רבותי ההיסטוריה חוזרת

 

בס"ד

              רבותי ההיסטוריה חוזרת / הרב אליהו קאופמן

 כשהרב אליהו קאופמן מבית שמש מאזין כיום לתכני ותככי הפוליטיקה ושומע את תכניותיו של ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו – לצרף לממשלתו את רע"מ הערבית, כתומכת מבחוץ בקואליציה של הימין, הרי שהוא מחייך לעצמו ופולט כי "את זה עשיתי לפני כמעט ארבעים שנה באוניברסיטת חיפה, ולא רק שהסטודנטים הערבים של המפלגה הקומוניסטית תמכו בקואליציית סטודנטיאלית של הימין אלא שהם היו חלק ממנה והותירו את מפלגת העבודה ואת השמאל באופוזיציה". השותף של הרב קאופמן באותם ימים, למהפך באגודת הסטודנטים, מהצד הערבי, היה לא אחר מאשר אמיר מחול שהשתחרר לאחרונה מהכלא הישראלי לאחר שהודה בעסקת טיעון כי ריגל לטובת ה"חיזבאללה"! הסיפור המדהים של ימין יהודי וערבים נגד השמאל, סיפור שהפך לאגדה, ובימים אלה שוב עולה במתכונת פוליטית - לאומית.

  לכולנו נדמה שמה שבנימין נתניהו חולל – בניסיון להעברת מפלגת רע"מ הערבית להיות שותפה בקואליציית הימין בישראל, ולהתנתק מהברית שלה עם השמאל הישראלי, תקדים היסטורי במדינת ישראל. זה נראה אמנם כך אבל לפני כשלושים ושמונה שנים כבר היה תקדים פוליטי היסטורי בעניין הזה, ושלושה שרים מהליכוד של היום (שניים בפועל ואחד בדימוס) בוודאי זוכרים את התקדים הזה על אף שלא היו שותפים בו. זה אירע דווקא בשנת מלחמה קשה, שהמשכה הפוליטי נראה היה קודר. זה התרחש דווקא בהר געש שבו שנים רבות התגוששו יהודים וערבים בהפגנות – זה נגד זה, עם אלימות פיזית קשה ואף עם פצועים. ויש גם מנכ"ל תקשורת בכיר לשעבר שהיה שותף לדרמה הזו כפוליטיקאי זוטר והיה בצד המפסיד. ואילו את הצד השני – זה של הערבים שפנו לברית עם הימין הישראלי, הוביל אדם קיצוני ורדיקלי שלימים ישב בכלא הישראלי כאסיר ביטחוני על ריגול לטובת ה"חיזבאללה"! זה היה האיחוד הפוליטי היחיד עד כה בין מזרחיים מכול הקצוות הפוליטיות – יהודים וערבים. והיו שם גם שני שחקנים פוליטיים מרכזיים שלימים חזרו בתשובה והפכו לחרדים. זהו סיפורה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה של שנת 1983.

                                       התחלה צורמת ורועמת                     

    זה התחיל בקולות של רעמים. אוניברסיטת חיפה הייתה מאז ומתמיד כר התגוששות יהודי – ערבי בעייתי, וכך זה נמשך עד היום הזה ממש. אחוז גבוה של סטודנטים ערבים – יחסית לאוניברסיטאות אחרות בישראל, בתוספת של פעילות פוליטית של חוגים יהודים וערבים רדיקליים יצרו וממשיכים לייצר היטב את נוסחת המתח הזו. יתרה מכך, באוניברסיטה זו פעלו ופועלים גם אנשי אקדמיה – יהודים וערבים רדיקליים, בחוגי המזרח התיכון, מדע המדינה, סוציולוגיה ובמקצועות מדעי הרוח, ואיתם מורי אקדמיה רדיקלים – מהימין הישראלי ועד השמאל הישראלי, שששים אלי קרב ברקימת תזות מהפכניות שמתיאוריה הן מיד הופכות למציאות מעשית אלימה מילולית ואף פיזית. פר' יוסף נדבה, פר' סמי סמוכה, פר' שלמה סבירסקי , הסופר א.ב. יהושע, פר' דוד סגרה, פר' ארנון סופר, דר' אילן פפה, פר' שלמה זנד, פר' ח"כ שבח וויס, פר' ראסם חיימיסי, גב' שרה דיאמנט, דר' גוסטבו מש ועוד רבים אחרים הם רק חלק משמות המרצים הרדיקליים שפעלו ופועלים באוניברסיטת חיפה, מהימין הקיצוני היהודי ועד לשמאל הקיצוני והרדיקלי היהודי והערבי גם יחד. מסוף שנות השבעים של המאה העשרים – ובמיוחד לאורך שנות השמונים של המאה העשרים, חדר לאוניברסיטת חיפה קונפליקט ונרטיב נוסף: האפליה העדתית והמעמדית בתוך החברה הישראלית. היו אלה השנים שלאחר מחאות "הפנתרים השחורים" ו"תנועת האוהלים" – שתיהן יצירת העיר ירושלים. לאוניברסיטת חיפה הגיעה האוירה שלהן ע"י המוני סטודנטים חדשים שהאוניברסיטה קלטה – מעיירות הפיתוח ומשכונת המצוקה והפועלים של הצפון הישראלי בעיקר, במיוחד לאחר פתיחת המכינה הקדם אקדמית לצעירי הצפון. אבל עד סוף 1982 היה עדיין המתח העדתי – יהודי תפור ונשלט ע"י הימין הישראלי, ובעיקר ע"י הליכוד וכך שהמתח העיקרי האמיתי היה עד אז רק בין יהודים לערבים. רק בתחילת 1983 הצטלבו דרכי המרי העדתי – מזרחי עם דרכי המרי הערבי.

                                     מלחמת לבנון כפצצה מתקתקת

     בקיץ 1982 התנהלה מלחמת לבנון. למעונות הסטודנטים – עם פתיחת הלימודים של שנת תשמ"ג, החלו לחזור סטודנטים יהודים ודרוזים מילואימניקים משטח לבנון – ונשקיהם עימם. מנגד הונהגו הסטודנטים הערבים בקמפוס החיפאי ע"י אגודת הסטודנטים הערבית, שנשלטה אז ללא עורערין ע"י תנועת חד"ש, אז המפלגה הרדיקלית היחידה ברחוב הערבי. שני אחים הנהיגו את הוועד הערבי הלה. היו אלה האחים מחול משכונת "דר מחול" בכפר פקיעין, זהו כפר היסטורי ומתוח כשלעצמו, בין דרוזים לערבים – ובמיוחד בין דרוזים לערבים מוסלמים, ועם היסטוריה יהודית ייחודית. עד שנת תשמ"ג הוביל עיסאם מחול – ח"כ לעתיד של חד"ש וקומוניסט מושבע, את הוועד הערבי. בשנת תשמ"ג החליפו אחיו הצעיר אמיר מחול בראשות הוועד הזה. באותם ימים היה עדיין אמיר מחול מזוהה עם חד"ש אך לימים עקר לבל"ד ולבסוף ריצה מאסר על ריגול לטובת "החיזבאללה". כשהמילואימניקים היהודים חזרו מלבנון למעונות הסטודנטים הם נכנסו ללחץ בראותם שם – ממש כשכנים בדירותיהם, את המוני הסטודנטים הערבים, שכמעט כולם פעלו תחת ההשפעה של חד"ש שהייתה המפלגה הישראלית היחידה דאז שלחמה מראשית המלחמה נגד הכניסה הישראלית ללבנון. את המתח הזה אפשר היה לחתוך אפילו עם סכין גילוח. יתרה מכך, ממש במהלך המלחמה ועם חזרת המילואימניקים ניהלו הערבים הפגנות אנטי ישראליות ברחבת הקמפוס החיפאי. לא פעם נפגשו במטבחי הדירות במעונות הסטודנטים ערבים שהכינו סלט עם סכין חדה וממש לידם עמד סטודנט יהודי שנכנס למטבח עם נשקו הצבאי. זה היה סרט מתח שהיה חס ושלום יכול להסתיים בטבח דו צדדי. והדרוזים עמדו בתווך. אבל שלושה נושאי תפקידים – במעונות הסטודנטים, ועוד מנהיג ערבי צעיר בקרב שוכני המעונות, היו אמורים לעשות ככול יכולתם למזער את הנזק. והם הצליחו מעל המשוער להדוף את הצרות הללו ואף לקיים את הפסוק: "מעז יצא מתוק".

                                    מתח במעונות הסטודנטים

   מעונות הסטודנטים דאז באוניברסיטת חיפה לא היו גדולים במיוחד ולא הצריכו כפל תפקידם של מנהל מעונות במשרה מלאה לצד אם בית שחיה בתוכם, גם במשרה מלאה. אבל המתח הלאומי – שהיה קיים שנים רבות קודם לכן, מאז הקמת אוניברסיטת חיפה, אילץ את ראשי האוניברסיטה למנות את מנהל המעונות הלה במשרה מלאה לצד אם הבית שם. לימים נסק אותו מנהל המעונות והפך לראש יחידת הביטחון של אוניברסיטת חיפה ואף שימש שנים לא מעטות כסגן דיקן הסטודנטים של האוניברסיטה. שמו של האיש הוא מיכה רב. איש ביטחון בעל דעות ימניות – שתמונתו של ז'בוטינסקי התנוססה בהוד על קיר חדרו. אבל מנגד הוא היה אדם קר רוח, שכלתני ושידע ברגעי הצורך לחתוך עניינים באופן חד, ומנגד הוא ידע בעתות לחץ לחרוג ולהתחבר גם לאלה שעמדו בצד השני של המערכה. גב' ציפורה הייתה אישה מבוגרת ממוצא יהודי – פולני, שניצלה מהשואה, ואשר הייתה פעילה שנים רבות בקליטת עליה מניצולי השואה ואף מארצות האסלאם. פנייה אמנם היו חתומות ומבטה והתנהגותה קרה אך בתוך תוכה היא הייתה אישה בעלת ניסיון עם לב חם. כיו"ר וועד הסטודנטים במעונות אוניברסיטת חיפה כיהן סטודנט יהודי בשם אליהו קאופמן – שלהבדיל מיו"רי הסטודנטים במעונות שקדמו לו, וגם מחברי וועד המעונות שהיו עד אז, הוא זכה בכמעט כול קולות דיירי המעונות, מהימין היהודי הקיצוני ועד לקיצוניים שמבין הסטודנטים הערבים. הוא היה איש שמאל – ציוני ובבחירות לפרלמנט הישראלי בשנת 1981 הוא היה פעיל בארגון "הפנתרים השחורים" של חד"ש, לצד ח"כ לשעבר צ'רלי ביטון אבל מנגד הוא היה מקורב ליו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, לניסים דאהן מבית שאן, איש הליכוד ויד ימינו של אחד מראשי הליכוד במדינה דאז, לדוד לוי. אליהו קאופמן הגיע לאוניברסיטת חיפה משכונה עממית בראשון לציון בשם רמת אליהו (השכונה בה צמחו לצידו אז מי שיהפכו לימים לח"כים מהליכוד, דוד ביטן וניסים וטורי). למרות היותו איש שמאל – ציוני הרי שקאופמן הכיר טוב מאוד את המנטאליות של חבריו מהימין במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, שצמחו ברובם גם הם בעיירות פיתוח ובשכונות עממיות כמותו. אליהו קאופמן גם שימש רכז השמירה של הסטודנטים במעונות באותם ימים קשים ודרוכים ואת בבת עינו הוא הקדיש לעניין נטרול רעיון השימוש בנשקים מצד חבריו היהודים, במקרה של חציית "קו אדום". לאליהו קאופמן היו שני סגנים בוועד הסטודנטים של המעונות. אחד מהם היה סטודנט ערבי בשם מונדיר חליילה, מהכפר סכנין. מונדיר היה גבוה ובריא גוף עם שיער אדמוני מטולטל שמזרה אימה על מי שאינו מכיר את האיש הזה. מונדיר היה בעצם "המבוגר האחראי" מקרב הסטודנטים הערבים שידע לא לפעם לכפות את "הורדת הראש" של חבריו כשהמילואימניקים חזרו עם נשקם והטילו אימה מילולית על סטודנטים ערבים שנקרו בדרכם. הארבעה הללו היו בעצם מה שמוגדר על כול אחד מהם כ"האיש הנכון במקום הנכון". ואז הגיע הפיצוץ.

                                                  הפיצוץ

    ניסים דהאן – יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, היה אחד מדיירי המעונות. להבדיל מרוב הסטודנטים הישראלים שחיו במעונות הוא לא גויס למילואים. סיפורו של דאהן אף הוא מעורר השראה. הוא גדל בעיירה דאז, בית שאן. בכלל, באוניברסיטת חיפה דאז הילכה בדיחה שאם תזרוק אבן במעונות הסטודנטים או לחילופין בקרב לומדי המכינה הקדם – אקדמית הרי שרוב הסיכויים שהיא תפגע בבית - שאני. שנים רבות הוא היה רחוק מלהיות מי שרבים יראו בו סטודנט לעתיד. אבל לבסוף האיש התעשת וללא תעודת בגרות הוא הגיע למכינה הקדם – אקדמית בחיפה, שם הוא זכה להשלים את לימודי התיכון שלו והפך אח"כ לסטודנט מהמניין. הוא היה אחד מסיפורי ההצלחה של "היחידה לגישור פערים" באוניברסיטת חיפה שהובילה את הרעיון לשיויון חברתי לטובת עדות המזרח מהפריפריה, אך גם למען יוצאי אשכנז שחיו בעיירות פיתוח ובשכונות עממיות. שנה קודם להתרחשויות הללו נבחר דאהן ליו"ר אגודת הסטודנטים בחיפה. בחירתו הייתה הפתעה גמורה. עד אז שלט הליכוד באגודת הסטודנטים בחיפה. כשנסתיימה הקדנציה של קודמו, אבי בינמו (לימים ראש עיריית נשר), הרי שמרכז הליכוד בחיפה בחר ביורם רובין להחליפו. ניסים – כפעיל ליכוד בכיר דאז בקרב הסטודנטים בחיפה, התגייס גם הוא לטובתו של רובין וסייע לו למצוא במעונות הסטודנטים כעשרה מועמדים מתוך סך העשרים ושישה נציגי החוגים שהתמודדו על מקומם במועצת "אגודת הסטודנטים". מפלגת העבודה הציבה אז אדם בשם מיכאל הופנר – איש אפור שסיכוייו היו מלכתחילה גרועים. הליכוד זכה ברוב אדיר של נציגים במועצת אגודת הסטודנטים וכולם היו בטוחים שרובין יבחר ברוב מוחץ אבל אז אירע התקר. ניסים דאהן, מנהל מועדון הסטודנטים באגודה, החליט לא להיות עוד "הפרענק התורן" שמשרת את האדונים האשכנזים בליכוד. ביום סגירת המכרז ליו"ר אגודת הסטודנטים הוא הגיש את מועמדותו, לצד מיכאל הופנר ויורם רובין. יחד עימו הגיש גם חבר נוסף ממעונות הסטודנטים, כשלוש שעות אח"כ, את מועמדותו ליו"ר האגודה. היה זה יואל שלום. ניסים דאהן תכנן כבר מתחילת ההתמודדות למועצת האגודה את מהלכיו והכניס עשרה "סוסים טרויאנים" משלו לתוך רשימת הליכוד, שלאחר היבחרם התגלו כנאמניו לו בלבד ולא כאלה שרובין יוכל לזכות בקולותיהם. הם כולם היו תושבי המעונות ושתיים מהם היו גם אשתו של ניסים דהן ובת דודתה. המתח העדתי שבאותם ימים החל לגאות. בינמו – היו"ר הקודם (יוצא מרוקו במוצאו), המשיך לתמוך ברובין ואיים שהליכוד יחרים את דאהן. אבל לאחרון זה לא היה איכפת. במקביל ידע דאהן כי לפחות עוד ארבעה מאנשי הליכוד במועצת הסטודנטים – גם הם דיירי המעונות, לא יתמכו בו ועדיף לנטרלם. א לכך נשלח יואל שלום למרוץ הזה – כדי שיראה שהוא קם כאופוזיציה לדאהן מקרב אנשי המעונות, אך למעשה עליו לגנוב קולות מרובין של הליכוד. ואמנם השיטה הוכיחה את עצמה. רובין נותר רק עם שישה נציגים בלבד – מאנשי הליכוד האשכנזים שלא חיו במעונות הסטודנטים, מועמד מפלגת העבודה קיבל את שמונת הקולות של מפלגתו ואילו ניסים דאהן נבחר בזכות אותם עשרה מועמדים שהוא הכניס לרשימה של הליכוד. יואל שלום זה בארבעה קולות של אנשי הליכוד ממעונות הסטודנטים שנעו אליו במקום לרובין, ומנעו תיקו והבחירות חוזרות בין דאהן לרובין. שנה עמוסת מתח הייתה שנת כהונתו של דאהן והיא כללה התנגשויות אלימות שוב ושוב נגד הסטודנטים הערבים – עוד לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ומנגד הוא הצהיר הצהרות אנטי אשכנזיות ומידר נושאי תפקידים באגודה על בסיס עדתי. אי גיוסו במלחמת לבנון עורר בו לא מעט תסכולים והוא החליט לעשות מעשה ולהתפרסם כגיבור. מעונות הסטודנטים היו בנויים כמעין שלושה מגדלי מגורים שגשר אחד חיבר אור אותם למדרכה ומיד בפתח המעונות ישב שומר תורן מקרב הסטודנטים שהיה בשכר. באחת הקומות האמצעיות של הבניינים הללו הייתה רחבה שבמרכזה ניצבה טלויזיה לצופים. בימים רגילים הייתה הטלויזיה הזו מושכת את כול סוגי הסטודנטים לצפות בתוכניותיה אבל בימי המלחמה, ואלה שהיו מעט אחריהם, היא כמעט התרוקנה מסטודנטים יהודים שהיו במילואים, ואילו המקום התמלא אך ורק בסטודנטים הערבים. מידי לילה הייתה מובאת בשידור טלויזיוני רשימה של חללי המלחמה. באחד הערבים ירד דאהן לרחבה והתיישב בין הערבים. הסטודנטים הערבים חשו אי נוחות בנוכחותו אבל המשיכו לשבת שם. את המתח הזה היה יכולים לקרוע בחוט דק. ואז לפתע קם דאהן והחטיף סטירה לסטודנט ערבי – בטענה כי הלה ירק על הטלויזיה בראותו את שמות החללים. הסטודנטים הערבים התנפלו עליו ואז החלה קטטה שכמה סטודנטים יהודים, ששמעו את הקולות והצעקות, ירדו לעזרתו. אחרי כמה דקות הכול התפזר אבל השמועה עשתה כנפיים. אליהו קאופמן שמע זאת תוך מספר דקות משני גורמים גם יחד. קולות ההתקוטטות נשמעו היטב באקוסטיקה של בניני המעונות ואז מיד הוא עודכן בנושא ע"י הסטודנטים הערבים שעלו מהרחבה. דקות אח"כ הוא ניקרא לטלפון הציבורי ועל הקו היה מיכה רב שהודיע לו על מה ששמע מהמעונות, והוסיף כי הוא בדרכו מביתו למעונות וכי יש לקיים עימו ישיבה דחופה בה תהיה נוכחת גם גב' ציפורה. אליהו היה נבוך משום שהוא היה ברחבה דקות ספורות לפני הופעתו של דאהן והכול היה כשורה. אליהו לא במקרה ביקר שם וזאת משום שהוא חשש מתקרית כזו, אבל הוא לא חשב שדווקא דאהן יהיה מעורב בה. לאורך ימי המלחמה הקודמים דאהן היה רגוע. הוא אפילו הפיץ שמועות כי בקרוב ישרת במילואים. אחרים טענו כי זה לא יתכן משום שהוא לא היה אף פעם במצבת המילואים. לאחר שאליהו עלה מרחבת הטלויזיה לרחבת השמירה נשמעו הקולות. הוא דהר מיד למטה בעקבות העדכון מהסטודנטים הערבים אך כשהגיע הכול כבר היה מאחור. כמה סטודנטים יהודים ודרוזים הצליחו להרגיע את האוירה ואילו דאהן כבר עלה לחדרו. אליהו פנה לחדרו של דאהן ומצא אותו רגוע ומחייך. החשד של אליהו בצבץ. אדם שנקלע לקטטה אמוציונאלית וביטחונית לא מגיב כפי שדאהן הגיב ברגיעה. דאהן כמובן שטען שהוא בסה"כ הותקף משהעיר לערבים על יריקתם על שמות החיילים. דאהן גם הבטיח נקמה. סוכם בין השניים שבנתיים דאהן לא יגיב יותר. בישיבה עם מיכה רב וגב' ציפורה הבין אליהו כי למיכה רב הייתה אינפורמציה שהדברים יתרחשו וכי זו פרובוקציה של דאהן, כתוצאה ממירמורו על אי היותו מגויס למילואים. עבור אליהו דבריו של מיכה רב היו אמת לאמיתה, שהרי הוא לא חשד שאיש ביטחון עם עמדות ימניות, כמיכה רב, יעמוד לצד הערבים ונגד דאהן אלא אם בידו פרטים ועובדות ברורות בעניין. ימים של פטרולים קשים עברו על השלישייה הזו – רב, קאופמן וציפורה. מילואימניקים הגיעו למלונות עם נשקים – חלקם קצינים בכירים ולוחמי קרב. הימנים שביניהם עמדו אפילו לעשות מעשה בעקבות סיפורי דאהן על היריקות על מסך הטלויזיה. מנגד הערבים היו מפוחדים וחלק מהם קרא להביא את חבריהם ובני משפחותיהם מהכפרים בגליל במקרה של התלקחות אלימה. כאן נכנס לעניין חליילה מונדיר, שידע להרגיע את הקיצוניים. ימים אח"כ החל אף חליילה מונדיר להשתתף בישיבות עם מיכה רב ועודכן בעניינים השונים, כדי שהסטודנטים הערבים ירגישו בטוחים ולא יצאו מכלל שליטה. בלילות פטרלו רב, קאופמן וציפורה בין הדירות והחדרים כדי למנוע התלקחות. רב החל לשוחח עם דאהן באופן רציף וקבוע. קאופמן, ציפורה ורב הבינו כי דאהן יצא מכלל שליטה בעקבות תסכוליו וכי סיפור היריקות לא היה ולא נברא. הכיוון של השלושה היה לנסות ליצור סולחה בין דאהן לערבים ואילו מונדיר פעל בעניין מכיוון הערבים. וזה קרה לבסוף. באחת מחורשות דליית אל – כרמל נערכה הסולחה. הבשר על האש והסלטים עם הקפה הערבי החליפו את השנאה והמתח. כולם נשמו לרווחה – כולל ראש מחלקת הביטחון באוניברסיטה, שלום קיטה. אבל בעקבות הפרשה הפך מצבה הפוליטי – סטודנטיאלי של אגודת הסטודנטים בחיפה לבעייתי ביותר. ניסים דאהן הפך למטרה ממוקדת להדחה יחד עם כול ראשי האגודה דאז.

                                                היסטוריה ימנית

   באוניברסיטת חיפה תמיד שלט הימין באגודת הסטודנטים – עוד מהימים שמפלגת העבודה שלטה במדינה. רק שנה אחת עלה השמאל הרדיקלי לשלטון באגודת הסטודנטים החיפאית אך תוך פחות משנה הוא הודח. במיוחד כך היו הדברים מסוף שנות השבעים של המאה העשרים. חיפה – למרות היותה עיר מפא"יניקית הרי שהסטודנטים שלה היו אדישים פוליטיקה, דבר שנתן את השלטון למיעוט ימני פעיל, ובימים שאחוזי ההצבעה לאגודת הסטודנטים היו מהנמוכים במדינה. בואם של מאות סטודנטים חדשים מערי פיתוח ומשכונות עממיות לאוניברסיטה זו רק הגבירה את הכוח הימני באגודה. אבל עלייתו של ניסים דאהן לכס היו"ר גרמה לתחילת התעוררותו של הרוב הסטודנטיאלי הדומם, של הסטודנטים מהמרכז, מהשמאל ולצידם הסטודנטים הערבים הרבים. דאהן לא רק שהסלים את המאבק בערבים אלא שידע ליצור קרע עם הסטודנטים האשכנזים – כולל אלה שנמנו על אוהדי הליכוד. רויטל שקד – מנדלובי'ץ הייתה אז העיתונאית הימנית (ממצביעי כהנא...) ששימשה עיתונאית החצר שלו ועשתה את כול אשר יאמר. היא עבדה כעורכת העיתון הסטודנטיאלי של האגודה בחיפה "פסק זמן" (בימים שקדמו לממתק של "עלית"...), היא גם עבדה בעיתון "השבוע" של הליכוד באזור הצפון, והיא הייתה בעלת קשרים עם העיתונות החיפאית המקומית ועם העיתונות היומית הארצית. באחד הראיונות שהיא סידרה לניסים דאהן בעיתון "מעריב", הוא נשאל על פתרון שתי המדינות – בין ישראל לפלשתינאים, ואז הוא הפתיע בתשובתו את המראיין כשטען כי הוא בעד "שלוש מדינות – אחת לאשכנזים, אחת לספרדים ואחת לערבים", והוסיף כי הוא מוכן ש"המדינה הספרדית" תהיה החיץ בין האשכנזים לערבים. בשלב זה אפילו ראשי "היחידה לגישור הפערים" – גב' ארלט אדלר, גבי מלכה והנרי בן שימול, הסתייגו מדאהן ויצאו נגד אמירותיו, באופן רשמי. כמובן שמתנגדי דאהן הפיצו את הריאיון המתוקשר בלאו הכי ומיד אח"כ דרשו להדיחו. עפ"י הפרוצדורה אמנם התכנסו חברי מועצת "אגודת הסטודנטים" לישיבה מיוחדת ודאהן הודח ברוב קולות של אנשי מפלגת העבודה, הערבים, ורוב תומכיו של רובין מהליכוד ולהם הצטרפו גם חלק מבוחריו לשעבר של יואל שלום. עוד המנצחים עולזים ודאהן הנה חזר להיות יו"ר האגודה תוך 24 מהדחתו הרשמית. המנצחים לא קראו נכון את התקנון שהתיר גם ליו"ר מועצת אגודת הסטודנטים לכנס ישיבה דחופה תוך 24 שעות מהישיבה האחרונה בתנאי שישלח מכתבים על כך לכול חברי מועצת האגודה. באותם ימים כמובן שלא היו פלפונים והודעות דרכם ויו"ר מועצת האגודה – איש שמאל בשם זוהר דשא, שהיה שייך למחנה דאהן בגלל הזדהותו העדתית והחברתית עם גוש אנשי המעונות, כינס את מועצת האגודה שוב והפעם תוך 24 שעות, והוא אמנם שלח מכתבים לכולם. אבל בעוד שבמעונות הוא הניח באותו יום את ההזמנה בתיבות הדואר של חברי מועצת האגודה הרי שלאחרים הוא שלח אותן בדואר והן הגיעו אחרי יומיים... התוצאה הייתה שעשרת חברי האגודה – מתומכיו של דהן, הגיעו לישיבת הלילה שלמחרת בפיג'מות ואילו רוב מתנגדיו של דאהן כלל לא ידעו על הישיבה אלא למחרת, אבל זה כבר היה מאוחר. דאהן הוחזר ליו"ר האגודה ואח"כ הוא כבר תמרן להחזיר אליו עוד כמה חברי מועצה, ביניהם כאלה שחילק להם "כופתאות" כמו היותם נציגים בחברת הנסיעות הארצית של הסטודנטים, "איסתא" שמה. מנגד, הקמפוס התעורר לחיים סטודנטיאלים והפעם שלטון אנשי המעונות והימין עצמו עמדו בסכנה לקראת הבחירות בחורף 1983. ניסים דאהן הבין כי הפעם עליו לשנות תדמית, ובעיקר להוריד את התדמית הימנית הקשוחה אך גם לרדת בקיצוניות נגד האשכנזים ונגד השמאל. הוא הימר על קלף פוליטי אפשרי שישנה את המאזן התדמיתי נגדו. הוא החליט להקפיץ אדם מנאמניו שיתאים לשינוי: אשכנזי, איש שמאל אך נאמן למשנה החברתית של אנשי המעונות וכוחות השינוי הפוליטיים העדתיים – חברתיים. לאיש הזה קראו אליהו קאופמן.

                                           שינוי התדמית

    קאופמן היה אשכנזי יוצא רומניה אך במקורו הוא הגיע משכונה עממית בראשון לציון בשם רמת אליהו.  קאופמן היה אמנם איש שמאל אך בעברו הוא נמנה על קבוצת "הפנתרים השחורים" בחד"ש, של ח"כ צ'רלי ביטון. בתקופה הנדונה קמה בתנועת תמ"י של אהרון אבו חצירה קבוצת שמאל של צעירים עם אוריינטציה חברתית שעליה נמנו ויקי שירן המנוחה, מי שלימים הפך לפר' – אשר עידן, העיתונאי ימיני בן דרור ואינטלקטואלים רבים בני עיירות פיתוח ושעוונות מצוקה. אליהו קאופמן היה גם הוא בקבוצה הזו ועקר מחד"ש לתמ"י. והוא היה גם איש תקשורת. יחסיו עם הערבים היו מצוינים, ובמיוחד עם יו"ר וועד הסטודנטים הערבי, עם אמיר מחול. כיו"ר וועד דיירי המעונות הוא היה מקובל על כול הסטודנטים וגם על הנהלת המעונות והיה סטודנט מצטיין בחוג להיסטוריה של עם ישראל, שם למד. אליהו קאופמן מונה ע"י דאהן ל"רכז ההסברה" של אגודת הסטודנטים – בתיאום עם "מרכז ההסברה של משרד ראש הממשלה". דאהן ידע היטב כי העיתון "פסק זמן" הפך לצנינים בקמפוס החיפאי מאז הדחתו על ידו של העורך קובי מנדל והחלפתו ברויטל מנדלוביץ הכהניסטית. מנדלוביץ אמנם נותרה בתפקידה אך לקאופמן הותר להוציא שבועון אינפורמטיבי בשם "מידעון" שידבר יותר אל כול הסטודנטים ולא רק לאנשי הימין. כמו כן אליהו קאופמן התמנה לנציג אגודת הסטודנטים בוועדות המעונות והמלגות של אוניברסיטת חיפה. ואמנם הנוסחה עבדה. ה"מידעון" השבועי החל לדבר במאמרים קצרים ובמידע על תוכניות תרבות אל כול הסטודנטים בחיפה, ובלשון ליבראלית, ואף שמאלית. מאחר ו"רכז ההסברה" של אגודת הסטודנטים חלש על כול ההרצאות בקמפוס ועל הפעילות התרבותית שם, הרי שבנושא הזה באמת התחוללה מהפיכה אדירה. תחת ענייני התרבות הללו הייתה גם ההרצאה הפוליטית השבועית עם אנשי פוליטיקה ומדיניות. השמאל טען כי אנשיו מקופחים במסגרת זו ומוזמנים רק לעיתים רחוקות להשתתף כמרצים או כאורחים ברבי שיח. הערבים התלוננו שהם בכלל מוחרמים. והנה לפתע – באמצע הקדנציה של היו"ר הימני ביותר מבין יו"רי האגודה, החלו אנשי שמאל להיות מוזמנים באופן שווה לאישי המרכז והימין, וגם להשתתף ברבי שיח באופן שווה. גם נציגים ערבים – ואף ממפלגת חד"ש, החלו להגיע לפעולות הללו. מנגד וועד הסטודנטים הערבי הפסיק בניסיונותיו לפוצץ את הרצאות אנשי הימין הקיצוני, ביודעו שהפעם יש גם לערבים מה להפסיד אם יפוצצו את ההרצאות ואת רבי שיח. בתחום התרבותי החלו להופיע אנשי שמאל והוקרנו סרטים בעלי אופי שמאלי כמו הסרט "חמסין" , שלמענו האגודה שכרה אולם מיוחד במרכז הכרמל. שמות של מחזאים ומחזות שהימין החרים עלו על במת התרבות הסטודנטיאלית כמו למשל המחזאי הרדיקלי יוסף מונדי. ואילו בוועדות המעונות והמלגות של האוניברסיטה הצליח אליהו קאופמן להעביר יותר ויותר סטודנטים ערבים לקבלת מלגות לימוד ומחיה ולמגורים במעונות הסטודנטים, עניינים שבעבר דווקא אגודת הסטודנטים חסמה את הבקשות הללו בוועדות האוניברסיטה. השינוי אמנם עבד אבל עדיין יריביו של דאהן לחמו נגדו והחלו לגבש מחנה אלטרנטיבי לקראת בחירות חורף 1983 בטוענם כי "כול השינויים קוסמטיים". אבל דאהן בנה גם ביצור נוסף בצמוד לאליהו קאופמן, שלא נותר איש השמאל היחיד שעמד לצידו של דאהן.

                                             שמאל במחנה הימין

    על רקע השינויים הפוליטיים והחברתיים בישראל הרי שלא מעט אנשי מרכז ושמאל מזרחיים החלו להתאחד עם אחיהם המזרחיים בימין, ואילו חלק מהמזרחים בימין נעו להפרדות מהליכוד ולהתחברות למפלגת תמ"י המזרחית והחברתית. התהליך הזה לא רק שלא פסח על הסטודנטים בחיפה אלא אפילו חדר שם יותר עמוק. גם המדיניות הכלכלית הבעייתית של שרי האוצר מהליכוד – על חשבון מיעוטי היכולת, הביאה מאוכזבים רבים מהסקוטר החברתי אל פתח תמ"י. דאהן ידע לנצל את המצב והחל לגבש קבוצת שמאל של סטודנטים מזרחיים שיתמכו בו ובאנשי המעונות ללא קשר פוליטי אלא עפ"י קשר חברתי, ובמיוחד עדתי. לצידו של זוהר דשא – יו"ר מועצת הסטודנטים של האגודה, צצו עוד שלושה תומכים ויועצים כאלה לדאהן. הו אלה שלושה סטודנטים לתואר שני שהיו חברים בתנועת של"י שהפכה לחלק מ"ר"צ המורחבת". הם היו שלושה בני דודים מבני העדה העירקית שהיו מוכרים בקמפוס החיפאי כאנשי שמאל רדיקליים. לשניים מהם קרו יוסי יונה ולאחד מהם אדמון יונה. יוסי, אחד מ"היוסים" הללו, הפך לימים לח"כ במפלגת העבודה... אבל מנגד קם לדאהן יריב עיקש שהצליח בכול זאת להתסיס נגדו ולא רק אנשי שמאל, ערבים ומרכז הוא לקח לצידו אלא גם אנשי ימין. זוכרים את הבדיחה שלי על זריקת האבן במעונות ובמכינה הקדם – אקדמית באוניברסיטת חיפה, ושפוגעת תמיד בבית - שאנים ? אוקיי, זו הדוגמא הטריוויאלית. לאיש הזה – שקם על ניסים דאהן, קראו ישראל בן בסט (אף הוא יוצא עדות מהמזרח – מהעדה הטורקית, ואף הוא חבר "היחידה לגישור פערים"...) שהגיע אף הוא מ...בית שאן. כך החל קרב הענקים של הסוציולוגיה הישראלית – פוליטית על רקע תשקיפה, מהעיירה בית שאן.

                               בן הפועל מול בן העסקן המפא"יניק

    ניסים דאהן היה בנו של פועל בית - שאני שעבד במטעי הקיבוצים של מפלגת העבודה. המשפחה הזו שנאה כול מה שמפלגת העבודה רק הזכירה פוליטית. הליכוד היה הדי.אן. איי שלה. מגיל צעיר היו בני משפחת דהאן מבית שאן אנשי הליכוד וממעריצי מנחם בגין. דוד לוי היה "גאוות היחידה" עבורם. השנאה לקיבוצים המנצלים לא הייתה רק תיאורטית אצלם אלא חלק מסדר יום יומי – במיוחד לאחר שהאב חזר הביתה מעבודות הפרך בקיבוצים. הם היו יוצאי מרוקו שהפער המעמדי והעדתי מול יוצאי אירופה היה בלתי ניתן אז לגישור. ניסים דאהן הגיע לאוניברסיטה רק לאחר שהחליט להשתקם ולכן הוא עבר ולמד במכינה הקדם – אקדמאית באוניברסיטת חיפה כדי להשלים את הבגרות שהוא הפסיד בנעוריו, כשנשר מבית הספר התיכון. אבל לבית שאן היה גם צד שני של המטבע, שאמנם היה הרבה יותר מזערי מזה של רוב תושביה, שהיו ברובם יוצאי מרוקו עם מיעוט יוצאי פרס ועם נציגות קטנה לעדה הרומנית. בצד השני של המתרס הפוליטי חיו אלה שנקנו ע"י השלטון של מפא"י - ששלט במדינה עד שנת 1977. אלה היו אנשי מפלגת העבודה. בראשם עמד אז – בשנות השבעים של המאה העשרים, אדם בשם בן בסט. זה היה אביו של ישראל בן בסט, הסטודנט שהרים את דגל המרד נגד ניסים דאהן. בן בסט האב היה יו"ר מועצת הפועלים בעיירה – תפקיד שהיה בדרך כלל שייך למפלגת העבודה, גם בערים ובעיירות שמצביהן הצביעו ברובם לליכוד. לימים הפסיד בן בסט האב את יו"רות מועצת פועלי בית שאן לעסקן הליכוד הובניש, ומשפחת בן בסט עקרה לבת ים. ברבות מעיירות הפיתוח דאז הסתיים תפקידם של ראשי מפלגת העבודה שם בעקירה למרכז הארץ. עוד סיבה מדוע התושבים המקומיים – שהיו ברובם אנשי הליכוד, ראו בהם משת"פים. ישראל בן בסט הגיע לאוניברסיטת חיפה בתפר שבו הפסיד אביו את יו"רות מועצת הפועלים ואח"כ עקר לבת ים. להבדיל מרוב הבית - שאנים שהגיע לאוניברסיטת חיפה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים של המאה העשרים, הרי שבן בסט החל מיד ללמוד באוניברסיטה ולא עבר דרך המכינה הקדם – אקדמית. הוא כבר הגיע מבית שאן עם תעודת הבגרות. עוד מתח בינו לבית - שאנים האחרים בפרט ולסטודנטים מעיירות הפיתוח ומהשכונות בכלל. בן בסט זכר תמיד את דאהן כאיש שוליים מבית שאן והיה קשה לו לעכל כי דאהן ילמד לצידו באוניברסיטה. יתרה מכך, היבחרו של דאהן ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה הייתה עבור בן בסט כמעין מכה על הראש. ההתנשאות היהירה של בני עסקני מפלגת העבודה בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה לא פסחה גם עליו. משנבחר ניסים דאהן ליו"ר האגודה פתח בן בסט בסערה את מערכת הבחירות ליו"ר האגודה הבא. "אם ניסים דאהן יכול היות יו"ר אגודה אז גם אני יכול להיות כזה". זה היה בעצם המוטו שלו להיות יו"ר אגודת סטודנטים. מעלליו הקיצוניים של דאהן כיו"ר האגודה שרתו היטב את בן בסט. הוא בנה מולו גוש פוליטי רחב ודהר לעבר הבחירות של אביב 1983. בן בסט – כאיש סוציאליסטי ממפלגת העבודה וכמזרחי, היה אף הוא חבר "היחידה לגישור הפערים" באוניברסיטת חיפה. בן בסט הכין לעצמו את מערך התמיכה השמאלי – מתא הסטודנטים של מפלגת העבודה באוניברסיטה ועד אנשי השמאל הרדיקלים והערבים. אבל בן בסט זיהה עוד שני נושאים בעייתיים לעתיד. הקבוצה מהמעונות לא הייתה באמת בנויה על השקפת ימין בלבד אלא בעיקר על קונצנזוס חברתי לשוויון בתוך החברה היהודית, בין אשכנזים לספרדים. הנקודה השנייה שבן בסט זיהה הייתה בעצם פועל נגזר מהנקודה הראשונה. בתוך קבוצת המעונות היו חברים גם אנשי שמאל שדאהן הריץ קדימה, ובראשם אליהו קאופמן, זוהר דשא ושלושת בני הדודים ממשפחת יונה. אי לכך החליט בן בסט לצרף אליו גם מועמדים מזרחיים מעירות פיתוח ומשכונות עממיות, וגם מועמדים ימניים, שבגלל התנגדותם לאישיותו הבעייתית של ניסים דאהן הם ימשכו קולות מהימין. הקרב החל כבר בסמסטר הראשון של שנת תשמ"ג. בן בסט ניסה גם לעורר פרובוקציות נגד דאהן כדי שהאחרון ישתמש באלימות וייפול לתוך מלכודת "המזרחי האלים". בין השאר הוא היה לוחש לו בשקט – כשהם היו מתעמתים, את המילה הפוגענית "נחות". דאהן לא נגרר בדרך כלל לפרובקציות הללו אך בפעם אחת היו אלה אנשיו שגררו אותו לתוך משרדו כדי שלא ייפול בפח. גם המתח באוניברסיטה בין הסטודנטים גאה. הקבוצה שבן בסט בנה הייתה מרשימה בייצוגה ובגווניה השונים. מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני. הבסיס היה "רק לא דאהן העבריין".

                                                 קבוצת בן בסט

    תא מפלגת העבודה היה הראשון שהעניק לו את תמיכתו. הם רצו – לאחר כול כך הרבה שנים של אי הצלחה פוליטית, להשתלט על אגודת הסטודנטים בחיפה כדי להתחיל לאייש משרות שכול השנים היו בידי הליכוד וגם כדי לקפוץ קדימה בתוך מפלגת העבודה, שם היו הפעילים החיפאים בצל הפוליטי הסטודנטיאלי של פעילי הסטודנטים של המפלגה מאוניברסיטאות ירושלים, תל אביב ושל אוניברסיטת "בר אילן" מרמת גן. מיכאל הופנר, ניצן דגן, שמעון בוזגלו ואשר כהן העניקו לבן בסט את גבם להתחיל את ריצתו בראשם. בן בסט החל ללקט מסביבו סטודנטים אשכנזים שזוהו עם מפלגת העבודה ושמאסו בכיוון האנטי אשכנזי של דאהן. בראשם של אלה עמדו ליאורה הורן, יוסי ורשבסקי (לימים מנכ"ל עיתון "הארץ" ומנכ"ל ערוץ הטלויזיה 10) ומאיר בר נוי. השמאל הרדיקלי הביע אף הוא את תמיכתו בבן בסט ובראשו עמדו הפעיל הסוציאליסטי – הרדיקלי והדרום אמריקאי פדרו ולצידו יעל וישניה (מרצה וסטודנטית לתור שני), דניאל קרפ – עוד רדיקל דרום אמריקאי והרדיקל השלישי מדרום אמריקה השמאלית היה אריאל דנדברג, תושב כרמיאל וחבר בארגון השמאל הקיצוני ביותר בישראל, בארגון "אוונגרד – ברית הפועלים". ואז החל בן בסט לחפש גם מזרחיים עם נטייה לימין. מרקו מרדכי מבית שאן היה בן טיפוחיו של בן בסט – תושב עיירת פיתוח, ימני מעט בדעותיו אך חבר מפלגת העבודה. מרקו – שהיה גם הוא תושב המעונות, החל לגייס עבור בן בסט את אלה שאמורים היו להילחם בניסים דאהן ובהשקפותיו מבית. כך הצטרפו לקבוצת בן בסט פעילים מזרחיים מימין וגם משמאל, עם רדיקליות חברתית כמו אשר בוחניק מצפת, אהרון ברזני ממושב שדי תרומות (המושב של אשתו של ניסים דאהן...), יואב יצחק משכונת "נווה דוד" בחיפה, יוסף סבח – אף הוא מבית שאן ויעקב אלפסי מיוקנעם (לימים מועמד מספר 20 ברשימת מר"צ לפרלמנט הישראלי בשנת 1992). והיה לו – לבן בסט, גם "דובדבן" מ"הקצפת" של הימין הקיצוני. היה זה עולה חדש מארה"ב בשם ג'ורג' קרומוי, איש "הליגה להגנה יהודית". בן בסט היה בטוח שהלה הצטרף אליו משום שנאתו היוקדת לסגנון המזרחי של דאהן אבל האמת הייתה אחרת. דאהן וחבריו לא עמדו שלובי ידיים אלא פעלו בערמומיות. קרומוי נשלח לבן בסט עי" נאמני של דאהן (משה באסה מהרצלייה ואמנון פינחס מראש העין – כיום מנהל המתנ"ס של קריית שמונה) כדי לרגל אחריו וביום הפקודה לעבור לצד השני עם עוד כמה עריקים. מבחוץ הכול היה נראה שהנה המהפך השמאלי מתרחש או – טו - טו. אבל היו עוד "כמה עניינים" שונים שלימים הטו את הכף. בן בסט אסף סביבו פלוגה של הפכים. אשכנזים חילוניים שלא אהבו מזרחיים ושהיו שייכים לאריסטוקרטיה הישראלית. היו שם אנשי מרכז שחפצו להפיל את הימין ולהיפטר ממזרחיי המעונות ומאנשי עיירת הפיתוח. מנגד הוא אסף פעילי עיירות פיתוח ושכונות שחפצו להוכיח כי הם יותר חברתיים ורדיקליים מאנשי דאהן. היו בקבוצתו של בן בסט שמאלנים רדיקליים וקיצונים עם סטודנטים ערבים רדיקליים ולצידם אנשי ימין שגם דאהן וחבריו הימניים נחשבו יונות צחורות לעומתם. בן בסט החל לעבוד על דרך הרמייה הפוליטית שהיא הדרך הפוליטית הקצרה לפעילות אך הארוכה להצלחה סופית.

                                                הזיגזגים

    בן בסט מכר לכול אחד את הסחורה שהלה רצה לשמוע ממנו. לאנשי המרכז הוא הבטיח מתינות סטודנטיאלית אך עם גבולות ציוניים. הוא הבטיח לאנשי מפלגת העבודה את הכוח הארגוני לאחר שיבחר, ושהם יקבעו את תפקידי שאר החברים בקואליציה העתידית, אבל לקבוצות האחרות הוא הבטיח אגודה סטודנטיאלית נטולת כוח והשפעה מטעם מפלגת העבודה. לסטודנטים הערבים ולשמאל הרדיקלי הוא הבטיח שהאחראי על ההסברה יהיה ערבי ושיו"ר וועדת הביקורת של האגודה יהיה פדרו, מהשמאל הרדיקלי. לפעילים החברתיים הוא הבטיח איוש רוב התפקידים ע"י מזרחיים ואילו לאשכנזים הוא הבטיח ההיפך. לפלג הימני הוא הבטיח שלאחר הבחירות הוא ינטרל את הערבים ואת השמאל גם במחיר פרישתם מהקואליציה שלו, ואז הוא יחבר את הימין מהמעונות אליו. אבל העיקר שניסים דאהן יודח. מה שבן בסט לא הבין הייתה העובדה שלמרות שבמחנה אנשי המעונות היו מספר אנשים שלא היו אנשי ימין הרי ש"הכימיה" בינם לבין שאר חבריהם הייתה כברית חזקה הרבה יותר מבחינת המכנה המשותף החברתי מאשר בין כול קרעי הטלאים הפוליטיים שהוא גיבש לרשימת מחאה אחת. בן בסט גם לא לקח בחשבון כי חבורת אנשי המעונות מלוכדת ביניהם לבין עצמם בשמירת הכוח והשליטה באגודת הסטודנטים, וכי בשנת תשמ"ג התקרבו רבים מאנשים אלה לתנועת תמ"י ואילו ניסים דאהן כבר לא היה חייב ממש למנגנון של הליכוד.

                                           מתכוננים לקרב

      במחנה דאהן התחילו להתכונן לבחירות עצמן. דאהן הצליח בבחירת ועדת ביקורת לבחירות מטעם אנשיו ואח"כ לועדת בחירות לבחירות עצמן, גם היא מטעמו. השלב של הקרבות נגד בן בסט – לפיצול תומכיו, נדחה ע"י אנשי המעונות לאחר ש-34 הנציגים יבחרו. לוועדת הביקורת נבחר כיו"ר יוסי יונה, בן דודו של הח"כ העתידי. עימו נבחרו שני אנשי מעונות בשם אבישי זוננברג וחיים אדוני. לוועדת הבחירות נבחר ליו"ר משה באסה מ"התחייה" (לימים מועמד הליכוד לראשות עיריית הרצלייה) ועימו אמנון פינחס ולאה זיידי, כולם אנשי המעונות. אחד מפעיליו המרכזיים של דאהן באוניברסיטה עצמה היה סטודנט צעיר מהעיירה אור עקיבא, בשם יעקב אדרי – לימים שר בישראל. הבחירות עברו במתח אדיר. לבסוף זכה בן בסט ליתרון זעיר בלבד ואז החלו בן בסט ואנשיו לטעון כי וועדת הבחירות – בגיבוי וועדת הביקורת, זייפו את הבחירות. מנגד טענו אנשי האגודה כי לראיה אפשר לראות כמה נציגים של בן בסט נבחרו ואילו הם היו באמת מזיפים את הבחירות הרי שלבן בסט לא היה רוב. למרות שלאחר חודש וחצי היה צריך להיבחר יו"ר האגודה ע"י מועצת האגודה החדשה הרי שהתהליך ערוך שלושה חודשים. בסוף אפריל נבחר יו"ר האגודה לשנת תשמ"ג. למעשה רק לאחר הבחירות למועצת אגודת הסטודנטים החלו באמת המאבקים האמיתיים. הקרב של אנשי דאהן היה על העריקים שיעברו מקבוצת הרוב של בן בסט לקבוצת דאהן.

                                        הקרב על העריקים

    לאחר פרסום תוצאות בחירת חברי מועצת האגודה החל הקרב האמיתי. בן בסט הכניס בין השאר, למועצת האגודה, ברוב שנבחר עבורו, את שני אנשי הימין הקיצוני שלו – ברזני וקרומוי. לצידם נכנסו נאמניו ממפלגות המרכז והאנטי מזרחיים כהורן, בר נוי וורשבסקי. גם מרדכי ואלפסי החברתיים שלו נבחרו. יחד עימם נכנסו שלושת אנשי השמאל הקיצוני – וישנייה ושני הדרום אמריקאים, קרפ ודנדברג. ואז החלו מאבקי ההתפוררות של הגוש הזה, כשכול אחת מהקבוצות של בן בסט גילתה כי הוא רומתה על ידו רעיונית ואף בעניין חלוקת התפקידים בעתיד. השיא היה בחודש מרץ, לאחר שהתרחש מרי במחנה בן בסט, ובישיבה הראשונה של המועצה החדשה לא נבחר פדרו, נציגם של וועד הסטודנטים הערבים לתפקיד. יתרה מכך, יעקב אלפסי ערק למחנה דאהן ודאהן העניק לו את יו"ר מועצת האגודה. אלפסי ערק לשם עם עוד שני חברי מועצה משגילה כי ורשבסקי ובר נוי התנגדו למינויו כיו"ר מועצת האגודה מטעמם מחשש שכמזרחי הוא איננו באמת איש מרכז או שמאל אלא ימני. אבל היו עוד עריקות אח"כ. אנשי וועד הסטודנטים הערבי החלו לפקפק בברית עם בן בסט. הפסדו של פדרו היה רק "קצה הקרחון". הם גילו כי בן בסט לא יעניק להם את "רכז ההסברה" וגם לא יעניק להם את אחד מתיקי חברי וועד האגודה – הממשלה של אגודת הסטודנטים. במפלגת העבודה הבינו כי במקום לתת להם את הכוח להיות בראש הממנים והמחליטים לעתיד הרי שבן בסט נתן את הכוח הזה לורשסקי, להורן ולבר נוי. אנשי מפלגת העבודה עמדו להציג את ניצן דגן כמועמדם האלטרנטיבי לבן בסט. ניסים דאהן זיהה את העניין והחליט כי הוא ואנשיו לא ינסו רק להביא את הימנים והחברתיים כעריקי בן בסט אליהם אלא גם את הערבים. החישוב של דאהן נשען על כך שמאז ה"סולחה" של אירועי האלימות מצידו במעונות התחלף המאבק ממאבק של יהודים כמותו בערבים, לקרב אישי עם בן בסט, להתעוררות עדתית - אשכנזית נגדו בקרב הסטודנטים האשכנזים בקמפוס, ומנגד הקרבות נגד הערבים מותנו ומערכת ההסברה של אליהו קאופמן דווקא פתחה להם צוהר של ליבראליזם. ייאושם של הערבים מבן בסט פתח צוהר לדאהן לנסות לנתק גם אותם, אולי במחיר הימנעות מהצבעה נגדו, בכינוס הנוסף של מועצת האגודה החדשה. על קואליציה עימם הוא אפילו לא חלם.

                                                         הנטרול

    כאן נכנס לתמונה אליהו קאופמן. דאהן ביקש ממנו לנטרל את הערבים והוא הבטיח לנסות. גם לו היה קשה להאמין שהערבים בכלל ירצו לשמוע על אי תמיכה במועמד שמאל למרות שרומו. קאופמן ידע גם שמעל לוועד הסטודנטים הערבי עומדת מפלגה דוגמטית וקומוניסטית שעבורה השמאל הוא חלק מבשרה עם משנה סדורה של מושגים דוגמתיים כמו "מלחמה בפשיזם" לא מנהלים בברית עם פשיזם נגד מרכז סוציאל דמוקרטי" ןכו'. באותם הימים נשלטה חד"ש ע"י יהודים קומוניסטים ובראשם מאיר וילנר וכול סיכה פוליטית שהזיזו עסקניה בארץ הייתה חייבת לעבור את הסכמת הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית של המפלגה, שכאמור נשלטו ע"י יהודים. אבל מנגד ידע קאופמן כי אמיר מחול איננו בדיוק קומוניסט דוגמטי ומי יודע אולי יסכים לתת לאנשיו להימנע. הפגישה של קאופמן ואמיר מחול הבהירה לראשון כי העבודה פחות מורכבת ממה שחשב. הערבים היו מיואשים מבן בסט. מחול  סיפר לקאופמן עוד הרבה עובדות חדשות, כיצד למשל בן בסט הוליך אותם בשקרים ובסיפורי בדים על היותו איש שמאל ואילו הם שמעו אח"כ על שהשמיץ אותם והבטיח לאחר בחירתו לבודדם. הם גם טענו כי הסובבים את בסט, וגם תא מפלגת העבודה, הם בעצה אחת עם בן בסט לא לתת להם חבר ועד "משום התדמית הרעה של וועד אגודה עם חבר וועד ערבי". מנגד הבהיר קאופמן כי החוג של דאהן איננו עוד ימין ממש, ובטח שנאמנותו לליכוד ירדה מזמן. קאופמן הדגיש כי חלק מאנשי הליכוד המזרחיים הפכו לאנשי תמ"י וכבר אינם תומכים ב"יד חזקה" או באנטי ערבית ומתנגדים לחיזוק ההתנחלויות בשטחי יש"ע. כשהם הגיעו לעניין מועמדותו של ניסים דהן הרי שמחול פרש ידיו לחוסר אונים וטען שלמרות כול ההתקדמות שהוא רואה בשיחה בין השניים הרי שניסים דאהן "שרוף" עבורם ואותו אי אפשר יותר להריץ. מחול הסביר כי גם כך תהיה לו בעיה עם ראשי חד"ש למרות עצמאותו אבל ניסים דאהן הוא "בד אדום". מנגד הזמין מחול את קאופמן לישיבת וועד הסטודנטים הערבים כדי להציג את עמדתו מול שמעון בוזגלו ממפלגת העבודה, שאמור היה לשכנעם לא לנטוש את בן בסט. קאופמן כמובן הסכים והשניים נפרדו לדרכם.

                                             הולכים לבלתי אפשרי

    ניסים דאהן שמע את קאופמן ומיד הפתיע אותו כשטען שבאמת הוא מוכן לעזוב את תפקידו כיו"ר האגודה אבל מלחמתו היא שמפלגת העבודה – ובמיוחד בן בסט, לא ישתלטו על האגודה. דאהן טען שאם ימצא מועמד מוסכם מקרב אנשי המעונות הוא ישקול להעביר לו את הכוח הפוליטי שלו בין נבחרי המועצה ולתמוך בו. אח"כ שאל דאהן את קאופמן האם הוא רואה איש כזה והאחרון הבזיק בראשו רעיון. בשנה ההיא – בשנת תשמ"ג, התיידד אליהו קאופמן מאוד עם מנשה אהרוני, חבר וועד הכספים של אגודת הסטודנטים, שפרש מתפקידו. אהרוני – אף הוא איש בית שאן, היה אהוד על הסטודנטים בקרב דיירי המעונות ואף בקרב הסטודנטים באוניברסיטה. הוא למד כלכלה והיה סטודנט מצטיין. באותה שנה הוא גם התחתן עם סטודנטית מעפולה וקאופמן הפך לבן בית בדירתם. אהרוני פתח את ליבו לפני קאופמן מידי פגישה ופגישה וסיפר לו כיצד החליט לעזוב את הליכוד האנטי חברתי, שלו הוא ומשפחתו הו נאמנים שנים רבות. אהרוני דיבר גם עזיבתו את הקו הלאומני והשינוי שחל בדעותיו לגבי ויתורים פוליטיים ביש"ע והתנגדותו להמשך ההתנחלויות. הוא מיקד את תמיכתו בעתיד בתמ"י ובכול גורם חברתי מתון. כשדאהן שאל את קאופמן אם יתכן מישהו שיוכל להחליפו כיו"ר האגודה נצנץ בראשו של קאופמן השם מנשה אהרוני, אותו הוא יוכל "למכור" בקלות יותר לערבים, ואולי גם לכמה מאנשי השמאל שנבחרו למועצת אגודת הסטודנטים החדשה. בהבזק של שניות העלה קאופמן את השם מנשה אהרוני לפני דאהן. האחרון חשב לרגע ופניו הביעו מעין הסכמה אבל הוא ביקש מקאופמן להפעיל עוד איש שמאל ולהפגישו עימו במטרה לשכנע את הערבים ששלושת נציגיהם במועצת האגודה יצביעו עבורו. האיש שדאהן התכוון אליו היה ח"כ דאז – מטעם חד"ש, צ'רלי ביטון. קאופמן הסכים ובדירתו של דאהן נערך המפגש עם ביטון – שאמור להטיל את כובד משקלו על הערבים ולשכנע אותם להצביע לדאהן, או לפחות להימנע בהצבעה. הפגישה עם צ'רלי ביטון לא הולידה לדאהן את הישועה. ביטון חשש לשים את כובד משקלו על העניין. הוא חשש שבתקר הראשון שיהיה אח"כ חד"ש יראו בו את האשם ומי יודע אם הקדנציה השלישית שלו במדי ובספסלי חד"ש תחודש. ואז החליטו קאופמן ודאהן לפנות למנשה אהרוני.

                                     מנשה אהרוני כפשרה

   בתחילת הדרך החדשה שהוצעה לו נטה אהרוני לסרב. עד שהוא עזב את הפוליטיקה באגודת הסטודנטים והתפטר מתפקיד כול כך מורכב כחבר וועד כספים הנה רוצים להחזירו, ועוד לתפקיד היו"ר. אבל דאהן וקאופמן שכנעו אותו והבטיחו לו לעמוד מאחוריו בכול צעד. דאהן הבטיח לו לתת לו את כול נבחריו לכול הצבעה שירצה עד תום הקדנציה שלו ואילו קאופמן הבטיח לו להתפטר ממועצת האגודה ולשמש כדוברו וכחבר וועד האקדמאים בוועד האגודה, תוך עיסוק בכול בעיות הסטודנטים בתחומי האקדמיה, המעונות והמלגות. אהרוני שוכנע לבסוף ועם ההסכמה הזו הופיע קאופמן בפגישה עם חברי וועד הסטודנטים הערבי. הוא הביא עימו דבר נוסף לפגישה – את מכשיר ההקלטה שלו. קאופמן ידע שהאנשים הקרובים לבן בסט פועלים כמו בן בסט. הם משקרים לשמאל ולימין, לאשכנזים ולספרדים, כשהשורה התחתונה שלהם היא לקבל את קולותיהם. קאופמן דיבר ראשון בפגישה. מלבד כול מה שטען כעל התמתנות אנשי המעונות הוא הפתיע את כולם ובפעם הראשונה הם שמעו כי ניסים דאהן הוריד את מועמדותו לטובת מנשה אהרוני. פניו של מחול זהרו מעט. בוזגלו ממפלגת העבודה – הדובר הנגדי שייצג את בן בסט, נדהם ובתחילה טען שמדובר בהונאה. קאופמן הציע לערבים שאם מדובר בהונאה הם יצביעו לבן בסט. הערבים חייכו והבינו שאין כאן רמייה. קאופמן הוסיף והציג את ברזני וקרומוי כקיצוניים יותר מכול אנשי הימין אצל דאהן ואהרוני. בוזגלו קיבל את רשות הדיבור וקאופמן הפעיל את הרשם קול. הוא חש שמשהו יפלט מפיו של בוזגלו ויוכל לסייע אח"כ לאנשי האגודה. לאחר סקירה של בוזגלו - על "הברית ההיסטורית" בין העבודה והשמאל לרחוב הערבי, הגיב בוזגלו גם על עניין ברזני וקרומוי. הוא טען שהשניים הם "רק שתי אצבעות להצבעה, וגם זה חשוב". הוא הבטיח להם שמדובר ב"בובות ריקניות ותו לא". לזה בדיוק חיכה קאופמן והבין באותו רגע שאולי הוא עדיין לא הרויח לגמרי את הערבים אבל הוא הוריד סופית לבן בסט את ברזני וקרומוי, שיעברו לצד של אהרוני. וכך אמנם זה היה. השניים קיבלו מדאהן את ההקלטה של קאופמן, שמעו אותה וזה היה עבורם התירוץ הטוב ביותר לעבור סופית לצד של אהרוני. הסערה סביב ההקלטה הייתה גדולה. גם הערבים כעסו אך קאופמן הסביר שפעם אחת ולתמיד צריך היה לחשוף את השקרים של בן בסט ועוזריו. לבסוף הערבים הבינו זאת. בשלב זה עירב אליהו קאופמן את דר' נחום מנחם מחיפה – ראש הסניף של תמ"י בעיר. מנחם היה בעבר איש ליכוד ומועמדה לראשות עיריית חיפה. עם השנים הוא שינה את עמדותיו והפך לאיש מרכז ולרדיקל חברתי. מנחם הסכים להופיע לפני הערבים ובלשון ערבית צחה הוא הסביר להם את הקשר בין הערבים ליוצאי עדות המזרח, תוך הדגשת הברית החברתית והפוליטית שצריכה להתקיים ביניהם ולעמוד גם על משמר תרבותי אנטי מערבי. מנחם עצמו היה יליד העיר קשמילי בסוריה. הוא סיפר להם את סיפורו האישי בעניין שינוי עמדותיו וטען כי זהו כרגע התהליך שהסטודנטים היהודים מעדות המזרח באוניברסיטת חיפה עוברים. מחול וחבריו הקשיבו ולפי הבעת פניהם נראה היה שהפור נפל. בפגישה שקיימו אח"כ הללו עם קאופמן הגיע גם עיסאם מחול - אחיו הבכור של אמיר מחול, והערבים הביעו הסכמה אפילו לתמוך באהרוני אבל עם שני תנאים: 1) הם דרשו חבר וועד אגודה מטעמם כמשרה מעשית בוועד האגודה. 2) הם ביקשו נייר חתימה משותף שבו יתחייב מנשה אהרוני לתת להם את חבר הוועד הזה וכן להביע בנייר החתימה הזה את ההסכמה לשלום ישראלי – פלשתינאי צודק והעדפת השכונות על פני ההתנחלויות. קאופמן ידע כי התנאי הראשון הוא עניין סטודנטיאלי חשוב וכי לא תהיה לו בעיה הסכמה מצד אהרוני ודאהן בסעיף השני הוא ידע שהוא נחוץ לערבים כדי שיוכלו להמשיך את דרכם העצמאית עם אהרוני ועם אנשי המעונות ללא וטו מפלגתי. אבל מהסעיף השני חשש קאופמן שאהרוני יפחד למלא ואילו דאהן ייסוג מכול העניין, אבל לסטודנטים הערבים הוא הבטיח לברר זאת ולא הכניסם לפסימיות. בעניין חבר וועד מטעמם הוא הבטיח להם כי הוא מאמין שסעיף זה לא יהווה בעיה. הם הבינו שמה שמובטח להם ע"י אנשי תמ"י החדשים איננו מה שהם חשבו לקבל מבן בסט אבל מנגד זה ריאלי ואמיתי.

