בס"ד
ה"מרן" של האפסים / הרב אליהו קאופמן
אחת מנקודות הביקורת שלי כנגד
החברה הציונית – חילונית היא בעצם שליפתה מושגים יהודיים , עם תוכן רוחני ברור, ואח"כ היא מנכסת אותם
לעצמה לאחר שרוקנה את כל התוכן הרוחני של המושג ועוד טוענת שבעצם היא הביאה אותו
לעולם. כך זה לגבי המושג "יהודי" – שהציונות עקרה ממנו את הדת, כך זה לגבי חגי
ישראל- שהציונות יוצקת להם תוכם כפרני ושיקרי, כך זה לגבי מושגים כמו
ה"כנסת" – שהמדינה הציונית יצקה במושג הזה תוכן של פרלמנט כפירה, וכך זה
עכשיו במושג "מרן", שהריקנים הללו הדביקו לזמר התועבות שלהם , אריק
איינשטין, רק משום שמותו היה סמוך למותו של הגר"ע יוסף.
אינני מסתיר שוב ושוב את ביקורתי על העיתון "יתד נאמן" – בכל הנוגע לקו הצנטראליסטי שהוא נוקט, קו
שמזכיר לי את העיתון הסובייטי שנעלם – ה"פראבדה". אבל מנגד טענתי לא פעם שאם
נותר – בעיתונות החרדית הציונית, עיתון שברגעים מסוימים
נזכר כי בעצם היהדות החרדית עוצבה מהררי הקודש, הרי זהו "יתד נאמן" .
"המודיע", "המבשר" ו"יום ליום" הם עיתונים מפלגתיים
צרי השקפה וצרי מוח שכל מה שנכתב אצלם נע סביב האינטרס המפלגתי הצר , ובמיוחד
כשהמדינה איננה מספקת להם את ליטרת הבשר. ב"יתד נאמן" אפשר לקרוא – מפעם לפעם, גם איזה ניצוץ יהודי נגד שטיפת המוח
בנושאי ה"שואה" , "ימי הזיכרון", "יום העצמאות" או
גלים חולפים כמו ההתמוגגות החילונית על ה"תרבות" הקלוקלת שהנחיל אותו
אריק איינשטין , שהיה אשף שירי הכפירה וסרטי התועבה. לגבי ה"עיתונות החרדית
השבועית" אין לי טענות כי היא נמצאת בידיים פוקרות וחילוניות ו/או שבבניקיות
, שמטרתה יסודה הוא להרוס כל חלקה השקפתית
טובה.
והנה לאחר ש"יתד נאמן" היה היחיד מבין העיתונות החרדית – ציונית שכבר כתב נגד "אמן" הקשקושים
ונגד הכינוי הקדוש שהוצמד לו, "מרן" , מכל מעריצי תועבותיו, הרי שקם אדם
בשם אליהו ישראלי , ועוד יצא בחריפות נגד "יתד נאמן" ובעד החילוני
הבעייתי הזה, שכל תכונה "טובה" שיצמידו לו הרי שפירושה הוא בבחינת
"חסד לאומים חטאת". אני לא מתפלא על ה"ישראלי" הזה, כי הוא לא
היחיד שנפל במלכודת ה"איינשטנית". יתרה מכך, האיש הוא בנו של איקה
ישראלי המנוח וכל המאמר שלו נכתב במסגרת של קרבה רגשית לכל אלה שהיו פעם חבריו של
האב ושל אורי זוהר. מי שלא מנתק את הקשר מהסיטרא אחרא שממנה בא הרי שצפוי שגם
הדורות הבאים יחלו בכך. ההשקפה היהודית האמיתית גורסת כי בעל התשובה חייב להתנתק
מכל קשרי העבר שלו – עם אנשים ועם נושאים
שבהם עסק, ואסור להזכיר לו את עברו. אבל מאז שהחלה תנועת התשובה החלו הגורמים
הציוניים – הממסדיים להכניס רוח זרה בעניין ולבנות בתוך היהדות החרדית מעין
"השקפת פשרה" , שכאילו ניתן להגיע ל"הבנה" עם העולם הפוקר (שכיום
הוא הופך יותר ויותר לנוכרי מבחינה גשמית ממש...) ולכן יש לשמור עימו קשר ואף
להשתעשע בתועבות שלו, ואומנם ידידנו ישראלי נופל בפח הזה ומשווה את "שעשועי
הגמרא" הקדושים ל"אומנות" והטומאתית הנלוזה של איינשטין, חנוך ,
שיסל ושאר הטומאות. דווקא אורי זוהר – עם
חזרתו בתשובה, ביטא טוב יותר מכולם את העולם הנחות הזה בטוענו שרק לאחר חזרתו
בתשובה הבין שמה שעושה הנפש ב"תרבות" הציונית עושה הגוף בשירותים.
אין ספק ש"חגיגת" מותו של האיינשטין הזה בלבלה גם רבים וטובים.
למשל, היה עצוב לראות כיצד אדון אריה דרעי מתפאר שכבחור ישיבה הוא וחבריו שרו את
שיריו של האיינשטין הזה. מילא, אם שיריו של זמר חילוני שזורים בשירת המקורות
הקדושה (ויש כאלה זמרים חילוניים...) הרי שעוד אפשר להבין את סטייתם של בחורי
הישיבה לשמעו (אם כי הוראת ההשקפה היהודית היא לא לשמוע גם אותם שהרי אין בישול
כשר בכלי טמא), אבל כש"תרבות הפנאי" המצחינה הזו כוללת שירי הבל, אסכולת
כפירה ושירים שהיו מנת חלקם של סרטי תועבה , הרי שיש להתרחק מהם כמאש. מסתמא
שבחרותו של מר דרעי ועוד כמה מחבריו היתה טבולה בפרחחות השקפתית, שאחרת הם לא היו
נופלים לביב השופכין של השירים הללו.
כותב שורות אלה היה נער בימים שאינשטיין, שיסל, זוהר וחנוך הופיעו והיו
ב"שיא פריחתם". זו היתה "תרבות פנאי" (עוד מושג חילוני וכפירתי
שרק מי שפוסח בין שני הסעיפים יכול לצטט אותו...) של סמים , של תועבות , שירי
כפירה וניסיון לבנות חברה נגד הקב"ה, רחמנא לצלן. נכון אומנם שחלק מצאצאיו של
האיינשטין הזה הם אדוקים בדם אבל גם אברהם
אבינו ושרה אימנו לא הכשירו את תרח לבוא בקהל. דווקא מרדכי ארנון הסביר יפה את
ה"תרבות" האוילית הזו, ומדוע בגללה שב בתשובה. הלה סיפר שיום אחד הוא
השמיע גיהוק וולגרי וכשהקהל מחה לו כפיים סוערות הוא הבין לאיזה שפל הוא הגיע.
בשפל הזה היו כולם – וכראשם
ה"מרן" ההולל, שלחילוניים אין דמות של קדושה ולכן מצאו באיש הזה את
"מבטחם התרבותי". אין זו שאלה אם אני ו/או "יתד נאמן" רואים
בגר"ע יוסף את דרך השקפתנו אבל כשהעולם הפוקר משווה קדושה לטומאה , הרי
שכולנו מצווים להתאחד עם כל נציג שבקדושה נגד הטומאה.
הייתי מציע לכל סוחרי ה"מה יפית" להחליט באיזה צד הם – עם הקדושה או עם הטמאה. ביהדות אין מושג של
"אמצע" או "סטאטוס קוו". כל יהודי חרדי שמהלל או אפילו
"מעט" מסנגר על איינשטין ופרחחיו הרי שהוא פותח פתח לטומאה לא רק לחדור
לביתו, אלא לטמא גם יהודים אחרים. על אחד שהחטיא את ישראל ואח"כ נפטר מהעולם –
עם כל תכונות ה"ענווה" שהשטן
מסמא את עיננו לראותן, הרי שיש לומר עליו "ברוך המקום שהרגו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה