והשטן העומד לימינו

בס"ד

             "והשטן העומד לימינו" / הרב אליהו קאופמן

     הפטרת שבת חנוכה – "רוני ושמחי", היא הביטוי הנעלה ביותר לסכנת הכחדת הרוחניות היהודית במסווה "פטריוטי-לאומני, כ"ככל הגויים מחנה ישראל". ההפטרה מציגה את השטן העומד לימינו של יהושע בן יהוצדק, הכהן הגדול שלאחר גאולת בבל, ומזהירה מהמצב בו הגאולה הרוחנית עלולה להפוך בסה"כ לגאולה גשמית חסרת תוכן תורתי ורוחני. ממשיכה ההפטרה ומציגה את המצב בו העיר ירושלים – קודש קודשי הרוח היהודית לשמירת המצוות, מנוצלת ע"י השטן הבוחר בה למטרותיו הנלוזות. ומסבירים חכמינו כי השטן בוחר בירושלים משום קדושתה כדי לערטלה מקדושה זו וליצוק בה תוכן נכרי, ביודעו כי מציון תצא תורה וכנגד כיבושה של ציון ע"י תכנים שטניים – גויים יביא להתפשטותם של התכנים הללו בכל ארץ ועם הקודש משום מרכזיותה של ירושלים בחיי עמינו.

   לא במקרה הדברים תואמים לימינו. ירושלים כמושג יהודי מאחד לקדושה, יחד עם הכותל המערבי ועם הר הבית, הפכו – תחת השלטון הציוני, למרכז ההוויה הנכרית של השלטון הציוני והדביקו במחלה הממארת הזו כמעט את כל ציבור יראי השם. והכול בגלל שהשטן מגיע מהימין. כאשר השטן מגיע מהשמאל הוא נראה בבירור אנטי דתי ואפילו אנטישמי. לשטן – שמגיע מהשמאל, אין מה למכור כאלטרנטיבה ליהדות חוץ משמד והתבוללות. כנגד שטן כזה מתאחד עם ישראל במהירות. גם לאומות העולם ברור שאין השטן הזה בשר מבשרה של היהדות ואין איבריו חלק מעם ישראל. אבל השטן שמגיע מימין מביא עימו "חידושים והמצאות" מועתקים מעולם הגויים עם עטיפה יהודית, כביכול, הנשענת על ההיסטוריה היהודית התורתית אך ללא תורה. זה בערך כמו למכור חזיר בעטיפה שעלייה מוטבע ההכשר של ה"עדה החרדית". שריד בית מקדשנו, הר הבית, ושאר זיכרונות העבר ממיום היות ירושלים עיר קודש, מנוצלים היטב ע"י פריצי עמינו למשוך אליהם לבבות טועים כשלבסוף הפריצים הציונים מגישים להם את ירושלים האחרת – את אילייה קפיטולינה הרומאית. במקום קדושת הכותל הם מקבלים את "נשות הכותל" הרפורמיות לצד מסדרי הפריצות והתועבה של הצבא הציוני ושל מדגרת אפרוחיו הגדנ"עים. במקום קדושת הר הבית וההתרחקות מלנגוע בהר הקדוש הם מקבלים את אלה שהפכו את העלייה אליו ואת הכרת שבא אחריה ל"מצווה מהודרת" בדמות חילוניים מובהקים מהימים של הבית"רים של ז'בוטינסקי ודרך גרשון סלומון ועד לתחפושות של קליפות סרוגות כפייגלין, חוטובלי, גליק ואף הזויי משפחת אלבוים. במקום עיר קודש עם יראי ה' הם מקבלים שכונות, שכונות של פוקרים חילוניים וגויים טמאים מחבר העמים המתבוללים בתוכה עם יהודים כשרים. במקום בתי כנסיות בלבד – כפי שהיה עד שנת 1918, הם מקבלים גם את תיאטרוני יוון ואת בתי ההוללות והמסבאות הטריפות של הפריצים, והכול תחת חותמת "מהודרת" של חברי מועצת העיר ה"חרדים", ולעיתים אף תחת "ראש עיר חרדי". ובשביל כל אלה נדרשים בני ישראל ללחום בבני ישמעאל להמשך ה"איחוד" של ירושלים כדי שטומאות אגרון, קולק, אולמרט, לופוליאנסקי וברקת ימשיכו להתקיים. בימים ההם ובזמן הזה.

    אבל מסתבר שהציונים – ומשת"פיהם השחורים – לבנים לצד הסרוגים, לא רק שהמליכו את השטן שמימין על ירושלים אלא אף הושיטו לו את הבעלות על החג היהודי ביותר: על חג החנוכה. לא לחינם הסביר הרמב"ן – בפרשת "בעלותך", כי זכותם של בני אהרון, להדליק את הנרות בחנוכה מדרבנן גבוהה יותר מזו של שנים עשר הנשיאים שהדליקו מדאורייתא את הנרות במשכן. הרמב"ן הסביר כי ההדלקה בחנוכה הייתה הדלקה של מסירות נפש כנגד גזירת שמד בעוד שהדלקת נרות המשכן – ואף לימים של בית המקדש, נעשתה מתוך הרחבת הדעת וחופש הדת. ואומנם, אילו לא היו החשמונאים הקדושים מוסרים נפשם מדרבנן על המלחמה כנגד השמד הרוחני שבא מיוון הרשעה, הרי שלא היינו היום כלל וכלל חוגגים את שאר חגי ישראל שמדאורייתא.

       יוון הייתה רשעה לא משום שחמסה או רצחה ואף לא משום שחשבה לאבד ולהשמיד את עם ישראל. רשע בלשון היהדות הוא קודם כל מי שרשע לבוראו ופשוטו כמשמעו: משום כך הוא כופר. יוון העמידה בעולם שלטון רשע אף גדול יותר משהעמיד דור אנוש. בעוד שדור אנוש עבד עבודה זרה מתוך טעות שכך הוא עובד את השם הרי שהיוונים בנו את עבודת האלילים הפולתאיסטית שלהם על כפירה גמורה באל אחד והפכו את מושג האלוקות לבדיחה ולשעשוע. האלוקות קיבלה – אצל היוונים, האנשה והפכה את הכפירה בריבונו של עולם לבסיס רוחני והשכלתי. תרבות הזוהמה והפריצות היוונית הייתה גרועה יותר מתרבות דור המבול. בעוד שדור המבול נכנע לתאוותיו הבהמיות אך ידע שהן תאוות של מרד ולא חיים נורמטיביים באמת, הרי שההיוונים הפכו את תאוות הגוף ואת התועבות לתרבות חיים, וכאן ה"אור החיים" הקדוש מפרש בפרשת בראשית את הפסוק "בשגם בשר הוא" כמצב שבו האדם הופך את מגרעותיו וסטיותיו הבשרניות לדגל תרבותי. הכפירה היוונית בקב"ה הייתה גרועה מדור ההפלגה. בעוד שדור ההפלגה – שנלחם במלכות שמים, לא כפר בקיומו של הקב"ה הרי שהפילוסופיה היוונית הביעה כפירה שלימה בקב"ה, בין בקיומו ובין בהכחשת השגחה עליונה ופרטית כאחד. יוון הכניסה לראשונה לעולם הגדול את האלילות כמושג מופשט ואנושי ולא עוד כאמונה שמימית. יוון הכניסה לראשונה לעולם כולו את תרבות התועבה כתרבות חיים מתקדמת ואילו את תרבות המשפחה והחיים הטריוויאליים היא הפכה לפיגור תרבותי. יוון הכניסה לראשונה לעולם את הכפירה ואת "איש כטוב בעיניו יעשה", ללא חשש משכר ועונש, כמושג מדעי ופוליטי. יוון של ימי החשמונאים לא הייתה עוד אותה יוון של אלכסנדר מוקדון – מבחינה פוליטית ומדינית. זו לא הייתה עוד יוון אימפריאלית השולטת בכל העולם מבחינה מדינית אך מנגד תרבותה הכופרת והאנטי אלוקית הפכה לבסיס רעיוני ומחשבתי גם באימפריות שבאו לאחר פירוקה של יוון המקדונית של אלכסנדר הגדול. התלמים במצרים, הסורים ההלניסטים, היוונים המקדונים ולימים גם הרומאים והעת החדשה, עד ימינו אלה ממש, ירשו את ההשקפה הכופרת של יוון, וכדי להפיצה הם אינם זקוקים לכוח אימפריאלי אלא שהכוח האימפריאלי זקוק להשקפה ההלניסטית כדי להיות מקובל על נתיניו כ"משטר מתקדם". בכל הפכה התרבות היוונית למסוכנת מכל אלה שהיו לפנייה לעניין המלחמה בקב"ה ולעניין עם ישראל. הפעם תרבות הכפירה והתועבה לא הייתה עוד זקוקה לסמך מדיני, פוליטי ואימפריאלי אלא זה הפך לרעיון שהתעבר מדור לדור באומות העולם ללא צורך בכידוניהם, כמו שנהגו אימפריות קודמות להשליט את תרבותן האלילית על שאר עמי העולם. מכאן שסכנת ההתייוונות בעם ישראל הייתה קשה יותר מאשר אותם עובדי עבודה זרה ישראלים ויהודים בימי הבית הראשון. ההתייוונות איימה להשפיל את תורת השם ולהחדיר בעם ישראל השקפה פסולה של הפיכת תורת משה והאמונה בקב"ה בלבד להשקפת פיגור תרבותי ואילו מנגד איימו המתייוונים להפוך את הכפירה למדע ממש ואת התועבות לנורמות חברתיות מתקדמות. וזה בעצם היה – חס ושלום, סופו של עם הנצח שאינו עם ככל הגויים, אלא בתורתו. התהליך איים גם להחזיר את העולם אחורה מדור אנוש ולהשמיד כל אמונה מונוטאיסטית בקב"ה מעל פני האדמה, תוך הצגת עם ישראל ככישלון אמונתי ותרבותי. ולכן המלחמה החשמונאית הייתה כה נעלה – לחיות באמונה באל אחד ולשמש עם סגולה או לחדול בכלל מלהתקיים.

   וכבימים ההם הרי שכך בזמן הזה. תרבות עבודת האלילות נותרה קיימת במזרח הרחוק, באפריקה ובאוקיינה. אבל מי שעיניו בראשו יודע כי עבודת אלילות זו אינה אלא "רגליים להם ולא יהלכון, אף להם ולא יריחון ופה להם ולא יאכלון". ולכן הסכנה ליהדות ולאמונה בקב"ה איננה באה מעובדי הפסילים של גינאה החדשה ולאו דווקא מהכתות ההודיות או משבט הזולו באפריקה. הסכנה ליהדות באה מיורשי ההלניזם – מהתרבות המערבית החבויה בתרבות המערבית ובנצרות האירופאית והמיסיונרית, שכף רגלה הגיעה לכל יבשות העולם. בימינו אנו המתייוונים המודרניים הם הציונים ואילו "מדינת ישראל" היא האמצעי המעשי של ההלניזזם המערבי להעביר את עם ישראל על דתו. אך הפעם השטן ההלניסטי מגיע מימין. הוא אינו מתכוון לגזור גזירות נגד דת אש למו אלא שהוא רוצה פשוט לשנות את תוכנה. וכך הפכו חגי ישראל אצל החילוניים – ואף אצל לא מעט מהכיפות הסרוגות, לבעלי תוכן שונה עד הפוך ממש מחגי התורה הקדושה כשהאמונה בקב"ה ובחכמי ישראל מוצאת מהם ובמקומה מוחדרת רוח הכפירה ההלניסטית של המערב והנצרות. וכך ראש השנה היהודי הופך לציון "קלנדרי" בלבד עם בילויים של חילול חג במלונות הוללות בארץ ובחו"ל ועם סעודות שחיתות. כך למשל הופך חג הסוכות ליום עליה לרגל לכל פוליטיקאי ומורד בקב"ה, שסוכתו הופכת למרכז של אכילת טריפות ולשיחות והשקפות פיגול בצד הפיכת חול המועד הקדוש לימי טיולים של כפירה והתבהמות. כך הופך חג ההודיה להשם שבפורים לקרנבל נכרי נוסח ברזיל וכך חג הפסח הופך לחג הניקיונות, לכינוס של כפירה בקב"ה עם חמץ על השולחן ואילו חג השבועות מאבד את עניין "מתן תורתנו הקדושה" לטובת "חג חקלאי" בלבד עם שטות שפיכת המים איש על רעהו. ואילו ט"ו באב – יום זכרון להקמת בית נאמן בישראל, הופך לחג הפריצות והתאוות שבאמת אינו מבייש את ימי ההוללות היוונים ואף הרומיים. אנחנו והכופרים חוגגים את אותו שם של חג עם תכנים כופרים והדבר משרה בנו תחושת רמייה שכאילו נותרנו "עם אחד ומאוחד" וכך התפוח הרקוב החילוני מקלקל כל חלקה טובה שבנו ובצאצאינו. והעסקנים, רבנים חרדים –ציונים, מסמאים את עיננו ונותנים לגיטימציה להמשך פיעפוה תרבות יוון בתוך חגי קודשינו. באוניברסיטאות ובמקומות ההסכלה החילוניים מחונכים דורות על דורות של עמי ארצות שכביכול החגים החילוניים הם חגי ישראל ואילו הולכי ה"שולחן ערוך" הם מחמירים וכיתתיים. ובכן, מה שלא הצליחו לעשות בימים ההם היוונים ההלניסטים והמתייוונים מצליחים לעשות בזמן הזה הציונים ההלניסטים בעזרת הכיפות הסרוגות, ואף בעזרת החרדים הציונים, המעניקים גם תקציבים מכנסת המינים ומהעיריות והמועצות המוניציפאליות השונות לתרבות הכפירה החילונית בדמות "חגי ישראל".

   אך מעל כולם מחולל חג החנוכה הקדוש. בעוד שחכמי ישראל הדגישו כי הנס נקבע על פח השמן ולא על "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" במלחמה מול יוון, הרי שהציונים מלמדים זאת כ"ניצחון לאומי וצבאי לעצמאות מדינית", וכך גם מוצג החג על ידם לאומות העולם. ההצגה הזו היא טובה ביותר לרעיון הציוני הכופר כדי לנגח את אלה שעדיין מאמינים כי "עצמאות ישראל" אינה אלא בבואו של משיח צדקנו. בדיוק כפי שרצח המיליונים בשואה הפך אצל הציונים לסיבה להקמת מדינת הכפירה ומחק את עניין "על עוונותינו גלינו", הרי שכך בדיוק הופך חנוכה לדוגמא ניצחת כי רק בכוח הזרוע יגאל ישראל. בדיוק הפוך מהפטרת "רוני ושמחי", הקובעת כי גאולת השם לא באה ולא תבוא בקול רעש גדול אלא בקול דממה דקה. הציונים – שקרנים מדופלמים, יודעים להסתיר יפה כי המרד החשמונאי קיבל את הסכמת גדולי ישראל רק משום הרצון להתקומם רוחנית נגד תרבות יוון, ומרגע שיהודה המכבי ואחיו עברו אח"כ לפסים מדיניים הרי שחכמי ישראל הסירו את חוצנם מהם, כשהשיא היה במלחמת 25 השנה שניהלו חכמי הפרושים נגד המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי.

     אבל מזה עשרות שנים הפך חג החנוכה למרמס יתר בכל העולם היהודי והוא מוגש לגויים וליהודים לא רק כחג של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" אלא כחג שתכניו הופכים ליותר ויותר...הלניסטיים! כך למשל הופכים לא מעט משלוחי חב"ד בארץ ובעולם את חג החנוכה לאירוע של התבוללות עם כל בני הזוג הנכרים של משתתפי "מסיבותיהם", וברומניה למשל נוהג השליח נפתלי דויטש מחב"ד להקריא את שירי הכפירה של "ארץ ישראל היפה והישנה" ולשיר אותם עם מוזמניו תוך כיכובו של איזה זמר נכרי מג'מיקה בשירי עגבים. בטח שנגד אחד כזה – כדויטש מרומניה, היה מתתיהו החשמונאי מכוון את חרבו. הנציגים הציונים החילוניים מוזמנים בארץ ובחו"ל לשאת את דברי הכפירה והבורות שבהם הם "מסבירים" את הנס עפ"י השגותיהם הכפרניות והלאומניות. חגיגת החג הופכת ל"מסיבה" נכרית כדוגמת ה"סילבסטר" הנוצרי ולאכילת פרא של סופגניות. אבל מה שהפך עוד יותר את חנוכה לאירוע נכרי – שלא פעם רבנים וחרדי השם אמיתיים מודרים ממנו, היא הרוח שצריך להעביר את הנס הרוחני הזה לכל גוי גס ומגושם ולצורך ה"הבנה" הנכרית יש לשנות את רמתו ותוכנו. והנה חלק מה"חלוצים" הללו הגיעו למעשה הזה דווקא מתוך כוונה טובה אך הדרך לגהינום הכפירה רצוף בכוונות טובות. וכוונתי לאותה רוח שנושבת בתנועת חב"ד - וממנה לכל ישראל היראים, בהפצת הדלקת נר חנוכה במקומות נוכריים, במקומות טמאים וע"י נכרים וטמאים.

    בהדלקת נר חנוכה – מידי לילה בלילה מימות החג, וכמו כן בשלוש התפילות היומיות ובברכות המזון של ימי החג, אנחנו חוזרים ואומרים כי השם נתן "טמאים ביד טהורים". ולכן לא יתכן הדבר שברגע הדלקת הנר יועלה בן נכר טמא להדלקתו, או אפילו עובר עבירות ומחלל שבת מישראל. מי שחושב שזהו קירוב הרי שלא מפעם בקרבו דמו של יעקב אבינו שהעמיד את התורה וקיומה ואת ההתבדלות מעוברי עבירות בראש מעניינינו. אלה – מבין החילוניים, הרואים מחללי שבת כמותם מדליקים את הנר הקדוש מדמים את ההדלקה ל"אירוע תרבותי" ואינם מבינים את דרגתו הרוחנית של הנס. גם גויים הרואים את חבריהם הנכרים, או את עוברי העבירות מקהל ישראל מדליקים את הנר וחוגגים את החג כפסטיבל, הרי שיחסם לחג יהודי ומונח "עם הסגולה" הרוחני מאבד את כוחו. נוכחותם של פוקרים, מתבוללים ונכרים בהדלקת הנר- ככוחות מעשיים ומובילים, מביאה לירידת הקדושה עד כדי ביטול הפרדה בין נשים לאנשים, עד כדי שינוי הברכות והוספת דברי הבל עבור ה"מכובד" הגס בהדלקה, עד כדי הזמנת רפורמיות כ"רבאיות" ועד כדי הצגת דברי ליצנות כ"חלק אמנותי". כנגד אלה בדיוק נלחמו החשמונאים הטהורים!...

      עד לימים שהחלו ההדלקות המוניות עדיין נחוג החג בצנעה יהודית ומתוך דחילו ורחימו קדוש. גם החילוניים שהשתתפו כצופים בהדלקה – ואף נציג נכרי שעמד המצד, חשו כי בהתרוממות רוחנית מדובר. זה היה החג של היהודים כדי להתבדל מהתרבות הגויית ורק כך – בחיק יהודי וכמצוות ה"שולחן ערוך", יכול החג להיות מועבר מדור לדור כציווי של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מבחינה רוחנית. זהו החג הראוי יותר מכל החגים שלנו להיות נחוג אך ורק בין יהודים ושרק שומרי שבת מינימום ידליקו את נרותיו. החשיבות בפרסום הנס היא בהעברת תוכנו הרוחני והיהודי לכל יהודי, ושידלוק בחלון הנר או בכניסה לכל בית ומשרד יהודי כדי להביא ולקרב יהודים נוספים לאבינו שבשמים, אבל בשום פנים ואופן אין צורך להפוך למיסיונרים בקרב הגויים, ועוד להטעותם ולהציג חג רוחני כחג גשמי. אבל מאז שתנועת חב"ד החלה להעביר את תנופת הדלקת הנרות גם לבתי הימורים, לבתי מלון נכריים, למרכזי הנכרים ולתת לטמאים שלא רק לא היו בנס אלא נמנים על התרבות ההלניסטית המשמדת והם בהחלט בבחינת המושג רשע, להדליק נר קדוש, הרי שרק חילולי ה' באים לידינו כתקלות. והרוח הזו – של הראוותנות והפיכת חג קדוש לפסטיבל, הועתקה מתנועת חב"ד גם ליראים רבים אחרים עד שהפוקרים והנכרים רואים בחג הזה תואם פסטיבל או רחמנא לצלן כחגא שלהם. כאשר בהונגריה הדליק השליח החב"די  יוסי אובלנדר את נר החנוכה עם הממשל המקומי התקנא בו נגיד שמגדיר עצמו "חסיד סאטמר" וערך הדלקה עם השגריר הפלשתינאי בהונגריה. כששליחי חב"ד מדליקים עם כל נכרי ומציבים את החנוכייה בכל אתר לא יהודי, אזי, מתקנאים בהם השאר והופכים את החג היהודי ל"אוניברסאלי" ומדליקים את נרותיו בכל אתר זול ובכל כיכר, גם אם אין שם יהודים. וכך – סמוך לימי החגות של הנוצרים, מבינים הנכרים והיהודים החילוניים כי סמיכות החג לחגא מעוררת דמיון ו"אחות עמים" ולכן כדאי להדליק את הנר בפאריס ובבחריין, בקולוסאום הטמא של רומא וליד ה"ביג בן" ו"מקדונלד" בלונדון. וזאת כאשר הכול היה צריך להיות להיפך. כדי להבדיל סמיכות החג שלנו לחגא שלהם היה צריך לעמוד על הפרדה מוחלטת ובניית גדר לעניין ש"מה יבוא לכדי" ולא לגרום לעידוד הדלקת נרות ביחד של יהודים ונכרים לחג ולחגא כסמל ל"אחוות עמים" ולמה שבחיפה קוראים "חג החגים". כך החל ראש עיריית רמלה מהליכוד את כהונתו ברמלה וערך הדלקת חנוכייה לצד עץ אשוח לפני שנים. השטן שבא מימין מעניק לגיטימציה "לאומית" ו"אוניברסאלית" לרוקן את החג הזה מתוכנו הרוחני, וביתר שאת.

    אני יכול להעיד בעצמי מתקופת רבנותי ברומניה כי דרך הקודש להדלקת הנרות מקרבת הרבה יותר ליהדות את הרחוקים ביותר מאשר אותו פסטיבל נכרי ססגוני השאול מתועבות הגויים והופך ל"הדלקה המסורתית של נר חנוכה". שמונה שנות חיי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ברומניה הוכיחו לי כי הנשמה היהודית – ולו הרחוקה ביותר, כמהה לקדושה יהודית באמת ובתמים. זקנים וצעירים יוצאי רומניה ישבו בבוקרשט הבירה וביאסי הצפונית פעורי פה לנוכח סיפורי החג האמיתיים, והעדיפו את ההדלקה שלי בקהילת "אוהל שרה" על פני ה"טררם – טם" של הפדרציה היהודית המתבוללת, שם שימשו בערבוביה כמרים לצד מתבוללים ועם "רבנים מטעם" ואפילו "רבנים נכרים". לא אשכח לעולם את הלילה של הדלקת נר שלישי של חנוכה בבית הכנסת שבאוניברסיטת יאסי, באחת השנים הללו - בלילה שבו חל גם החגא הנוצרי. קרוב למאה סטודנטים ישראלים ועשרות צעירים וזקנים יוצאי רומניה חיכו לי בבית הכנסת הזה, באוניברסיטת "אפולוניה". המזוזה על דלת החדר שבו היה ממוקם בית הכנסת הבליחה. סטודנטים ומרצים רומנים הביטו בכבוד ובהשתאות כיצד היהודים – מקומיים, ישראלים, ואף כמה יהודים ממערב אירופה, מתכנסים להדליק את נרות החג שלהם. המבטים היו מלאי הוד והערצה. הרומנים הבינו היטב "מה בין בני לבין חמי", הם הבינו זאת הרבה יותר טוב ממה שהבין זאת שליח חב"ד בבוקרשט הרחוקה ובודאי טוב יותר מראשי הפדרציה המתבוללת של רומניה. בפתח החדר – ליד המזוזה, חיכה לי נשיא האוניברסיטה, זה שהעניק לנו את האכסניה הדתית בבנין האוניברסיטה המרשים במרכז העיר הגדולה, בירת מחוז מולדובה שברומניה (להבדיל ממולדובה העצמאית). הפר' הבין טוב מאוד שזהו חג יהודי ואין מקומו שלו איתנו, והוא אפילו פנה אלי וביקשני להבהיר לו אם  הוא צריך להישאר בחוץ. נכנסנו שנינו ומצאנו את המוני היהודים מחכים לנו. חנוכייה פשוטה הייתה מונחת על השולחן ובה קבועים שלוש נרות שמן ושמש מוגבה. הקהל השתתק, פניו היו זוהרות, גברים ונשים ישבו בהפרדה מלאה. הפר' ניגש לברך את הקהל היהודי ב"חנוכה שמח" והרעיף שבחים על היהדות שהביאה לעולם את המונוטאיזם, ושבזכותה גם הוא כנכרי איננו עוד פגאני. אח"כ הוסיף והדגיש כי לולא החשמונאים ונס חנוכה הרי שהעולם היה שקוע בחושך האלילי שרצתה להמיט עלינו תרבות יוון (את זה יהודי צריך לשדר לגוי בחנוכה, ולא שטויות ושאר ירקות...). אח"כ קד הפר' לקהל הרב והדגיש כי הוא יוצא מההדלקה ומבין כי זהו טקס יהודי ואין הוא רוצה לכפות את עצמו. והוא באמת יצא, וחזר רק בסוף ההדלקה, והמשיך בדברי החיזוק שלו לדת ישראל. שלושת הנרות הודלקו ע"י שומרי שבת בלבד. כל הדלקה טמנה בחובה הוד ויקר, הרגש עבר בין הנוכחים ואף דמעות צורבות עמדו בעניים. ואז הגענו ל"מעוז צור ישועתי". עשרות הישראלים פצחו בשירה אדירה שהרעידה את המקום, ואליהם הצטרפו אחיהם היהודים המקומיים. רחוק מארץ הקודש, במינוס של יותר מעשר מעלות קור ובתוך ארץ הגויים, הם שרו ספונטאנית ובהתלהבות את "מעוז צור ישועתי" כשדמעות של שמחה בעיניהם. בחוץ התרחבו מבטי הנוכרים הנכרים שהבינו כי זהו רגע קדוש ולא עוד מסיבת זלילה ושירי עגבים. לא במקרה רוב רובם של הסטודנטים הישראלים בעיר הזו – ובמיוחד יוצאי בוכרה שביניהם, היו שומרי שבת. היהדות שהנפקתי להם הייתה על בסיס "שולחן ערוך", וללא סטייה ממנו. הדלקות כאלה התרחשו גם בבוקרשט באותן שנים וכל מוזמן הבין היטב שאת הנר ידליק אך ורק יהודי, ויהיה זה אך ורק כזה שלפחות שומר שבת הוא.

      בדרך חזרה מההדלקה למעוני ביאסי ליווה אותי סטודנט יהודי מרומניה (כיום רופא גריאטרי בישראל) וכשתיישבנו בביתי ולשתינו קפה הוא הוציא מכיסו תמונות שצולמו שתי לילות קודם לכן ב"טקס הדלקת הנר" של הקהילה המתבוללת בעיר והציג לי מופע תועבה של נכריות מאוקראינה הסמוכה, כ"הופעה אמנותית" ל"טקס" הזה. אח"כ חייך אלי וטען כי "בגלל זה היו אצלך כל כך הרבה יהודים מקומיים. רצינו לחוות הדלקה יהודית אמיתית של נר חנוכה".

     לא פלא הוא שהגענו בעוון המוני זה למצב שנשיא ארה"ב – ברק אובמה, והנשיא הציוני , ראובן ריבלין, מדליקים נרות חנוכה עם ליצנית רפורמית ובנוסח שאבותינו לא שיערום. את הזמר ה"חרדי" ליפא שמלצר צריך להחרים ולנדות על השתתפותו בטקס ליצני זה.

    וישנה עוד נקודה שרבים מתעלמים ממנה ויש לחוש לעניין. כשהיהודי רוצה לדמות לגוי, אזי, הקב"ה מביא את הגוי לבעוט ביהודי. לא פעם ההדלקה החב"דית מעוררת זעם נכרי ואנטישמיות אצל עמי העולם הרואים בהדלקת החנוכה אצלם ככפיה יהודית וכמיסיונריות. כך זה אירע בהרבה מארצות חבר העמים לשעבר, ובראשן בעיר קישינוב, בירת מדינת מולדובה. לא פעם נופצו חנוכיות בערים נכריות והמתח נגד היהודים גאה. בכל ה"שולחן ערוך", בגמרא ובכל ספרי הפוסקים אין זכר ל"פרסום יסא" אצל הנכרים ולעניין שיתופם בנס. המשיח איננו עדיין עימנו וכל ההילולה הנכרית הזו היא התגרות באומות העולם ודחיקת הקץ.

     יש להפסיק את המנהג הזה ולהחזיר את החנוכייה ליהודים ואת נרותיה לשלמים וליראים.