בס"ד
פרשת "שמות" / הרב אליהו קאופמן
"מלך אשר לא ידע את יוסף". מפרשים על כך חכמי ישראל שמדובר
בעובדה שכל מה שיעשה יהודי למען הגוי – מבחינה
"ממלכתית", הרי שהגוי והממלכה לא יזכרו זאת לו לעולם. יוסף הצדיק היה
השתדלן הישראלי הראשון בעולם שהציל ממלכה שלימה – ואח"כ את העולם כולו , מגוויעה ברעב אבל
יום אחר מותו לא זכרו לו הגויים , למרות שחיו בדורו וראו מקרוב את מעשיו. אם כך
הרי נשאלת השאלה מהי בכלל התכלית בלהגיע לפסגת הממלכה הנוכרית ועוד לפעול למענה?
ממשיכים חכמי ישראל ומסבירים כי עסקן יהודי מורשה להגיע לשררת תפקיד ממלכתי אך ורק
לשם סיוע לבני עמו, שהם יהיו גם היחידים שלימים יזכרוהו. את ההשלמה לדברי
חז"ל ניתן למצוא בדברי התוכחה של מרדכי היהודי לאסתר המלכה:"אם לא לעת
כזאת הגעת למלכות". אח"כ מוסיף מדרכי היהודי כי אם אסתר המלכה לא תפנים
שלשם ההשתדלות למען היהודים היא הוכתרה כמלכה, ולא תקבל את סכנת מסירות הנפש של ההשתדלות,
הרי ש"את ובית אביך תאבדי", כי כבר לא יהיה טעם להמשך קיומה ולהישרדותה.
לבסוף חותם מרדכי היהודי כי "רווח והצלה יהיה ליהודים ממקום אחר".
ההיסטוריה היהודית מלאה בדוגמאות של שתדלנים יהודים שהגיעו לתפקיד רם
בממלכתם הנוכרית ושעשו למען עמם ורק עמם זכרם, ומנגד שתדלנים יהודים שהגיעו לתפקיד
רם בממלכה הנוכרית ועשו רק למען הממלכה הזו – תוך התנכרות לעמם ולמוצאם , ולימים איש לא זכר
אותם. שתי דוגמאות חיוביות מרכזיות מתנוססות מעל שמי עמינו בתעתיק יוסף הצדיק.
שניהם יהודים יוצאי ספרד שהגיעו ממש לראשות ממלכתם ומעשיהם קידמו את ממלכתם עד
למרומי השליטה בעולם , מתוך היותם שליחי עמם היהודי. הראשון הוא השר הגדול של
ממלכת ספרד המאוחדת בימי הגרוש הנורא – דון יצחק אברבנל, שהיה המשנה למלך פרדיננד ושר
הכספים שלו. בימיו עלתה ספרד לזוהר אדיר והפכה למעצמה עולמית שהוציאה מתוכה גם את
מי שגילה את אמריקה – קולומבוס, וגם את
הגילוי עצמו. לולא דון יצחק אברבנל ספרד לא היה נוסקת כלכלית ואדמינסטרטיבית לגובה
הזה אבל מסתבר כי כאשר החליטו פרדיננד ואשתו איזבלה, על גרוש יהודי ארצם, הרי שהם
לא זכרו ליהודי מספר אחד במדינתם את מה שעשה למענם. מצידו סרב האברבנל הגדול
להיוותר היהודי היחידי והעשיר בספרד לאחר הגרוש, ויצא בראש אחיו לגלות עימם. מנגד
, הרי שלימים עמדה לזיכרון לזכותו של האברבנל הגדול לא רק השתדלותו הגדולה למען בני
עמו מכס השלטון בימים שעדיין הכל היה והתנהל על מי מנוחות אלא בעיקר נותר לזיכרון
עד ולעולמים פירושו התורתי הנפלא על התורה.
האישיות היהודית השנייה – שהודה רם
ונישא על עמינו, הוא השר היהודי הבריטי, ר' משה מונטיפיורי מאנגליה. האיש עשה לא
מעט למען אנגליה וסייע לה לא מעט להעפיל להיות המעצמה הראשונה בעולם אבל בבריטניה
של היום הבריטים לא היו מעלים את זיכרונו לולא הלחץ היהודי. מנגד מעשיו למען עם
ישראל והיהדות עומדים כעמוד האש לפני המחנה. קיברו של השר הגדול הזה –
ב"רמסגייט" שבלונדון, משמש אתר עלייה לרגל ליראי ה' בבריטניה ומלחמת
גדולה ניהל ומנהל הגביר החרדי – חסיד
סאטמר, הרב שמואל (שמיל) ברגר כדי שהמקום לא יועתק ומנוחת השר לא תוטרד. עד היום
מתנהל בלונדון כולל לימודים לאברכים מצטיינים מכספים שהשאיר האיש הדגול הזה כדי
שלא תשתכח תורה מישראל. זה האיש שיצא שוב ושוב להצלת אחיו מהצאר הרוסי, זה האיש
שתמך בעניי ארץ ישראל ובכל הישוב היהודי בימים שרעידות האדמה עמדו לחסל – חס ושלום, את הישוב היהודי בארה"ק, ובראשו
את ק"ק דמקובלי צפת.
חוץ מהאברבנל הגדול ומהשר מונטיפיורי היו עוד לא מעט שתדלנים יהודים שהגיעו
לגדולה אצל הגויים אך שרתו קודם כל את עמם ממרום תפקידם הנוכרי. היו אלה
"יהודי החצר" בגרמניה של ימי הביניים, גבירים ושועים יהודים בכל רחבי
אירופה, רבנים נשואי פנים באירופה , במזרח ובצפון אפריקה , היו אלה נגידים יהודיים
בארצות ערב , היו אלה יועצי השולטאנים התורכיים במשך יותר מאלף שנה , היה זה שר
הכספים של המלך פייסל בעירק – השר יחזקאל
ששון, ועוד רבים אחרים. אבל היו – למרב
הדאבון, גם דוגמאות הפוכות. היו יהודים כאלה שהגיעו לשררה הנוכרית ולא רק
ש"שכחו" מיהדותם ומעמם אלא שהתכחשו לכך בכוונה תוך ניסיון לטעון כי
מוצאם היהודי ועזרתם לבני עמם תהיה להם לרועץ בפעילותם למען ממלכתם הנוכרית.
מאז ימי הבית השני ואילך קמו יהודים שעלו לגדולה הנוכרית משום מלשנותם על
התורה ועל עמם – ופפוס מימי רבי עקיבא , הוא דוגמא מיני רבות לכך. גורלם היה אח"כ
רע ומר מידי הנוכרים להם הם סייעו. בהיסטוריה הנוכרית בה שרתו הם אינם נזכרים
ואילו אלה שנזכרו בדברי בני עמינו הרי שזיכרונם הוא לדרעון עולם. גם משיחי השקר
נכללים בקטגוריה זו – שהרי כל מטרתם היתה
האדרת עצמם בעיני הנוכרים וכמנהג הגויים, במלחמות שאינן לשם תורה אלא לשם יוהרה. והיו
כאלה שכדי להגיע לתפקיד גויי הרי שלא רק שהלשינו על עמם אלא שאפילו שיקרו וביזו את
דת ישראל עד כדי כך שהנוכרים המוסתים מהם שרפו היכלי ודברי קודש תוך רציחת יהודים
אומללים. הסוף של כל אותם מינים ומלשינים לא היה כבוד נוכרי אלא מות כלבים , כפי
שפפוס "מורם ורבם" סיים בהוצאתו למוות ע"י הרומאים. במאות השנים
האחרונות רבו המקרים הללו משום שלא היו אלה רק דוגמאות של בודדים שסרו מן הדרך אלא
היו אלה התנועות שהסירו את עם ישראל מהדרך
– מתנועת ההסכלה , עבור דרך הרפורמה
ואח"כ הקומוניזם הסוציאליסטי ועד הציונות בעמינו , על כל פלגיה. די אם אזכיר
מספר דוגמאות אומללות שהתקיימו בהם דברי
חז"ל – שהגויים לא זכרו את
פועלם , ואילו אצלנו זיכרונם הוא לדרעון
עולם.
בראש כל אותם ראשים פורים ולענה עולה שמו של ליאון טרוצקי – שנולד כלייב
דוידובי'ץ בראונשטיין. עלייתו הגדולה של האיש הזה בקרב הקומוניסטים הרוסים – ולימים בבריה"מ הקומוניסטית, היתה לשם
דבר. היו אלה הימים שהקומוניזם האדום בקע מביצת הסוציאליזם וכביכול האיר את העולם.
טרוצקי לא היה המומר היהודי הראשון או היחיד שפנה לעבודה הזרה הזו , נגד ה' הטוב.
קדמו לו לפני אחרים – ובראשם קארל מרכס שהביא את הטומאה לעולם, ואח"כ עלו עוד
יהודים רבים הגל הזה ( בעיקר יוצאי גרמניה , רוסיה ואוקראינה), שהיו ממש בני דורו
של טרוצקי , כרוזה לוכסמבורג מגרמניה (מנהיגת המפלגה הקומוניסטית שם) וחבריו
להנהגת הקומוניזם הרוסי כקאמינייב, בוכרין וזיגנוייב ועוד רבים אחרים. אבל טרוצקי
הגיע לדרגת הנהגה אחת מעל כולם : הוא הפך לספר שניים אחר המנהיג הרוסי ולאדימיר
אילי'ץ לנין, וטרוצקי היה האיש שהקים את ה"צבא האדום", שלימים כבש את
השלטון ברוסיה וכונן את בריה"מ. כולם ידעו כי לאחר מותו של לנין הרי שרק
טרוצקי יירש אותו. אבל לא כך היה. לאחר מותו של לנין השתלט הרודן הגרוזיני סטאלין
על בריה"מ ונפטר מכל יריביו היהודיים ובראשם טרוצקי. אחד, אחד מהיהודים הללו
הוצא להורג ולבסוף גם טרוצקי מצא את מותו בשנת 1942 מגרזן בעורפו שידו של שליחו של
סטאלין במכסיקו הרחוקה. למרות המלחמה העולמית השנייה נגד הנאצים ימ"ש , הרי
שסטאלין לא נח ולא שכח לפגוע בטרוצקי. הדור הרביעי של טרוצקי חזר ליהדות וחי כיום
בארץ ישראל. טרוצקי עצמו הציג – בזמן
המלחמה העולמית השנייה, עמדה "ניטראלית" במלחמה בין המערב לנאצים
ימ"ש ואף עטן כי אין לתמוך ב"בורגנות הישנה" (קרי, בעלות הברית )
נגד ה"בורגנות החדשה" ( גרמניה הנאצית). כיום רק קבוצות הזויות ותימהוניות
עדיין מפיצות את דברי ההבל ורעות הרוח של טרוצקי.
סיפור מוכר ובעל מוסר יהודי קשור לאיש הזה, ששמו , כאמור, היה בילדותו לייב
דוידובי'ץ בראונשטיין. אל ה"חפץ חיים" נכנס באחד הימים מלמד זקן ובא
בימים שעבר ייסורים רבים. פתח המלמד את ליבו לפני ה"חפץ חיים" ותינה על
כך שלמרות מסירות הנפש הגדולה שלו להרבצת התורה, הרי שלעת זקנתו באו עליו ייסורי
התופת הללו. הביט בו ה"חפץ חיים" מספר דקות ואח"כ שאלו האם אי פעם
הוא זרק מהתלמוד תורה שלו ילד רק משום שלאימו של הילד לא היה במה לשלם את שכר
הלימוד? המלמד הרהר קמעה ואח"כ השיב בשלילה. ה"חפץ חיים" ביקשו שוב
להיזכר, ואומנם בפעם השנייה ניזכר המלמד הזקן אך מיד הוסיף כי "רק בפעם
השלישית – משלא שילמה שוב ושוב אימו, הוצאתיו מה"חיידר" וגם היינו במצב
כספי דחוק ביותר". ה"חפץ חיים" הסתכל במלמד בעיניו החודרות
ושאלו:"האם ידוע לכבודו מיהו כיום אותו ילד יתום"? המלמד נענע בכתפיו
לשלילה ואז ה"חפץ חיים" פלט את שמו באנחת כאב:" שמו היה אז לייב
דוידובי'ץ בראונשטיין והיום שמו לאון טרוצקי"...
גם סיפורה של שרת החוץ הרומנייה – היהודייה (בסוף שנות הארבעים ובראשית
שנות ה-50 של המאה ה-20) היה דומה לזה של
טרוצקי. יהודיה שהתכחשה ליהדותה ודבקה בקומוניזם האדום אך לבסוף סיימה את חייה
בבדידות ובצער. שמה הרומני של האישה הזו היה אנה פאוקר והיא היתה ביתו של יהודי ירא
שמים ששימש כשוחט. פאוקר דבקה לא רק בקומוניזם כרעיון אלא בזרוע הברזל של סטאלין
האיום - גם לאחר שידו היתה מגואלת בדמם של עשרות אלפי יהודים ובראשם קומוניסטים
נאמנים שעשו עימו את מהפיכת הקומוניזם ברוסיה של 1917. כשרומניה נכבשה ע"י
הצבא האדום בשנת 1945 נשלחה פאוקר לארץ מוצאה (עד אז שהתה פאוקר בבריה"מ בבורחה מהרודן
הרומני אנטונסקו) עם קבוצה מתוגברת של יהודים קומוניסטים – סטאלינסטים (אנשי ה"ייבסקציה")
שיעבירו "קורסי אידיאולוגיה" לקומוניסטים הרומנים , ושפאוקר תפקח על
השלטון הקומוניסטי - הרומני החדש. עד מהרה הפכה "בת השוחט" לשרת החוץ
הרומנייה והחלה לרדות בכל מנהיג קומוניסטי רומני , בחותמתו האדומה של סטאלין. איש
לא עמד בדרכה ואפילו את בעלה שלחה לכלא הרומני בעוון "חוסר מהפכנות".
הסוף היה שבסביבות שנת 1953 הצליחו ראשי השלטון הרומני לקבל את הסכמת בריה"מ
להדחתה ואח"כ שלחו אותה לכלא הרומני. לימים סיימה פאוקר באפן אומלל ומתה
כזקנה גלמודה.
אך סיפורו של יוסף הצדיק ומשלו – מחכמי
ישראל, צריך גם לעניין את ה"שתדלנים" החרדים- ציונים שיושבים בכנסת
המינים, בעיריות ובשאר מאורות השחיתות הציוניות. גם לפני שיטתם- כ"שלוחי
דרבנן", הם צריכים לדעת כי נציגותם איננה אלא לשם הבאת תועלת לשולחיהם ולא
כדי לפתח ולפאר את "כישוריהם" עבור מלכות הכפירה הציונית. לא רק
שה"נציגים" הללו פוגעים בהשקפה התורתית – עם היבחרם למעוזי הכפירה
הציוניים, אלא שהם משלים ורמים את בוחריהם ורבניהם ובעצם עושים רק לעצמם ולביתם.
הם משתדלים למצוא חן בעיני השלטון הציוני – כדי להוכיח את "כישוריהם", וזאת כדי
שהציונים יבעטו אותם למעלה ובמחיר זה הם יותר ויתר מסתייגים מהיהדות , מההלכה
ומהחברה החרדית ששלחה אותם בתמימות להיות נציגתה. ומנגד, הרי שהללו
"עושים" לביתם בקבלם תשלומי גזל ושוחד כאחוזים מהכספים שהם מעבירים
לצורכי היהדות , וזאת למרות שהם שלוחי ציבור עם משכורות.
דוגמאות כאלה לא חסרות , וגם התוצאות שלאחריהן אינן מאחרות לבוא. אריה דרעי
הוא הדוגמא הראשית לנבזות הזו, ומסתמא שהוא לא למד דבר ממה שקרה לו. כ"שלוחא
דרבנן" ניסה הלה לנצל כל רגע כדי להעפיל למרומי מנעמי השלטון הציוני – בין מהימין הפשיסטי ובין מהשמאל האנטי דתי. הוא
חשב להיות ראש ממשלה , שר אוצר , הוא הקים את ה"ברית החדשה" בין
ה"חרדים" הרפורמיסטים של ש"ס לשונאי הדת של מר"צ, הוא בז
לספרדים אך ניצל את קולותיהם וחשב שבסיום תעלוליו הוא יהפוך ל"מנהיג
לאומי" אבל לבסוף הוא מצא את עצמו בכלא הציוני. בקיצור, "בור כרה
ויחפרהו". לא מכבר הוא חזר לפוליטיקה הציונית כדי ל"שקם" את עצמו
ובודאי שלא כבוד התורה והיהדות חשובים לו.
גם אברהם שפירא המנוח , רפאל פיחסי ,
משה גפני , אריאל אטיאס , ישראל אייכלר ושאר החברים המאוסים הללו לא חלמו
ואינם חולמים על "כבוד התורה" אלא ניסו ומנסים להוכיח את
"ממלכתיותם". לשם כך קרקר שפירא בקיבוצים ופיזז סביב התקשורת הפוקרת אך
לימים הללו השליכוהו לכלבים. פינחסי –
כ"שר תקשורת", הקים רשתות טלפוניות של תועבה ובנה מערכת לצפייה בכדורגל ההלניסטי
תוך חילולי שבת. גפני העניק כספים לחינוך אפיקורסי, לתועבות ותרבות יוון. אטיאס
סייע להעמיד תקשורת בזויה והוללת שכל יום יורה את חיציה נגד הקב"ה.הוא גם בנה
למחללי שבת ולאפיקורסים, ואילו אייכלר הביא בקהל את טומי לפיד האנטי דתי ואת אורי
אורבך האנטי חרדי ופתח את הרדיו הציוני ששמו "קול חי" במסכה
"חרדית".. האנשים הללו אינם זוכים ליחס ה"נכבד" מהחילונים אך
מנגד הם מקבלים רק סטירות לחי ועימם כל אלה ששלחו את הליצנים האלה לייצגם.
המועצות הגדולות וההחלטות
הקטנות
צר לי לפתוח ה"אש"
קשה מדי על ה"פרות הקדושות" ביהדות החרדית שלאחר השואה ולאחר כיבושה
ע"י הציונות, אבל למרות שה"פרות" הללו הן כשרות הרי שבסופו של דבר
הן פרות , בכל הנוגע להחלטות עקרוניות. בשבוע שעבר התכנסו שתי ה"מועצות
הגדולות" של אגו"י ודגה"ת "להכריע" בעניין "גיוס
בחורי הישיבות". כלפי חוץ זה נישמע כ"טאראראם" גדול עם תופי
"טאם – טאם" אבל למעשה זו היתה
הצגה עלובה שהתרחשה רק מאונס פוליטי צר אופקים. אני אוהב – לא פעם , להזכיר את סיפרו של הרב ירחמיאל יצחק
ישראל דאמב ז"ל שנכתב כמעט לפני שישים שנה ושראה אור לפני כחמישים שנה. שמו
של הספר היה "העתקות". הספר הזה הוכיח לימים מה פירושה של האמרה כי
"חכם עדיף על נביא". הרב דאמב הלם חזק באותם הימים באגו"י ,
בראשייה וברבניה וזאת תוך ביקורת בסיסית על כך שיצירתה של אותה אגו"י איננה
מהקדושה של יהדות מזרח אירופה אלא מהמודרניות והחלישות הרוחנית של הקהילה הקטנה של
יהודי פרנקפורט שבגרמניה , שלעומת הרפורמים שם זכתה לכינוי "קהילה
חרדית". בין שבטי ביקורתו של הרב דאמב נמצאים דברי הביקורת שלו על
"מועצת גדולי התורה" של אגו"י. באותם ימים עדיין היתה רק מועצה אחת
ו"מאוחדת" – אדמו"רים
חסידיים ורבנים ליטאים, עם איזה רב ליטאי או שניים ממוצא ספרדי לקישוט. לימים כמובן
שההיצע גדל והיום יש לנו באינפלציה משולשת שלוש מועצות כאלה – שתיים "גדולות", והאחת בכלל "מועצת
חכמים". אבל ממה שהרב דאמב חזה לא נגרע דבר גם כיום משלושת המועצות הללו גם
יחד.
הרב דאמב טען באותם ימים כי אותה "מועצת גדולי התורה" איננה אלא
מועצת בובות פוליטית להסדרת רישיונם של עסקנים נמוכי קומה לקבוע החלטות סוררות
וללא בסיס תורתי. כהוכחה לדבריו הביא הרב דאמב את העובדה שאותה מועצת מתכנסת אך ורק
בסמוך לבחירות – כדי לאשרן וללתת כוח בידי
העסקנים להוציא יראים ושלמים להצבעות שמטרתן שררה לעסקנים הללו, ולפעמים אותה
מועצת מתכנסת גם בסמוך לאירוע פוליטי זה או אחר , עפ"י בקשת העסקנים ולאחר
שהללו זקוקים ל"החלטה רבנית" כדי להמשיך הלאה בפוליטרוקיות שלהם. הרב
דאמב גם הסביר שהאדמו"רים והרבנים מהמועצת יודעים טוב מאוד מכל גניבת הדעת
הזו אבל כדי שיישארו "גאונים" ו"צדיקים" בעיני צאן מרעיתם
האומלל הם מוכרחים לשתף פעולה בהצגה הזו.
השבוע – כששתי המועצות הללו התכנסו
בנושא "גיוס בני הישיבות", נזכרתי שוב בדברי החוכמה של הרב דאמב. כלפי
חוץ ההתכנסות נראתה משכנעת , שכל כולה ל"שם שמים" אבל לאמיתו של דבר שוב
הפוליטיקאים של אגו"י (גדול ורב...) ודגה"ת היו אלה שכינסו את "זקניהם"
כדי להמשיך בדרך החתחתים בגיוס הציבור החרדי עפ"י מודל
ה"קנטוניסטים" של הצאר אלכסנדר מרוסיה – משחררים מקורבים ומוסרים את השאר לשלטון , ובאמצע
ישנם תיווכים כספיים (שאותם עוד ניראה בהמשך...). כל בר דעת הבין בשבוע שעבר כי רק
ההפגנות הגדולות של ה"עדה החרדית" ושל "בני תורה" הם אלה
שהביאו לכינוס ה"מועצות הגדולות". אלמלא הפילוג המבורך ב"דגל
התורה" והקרב נגד הגיוס של "בני תורה" ושל ה"עדה החרדית"
הרי שאנשי "יהדות התורה" היו ממשיכים במתווה הציוני שבו החלו בבגידתם
בנערים החרדים – ה"נח"ל
החרדי", הידוע לשמצה , ואיכשהו ביחד עם המדינה , עם התקשורות הפוקרות
וה"חרדיות" היו ממשיכים אותם "שלוחי דשטן" להעלים את האמת
מהציבור החרדי. אבל מה שקרה פעמיים מול "כלא שש" הציוני הביא אותם לכנס
את מועצות תיאטרוני הבובות כדי שחוגים חרדים מתוכם – ואף אדמו"רים ורבנים, לא יסחפו לקרב האמיתי
כנגד הציונות ואז כספי המושחתים יהיו בסכנה. בסופו של דבר הוחלט לא להחליט וכך יש
להם – לעסקנים וללבלרים
ה"חרדים" – ציונים סיבה להסברה
מדוע אסור להצטרף למחאת "בני תורה" וה"עדה החרדית", ויש
להמשיך בדרך ה"הבלגה" בשם "גדולי ומאורי בדור".
המועצת של אגו"י החליטה להפגין ב...חו"ל! שם – בחו"ל, קבוצות החסידים רדיקליים יותר מאלה
שבארץ ולכן כדי שהללו לא ישפיעו על אחיהם הציונים הארץ הרי שתינתן להם ההזדמנות
"לשחרר מצברים" קולניים ואח"כ שוב ישתתק המאבק. כך גם לא יצטרכו
החסידים של אגו"י בארץ להיראות "אנטי ציוניים" בעיני מטיביהם ונותני "לחם העצבים" הציוני,
ואח"כ יסבירו לציונים כי הנה יש הבדל רעיוני לטובת הפרו – ציונות שלהם מול "בני תורה", ובמיוחד
מול ה"עדה החרדית". המועצת השנייה – זו של ה"דגלונים" שהביאו
לעולם את הממזר ששמו ה"נח"ל החרדי", בכלל לא דיברו אפילו על מחאות
"פורימיות" בחו"ל. וכל זאת למה? כל זאת משום שלהבדיל מאגו"י
של החסידים, שרוב חבריה בחו"ל רדיקאליים יותר מאלה שבארץ, הרי שציבור המודרניים
של דגה"ת בחו"ל (גם שם הם מתחזים ל"ליטאים"...) הוא רדוד
ומדובר לא פעם בגלוחי פנים עם נשים סוררות. הבאתו של רב הקלון – ישראל מאיר לאו, ע"י אותו ציבור להרצות
ב"סיום הש"ס" האחרון בארה"ב תעיד עליהם יותר מאלף מונים.
המודרניים הללו לא יפגינו נגד מדינת הציונים – שעבורם שווה יותר מכל המועצת של דגה"ה,
ולכן ידעו במועצת דגה"ת לא להעמיד גזירה בפני הישוב שלהם , גזירה שאותה לא
יקיימו באותו ישוב מודרני וקל דעת, ולכן ההחלטה של ה"דגלונים" היתה לא
להחליט לדורי דורות.
ומה עם מועצת "חכמי התורה" של ש"ס? שם אפילו לא צריכים את
ההצגה הזו – של כינוסה. מאז מותו של
הגר"ע יוסף הרי שה"חכמים" הללו קיימים על הנייר ומי שחותם עליו הוא
רב המעללים הציוני ששמו אריה דרעי שלו אין אפילו עסקנים מתחרים שעבורם היה צריך
לכנס "חכמים בלילה". שם לא מתביישים הח"כים וה"רבנים" של
המפלגה הזו לטעון כי הם אינם מבינים מדוע אסור להתגייס לצבא. אם דרעי , ישי ,
אטיאס ושאר השבבניקים הבטיחו לציונים לגייס את הספרדים החרדים הרי
שה"חכמים" יאשרו זאת גם ללא כינוס, ללא צורך בפאקס, טלפון ואימייל. חבל
רק ששני רבנים מורמים – כהגר"ש כהן
והגר"ש בעדני צריכים להיכלם כשהם מוצגים כ"בובות שעווה" של דרעי.
האחרון ידע למלט את עצמו יפה מהצבא הציוני ("שירות מקוצר" מאוד...) אבל
את שאר החרדים הספרדים הוא מפקיר. דורות של רבנים ומרביצי תורה ספרדים יורדים לטמיון
ב"הנהגת" הנהנתן העלוב הזה ששמו אריה דרעי.
צבא הערב רב
עוד מתחמם לו גיוס החרדים ומן העבר השני עולים קולות חדשים , הדורשים לגייס
לצבא הציוני את ... הערבים הנוצרים!
הקרקס הציוני – ביחס ל"שיויון
בנטל" הצבאי, הוא פלוריאליסטי ודמגוגי ואין בו באמת ובתמים צורך ממשי
ל"ביטחון המדינה" הציונית. ההגירה מחבר העמים העלתה את מספר החיילים
בסדיר על גדות הצרכים האמיתיים ואילו כמות אנשי המילואים אף היא מעל ומעבר. ודווקא
כיום – כשהרוויה הציונית גואה בחיילים מיותרים ושוב
ושוב מעלים הציונים את רעיון קיצוץ ימי השרות הצבאי, הרי שלפתע הלחץ בלגייס
"צבורים חדשים" , ואף נשים חדשות, אף הוא גואה. את התרתי דסתרי הזה אפשר
ליישב בקלות: הגיוס הציוני – בימים אלה,
לא נועד ל"מטרות ביטחוניות" אלא כדי לשנות התוכן החברתי , הדתי והפוליטי
של המתגייסים. וכמו שהציונים מנסים לנצל את צבאם למטרות העברת על הדת של החיילים
החרדים והדתיים הרי שכך הם פועלים גם במישור המיעוטים , כאשר כוונותיהם לחולל
מהפכים פוליטיים חיצוניים ופנימיים בעניין "גיוס הנוצרים".
אבל בענייני הגיוס של הערבים הנוצרים מעורבים עוד כמה גורמים ובראשם הכנסייה
הקתולית והמיסיונרים הנוצרים מארה"ב. כומר ערבי – נוצרי הזוי בשם גו'בריל נאדף (ששינה את שמו
הפרטי לגבריאל) מהעיר נצרת הוא זה המוביל את ה"קמפיין" הציוני לגיוס
הערבים הנוצרים לצבא – בימים שהדרוזים
החלו למאוס ב"ברית הדמים" השקרית והמפלה. לאיש אין באמת כוח פוליטי
ברחוב הערבי –נוצרי, אך ההשקפה הציונית – מערבית – נוצרית היא המנחה אותו, להפוך את הערבים הנוצרים
– בגלל דתם הנוצרית, לסייעני המערב נגד
האסלאם ובעד ישראל, כנציגת המערב האירופאי במזה"ת. למרות שהקונספציה הזו
נכשלה קשות בלבנון ולא מעט יהודים שפכו דמם עלייה ולבסוף הכל קרס, הרי שהציונים
אינם מתייאשים מכישלונותיהם ושוב ושוב הם מנסים להצליח במקום שכישלונם היווה כבר
מרחץ דמים איום. לא לחינם מנסה הכומר ההזוי הזה להפריח את היות הנוצרים בישראל
ערבים, וזאת כדי שיותר ויותר ערבים נוצרים יראו עצמם כ"צאצאי הביזנטים"
(עוד קלישאה שקרית מבית היוצר הציוני) כדי שרעיון העם הפלשתינאי יתערער וערעורו
יזלוג לשטחי הכיבוש וכך תוכל אח"כ מדינת הציונים לספח גם אותם בטענה
ש"הנוצרים בשטחים אינם פלשתינאים".
את הכומר ההזוי הזה מגבים אנשי הימין החילוני הציוני מתנועת "אם
תרצו" לצד מיסיונרים אוונגליסטים נוצרים מארה"ב (שמממנים את התנועה הזו)
המעוניינים להחדיר את הנצרות לעם ישראל כדי ש"אותו האיש" יתגלה, רחמנא
לצלן. הימין הציוני החילוני – ובראשו סגן שר הביטחון הציוני, דני דנון מהליכוד,
מעוניינים להכניס השפעות נוצריות כמעין "תחליף דתי" לחילוניות הישראלית –
ציונית על חשבון דת ישראל. כלפי חוץ
מנגנים הציונים החילוניים מימין יחד עם שותפיהם הנוכרים מהנצרות המיסיונרית כי
"זו ברית נגד האסלאם". אין ספק שאם אפילו מיעוט מהערבים הנוצרים הללו
יתגייסו לצבא הציוני הרי שלגבי חיילים דתיים – ובמיוחד חרדים, תהיה זו מכת מוות רוחני ממש.
כניסתם של ערבים נוצרים לצבא הציוני לא תהיה עוד ככניסת בני העדה הדרוזית.
בני העדה הדרוזית סווגו ביחידות נפרדות , לבני העדה הדרוזית לא היה חיבור דתי
לגורם לא יהודי אחר בצבא הציוני, בני העדה הדרוזית כיבדו את מערך ה"כשרות
הצבאית" , בני העדה הדרוזית לא הכניסו סממני דת משלהם לצבא הציוני ובטח לא
מיסיונרים, ובעיקר לא גוייסו נשים דרוזיות.
אבל הנוצרים הללו אמורים להסיר בצבא הציוני את סממניהם הלאומיים – ערביים ובמקומם להדגיש בעיקר את הדת הנוצרית.
הנוצרים הערבים ישובצו בכלל הצבא ולא ביחידות נפרדות וימצאו שפה משותפת ונוצרית עם
נוכרי חבר העמים. הערבים הנוצרים יפגעו קשות במה שעוד נותר מה"כשרות
הצבאית" וכבר בלבנון האכילו ערביות נוצריות מצד"ל את החיילים הישראלים טריפות
ונבילות. יש להבין כי בתום קורסים צבאיים או בכל אירוע של הצבא לא יחולקו עוד תנ"כים בלבד אלא לצידם תחולק
ה"ברית החדשה", ועוד סממני
נצרות אחרים כחלק מה"פלוריאליזם" הציוני הגואה. גם סמלי החאגות הנוצריות
יתגברו "בזכות" הברית בין נוצרי חבר העמים לערבים הנוצרים. ולהבדיל
מהדרוזים הרי שכבר כיום – כשהגיוס הערבי –
נוצרי הוא ב"התנדבות", אנו עדים לכך שדווקא נשים נוצריות – ערביות הן
רוב המתגייסים. אלה אינן הנשים המוסלמיות או הדרוזיות אלא אלה נשים מודרניות בסגנון
הטומאה שהציונים מעוניינים בה. מלחמת לבנון הראשונה (1982) לימדה לקח לא קל את
הורי החיילים ששבו מלבנון עם "נדוניות" להתבוללות.
לכל מי שיש לו יד ורגל בהתנגדות לצבא הציוני ובהתנגדות לגיוס החרדים אליו חייב
להתייחס בכובד ראש גם לנקודת גיוס הערבים הנוצרים לצבא הזה , ולהניף את הדגל הזה
כדגל נוסף להתנגדות לגיוס שומרי תורה ומצוות לצבא זה – שבקרוב יובהר גם לתמימים ולאידיוטים כאחד שלא
מדובר כיום ב"צבא יהודי", ואף לא בהווה אמינה.
בת סוררת ומורדת
אחת מתחלואי התקופה –
"עיתונאית חרדית" מופקרת בשם הבדוי "שרה גל" (שמתגלגלת
כמו גלגל...), עלתה שוב לכותרות המפוקפקות וגיבוי החילוניים ותקשורתם הפוקרת. הגב'
הזו – שכבר הספיקה לעבור תחנות "תיקשורתיות" מפוקפקות כעיתון
"בקהילה", רדיו "קול חי" וערוץ האינטרנט ה"ידוע"
ששמו "בחדרי חרדים", עמדה בסערה של פיטוריה מאותם "חדרי
חרדים" שזוהמה דבקה בם ובה גם יחד. והנה קמו להגנת הסוררת מרעייה החילוניים
וזאת משום שטענו כי הסוררת גורשה עקב ניסיונה להקים "איגוד מקצועי" שיגן
על אינטרסי שכרם של העיתונאים החרדים.
מתאים לה לארגן מרידות ולשבור
מוסכמות והלכות צניעות – לחוצפנית הזו שהתגרשה מאברך יקר כי הכירה עיתונאי – לבלר
כמותה (אחד משלושת פסולי העדות...) במערכת העיתון בו עבדה , ומי יודע מה היה
ביניהם שהיתה צריכה למרר את חיי האברך שלה ונתן בידו גט ומיד נישאה לאותו פסול
לעדות. את הרעיון ה"סוציאליסטי" הזה – של שביתות והתאגדות אנטי תורתית ,
כבר הכניסו עסקני פא"י שהצטרפו להסתדרות של מפא"י האדומה. ההמשך הגיע
בדמות סוררי ש"ס – שנכנסו להסתדרות
האדומה של מר"צ ( וגם הואשמו שם בעריות...) שהחלו להסית בלניות , משגיחי
כשרות ושאר כלי קודש לשבות מעבודת הקודש, דבר שלא נשמע עד אז בקהל ישראל ואשר הם
מורשת הפוקרים הסוציאליסטים ובראשם
המומרים היהודים מרקס וטרוצקי. ועכשיו באה האישה המופקרת הזו – שכל דיבורה ו"ראיונותיה" כנגד צניעותן
של בנות ישראל, וממשיכה את הדרך הנלוזה הזו.
הגב' המופקרת הזו באה דווקא מבית טוב אך לעומת אימה הכותבת דברי חיזוק ורוח
לעיתון חרדי – ממסדי, הרי שזו בבחינת דינה שיצאה לטייל בשווקי התשחורת הפסדו – חרדיים עד לביזיון ממש וויכוחיה עם גברים בטלפון
וברדיו הם כשל תגרנית שוק וולגרית ואנטי צנועה. לא פלא הוא שנאסר על ידי גדולי
ישראל מאישה להיות "עיתונאית" , וגם לא "לשם קודשא בריך הוא",
שהרי לפנינו האם לאה והבת דינה. רק שבקרוב לא יפתחו ב"בית יעקב" לבנות
מגמת "תקשורת ועיתונאות". שרה שנירר מתהפכת בקברה...
לצ – מן הדמים
לפני קרוב לשמונה עשרה שנה עליתי על מונית מירושלים לחברון. ביקשתי מנהג
המונית – יהודי ירושלמי מסורתי , שיסיע
אותי ואת חברי לחברון , למערת המכפלה כדי לסקר שם אירוע. כמו כן ביקשתי מאותו הנהג שיסע "דרך הכביש
העוקף". הנהג התניע ויצאנו לדרך. הנהג הלה לא הפסיק לדבר על כל ש"צריך לספח
את השטחים ולא לתת לערבים כלום". כך הוא חזר על "משנתו" עד
ש...הגיע לכפר הערבי הראשון בדרכנו. משראה הנהג את הבתים הראשונים של הכפר הוא
ניבהל. הוא החל להטיח בי בהיסטריה כי "הבטחת שזה כביש עוקף"! לא ידעתי
אם לצחוק או לבכות אבל טענתי כנגדו שראשית הוא הנהג שצריך להכיר את ה"כביש
העוקף" לעילא ולעילא, ושנית הרי שבודאי שבכל "כביש עוקף" יש גם
איזשהו כבר ערבי שלא נעקף. את הנהג זה לא הרגיע. ואז קרה משהו פרדוכסלי ומשונה.
הנהג הלאומן – שרק לפני דקות מספר קרא לספח את כל שעל, החל אומנם שוב לקלל את
הערבים אך הפעם הוא הפך ל"יונה צחורה" שביקש להחזיר לערבים את כל השטחים
שנכבשו מהם, וכשהוא חוזר שוב ושוב על המשפט "מה אנחנו צריכים את השטחים האלה,
שילכו איתם לעזעזל"?! כך הוא המשיל לקלל ולהציע עד שהגענו ליעדינו. דהיינו,
מה שהלה לא הבין דרך הראש עד לנסיעה הזו הוא הבין דרך הרגלים , כשעמד מול הסכנה.
בקטע הזה אני נזכר שוב ושוב כשאני שומע ח"כ חרדי אחר מתלהם נגד הערבים
, כגד שיחות השלום איתם ונגד כל הידברות עם הערבים. חבל לי להכביד מילים על כך
שההשקפה התורתית היתה צריכה להנחות את פרוש, מוזס , ליצמן , אייכלר וחבריהם בדיוק
הפוך, שהרי השקפה של ממש לא נותרה בראשם העסקני והציוני ומי שלא מבין דרך הראש
חייב יהיה להבין זאת דרך רגליו. ובמה עסקינן?
בשבוע שעבר – תוך כדי הקרבות על אי
גיוס החרדים לצבא ועוד כשליצמן מצהיר כי הפגנות גדולות תנוהלנה נגד הגיוס (כמובן
שמחו"ל ולא מהארץ...) , הנה אותו ליצמן עולה לדוכן כנסת המינים ומעלה הצעת
צחוק שתאסור מו"מ עם הפלשתינאים בעניין העברת י"ם מהידיים הציוניות
לידים הפלשתינאיות! גם אם הלה וחבר מרעיו האגודיסטים חושבים כך הרי שהיה עליו
ללמוד לקח מנפילתם מהשלטון ומבואה של גזירת הגיוס, כי עדיף ליהודי חרדי לא להתלהם
יותר ולא לשלוח לקרב ההתגרות בערבים אף אחד בזמן שהוא עצמו מבקש לברוח מהמערכה
ראשון. אבל ליצמן כפרוש ופרוש כמוזס ומוזס כאייכלר וכך הלאה וכך הלאה ה"חד גדיא"
הזו. ולכן אם הראש שלהם לא קולט את מה שידיהם עושות אז אני מקווה שבין המגויסים
הבאים יהיו נכדיו של הלצ- מן הזה וכשהם יהיו בגבול עזה ולבנון ויראו כיצד ארון
הקודש איננו בעזרם אז אולי הם ישכנעו – דרך רגליהם, את הסבא הטיפש שלהם, כי יש להימנע
מהתגרות באומות העולם.
ובכלל, מה הועיל ה"איחוד" הציוני לעיר הקודש ירושלים? האם חפצנו
ביותר גדנ"עים וחיילות פרוצות שיטמאו
את שריד בית מקדשינו, לצד המיסיונר הנוצרי גאלן בק? האם החפירות בכותל המערבי הן
ההוכחה שחיכינו לה בעניין "זכותנו ההיסטורית"? האם "נשות
הכותל" הן ה"מתנה" הכי יפה של הכיבוש הציוני? האם היינו צריכים
לראות את העולים להר הבית כנגד ההלכה?האם חילולי השבת – ב"טיולים" לי"ם, הם היו משאת
נפשנו? בוראי שלא כל אלה הם תחליף לגאולה ולבניית בית המקדש בנס מהשמים, אלא אלה
מעכבים כל זאת. אבל שוב, מה שלליצמן ולחבריו לא נכנס דרך הראש היהודי הרי עדיף
שיכנס להם דרך הרגלים הציוניות של נכדיהם, שיתגייסו בע"ה ואז גם אולי יבינו
סביהם למה באמת אסור להתגייס לצבא הציוני.
לתת חיות לעבודה הזרה
השבוע עברה חברת אי. די. בי. מידי
ה"טייקון" נוחי דנקנר לידיהם של שניים אחרים כשאחד מהם הוא מיליונר בעל
"חזות חרדית" מארגנטינה ושמו אדוארדו אלשטיין. לא אכנס כאן לכל
התיאוריות והמשפטים שליוו את העניין אבל ישנה נקודה יהודית בכל העניין הזה שבגללה
מתעכבת הגאולה , והפעם זו אינה בכלל "פראפראזה". ההלכה אוסרת על יהודי
שומר תורה ומצוות לתת יד לחברה יהודית שמחללת שבת. ההלכה גם אוסרת לסייע למפעל ו/או לחברה המעבירה את ישראל על
דתו. והנה אותו אלשטיין מעניק את כל הונו וכוחו לא רק לחברה שמחללת שבת אלא שהוא בא לסייע למדינה שמעכבת את הגאולה ומעבירה
יום , יום יהודים על דתם! אלשטיין איננו היחיד. כזה היה גם מויסבא המנוח ממכסיקו
שהשקיע בערוץ הטלויזיה החילוני ששמו "ערוץ 10" ושדרכו מחטיאים את ישראל
בעבודה זרה , בתועבות , בפריצות ובכל דבר אפשרי שכנגד היהדות.וכאלה הם רבים
מהחרדים שמפתחים ותורמים לממלכת הכפירה הציונית במקום לסייע ליראי ה' ולעולם
התורה. ומי "המליץ" לאותו
אלשטיין להיכנס ולהציל את ה"משק הישראלי"? האיש היה הרב יאושיהו פינטו
שלא מזמן הסתבך בפרשיות משלו. אינני רוצה להיכנס לסיפורים של הלה אבל כל תעלולי
ה"ברכות" וה"אמונות" ב"הוקוס פוקוס" אינם יהדות ,
ומי שנותן כוח למלכות המינים להמשיך ולהתקיים כלכלית איננו מאמין ב"אחכה לו
עד שיבוא, גם אם יתמהמה", אלא כל כולו חדור אמונת עובדי עבודה זרה
ב"האומרים הן למעשי ידיהם".
הכיוון החדש – "להוציא את
החרדים לעבודה" , כדי שהמדינה הציונית תתפתח הוא הכיוון למחוק כל אמונה מהגאולה
ולהשריש במקומה את העבודה הזרה הציונית של "ככל הגויים מחנה ישראל".
ה"חרדים" שמשתלבים בכלכלה הציונית הם מחללי השמים הגדולים בדורנו משום
שהם נותנים כוח, יד ו"חזות חרדית" להמשך קיומה של המדינה ששמה לה למטרה
לנתק את מוסרותימו. השטן צוחק ושמח כשתעלוליו מצליחים לדחוק את הקץ בעזרת מחללי ה'
הללו – מאנשי עסקים "חרדים" ועד ה"רבנים" שהחליפו את המכשפים
ומגידי העתידות.
