יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

הגיוס הפרובלמאטי

בס"ד
      הגיוס הפרובלמאטי / הרב אליהו קאופמן
         הסיפור החדש – על הרצון לגיוסם של הערבים הנוצרים, מעורר בי יותר מסתם תהיות. הנה אנו צופים כיצד הדרוזים סובלים שוב  השפלות כשהם מבקשים להיכנס לכור הגרעיני  בדימונה, למרות עשרות שנות ותק של "ברית הדמים".  אנו צופים גם כיצד קורס האימון של אלה מבין הבדווים שהתנדבו לצבא והנה דחפורים מעיפים אוהליהם כשהם לבושים במדי הצבא ומושלכים ממיטתם. ואנו גם צופים  בסרבנןתם של  בחורי ישיבות להתגייס , שמדיפים את הכלא. אז מה פתאום התעוררו "גורמים צבאיים" לנסות להצליח דווקא במקום הקשה ביותר – עם הערבים הנוצרים, שמקום המדינה דווקא הם היו אלה שהנהיגו את הרדיקאליזם הערבי בראשות המפלגה הקומוניסטית, ולימים שניים ממנהיגיהם ייצגו את הסמל האנטי ישראלי – עזמי בשארה ואמיר מחו'ל? ואולי דווקא בגלל כל זאת מעוניינים ב"מערכת הביטחון" להצליח כדי "לשבור" את ההתנגדות הערבית מהצוואר הנוצרי, בימים  שבדווים ודרוזים הופכים ליוק? מה שלא יהיו השיקולים הרי שהם מוטעים ומסוכנים. זוהי הרפתקאה מסוכנת מאוד.
      צריך להיות תימהוני כדי להאמין שהכומר גבריאל נדאף הוא ראש החץ הבלעדי ב"מלחמה" המלאכותית לגייס ערבים נוצרים עם הנימוק שהם לא ערבים אלא נוצרים מה"תקופה הביזנטית". צריך להיות פתי כדי להאמין שהחיבור בין התנועה הלאומנית הימנית –  שמחוברת למיסיונרים הנוצרים בארה"ב, "אם תירצו" , לבין הכומר הערבי – נוצרי הזה , הוא "חיבור טבעי" ול"לשם שמים" בלבד. כל מי ששמע כי הכנס הראשון של נדאף ואנשי הממסד הישראלי , לגיוס הערבים הנוצרים, נערך דווקא בעיר נצרת עילית (זו של ה"ליבראל הידוע" שמעון גבסו) הרים תחילה גבה ואח"כ חייך חיוך רחב של הבנת הנקרא. אילו כוחות ישראלים - ובמיוחד מהימין הסהרורי של "יש תרצו", לא היו עומדים מאחורי נאדף הרי שהאחרון לא היה מעיז להוציא את רעיונו לפועל. מישהו בממסד הישראלי מנסה נואשות לתקוף בגזרה הערבית – נוצרית כאשר הגזרה עם הדרוזים במתח והגזרה הבדווית אבודה. גם הקשר בין הנצרות האירופית והאמריקאית המיסיונרית לציונות הלאומנית של הימין הישראלי הוא קשר שמושך בחוטים העדינים כדי לשנות את המפה הסוציו – פוליטית במגזר הערבי, עם כוח כלכלי ופוליטי נוצרי שאם זה יצליח הוא עלול להפוך את החברה הערבית לתואמת החברה הלבנונית שלפני תל אל – אזתר בלבנון שבין 1976 לזו של אמצע שנות ה- 80. ובעצם, אולי זו המטרה של כל ה"חיול התמים" הזה?כמובן שלזעזוע כזה תהיה גם השפעה על מה שישראל תציג אח"כ לעולם: אין עולם פלסטיני מאוחד ואין עם כזה , יש רק עדות דתיות של מיעוטים כששתיים מהן הן פרו ישראליות (דרוזים ונוצרים) , ואולי עם הזמן גם אצל הנוצרים שמעבר ל"קו הירוק" יווצר גשר חי ל"ישראליות", כמו שנדאף וחבריו מנסים ליצור. ואם כך – אז לכל הרוחות, בשביל מה להכיר במדינה פלשתינאית ממש, שתהיה שלוחה מוסלמית של אירן?! קשה לי להאמין שנדאף פועל לבדו בכל המרי הזה אלא שזו הרפתקאה ישראלית נוספת נוסח לבנון ה"נוצרית".
      את הסיפור הזה –  של ניסיון ישראלי להעלים הסברתית את העם הפלשתינאי ולכסותו ב"עדות דתיות", ראיתי במו עיני לפני כשנתיים ברומניה. בעיר הנמל הרומנית קונסטנצה התקיימו ימי עיון בינדתיים, בחסות האקדמיה הרומנית ובהשתתפות השגרירויות של ישראל ופלסטין. כאשר דברו על זכויות מיעוטים הרי שהנציגה הישראלית דיברה על כך שבישראל ישנם כשמונים אחוז יהודים – שהם הרוב , ואילו ל"עדות הדתיות"- למוסלמים , לנוצרים ולדרוזים, "קיים חופש פולחני מלא". או –  אז קם הנציג הפלסטיני –  זיאד שמו, ושאל את הגברת מדוע היא שכחה להזכיר את העם הערבי הפלשתינאי שחי אף הוא בישראל, כמיעוט לאומי? רק אז הבינו המשתתפים הרומנים והאירופאים את ניסיון ההונאה. כתיכוניסט בעיר רמלה –  בשנות ה-70  זכור לי כיצד בניהם של המשת"פים שלמדו איתי ניסו להעלים את מוצאם הערבי וסיפרו לנו שהם "נוצרים". כנראה שהכנס בנצרת עילית החל שוב לנוע בציר שאותו הכרתי : רמלה –  בירות –  קונסטנצה.
    אילו הייתי פוגש את מר נדאף הייתי שואל אותו היכן החביא את רגשותיו ואחריותו לאחיו הערבים –הנוצרים הצעירים, שאותם הוא חפץ לגייס? הבעיה איננה רק פוליטית או לאומית. ישנה כאן בעיה חברתית. מכומר דתי –  האמון על רחמים ומוסר, הייתי מצפה שיהיה קשוב לעתיד ויראה למרחוק את ייסוריו החברתיים של המתגייס הערבי בעידן שהדרוזי , ואפילו החרדי , סובלים מ"שנאת האחר" , מהאפליה ומעוד סטריאוטיפים גזעניים שהצבא הוא "כור ההיתוך" שלהם. המיעוטים שמתגייסים אמורים להיות יותר שלט פומבי ולעבור רה סוציאליזציה חברתית יותר מאשר להשתלב כשוים בין שוים. הגזענות הישראלית , חוסר האימון בערבי –  גם אם ילבש מדים וישא נשק, והדחייה החברתית תהיה מנת חלקם של המתגייסים הללו , שלימים הם יכולים עקב כך להפוך לקיצוניים באנטי ישראליותם  משום הגזענות והבוז שיספגו על גופם. האם מר נדאף חשב על כל זאת , והאם הוא מוכן לשאת באחריות ההרפתקנית הזו? אני בספק אם כל מה שהלה מעולל הוא בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

    כאשר באירופה השתוללו אימי הכנסייה הקתולית והפוגרומים הנוצרים וכאשר האינקויזיציה רדפה את האנוסים עד לדרום ולמרכז אמריקה, הרי שבמזה"ת חיו נוצרים , מוסלמים ויהודים בהרמוניה שלווה וללא צורך בניסיון של הפרדה אירופאית במסגרת "הפרד ומשול". הייתי מבקש מהמיסיונרים של ארה"ב, מהצבא הישראלי , משמעון גבסו , מ"אם תרצו" ומהכומר נדאף שלא ינסו לחולל מהפיכות מלאכותיות ויתנו לעבר ההיסטורי לחזור ולפרוח באמת בינדתית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה