בס"ד
רצח בירושלים / הרב אליהו קאופמן
היריות בצעיר הערבי מואדי גו'ז בירושלים הם רק
המשך של חוליית השרשרת במעללי המשטרה ומשמר הגבול כנגד ערבים, חרדים ובני העדה
האתיופית. המשטרה – עם מפכ"ל ובלי מפכ"ל, עושה ככול העולה כעל רוחה. יש
לה ח"כים מהאופוזיציה שמסייעים לה לטיייח פרשיות – כמו אנשי משטרה לשעבר
שהפכו לח"כים. יש לה כוח בקואליציה – שפוחדת מפתיחת תיקים, ויש לה
"כתבים לענייני משטרה בתקשורת הכללית, שנרתמים לעזרתה. והעיקר שיש לה "בובה
חוקרת" בשם מח"ש, שעוזרת לטייח פרשיות איומות. את הסיוט הזה צריך
להפסיק ע"י איחוד הצבורים שמשמשים "שק אגרוף" לשוטרים המתחילים.
בערבים יורים, החרדים מוכים עד זוז דם בסדיסטיות ובני העדה האתיופית מוכים
ב"מכות יבשות" שאח"כ לך תוכיח שהן באמת היו.
מה
שירע בשבת האחרונה (30 במאי 2020) ליד שער האריות בעיר העתיקה של ירושלים היה רצח,
ומה שהיה אח"כ בבית משפחת הנרצח בשכונת ואדי גוז' היה ניסיון משטרתי מאורגן
לטשטוש ראיות. נכון אמנם שעד שלא יוכח שבאמת היה כך הרי שגם הפושעים – ובמיוחד
חייל משמר הגבול שירה בין 12 לעשר כדורים למרכז גופו של הנרצח, הם בבחינת לא אשמים,
אבל אם המשטרה ומח"ש הם החוקרים, אזי, אפשר מראש לוותר על החקירה. הצעיר הערבי בעל
הצרכים המיוחדים לא היה אפילו בגדר רבע "גורם עוין". הוא היה אדם מסכן
שכול חייו נעו בין משפחתו העממית למוסד שבו למד לשש שנים והשתקם בחייו המרים. הוא
לא הבדיל ביו יהודים לערבים או לסינים. שנים הוא עבר באזור הזה – שבין ביתו בוודי
ג'וז למוסד שבאזור שער האריות. השוטרים הכירו אותו היטב. מה שגרם להם
"לחשוד" בו זקוק לחקירה. את השוטרים הללו – שצעקו בקשר שמדובר
ב"מחבל" צריך לחקור לא פחות מאשר את אנשי משמר הגבול שירו בו. אלה שצעקו
"מחבל" הם גם אלה שהתסיסו את האוירה. השוטרים שביקשו לעצרו היו קרובים
אליו ובוודאי שיכולים היו להבחין כי הכלי שבידי הצעיר איננו אקדח. אני די מאמין לגרסתו
של מפקד החייל ממג"ב כי הוא נתן הוראה לחיילו להפסיק לירות. חייל שיורה כזה
מספר של כדורים למרכז גופו של הנרצח מתכוון לרצוח ולא לעצור חשוד. זהו עוד צעיר
שהתגייס לצבא הישראלי מתוך רצון לחסל ערבים, ואלי גם לזכות בהילה המפוקפקת שזכה לה
אליאור עזריה. אבל עדיין יש הבדל בין המצב בו היה אליאור עזריה למצב שבו תפקד
החייל ממשמר הגבול, שלא רק שחייו לא היו בסכנה מהצעיר הערבי אלא שנוכח כי הצעיר
האומלל הזה בכלל לא היווה סכנה לאף אחד. אבל מה שעשו אנשי המשטרה ומג"ב הוא
נזק בלתי הפיך לכול יהודי בארץ ישראל, וגם בעולם, מבחינת הסכנה הקיומית שלו בין
הנכרים. בגלל שוטרים ומג"בניקים כאלה מתרבים מקרי הטרור נגד יהודים ומוסדות יהודיים
בארץ ישראל ובעולם. סיכון חיי האדם של אלה הלוחצים בקלות על ההדק איננו רק נגד
הרחוב הערבי אלא גם נגד הרחוב היהודי בארץ ובעולם, ובמיוחד נגד חובשי הכיפות, שהם
אלה המציגים בכיפותיהם ובמלבושם את מי שהוא יהודי. כמו שהשטן לא מבדיל בין טוב
לרע, כשהוא פוגע במגיפה או בכול פגע אחר, כך גם הטרור בארץ ובעולם לא מבדיל בין
היהודי ההגון לבין היהודים הפרובוקטורים. מסתבר שהמשטרה הישראלית איננה לומדת דבר
מחשיפת מעלליה.
אצבע מאשימה כלפי המשטרה
במדינה מתוקנת הרי שמזמן האופוזיציה הייתה צריכה
לעמוד נגד המעללים הללו, של המשטרה הרצחנית. זהו סרט חוזר ונשנה של טרור משטרתי
והחנקת כול חקירה נגדו. אבל בישראל האופוזיציה הייתה שקטה מדי סביב מה שאירע
במשטרה טרום מינויו של רוני אלשייך – איש שבא לא במקרה לתפקידו מחוץ למערכת
הבעייתית של המשטרה, וכמו כן גם בתקופת אלשייך היו אנשי האופוזיציה שקטים. לא מקרה
הוא הדבר. ראשית, בקרב אנשי "יש עתיד" מצויים שני ח"כים מהמשטרה
לשעבר כמיקי לוי ויואב סגלובי'ץ, שיתנו גב פוליטי לטובת המשטרה שאליה השתייכו
בעבר. ושנית, הרי שלאחר שרוני אלשייך פתח לנתניהו את תיקיו בוודאי שהאופוזיציה של
"כחול לבן" דאז, ואף של מר"צ והעבודה, נהגה בו ובמשטרה ב"כפפות
משי", שהרי ציבור מצביעיהם הגדול של הללו איננו ערבי, חרדי או אתיופי. אבל
האלימות המשטרתית לא החלה אתמול, ומי יודע היכן היא תסתיים. ראו את התמרור האמיתי ממש
בימים אלה. אבל זה כבר היה בוואדי סאליב בחיפה של שנות החמישים של המאה העשרים,
ובאותם ימים ממש היו חיילי משמר הגבול מעורבים בטבח בכפר קאסם, וכך זה המשיך
בהפגנות "הפנתרים השחורים" של שנות השבעים של המאה העשרים. כך נהגה המשטרה
בשנות השמונים של המאה העשרים – בפינוי מפגינים יהודים בדרום ת"א, וגם גם
בשכונת "מאה שערים" בירושלים... וכך זה המשיך בטרור המשטרתי של שנות
התשעים של המאה העשרים – בהפגנות החרדים בשכונת "מאה שערים" בירושלים
וברחוב בר אילן בירושלים. כך זה נעשה במזרח ירושלים – מאז כיבושה בשנת 1967. וכמובן
זו הייתה דרכה של המשטרה ב"מאורעות 2000" נגד ערביי הצפון. מפעם לפעם
הוכו אזרחים תמימים – רובם חרדים וערבים, ללא סיבה ע"י המשטרה, ולימים גם בני
העדה האתיופית חשו את נחת הזרוע הסדיסטית של השוטרים ושל החיילים ממג"ב שגויסו
תמיד לעזרת המשטרה המכה. בעשור האחרון – ובשנים האחרונות ממש, נרצחו בידי המשטרה
כאלה שלא היה צורך להפעיל נגדם את כול "הכוח הסביר" שמעולם לא היה סביר.
ישנו סיפור ממחאת הרחוב החרדי בירושלים – על יהודי חרדי שהתמוטט ומת, מרוב שהוכה
ע"י שוטרים. הסיפור הומעם ונשכח. סולמון טקה – בן העדה האתיופית, היה לא מכבר
עוד קורבן כזה. ברהט נהרג צעיר בדואי, שאפשר היה לא להורגו אלא לעוצרו בדרך אחרת.
בדרום הבדואי גם הוכח כי ניסיון טענות המשטרה על צעיר שניסה לדרוס שוטרים היה שקר,
חבל שההודאה הייתה לאחר מותו. בכפר קנה בגליל חזרו השוטרים חזרה וירו למוות בעוד
צעיר ערבי שכבר נוטרל מניסיון עימות עם המשטרה. בשכונת "מקור ברוך"
בירושלים היכו שוטרים ושוטרות צעיר חרדי עם צרכים מיוחדים עד זוב דם רק משום שפלט
עילבון נגד שוטרת. השוטרים הבחינו היטב מיהו האיש אבל לא חדלו מלהכות אותו
בסדיסטיות. מספר שנים קודם לכן שברו שוטרים בבית שמש את רגליו של הרב דניאל ביטון
רק משום שהחזיר מודעות שנתלשו ע"י המשטרה מקירות של בתים פרטיים. בחיפה שברו
שוטרים את רגלו של פעיל פוליטי ערבי בשם ג'אפר פרח, ללא שום אלימות מצידו. ממש לא
מכבר ירה למוות שוטר בחולה נפש בראש העין, למרות שהחולה כבר נוטרל. אלה היו רציחות
של וידוי הריגה. בזמן שישראל סערה על פרשת אליאור עזריה הרי שכול מעללי המשטרה
הושתקו, ויש הטועים שחוקרי מכ"ש היו בעזרתם של השוטרים המכים. רק לפני כשבועיים
פורסם סרטון כיצד שוטרים מפילים בדרכם –
ברחוב "מאה שערים" בירושלים, צעיר חרדי שהיה בדרכו לסייע לאביו החולה
אנושות. מיותר לציין שהאיש לא פגע בשוטרים ורק הילך לתומו. השוטרים זרקו אותו על
הכביש ואיש מהם לא נינה לעצור את הסדיזם הזה, או לפחות לסייע לו לקום. יש עוד מאות
הוכחות לכל זאת אבל המשטרה יודעת לטייח היטב ולחוקק בפרלמנט הישראלי חוקים נגד אלה
הקוראים לשוטרים "נאצים", לאחר כול פעילות בלתי אנושית שלה.
הטיוח המשטרתי כ"שיטת עבודה"
החקירה בפרשת הצעיר מואדי גו'ז חייבת גם
לכלול את ניסיון המשטרה לטייח את מעלייה בניסיון להציג את הנרצח האומלל ואת משפחתו
הפשוטה כ"מחבלים". לאחר שהתברר כי ההרוג היה חף מכול פשע פתאום התנפלו
השוטרים על בית הוריו וחיפשו אקדח. גם אם היו מוצאים שם סתם אקדח להגנה עצמית –
וברישיון, זו הייתה עבור המשטרה עילה לנקות את עצמה, אבל לא נמצא שם דבר כזה ולכן
אחד השוטרים ניבל את פיו על אחותו של ההרוג. חקירה אמיתית חייבת להתמקד האם כול
הפעילות "המבצעית" בבית הנרצח הזו לא הייתה סיבה משטרתית לנקות את עצמה
מאחריות למותו של חף מפשע. המשטרה מומחית ב"שטיקים" ובטריקים הללו. תמיד
מדובר אצלה ב"סיכון שלום הציבור" שמחייב אותה לפעולות ירי והרג, תמיד
השוטרים יודעים לעבוד היטב עם ה"כתבים הפליליים" ולהשחיר את הצבורים
שאח"כ יסבלו מהסדיזם המשטרתי, ותמיד מח"ש תסגור את התיקים. והנה לא מעט
דוגמאות בנושא – שאני אישית חויתי וראיתי במו עיני כעיתונאי, כמפגין ואף כמי שהיה
מעורב בעניינים הללו. בשנת 1982 עצרה המשטרה חבורת צעירים מארגון שמאל קיצוני בשם
"אוונגרד" וניסתה להאשים אותם באחריות להקמת ארגון מחתרת נגד הצבא
הישראלי. העצור המרכזי לא היה דווקא מהארגון הזה אלא סרבן גיוס חברתי מנס ציונה,
שלימים שוחרר מגיוס לצבא. באולם בית המשפט ישב תדיר – מידי דיון בדיון, אדם בעל
השקפה קיצונית, כביכול (איש "הפנתרים השחורים" לשעבר), בשם מוני יקים.
מידי דיון בדיון הוא זעק – כאילו כשותפו של הנאשם המרכזי, כי הארגון הזה לגיטימי
וכי שמו תנ"ץ ("תנועה נגד צה"ל"). האיש לא הופרע ע"י
שומרי בית המשפט והמשטרה לא עצרה אותו על קריאותיו, גם כשהופיע שוב ושוב. השר המנוח
– בנימין בן אליעזר (אז עדיין לאחר שחרורו מהצבא כמי שהיה ראש המנהל האזרחי
ביו"ש), הזהיר מספר פעילי שמאל לא להתחבר למוני יקים משום שהלה הוא
"סוכן משטרתי". כותב שורות אלה – שידע את האמת, כי בעצם לא מדובר בשום ארגון
מחתרת אלא זו הזיה של המשטרה הצבאית, וכי גורמי הביטחון הישראלים מודעים לכך (ולא
אפרט כאן את ידיעותיי ומקורותיי...), ניסה לקיים מסיבת עיתונאים ב"בית
העיתונאים" בת"א עם העיתונאית לענייני משטרה דאז, של "ידיעות
אחרונות", גב' סימה אלה, ולהביא עימי עוד שלושה חברים שיעידו כי אין כאן שום
תנועה נגד הצבא. למוני יקים התייחסתי כ"כבדהו וחשדהו" אבל עמדתי על כך
שהוא יצטרף אלי ולשני חברי להעיד שלא הייתה כול תנועה כזו, ושכול הצהרותיו היו
שקר. בתחילה ניסה מוני יקים להתחמק ממני וענה שהוא, כביכול, בונה "עץ
גבוה" של שקרים על ארגון דמיוני כדי שהמשטרה תיפול אח"כ ממנו בחוסר
ראיות. טענתי כי הקרבן לכך הוא הנאשם המרכזי ואילו הוא ענה לי כי "למהפכה
הספרדית" יש גם קרבנות". בשלב זה כבר לא היה לי ספק בתפקידו של האיש
ולחצתי עליו להגיע לפגישה אחרת אפרסם את השיחה בינינו ואגיע בעצמי לבית המשפט.
מוני – כביכול, קיבל את בקשתי והופענו יחד לפי גב' אלה. בפגישה עצמה הכחשנו
שלושתנו את סיפור תנ"ץ והוכחתי לה כי מדובר היה בסירוב פרטי של הנאשם המרכזי
ואילו אלה שהלינו אותו עשו זאת לא כארגון לסירוב אלא כמחווה הומניטרי, בדרך
להסגרתו לצבא. ואז מוני יקים – במקום להכחיש אף הוא, הרי שהוא שוב החל לדבר על
ארגון תנ"ץ. ראיתי גם מבטי הבנה ופעולה בינו לבין סימה אלה. באותו רגע שאלתי
אותו כיצד הוא חוזר על דברים שהכחיש בפני ואז הוא השתתק, ושוב חזרו המבטים בינו
לבין גב' אלה. בחוץ – לאחר הפגישה טען יקים כי התבלבל. למחרת הייתה ההפתעה הגדולה
שלי. הכותרת ב"ידיעות אחרונות" הייתה: "תנ"ץ קיימה מסיבת עיתונאים".
בתוך הכתבה שורבב גם שמו של ח"כ לשעבר מחד"ש – צ'רלי ביטון מחד"ש,
ששמו שורבב על ידי כמי לפני גב' אלה כמי שידע שאין תנועה כזו. בכתבה נכתב שהוא היו
מיוזמי ומקימי המחתרת הזו. דקות ספורות לאחר הקריאה התקשרתי לגב' אלה וזו מלמלה לי
כי "כך מסרה לי המשטרה". מששאלתי אותה מדוע לא התייחסה למסיבת העיתונאים
שקיימנו, ובמקום זאת היא כתבה שמכחישי התנועה הם בעצם התנועה, וששיקרה שאנחנו
הודינו בקיומה של התנועה, הרי שהיא פלטה כי "אתה יכול לכתוב מכתב
למערכת". הסוף היה שהרמתי טלפון לגורמים ביטחוניים אזרחים – שידעו היטב כי
הכול שקר אך טענו שבענייני משטרה וצבא הם לא מתערבים, ואיימתי כי אגיע למשפטם של
האנשים הללו כעד הגנה אם הסיפור לא ייסגר. כעבור שעה הובטח לי כי הכול ייסגר,
ואמנם זה מה שקרה למחרת היום, לולא התערבותי הייתה המשטרה מושיבה למשך שנים רבות
מעל לעשרה נאשמים חפים מפשע! כך גם גיליתי את הקשר הלויאלי שבין המשטרה
ל"כתבים הפליליים" של התקשורת. המשטרה נותנת להם סיפורים ו"סקופים"
והם משרתים אותה בשקרים ובטוויית עלילות. קשר כזה ראיתי למול עיני בפרשת הרב עוזי
מושלם הי"ד בשנת 1995, כאשר ה"כתבים הפליליים" של התקשורת עודכנו
ע"י המשטרה שוב ושוב בפרטים ומנגד הם גם עודדו אותה לפרוץ לבית הרב ולירות
באנשיו. העיתונאים הללו הם גם שיצרו את ההכפשה סביב אנשי הרב משולם כי מדובר
ב"כת מתאבדים" כמו הכת של המטורף כורש. למעשה הם הכשירו את המצור והפריצה,
שבעקבותיה נהרג שלומי אסולין הי"ד שמעולם לא סיכן את השוטרים שירו בו ממעל
ב"עין טלסקופית". באותם ימים התחברתי לקצין משטרה לשעבר שפרש בשעתו
מהמשטרה משום מה שהמשטרה עוללה לעמוס ברנס. ברגע של חברות טובה שאלתיו אם יוכל
לספר לי על מה שאירע בשנות ה-70 של המאה העשרים ברחוב "מאבה שערים" –
בהפגנות השבת שבראשן עמד הרב עמרם בלויא. האיש סיפר לי שבאותם ימים הוא פיקד על
פיזור ההפגנות הללו. אחד מהחרדים שעמדו בראש ההפגנות היה ש. – בן למשפחה מכובדת
ומרכזית ב"עדה החרדית". ש. היה היחיד ממנהיגי ההפגנות שגם דאג להפעיל
אלימות בצורת זריקת ביצים ושלהוב צעירים קטינים. אותו קצין משטרה סיפר לי שמידי
שבת בשבתו הוא היה עוצרו וניידת משטרה הייתה מביאה אותו היישר לבית המעצר המשטרתי
של "מגרש הרוסים" בי"ם, אבל כבור פחות מחצי שעה אח"כ –ממש באמצע
השבת (!) היה האיש חוזר לזירת המהומות ושוב מארגן את זריקת הביצים, וכמובן שוב
נעצר ואח"כ חוזר וחוזר חלילה. באחת השבת הרים את מכשיר הקשר אותו קצין ושאל
את מפקדיו בזעם כיצד יתכן שהאיש הזה משוחרר ממעצרו שוב ואח"כ הוא חוזר
להשתולל, וכי האיש הזה הוא הבעיה הגדולה ביותר במקום, והאם הוא בכלל דתי ? המפקד ענה
לקצין קצרות בזו הלשון: "אתה תעשה את העבודה שלך ואנחנו נעשה את העבודה
שלנו". בקיצור, מעורר המהומות היה מודיע משטרתי! לימים המודיע הזה עזב לבלגיה
– כשסיים את תפקידו, אבל בבלגיה הוא כמובן סיפר לחוגי החרדים היותר רדיקליים כי
סולק מישראל ע"י המשטרה משום מלחמות השבת שעליהן לחם. פרשה משונה אחרת הייתה
בהכנסתם של בני כנופיית מע"ץ לכלא, ומששוחררו הללו בשנות ה-90 של המאה
העשרים, הסתבר שההרשעה הייתה כול כולה עלילה משטרתית. פרשיות טיוח ושקרים של
המשטרה – על בחירייה, התרחשו בימי הפגנות השבת בכביש בר אילן בירושלים, בשנות
התשעים של המאה העשרים. באותם ימים פיקד אריה עמית על מחוז ירושלים של המשטרה. מחד
גיסא, המציאה המשטרה את סיפורי "האלף לילה ולילה" על חיתולי הצואה שהחרדים
זורקים על השוטרים וזאת כדי שמאידך גיסא, תוכל להמשיך בטרור שלה ולהציג את תלונות
החרדים כשקרים. כתבי המשטרה בעיתונות הכללית כמובן סייעו לה וכתבו כול מילה
שהמשטרה, כביכול, הגנה על עצמה ב"עובדות". עד לאיזה גיחוך זה הגיע תעיד
ידיעה שהתפרסמה באותם ימים בעיתון "מעריב" ובה הכתבת כותבת מפי המשטרה
כי באחת ההפגנות "נעצר הרב פינת צפניה". מה שהכתבת כנראה לא הבינה
ש"פינת צפניה" היה אזור הגעש שגבל ברחוב בר אילן – במקום שמתחבר לרח'
צפניה... זו רק אחת הדוגמאות עד לאן כתבי המשטרה של התקשורת שרתו באופן עיוור את
המשטרה ואת פרשנותה, מבלי לחקור ולבדוק את הנושא עם הצד השני, עם הצד החרדי. וזה
כמובן העניק לאריה עמית ולשוטריו לעשות בהפגנות בבר אילן ככול העולה על רוחם. גיסי
דאז היה שוטר ומאחר והוא ידע את ההוראות הוא ביקש לא להיות משובץ לפעילות ברחוב בר
אילן. לנו הוא סיפר כי אריה עמית הנחה את שוטריו "לכסח את החרדים, התקשורת
איתנו והפוליטיקאים מפחדים ממנה. כול מה שתעשו יוצג אח"כ כהתגרות חרדית".
השוטרים בבר אילן – יחד עם אנשי מג"ב, הכו נשים הרות שעברו לתומן ברחוב, סוסי
הפרשים המשתרתיים נכנסו על רוכביהם לתוך כניסות המגורים ופסע היה בין הרגע שאיזה
ילד, חס ושלום, יידרס מתחת לסוסים הללו. באחת השבתות הייתי עד לפרובוקציה אישית של
אריה עמית עצמו, וכשהוגשה הקובלנה נגדו הייתי עד בבית המשפט והתלונה הזו, עם עדותי,
עדיין נמצאת באינטרנט. אריה עמית ישב על הרכב המשטרתי ברחוב שמואל הנביא בירושלים –
ומסביבו שוטרים רבים שצחקקו עימו כיצד הפרשים המשטרתיים מתעללים בעוברים ושבים
חרדים, שעברו שם לתומם. לפתע עבר שם חרדי צעיר בשם פריזנט והפרש שהיה לידו שוב שלח
את סוסו להפחיד את אותו פריזנט. פריזנט אמנם לא נפגע אבל קיאו של הסוס לכלך את
מחלצות השבת שלו, לקול צחוקם של השוטרים. האיש ניגש לעמית ושאלו: "למה מגיע
לי הביזיוןהזה, אני לא כלב". עמית – בזעם תיאטרלי, מיד זעק ושיקר בעזות:
"שמעתם מה הוא אמר ?! תעצרו אותו, הוא אמר שאני כלב"! האיש אמנם נעצר
אבל שוחרר לאחר שעה קלה, כשאני ועיתונאים חרדים אחרים הודענו לו שנתלונן עליו. אחד
מאיתנו גם סיפר לו, כביכול, שנכרי של שבת הקליט את כול האירוע בוידיאו. ההמשך אמנם
הייתה תלונה למח"ש והאחרונים כמובן שטייחו אותה. בפעם אחרת המהומות של המשטרה
נמשכו גם במוצאי שבת. השוטרים עלו לביתו של מר פרגו'ן – שהתגורר ברחוב עמינדב הקרוב
לאירועים, ושלא השתתף כלל בהפגנות, ופרצו לביצתו בתואנה שכביכול הוא הסתיר שם
"מתפרעים". בראש צוות הפוגרום עמד שוטר רחב גוף וגבוה, ומעט כהה. אי
אפשר היה שלא להבחין בו. האיש הורה לשוטרים לערוך "חיפוש" אבל זה היה פוגרום
של שבירת חלונות, הרס שולחנות ומגרות, ושבירת כלי בית. ההבדלה של מוצאי שבת קודם
הופסקה ובני המשפחה הוכו ללא סיבה. האירוע צולם על ידינו במצלמת וידיאו והועבר לקלטת.
הנושא עבר על ידי למח"ש ושם כמובן טענו שאין להם שוטר כזה וכי "לא היו
דברים מעולם". ח"כ המנוח מש"ס – דוד טל, העלה את הנושא במליאת הפרלמנט
הישראלי, תוך שהוא מנופף בקלטת וזועק:" יש פה קלטת עם תמונת שוטר שמפקד על פוגרום
ואילו מח"ש והמשטרה טוענים שהוא לא קיים" ! בהמשך חזרתי למח"ש שוב
ושוב ואז גילה לי אחד החוקרים כי "אמנם קיים שוטר כזה ומקום מגוריו בצפון
הארץ, במושב על גבול לבנון. השוטר אמנם אותר אך המשטרה ביקשה ממנו "לא להגיע
יותר לאזור המרכז, ובטח שלא לירושלים". השוטר המשיך בתפקידו כשוטר ולא הוזמן
לחקירה או לבירור. פעם אחרת, באחת מהשבתות קלט ילד חרדי שני "חרדים" מעט
משונים, בקריית צאנז, הקרוב לאזור רחוב בר אילן. שני "החרדים" הסתובבו
באזור הכביש הראשי – המוליך לכוון "עתירות מדע", וצעקו
"שאבס", שאבס", תוך נפנוף אגרופים לרכבים שעברו. הילד החרדי הבחין
שכובעי ה"חרדים" הללו נראו כמו כאלה שלפני חמש דקות הוצאו מפח האשפה.
ואז הוא פתאום שמע קול רשרוש מכיסיהם וראה אותם מצוידים בשבת במכשירי קשר. הילד החל
לצרוח באידיש "פוליצאיי", פוליצאי" ("משטרה",
משטרה"!)! השוטרים הסמויים נבהלו מחשיפתם ועצרו את הילד על "שיבושי
עבודת שוטרים". הילד הקטן נעצר עד למוצאי שבת – בשעה מאוחרת, ורק אח"כ
שוחרר לביתו עם טראומה קשה שלא עברה לו בקלות. אחד הקצינים האלימים באותם ימים היה
אילן פרנקו. באחת השבתות הוא נקע את רגלו משום שבעט בצורה עקומה בהולך רגל חרדי.
בשבוע שאח"כ הגיע הדיון לוועדות הפרלמנט הישראלי ופרנקו הגיע לשם כדי להוכיח
בצליעתו על "אלימות החרדים". איתרע מזלו שגם אני הגעתי לשם וכבר במסדרון
קרצתי בקול רם לכולם לשמוע את האמת. פרנקו איים עלי שיגרום למעצרי אם אשקר אבל
לאחר שהודעתי לו שאתלונן על עדות השקר שלו, וכי יש לי עדים לכך, הוא התקפל ומיתן
את עדותו תוך מחיקת בעיית הרגל מתלונה על חרדים שעוללו לו זאת. לימים ישבתי בשולחן
שבת בלונדון עם מי שהיה פעם חייל מג"ב במאורעות רחוב בר אילן בי"ם
וכשהלה התחיל בסיפורי ה"חיתולים המלוכלכים שנזרקו על השוטרים" מיד
העמדתי אותו על המקום וטענתי כי הכול שקר. לאחר ויכוח קצר הוא הודה אמנם שהכול היה
שקרים, וכי אריה עמית הורה להם לשקר אח"כ. היום האיש הוא חרדי ומתגורר
בלונדון ומספר לכל אחד על הימים שהמשטרה ביקשה ממנו ומהשוטרים לשקר על
"אלימות החרדים". אבל מעללי השוטרים עברו גם מעבר לכביש בר אילן, בימי
ההתנגשויות שם. זה אירע ביום האזכרה השנתי לרצח יצחק רבין, בעליה לקברו בהר הרצל.
הוזמנתי לשם כעיתונאי ע"י ח"כי ושריה מפלגת העבודה, כמו אפרים סנה ואבי
יחזקאל. בעלותי לקבר הבחנתי שאחד משוטרי האבטחה שם היה אחד מאלה שנכחו קבוע בהפגנות
השבת ברחוב בר אילן, והיה ידוע כבעייתי. לא מעט ויכוחים היו לנו במרכז האירועים של
השבתות הללו. חשתי שכאן עלול להיות רגע של עימות למרות שלא היה צריך להיות כזה.
אבל אשר יגורתי בא. השוטר זיהה אותי ופנה אלי: "מה אתה מחפש כאן" ?
עניתי לו שהוזמנתי כעיתונאי ע"י אנשי מפלגת העבודה להשתתף באזכרה של רבין.
הוא מיד איים עלי להסתלק בטענה ש"אנשים כמוך כאן לא רצויים והם בבחינת
חשודים". מיד הרמתי טלפון לח"כ יחזקאל ובקיצור סיפרתי לו את העניין והוא
הבטיח להגיע מיד. פניו של השוטר האדימו מכעס והוא חרק כי "אני כבר אוכיח שאתה
אשם"! לפתע זיהיתי עוד מישהו משוטרי רחוב בר אילן – את הקצין אפרים טיבי,
שלמרות היריבות בינינו הוא הה אדם רגוע יותר ומעולם לא עבר את ה"קוים
האדומים". הוא זיהה אותי וסימנתי לו להגיע אלי. הוא הגיע בריצה כי הוא כבר
הבין שהשוטר שלו שוב מעורר מהומות. בנתיים הגיעו גם ח"כ יחזקאל ועימו כמה
מאנשי מפלגת העבודה. טיבי מיד נכנס בנינו ושלח משם את השוטר. הוא התנצל בפני ובפני
אנשי מפלגת העבודה והכול חזר לקדמותו בשלום. בנתיים העניין דווח – ולא על ידי,
למזכיר סיעת ש"ס בפרלמנט הישראלי, לצביקה יעקובסון. הלה מיהר לדווח זאת לכלי התקשורת
ו"כל העיר" מי"ם מיד נכנס לעניין, והמשטרה התנצלה בפני. הכתבה
התפרסמה ביום שישי שלאחר התקרית ב"כל העיר". לא אמשיך בסיפורי ימי
הפגנות השבת ברח' בר אילן בי"ם אבל רק אציין שכול מסע ההכאות והפרובוקציות
נגד החרדים מצד השוטרים האלימים הסתיים כאשר משה שחל סיים את תפקידו כשר לביטחון פנים
עם ובמקומו מונה אביגדור קהלני. קהלני ערך מסיבת פיוס עם רבני, עסקני ואנשי
התקשורת החרדיים והייתה בפיו בשורה של ממש. אריה עמית – מפקד מחוז י"ם של
המשטרה פינה את מקומו ליצחקי המתון, והסדר האמיתי חזר על כנו ומאז החלה רגיעה
ביחסים בין המשטרה לחרדים, באזור כביש בר אילן בי"ם.
ה"קו העקבי"
של המשטרה בטיוח ובפרובוקציות
עד
כאן פרשיות רחוב בר אילן בירושלים על קצה המזלג ממש אבל מה שחזיתי וחויתי מהמשטרה
לא הסתיים רק במאורעות בר אילן בי"ם. בשנת 2008 נערך "יום הנכבה"
הערבי – ב"יום העצמאות", ליד הכפר הערבי ההרוס "צפורי" שליד
מושב ציפורי. הכול עבר בשלום ורוב השיטור היה בכלל ערבי. ואז לפתע – כשהרכבים התניעו
וההסעות זזו משם, הגיע כוח משטרתי של הימ"מ והיס"מ וכולם ראו כיצד גם
השיטור המקומי לא שבע נחת מההגעה הזו. כאן יש לציין מידע שקיבלתי שנים קודם לכן
משוטרים לשעבר, כי ברגע שמגיעים אנשי הימ"מ והיס"מ הרי שחייבים להתרחש
אירועים אלימים – ואפילו יזומים, שהרי הכוחות הללו אינם מזומנים רק להרתעה ושיטור
אלא לפעילות מבצעית ממש ואין להביאם ללא פעולה מעשית מצידם בשטח. וכך אמנם היה
הפעם. הכוחות הללו החלו לתלוש דגלים פלסטינים ולהכות בהם את נושאיהם, האלות שלהם
הונפו והונחתו והיו גם מעצרים אלימים. אח"כ כמובן שהתקשורת טענה כי אלימות
הערבים הביאה לכך... שלוש שנים אח"כ עמדתי במרכז תיווך יהודי – ערבי. ביפו
התקיימו הפגנות ה"עדה החרדית" נגד אתרי הבניה שם, על קברים קדומים. בדיוק
באותה תקופה החלו אנשי "הגרעין התורתי" של המתנחלים לנסות ולהתנחל ממש
בקרב האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות, וכך גם הגיעו ליפו. תושבי יפו הערבית – שראו
כול יום את הפגנות חרדי ירושלים ובית שמש, חשבו כי ההפגנות הללו הם חלק
מההתנחלויות היזומות של מתנחלי הכיפות הסרוגות, והמתח שם עלה. מהר מאוד יזמתי
פגישה בינינו החרדים לבין ראש הציבור הערבי מיפו – ובכללם נציגם אז במועצת העיר
ת"א – יפו, מר עומר סיקסיק, ומי שהיום הוא ח"כ של בל"ד ותושב יפו,
סמי אבו שחדה. לפגישה הגיעו גם נציגי ם ערבים מחד"ש ומהתנועות האסלאמיות ועד
מהרה נוצר קשר של הבנה וראשי הציבור הערבי הבטיחו להסביר זאת לציבור הערבי, ואף לבוא
ולחזק את ידי החרדים ואת ידי הגאב"ד של ה"עדה החרדית", הרב טוביה
וויס, ואת ידיו של יו"ר "אתרא קדישא" בישראל, הרב דוד שמידל מבני
ברק. וכך אמנם היה, ותוך הגעתם של עיתונאים וכלי תקשורת אלקטרונים. הקהל הירושלמי
התקבל בשמחה ובמחיאות כפיים ע"י ערביי יפו ואילו ראשי הציבור הערבי ניגשו
לרכבו של הרב וויס ולחצו את ידו כתמיכה במאבק, וכך נהגו גם עם הרב דוד שמידל. ואז
אירע מקרה מוזר. עמדתי ליד עומר סיקסיק מעיריית ת"א ולפתע ראיתי כיצד מפקד
השוטרים – ערבי מיפו, ניגש אליו בשקט ללחוש משהו באוזנו ואילו פניו של סיקסיק הפכו
לחיוורות. בקרבי לסיקסיק שמעתי כיצד השוטר לוחש לו כי "עוד נתחשבן איתך בבחירות
הבאות על שהבאת לכאן את החרדים, ואתה תומך בהם". מול פניו החיוורות של סיקסיק
ניגשתי לשוטר וביקשתי ממנו את פרטיו כדי להתלונן על איומיו ועל הפוליטיזציה שלו.
השוטר נסוג וביקש סליחה בטענה כי "רק צחקתי איתו", ואח"כ התרחק
מהמקום. אח"כ הבינותי מסיקסיק כי השוטרים הערבים המקומיים – בשליחות משטרת
ת"א, הם אלה שלפני מהלכי הפיוס שלי הסיתו את ערביי יפו להפריע להפגנות החרדים
בטענה שחרדי י"ם הם "שלוחי המתנחלים". התקשורת הרבה שהגיעה לאזור
לא ציינה אפילו מילה אחת על האירוע. רק עיתון "העיר" עשה זאת, לאחר
שראיין אותי ואת סיקסיק. אח"כ נודע לי מכתב של אחד העיתונים כי העורכים גנזו
את הידיעות והתמונות לבקשת המשטרה משום "שלא היו שם אירועים אלימים שמצדיקים
פרסום".כעבור שנה אירע אירוע הנוסף סביב הפגנות הקברים של "אתרא
קדישא". הפעם באתר בניה בעיר הערבית נצרת התגלו שוב קברים. המחאה עברה לנצרת
והייתה טעונה. נכנסתי שוב לעובי הקורה ועם נציג של "אתרא קדישא" נפגשנו
עם אנשי חברת הבנייה של מר עפיפי מנצרת. אח"כ גם ח"כ דאז, מוחמד
ברקה מחד"ש (כיום יו"ר וועדת
המעקב של ערביי ישראל), התערב כדי למצוא פיתרון יאה לפינוי הקברים היהודים ולהמשך
הבנייה הערבית. מנגד "אתרא קדישא" שלחה אברכים לנצרת כדי לעקוב אחר
האירועים. ביום המקרה – מהבוקר, עקבתי טלפונית מביתי בבית שמש אחר האירועים ותיאמתי
עם נציג מהתנועה האסלאמית הדרומית בנצרת להיות באזור האברכים המפגינים, ואמנם כבר
בבוקר דווח לי על צעירים ערבים שהגיעו חמושים בסכינים ואיימו לתקוף את האברכים.
הזעקתי את הנציג האסלאמי והלה דהר לאזור האירוע. אח"כ הוא חזר אלי בטלפון
וציין כי הבריח משם את הצעירים הערבים, אבל היה לו מידע נוסף. הוא הוסיף כי
הצעירים הללו היו המשת"פים של המשטרה שנשלחו לשם ע"י המשטרה כדי לפגוע
בחרדים ובכך "לייעל" את עבודת המשטרה ולהפסיק את מחאת "אתרא קדישא"
גם במחיר פגיעה אלימה במפגינים שלא הפעילו אלימות. משהבינה המשטרה כי תרמיתה נחשפה
מיד היא הפעילה את מרחב העמקים של המשטרה בצפון הארץ ובהמשך היום כבר עבדתי מול
קצין צעיר מהמרחב בשם מאיר דאהן, והכול אמנם עבד לאשורו והפינוי הצליח. והייתה גם
פרשת "אתרא קדישא" באתר הרחבת הבנייה בבית החולים באשקלון. באותו זמן
כבר התגוררתי בלונדון והגעתי לחופשה בישראל. בשעות הערב צלצל אלי פעיל של
"אתרא קדישא" וסיפר לי כי הרב דוד שמידל נעצר ונשלח לבית המעצר המשטרתי
בבאר שבע, לאחר ששלחו להביאו אל המשטרה בעזרת שוטרת. מיד הסתבר שהפעם המשטרה נקטה
בפרובוקציה – ביודעה ששליחת שוטרת לעצור רב גדול בישראל, תביא להתקוממות מצידו. צעד
כזה הוא נדיר והצעד התרחש לאחר שח"כ גפני מ"דגל התורה" ואנשי
אגו"י וש"ס הבטיחו למשטרה כי לא יתערבו לטובת הרב שמידל, לאחר שהוא פוגע
גם באינטרסים שלהם. מיד צלצלתי לח"כ דאז, שיח אברהים צרצור מרע"מ –
תע"ל, והלה שלח הודעה לשר לביטחון פנים דאז, אהרונובי'ץ מ"ישראל
בתנו", כי אם המעצר לא יופסק הרי שברחוב הערבי ישבתו מסחרית למחרת כמחאה.
אהרונובי'ץ לא הבין את הקשר הזה שנוצר בין החרדים לערבים וחשש ממהומות בסקטור
נוסף, בסקטור הערבי, ולכן הרב דוד שמידל שוחרר כעבור שעה קלה מבקשתו של ח"כ
צרצור.
האיחוד היחיד שיעצור את הבריונות
עד כאן רק דוגמאות מספר על אלימות המשטרה,
על תככיה ועל הקרדיט העיוור לו היא זוכה מ"כתבי המשטרה" של התקשורת
הישראלית. הכתבים הללו מסייעים למשטרה בדיסאינפורמציה תקשורתית ומניפולטיבית כדי
להשחיר את ציבור הקרבנות של המשטרה ולהציגם באור אלים והזוי. הערבים נורים, החרדים
מוכים עד זוב דם ואילו בני העדה האתיופית מוכים "מכות יבשות". רק אם שלושת
הצבורים הללו יקימו וועדת מעקב משותפת – שתבקש להעביר את חקירות מעללי המשטרה
לגופים בינלאומיים, אולי ישתנו דברים. את מח"ש יש לפרק ולהעביר את הפיקוח על
מעללי השוטרים לגוף אזרחי שבו יהיה ביטוי לכול הגורמים הפוליטיים ולצבורים שסובלים
מידה האימתנית של המשטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה