יום שלישי, 7 באוקטובר 2014

ושמחת בחגייך (אבל) והיית אך שמח

בס"ד
     ושמחת בחגייך (אבל) והיית אך שמח / הרב אליהו קאופמן
     הרבה דרשים ופלפולים עלו ועולים סביב מילת הקישור "אך", המקשרת בין שמחת החג היהודי ל...שמחת החג היהודי. זו מילת תנאי המתנה בכך שהשמחה חייבת להיות עיקר החג , גם לאחר שכבר נאמר "ושמחת בחגייך". מכאן שעולה הקושיה מדוע לומר "אך" ולחזור על המילה "שמח". במבט היסטורי – אך במיוחד בראייה של ימינו , אפשר בהחלט לומר כי המובן הוא שצריך לשמוח בחגים כציווי אבל רק לשמוח ולא יותר. והכוונה שהשמחה תהיה שמחה יהודית ולא תחרוג להוללויות ולתענוגות הגויים, שזהו החלק הבהמי של הצהלה, וזו בעצם תרבות יוון.
    כל חג וחג אנו מוזהרים שלא לחרוג שהרי כוונת השטן היא להראות לקב"ה ש"ככל הגויים מחנה ישראל", ואילו הקב"ה מזהירנו כבר מלכתחילה שבכל חג וחג אנו עומדים למבחן בעצם צורת קיומו. החריגה בין שמחה להוללות , בין התרוממות הרוח לצהלות בהמיות, בין שתייה למען חיים ארוכים ומלאי רוחניות לבין שכרות ובין חג יהודי לחגא נכרי, איננה כל כך גדולה אלא שהיא קרובה כחוט השערה. בכל שמחה וחג אנו צריכים להעמיד מעל עטרת ראשינו את מה שנאמר במסכת "ברכות" לגבי  דברי לאה אימנו שהתפארה בבנה הבכור ראובן באמרה, "מה בין בני לבן חמי". וכוונתה היתה להבדל שבין בני יעקב אבינו לדודם עשיו. פעם עברתי את תעלת למנש (בין בריטניה ליבשת אירופה) באנייה והסבנו , קבוצה של יהודים חסידיים משכונת "סטמפורד היל" שבלונדון הבריטית, לשולחן אחד לזמן ההפלגה. ממולנו צהלו גויים, כנראה לאחר שהערו לתוכם כמות אלכוהול "לא קטנה", בלשון המעטה. אחד הילדים שישב בשולחן שלנו הצביע לעברם ואמר לאביו ש"הנה גויים שמחים". האב היסה אותו והסביר לו כי לגויים אין שמחה אלא הוללות בלבד. באידיש נאמר "האיד אסט אנד הגוי פרסט" (יהודי אוכל וגוי זולל), האיד טרינקט אן הגוי זופט" ( יהודי שותה וגוי מערה לקרבו). באותם אמצעים – אוכל , שתייה, כלי נגינה וריקודים, אפשר לעשות דבר והיפוכו : שמחה מרגשת שמקרבת לבבות מול הוללות נכרית שמביאה את הצהלה לא פעם ולא פעמיים עד כדי אלימות ואף רצח. במיוחד בראשי השנה אנו רואים את ההבדלים בינינו לנכרים. בעוד שיהודי נכנס לראש השנה בפחד ויראה (הרי שגם סעודותיו הרבות והדשנות בחג מונהגות בדחילו וברחימו) הרי  ש"עיד אל אדחה" (ראש השנה המוסלמי והדרוזי) הופכת הילולת המזון והטבח לעיקר. אבל אצל הנוצרים –  בראש השנה שלהם (ה"סילבסטר") המצב הופך לגרוע ביותר. שם משתכרים כולם ומתמכרים לעריות, לשכרות ולא פעם לרצח. זהו ההבדל בין בני לבן חמי.
      אבל כאמור, הבדל הזה הוא כחוט השערה. הכל , חס ושלום, יכול להתהפך אם רק היהודי לא ידע לשמור על ציווי השם בנוגע ל"והיית אך שמח". דהיינו, שמח בלבד ולא יותר מדי. שמח כיהודי ולא הולל כגוי. זהו עוד הסבר לציווי התורתי –  "בל תוסיף ובל תגרע". וגם כאן ה"בל תוסיף מופיע לפני ה"בל תגרע", שהרי גרוע יותר כשהופכים שמחת חג יהודית להוללות גויית, מאשר יהודים שאינם חוגגים בכלל את החג. שהרי חילול ה' הוא הגרוע מכל. ואמנם, ככל שהיהודי הוא פחות שומר תורה ומצוות כך החג היהודי שהוא חוגג דומה יותר לחגא גויי מאשר לחגי ומועדי ישראל, וזאת משום שהחוקים שאותו "יהודי לייט" מסגל ל"חג היהודי" שלו אינם עוד מבוססים על ציווי ההלכה, לגדור עצמו מהגויים, אלא שחוקיו החדשים בנויים על חיקוי והתבטלות לדרך הפעולה של הנוכרי בתוספת התנהגות של "אשר בדו מליבם", ולא פעם מתקיימת בהוללותם האמרה מהגמרא, "כישראל יורדין, הם יורדין למטה מהגויים".
      אבל החיקוי וההתבטלות הזו איננה נעצרת רק בהוללות גרידא אלא בסיגול מנהגי הגויים עפ"י תבנית תרבות יוון, קרי -  משחק ותיאטראות, סרטים, הצגות , ליצנות וכו' שמתווספים ל"תוכן החג" שהומצא ע"י הפוקרים ואף ע"י ה"יהודי הלייט" –  כולל שיטת ה"מזרחי". אבל מאז אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 חדרה רוח שטות ומומרות זו גם ליהדות החרדית וכיום, להוציא חוגי ה"עדה החרדית" בישראל, הרי שאין כוח רבני אמיתי שיכול לעצור רוח שטות זו מלהפוך לרוב מסית. מידי רגל ורגל מלאים ה"חרדונים" במודעות על "מופעים אור קוליים" בכל הערים והישובים החרדים בארץ ישראל, אך גם בעולם. חול המועד נועד ליצוק קודש על החול ולראיה שרוב החסידים וכל בני עדות המזרח והספרדים אינם מניחים תפילין בחולי המועד של סוכות ופסח, מעצם היות חול המועד סימן לאות קודש בפני עצמו. אבל אם חול המועד הוא אמנם סימן קודש הרי שאסור בו לערבב מהחול, ועוד מתרבות הגוף של יוון עם אותן "הצגות חינוכיות" ו"סרטים שמותר לראותם". חול המועד הוא זמן לקרא תהילים עם הילדים, חול המועד הוא הזמן לצאת לטיולים –  מצוידים כמובן באוכל כשר למהדרין, עם כל המשפחה , חול המועד הוא הזמן לבקר בני ממשפחה רחוקים כקרובים וחול המועד הוא הזמן להתוועדויות קודש בתוך המשפחה והקהילה. אבל במקום זאת פשטה הרוח הרעה –  שהשטן עומד מעליה להוכיח לקב"ה שהיהדות החרדית איננה טובה מזו החילונית, ובודאי לא מזו ה"מיזרוחניקית". הרוח הרעה הזו הביאה את בתי הקולנוע אל הקודש פנימה, וכדי לסמא עיניים קראה להם "מופעים אור קוליים". זהו בית קולנוע חילוני לכל דבר ולצידו פועל התיאטרון החרדי –  חילוני עם "הצגות חינוכיות" שבנות ישראל מעכסות בו את מתניהן ורגליהן, עם שחוק והיתולים שהם ההוללויות שהוחלפן בשמחת החג. הגרעינים נשפכים בצפיות הללו כמים , והרי לך מאכל בהמה חוגג בחג קדוש, במקום סעודות המצווה של חול המועד. גם שחקנים ושחקניות פוקרים ופוקרות , ו"דתיים לשליש ורביע", מככבים שם ויוצרים אוירת "שבת אחים גם יחד". לפתע הליצנים הללו הופכים לעבודה הזרה ולמושא הערצה בקרב ה"חרדים החרדים" וצאצאיהם –  שבעשור האחרון הפכו לרוב הציבור החרדי.
      אבל הסכנות –  ובמיוחד החינוכיות, קשות יותר. החיכוך הזה –  עם תרבות יוון הנוראה, מביא לכך שיותר ויותר בחורים ונערות חפצים להיות "שחקני דרמה", קרי, המשך לבני יוון. ולשם ה"לימוד" הזה מגיעים אח"כ עקבי הצאן ל"לימודים אקדמאיים" , כשזה מתחיל ב"מגמת תיאטרון במכללה חרדית", ממשיך ל"אוניברסיטה הדתית" ששמה בר מינן ברמת גן החילונית, ונגמר בתיאטרון ובסרטים חילוניים לאחר שכבר השילו מעצמם את המצוות.
      סרטים ותיאטרון –  גם על דרך היצר הרע של "ההשקפה חרדית" בכלי טרף גויי וחילוני, הרי שהם תעתועי דמיון של "אשר בדו מליבם", והסתגלות לומר הן למעשי ידיהם, תוך ביטול תורה ויהדות, עד שההוזה הזה נפלט לחברה החילונית, ששם מתאימה לו יותר שיטת "אשר בדו מליבם". דמויות פוקרות וחצי יהודיות מתעברות בעיני הצופים החרדים ומשפיעות רוחנית עליהם לשלילה , עד כדי הערצת הליצנים במקום הערצת קדושים ותמימים, וכך מתחילים הצופים הללו להאמין לבדותות שבדו הבמאים והשחקנים רק לצורך בצע הכסף.
    אבל יותר מהחוטאים אשמים הרי שהמחטיאים אשמים ב"גדול המחטיאו". אשמים וארורים כל אותם אלה המתחזים ל"רבנים" וחותמים על כל תרבות יוון הנוראה הזו, שמדובר שם ב"אירועים חינוכיים". בדור עלוב ופרוץ זה הרי שכל חובש מגבעת בורסלינו ומכופתר בחליפה שחורה עם חולצה לבנה ועניבה תואמת , הרי שהוא הופך למו"צ למרות שמדובר בקוץ. בדור שלנו הרבנים האמיתיים פוחדים לדבר משום הלמות ואלמות הרחוב , ובמיוחד מכך שאם לא יתירו את השרץ הרי שה"קליינטים" לתועבות הללו עלולים בבחירות להצביע למפלגות החילוניות הפוקרות.
     ואם לאחר מאמר זה יראה הקורא את עצמו ירא שמים וחטא הרי שידיר רגליו מהאירועים המשוקצים הללו וידאג לשכנע את כל אוהביו בכך , שהרי אילו חיו כיום ה"חפץ חיים", הבן איש חי" , הגר"א ווסרמן, ה"כף החיים" וכל שאר קדושי ישראל הרי שמן הסתם הם היו יוצאים בנידוי נגד אלה שמשתתפים באירועים הללו ומחטיאים שם גם את כל בני משפחותיהם. ובטוחני שהקדושים הללו לא היו פוחדים לומר את דבריהם מפחד הבחירות הקרבות לכנסת המינים הציונית.
   

   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה