יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

שלא לשמה יבוא לשמה

בס"ד
 שלא לשמה יבוא לשמה / הרב אליהו קאופמן
         הרבה סימני שאלה אפשר להעמיד על הרעיון שלא יצא לפועל –  מינויו של ח"כ אלי ישי לתפקיד יו"ר וועדת החוץ והביטחון. האיש רחוק מענייני ביטחון מרחק אלפי שנות אור ומסתמא שכך גם בנושאי חוץ. אם במשרדי הפנים , העבודה, הרווחה והמסחר ותעשיה עשו פקידיו של ישי ככל העולה על רוחם, והוא לא הבין דבר, הרי שבודאי שכך הדברים בועדה כה מקצועית , שהניסיון הוא החשוב בניהולה ובה  האיש הזה יטבע עם ידיו ועם רגליו. יתרה מכך, נשאלת השאלה מה מצאו בליכוד למנות איש אופוזיציה שמזמן אין לו מילה במפלגתו ושליום ההולדת שלו לא הגיע שום ח"כ מש"ס? אלי ישי ידוע כנץ פוליטי טורף ועם דעות לא מקובלות בנושאים חברתיים לא מעטים (שיכולה להיות להם שייכות לוועדה החדשה שרצו להלביש עליו) והנה "יש עתיד" ו"התנועה" –  חברות קןאליציה לכל דבר וממתנגדי השקפותיו הלאומניות והדתיות של ישי, הסכימו למינוי, ועוד על חשבונו של ח"כ עופר שלח מ"יש עתיד"! אבל בפוליטיקה – כמו בפוליטיקה, יש היגיון אחר ועקום ועוד כשגיוס החרדים עומד על הפרק וגדולי הרבנים יצאו לחו"ל נגד המדינה מיד בתחילת ינואר 2014.
        עבור הליכוד –  ובמיוחד עבור ביבי נתניהו, ש"ס החלה להוות בעיה מאז שאריה דרעי חזר אליה ובמיוחד מאז שדרעי הדיח סופית את ישי מכל הנהגה. הליכוד –  בימים שלאחר "אריה דרעי הראשון", התרגל לקבל בחזרה את ש"ס כמו שרצה. מפלגה ימנית –  לאומנית שמונחת בכיסו ונשלפת משם מתי שירצה. מפלגה ששריה –  ובמיוחד הראש שלה , הוא "יסמן" ימני לכל דבר, בלי חוכמות ועצמאות , כפי שאירע בשנות ה-90 לש"ס של "אריה דרעי הראשון". ש"ס של אלי ישי היתה צייתנית בכול –  בחוץ , בביטחון, ב"גמישות" בענייני דת ובשתיקה על פגיעות חברתיות. חזרתו של האריה השואג לראשות  ש"ס , ועוד באופזיציה, מדירה שינה מעיני נתניהו והימין ועוד בימים שלאחר הגר"ע יוסף , כשדרעי הוא מספר אחד באופן רשמי ומעשי גם יחד. אי לכך לא פלא הוא שבליכוד היו שמחים לראות את ישי בתפקיד חשוב ביותר ולהשקיע את דרעי חזק יותר, בתקווה לפילוג אפשרי בש"ס. באשר ל"כישוריו" הלא מוכחים של ישי הרי שבליכוד כבר עברו מעל הבעיה הזו כשמינו שר אוצר ללא בגרות וללא קשר לכלכלה. בשביל זה כבר מצאו פיתרון בליכוד: פקידי משרד האוצר. ובשביל ישי הם ימצאו איזה גנרל ואיזה פקיד משרד החוץ שידעו לנווט את ה"יסמן" החדש. עבור נתניהו הרי שאחד כמו ישי הוא אפילו טוב יותר ממינוי איש ליכוד –  ישי יציית רק לנתניהו, ומנגד לא ידרוך כוכב חדש בליכוד, שרק יעורר בעיות פוליטיות של "ירושת העתיד".
     אבל מה ל"יש עתיד" ול"התנועה" ולישי הלאומני והדתי? כאן נכנס גיוס החרדים לצבא –  תוך שבירת ש"ס ואף "יהדות התורה", כשזהו המכנה המשותף בעניין הזה גם עם הליכוד ו"ישראל ביתנו". כאשר בראש ועדת החוץ והביטחון יעמוד מתלהם ימני עם "חזות חרדית" ועם דעות שף תמיכה בנושא גיוס החרדים , כדעת החילוניים (עליהן כבר ישי הצהיר בעבר), הרי שהדבר ישרת היטב את אלה המעוניינים להחיש את גיוס החרדים. ישי כבר יקומם בדעותיו הקיצוניות את השמאל ואת האגפים המתונים בקואליציה , כנגד הערבים וכנגד כל הסכם עם הפלשתינאים ואז כמובן הוא יסחוף עוד כמה חרדים לאומנים לדעותיו כמו הח"כ ניסים זאב ואחרים, והחילוניים מהשמאל יוכלו לדרוש ביתר שאת את גיוס החרדים אם אלה עמדותיהם המתלהמות כנגד השלום. גם גורמי החוץ –  שהרבנים החרדים הולכים להתלונן בפניהם נגד גיוס החרדים, לא יאמינו לטענות כי החרדים הם מיעוט אומלל שרוצים לכפות עליהפ גיוס לצבא שאינו לטעמם וזאת כאשר בראש וועדת החוץ והביטחון יעמוד "חרדי" שכל חמש דקות ידרוש "יד חזקה" נגד הערבים ויטרפד כל סעיף בהסכם לשלום , בדיוק כפי שיורו לו הקיצוניים שבליכוד. ב"יד עתיד" וב"התנועה" מחכים לרגע הזה, שבו יוכיחו לעולם המערבי כי הטענות החרדיות נגד גיוסם הן טענות שווא ואנוכיות, שאינן מצדיקות את אי גיוס החרדים , שכציבור הוא לא פחות קובע את מדיניות "הביטחון" הישראלית המוקצנת , בימים שבמערב דורשים הבלגה ישראלית.
     אינני יודע אם אריה דרעי חשב על כל התסריט הזה כשטרפד את המינוי, שהרי לדידו המינוי של ישי היה גם בבחינת בעיה אישית גדולה , אבל על מה שנעשה ע"י אריה דרעי לטובת היהדות החרדית , בטרפוד מינויו של ישי , נאמר כבר כי "שלא לשמה יבוא לשמה".


? לאן נעלם צבי כפיר

בס"ד
   לאן נעלם צבי כפיר ? / הרב אליהו קאופמן
   לפני למעלה משנה וחצי היה אמור לצאת לדרך פרויקט של "גיור מזורז" ברומניה. אחד ה"כוכבים הראשיים" היה חזן לעת מצוא מהמושב הנידח חניאל בעמק חפר, בשם צבי כפיר. במסגרת רשימותיי העברתי כאן דו"ח מפורט כנגד הניסיון של הפדרציה המתבוללת ברומניה להפוך כל רומני ל"יהודי" כדי להגדיל את מספרה. אותו צבי כפיר הבטיח "גיורים לרוב" בהתבססו על בית הדין שתחת שמו של הגר"ן קרליץ ואשר האחרון ברח מראשותו כמאש כאשר בנו שמולי'ק החל להפוך את ה"גיורים" בבית הדין הזה כמטבע עובר לסוחר. לא אכביד שוב באינפורמציה משום שלאחר פרסומי ולחימתי גם בתקשורת הרומנית כנגד זאת הכל החל להיעצר. ואז ניסה דווקא ה"רב הראשי" מר שלמה עמר לסייע ל"גיורי" החלומות הללו  ולשלוח "בית דין" לרומניה, כפי שנהג בשנים האחרונות לעשות זאת בסיטונאות באירופה, ובראש ובראשונה בגרמניה. ה"רב הראשי של רומניה" –  "חניוק" בני ברקי בשם רפאל שפר, כמובן שנהג ונוהג בנושא כשלושת הקופים שלא רואים, לא שומעים ולא מדברים. לאחר מלחמה קשה ולאחר שפרסמתי גם את מעלליו של הרב עמר העניין ברוך ה' נרגע –  ובמיוחד גם לאור היבחרו של הרב יצחק יוסף ל"רב הראשי". אני תקווה כי הרב יוסף יצליח לרסן את מערכת השחיתות ו"גיורי" הסרק ושאר המכשלות שהיו לפניו בשני העשורים האחרונים. אין ספק שהרב יוסף הוא דמות שונה וב"ה יש לקוות שהסכר הפעם לא ייפרץ. שהרי לא לחינם נלחם הרב עמר להמשיך את כהונתו וחילופין רצה למנות את "איש הקש" שלו, מר בוארון.
    אבל במשך למעלה משנתיים השלו שפר , כפיר (ראש "בית הספר לגיורים"...) , שמולי'ק קרליץ ושלמה עמר את הנוכרים הרומנים ואף נפתחו שם "קורסים לגיור" עם "חנות כשרה" יקרנית ביותר (שאיש לא קונה בה...) לכיסוי ו"הלבנת" המזימה. גם יונל'ה מצגרון –  "רב ראשי" לשעבר וכיום חשוד פלילי באופן רשמי, ניסה גם הוא "לעזור" בהכנת ה"צולנט" הזה כשרצה לתת "סמיכה" לאותו צבי כפיר אך לאחר שהסתבר כי מצגר נמצא מעבר לעשור הכהונה של הרי  שנגנז העניין, דבר שחסך למצנרון הזה  תלונה פלילית נוספת.  והנה כיום, כאשר הרב יצחק יוסף עצר את הסחף הזה מבקשים כל אותם רומנים שיספקו להם את הסחורה ששמה "גיור" אבל הסחורה לא קיימת.
      והנה השבוע קיבלתי טלפון ממישהו מצפון הארץ ששאל אותי אם אני יודע לאן נעלם צבי כפיר? כל זאת משום שכפיר הבטיח "גרות" לרומנים רבים ובכללם לא מעט נוצרים מיסיונרים מחבלי "מראמורש" ו"טרנסילבניה". גם ילדונת –  המכהנת כ"יו"ר הקהילה היהודית בטימשוורה" הבטיחה לאותם רומנים הבטחות סרק זהות וגם היא אינה עונה לטלפונים. אז תשובתי היא שהחלבן כפיר לא נעלם לשום מקום וממשיך לחלוב פרות למרות ש"תנובה" יצאה מרומניה ואילו לעמר , למצגר ולשמולי'ק קרלי'ץ אין סחורה לספק. נקוה מ- ה' הטוב שכך ימשיך להיות ועידנו של הרב יצחק יוסף יפתח עידן חדש גם ברומניה.
     בעיר בני ברק התקיימה לפני כשבוע פגישה בין כמה נוכלים בעלי חזות חרדית ובראשם בנו של הנוכל הזקן מלונדון –  אליקים שלזינגר, והנוכל יואל טוביאס. השניים הבטיחו –  לפני מספר שנים, לאדמו"ר ממונרו שהם ערבים לו כי הפדרציה המתבוללת של יהודי רומניה תעביר לרשותו את בית העלמין של חסידות סאטמר בעיר הרומנית סיגט. אבל כמו שטוביאס רימה את חסידות בוהוש ומעולם לא עברו בית החיים ובית הכנסת בבוהוש הרומנית לרשות החסידות הזו כך זה גם קורה בסיגט. חסידות מונרו השקיעה כספים בבניית מלון ובית כנסת באזור סיגט ובתקווה שבית העלמין יהיה בידם וישמש את מרכז תוכניתם ועכשיו לרמאים שלזינגר וטוביאס אין מה לומר חוץ מלהתכנס בבני ברק ולגנוב עוד קצת זמן. מנגד, הרי שיו"ר מתבוללי רומניה –  אאורל ווינר, הודיע רשמית כי "מעולם לא העברנו ולא נעביר בתי עלמין מרשותינו". הוא היה צריך להוסיף להצהרתו כי הוא מתכוון לא להעביר בתי עלמין יהודיים לידיים יהודיות אחרות, שהרי לידי הרומנים הוא מזמן כבר מעביר בתי עלמין, בתי כנסיות , מקוואות ומוסדות ציבור יהודיים לשעבר.
      השבוע פגשתי בתחנת הרכבת בת"א בעל תשובה צעיר (נקרא לו ב. ...) מרומניה שלומד בכפר חב"ד. תוך כדי שיחה סיפר לי הלה כי חזר בתשובה למרות ששליח חב"ד ברומניה התייחס בקרירות לחזרתו בתשובה וניסה להערים בדרכו קשיים לשמירת מצןןת. כמו כן סיפר לי הלה כי נוכח כאשר בבוקרש –  בבית הכנסת שנפתלי דוייטש מנהלו, נכנסו טריפות ונבילות , שבתות וחגים חוללו וכי בברשוב אין למעשה כשרות אמיתית במסעדה שנפתלי אמור להשגיח עלייה. אותו צעיר סיפר לי גם כי בכפר חב"ד כולם יודעים כי נפתלי דוייטש הוא "שייגיץ" אך אביו –  הרב חיים שלום דוייטש, עוצר מראשי חב"ד לזרוק את בנו מהתפקיד, שמא יגלה הבן למקום מרכזי שסירחון חילול השם שלו יצא ברבים , יותר מאשר ברומניה הנידחת.


...שהלכת חבר

בס"ד
   שהלכת חבר... / הרב אליהו קאופמן
      באמצע דצמבר הקר של 2013 הלך לעולמו -  ובשיבה טובה, אחד מהקומוניסטים השורשיים האחרונים , החבר עוזי בורשטיין. בן 92 היה האיש במותו. הרבה עוד ייכתב על האיש , ואולי גם ע"י כותב שורות אלה אבל כרגע אני חפץ להדגיש נקודה אחת באיש הזה , שצריכה להיות מורה דרך לכל איש שלום באשר הוא. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז הייתי תיכוניסט שהניח את רגליו בשמאל הקטן של אמצע שנות ה-70. עוזי בורשטיין –  הדובר האגדי של רק"ח, ולימים של חד"ש ומק"י היה בין אנשי השמאל הראשונים שהכרתי. אבל כעבור עשרים שנה  הכרתי עוד צד של אותו חבר בשם עוזי  בורשטיין ,  לא רק את הקומוניסט שבו אלא גם את איש השלום שבו. חזרתי בתשובה הכירה לי את עוזי בורשטיין שלחם למען השלום ללא שום גבולות של לאום, עדה , מין ובעיקר דת. מאז –  עם הפסקה של מספר שנים (בהיותי רב ברומניה) , שילבנו שוב ידיים בנושא השלום , אך הפעם עפ"י תסריט שכמעט נמוג ממקומותינו: קומוניסט ואיש שמאל לצד יהודי חרדי , מהחוגים הרדיקליים יותר. והכל למען השלום היהודי ובעיקר למניעת המשך שפיכות הדמים.
      עוזי בורשטיין הבין היטב בחייו שכדי להגיע לקונצנזוס הרחב ביותר בנושא השלום צריך למצוא את המכנה הצר ביותר לכך, כדי שיותר ויותר צבורים יהיו שותפים בניסיון לקטוע את מרחץ הדמים האימפריאלי במזרח התיכון. במסגרת הזו היה חשוב לעוזי בורשטיין לא לוותר על שום חייל  ועל שום נציג של איזשהו ציבור בישראל, שבמבט ראשון זה נראה כ"ציבור אבוד". לפני שנים לא רבות השמיע הנשיא לכבר עזר ויצמן את האמרה שלמען השלום הוא מוכן גם לחבוש שטריימל. זו היתה תיאורית השלום של ויצמן ואילו אצל החבר עוזי זו לא היתה תיאוריה אלא זו היתה התנהגות מעשית. מאמצע שנות ה-90   ועד לשנים האחרונות ממש ניסינו –  וגם הצלחנו לא פעם, למצוא דרכי שיתוף פעולה בין יהודים חרדים למגזר הערבי, ואפילו עם כוחות השמאל לעניין השלום, ועד – הוק. הפעולות הללו כללו פגישות בין רבני ערים ויהודים חרדים לכמרים , לקאדים ולשיחים דרוזים. הפעולות הללו כללו השתתפות נציגים חרדים בערבי שלום של השמאל , השתתפות נציגים חרדים בפגישות עם אנשי דת ופוליטיקה פלשתינאים, השתתפות בימי ה"נכבה" ובעוד לא מעט פעולות שלום חשובות. ספק בידי אם הייתי נרתם לפעילות נגד הכיבוש לצד פעילי שמאל יהודיים וכותב באתרי השמאל לולא הדחיפה שקיבלתי לכך מהחבר עוזי. החבר עוזי הבין את מה שלא הבינו ומה שלא מבינים (או לא רוצים להבין...) חברים אחרים בשמאל – שלום יהודי ערבי אמיתי לא יתכן ללא שיתוף גורמי השלום ביהדות החרדית כפי שמשותפים למשל גורמי שלום נוצריים , אסלאמיים ודרוזים ברחוב הערבי.
     בימים שח"כ מוחמד ברקה , קומוניסט ערבי, נלחם –  ובצדק, נגד פגיעת שלטון הכיבוש באוטונומיה הדתית של המסגדים המוסלמים על הר הבית, ובימים האלה ממש - כשח"כ חנא סוויד , קומוניסט ערבי נוסף, נלחם לזכות הדמוקראטית של בני הדת הנוצרית להניח את סימלם הדתי בפתח הפרלמנט הישראלי הרי שחסר ח"כ נוסף מקרב השמאל הרדיקאלי ויהודי במוצאו שיניף את זכותו של המיעוט החרדי לההנות מזכויות סוציאליות עבור משפחות ברוכות ילדים וללא קשר לשרות הצבאי. בשנות ה-90  ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש עוד ידעה לעמוד בפרץ נגד כינויו של הציבור החרדי "פרזיטים" רק בשל עוניו והיא טענה אז כי "אין להפריד בין עניים במאבקם בקיומי הצודק". היום אין יותר אפילו "תואם/ת גו'זנסקי בשמאל היהודי. החבר עוזי היה יכול להיות ח"כ כזה.
     הניסיון של השמאל היהודי להתנער מכל גילויי המאבק לשלום והמאבק כנגד המיליטאריזם -  ברחוב החרדי, בדמותם של גורמי שלום מובהקים כחסידות סאטמר, "העדה החרדית" ואפילו מפלגת "בני תורה" (שהתפלגה מ"דגל התורה"), ומנגד לראות ככוחות "דתיים יהודיים" רק את הרפורמים והקונסרבטיביים, מונחה מהשקפה סובייקטיבית אנטי דתית והיא פועלת כנגד  הקשר לאפשרות של ראייה רחבה לברית שלום  נגד הכיבוש. המאבק למען הבדויים, נגד המשך עוולות הכיבוש ול"שחיטת הפרה הקדושה" ששמה הצבא היה מצליח הרבה יותר אם כוחות השלום ברחוב החרדי היו משותפים בתוך כלל כוחות השלום בישראל , ואף אם מועדי המאבק היו מתואמים עימם. אבל שוב , את הסיבה לכך כבר כתבתי. יתכן כי לא מעט אנשי שמאל יהודיים מאמינים שהיהדות וקיומה היא מכשול לשלום ועל כך הם מחונכים בטעות דורות צעירים טועים והדעה הקדומה הזו זולגת בטעות גם לכוחות שלום מהחוץ, ואף לסקטור הערבי.
     החבר עוזי הבין את העניין אחרת. הוא נולד למציאות היסטורית אחרת לגמרי –  מציאות היסטורית שבה היהדות החרדית נלחמה נגד הכיבוש ואילו ה"שמאל הציוני" הוא זה שהנחיל את הכיבוש , הוא זה שהביא את האימפריאלזים לאזור והוא גם זה שרדף את הקומוניסטים בפלשתינא. החבר עוזי גדל על ברכי אב שהיה רב חרדי שהתנגד –  כמו רוב רובם של הרבנים החרדים בדורו, להתנחלות הציונית בפלשתינא וראה בה "התגרות באומות העולם". החבר עוזי שמע מחברי ה - פ.ק.פ. בפלשתינא על הפעילות המשותפת שלהם עם פר' יעקב ישראל דה האן , נציגם של בני ה"עדה החרדית" נגד המשך נישול הערבים. ולימים החבר עוזי ידע להזיז הצידה ממחלוקת את עמדותיו החדשות בענייני דת לטובת שיתוף פעולה אפשרי עם כוחות שלום שקיימים מעבר להרי החושך, תרתי משמע. את החבר עוזי לא הצליחו לבלבל סוציולוגים ואנתרופולוגים חילוניים שהוציאו את כל הציבור החרדי מבסיס האפשרות לשיח ושיג לשלום עם העולם הערבי , בדיוק כמו שהימין הציוני עושה זאת לרבים ובמיוחד לכוחות האסלאם. החבר עוזי זכר מציאות אחרת מבית אבא ועד יומו האחרון הוא האמין באפשרות לגשר על ההבדלים וברוח זו חינך את בני ביתו, לעבוד ולהושיט יד לשיתוף פעולה גם לשונה.
   עוזי בורשטיין היה אדם גדול ובעל ראייה גדולה. בפגישות בינינו הוא ידע לזהות במדויק את כוחות השלום החרדים האמיתיים –  אלה שאינם מחליפים את עמדותיהם עפ"י הרווח הפוליטי (שלשמאל ולמרכז היתה תמיד אשליה שאלה הם "ה"מתונים ברחוב החרדי") , שנאמנים להשקפה יציבה. החבר עוזע ידע שככל שהאדם החרדי הוא יותר רדיקאלי באמונתו כך הוא פחות לאומני ופחות קיצוני נגד השלום ונגד הערבים. עוזי בורשטיין היה האיש שבשנות ה- 70 פעל להרחיב את החזית של הקומוניסטים עם שוחרי שלום יהודים וערבים שלא היו קומוניסטים. עוזי בורשטיין היה קומוניסט שינק את השקפתו כבר מגיל צעיר והגיע לגבורות כמי שעבר את כל השלבים בהשקפה הקומוניסטית  ובמפלגת מק"י, בהן האמין.
       המאמץ שהקדיש החבר עוזי לעניין השלום ולהרחבת הברית בין מקסימום יהודים למקסימום ערבים –  ללא קשר להשקפות חברתיות אחרות, צריך לשמש כצוואה תיאורטית ומעשית עבור  אנשי השמאל , ובמיוחד חברי חד"ש. החבר עוזי היה אולי אחרון אלה שהיו שייכים לדור שידע לצרף לרעיון האידיאולוגי הקונצנזואלי  גם פועלים , בני שכונות ובני מיעוטים שלא תמיד עמדו על "הפרוגרמה המלאה" אבל קיבוצם יחד יצר את ה"פרוגרמה המלאה". עוזי בורשטיין היה שייך לדור של קומוניסטים יהודים שהיו עממיים וההשקפות הפוליטיות שלהם לא הפרידו בינם לבין שאר ההמון , שהיה זקוק לעזרה מהם וקיבלה ללא שום ויכוח. את האיש הזה , את תולדות חייו –  מעברו בין תקופות שונות ומנוגדות אך עם אותה השקפה, את מאבקו לשלום ואת דמותו כאדם וכחבר (תרתי משמע...) חייבים להנציח עדי עד לדורות הבאים. אם הוא היה שייך למפלגת שלטון הרי שמיד לאחר מותו היה מקימים "מכון".
     יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החחים.
   
   
     


"פרשת "שמות

בס"ד
      פרשת "שמות" / הרב אליהו קאופמן
     "מלך אשר לא ידע את יוסף". מפרשים על כך חכמי ישראל שמדובר בעובדה שכל מה שיעשה יהודי למען הגוי –  מבחינה "ממלכתית", הרי שהגוי והממלכה לא יזכרו זאת לו לעולם. יוסף הצדיק היה השתדלן הישראלי הראשון בעולם שהציל ממלכה שלימה –   ואח"כ את העולם כולו , מגוויעה ברעב אבל יום אחר מותו לא זכרו לו הגויים , למרות שחיו בדורו וראו מקרוב את מעשיו. אם כך הרי נשאלת השאלה מהי בכלל התכלית בלהגיע לפסגת הממלכה הנוכרית ועוד לפעול למענה? ממשיכים חכמי ישראל ומסבירים כי עסקן יהודי מורשה להגיע לשררת תפקיד ממלכתי אך ורק לשם סיוע לבני עמו, שהם יהיו גם היחידים שלימים יזכרוהו. את ההשלמה לדברי חז"ל ניתן למצוא בדברי התוכחה של מרדכי היהודי לאסתר המלכה:"אם לא לעת כזאת הגעת למלכות". אח"כ מוסיף מדרכי היהודי כי אם אסתר המלכה לא תפנים שלשם ההשתדלות למען היהודים היא הוכתרה כמלכה, ולא תקבל את סכנת מסירות הנפש של ההשתדלות, הרי ש"את ובית אביך תאבדי", כי כבר לא יהיה טעם להמשך קיומה ולהישרדותה. לבסוף חותם מרדכי היהודי כי "רווח והצלה יהיה ליהודים ממקום אחר".
      ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות של שתדלנים יהודים שהגיעו לתפקיד רם בממלכתם הנוכרית ושעשו למען עמם ורק עמם זכרם, ומנגד שתדלנים יהודים שהגיעו לתפקיד רם בממלכה הנוכרית ועשו רק למען הממלכה הזו –  תוך התנכרות לעמם ולמוצאם , ולימים איש לא זכר אותם. שתי דוגמאות חיוביות מרכזיות מתנוססות מעל שמי עמינו בתעתיק יוסף הצדיק. שניהם יהודים יוצאי ספרד שהגיעו ממש לראשות ממלכתם ומעשיהם קידמו את ממלכתם עד למרומי השליטה בעולם , מתוך היותם שליחי עמם היהודי. הראשון הוא השר הגדול של ממלכת ספרד המאוחדת בימי הגרוש הנורא –  דון יצחק אברבנל, שהיה המשנה למלך פרדיננד ושר הכספים שלו. בימיו עלתה ספרד לזוהר אדיר והפכה למעצמה עולמית שהוציאה מתוכה גם את מי שגילה את אמריקה –  קולומבוס, וגם את הגילוי עצמו. לולא דון יצחק אברבנל ספרד לא היה נוסקת כלכלית ואדמינסטרטיבית לגובה הזה אבל מסתבר כי כאשר החליטו פרדיננד ואשתו איזבלה, על גרוש יהודי ארצם, הרי שהם לא זכרו ליהודי מספר אחד במדינתם את מה שעשה למענם. מצידו סרב האברבנל הגדול להיוותר היהודי היחידי והעשיר בספרד לאחר הגרוש, ויצא בראש אחיו לגלות עימם. מנגד , הרי שלימים עמדה לזיכרון לזכותו של האברבנל הגדול לא רק השתדלותו הגדולה למען בני עמו מכס השלטון בימים שעדיין הכל היה והתנהל על מי מנוחות אלא בעיקר נותר לזיכרון עד ולעולמים פירושו התורתי הנפלא על התורה.
     האישיות היהודית השנייה –  שהודה רם ונישא על עמינו, הוא השר היהודי הבריטי, ר' משה מונטיפיורי מאנגליה. האיש עשה לא מעט למען אנגליה וסייע לה לא מעט להעפיל להיות המעצמה הראשונה בעולם אבל בבריטניה של היום הבריטים לא היו מעלים את זיכרונו לולא הלחץ היהודי. מנגד מעשיו למען עם ישראל והיהדות עומדים כעמוד האש לפני המחנה. קיברו של השר הגדול הזה – ב"רמסגייט" שבלונדון, משמש אתר עלייה לרגל ליראי ה' בבריטניה ומלחמת גדולה ניהל ומנהל הגביר החרדי –  חסיד סאטמר, הרב שמואל (שמיל) ברגר כדי שהמקום לא יועתק ומנוחת השר לא תוטרד. עד היום מתנהל בלונדון כולל לימודים לאברכים מצטיינים מכספים שהשאיר האיש הדגול הזה כדי שלא תשתכח תורה מישראל. זה האיש שיצא שוב ושוב להצלת אחיו מהצאר הרוסי, זה האיש שתמך בעניי ארץ ישראל ובכל הישוב היהודי בימים שרעידות האדמה עמדו לחסל –  חס ושלום, את הישוב היהודי בארה"ק, ובראשו את ק"ק דמקובלי צפת.
     חוץ מהאברבנל הגדול ומהשר מונטיפיורי היו עוד לא מעט שתדלנים יהודים שהגיעו לגדולה אצל הגויים אך שרתו קודם כל את עמם ממרום תפקידם הנוכרי. היו אלה "יהודי החצר" בגרמניה של ימי הביניים, גבירים ושועים יהודים בכל רחבי אירופה, רבנים נשואי פנים באירופה , במזרח ובצפון אפריקה , היו אלה נגידים יהודיים בארצות ערב , היו אלה יועצי השולטאנים התורכיים במשך יותר מאלף שנה , היה זה שר הכספים של המלך פייסל בעירק –  השר יחזקאל ששון, ועוד רבים אחרים. אבל היו –  למרב הדאבון, גם דוגמאות הפוכות. היו יהודים כאלה שהגיעו לשררה הנוכרית ולא רק ש"שכחו" מיהדותם ומעמם אלא שהתכחשו לכך בכוונה תוך ניסיון לטעון כי מוצאם היהודי ועזרתם לבני עמם תהיה להם לרועץ בפעילותם למען ממלכתם הנוכרית.
      מאז ימי הבית השני ואילך קמו יהודים שעלו לגדולה הנוכרית משום מלשנותם על התורה ועל עמם – ופפוס מימי רבי עקיבא , הוא דוגמא מיני רבות לכך. גורלם היה אח"כ רע ומר מידי הנוכרים להם הם סייעו. בהיסטוריה הנוכרית בה שרתו הם אינם נזכרים ואילו אלה שנזכרו בדברי בני עמינו הרי שזיכרונם הוא לדרעון עולם. גם משיחי השקר נכללים בקטגוריה זו –  שהרי כל מטרתם היתה האדרת עצמם בעיני הנוכרים וכמנהג הגויים, במלחמות שאינן לשם תורה אלא לשם יוהרה. והיו כאלה שכדי להגיע לתפקיד גויי הרי שלא רק שהלשינו על עמם אלא שאפילו שיקרו וביזו את דת ישראל עד כדי כך שהנוכרים המוסתים מהם שרפו היכלי ודברי קודש תוך רציחת יהודים אומללים. הסוף של כל אותם מינים ומלשינים לא היה כבוד נוכרי אלא מות כלבים , כפי שפפוס "מורם ורבם" סיים בהוצאתו למוות ע"י הרומאים. במאות השנים האחרונות רבו המקרים הללו משום שלא היו אלה רק דוגמאות של בודדים שסרו מן הדרך אלא היו  אלה התנועות שהסירו את עם ישראל מהדרך –  מתנועת ההסכלה , עבור דרך הרפורמה ואח"כ הקומוניזם הסוציאליסטי ועד הציונות בעמינו , על כל פלגיה. די אם אזכיר מספר  דוגמאות אומללות שהתקיימו בהם דברי חז"ל –  שהגויים לא זכרו את פועלם  , ואילו אצלנו זיכרונם הוא לדרעון עולם.                                 
     בראש כל אותם ראשים פורים ולענה עולה שמו של ליאון טרוצקי – שנולד כלייב דוידובי'ץ בראונשטיין. עלייתו הגדולה של האיש הזה בקרב הקומוניסטים הרוסים –  ולימים בבריה"מ הקומוניסטית, היתה לשם דבר. היו אלה הימים שהקומוניזם האדום בקע מביצת הסוציאליזם וכביכול האיר את העולם. טרוצקי לא היה המומר היהודי הראשון או היחיד שפנה לעבודה הזרה הזו , נגד ה' הטוב. קדמו לו לפני אחרים – ובראשם קארל מרכס שהביא את הטומאה לעולם, ואח"כ עלו עוד יהודים רבים הגל הזה ( בעיקר יוצאי גרמניה , רוסיה ואוקראינה), שהיו ממש בני דורו של טרוצקי , כרוזה לוכסמבורג מגרמניה (מנהיגת המפלגה הקומוניסטית שם) וחבריו להנהגת הקומוניזם הרוסי כקאמינייב, בוכרין וזיגנוייב ועוד רבים אחרים. אבל טרוצקי הגיע לדרגת הנהגה אחת מעל כולם : הוא הפך לספר שניים אחר המנהיג הרוסי ולאדימיר אילי'ץ לנין, וטרוצקי היה האיש שהקים את ה"צבא האדום", שלימים כבש את השלטון ברוסיה וכונן את בריה"מ. כולם ידעו כי לאחר מותו של לנין הרי שרק טרוצקי יירש אותו. אבל לא כך היה. לאחר מותו של לנין השתלט הרודן הגרוזיני סטאלין על בריה"מ ונפטר מכל יריביו היהודיים ובראשם טרוצקי. אחד, אחד מהיהודים הללו הוצא להורג ולבסוף גם טרוצקי מצא את מותו בשנת 1942 מגרזן בעורפו שידו של שליחו של סטאלין במכסיקו הרחוקה. למרות המלחמה העולמית השנייה נגד הנאצים ימ"ש , הרי שסטאלין לא נח ולא שכח לפגוע בטרוצקי. הדור הרביעי של טרוצקי חזר ליהדות וחי כיום בארץ ישראל. טרוצקי עצמו הציג –  בזמן המלחמה העולמית השנייה, עמדה "ניטראלית" במלחמה בין המערב לנאצים ימ"ש ואף עטן כי אין לתמוך ב"בורגנות הישנה" (קרי, בעלות הברית ) נגד ה"בורגנות החדשה" ( גרמניה הנאצית). כיום רק קבוצות הזויות ותימהוניות עדיין מפיצות את דברי ההבל ורעות הרוח של טרוצקי.
     סיפור מוכר ובעל מוסר יהודי קשור לאיש הזה, ששמו , כאמור, היה בילדותו לייב דוידובי'ץ בראונשטיין. אל ה"חפץ חיים" נכנס באחד הימים מלמד זקן ובא בימים שעבר ייסורים רבים. פתח המלמד את ליבו לפני ה"חפץ חיים" ותינה על כך שלמרות מסירות הנפש הגדולה שלו להרבצת התורה, הרי שלעת זקנתו באו עליו ייסורי התופת הללו. הביט בו ה"חפץ חיים" מספר דקות ואח"כ שאלו האם אי פעם הוא זרק מהתלמוד תורה שלו ילד רק משום שלאימו של הילד לא היה במה לשלם את שכר הלימוד? המלמד הרהר קמעה ואח"כ השיב בשלילה. ה"חפץ חיים" ביקשו שוב להיזכר, ואומנם בפעם השנייה ניזכר המלמד הזקן אך מיד הוסיף כי "רק בפעם השלישית – משלא שילמה שוב ושוב אימו, הוצאתיו מה"חיידר" וגם היינו במצב כספי דחוק ביותר". ה"חפץ חיים" הסתכל במלמד בעיניו החודרות ושאלו:"האם ידוע לכבודו מיהו כיום אותו ילד יתום"? המלמד נענע בכתפיו לשלילה ואז ה"חפץ חיים" פלט את שמו באנחת כאב:" שמו היה אז לייב דוידובי'ץ בראונשטיין והיום שמו לאון טרוצקי"...
    גם סיפורה של שרת החוץ הרומנייה – היהודייה (בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות ה-50  של המאה ה-20) היה דומה לזה של טרוצקי. יהודיה שהתכחשה ליהדותה ודבקה בקומוניזם האדום אך לבסוף סיימה את חייה בבדידות ובצער. שמה הרומני של האישה הזו היה אנה פאוקר והיא היתה ביתו של יהודי ירא שמים ששימש כשוחט. פאוקר דבקה לא רק בקומוניזם כרעיון אלא בזרוע הברזל של סטאלין האיום - גם לאחר שידו היתה מגואלת בדמם של עשרות אלפי יהודים ובראשם קומוניסטים נאמנים שעשו עימו את מהפיכת הקומוניזם ברוסיה של 1917. כשרומניה נכבשה ע"י הצבא האדום בשנת 1945 נשלחה פאוקר לארץ מוצאה  (עד אז שהתה פאוקר בבריה"מ בבורחה מהרודן הרומני אנטונסקו) עם קבוצה מתוגברת של יהודים קומוניסטים –  סטאלינסטים (אנשי ה"ייבסקציה") שיעבירו "קורסי אידיאולוגיה" לקומוניסטים הרומנים , ושפאוקר תפקח על השלטון הקומוניסטי - הרומני החדש. עד מהרה הפכה "בת השוחט" לשרת החוץ הרומנייה והחלה לרדות בכל מנהיג קומוניסטי רומני , בחותמתו האדומה של סטאלין. איש לא עמד בדרכה ואפילו את בעלה שלחה לכלא הרומני בעוון "חוסר מהפכנות". הסוף היה שבסביבות שנת 1953 הצליחו ראשי השלטון הרומני לקבל את הסכמת בריה"מ להדחתה ואח"כ שלחו אותה לכלא הרומני. לימים סיימה פאוקר באפן אומלל ומתה כזקנה גלמודה.
     אך סיפורו של יוסף הצדיק ומשלו –  מחכמי ישראל, צריך גם לעניין את ה"שתדלנים" החרדים- ציונים שיושבים בכנסת המינים, בעיריות ובשאר מאורות השחיתות הציוניות. גם לפני שיטתם- כ"שלוחי דרבנן", הם צריכים לדעת כי נציגותם איננה אלא לשם הבאת תועלת לשולחיהם ולא כדי לפתח ולפאר את "כישוריהם" עבור מלכות הכפירה הציונית. לא רק שה"נציגים" הללו פוגעים בהשקפה התורתית – עם היבחרם למעוזי הכפירה הציוניים, אלא שהם משלים ורמים את בוחריהם ורבניהם ובעצם עושים רק לעצמם ולביתם. הם משתדלים למצוא חן בעיני השלטון הציוני –  כדי להוכיח את "כישוריהם", וזאת כדי שהציונים יבעטו אותם למעלה ובמחיר זה הם יותר ויתר מסתייגים מהיהדות , מההלכה ומהחברה החרדית ששלחה אותם בתמימות להיות נציגתה. ומנגד, הרי שהללו "עושים" לביתם בקבלם תשלומי גזל ושוחד כאחוזים מהכספים שהם מעבירים לצורכי היהדות , וזאת למרות שהם שלוחי ציבור עם משכורות.
    דוגמאות כאלה לא חסרות , וגם התוצאות שלאחריהן אינן מאחרות לבוא. אריה דרעי הוא הדוגמא הראשית לנבזות הזו, ומסתמא שהוא לא למד דבר ממה שקרה לו. כ"שלוחא דרבנן" ניסה הלה לנצל כל רגע כדי להעפיל למרומי מנעמי השלטון הציוני –  בין מהימין הפשיסטי ובין מהשמאל האנטי דתי. הוא חשב להיות ראש ממשלה , שר אוצר , הוא הקים את ה"ברית החדשה" בין ה"חרדים" הרפורמיסטים של ש"ס לשונאי הדת של מר"צ, הוא בז לספרדים אך ניצל את קולותיהם וחשב שבסיום תעלוליו הוא יהפוך ל"מנהיג לאומי" אבל לבסוף הוא מצא את עצמו בכלא הציוני. בקיצור, "בור כרה ויחפרהו". לא מכבר הוא חזר לפוליטיקה הציונית כדי ל"שקם" את עצמו ובודאי שלא כבוד התורה והיהדות חשובים לו.
     גם אברהם שפירא המנוח , רפאל פיחסי ,  משה גפני , אריאל אטיאס , ישראל אייכלר ושאר החברים המאוסים הללו לא חלמו ואינם חולמים על "כבוד התורה" אלא ניסו ומנסים להוכיח את "ממלכתיותם". לשם כך קרקר שפירא בקיבוצים ופיזז סביב התקשורת הפוקרת אך לימים הללו השליכוהו לכלבים. פינחסי –  כ"שר תקשורת", הקים רשתות טלפוניות  של תועבה ובנה מערכת לצפייה בכדורגל ההלניסטי תוך חילולי שבת. גפני העניק כספים לחינוך אפיקורסי, לתועבות ותרבות יוון. אטיאס סייע להעמיד תקשורת בזויה והוללת שכל יום יורה את חיציה נגד הקב"ה.הוא גם בנה למחללי שבת ולאפיקורסים, ואילו אייכלר הביא בקהל את טומי לפיד האנטי דתי ואת אורי אורבך האנטי חרדי ופתח את הרדיו הציוני ששמו "קול חי" במסכה "חרדית".. האנשים הללו אינם זוכים ליחס ה"נכבד" מהחילונים אך מנגד הם מקבלים רק סטירות לחי ועימם כל אלה ששלחו את הליצנים האלה לייצגם.
                                   המועצות הגדולות וההחלטות הקטנות
      צר לי לפתוח ה"אש" קשה מדי על ה"פרות הקדושות" ביהדות החרדית שלאחר השואה ולאחר כיבושה ע"י הציונות, אבל למרות שה"פרות" הללו הן כשרות הרי שבסופו של דבר הן פרות , בכל הנוגע להחלטות עקרוניות. בשבוע שעבר התכנסו שתי ה"מועצות הגדולות" של אגו"י ודגה"ת "להכריע" בעניין "גיוס בחורי הישיבות". כלפי חוץ זה נישמע כ"טאראראם" גדול עם תופי "טאם –  טאם" אבל למעשה זו היתה הצגה עלובה שהתרחשה רק מאונס פוליטי צר אופקים. אני אוהב –  לא פעם , להזכיר את סיפרו של הרב ירחמיאל יצחק ישראל דאמב ז"ל שנכתב כמעט לפני שישים שנה ושראה אור לפני כחמישים שנה. שמו של הספר היה "העתקות". הספר הזה הוכיח לימים מה פירושה של האמרה כי "חכם עדיף על נביא". הרב דאמב הלם חזק באותם הימים באגו"י , בראשייה וברבניה וזאת תוך ביקורת בסיסית על כך שיצירתה של אותה אגו"י איננה מהקדושה של יהדות מזרח אירופה אלא מהמודרניות והחלישות הרוחנית של הקהילה הקטנה של יהודי פרנקפורט שבגרמניה , שלעומת הרפורמים שם זכתה לכינוי "קהילה חרדית". בין שבטי ביקורתו של הרב דאמב נמצאים דברי הביקורת שלו על "מועצת גדולי התורה" של אגו"י. באותם ימים עדיין היתה רק מועצה אחת ו"מאוחדת" –  אדמו"רים חסידיים ורבנים ליטאים, עם איזה רב ליטאי או שניים ממוצא ספרדי לקישוט. לימים כמובן שההיצע גדל והיום יש לנו באינפלציה משולשת שלוש מועצות כאלה –  שתיים "גדולות", והאחת בכלל "מועצת חכמים". אבל ממה שהרב דאמב חזה לא נגרע דבר גם כיום משלושת המועצות הללו גם יחד.
     הרב דאמב טען באותם ימים כי אותה "מועצת גדולי התורה" איננה אלא מועצת בובות פוליטית להסדרת רישיונם של עסקנים נמוכי קומה לקבוע החלטות סוררות וללא בסיס תורתי. כהוכחה לדבריו הביא הרב דאמב את העובדה שאותה מועצת מתכנסת אך ורק בסמוך לבחירות –  כדי לאשרן וללתת כוח בידי העסקנים להוציא יראים ושלמים להצבעות שמטרתן שררה לעסקנים הללו, ולפעמים אותה מועצת מתכנסת גם בסמוך לאירוע פוליטי זה או אחר , עפ"י בקשת העסקנים ולאחר שהללו זקוקים ל"החלטה רבנית" כדי להמשיך הלאה בפוליטרוקיות שלהם. הרב דאמב גם הסביר שהאדמו"רים והרבנים מהמועצת יודעים טוב מאוד מכל גניבת הדעת הזו אבל כדי שיישארו "גאונים" ו"צדיקים" בעיני צאן מרעיתם האומלל הם מוכרחים לשתף פעולה בהצגה הזו.
    השבוע –  כששתי המועצות הללו התכנסו בנושא "גיוס בני הישיבות", נזכרתי שוב בדברי החוכמה של הרב דאמב. כלפי חוץ ההתכנסות נראתה משכנעת , שכל כולה ל"שם שמים" אבל לאמיתו של דבר שוב הפוליטיקאים של אגו"י (גדול ורב...) ודגה"ת היו אלה שכינסו את "זקניהם" כדי להמשיך בדרך החתחתים בגיוס הציבור החרדי עפ"י מודל ה"קנטוניסטים" של הצאר אלכסנדר מרוסיה –  משחררים מקורבים ומוסרים את השאר לשלטון , ובאמצע ישנם תיווכים כספיים (שאותם עוד ניראה בהמשך...). כל בר דעת הבין בשבוע שעבר כי רק ההפגנות הגדולות של ה"עדה החרדית" ושל "בני תורה" הם אלה שהביאו לכינוס ה"מועצות הגדולות". אלמלא הפילוג המבורך ב"דגל התורה" והקרב נגד הגיוס של "בני תורה" ושל ה"עדה החרדית" הרי שאנשי "יהדות התורה" היו ממשיכים במתווה הציוני שבו החלו בבגידתם בנערים החרדים –  ה"נח"ל החרדי", הידוע לשמצה , ואיכשהו ביחד עם המדינה , עם התקשורות הפוקרות וה"חרדיות" היו ממשיכים אותם "שלוחי דשטן" להעלים את האמת מהציבור החרדי. אבל מה שקרה פעמיים מול "כלא שש" הציוני הביא אותם לכנס את מועצות תיאטרוני הבובות כדי שחוגים חרדים מתוכם –  ואף אדמו"רים ורבנים, לא יסחפו לקרב האמיתי כנגד הציונות ואז כספי המושחתים יהיו בסכנה. בסופו של דבר הוחלט לא להחליט וכך יש להם –  לעסקנים וללבלרים ה"חרדים" –  ציונים סיבה להסברה מדוע אסור להצטרף למחאת "בני תורה" וה"עדה החרדית", ויש להמשיך בדרך ה"הבלגה" בשם "גדולי ומאורי בדור".
      המועצת של אגו"י החליטה להפגין ב...חו"ל! שם –  בחו"ל, קבוצות החסידים רדיקליים יותר מאלה שבארץ ולכן כדי שהללו לא ישפיעו על אחיהם הציונים הארץ הרי שתינתן להם ההזדמנות "לשחרר מצברים" קולניים ואח"כ שוב ישתתק המאבק. כך גם לא יצטרכו החסידים של אגו"י בארץ להיראות "אנטי ציוניים" בעיני מטיביהם  ונותני "לחם העצבים" הציוני, ואח"כ יסבירו לציונים כי הנה יש הבדל רעיוני לטובת הפרו –  ציונות שלהם מול "בני תורה", ובמיוחד מול ה"עדה החרדית". המועצת השנייה – זו של ה"דגלונים" שהביאו לעולם את הממזר ששמו ה"נח"ל החרדי", בכלל לא דיברו אפילו על מחאות "פורימיות" בחו"ל. וכל זאת למה? כל זאת משום שלהבדיל מאגו"י של החסידים, שרוב חבריה בחו"ל רדיקאליים יותר מאלה שבארץ, הרי שציבור המודרניים של דגה"ת בחו"ל (גם שם הם מתחזים ל"ליטאים"...) הוא רדוד ומדובר לא פעם בגלוחי פנים עם נשים סוררות. הבאתו של רב הקלון –  ישראל מאיר לאו, ע"י אותו ציבור להרצות ב"סיום הש"ס" האחרון בארה"ב תעיד עליהם יותר מאלף מונים. המודרניים הללו לא יפגינו נגד מדינת הציונים –  שעבורם שווה יותר מכל המועצת של דגה"ה, ולכן ידעו במועצת דגה"ת לא להעמיד גזירה בפני הישוב שלהם , גזירה שאותה לא יקיימו באותו ישוב מודרני וקל דעת, ולכן ההחלטה של ה"דגלונים" היתה לא להחליט לדורי דורות.
     ומה עם מועצת "חכמי התורה" של ש"ס? שם אפילו לא צריכים את ההצגה הזו –  של כינוסה. מאז מותו של הגר"ע יוסף הרי שה"חכמים" הללו קיימים על הנייר ומי שחותם עליו הוא רב המעללים הציוני ששמו אריה דרעי שלו אין אפילו עסקנים מתחרים שעבורם היה צריך לכנס "חכמים בלילה". שם לא מתביישים הח"כים וה"רבנים" של המפלגה הזו לטעון כי הם אינם מבינים מדוע אסור להתגייס לצבא. אם דרעי , ישי , אטיאס ושאר השבבניקים הבטיחו לציונים לגייס את הספרדים החרדים הרי שה"חכמים" יאשרו זאת גם ללא כינוס, ללא צורך בפאקס, טלפון ואימייל. חבל רק ששני רבנים מורמים –  כהגר"ש כהן והגר"ש בעדני צריכים להיכלם כשהם מוצגים כ"בובות שעווה" של דרעי. האחרון ידע למלט את עצמו יפה מהצבא הציוני ("שירות מקוצר" מאוד...) אבל את שאר החרדים הספרדים הוא מפקיר. דורות של רבנים ומרביצי תורה ספרדים יורדים לטמיון ב"הנהגת" הנהנתן העלוב הזה ששמו אריה דרעי.
                                          צבא הערב רב
     עוד מתחמם לו גיוס החרדים ומן העבר השני עולים קולות חדשים , הדורשים לגייס לצבא הציוני    את ... הערבים הנוצרים! הקרקס הציוני –  ביחס ל"שיויון בנטל" הצבאי, הוא פלוריאליסטי ודמגוגי ואין בו באמת ובתמים צורך ממשי ל"ביטחון המדינה" הציונית. ההגירה מחבר העמים העלתה את מספר החיילים בסדיר על גדות הצרכים האמיתיים ואילו כמות אנשי המילואים אף היא מעל ומעבר. ודווקא  כיום –  כשהרוויה הציונית גואה בחיילים מיותרים ושוב ושוב מעלים הציונים את רעיון קיצוץ ימי השרות הצבאי, הרי שלפתע הלחץ בלגייס "צבורים חדשים" , ואף נשים חדשות, אף הוא גואה. את התרתי דסתרי הזה אפשר ליישב בקלות: הגיוס הציוני –  בימים אלה, לא נועד ל"מטרות ביטחוניות" אלא כדי לשנות התוכן החברתי , הדתי והפוליטי של המתגייסים. וכמו שהציונים מנסים לנצל את צבאם למטרות העברת על הדת של החיילים החרדים והדתיים הרי שכך הם פועלים גם במישור המיעוטים , כאשר כוונותיהם לחולל מהפכים פוליטיים חיצוניים ופנימיים בעניין "גיוס הנוצרים".
     אבל בענייני הגיוס של הערבים הנוצרים מעורבים עוד כמה גורמים ובראשם הכנסייה הקתולית והמיסיונרים הנוצרים מארה"ב. כומר ערבי –  נוצרי הזוי בשם גו'בריל נאדף (ששינה את שמו הפרטי לגבריאל) מהעיר נצרת הוא זה המוביל את ה"קמפיין" הציוני לגיוס הערבים הנוצרים לצבא –  בימים שהדרוזים החלו למאוס ב"ברית הדמים" השקרית והמפלה. לאיש אין באמת כוח פוליטי ברחוב הערבי –נוצרי, אך ההשקפה הציונית – מערבית –  נוצרית היא המנחה אותו, להפוך את הערבים הנוצרים –  בגלל דתם הנוצרית, לסייעני המערב נגד האסלאם ובעד ישראל, כנציגת המערב האירופאי במזה"ת. למרות שהקונספציה הזו נכשלה קשות בלבנון ולא מעט יהודים שפכו דמם עלייה ולבסוף הכל קרס, הרי שהציונים אינם מתייאשים מכישלונותיהם ושוב ושוב הם מנסים להצליח במקום שכישלונם היווה כבר מרחץ דמים איום. לא לחינם מנסה הכומר ההזוי הזה להפריח את היות הנוצרים בישראל ערבים, וזאת כדי שיותר ויותר ערבים נוצרים יראו עצמם כ"צאצאי הביזנטים" (עוד קלישאה שקרית מבית היוצר הציוני) כדי שרעיון העם הפלשתינאי יתערער וערעורו יזלוג לשטחי הכיבוש וכך תוכל אח"כ מדינת הציונים לספח גם אותם בטענה ש"הנוצרים בשטחים אינם פלשתינאים".
      את הכומר ההזוי הזה מגבים אנשי הימין החילוני הציוני מתנועת "אם תרצו" לצד מיסיונרים אוונגליסטים נוצרים מארה"ב (שמממנים את התנועה הזו) המעוניינים להחדיר את הנצרות לעם ישראל כדי ש"אותו האיש" יתגלה, רחמנא לצלן. הימין הציוני החילוני –   ובראשו סגן שר הביטחון הציוני, דני דנון מהליכוד, מעוניינים להכניס השפעות נוצריות כמעין "תחליף דתי" לחילוניות הישראלית –  ציונית על חשבון דת ישראל. כלפי חוץ מנגנים הציונים החילוניים מימין יחד עם שותפיהם הנוכרים מהנצרות המיסיונרית כי "זו ברית נגד האסלאם". אין ספק שאם אפילו מיעוט מהערבים הנוצרים הללו יתגייסו לצבא הציוני הרי שלגבי חיילים דתיים –  ובמיוחד חרדים, תהיה זו מכת מוות רוחני ממש.
      כניסתם של ערבים נוצרים לצבא הציוני לא תהיה עוד ככניסת בני העדה הדרוזית. בני העדה הדרוזית סווגו ביחידות נפרדות , לבני העדה הדרוזית לא היה חיבור דתי לגורם לא יהודי אחר בצבא הציוני, בני העדה הדרוזית כיבדו את מערך ה"כשרות הצבאית" , בני העדה הדרוזית לא הכניסו סממני דת משלהם לצבא הציוני ובטח לא מיסיונרים,  ובעיקר לא גוייסו נשים דרוזיות. אבל הנוצרים הללו אמורים להסיר בצבא הציוני את סממניהם הלאומיים –  ערביים ובמקומם להדגיש בעיקר את הדת הנוצרית. הנוצרים הערבים ישובצו בכלל הצבא ולא ביחידות נפרדות וימצאו שפה משותפת ונוצרית עם נוכרי חבר העמים. הערבים הנוצרים יפגעו קשות במה שעוד נותר מה"כשרות הצבאית" וכבר בלבנון האכילו ערביות נוצריות מצד"ל את החיילים הישראלים טריפות ונבילות. יש להבין כי בתום קורסים צבאיים או בכל אירוע של הצבא  לא יחולקו עוד תנ"כים בלבד אלא לצידם תחולק ה"ברית החדשה",  ועוד סממני נצרות אחרים כחלק מה"פלוריאליזם" הציוני הגואה. גם סמלי החאגות הנוצריות יתגברו "בזכות" הברית בין נוצרי חבר העמים לערבים הנוצרים. ולהבדיל מהדרוזים הרי שכבר כיום –  כשהגיוס הערבי – נוצרי הוא ב"התנדבות", אנו עדים לכך שדווקא נשים נוצריות – ערביות הן רוב המתגייסים. אלה אינן הנשים המוסלמיות או הדרוזיות אלא אלה נשים מודרניות בסגנון הטומאה שהציונים מעוניינים בה. מלחמת לבנון הראשונה (1982) לימדה לקח לא קל את הורי החיילים ששבו מלבנון עם "נדוניות" להתבוללות.
     לכל מי שיש לו יד ורגל בהתנגדות לצבא הציוני ובהתנגדות לגיוס החרדים אליו חייב להתייחס בכובד ראש גם לנקודת גיוס הערבים הנוצרים לצבא הזה , ולהניף את הדגל הזה כדגל נוסף להתנגדות לגיוס שומרי תורה ומצוות לצבא זה –  שבקרוב יובהר גם לתמימים ולאידיוטים כאחד שלא מדובר כיום ב"צבא יהודי", ואף לא בהווה אמינה.
                                                  בת סוררת ומורדת
      אחת מתחלואי התקופה –  "עיתונאית חרדית" מופקרת בשם הבדוי "שרה גל" (שמתגלגלת כמו גלגל...), עלתה שוב לכותרות המפוקפקות וגיבוי החילוניים ותקשורתם הפוקרת. הגב' הזו – שכבר הספיקה לעבור תחנות "תיקשורתיות" מפוקפקות כעיתון "בקהילה", רדיו "קול חי" וערוץ האינטרנט ה"ידוע" ששמו "בחדרי חרדים", עמדה בסערה של פיטוריה מאותם "חדרי חרדים" שזוהמה דבקה בם ובה גם יחד. והנה קמו להגנת הסוררת מרעייה החילוניים וזאת משום שטענו כי הסוררת גורשה עקב ניסיונה להקים "איגוד מקצועי" שיגן על אינטרסי שכרם של העיתונאים החרדים.
     מתאים לה  לארגן מרידות ולשבור מוסכמות והלכות צניעות – לחוצפנית הזו שהתגרשה מאברך יקר כי הכירה עיתונאי – לבלר כמותה (אחד משלושת פסולי העדות...) במערכת העיתון בו עבדה , ומי יודע מה היה ביניהם שהיתה צריכה למרר את חיי האברך שלה ונתן בידו גט ומיד נישאה לאותו פסול לעדות. את הרעיון ה"סוציאליסטי" הזה – של שביתות והתאגדות אנטי תורתית , כבר הכניסו עסקני פא"י שהצטרפו להסתדרות של מפא"י האדומה. ההמשך הגיע בדמות סוררי ש"ס –  שנכנסו להסתדרות האדומה של מר"צ ( וגם הואשמו שם בעריות...) שהחלו להסית בלניות , משגיחי כשרות ושאר כלי קודש לשבות מעבודת הקודש, דבר שלא נשמע עד אז בקהל ישראל ואשר הם מורשת הפוקרים הסוציאליסטים ובראשם  המומרים היהודים מרקס וטרוצקי. ועכשיו באה האישה המופקרת הזו –  שכל דיבורה ו"ראיונותיה" כנגד צניעותן של בנות ישראל, וממשיכה את הדרך הנלוזה הזו.
     הגב' המופקרת הזו באה דווקא מבית טוב אך לעומת אימה הכותבת דברי חיזוק ורוח לעיתון חרדי – ממסדי, הרי שזו בבחינת דינה שיצאה לטייל בשווקי התשחורת הפסדו –  חרדיים עד לביזיון ממש וויכוחיה עם גברים בטלפון וברדיו הם כשל תגרנית שוק וולגרית ואנטי צנועה. לא פלא הוא שנאסר על ידי גדולי ישראל מאישה להיות "עיתונאית" , וגם לא "לשם קודשא בריך הוא", שהרי לפנינו האם לאה והבת דינה. רק שבקרוב לא יפתחו ב"בית יעקב" לבנות מגמת "תקשורת ועיתונאות". שרה שנירר מתהפכת בקברה...
                                         לצ – מן הדמים
      לפני קרוב לשמונה עשרה שנה עליתי על מונית מירושלים לחברון. ביקשתי מנהג המונית –  יהודי ירושלמי מסורתי , שיסיע אותי ואת חברי לחברון , למערת המכפלה כדי לסקר שם אירוע. כמו כן  ביקשתי מאותו הנהג שיסע "דרך הכביש העוקף". הנהג התניע ויצאנו לדרך. הנהג הלה לא הפסיק לדבר על כל ש"צריך לספח את השטחים ולא לתת לערבים כלום". כך הוא חזר על "משנתו" עד ש...הגיע לכפר הערבי הראשון בדרכנו. משראה הנהג את הבתים הראשונים של הכפר הוא ניבהל. הוא החל להטיח בי בהיסטריה כי "הבטחת שזה כביש עוקף"! לא ידעתי אם לצחוק או לבכות אבל טענתי כנגדו שראשית הוא הנהג שצריך להכיר את ה"כביש העוקף" לעילא ולעילא, ושנית הרי שבודאי שבכל "כביש עוקף" יש גם איזשהו כבר ערבי שלא נעקף. את הנהג זה לא הרגיע. ואז קרה משהו פרדוכסלי ומשונה. הנהג הלאומן – שרק לפני דקות מספר קרא לספח את כל שעל, החל אומנם שוב לקלל את הערבים אך הפעם הוא הפך ל"יונה צחורה" שביקש להחזיר לערבים את כל השטחים שנכבשו מהם, וכשהוא חוזר שוב ושוב על המשפט "מה אנחנו צריכים את השטחים האלה, שילכו איתם לעזעזל"?! כך הוא המשיל לקלל ולהציע עד שהגענו ליעדינו. דהיינו, מה שהלה לא הבין דרך הראש עד לנסיעה הזו הוא הבין דרך הרגלים , כשעמד מול הסכנה.
     בקטע הזה אני נזכר שוב ושוב כשאני שומע ח"כ חרדי אחר מתלהם נגד הערבים , כגד שיחות השלום איתם ונגד כל הידברות עם הערבים. חבל לי להכביד מילים על כך שההשקפה התורתית היתה צריכה להנחות את פרוש, מוזס , ליצמן , אייכלר וחבריהם בדיוק הפוך, שהרי השקפה של ממש לא נותרה בראשם העסקני והציוני ומי שלא מבין דרך הראש חייב יהיה להבין זאת דרך רגליו. ובמה עסקינן?
      בשבוע שעבר –  תוך כדי הקרבות על אי גיוס החרדים לצבא ועוד כשליצמן מצהיר כי הפגנות גדולות תנוהלנה נגד הגיוס (כמובן שמחו"ל ולא מהארץ...) , הנה אותו ליצמן עולה לדוכן כנסת המינים ומעלה הצעת צחוק שתאסור מו"מ עם הפלשתינאים בעניין העברת י"ם מהידיים הציוניות לידים הפלשתינאיות! גם אם הלה וחבר מרעיו האגודיסטים חושבים כך הרי שהיה עליו ללמוד לקח מנפילתם מהשלטון ומבואה של גזירת הגיוס, כי עדיף ליהודי חרדי לא להתלהם יותר ולא לשלוח לקרב ההתגרות בערבים אף אחד בזמן שהוא עצמו מבקש לברוח מהמערכה ראשון. אבל ליצמן כפרוש ופרוש כמוזס ומוזס כאייכלר וכך הלאה וכך הלאה ה"חד גדיא" הזו. ולכן אם הראש שלהם לא קולט את מה שידיהם עושות אז אני מקווה שבין המגויסים הבאים יהיו נכדיו של הלצ- מן הזה וכשהם יהיו בגבול עזה ולבנון ויראו כיצד ארון הקודש איננו בעזרם אז אולי הם ישכנעו –  דרך רגליהם, את הסבא הטיפש שלהם, כי יש להימנע מהתגרות באומות העולם.
    ובכלל, מה הועיל ה"איחוד" הציוני לעיר הקודש ירושלים? האם חפצנו ביותר גדנ"עים וחיילות פרוצות  שיטמאו את שריד בית מקדשינו, לצד המיסיונר הנוצרי גאלן בק? האם החפירות בכותל המערבי הן ההוכחה שחיכינו לה בעניין "זכותנו ההיסטורית"? האם "נשות הכותל" הן ה"מתנה" הכי יפה של הכיבוש הציוני? האם היינו צריכים לראות את העולים להר הבית כנגד ההלכה?האם חילולי השבת –  ב"טיולים" לי"ם, הם היו משאת נפשנו? בוראי שלא כל אלה הם תחליף לגאולה ולבניית בית המקדש בנס מהשמים, אלא אלה מעכבים כל זאת. אבל שוב, מה שלליצמן ולחבריו לא נכנס דרך הראש היהודי הרי עדיף שיכנס להם דרך הרגלים הציוניות של נכדיהם, שיתגייסו בע"ה ואז גם אולי יבינו סביהם למה באמת אסור להתגייס לצבא הציוני.
                                              לתת חיות לעבודה הזרה
       השבוע  עברה חברת אי. די. בי. מידי ה"טייקון" נוחי דנקנר לידיהם של שניים אחרים כשאחד מהם הוא מיליונר בעל "חזות חרדית" מארגנטינה ושמו אדוארדו אלשטיין. לא אכנס כאן לכל התיאוריות והמשפטים שליוו את העניין אבל ישנה נקודה יהודית בכל העניין הזה שבגללה מתעכבת הגאולה , והפעם זו אינה בכלל "פראפראזה". ההלכה אוסרת על יהודי שומר תורה ומצוות לתת יד לחברה יהודית שמחללת שבת. ההלכה גם אוסרת  לסייע למפעל ו/או לחברה המעבירה את ישראל על דתו. והנה אותו אלשטיין מעניק את כל הונו וכוחו לא רק לחברה שמחללת שבת אלא  שהוא בא לסייע למדינה שמעכבת את הגאולה ומעבירה יום , יום יהודים על דתם! אלשטיין איננו היחיד. כזה היה גם מויסבא המנוח ממכסיקו שהשקיע בערוץ הטלויזיה החילוני ששמו "ערוץ 10" ושדרכו מחטיאים את ישראל בעבודה זרה , בתועבות , בפריצות ובכל דבר אפשרי שכנגד היהדות.וכאלה הם רבים מהחרדים שמפתחים ותורמים לממלכת הכפירה הציונית במקום לסייע ליראי ה' ולעולם התורה.  ומי "המליץ" לאותו אלשטיין להיכנס ולהציל את ה"משק הישראלי"? האיש היה הרב יאושיהו פינטו שלא מזמן הסתבך בפרשיות משלו. אינני רוצה להיכנס לסיפורים של הלה אבל כל תעלולי ה"ברכות" וה"אמונות" ב"הוקוס פוקוס" אינם יהדות , ומי שנותן כוח למלכות המינים להמשיך ולהתקיים כלכלית איננו מאמין ב"אחכה לו עד שיבוא, גם אם יתמהמה", אלא כל כולו חדור אמונת עובדי עבודה זרה ב"האומרים הן למעשי ידיהם".

    הכיוון החדש –  "להוציא את החרדים לעבודה" , כדי שהמדינה הציונית תתפתח הוא הכיוון למחוק כל אמונה מהגאולה ולהשריש במקומה את העבודה הזרה הציונית של "ככל הגויים מחנה ישראל". ה"חרדים" שמשתלבים בכלכלה הציונית הם מחללי השמים הגדולים בדורנו משום שהם נותנים כוח, יד ו"חזות חרדית" להמשך קיומה של המדינה ששמה לה למטרה לנתק את מוסרותימו. השטן צוחק ושמח כשתעלוליו מצליחים לדחוק את הקץ בעזרת מחללי ה' הללו – מאנשי עסקים "חרדים" ועד ה"רבנים" שהחליפו את המכשפים ומגידי העתידות. 

זהירות, מלכודת !

בס"ד
    זהירות, מלכודת ! / הרב אליהו קאופמן
        המיצג החדש של תנועת "אם תירצו" –  בדואט פוליטי משותף עם כומר ערבי –  נוצרי הזוי מנצרת, מביא לנו את "בשורת" גיוסם של הערבים הנוצרים, שאותו הכומר ששמו גבריאל  (גו'בריל) נדאף גילה עבורם, שהם בעצם צאצאי הביזאנטים ושמעולם לא היו ערבים. כדאי לכוחות החרדים – הלוחמים נגד גיוסם לשים לב לתזוזה הזו , שמשום מה זוכה לעידודם של אנשי "אם תרצו" המדברים בקנאות על "מדינה יהודית" אך חולמים על צבא קוסמופוליטי. מי שיטען כי מדינת ישראל זקוקה לאותם ערבים נוצרים מתוך "הכרח ביטחוני" הרי שהוא תמים להחריד או שקרן מועד. אם עוד בסיפור גיוס החרדים ניתן להאמין שהרוב החילוני בישראל רואה בגיוס הזה נקודת "שיויון בנטל" הרי שבסיפור הערבי הנוצרי מעולם לא היתה תביעה דומה מצד הישראלי הציוני, ולא מעט גם משום שהישראלי הממוצע לא רואה הבדל בין ערבי נוצרי לערבי מוסלמי. וגם מן העבר הערבי –  נוצרי עדיין אין כזו "תחינה" לשרת , אז למה בכל זאת עלה הנושא לכותרות?
         התזוזה באה –  רשמית כביכול , מצידו של הכומר נדאף. מעשית זו תהיה תמימות להאמין שאומנם האיש הזה מייצג מאחוריו את "המוני הנוצרים" הכמהים להתגייס. אבל כאן חברו מספר בעלי אינטרסים פוליטיים ודתיים –  נוצרים – מיסיונרים, שכנראה שהכומר נדאף הוא ה"מריונטה" שלהם. ראשית , מזה זמן לא מעט תחבו המיסיונרים הקיצוניים מארה"ב את אפם לפוליטיקה הישראלית ודרך הימין הקיצוני – בעיקר מכיוונו של סגן שר הביטחון, דני דנון מהליכוד, הם מנסים לחדור לישראל ולהצליח במשימתם המיסיונרית והאנטי יהודית , לנצר את היהודים כדי שיש"ו שלהם יופיע. השדרן האמריקאי המיסיונרי וההזוי –  גאלן בק, הינו אחד מראשי החץ שלהם , וכך גם היה בביקורו בכותל המערבי, לפני מספר שנים. לפני מספר שנים הסתבר גם כי למעלה משמונים אחוז ממימון הארגון ה"פטריוטי" , "אם תרצו", הגיע מאותם מיסיונרים, שידם הינה גם בניסיון לגרש את הבדווים מעל אדמתם בנגב וכביכול לזרוע עלייה פארק "ירוק". והכל כדי שעם ישראל יתנצר , רחמנא לצלן. ואולי לא במקרה השם "אם תרצו" מזכיר את משפטו של מר הרצל , שגם לו היה חזון נוצרי דומה. אין ספק שהנוצרים המיסיונרים הללו חפצים להרחיב את כוחם בישראל. למעשה הרי שהמהגרים הסלאבים מבריה"מ לשעבר היו אמורים להיות משענתם הדתית אבל גם ליברמן (שאיננו המנהיג הפרו מיסיונרי שהם מבקשים) וגם השתלבותם של רבים מהסלאבים הללו בישראל כ"יהודים" על הנייר ו/או כ"חסרי דת", הותירה את המיסיונרים מאוכזבים קמעה. ואז עלה הרעיון של הערבים הנוצרים.
    כדי לממש את הרעיון הזה –  להפוך את הערבים הנוצרים לפרו –  ישראלים ממש (ועוד במדי הזית הירוקים...) הרי שהם יצטרכו עוד לירוק דם, אבל בצר להם הם יעשו זאת. להבדיל מלבנון למשל, הרי שבישראל הערבים הנוצרים מדגישים יותר את לאומיותם מאשר את דתיותם והסיבה לכך נעוצה בעיקר בהיום תחת "ברית אחים" עם הערבים המוסלמים הן כ"ערביי ישראל" והן בשטחי הכיבוש מעבר לקו הירוק. בקום מדינת ישראל הנהיגו את האופוזיציה הערבית דווקא ראשי הערבים הנוצרים, בימים שמק"י –  ואח"כ רק"ח, היתה האלטרנטיבה הערבית היחידה למפלגות הציוניות, בסקטור הערבי. משפחת טובי, סליבה חמיס, אמיל תומא ואחרים היו המנהיגים הרדיקאליים של ערביי ישראל ושל רק"ח עוד לפני שקם למשל המנהיג המוסלמי תאופיק זייד. גם בעשור האחרון בלטו מנהיגים ערבים נוצרים לא מעטים ברחוב הראדיקלי הערבי ובראשם האחים מחו'ל, עודה בשאראת, ח"כ חנא סוויד מחד"ש ובמיוחד הח"כ לשעבר עזמי בשארה. אבל עם בריחתו של בשארה , עם מעצרו של אמיר מחו'ל ועם היעלמו  הפוליטי של ח"כ לשעבר עיסאם מחו'ל נוצרה אפשרות לנוצרים מחו"ל שחפצים להפנות את הערבים נוצרים מלאומיותם הערבית לכיוון הציוני ולנסות לעשות זאת דרך הכומר האנונימי נדאף. בעיקר פועלים הכוחות המיסיונרים הללו על רקע המלחמה נגד האסלאם העולמי, כדי לזרוע גם בישראל חיץ נגד האסלאם.
     לימין הציוני והחילוני של הליכוד הרי שהחיבור עם המיסיונרים הפך מזמן ל"טבעי" מול היהדות האורתודוכסית. בבתי הספר בישראל מחנכים החילוניים באור חיובי יותר להתחבר לנצרות הריקה מאשר ליהדות המלאה מצוות ומטלות. מנגד, לישראל זה יהיה להצלחה אם לפחות קבוצה נוצרית קטנה וצעקנית תתנתק מהערבים ואולי גם "תזלוג" לשטחי הרשות הפלשתינאית וכך יוכלו קיצוני הח"כים והשרים בליכוד ( וכאלה לא חסרים...) לטעון כי הנה אין ממש עם פלשתינאי וכי בעצם השלטון הישראלי מקובל על רוב רובו של ציבור המיעוטים. גם כך ישראל כבר טוענת כי הנוצרים מעדיפים שלטון ישראלי בשטחי הכיוש של מרכזי הדת שלהם, מאשר שלטון פלשתינאי שיהיה בעל ציויון מוסלמי. דרך אגב , הקו הישראלי בח"ול הוא להעלים את הנושא הלאומי –  ערבי של ערביי ישראל ובכנסים בינלאומיים מציגים המסבירהים הרשמיים של ישראל את המיעוטים בארץ עפ"י מפתח עדתי – דתי כמו מוסלמים, דרוזים , נוצרים וכו'.
       לצד המיסיונרים הנוצרים מארה"ב ולצד הימין החילוני הישראלי שהוא פרו –  נוצרי מצטרפת גם הכנסייה הקתולית וגורמים נוצרים אירופאים ושוב תחת המסע המערבי המשותף נגד האסלאם. ולכן לא פלא הוא שמרים נס המרד הפרו ישראלי בקרב בערבים הנוצרים הוא דווקא כומר נוצרי שלא במקרה הוא שב וטוען כי הגורמים הפאטריאכים הנוצרים בישראל עומדים לצידו. החיבור של הכומר הערבי – נוצרי מנצרת עם ראש עיריית נצרת עילית –  איש הימין הקיצוני בליכוד , שמעון גבסו, ועם תנועת "אם תרצו" , מעלה יותר מחיוך. זהו איננו חיבור נורמאלי של ערבי נוצרי עם כוחות ישראלים מתונים מהמרכז , מהשמאל ועד הימין המתון אלא איחוד בין אחד שמייצג יותר כמורה מלאומיות עם הקיצוניים שבימין הישראלי החילוני. חיבור שמאחוריו ישנם יותר אינטרסים גלובאליים מאשר רעיונות של שיתופי פעולה חברתיים בישראל.
       ספק אם הצלחה רבה תקצור הפעילות החדשה –  ל"חייל" את הערבים הנוצרים, אבל ליהדות החרדית יש כאן עוד סיבה לברוח מהגיוס הצבאי הזה כמאש. אין ספק שאם כומר נוצרי הוא הפעיל מאחורי העניינים הרי שברור כי הכנסייה הנוצרית תתחוב את חוצנה יותר ויותר לצבא כדי "לעקוב אחר המתגייסים". ספרי ה"ברית החדשה" הנוצריים יחולקו ביחד עם התנ"ך בסיומי קורסים וכו' והכל מול שריד בית מקדשינו, הכותל המערבי! מערכת הכשרות תידרדר ובמקומות רבים היא גם תיעלם. כבר  כיום –  וגם בעבר, הואכלו חיילים מאכלות טריפה ונבילה בלבנון ע"י נשות צד"ל, ובאופן רשמי.   הצלב , עץ האשוח וסיפורי הנצרות יחליפו את שליחי חב"ד , שגרושם מהצבא החל לא מכבר. להבדיל מהעדה הדרוזית הרי שהערבים הנוצרים ירצו יותר ויותר להתמזג בחברה הישראלית החילונית ויחליפו שמותיהם לשמות "עבריים" ו"לןעזיים" ואילו הכנסייה כמובן תעודד זאת. החיבור בין הנוצרים הסלאבים לנוצרים הערבים יבטל סופית המושג "צבא יהודי", גם אם למישהו היתה אשליה שאי פעם הוא היה כזה. להבדיל מהדרוזים ומהבדויים הרי שגיוס הבנות הנוצריות עלול להיות גבוה מהבנים ובמצב כזה –  ובתוספת הנוכריות הסלאביות, הרי שהצעירים החרדים חייבים לברוח מהסביבה הזו כמאש יוקדה.
      הלעג והבוז שלי מופנים לשני הארגונים החרדים –  שחרתו על דיגלם להיאבק במיסיונריות, ששמם "יד לאחים" ו"לב לאחים". הללו גיבורים גדולים כנגד אותם מוסלמים שנשאו יהודיות מרצונן המלא או כנגד ארגוני מיסיונרים קיקיוניים אבל הארגונים הללו לא עשו מעולם דבר נגד החינוך הממלכתי (וגם ה"ממלכתי –דתי"...) בישראל, שמגן הילדים מפגיש עפ"י חוק יהודים ונוכרים להתבוללות עתידית. אלה היו צריכים להיות הארגונים שהיו צריכים לצאת נגד כל  גיוס של חייל דתי וחרדי לצבא הזה , בשל בעיית הנצרות העולה בו, אבל כמובן שאינני תולה תקוות בכאלה שמימונם בא מספי המדינה שהמיסיונרים הם חלק גדול ביותר מהפילנטרופים שלה.

     

התגרות בחילונים

בס"ד
    התגרות בחילונים / הרב אליהו קאופמן
       ח"כ נח ליצמן מ"יהדות התורה" איננו ידוע דווקא כמתלהם טרוויאלי או כקיצוני אנטי תהליך השלום. גם הח"כים הערבים העידו בעבר כי דווקא איתו הם לא פעם "גנבו סוסים" ביחד. אבל כנראה שהישיבה באופוזיציה מעבירה גם את ליצמן על דעתו עד מ"ליצמן" הוא הפך ל"לצ - מן". לא עברה יממה מאז שמועצות גדולי התורה של אגו"י ודגה"ת התכנסו להחליט על המשך המאבק נגד גיוס החרדים לצבא וליצמן עצמו יצא בהודעה כי אגו"י תקיים את הפגנותיה נגד הגיוס לצבא, בחו"ל, והנה הוא עצמו עולה לבימת הכנסת ומגיש הצעת חוק לאומנית, וכנגד תהליך השלום,  ובהצעתו באה דרישה מממשלת הימין להודיע אולטימטיבית לפלשתינאים כי לא יתקיים מו"מ על חלוקת י"ם. ליצמן – האיש שתמך בפינוי מתנחלי גוש קטיף וכחבר קואליציה השתתף בפינויים, פתאום מאגף מימין את אורי אריאל, את דני דנון , את ישראל כ"ץ ואת גדעון סער! מעבר לקומי – סוריאליזם של המצב , הרי שיש כאן נקודה חצופה אחרת, ואני מתפלא שח"כ חילוני חד עין לא קפץ עלייה. הנקודה היא כיצד הוא מתלהם פוליטית וקוראא למלחמה –  תוך הפקרת דמים, בזמן שהוא עצמו נלחם לשחרר את קרוביו ונאמניו מהדם שאותו הוא מזמין בחוק המצחיק על "שלמות ירושלים"!
    בימים שהחרדים מצולמים כסרבני גיוס –  מול כלא שש (והציבור אינו מבדיל בין ליצמן ל"בני תורה" או ל"עדה החרדית"...), וביום שמועצות גדולי התורה שלהם קוראות לסירוב לשרת, הרי שמר ליצמן מעלה חוק שבעקבותיו עלולה להיפתח שוב החזית הגלויה עם הפלשתינאים. אדם שמבקש לשחרר את בניו מהצבא –  עפ"י נימוק דתי, הרי שבהכרח שאינו יכול להיות חסיד של אותו צבא שאליו הוא מסרב להתגייס. אבל מנגד הרי שאדם המגלה קיצוניות במו"מ של שלום , מסתמא, שהוא בוטח בכוח הצבאי בשעת הדחק. אבל אצל ליצמן –  "צלופח פוליטי" חסר עמוד שידרה רעיוני, הדברים הללו אינם תרתי דסתרי.  בקיצור, "המלחמה היא חיינו אבל לא בשבילנו". ליצמן ישחרר את בניו ונכדיו ולאחר שיסית נגד הפלשתינאים הוא כבר ישלח לקרב את החילוני, הדרוזי, הסלאבי , הבדואי ואפילו את הערבי הנוצרי! ביהדות קוראים לכך "לא תעמוד על דם רעך", ובתרגום קל יותר מדובר במסית ומדיח לרצח! 

    טוב היה שאומנם ח"כי "דגל התורה" ברחו מההצבעה על הצעת ההסתה של ליצמן, כדי למזער את חילול ה' שהלה עולל. אבל גם התשובה של ח"כ גפני –  כי "רצינו לשמור את ההצעה לשבוע הבא נגד בנט", לא מעידה על חוכמה והבנה רבה של אותה "דגל התורה". בפוליטיקה אומנם מקובל שכדי להציג במערומים צד פוליטי זה או אחר מיד השמאל עוקף מימין או שהימין עוקף משמאל אבל למי שלובשים את ה"תלבושת האחידה" של היהדות אסור לשחק –  ועוד בנושאי דמים, את המשחק הפוליטי האוילי הזה , ובטח לא בימים שהם עצמם מציגים "פוזה" עקרונית לשחרור מהצבא. מסתבר שגם לאחר שהקב"ה שלח את המפלגות החרדיות לאופוזיציה הרי שהן לא הבינו כי בחטאותיהן מדוע הן  גלו לשם וכי לא במקרה נפלה על ראש הציבור החרדי גזירת הצבא. להוי ידוע כי אלה שמועמדים לשחרור מהצבא –  בסקטור החרדי, אינם רק "בחורי הישיבה", אלא כל צעיר חרדי ואם הנציגים החרדים מאמינים כי יש לחבל במו"מ עם הפלשתינאים עד זוב דם , אז בבקשה שיסבירו מי אמור לשפוך את הדם הזה ברגעים שבניהם וקרוביהם ישוחררו משפיכתו...

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

בכייה לדורות

בס"ד
  בכייה לדורות / הרב אליהו קאופמן
    לגב' יעל גרמן –  שרת הבריאות, יש חוצפה לקבוע תקנה שעלולה להפוך עם הימים לנזק נפשי בלתי הפיך למי יודע כמה וכמה ילדים. הסכמתה לאימוץ ילדים ואף למתן הזכות  לאמץ ילדי פונדקאות לזוגות שהם "חד מיניים" היא בעצם משחק מכוער בנפשות הילדים שהולכים לקבל "הורים מאמצים" כאלה , שמחר מי ידע מה תהיה פגיעתם הנפשית והבלתי הפיכה של הילדים הללו בבית סיפרם , בסביבת מגוריהם ולימים בחייהם. הניסיון להפוך דרך חיים חולה ועקומה ל"סטנדרטית" היא בעצם קריאת תגר על חיי אלפי –  ואולי חס ושלום יותר, של ילדי האימוץ העתידיים.
     כאשר מדובר בביצוע ברית המילה –  בגיל שמונה ימים בלבד, לא חסרים "בעלי מצפון" ו"אנשי זכויות הילד" שמיד מנסים להצר את המנהג ששמר על עם ישראל כשלושת אלפי שנה , ולטעון כי "יש לחכות שהילד יתבגר ואח"כ לשאול את הילד קודם הברית".  אבל במקרה דנן –  כאשר ילד נשלח שלא מרצונו לחיות חיים לא נורמאליים עד כדי תיעוב ובעיות נפשיות, הרי שאבירי "זכויות הילד" אפילו אינם מצייצים למעט רחמנות והם אינם מבקשים לחכות "עד שהילד יגדל ויחליט בעצמו". אין ספק שהמושג "קידמה" או "מודרניות" מזמן אינם מיצגים שכל ישר את דרך חיים של שקט ומוסר. המושגים הללו הורקו מתוכנם האמיתי ובמקומם יצקו התאוותנים החשים תוכן שכל כולו מי יישורנו.

     אינני כותב כאן את דברי רק מן ההיבט הדתי, שהרי חרדים ודתיים לא יפלו לפח הזה אבל אני חס על החילוניים הנורמאליים ועל כל הלא יהודים שעדיין הראייה המשפחתית והחברתית שלהם לא התרוקנה מהמוסר ומהנורמאליות הטריוויאלית. לא פעם אני שומע באוזני כיצד בעלי משפחה בוכים ומייללים  כי אי אפשר עוד להרשות לילד לצפות בטלויזיה כאשר מצעדי התועבה עוברים שם על פס קול של "גאווה". לאחרונה התלוננו באוזני חברים חילוניים כי בין הסרטים שמופצים בתוכניות הערוצים השונים קיימים סרטים המציגים כ"חיים נורמאליים" את חיי אותם  זוגות בעיתים. שמעתי לאחרונה –  מבני משפחה חילוניים, כיצד ילדים שאומצו בדרך הקלוקלת הזו , סובלים מחבריהם לספסל הלימודים. מנגד גם שמעתי על אחרים שהוציאו את ילדיהם מבתי "חינוך" אומללים שכאלה.        הייתי מציע לכל אדם שפוי –  מיהודי מסורתי ועד כל נוכרי, לעצור את הסחף הזה לפני שנאבד את השפיות החברתית ולפני שהורים לא מעטים יאבדו נפשית את ילדיהם. בארה"ב היהדות הדתית והחרדית נלחמת נגד הרעיונות הללו –  למרות שאיננה מחויבת  הלכתית לעשות זאת בין הנוכרים, אבל אצלנו כאילו שש"ס ו"יהדות התורה" קיבלו "דום לב" פרלמנטארי בכל הנוגע להגנה על חוקי התורה מ"כל תועבות הגויים".

בעין הסערה

בס"ד
      בעין הסערה / הרב אליהו קאופמן
     מי שטוען כי רשויות המדינה לא צפו את  גודל הסערה טועה ומטעה. הדיבורים והאזהרות סביב הסערה ריחפו עלינו כבר יותר מחצי שנה. הצפי של הבעיה היה ברור ולמרות הכל ההתנהגות והתירוצים הם כשל בת יענה. מנגד , כדי להתגונן בפני הביקורת מיד הובאו אל שולחן התירוצים שמותיהן של מדינות מערביות נכבדות שגם שם נכשלים בעין הסערה. ישנן אומנם מדינות בעולם –  מרשימת המדינות המערביות שהובאו (צרפת , בריטניה וארה"ב למשל) שאפשר ללמוד מהן רבות בשטחי חיים מסוימים אבל אין שום סיבה לא ללמוד בנושא כמו התגוננות מאיתני הטבע דברים חיוביים ממדינות אחרות, כמו מדינות מזרח אירופה ובראשן רוסיה. הסערה שפקדה את ישראל היתה רחוקה מלהיות כל כך קשה ודרמטית מול מה שפוקד יומית כל מזרח אירופאי מידי חורף בחורף ומידי שנה בשנה.
    בראשית שנות האלפיים עברתי חורפים קשים ביותר במדינה כמו רומניה –  שאוהבים ללעוג לתיעושה והתפתחותה. אבל בכל מה שנוגע לתקינות בתחבורה  הציבורית –  מטרולבוסים , מוניות  וחשמליות ועד לרכבות למרחקים ארוכים, הרי שאולי רק איחורים של עשר עד 20 דקות היו בבחינת "בעיה תחבורתית". מערכת התאורה בנויה ש/ם היטב בהתאמה לסערות קשות יותר, ואילו מערכת חימום מרכזית –  כחובה על כל קבלן להתקינה, היא עניין של חוק. גם מידרסות השלג והמלח מוכנים שם מראש. ורומניה היא עוד איננה דוגמת מופת בנושא. צאו לשוויץ ולאוסטריה ולימדו מהו פרק בראש אנליטי של תכנון והכנות לכל צרה שלא תבוא. אבל לא במקרה מזכירות הרשויות בישראל בתירוציהן את בריטניה הדוגמתית . בריטניה היא דוגמא להרבה דברים טובים אבל בטח לא למלחמה באיתני הטבע, וזאת משום פגם בחשיבה הציבורית שלה בעניין, שישראל לקחה ממנה דוגמא בנושא.
     בראשית שנות ה-90 חויתי אישית כיצד המחשבה הבריטית לקויה במלחמה בבעיות פתאומיות של איתני הטבע. שלוש שנים ברציפות –  שנה אחר שנה, החל הקור להופיע דווקא בחודש אפריל האביבי , ועימו שלג נוראי. למרות שהבריטים צפו זאת מבחינה מטרולוגית הרי שהם לא הכינו את עצמם לכך בתירוץ האוילי , שחזר ונשנה, כי "לא היינו מוכנים לשלג באביב". כלומר, הבריטים שיחקו ב"ברוגז"  - שנבע מקמצנות בהשקעת משאבי תכונה למזג אויר לא צפוי, עם הקב"ה ועם "איתני הטבע" שלו על חשבונו של האזרח הבריטי הקפוא. וכך נהגו גם בישראל –  ובראשם מר ניר ברקת, ראש עיריית י"ם.

     בישראל ידעו היטב מה מצפה לנו בפתח ולמרות שההתמודדות היתה אפשרית הוחלט כנראה לא להשקיע מאמצים משום ש"לא כדאי להשקיע חד פעמית תקציב שלא יהיה בו צורך בשנה הבאה". אבל מי שהיה חושב בעניין כ"סוף מעשה במחשבה תחילה" ובריאותו וחוסנו של האזרח היו עומדים לפניו , הרי שהיה גם בונה תשתית לשנים הבאות , בכל מקרה שלא יבוא. אבל כנראה שהקמצנות וחוסר הרגישות לחיי האזרח יכולים להמשיך להסתתר מאחורי ה"דוגמא הבריטית". בואו נקווה שבשנה הבאה לא ידקלמו אצלנו את מה שדקלמו בבריטניה שלוש פעמים , בראשית שנות ה-90 : "לא היינו מוכנים לקור הזה עפ"י מה שהיינו רגילים בעונות השנה הסטנדארטיות". 

ה"מרן" של האפסים

בס"ד
    ה"מרן" של האפסים / הרב אליהו קאופמן
     אחת מנקודות הביקורת שלי כנגד החברה הציונית – חילונית היא בעצם שליפתה מושגים יהודיים ,  עם תוכן רוחני ברור, ואח"כ היא מנכסת אותם לעצמה לאחר שרוקנה את כל התוכן הרוחני של המושג ועוד טוענת שבעצם היא הביאה אותו לעולם. כך זה לגבי המושג "יהודי" –  שהציונות עקרה ממנו את הדת, כך זה לגבי חגי ישראל- שהציונות יוצקת להם תוכם כפרני ושיקרי, כך זה לגבי מושגים כמו ה"כנסת" – שהמדינה הציונית יצקה במושג הזה תוכן של פרלמנט כפירה, וכך זה עכשיו במושג "מרן", שהריקנים הללו הדביקו לזמר התועבות שלהם , אריק איינשטין, רק משום שמותו היה סמוך למותו של הגר"ע יוסף.
     אינני מסתיר שוב ושוב את ביקורתי על העיתון "יתד נאמן" –  בכל הנוגע לקו הצנטראליסטי שהוא נוקט, קו שמזכיר לי את העיתון הסובייטי שנעלם –  ה"פראבדה". אבל מנגד טענתי לא פעם שאם    נותר –  בעיתונות החרדית הציונית, עיתון שברגעים מסוימים נזכר כי בעצם היהדות החרדית עוצבה מהררי הקודש, הרי זהו "יתד נאמן" . "המודיע", "המבשר" ו"יום ליום" הם עיתונים מפלגתיים צרי השקפה וצרי מוח שכל מה שנכתב אצלם נע סביב האינטרס המפלגתי הצר , ובמיוחד כשהמדינה איננה מספקת להם את ליטרת הבשר. ב"יתד נאמן" אפשר לקרוא –  מפעם לפעם, גם איזה ניצוץ יהודי נגד שטיפת המוח בנושאי ה"שואה" , "ימי הזיכרון", "יום העצמאות" או גלים חולפים כמו ההתמוגגות החילונית על ה"תרבות" הקלוקלת שהנחיל אותו אריק איינשטין , שהיה אשף שירי הכפירה וסרטי התועבה. לגבי ה"עיתונות החרדית השבועית" אין לי טענות כי היא נמצאת בידיים פוקרות וחילוניות ו/או שבבניקיות , שמטרתה יסודה הוא  להרוס כל חלקה השקפתית טובה.
    והנה לאחר ש"יתד נאמן" היה היחיד מבין העיתונות החרדית –  ציונית שכבר כתב נגד "אמן" הקשקושים ונגד הכינוי הקדוש שהוצמד לו, "מרן" , מכל מעריצי תועבותיו, הרי שקם אדם בשם אליהו ישראלי , ועוד יצא בחריפות נגד "יתד נאמן" ובעד החילוני הבעייתי הזה, שכל תכונה "טובה" שיצמידו לו הרי שפירושה הוא בבחינת "חסד לאומים חטאת". אני לא מתפלא על ה"ישראלי" הזה, כי הוא לא היחיד שנפל במלכודת ה"איינשטנית". יתרה מכך, האיש הוא בנו של איקה ישראלי המנוח וכל המאמר שלו נכתב במסגרת של קרבה רגשית לכל אלה שהיו פעם חבריו של האב ושל אורי זוהר. מי שלא מנתק את הקשר מהסיטרא אחרא שממנה בא הרי שצפוי שגם הדורות הבאים יחלו בכך. ההשקפה היהודית האמיתית גורסת כי בעל התשובה חייב להתנתק מכל קשרי העבר שלו –  עם אנשים ועם נושאים שבהם עסק, ואסור להזכיר לו את עברו. אבל מאז שהחלה תנועת התשובה החלו הגורמים הציוניים – הממסדיים להכניס רוח זרה בעניין ולבנות בתוך היהדות החרדית מעין "השקפת פשרה" , שכאילו ניתן להגיע ל"הבנה" עם העולם הפוקר (שכיום הוא הופך יותר ויותר לנוכרי מבחינה גשמית ממש...) ולכן יש לשמור עימו קשר ואף להשתעשע בתועבות שלו, ואומנם ידידנו ישראלי נופל בפח הזה ומשווה את "שעשועי הגמרא" הקדושים ל"אומנות" והטומאתית הנלוזה של איינשטין, חנוך , שיסל ושאר הטומאות. דווקא אורי זוהר –  עם חזרתו בתשובה, ביטא טוב יותר מכולם את העולם הנחות הזה בטוענו שרק לאחר חזרתו בתשובה הבין שמה שעושה הנפש ב"תרבות" הציונית עושה הגוף בשירותים.
    אין ספק ש"חגיגת" מותו של האיינשטין הזה בלבלה גם רבים וטובים. למשל, היה עצוב לראות כיצד אדון אריה דרעי מתפאר שכבחור ישיבה הוא וחבריו שרו את שיריו של האיינשטין הזה. מילא, אם שיריו של זמר חילוני שזורים בשירת המקורות הקדושה (ויש כאלה זמרים חילוניים...) הרי שעוד אפשר להבין את סטייתם של בחורי הישיבה לשמעו (אם כי הוראת ההשקפה היהודית היא לא לשמוע גם אותם שהרי אין בישול כשר בכלי טמא), אבל כש"תרבות הפנאי" המצחינה הזו כוללת שירי הבל, אסכולת כפירה ושירים שהיו מנת חלקם של סרטי תועבה , הרי שיש להתרחק מהם כמאש. מסתמא שבחרותו של מר דרעי ועוד כמה מחבריו היתה טבולה בפרחחות השקפתית, שאחרת הם לא היו נופלים לביב השופכין של השירים הללו.
    כותב שורות אלה היה נער בימים שאינשטיין, שיסל, זוהר וחנוך הופיעו והיו ב"שיא פריחתם". זו היתה "תרבות פנאי" (עוד מושג חילוני וכפירתי שרק מי שפוסח בין שני הסעיפים יכול לצטט אותו...) של סמים , של תועבות , שירי כפירה וניסיון לבנות חברה נגד הקב"ה, רחמנא לצלן. נכון אומנם שחלק מצאצאיו של האיינשטין הזה הם אדוקים בדם  אבל גם אברהם אבינו ושרה אימנו לא הכשירו את תרח לבוא בקהל. דווקא מרדכי ארנון הסביר יפה את ה"תרבות" האוילית הזו, ומדוע בגללה שב בתשובה. הלה סיפר שיום אחד הוא השמיע גיהוק וולגרי וכשהקהל מחה לו כפיים סוערות הוא הבין לאיזה שפל הוא הגיע. בשפל הזה היו כולם –  וכראשם ה"מרן" ההולל, שלחילוניים אין דמות של קדושה ולכן מצאו באיש הזה את "מבטחם התרבותי". אין זו שאלה אם אני ו/או "יתד נאמן" רואים בגר"ע יוסף את דרך השקפתנו אבל כשהעולם הפוקר משווה קדושה לטומאה , הרי שכולנו מצווים להתאחד עם כל נציג שבקדושה נגד הטומאה.
    הייתי מציע לכל סוחרי ה"מה יפית" להחליט באיזה צד הם –  עם הקדושה או עם הטמאה. ביהדות אין מושג של "אמצע" או "סטאטוס קוו". כל יהודי חרדי שמהלל או אפילו "מעט" מסנגר על איינשטין ופרחחיו הרי שהוא פותח פתח לטומאה לא רק לחדור לביתו, אלא לטמא גם יהודים אחרים. על אחד שהחטיא את ישראל ואח"כ נפטר מהעולם –  עם כל תכונות ה"ענווה" שהשטן מסמא את עיננו לראותן, הרי שיש לומר עליו "ברוך המקום שהרגו".

    

יום שבת, 14 בדצמבר 2013

פרשת "ויחי" תשע"ד

בס"ד
     פרשת "ויחי" תשע"ד / הרב אליהו קאופמן
       שמעון ולוי הם שני האחים שיעקב אבינו מוכיחם ואף מנבא להם -  ברוח קדשו, עונש פרוד. עפ"י מה שיעקב אבינו מנבא להם הרי שהשניים יהיו מפורדים ומפוזרים בין שבטי ישראל כמאמרו "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". והנה בפרשת "זאת הברכה" -  בפרשייה האחרונה של ספר "דברים" ושל החומש, שמו של שמעון איננו מוזכר כלל ואילו לוי הופך למבורך ביותר מפי משה. מסתבר כי מה שאירע בין "ויחי" ל"זאת הברכה" היתה התשובה הגדולה של לוי שהפך מאחד שננזף לשבט היחיד שבענייני אמונה זכה למדרגת "איש  אשר את אביו ואת אימו לא הכיר". כבר בתחילת גלות מצרים החל לוי לנהל את בית המדרש התורתי ובזכות זאת  לא נפלו בניו לעבדות הקשה. אח"כ  היה זה השבט היחיד שלא רק שלא השתתף בחטא העגל אלא גם נקם בשארי בשרו מיתר השבטים שהשתתפו בתועבה. לשבט לוי לא היה נציג שחטא בפרשת המרגלים ושבט לוי הוא השבט שהוציא מתוכו את פינחס הכהן שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית. ומכאן שלא לחינם זכה לוי ללוייה ולכהונה והוגדר כשבט הקודש ביותר של עם ישראל, עם הברכה המרשימה ביותר משאר שבטי ישראל, שניתנה ע"י משה רבנו -  בשם ה', בפרשת "זאת הברכה". מה שעשה את השינוי היתה התשובה האדירה של שבט לוי - מרגע התוכחה של יעקב אבינו ועד הכניסה לארץ הקודש. זו כוחה של תשובה -  לעלות  מעלה , מעלה אפילו מעל שאר אלה שלא היו זקוקים לתשובה. לימים נותרו חלק מבני לוי -  לווים וכוהנים ביהודה ובבנימין, בין אלה שזכו להישרד עם מלכות יהודה ולא לגלות עם עשרת השבטים.
    והיכן היה שמעון בכל אותה תקופה? שמעון הוכנס לכלא המצרי ע"י יוסף , שמעון היה בשעבוד המצרי, שמעון היה במעשה עוון העגל, לשמעון היה נשיא שחטא בחטא המרגלים ושמעון הידרדר לשיא השפל במעשה המדיינית, שבו שיכל 24 אלף איש מתוכו, ולכן שמו של שמעון נפקד מברכת משה , במצוות ה'. המפגש בין  לוי -  בעל התשובה, לשמעון המדרדר היה קשה וטראומטי. בפרשת המדיינית פוגע הכהן המובחר משבט לוי בנשיא השימעוני. זו התוצאה של שניים שננזפו -  זה שעשה תשובה מלאה וזה שלא זכה לכך אלא החטיא בעריות. זו גם תוצאת זה שלא זכה לתשובה מלאה.
     אבל מתוכחת יעקב לא סרה נבואתו לגבי שני השבטים גם יחד:" אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". מה שנאמר לשניים ע"י יעקב אבינו לא משתנה ורק התוכן הוא שונה. וכיצד? לוי אמנם חולק ביעקב והופץ בישראל אך בזכות התשובה שלו זכה שההפצה הזו תהיה לשם קודש בלבד -  כלווים וכוהנים עובדי משמרת הקודש של ה', ואילו שמעון הופץ אף הוא בין שבטי ישראל אך ללא ברק ונחלה לעתיד לבוא ( ואילו לוי יקבל את נחלתו בימי משיח צדקנו) ושהה בתחילה בדרום יהודה (במדבר הצחיח) ולימים הופצו משפחותיו בכל שבטי ישראל, ללא נחלה והוגלה עם עשרת השבטים. מה שיוצא מפי הנבואה אמנם לא משתנה כפשט אך תשובה או אי תשובה יכולים לשנות את תוכן העובדה שאיננה משתנית מרע לטוב.              
   אבל לפירוש "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" יש עוד משמעות: שניים ששהייתם יחדיו מולידה צרות הרי שיש לחלקם ולהפיצם כדי שלא ימשיכו להתרועע יחד. וכך לוי ושמעון הוזזו זה מזה עד לפרשת המדיינית , ששם ההתנגשות ביניהם הביאה להפצה הסופית ביניהם. 
                                           אישה  הורסת                  
        בשבועות האחרונים שוב עלה נושא "הדרת הנשים בחברה הדתית" על הפרק הציוני, והפעם דרך המשת"פיות ה"דתיות". בפיק ברכיים "התבשרנו" כי בעיר פתח תקווה –  אותה מושבה חרדית ראשונה לשעבר בארץ קודשינו , שהרב עקיבא שלזינגר זצ"ל היה רבה הראשון, החליטו נשים סוררות לדרוש אולם משלהם ובצמוד למניין הגברים, עבור "מנין נשים לפילת שחרית". כעסן של הסוררות יצא נגד "עזרת הנשים" ש"מונעת" מהן לראות מה קורה בבית הכנסת ובעצם "מפלה אותן לרעה". אינני נביא ולא בן נביא ואני יודע בדיוק למי אמרו חכמינו זצ"ל שנתנה הנבואה לאחר חורבן הבית, אבל בניסיון ובלימוד ההשקפתי שלי מגדולי ישראל מהדור הקודם ידעתי שנגיע לרגע הזה , בו נשים סוררות תדרושנה "שיויון" וביטול "עזרת הנשים". יותר נכון צפיתי שזה יהיה מהלך של ה"יועץ המשפטי לממשלה", לאחר שכבר לפני מיותר מחצי שנה הוא הודיע שילחם נגד "הדרת הנשים". אבל מדוע שהשטן עצמו ירד לנסות אותנו כשהוא יכול למצוא את שליחיו מבין ה"נשים הדתיות" של ה"קליפות הסרוגות"?
       כבר מימי אותן הפגנות חילוניות –  מלפני כשנתיים בבית שמש, היה יכול כל בר דעת וירא שמים להבחין כי הדרך הציונית –  חילונית סלולה אל עבר פי הפחת של גזירות נגד צניעות האישה. כמו מילים זהות רבות שיש להן פרוש הפוך בלשון הקודש מן העברית הטמאה של בן יהודה שר"י, כך גם לצמד המילים "הדרת נשים" יש מובן שונה בשפתינו ובשפתם. מה שאצלנו מכונה "צניעות האישה" אצלם זה מכונה "הדרת נשים"בדיוק כמו שמושג ה"אהבה" אצל הפוקרים פירושו כרת אצלנו. כל זאת משום שהרכבות הרוחניות שלנו נוסעות בכיוונים הפוכים לגמרי. וכשהם יוצאים נגד "הדרת האישה" הם בעצם מניפים את הגרזן על המשך צניעות האישה היהודייה. והפעם לא מדובר רק בכוונת הפוקרים לטמא את חברתם הנלוזה אלא בכוונתם לעשות זאת בקרב נשות ישראל הדתיות והחרדיות. הם לא הקימו את המדינה הזו עבור נשים שתלכנה למקווה, ועובדה היא שכל שכונה שנבנית בערים החילוניות נבנית עם כל התשתית הציבורית, חוץ מהמקווה. הם לא בנו מדינה עבור נשים שתלדנה יותר משלושה עד ארבעה ילדים. והם לא בנו את המדינה הזו עבור נשים שתכסנה את שערן ותעלינה בצניעות ל"עזרת הנשים" בבית הכנסת הסמוך. וכשזה קורה –  והצניעות הנשית רק גוברת , הרי שלזה הם יקראו "הדרת נשים". ולכן, רק ברגע שהללו מזכירים לנו "הדרת נשים", מיד היינו צריכים לצאת למלחמת קודש נגד המושג הזה ולהודיע בשער בת רבים משום קדושת נשותינו , בנותינו וכלותינו ולמענן נקדש שם שמים גם בתוך בתי הכלא, לפחות כמו שהיהדות החרדית הנאמנה החליטה לעשות זאת בנוגע לצבא הציוני. הרבי מבריסק כבר הותיר לנו ירושה השקפתית כי גזירות הציונים נגד הנשים גרועות יותר מגזרותיהם נגד בחורי הישיבות וגיוסם לצבא הטמא. כאשר היהדות החרדית שומעת את הבטחתם "להילחם נגד הדרת נשים" ומחרישה הרי ש"דין שתיקה כהודאה" באוזני הציונים האפיקורסים והם משחיזים את גזירותיהם חזק יותר.
     לא לחינם עולה עניין טימוא האישה החרדית – שוב ושוב,  בראשם הכפרני והאפיקורסי של הציונים. "אישה בונה ואישה הורסת". ומה שהוא בבחינת "בנייה" בתורתנו הקדושה הרי שהוא בבחינת הרס, עפ"י אמות המידה התאוותניות שלהם, וגם להיפך. האישה היהודייה היא האחראית האחרונה על טהרת המשפחה , על הילודה הברוכה , על הפיקוח בכשרות המאכלים ועל העמידה על חינוך הילדים. הציונים –  נשמות רשעי ישראל ובעלי השקפות ותאוות הגרועים שבאומות, מעוניינים להרוס בדיוק את אותם אדני הבית שאנו מעוניינים לשמר ושנשותינו הן החלוץ המעשי בכך. לא מקרה הוא שחוקי ה"ליבראליזם" הציוני מותאמים בדיוק נגד המשך בניית הבית היהודי על כתפי האישה היהודייה הטהורה. האפיקורסים הללו אינם רוצים "הדרת נשים" אלא מצווים על תערובת שתביא לפריצות. הם אינם רוצים "הדרת נשים" משום שהם רוצים שנשותינו לא תתעסקנה בבניית הבית היהודי ובגידול הצאצאים,  אלא "תצאנה לעבודה" , שכל מגמתה להשתלב בעבודה הזרה הציונית ולהעביר את זמנן מטהרה לדברים בטלים. הם אינם רוצים ב"הדרת נשים" כדי להסיר הקדושה מבתי הכנסיות ומהישיבות הקדושות ולהפכם ל"מקומות מפגש תרבותיים", בין אנשים לנשים , רחמנא לצלן. ומי ששותק כאשר הם מרימים ראש בתורת ישראל ומדברים על המלחמה נגד "הקדרת נשים", הריהו כמסייע לדבר עבירה.
     פירוק "עזרת הנשים" והתייחסות שווה לתפילת הגברים והנשים היא עוד עלייה במדרגה הרפורמית של ה"אורתודוכסיה" החדשה של הציונים ומשת"פיהם ה"סרוגים". ההמשך עלול להיות הנחת התפילין ע"י הנשים הללו. ומה יקרה כאשר תהייה התנגדות של הגברים? על כך יש כבר תקדים –  ילדים שמתלוננים למשטרה נגד הוריהם המכים. הפסע בין הזמנת משטרה והליכה לבג"ץ נגד הבעל או הרב כבר מהדהד מאחורינו.
      ממש בסמוך לפרשת הנשים הסוררות מפ"ת "התבשרנו" גם על צו משפטי שאילץ את ה"רבנים הראשיים" להסכים למושג ששמו "משגיחות כשרות". וכמו שהציונים מצאו את הנשים הסוררות שהקימו "מנין שחרית" צמוד ל"עזרת הגברים" כך הם גם מצאו "דתייה" סוררת שפנתה למשפטי העכו"ם הציוניים כדי לאלץ את ה"רבנויות" הציוניות להעסיק אותה ואת שאר הסוררות שתבואנה אחריה. ועכשיו צריך לדעת כי כל השרות בסכנה. לא  רק הצניעות תיעלם ממקומות ההכשרה והמזון אלא גם הכשרות עצמה תיפגע ואף עלולה להיעלם. בעלי ההכשר ירמו על שמאל ועל ימין ואילו הנשים – שדעתן קלה (שהרי מי תלך להיות "משגיחת בשרות" אם לא טיפוס מפוקפק...), תפקרנה את ענייני הכשרות לאנחות. ה"שולחן ערוך" –  ב"יורה דעה", פוסל השגחת אישה בהיותה עצלה בבדיקת תולעים. והעיקר –  אותן נשים שתעבודנה כ"משגיחות כשרות". או שהן תפקרנה את הכשרות או שהצניעות תירמס עד הפקרות, או ששני הדברים גם יחד יקרו.
     אחת הסיבות העיקריות להצלחת הכופרים בהרס היהדות היא עובדת הקשר בין הדת היהודית למדינה הציונית. אותם רבנים ועסקנים שהסכימו לאי ההפרדה בין המדינה הציונית לדת היהודית הם היו אלה שהמיטו עלינו את השואה הזו ובראשם אותו ה"רב קוק" שהאדמו"ר הקדוש מסאטמר קראו "איש צר ואויב לדת אש תורתנו הקדושה". בן גוריון שר"י היה פיקח כשקשר את הדת היהודית בעבותות בתי המשפט הציוניים למדינה המופקרת שהקימו. כשמפ"ם ניסתה להציע "נישואין אזרחיים" לא היו אלה ה"דתיים" וה"חרדים" הציונים שהורידו זאת מהפרק אלא היה זה בן גוריון עצמו. למפ"ם הוא הסביר את הסיבה:"אני רוצה שהדתיים ישנו את חוקיהם ויתאימו אותם לזמנינו, ואם נפריד את הדת מהמדינה, הרי שהדת תישאר כשהיתה". מפ"ט כמובן שהבינו את העניין ואילו הרבי מבריסק קרא לכך "שולחן ערוך חדש". וכמו שקוק ו"רבניו" נכשלו בעניין הרי שכך נכשלו גם החרדים הציונים שאט, אט נבלעו לתוך דיני העכו"ם של "בתי הדין הרבניים" ולתוך "מערכת הכשרות" של הטריפות והנבלות של ה"רבנויות" השונות והמשונות. וקשירתה של היהדות לבתי המשפט ולכנסת המינים מביאה לכך שהזדים הללו משנים את חוקותינו ביום ובלילה ומי שהפכו לאחרונה "כוהני הדת" החדשים הם ה"יועץ המשפטי לממשלה", "שרת המשפטים" האנטי דתית , ח"כ אלעזר שטרן מסיעתה של האחרונה ומר בנט שהוא חילוני מחופש לדתי,  ועימו אותה חילונית שמנהלת כיום את מפלגת ה"קליפות הסרוגות".
     אני מצרף לכם שבעה מאמרים נוספים שבהם התרעתי כי מטרת אלה הזועקים נגד "הדרת נשים" היא להביא למחיקת האישה החרדית מיהדותה. אחד המאמרים פורסם מיד לאחר שה"יועץ המשפטי לממשלה" דיבר (לפני כחצי שנה לערך) על מלחמתו העתידית נגד "הדרת הנשים", כשבמאמר הזה הזהרתי שההמשך יהיה לפרק את "עזרת הנשים" בבתי הכנסת. וכמו שאמרתי , אינני נביא...
     הכלים הציונים –  של ה"רבנות הראשית" , "בתי הדין הרבניים" ובודאי של כנסת המינים הם כלים טרפים וכל "חוק" שמתבשל בו דינו טריפה ותו' לא. כל הכוח הציוני מופנה בימים אלה להעביר –  דרך הכלים הטרפים הנ"ל, חוקי רשע לשינוי האישה היהודייה. כך הם בונים "מכללות לנשים", כך הם שולחים "מרצים אקדמאיים דתיים" להחדיר את ההסכלה ולנער את האישה היהודייה משיעורי התורה, וכך הם מאלצים את בתי הספר של "בית יעקב" ללמד מקצועות תאווה כ"אומנות", "דרמה" לצד מקצועת כפירה כהיסטוריה ציונית ועוד מיני מקצועות אחרים , כדי לשמד את בנותינו. מי שנותן לכך יד ומכשיר את השרץ הציוני הזה –  עבור שלמונים, הינו בבחינת חוטא ומחטיא.  לשם ההתגוננות אסור לשבת בשקט ולהאמין כי "הגזירה תחלוף", כמו במשטר של גוי. הגוי מטיל גזירות מתוך בורות אך אין מטרתו לשמד את ישראל מתוך כוונת זדון, שהרי היהדות גם בעיניו היא עניין של "סגולה". אבל הציונים מטרתם שמד יהודי כי בלעדיו אין להם תקומה. מה שנאמר בפרשת עמלק –  "לא שלם כסא יה"... הוא בדיוק מה שיש לכוונו כנגד הציונים, שהם העמלק של דורנו. רק מסירות נפש רוחנית –  כמו בימי מתתיהו ובניו, יעבירו את ממשלת הזדון הזו מן הארץ והאליל הציוני כרות ייכרת.
                                          עניין של פרופורציות                                                                                                                                                                                                             כותב שורות אלה היה הראשון שחשף –  לפני למעלה מחמש עשרה שנה את פרצופה האמיתי של הכת ששמה "לב טהור" בראשות ארז אלברנס (ולא בהטיה אשכנזית "אלברנץ"...). היה זה בכתבה שפורסמה ערב פסח תחת הכותרת "וכאן הבן שואל". שם חשפתי כיצד חבורה של פרחחים משחקת את ה"אדמו"ר וחסידיו", כיצד נער חילוני שלמד לבר מצווה נחטף על ידם ולבסוף הפך לחילוני בגללם, וכיצד מכריחים את הספרדים המצטרפים לנהוג ולהתחפש כאשכנזים. כמו כן סופרו שם סיפורי האלימות של ה"חסידות" המוזרה  ועוד מיני רשמים מאוד מוזרים. לאורך השנים הם סימנו אותי כאויב שלהם אבל זה באמת שולי. ביקרתי –  לאורך השנים, גם את הלגיטימציה שכנופיה זו קיבלה מרבנים שונים שחלקם התנער אח"כ מהם ואחרים נתנו להם לגיטימציה לכל תועבותיהם, ובראשם אותו מוציא שם רע מלונדון ששמו אליקים שלזינגר . לאורך השנים שמעתי עשרות יהודים שהם או בני משפחותיהם נפלו טרף לאלברנס וכנופייתו וכאלה שממש בשניות האחרונות נמלטו מהכת הזו. לפני כשבועיים -  כשהנושא הגיע גם לכנסת המינים, לא הופתעתי מעוצמת הבעיה.  לצערי הרב יש מקום לבוא בטענות גם לרבנים וליהודים טובים שטיפוסים מפוקפקים כאלברנס, אליאור חן ורבי אליעזר (מזימבוואה...) שמושך בגזר מקבלים מהם גושפנקא על דרך הרחמים מה"שלטון הציוני הצורר". בעוד שאלברנס מנסה להציג קו "קנאי" (אבל עם הרבה שיגעונות) הרי שחן - ובמיוחד רבי אליעזר , הם שני לאומנים שחיו בהתנחלויות. אבל...
       כאשר מתנגדים לתופעה ונלחמים בה אסור לאבד את הפרופורציות ולהתחבר לשטן גדול יותר. בדיון בכנסת המינים ירו החילוניים אש וגופרית על אלברנס וכנופייתו ואילו "ח"כים חרדים" – ובראשם אנשי ש"ס, שוב מצאו את הדרך ל"מה יפית" נבזה והיו בין הקיצוניים שבמחמירי העונשים על אלברנס ושות'. עם כל התיעוב והסלידה מחילול ה' של אלברנס ואנשיו הרי שבודאי שלא הוועדות של כנסת המינים הן אלה שצריכות  להטיף מוסר נגד אלברנס. כאשר אחד כמו ח"כ מרגי מש"ס  יצא באופן סוער נגד אלברנס ושות' הוא היה צריך להזכיר לח"כים החילוניים כי הם הרבה יותר מתועבים כשהם מאשרים העברת ילדים לאימוץ לזוגות התועבה ממין אחד.  כאשר האשימו את הכת הזו ב"התעללות בילדים" , אזי, היו אמנם צריכים מרגי וחבריו ה"חרדים" לגנות את התופעה אבל באותה נשימה להזכיר את מעללי ההורים החילוניים המוסרים את בנותיהם הרכות לצילומי תועבה ולהזכיר את ההורים החילוניים שמשתפים בכל פריצות וזוהמה את ילדיהם ומנגד לספר על המצב שילדים חילוניים מכים את הוריהם ומסלקים אותם מבתיהם.  מרגי וחבריו מהחרדים הציונים היו צריכים להסתייג באופן קשה גם מחטיפות הילדים שעורכים ה"עובדים הסוציאליים" וממצעדי התועבה שהפכו את ארץ הקודש לבדיחה בעיני כל העולם.
      בעולם קיימים עוד הרבה מקרים של בעיות מצד ישראלים שמסתבכים בהן –  מפשע ועד רשע, אבל לכנסת המינים הגיעה רק הבכייה של ה"ישראלים מהכת של לב טהור", ולא במקרה זה קרה כך וזת משום של"לב טהור" יש חזות חרדית ואנשיה הם אנטי ציונים. הוועדות של כנסת המינים לא היו מעיזות לטפל בנפגעים הישראלים מהסמים, מהפשע ומהנוכלויות שפקדו אותם ב"קטמנדו הרוחנית" (ציטוט ממודעה ציונית של "משרד התיירות" הציוני בנמל התעופה לוד...) , בגואה ההודית, בערבות הפמפס בארגנטינה, ביערות העד של ברזיל וקולומביה, בתאילנד המושחתת , בהולנד הרקובה , בגרמניה הסוררת ועוד ועוד.
     האמינו לי שהחטאים של אלברנס וכנופייתו הם עדיין כאין וכאפס לעומת התועבות וההתנהלות של משרדי ושרותי המדינה הציונית ותוצאות פירות ה"חינוך" שלה.    
                                                     פה מפיק מרגליות  
        יש גם דברים יפים מעת לעת –  כלומר, רבנים ואדמו"רים שעדיין לא מפחדים לומר את האמת ולחשוף את עלמא דשיקרא. הם אמנם מעטים אבל ברוך ה' שיש עוד כאלה. אחד מהם הוא האדמו"ר מטאלנא. השבוע הגיעה אלי הקלטה מדבריו (ואני מצרף לכם אותה...) ובה הוא מוכיח, באידיש עסיסית, את כל אותם "אדמו"רונים" שהפכו את פרסום תמונותיהם לעיקר ובלי פרסום זול או יקר אין טעם לחייהם, וכאילו שלא פעלו (כדוגמת ההשקפה הפוקרת של הפרסום החילוני והחולני שחדר ליהדות החרדית, והיא טובעת בו כמו בתוך צואה רותחת). בקלטת הזה הוא לועג לכל אותם אלה שהאדמו"רות שלהם מתבטאת במגוון חלוקים צבעוניים ובמודעות שבסכום פרסומן אפשר לקנות דירה בירושלים. האדמו"ר מטלנא גם שואל רטורית, באיזה עולם אנחנו חיים?
     טוב שישנם עוד יהודים שאצלם "לא תגורו מפני איש" איננו עוד ציטוט מהתורה על מנת לומר "דבר תיירה" בין הדגים לזמירות.
                            בין גיוס בחורי הישיבות לגיוס החרדים
        הפגנות התמיכה הסוערות שהתקיימו השבוע לטובת סרבני הגיוס החרדים, מול הכלא הצבאי –  כלא שש, החלה מעשית תקופה חדשה שנקווה שתצליח לעצור את גל הגזרות. ברור כשמש שרק סירובים ממשים והפגנות גדולות יבהירו כי הציונים לא יצליחו לשמד את החרדים הצעירים. המטרה שלהם איננה לגייס לשם "הגנה", "ביטחון" ושאר הסיסמאות הנבובות אלא לשם העברה על הדת בלבד. אי לכך הרי שגם המשך המאבק צריך לשאת אופי וסיסמאות ברורות יותר מאשר "נגד גיוס בני הישיבות".
      כאשר האדמו"ר מסאטמר – הגאון יואל טיטלבאום זצקו"ל , דן בחינוך הבנות הוא טען כי יש לשמרן חזק יותר מחדירת  הסכלה  "חיצונית" מאשר את הבחורים, משום שלהן אין תורה שיכולה להיות להם למגן בנושא , נגד אותם "חיצוניים". על משקל השקפה זו טען הרבי מבריסק כי גזירת ה"שרות הלאומי" לבנות היא קשה יותר מגזירת הגיוס לבני הישיבות. ועל משקל זה צריך להבין שגיוס הנער החרדי –  זה שכבר נפלט ממערכת החינוך החרדית, יהיה קשה יותר מהבחור הטרי שעלול , חס ושלום, להתגייס. בעוד שלבחור הישיבתי יש את התורה שתשמש מגן וצינה עליו בימי שביו בצבא הציוני , הרי שלנער העובד אין את זאת ויום לאחר גיוסו הוא נמצא בסכנת הישמדות. גם הסיפור החרדי –  ציוני, כי "עדיף שבחור ישרת מאשר יסתובב ברחוב", הוא שקר ציוני וכזב של מתיוונים בשחור לבן. מהרחוב הקשה ומתאוותיו אפשר עוד להציל את הנער אך מכפירת הצבא הציוני הסיכוי הוא נמוך ביותר. כוונת הציונים -  בגיוס החרדים, היא ל"חנכם" לחיים פוקרים. לא לחינם הצבא הציוני מציג את עצמו כ"כור היתוך" וכ"מערכת חינוך אלטרנטיבית". הרבנים שקוראים לאותו בחור עובד - שלא מתגייס, אחד ש"עומד על דם רעהו", אינם אלא שיקוץ ורשעים. לא לחינם סירב הרבי מבריסק –  עם הקמת המדינה הטמאה , לאשר גיוס חרדים לצבא בטוענו אז כי "הם –  החילוניים, יצרו את הבעיה עם הערבים, ולכן שהם ילחמו ולא אנחנו".
     ולאור כל זאת לא פלא הוא שבהפגנות הללו אין אנו רואים את אנשי אגו"י , דגה"ת ובטח לא את אנשי ש"ס הרפורמיסטית. הללו אינם מוכנים למסור נפש נגד הטומאה הציונית אלא רואים אותה כ"אתחלתא דגאולה" שמגנה עליהם , אבל את עצמם הם רוצים לפטור מהצבא מתוך פחדנות , בדיוק כמו שישנם גם חילוניים לאומניים כמותם. הסיסמא של החרדים הציונים היא "המלחמה היא חיינו אך לא בשבילנו". אותן מפלגות חרדיות –  ציוניות הן אלה שמוכנות ורוצות להגיע להסכמים עם הציונים עפ"י שיטת ה"קנטוניסטים" הרוסית, ולמסור לידיהם בחורים לגיוס דרך שיטות של פטור תמורת שוחד ל"קומיסר" המפלגתי כדי לספק "פרנסה" לעוד כמה עסקנים מושחתים ותאבי בצע וממון.
     לא לחינם מתלוננים רבים כי "התקשורת החרדית איננה מסקרת את ההתנגדות לצבא במעצרים". התקשורת הזו מחולקת בין עיתוני המפלגות הציוניות – חרדיות שפועלות לגייס חרדים לצבא, אבל ב"מינון נמוך יותר" , לבין התקשורת של ה"שבועונים" שחילונים ציוניים עומדת מאחריהם כדי להטיף ארס והרס ליהדות החרדית הסכלה , גיוס לצבא , הכנסת תועבות "כשרות" ועוד.מי שמצפה שהתקשורת ה"חרדית" – השייכת לבעלי מניות חילוניים וציוניים, תתמוך במרי חרדי הריהו כטיפש ותו' לא.
     ומנגד יש להיזהר גם עם הברית שנוצרה ל"עדה החרדית" עם מפלגת "בני תורה". נכון אמנם שעצם הפילוג מרבני ה"נח"ל החרדי" הוא מעשה מתקדם כשלעצמו אך מנגד יש לזכור כי עדיין מפלגה זו איננה רואה בציונים אויב דת אמיתי כפי שה"עדה החרדית" של הגר"ח זוננפלד זצקו"ל והאדמו"רים מסאטמר וממונקאש ראו בהם. במפלגה זו יושבים עדיין מספר עסקנים מרכזיים שדעתם ההשקפתית רחוקה מהקו של הגר"ש אוירבך ורק סיבות פוליטיות צרות הנחיתו אותם ב"בני תורה" . את כל זאת אני כותב לאחר שהשבוע שוחחתי עם כמה ממשב"קי הקודש של ה"עדה החרדית" וכששאלתים מדוע יהודים משלומי אמוני ישראל , הגרים מחוץ לבית שמש , י"ם, אלעד ובני ברק, לא ידעו על ההפגנה הגדולה של ה"עדה החרדית" הרי שהללו טענו כי "בעיתון ה"פלס" זה היה רשום". כששאלתים אותם אם הם מפנים אותי לקרוא על התארגנות ה"עדה החרדית" בעיתון הציוני "הפלס" (של "בני תורה"), הרי שהם התעשתו והתנצלו. עיתון "הפלס" –  בכתבותיו ובמאמריו, הוא עדיין לא עיתונה של היהדות החרדית באמת , זו המשוועת להתמוטטות המדינה הציונית. בעיתון הזה מופיעים מאמרים "מדיניים" ו"ביטחוניים" העומדים מאחורי ההתגרות הציונית באומות העולם –  ולא רק באומה הערבית. העיתון הזה מנוהל וערוך כיום בידי אלה שלחמו רק תמול שלשום להסתרת חילולי השבת של לופוליאנסקי בי"ם ונגד הלוחמים על קברות הקדמונים. עסקני "בני תורה" הם הידידים הקרובים ביותר לראש העיר הציוני והלאומני של ירושלים –  ניר ברקת, המעוניין להפוך את ירושלים יותר ויותר חילונית. אין שום  סיבה שלא יתבצעו כמה מהלכים טקטיים בין ה"עדה החרדית" ל"בני תורה" - כמו בנושא הגיוס, אבל מכאן  ועד לאמץ את דרכם הציונים ואת ביטאונם הציוני, הרי שהדרך צריכה להיות ארוכה מאוד.
                             כך מעלימים את האמת מה"גדולים"
         השבוע התוודעתי שוב כיצד נחשי העסקנים החרדים –  ציונים מעלימים את האמת מגדוליהם ומספרים  להם שקרים בנופת צופים כדי לפאר את מעלליהם ובגידתם בדרך היהדות כ"היפכא מיסתברא". הדוגמא הראשונה קשורה לעיר באר שבע. לפני כשנה לערך ערכו פעילי "לב לאחים" יחד עם אנשי "יד לאחים" ועם ה"רבנות" בעיר סעודת הודיה בשיתוף עם מחריבי הקרתא של קבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע. לאחר אותה סעודה דשנה יצאו ה"חרדים" בהודעה כי הפועל ב"ש לקחה על עצמה לא לשחק עוד כדורגל בשבת. את ה"בשורה" הזו רצו אנשי "לב לאחים" לספר לגראי"ל שטיינמן ובבני ברק כבר שרו "כי מדרום תיפתח הטובה". אבל הכל –  כמו שהערבים נוהגים לומר, "קלאם פאדי". המשחקים בשבת ממשיכים להיערך , התערובת של נשים וגברים הופכת שם לפריצות מאורגנת ושפת הקללות עומדת להם בפה כמו שיניים.
       והאם רק "בעיית השבת" היא הבעיה היחידה עם העבודה הזרה ששמה כדורגל? האומנם אין זו "תרבות יוון" שחשמונאי ובניו מסרו נגדה את נפשם? האומנם אפשר לטהר –  בהדלקת נר חנוכה באצטדיון ההפקרות בב"ש, שרץ שכל כולו ניבול פה, אלימות, פריצות וכו'? מה שלא הכשירו ה"מזרחי" במקום הציונות, מכשירים ה"חרדים" הציונים כיום. וכמובן שאי אפשר בלי לשקר ובלי להתפאר ב"הצלחתם" ההולכת מדחי אל דחי.
      המקרה השני קשור להולל ולסובא יונה מצגר. השבוע העיד בפני עד שמיעה מהימים שאנשי "דגל התורה" – ובראשם ה"ירקן" אפרתי, העמידו את מצגר כצלם בהיכל העבודה הזרה של הרבנות הציונית, כי במו אוזניו שמע הלה את אפרתי משקר לב אלישיב ומצביע על מצגר כ"החברותא שלי בישיבת כרם דיבנה , הוא היה המתמיד שבמתמידים". מישהו אחר אישר לי את הסיפור מכיוון מצגר – לאחר שהאחרון סיפר לו את אותו דבר, ואח"כ הוא התפקע מצחוק כיצד הם "עבדו" על הרב אלישיב. אז מה הפלא שהקב"ה הוציא את העגל הזה במערומיו לפני כולם? שהרי כבר נאמר שמי שמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בפרהסיה.
                                    בני ה"עדה הרעה הזו"
        השבוע שוב שלחו אותם גונבי דעת הדעות משוכתבות והפעם –  כביכול , היתה זו הודעת תמיכה בלוחמים נגד הגיוס לצבא ובעד ה"עדה החרדית". היו אלה שוב אותם ליצנים בשרות הרבאיי אליקים שלזינגר מלונדון ותחת שם הכזב "נאמני  העדה החרדית" , המעוניינים להסית את גאוני הבד"ץ נגד המלחמה על קברי ישראל ולתת כוח לשלזינגר ולשותפיו הרפורמיים להגיע לארץ ולהתפשר על קברי רבותינו , כפי שהם עושים זאת באירופה ולאחר שגויי אירופה מינו אותם לכך. אבל בידי אימייל מלפני כשבוע שבו הללו ( ה"נאמנים"...) חתומים על פגיעה וזלזול בכבוד גאב"ד ה"עדה החרדית". האימייל הזה התקבל אצלי באופן פרטי כשביקשתי מהם לא לבלבל לי את המוח יותר בענייני שקריהם. באימייל הזה עוד שקרים שבימים אלה יונחו על שולחנו של עו"ד ומשם יש רק דרך אחת עם נציגי הסוררים הללו, לשלחם לבית המשפט החילוני, ששם דרכם ומקומם.
                                "מרן התועבות" והאריה השואג
        לפני כשבוע הלך לעולמו אחד מ"אבירי התרבות" החילוניים שכל כולו שירה פוקרת , האשמות בתועבות וכמובן סרטי פריצות ותועבה. יתכן שהאיש אולי היה נחבא אל הכלים ועוד כמה מידות טובות כאדם אבל מכאן ועד להפוך את ההלוויה שלו ל"טרגדיה לאומית" הדרך ארוכה. לאחר ההלוויה הגדולה שלה זכה הגר"ע יוסף החלו הפוקרים לקנא במתי ישראל הישרים ולכן היו לא מעט עיתונאים וסתם לבלרים שהדביקו ללץ הזה את הכינוי "מרן של החילוניים". ישנם לא מעטים מבינינו שבשמיעה ראשונה הם יתרגזו ויטענו בצדק כיצד מעיזים אותם פוקרים לחלל את התואר הקדוש "מרן" על ההתבהמות הזה. אבל במחשבה שנייה הרי שהתואר כאן יכול גם לשחק את ההיפך. זו דווקא הנאה לא קטנה לראות כיצד ה"קדושה" וה"גדולה" החילונית מתבטית בזמר וליצן שכל מה שחידש הם דברי תועבה וליצנות,  וזאת מול "מרני" היהדות העשירה. אם ה"חזו"ן אי"ש" המשיל בשעתו לבן גוריון את משל שתי העגלות (החילונית הריקה והתורתית המלאה) הרי שמה שהושאר אחרי מותו של האומלל הזה לא היתה אפילה עגלה ריקה עם השקפות פסולות אלא סתם קופסא קטנה וריקה. לעומת הפוקרים הראשונים של הציונות –  שניסו למלא בהבל את עגלותיהם הריקות, הרי שהפעם המתים החדשים שלהם אפילו את המעט הזה הם אינם משאירים לעדר החילוני העלוב הזה. הגדיל את השחוק החילוני –  יותר מכולם, ראש הממשלה הציוני, בנימין נתניהו. הלה עוד ההין לקרא למת בשם "הגדול מכולם"! ימים אח"כ נפטר עוד לץ לעולמו ושוב חזרו הבכיות והשבחים (אם כי במינון נמוך יותר) וגם שם ריקד הנתניהו הזה.
    אבל במקרה של הזמר והלץ הראשון –  ה"מרן של הטומאה", אירע תקר קטן ולא מעט אנשים הקוראים לעצמם חרדים לא עמדו בניסיון. התמזל מזלו של אותו לץ ו-ה' הטוב היטיב עם שתיים מבנותיו ועם אשתו המנוחה ואף עם חבר ילדות שהיה שותף לכל התעלולים הללו. אשתו ובנותיו שבו ליהדות לאחר שחבר הנעורים שב ליהדות עם אשתו ובניו. לימים התחתנו שתי בנותיו של אותו זמר עם שני בניו של החבר שחזר מהליצנות ליהדות. הזמר הלה חש שבר ואף כתב על כך שיר ולימים הסתגר למשך קרוב לשני עשורים –  ממש עד יום מותו. לכולם לא היה ספק שההסתגרות באה כתוצאה מאותם יקירים שחזרו בתשובה והותירו אותו בדד. אבל העולם החולני והחילוני לא רצה –  כמו תמיד , לקרוא את הכתובת על הקיר ולאחר ההלוויה עוד דיברו הריקנים הללו על ה"אבידה התרבותית הגדולה שהלכה מאיתנו". אולי בגלל כבודו של מחותנו ואולי בגלל סתם פחדים הרי שהפעם העסקנים החרדים העדיפו להחמיא לליצן האומלל ול"תרבות שהותיר". אבל יותר מכולם מעד ה"צלופח" הפוליטי ששמו אריה דרעי –  יו"ר ש"ס הרפורמיסטית.
     יום לאחר ההלוויה ישב אותו דרעון באולפני הטמבלויזיה הציונית ו"ביכה את השריפה" עם שאר החילונים הטיפשים. הרפורמט הזה לא התבייש ל"להתפאר" כי בהיותו בחור ישיבה סגדו הוא וחבריו (מסתמא ש'בבניקים של אז...) לשיריו העלובים ומלאי הכפירה והטינופת של אותו זמר.זהו חילול ה' מכוער המעמיד מול המראה החילונית את בחורי הישיבות בצד אוהדי הלעג והצחוק הזול , שלימים גם הטובים מהחילוניים מאסו בו. אם קוראי השורות היו יודעים את מילות השיר ואת התנועות באותם שירים הם היו יורקים ישר לתוך פיו של ה"אריה השואג" הזה. אח"כ התמוגג הדרעון הזה על ה"יופי" שבהתכנסות ההלוויה הזו , שתחת כנפיה צעדו חילוניים טמאים בצד ישרי דרך ממשפחת המת. דרעי גם איחל שכל יהיה תמיד –  חילוניים , דתיים וחרדים. לתפארת עם ישראל לדורותיו! לא פלא הוא שהאיש שאיים על הגר"ע יוסף ועל ש"ס שאם לא יחזירוהו יערוק למחנה החילוני (בין השאר גם לגברת האנטי דתית – ציפי ליבני, שהיתה בין האפשרויות שלו), שכח כבר מהו משיח צדקנו, ביאת גואל צדק והערבות במלחמת הקודש להילחם נגד רשעי ומחטיאי ישראל. לדרעי נוח יותר להיות במחנה אחד עם אותם חילוניים עזי פנים כמו ליברמן, ליבני, נתניהו, רמון ואחרים מאשר לחכות לגואל צדק.