף - כשהקומוניזם כבר התבסס ע"י סטאלין הוא קונן על העתיד. וכך אמנם קרה עד ימינו אנו. אבל בשני מקומות בארץ הקודש – במחצית השנייה של המאה העשרים, הקריאה של ה"חפץ חיים" התקיימה, אך לנושאים גלובאליים ולא למערכה ממש, כנגד אויבי היהדות מבית. זה קרה ב"מאה שערים" של שנות החמישים עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים, וזה התחיל באמצע שנות ה-90 בעיירה דאז, ששמה יהוד.

       מלחמותיו של הרב עמרם בלויא - על קדושת השבת, היו ממש עד זוב דם ממש. הוא ומפגיניו לא הקיזו – חס ושלום, את דמם של האחרים אלא את דמם שלהם. הדם שלהם נשפך וכך חדר לתודעה היהודית – חרדית עד כמה חשובה מסירות הנפש למען השבת. הפרשה המפורסמת ביותר של הקזת הדם הזו הייתה בקופת קולנוע "אדיסון" בירושלים – ברחוב שטראוס, החרדי דהיום. באמצע יום השבת, עם פתיחת הקופות, הגיע הרב בלויא והכניס את ראשו לאשנב, כדי לחצוץ בין מוכרי הכרטיסים לצופים הפונטנצייאלים. התגובה הבריונית לא איחרה לבוא. אגרופים נתחו על ראשו של הרב בלויא – מכל צדדיו, עד שכיפתו הצחורה והלבנה הפכה לאדומה. הרב בלויא לא זע ולא נע. חלפו דקות ארוכות עד שאפילו שונאי הדת הגדולים ביותר שצפו בחזה נשברו – כולל הקופאים. האשנב נסגר, הציבור הסתלק והרב טופל – לא לפני שהמשטרה הותירה לו מכתב זימון לחקירה בשל "הפרת הסדר הציבור". למעלה מארבעים שנה חלפו מאז. האזור הפך לחרדי, וקולנוע "אדיסון" הפך ל"פיל לבן" עד שבעשור האחרון קנתה חסידות סאטמר האנטי ציונית את המתחם ובנתה שם עשרות דירות לחסידיה, כולל לנכדיו ולבני נכדיו של הרב עמרם בלויא...

       הפרשה השנייה יצאה מהעיירה השקטה והשלווה ששמה יהוד. עיירה שבעבר התפרסמה אך ורק בשל שני דברים. מקובל אלוקי שחי בה – בשם הרה"ג חיים סינואני (הלוחם הכמעט היחידי שלחם בפקידים הציונים של מחנה "שהד"...), וגביע המדינה בכדורגל שבו זכתה קבוצת הפועל יהוד בשנת 1982. חוץ מזה הכול היה רגוע. יהדות טורקית יוצאת העיר איזמיר לצד עולי תימן וישוב אשכנזי – פולני וותיק הבטיחו רוגע ושקט מגזרי עד בוא גואל צדק בע"ה. ואז הגיעה שנת 1994. עד אותה שנה טענו שוב ושוב עולי תימן כי כבר מקום המדינה נגנבו להם ילדים באמתלת "מיתה ממחלות". ילדים שגופותיהם לא נראו ושקבריהם שוחזרו רק שנים אח"כ – ואף נמצאו ריקים. שתי וועדות חקירה הוקמו עד אז – עם שלושה אישים בראשן, ושתיהן טענו לאי אחריות ממלכתית ותחמו את מספר הילדים הנעלמים לעשרות מעטות בלבד בעוד שהמאשימים דיברו על אלפים ועל כל משפחה שבה נעלמו בין אחד ליותר. הפרשה איימה להתאדות ואז החלו "אירועי יהוד" ההיסטוריים. הרב עוזי משולם היה נכדו החורג של המקובל האלוקי חיים סינואני. הרב משולם החל בחקר העניין לאור בקשת – ואח"כ צוואת זקנו, כשערב פסח תשנ"ד הכל תפוצל. לא אכנס כאן לדיון האם באמת החבורה של הרב משולם החלה באלימות מתוכננת או שמא היה זה הקבלן חזי (יוצא תימן בעצמו...) שהיה שותף לפרובוקציה ממסדית כדי לנטרל את הרב משולם מהמשך המאבק, אך העובדות היו שהמאבק קיבל צבע אלים. התקשורת כולה – כולל אגפיה הדתיים והחרדים (להוציא את עיתון ה"מחנה החרדי" של חסידות בלזא), עשתה הכול כדי לצבוע את הרב עוזי משולם כערפד אנושי ואת תומכיו כמטורפים. התקשורת השוותה בין קבוצתו של הרב משולם והעומד בראשה לבין כת כורש וזה שעמד בראשה והביא להתאבדות הכת. מי שרק הכיר את אנשיו של הרב משולם – מקציני צבא ועד אישי ציבור ואקדמאיים, הופתע מכך. יתרה מכך, הרב משולם היה ידוע כאיש מתון וכמי שהציבור החילוני ביהוד ובסביבתה אהבו אותו. אבל מישהו רצה להשחיר אותו ואת אנשיו ובדרך זו פשוט להוריד אחת ולתמיד מסדר היום הציבורי בישראל את נושא חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן (שלפי טענות לא מעטות החלה הפרשה הזו עוד לפני קום המדינה...). בבית קטן – במפגש של רחובות מרכוס והאפרסק ביהוד התבצרו עשרות אנשים – חלקם כלל לא היו יוצאי תימן, ונשקים עליהם, בטוענם לסכנה מהממסד. מצד החוק נטען כי זו כת מטורפת. מסביב לבית נתלו מודעות וכרזות על נושא ילדי תימן וגניבתם. בתחילה הסתייגו מהרב עוזי משולם גם כאלה שלחמו בעבר לחשיפת האמת בנושא. כעבור 50 יום הבית כותר ע"י המשטרה ולפצוע של יום האירועים הראשון התווסף גם הרוג ממש, בשם שלמה אסולין, שנורה בצווארו מאחור גבו ומעין טלסקופית של צלף מעופף ממסוק. לימים יטענו אנשי הרב עוזי משולם כי יצחק רבין – אז ראש הממשלה, נתן הנחייה ללחום בחבורה עד עשרה הרוגים. הרב עוזי משולם וחסידיו – שהתבצרו עימו, שילמו בתקופות מאסר ארוכות. בישראל האמינו כי זה היה הסוף לפרשה. באורח מאוד מוזר נכנס הרב משולם בריא לכלא אך לימים הפך שם לשבר כלי רפואי ללא הסברים הגיוניים. המשטרה הואשמה בניסיון לחיסולו דרך שרות בתי הסוהר. בסופו של דבר נשלח האיש החולה לביתו ביהוד ונידון עד למותו, למעצר בית. לימים נמלט בנו הבכור של הרב משולם – עמנואל משולם, מישראל לקנדה בטענה כי המדינה רודפת אותו ומבקשת מידו את כל שמות האלפים שלטענת אביו נחטפו ונמכרו. קנדה סירבה לתת  למשולם הצעיר מקלט וביום חזרתו לארץ נודע לו כי ביום קודם לכן נפטר אביו, הרב עוזי משולם. גם בשלב הזה האמינו בישראל כי הפרשה נחתמה סופית. אבל לא כך היו פני הדברים אלא להיפך.

      דווקא מותו של הרב משולם האיץ קדימה את הפרשה. מאז הועלתה הפרשה ע"י הרב משולם – בשנת 1994, קמה וועדה  חקירה נוספת עם שני ראשים, ומאז סירבה הפרשה להירגע. אנשים החלו להפריד בין האיש – משולם, לבין החקירה עצמה. העדויות צצו שוב. התגלו קברים ריקים, גם ילדים שנגנבו התגלו ואילו הממסד רק דחה את פתיחת התיקים של גנזך האימוץ. שמעון פרס – האיש שהיה הדינוזאור הפוליטי שליווה את הקמת המדינה, התנגד לחשיפת העניין. גם המפלגות הדתיות והחרדיות התנגדו לכך, שהרי שריהן היו אלה שהופקדו על תיקי המעללים הממשיים (סעד, בריאות, קליטה ופנים). אט, אט הסתבר שגם לנשיא המדינה לשעבר – משה קצב, היה אח ש"נעלם" וכי הוא עצמו לא הורשה לפתוח את תיקי האימוץ למרות שביקש זאת כשר הרווחה של מדינת ישראל. הדור הרביע של יוצאי תימן המשיך במלחמה הזו, עד למצב הנוכחי של עיון בהכרה באחריות המדינה, למרות שגם הוועדה השלישית הלכה בדרך קודמותיה וטענה לאי אחריות ממלכתית.

     אם המדינה תכיר באחריותה הרי שזה יהיה ללא פיצויים וללא פתיחת תיקי האימוץ, וכמובן ללא בניית היסטוריוגרפיה היסטורית ללימוד ה"נכבה" הזו בבתי הספר ובאקדמיה. זוהי מעין השתקה רשמית בתקווה שיפסיקו לשאול שאלות בעתיד. במקרה הזה – לעומת ה"נכבות" האחרות, הרי שמפלגתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הייתה מחוץ לשלטון ול"צלחת" הפוליטית של אותם ימי אירועים, ולא מעט משום הסיסמא של בן גוריון: "בלי חרות ומק"י". אבל לאיש אחד חייבים כולם את ההישג הזה, כי משמים נלחמו עבורו. לרב עוזי משולם.

     אם תתרחש ההכרה הממלכתית הזו הרי שאבות רבים יהיו להצלחה – ובראשם ח"כים טריים ועסקנים זוטרים. אבל לולא הקרבת חייו ממש, ופרוק משפחתו ממש – של הרב עוזי משולם, הרי שבשמים לא היו נפתחים לו שערי הסיוע, שממש באורח פלאי, והפוך מההיגיון, הם העלו שוב ושוב את הנושא לכותרות, נושא שכל כך רבים רצו לגנוז אותו. הרב עוזי משולם היה כאותו חייל ששכב על ה"קונצרטינה" הדוקרנית כדי ששאר החיילים של הגדוד יעברו את הגבול לשטח האויב. פציעתו של יחיאל בן עבו מבית שמש ומותם של שלמה אסולין מאלון מורה והרב עוזי משולם מיהוד הם "מגש הכסף" שההכרה הממלכתית עומדת להינתן עליו. ב"נכבות האחרות – גם של עולי תימן, לא הייתה מסירות נפש כזו, עד כדי מסירת הגוף ממש. למשפחה השסועה והנרדפת הזו – משפחת משולם, מגיעים כספי פיצויים, וגם על ביזויים וביזוי אנשיהם כמטורפים, ע"י התקשורת והממסד, שעשו זאת בדם קר. סופה של האמת לנצח והיום כבר מבינים כולם שהמטורפים בסיפור לא היו חסידי הרב עוזי משולם, ואילו הוא היה רחוק מלהיות דיויד כורש האימתני. אם נתניהו חפץ ללכת עד הסוף שיעניק לעמנואל משולם, עבור אביו המנוח – הרב עוזי משולם, את פרס ישראל על רדיפת צדק חברתי. 

יומן שבועי

בס"ד

                  יומן שבועי / הרב אליהו קאופמן

                                  עד מתי ?

    כולנו צפינו בתמונות הדרמטיות והקשיות מנבי סלח. צעירה פלשתינאית – שמגיל שש בערך, היא כבר מתאמנת בהכאת חיילים ישראלים. אפילו התסריטאי הכי מוכשר לא היה יכול ליצור סרט סביב הצעירה הזו, כמו שיצרה המציאות. אילו הייתי פוגש את הקצין ואת החייל שהבליגו הייתי קודם כל לוחץ להם את היד. קשה לי להאמין – כמי שמכיר את הזירה הזו מכל צדדיה, אם עוד קיימים הרבה כמותם, שיכולים היו להבליג מול ההשפלה שעברו. זה בכל זאת הזכיר לי פרק מהעבר הלא רחוק. זה הזכיר את תמונתו של החייל הישראלי, ממוצא דרוזי, שברח מידויי האבנים של הילד הרך לימים ברצועת עזה. על חזהו של החייל היה תלוי רובה טעון אבל בחמלת ה' הוא לא חשב אפילו לאיים בו על הינוקא. אז – כשהתמונות התפרסמו בעולם, נמצאו לא מעטים בחו"ל שתלו את הרגעים האביריים הללו במוצאו הלא יהודי של החייל הישראלי. אבל הפעם אלה היו שני יהודים צעירים שקידשו שם שמים בעולם.

      אבל ממש באותו היום שבו צפיתי ברגעים הקשים הללו הרי שצפיתי גם בסרט אחר, משטחי הכיבוש הישראלים. בסרט השני ראו קצין צבא ישראלי – חובש כיפה סרוגה, המסרב להגן על פלשתינאים שהותקפו בידי מתנחלים, ושטען כי תפקידו הוא להגן רק בני עמו היהודי, וכי מי שחושב אחרת הוא בוגד. כל זאת כשפוליטיזציה אסורה על חיילי הצבא הישראלי!

        לא באתי כלל וכלל לשפוט מישהו או להצדיק משהו. באתי לקונן על היסטוריה שהיא עדיין מציאות. חז"ל הורישו לנו כי מי שקונה לעצמו עבד הרי שהוא קונה לעצמו אדון. מעל ליובל שנים הכיבוש ממשיך, ולא אדון כאן על הסבל הפלשתינאי אלא על הסבל של האדון שהפך לעבד. צעירים – דור רביעי כבר, יוצאים להיהרג, כשמישהו שטף להם את המוח שזהו גורלם. פיגועים קוטלים חיי זקנים וטף, כשמישהו שטף להם את המוח שזהו גורלם לעד. יהודיי חו"ל חיים בפחד מה יהיה מחר בגלל הכיבוש המתמשך בארץ, ומישהו שוטף להם את המוח שעדיף שיהרגו בארץ ישראל ולא בחו"ל. זה עצוב וכואב. הנערה הפלשתינאית, הילד מעזה, אלאור עזריה והפלשתינאי שנורה על ידו, שני החיילים מנבי סלח וכל ההרוגים והפצועים הם קרבנות המצב הזה, שבו האדון הפך לעבד עבור העבד שהוא עצמו קנה אתמול, אבל – כמו מזוכיסט מצוי, הוא מסרב לשחררו.

                              לא מספיק כשר אבל מאוד מסריח

       הזמר קובי פרץ ביקש – כמו יהודי טוב, לאוכל בכלא גלאט כשר מכשרות הבד"ץ דווקא. אילו הוא היה מבקש זאת מכל חברת תעופה – בטיסה שלו, הוא היה נענה ברצון. אפילו אם הוא היה בכלל נכרי – בארה"ב או בכל מקום אחר בעולם, הוא היה נענה ברצון. איש לא היה בודק אם הוא חובש כיפה, או עורך חקירה האם יש לו "מסורת" של אכילת "גלאט כשר", או שמא הוא בסה"כ אכל בחייו "רק" כשר רגיל. אבל בארץ הקודש מסרב "רב" בית הכלא שלו לספק לו את הזכות הזו משום ש"הוא אינו עומד בקריטריונים"! במקום שרב בישראל ישמח שעוד יהודי חפץ להדר הרי שהוא מערים עליו קשיים! אם נכרי היה עושה זאת בבית כלא בחו"ל מיד היו כולם זועקים שזו אנטישמיות. ובכלל, כמו שטבעוני וצמחוני אינם נבדקים על עברם – בבקשות המזון שלהם, הרי שכך צריכים להתנהג גם כלפי יהודים המבקשים אוכל מהודר מטעמי דת.

       מזמן אני זועק וקורא בקול כי כל "חוק הרבנות הראשית" הינו דוגמטי ומחויב שינוי. החוק הזה מסרבל ומתפיח ביורוקרטיה ומונע מכשרות לשמה להגיע לדורשייה. הכשרות הרגילה – בבתי כלא, בבתי חולים ובמוסדות ציבור, היא חלשה ביותר ולכן שומר מצוות אמיתי תמיד דורש בד"ץ ואיננו סומך על הכשרות הרגילה, שבראשה עומדים רבנים שהם עצמם לא פעם לוקים באי שמירת מצוות בסיסית. מסתמא שדרישה כזו – כמו של הזמר פרץ, מייקרת לכלא, לבית החולים וכו' את מחיר המזון המוזמן במיוחד. אבל אם הייתה מבוטלת החובה לחייב מלכתחילה בהכשר רגיל, ומנגד כל אחד היה יכול להזמין כאוות נפשו את ההשגחה שאותה הוא חפץ, הרי שהמחיר היה זול יותר משום שאז היו נחסכות כל משכורות הרבנים ועוזריהם בבתי החולים, בבתי הכלא, בקונצרנים וכו'.

      החוצפה הגדולה היא לחשוד בכשרותו של יהודי בהזמנת מאכליו ולאלצו לאכול אוכל שהוא בספק כשר, וכל זאת רק משום שהוא לא גידל פאות או משום שהוא לא המציא הוכחה כי לפני בקשתו זו הוא אכל למהדרין. לא מעט יהודים – יוצאי עדות המזרח, שחונכו לאכול כשר למהדרין, הם לא פעם אינם מהדרים במצוות אחרות, ואף הילוכם הוא בראש גלוי. אך הקב"ה שמח על כל יהודי כזה, אז מדוע - לכל הרוחות, מעזים אחרים לצנן את קורת הרוח של הקב"ה וגוזרים על היהודים הללו לרדת מבקשתם?!

      טוב היה עושה הזמר הזה אילו היה פונה גם לשרת התרבות והספורט – גב' מרים רגב, ולח"כ איתן כבל, יו"ר וועדת הכלכלה, להתערב בעניין ולפעול לשינוי "חוק הרבנות הראשית". למיטב ידיעתי העניינים הללו – של השחיתויות והדוגמטיות ב"רבנות הראשית לישראל" ובתקנותיה, הגיעו גם לידיעת משרד מבקר המדינה אך משום חוסר ההבנה והבלבול בעניין הם דחו את התערבותם. בכלל, מדוע שקובי פרץ יסמוך על כשרות ה"רבנות" הרגילה כשה"רב הראשי לשעבר", שהיה אחראי עלייה, יונה מצגר, הוא חברו לתא המאסר ?...

                                               על צבע וגזע

       כשזה מגיע לתורת ישראל, אזי, כל תעמולה שקרית מותרת, ובמיוחדת שהיא מוצגת נגד היהדות תחת הכותרת הכול כך פופולארית ששמה: "גזענות". השבוע זה הופיע בעיר נתניה. משגיח כשרות נתפס ע"י צלמי "כאן" כשהוא פוסל את בן הקהילה האתיופית מלהדליק את האש בטיגון הסופגניות, משום שלא הכיר בו כיהודי. מיד נזעקו ב"כאן" וזעקו "גזענות" ו"צבע". לא אכנס כאן לדיון הלכתי אבל כמו שאותו עובד נפסל בגלל פקפוק ביהדותו כך היה גם יכול להיפסל מישהו לבן מחבר העמים או ממערב אירופה, שלא היה יהודי. השאלה הינה ההכרה בעולי אתיופיה כיהודים, אבל בוואי שלא בגלל צבעם. מנגד, בטוחני שאם היה עובד שם שחור מארה"ב שהתגייר הרי שאך אחד לא היה פוסל אותו.

        אולי הייתי מייעץ למשגיח – בפעם הבאה, לבדוק גם את אלה הבהירים והאירופאים למוצאם היהודי...

                           פשיטת הרגל של ה"רבנים הראשיים"

          בעיר חדרה יחכו עוד שלושה שבועות לפחות כדי לבחור שם "רב ראשי". מועמד אחד נאשם בכך שאיים ברצח ואחר בכך ששלח מתלמדים למול תינוקות של בני העדה האתיופית בעיר. אלה, דרך אגב, היו מועמדי ש"ס. זו התמונה המרה כיום. "רב ראשי" אחד יושב בכלא, "רב ראשי" אחר ניצל מהכלא בגלל מצבו הבריאותי, ואילו בכל אתר ואתר מוצגים מועמדים ל"רב הראשי" מקומי – ובמיוחד ע"י ש"ס, כשה"רקורד" שלהם הוא ממכללת עולם הפשע של גניבות, איומים ברצח, הטרדות מיניות ועוד מיני מינים. אז מה הפלא שלציבור החילוני אין יותר אמון במושג רב ואילו הרפורמים והקונסרבטיבים הופכים ללגיטימיים, ומאושרים כ"אנשי דת" ?...

                                          זה כל הסיפור ?...

        השבוע גילו סוף כל סוף חוקרי "להב 433" עדות "עובדתית" על עסקיו הכספיים ה"מוזרים" של דוד ביטן. נהגו של ביטן – שאול סעיד, ראה אותו סופר דולרים ואח"כ מקבל מחברו תמורתם כששת אלפים ₪. הסכום לא בשמים ואת הפעולה הזו עושים מידי יום ביומו לפחות כמה אלפי אזרחים, שהמשטרה עדיין לא קראה להם לחקירה, ובטח שלא נקראו לשבת מול החוקרים עשרות שעות, מידי שבוע. גם המשטרה מודה בגמגום שזו לא ממש עבירה אבל נותרה רק השאלה מדוע ביטן החליף את כספו אצל איקס ולא אצל וואי. תארו לכם שהמשטרה תתחיל לחקור כל אזרח מדוע הוא החליף את כספו אצל זה ולא אצל אחר...        אני רוצה להאמין כי כל הרעש הזה – סביב דוד ביטן, איננו רק בגלל אותה "ספירת דולרים" ששאול סעיד צפה בה, כי אם אכן כך הוא הדבר הרי שטוב יעשה אח"כ מר אלשייך – מפכ"ל המשטרה, אם יתפטר לאלתר...

                                       "מסורת" ביד היוצר

      יתכן ש"ערוץ 20" הוא ערוץ שזקוקים לו ויתכן גם שיש לו קהל וביקוש. אבל לנסות לטעון שקיומו נחוץ מסיבות של "מסורת" ו"דת", זו הונאה ממש. אין שום קשר בין הדעות הלאומניות והחילוניות שלו לבין תורת ישראל, ואילו ציבור שומרי התורה והמצוות רחוק מלאמצו. זהו ערוץ  ימני של חילוניים המעוניינים לשווק את דעותיהם החילוניות במסווה "דתי", כפו שהרפורמים והקונסרבטיביים עושים זאת משמאל.

                            

           

האמת ההיסטורית של קארין קנייסל

בס"ד

    האמת ההיסטורית של קארין קנייסל / הרב אליהו קאופמן

      קארין קנייסל היא שרת החוץ האוסטרית החדשה – מטעם המפלגה הניאו נאצית האוסטרית (ה- אף.פי.או.), בקואליציה של הקנצלר האוסטרי החדש, סבסטיאן קורץ. באחרונה עולות בישראל תהיות על עמדותיה ה"שונות", מפעם לפעם, של הגברת הזו.

היא – ומנהיג מפלגתה, היינץ כריסטיאן שטראכה, ידועים כמקורבים לימין הישראלי ותומכים במדיניותו של בנימין נתניהו ביחס למזה"ת. הגב' קנייסל הביעה לא רק תמיכה בהעברת השגרירות האוסטרית מרמת גן לירושלים, אלא שאף טענה כי לדעתה כל השגרירויות הזרות בישראל היו צריכות לעבור לירושלים, מעצם היותה של ירושלים בירתה הרשמית של ישראל. מנגד מתפלאים כולם כיצד הגב' הזו טוענת שוב ושוב כי רעיונותיו של הרצל בפרט – ושל הציונות בכלל, שאובים מרעיונות הלאומניות הגרמנית, וממה שההשקפה הנאצית הדגישה כ"לאומיות גרמנית", והקשר בין המולדת הגרמנית והלאומיות הגרמנית. גם הקהילה היהודית באוסטריה יצאה נגד הדברים הללו. לדידי, לא רק שאין כאן שום סתירה בין השקפותיה הפוליטיות הנוכחיות של הגב' קנייסל, בענייני ישראל והמזה"ת, לבין טענותיה ההיסטוריות על שורשי הציונות, אלא שהגב' קנייסל אפילו לא טענה בעניין ההיסטוריה הציונית, טענות שמפורשות כשליליות בעיניה, על התועה הציונית. נהפוך הוא. בטענותיה ההיסטוריות הללו רצתה ורוצה השרה האוסטרית החדשה להצדיק את מדיניותה הפרו ישראלית ואת הקשר הרעיוני בין מדינת ישראל, של הימין, לבין מפלגת הימין הקיצונית שלה.

     אבל לפני שאפתח בהסבר הלוגי שלי – על חוסר הבלבול בעמדותיה של גב' קנייסל, הרי שברצוני לספר לכם סיפור היסטורי שנכתב אי שם לפני יותר משלושים וחמש שנה ע"י העיתונאי המנוח של "ידיעות אחרונות" דאז, מר אהרון בכר ע"ה. בכר אהב לכתוב בגילוי לב על כל דבר, וגם על עניינים שבהם הוא עצמו התחבט. הוא היה איש שמאל ציוני אבל במלחמת לבנון הראשונה הוא גם כתב על תחושותיו הלאומיות במלחמה זו. הוא אמנם נימנה על מצביעי השמאל אבל כספרדי (יוצא בולגריה) הוא לא חסך מהשמאל שלו שום שבט ביחס ליחסם למזרח ולצאצאי בני ספרד. הוא היה אינטלקטואל שאהב תיאטרון ומוסיקה קלאסית אבל מנה את עצמו בין עשרת האוהדים הכי "שרופים" של מכבי יפו בכדורגל, שייצגה את עיר מגוריו יפו ואת עדתו הבולגרית. בסיפור שלפניכם הוא הפליג עם זיכרונותיו עוד יותר קדימה, מבעת שכתב את סיפורו. הוא סיפר על כך שבאמצע שנות השבעים של המאה העשרים הוא נקלע לבר של שיכורים ניאו נאצים באחד ממרתפי הבירה של מינכיין הגרמנית, אז עדיין במערב גרמניה המחולקת. שם, בבר השיכורים האפל נפערו פיותיהם המזוהמים של חבריו הגרמנים, עימם הגיע "לבלות". ואז – כמנהג "נכנס יין ויצא סוד", הם החלו להטיח בקולניות את האנטישמיות שלהם נגד היהודים ואת בקורתם על הממשלה המערב גרמנית שנכנעה ל"יהודוני העולם" ובגדה ב"ערכים הנאצים הנאצלים". היין והבירה כנראה גם השכיחו מהם את מוצאו של חברם, אהרון בכר. האחרון לא יכול היה להתאפק ושאלם האם הם – כחבריו, מבינים עד כמה הוא נפגע, שהרי הוא ישראלי! ואז יצא שוב פרץ האמת מהשיכורים הניאו נאצים האלה. הם ניסו "להרגיעו" וטענו כי "ישראל זה משהו אחר. ישראל איננה אותם יהודים שתלטנים וחלושים שמצצו את דמם של בני כדור הארץ, ובנוכלותם זממו לכבוש את העולם ודאגו שאחרים ימותו על כך, כי הרי הם היו תמיד רכרוכיים, שכל מעלליהם הסתכמו בניהול כספים ובתככים. ישראל זה כוח, ישראל זו מלחמה וישראל נלחמת נגד שחורים וצבעוניים נחותים ובעד הגזע הלבן העליון"! כאן סיים אהרון בכר את סיפורו, לא לפני שטען כי בפעם הראשונה בחייו חש בושה להגדרתו כ"ישראלי", אך מנגד התחזק בו המושג יהודי, אותו הוא הסתיר שנים רבות מתח ל"ישראליותו". בכר הוסיף כי אם אלה ידידי ישראל החדשים הרי שיש להפוך ולחטט שוב ברלוונטיות של חידוש מושג ה"ישראליות".

     כן, הסיפור שלפניכם קרם עור וגידים פוליטיים לאחר ארבעים שנה ומעלה להתרחשותו. השרה האוסטרית כבר לא צריכה לשתות כוס של בירה כדי לומר את מה שהשיכורים הללו לא העזו לומר באופן פיקח. בכלל, השרה האוסטרית לא התכוונה – בניתוחה ההיסטורי, לפגוע בישראל ובציונות, אלא להיפך. השרה האוסטרית רצתה להוכיח כי ישראל, מחד גיסא, ושורשיה הלאומניים והפשיסטים שלה ושל מפלגתה, מאידך גיסא, הרי שהם היינו הך. עבור הגב' הזו – גרמניה אוסטרית, הלאומנות הגרמנית איננה בושה אלא גאווה. עבור הגב' הזו השפלת מיעוטים וכיבוש אינם ערכים בזויים אלא "הרמת ראש". והכל בעצם החל באוסטריה שלה – שם נולד ה"פיהרר", ולדעתה אותם ה"ערכים" שלה הם היו מודל החיקוי לציונות בכלל, ולהרצל בפרט. ואמנם, בבקשה לא לשכוח כי הרצל היה בעצם חניך התרבות הגרמנית והעריץ את המורשת הארית הזו. הוא התפרסם בעיר וינה – בירת אותה אוסטריה, שכיום גב' קנייסל מייצגת אותה. והרצל זה – כשחפץ להגשים פוליטית את "חזונו", הוא לא פנה לבריטים, לאמריקאים או לרוסים. הוא פנה ישירות לקיסר וילהאם השני – הקיסר הגרמני דאז, ורק דרכו הוא ניהל את המו"מ עם אדוני ארץ ישראל דאז, עם הטורקים. הרצל גם הבטיח לו שהמדינה היהודית לעתיד תהיה חומה מערבית כנגד הברבריה במזרח. אז מה לכל הרוחות אנטישמי בדבריה של הגב' האוסטרית?!

      אבל הגב' הזו – גרמניה במוצאה, לא נגעה בצד הימני של המפה הציונית דאז, ברויזיוניסטים. ולדימיר ז'בוטינסקי היה יותר פרו בריטי ופחות פרו גרמני מהרצל, אבל בעיקר הוא התלהב מהפשיזם האיטלקי של בניטו מוסוליני, עד שהסתבר לו שהדוצ'ה האיטלקי מכוון את ציפורניו לא רק נגד העמים והמיעוטים האירופאים אלא גם נגד היהודים. בסה"כ, התנועות הלאומניות האירופאיות – של מחציתה הראשונה של המאה העשרים, ביטאו הגדרה עצמית עפ"י מוצא אתני וכיבוש טוטאלי של הטריטוריה המקסימאלית של ארצם תוך דחיקת הילידים הצידה, וגם תוך התנערות מכל סממן בינלאומי, ובמיוחד מהדת. התנועה הציונית הייתה כזו בדיוק, ואילו באירופה הרי שהלאומניות הגרמנית והאיטלקית היו מודל החיקוי של ההשקפה החדשה הזו, והציונות הייתה בין שאר אלה שינקו מהן.

      לא אחזור כאן על ה"ברית" – שהפכה לגלויה, בין הימין הישראלי לתנועות הפשיסטיות באירופה, אבל כנראה שהעיתונאי המנוח אהרון בכר ידע אז ממה לפחוד ולצפות, לעתיד לא כל כך סימפטי ביחסים עם אלה שיונקים מהרעיונות שהובילו לשואה המרה. לא לחינם תקף הנשיא ריבלין – ב"יום השואה", את מפלגתו ומכורתו, הליכוד, לנוכח הברית שראשיה עורכים עם הימין הפשיסטי והניאו נאצי של אירופה. ריבלין טען ששום סיבה שבעולם איננה יכולה לתרץ ברית עם ניאו נאציזם ופשיזם, שהוביל לרצח המיליונים. אבל חברי אותה מפלגת ה"חירות" כבר התארחו לפני מספר חודשים בארץ על חשבון הליכוד. לא פלא הוא שעם עליית השלטון החדש באוסטריה – אשר בטבורו המפלגה הניאו נאצית הזו, אין נתניהו קורא לשגריר ישראל באוסטריה לחזור לארץ כמחאה על כך, כפי שנהג אהוד ברק כאשר אותה מפלגה (שאז עמד בראשה יופ היידר) נכנסה בשנת 2001 לקואליציה דומה באוסטריה.

     ח"כ כנסת נוסף שאף הוא החל בהצמדות לפשיסטים הללו הינו ח"כ יהודה גליק מהליכוד. לא פלא בעיני הוא הדבר, שהרי לא מכבר הוא קרא – עבור תמיכת הנוצרים בעליית יהודים להר הבית, להעביר את הר ציון וקבר דוד המלך לנוצרים. את זיקתו – כחובש כיפה, לדת היהודית, כבר ראינו בהתנגדותו ל"חוק המרכולים". הלאומנות הריקה והאירופאית שלו מעדיפה עלייה האסורה דתית להר הבית תמורת ההכרה, רחמנא לצלן, בטענות הנצרות לדמיונותיהם על המשכיותו של יש"ו לדוד המלך, ומתבטאת בפולחן הכזב שלהם בהר ציון!