                                                החתימה

     אליהו קאופמן הופתע דווקא מעמדתו של דאהן. האחרון הסכים גם לסעיף השני בטענו כי "בלאו הכי אנחנו לא נהפוך לממשלת ישראל ולא נחזיר שטחים. אם זה כדי שבן בסט ייפול, אזי, אין בעיה לכך. חוץ מזה אנחנו יותר אנשי שכונות מאנשי התנחלויות". אהרוני הסכים מיד לכך אבל בתנאי שההסכם לא יתפרסם לפחות כחודש לאחר חתימתו. קאופמן ערב מצד הערבים על העניין. ביום ה-19 לאפריל 1983 נפגשו אהרוני וקאופמן עם הנציגות הערבית שכללה את אמיר מחול ואת סעד גיי'רייסי (מנצרת) – האיש שיועד לתפקיד חבר וועד אגודה. הוסכם כי ג'רייסי יקבל את תפקיד חבר וועד פרויקטים באגודת הסטודנטים ובתפקיד זה הוא ינהל ויכין פרויקטים לאוכלוסיית הסטודנטים הערבים בשיתוף עם הסטודנטים היהודים. הפגישה נערכה בביתו של עיסאם מחול בחיפה. החותמים היו – מטעם תמ"י, אליהו קאופמן ומנשה אהרוני, ומטעם הערבים חתמו אמיר מחול וסעד ג'ייריסי. בין השאר נאמר בהסכם כי אגודת הסטודנטים בחיפה תילחם נגד כול אפליה חברתית, עדתית ולאומית בנוגע לשכ"ד במעונות, בנוגע לאכלוס המעונות ובנוגע לחלוקת מלגות, תוך שיתוף פעולה מלא ושווה עם וועד סטודנטים הערבים. במקביל התחייבו הערבים בכתב לתמוך לאורך כול הקדנציה במנשה אהרוני ובחברי מועצת הסטודנטים מטעמו. כמו כן הוכנסו סעיפי הבקשה של וועד הסטודנטים הערבי בעניין תמיכת האגודה בשלום צודק ישראלי – פלסטיני ובבקשה להקצאת משאבים בישראל לשכונות ולא להתנחלויות. מספר ימים אח"כ נערכו הבחירות ליו"ר האגודה. גם נחום מנחם – האיש מטעם תמ"י, הגיע לשם. בן בסט ודגן הסירו את מועמדותם לאחר שראו כי כלתה אליהם הרעה ואהרוני נבחר ליו"ר האגודה. ניסים דאהן השתכר ועלה במדרגות המעונות בשמחה תוך זעקות: "המער"ך נפל בפח". שנה שלימה פעלה האגודה הזו תחת שרביט הקואליציה החדשה והמוזרה. יותר סטודנטים ערבים התקבלו למעונות וקיבלו מלגות לימוד ומלגות מחיה. עניין השרות הצבאי כתנאי לתמלוגים סוציאליים ירד מהפרק. מרצים ערבים הופיעו יותר ויותר בקמפוס החיפאי והמתח האלים ירד לאפס. עיתון "העולם הזה" ועיתונים אחרים תיעדו את הפלא הזה בכותרות כמו "מזרחי כול העולם התאחדו" או "מצפון נפתחה הטובה". אליהו קאופמן שימש דובר האגודה על ענייני ההסברה שלה וכן שימש כיו"ר וועד האקדמאים. בהתאחדות הסטודנטים הארצית דאז הוכו בהלם. יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית דאז היה צחי הנגבי – לימים שר במשרדי איכות הסביבה, בטחון הפנים, המשפטים והתקשורת. יו"ר אגודת הסטודנטים בירושלים דאז היה ישראל כץ - לימים שר החקלאות, שר התחבורה, השר לענייני מודיעין, שר החוץ ושר האוצר. האחראי על מועדון הסטודנטים באוניברסיטת ירושלים דאז היה איווט ליברמן – עולה מבריה"מ לשעבר, שלימים הפך לשר הביטחון, לשר התיירות, לשר האסטרטגיה הביטחונית ולשר החוץ. יו"ר אגודת הסטודנטים דאז בבאר שבע היה סילבן שלום – מי שיהפוך לשר החוץ של ישראל ולסגן ראש הממשלה.

                                           ארבעים שנה במדבר

     מאז עברו כמעט ארבעים שנה במדבר הפוליטי. אליהו קאופמן חזר בנתיים בתשובה והספיק לעבוד בעיתונות החרדית ולשמש גם כרב קהילת "אוהל שרה" ברומניה. הוא גם שימש יו"ר ועדת רישוי עסקים בעיריית ראשל"צ, מטעם ש"ס. לימים הוא הפך לאיש "העדה החרדית" ולנאמן להשקפת סאטמר. כיום הוא מתגורר בבית שמש. קשריו עם הרחוב הערבי נותרו איתנים. ישראל בן בסט חזר אף הוא בתשובה והוא מתגורר בבת ים ושייך לפלג המשיחי בחב"ד. הא שינה את דעותיו כחסיד חב"ד והפך לנץ ימני. אבישי זוננברג חזר אף הוא בתשובה וחי כחסיד בניו יורק שבארה"ב. אבי ניב – חבר מועצת אגודת הסטודנטים בימי כהונתו של ניסים דאהן וממתנגדיו של דאהן, חזר בתשובה לחסידות ויזני'ץ וחי בשכונת נווה יעקב בירושלים, ב"בתי קמיני'ץ". ניסים דאהן חי בבית שאן ושיכל לפני כעשרים שנה את בנו היחיד (נותרו לו שתי בנות) בפיגוע שאירע בבית שאן ובו גם נפצעו שלושת בניו של דוד לוי, סגן ראש הממשלה לשעבר. מנשה אהרוני היה שנים רבות יד ימינו של שאול עמור המנוח, ששימש שר, ח"כ, ראש עיריית מגדל העמק ושגריר ישראל בבלגיה. אהרוני היה חבר במספר קדנציות בעיריית מגדל העמק מטעם הליכוד וסייע לרב יוסף דוד גרוסמן להאדיר ולגדל את מוסדות התורה שלו. כיום הוא מנהל כלכלי של מפעל גדול בצפון ומתגורר בבית לחם הגלילית. מיכאל הופנר הוא חוקר בכיר במס הכנסה בחיפה. מיכה רב שימש עד לאחרונה כסגן דיקן הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, ולפני כן היה רכז הביטחון של האוניברסיטה. גב' ציפורה הלכה לעולמה בנתיים ושימשה אם הבית במעונות הסטודנטים עד יומה האחרון. עיסאם מחול כיהן קדנציה אחת כח"כ מטעם חד"ש. אחיו אמיר מחול היה יו"ר עמותה לפעילות פוליטית לטובת הסקטור הערבי והיה חבר בל"ד. לבסוף הוא נתפס בריגול לטובת ה"חיזבאללה" מלבנון, ריצה עונש מאסר של מספר שנים לאחר עסקת טיעון וכיום הוא חי בשכונתו המקורית ששמה "דר – מחול", בעיירה פקיעין שבגליל. משה באסה היה מעמד הליכוד בהרצלייה – לראשות העיר, וחברו אמנון פינחס הוא כיום מנהל המתנ"ס העירוני של קריית שמונה. יעקב אלפסי היה לימים (1992) מועמד מספר 20 ברשימת מר"צ לפרלמנט הישראלי. אבי בינמו היה ראש עיריית נשר, יוסי ורשבסקי כיהן כמנכ"ל עיתון "הארץ" ואח"כ כמנכ"ל ערוץ הטלויזיה עשר. יעקב אדרי הפך לימים ח"כ מהליכוד ואח"כ שר מטעם מפלגת "קדימה".