השמאל הלאומני / הרב אליהו קאופמן
ח"כ לשעבר
עיסאוי פרג' לא הבין – בימי כהונתו כח"כ במר"צ, כי כמו כול ערבי ומזרחי
שפעלו בשמאל הציוני, כך גם יבוא היום שיגידו גם לו כי "הכושי עשה את שלו,
והכושי יכול כבר ללכת". זו היסטוריה של גזענות לבנה ואליטיסטית העטופה
בציז'בטים ששמם "שוויון חברתי" ו"אחוות עמים".
פרשת דחיקתו של עיסאוי פרג' – למקום ה-11
ברשימת האיחוד של השמאל, איננה מפתיעה אותי והכתובת הזו הייתה כבר מזמן רשומה על
הקיר. השמאל הציוני – זה שפרלמנטארית התמקם תמיד שמאלה ממפלגת העבודה, היה מאז
ומתמיד יהודי במהותו ושאף להיוותר כזה. החברים הערבים בו – גם כאלה שהפכו
לח"כים, היו רק תפאורה חיוורת למלל ששמו "אחווה יהודית – ערבית".
גם במפ"ם ההיסטורית הרי שהאגף הערבי לא היה מעולם שווה לרוב השליט של יהודייה.
לימים הסיק ח"כ לשעבר מוחמד וותד ממפ"ם את המסקנות הנ"ל ועבר
לחד"ש. במפ"ם ההיסטורית לא רק שהערבים לא היו שווים ליהודים הרי שגם בני
עדות המזרח היו מתחת ל"סוציאליסטים" הלבנים. האחרונים ניהלו "מחלקות
למיעוטים" ואלה היו ה"מחלקה הספרדית" וה"מחלקה הערבית".
הנציגים היהודים – המזרחיים והערבים, שכבר נבחרו מטעם מפ"ם ההיסטורית
לח"כים, היו בסך הכול ישובים בפרלמנט הישראלי על תקן של "קבלני
קולות" ותו לא. השמאל הציוני צץ שוב – לאחר שבשנת 1969 נבלעה מפ"ם
במער"ך עם מפלגת העבודה, בשנת 1973 כאשר מפלגת "מוקד" קיבלה
בבחירות לפרלמנט – בשנה היא, מנדט בדמותו של ח"כ המנוח מאיר פעיל.
"מוקד" הייתה מורכבת מצעירי תנועת "תכלת – אדום", שחפצו
להמשיך את החלל הציוני – שמאלי שהותירה מפ"ם בכניסתה למער"ך והפיכתה
למפלגת שלטון. "תכלת – אדום" יצרה "גוש טכני" עם שרידי הקומוניסטים
הפרו ציוניים של מק"י, שהתנתקו מהקומוניזם והותירו את רק"ח כמייצגת
הקומוניזם והערבים בישראל. בקרב אותה מק"י היו חלק מהקומוניסטים ההיסטוריים
שפנו לכיוון הפרו ציוני והיו כאלה שבאו לקומוניזם עם משה סנה המנוח, כתוצאנה
מפרישתם ממפ"ם (בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים). אנשי מק"י לשעבר –
שבראשם היו שמואל מיקוניס ויאיר צבן, היו פחות נלהבים לנושא "אחוות
העמים" עם הערבים אבל ב"תכלת – אדום" הייתה קבוצה גדולה של צעירים
שהרימו את הדגל היהודי – ערבי, אם כי תמיד הם ידעו והאמינו שהיהודי יהיה מעל
הערבי, גם במפלגתם ה"שיוויונית". בימים ההם צמחו ב"מוקד" שני
מנהיגים ערבים (איברהים ג'אבור מנצרת ונאגי'ב אבו רקייה מהכפר מייסר שבמשולש
הצפוני), שלימים נעלמו מהנוף הפוליטי לא מעט משום שהם גילו כי ה"אחווה
היהודית – ערבית" איננה אלא חתול בשק שמיצויה המעשי הוא רק מבחינה אלקטוראלית
בלבד. צבן – איש ימינו לשעבר של משה סנה, היה כבר בהיותו במפ"ם בעל נטיות
לאומניות יהודיות לא פחות מאנשי האצ"ל והלח"י. לימים הוא רואיין (בתחילת
המאה ה-21) לטלויזיה הישראלית על השמאל הישראלי, ובאופן קר ואדיש הוא גם טען שכאשר
הוא עלה לגור בקיבוץ צרעה (לאחר הקמת המדינה) – שהוקם על אדמות ערביות, הרי שהוא
לא הרגיש שום בעיה מצפונית עם כך ולא חש סתירה לסיסמא המפ"מניקית של
"אחוות עמים". לקראת בחירות 1977 הפכה "מוקד" לגורם המרכזי
ב"רשימת של"י, שכללה גם את ה"סוציאליסטים העצמאיים" של אריה
אליאב, את ה"עולם הזה" של אורי אבנרי וגם פלג מה"פנתרים
השחורים", שבראשו עמד סעדיה מרציאנו. כאן כבר התגלתה הגזענות הכפולה.
גזעני
"מוקד" כמשל
בתנועת של"י קיוו לארבעה מנדטים
אבל גם שלושה היו מאזנים להם את ה"סטאטוס קוו" הפוליטי – הפנימי שלהם.
הכול בגלל הסכם רוטציה. עפ"י ההסכם הזה היו אמורים – לאחר שנתיים של כהונה, להתפטר
הח"כים שנבחרו ובמקומם הו נכנסים הבאים ברשימה. אם הייתה התנועה מקבלת שלושה
ח"כים הרי שאליאב, פעיל ואבנרי היו מתפטרים ובמקומם היו נכנסים מרציאנו, רן
כהן מ"מוקד" וואליד צאדק – הנציג הערבי מטייבה, שבמשולש הדרומי. אבל
הרשימה קיבלה רק שני מנדטים ולפי כלל הרוטציה הרי שהשנתיים האחרונות של הרוטציה היו
מוצאות את הרשימה ללא נציג של "מוקד", המרכיב הגדול והעיקרי ברשימה. אי
לכך – למרות שאליאב התפטר לטובת אורי אבנרי, הרי שמאיר פעיל סירב להתפטר לטובת
סעדיה מרציאנו. הטענה של "מוקד" הייתה שהיא המרכיב העיקרי ולא יתכן
ששנתיים תהיה של"י בפרלמנט ללא נציגות שלה. אבל אט, אט הסתבר שיש הרבה יותר
גזענות מענייני כוח פוליטיים בלבד. ב"מוקד" – זו שהטיפה לאמץ את ה"פנתרים
השחורים" אליה (מסיבות אלקטוראליות כמובן...) החלו לטעון כי מרציאנו איננו
כלל איש שמאל אלא איש שכונות פשוט אשר עמדותיו המדיניות הינן בכלל ימניות, כמו אלה
של רוב יוצאי מרוקו משכונות המצוקה. מרציאנו מצידו הפעיל לחצים בכול הכיוונים עד
שפעיל התפטר. מיד אח"כ פרש מרציאנו והתפלג משל"י. לימים לא נטש – עד יום
מותו, מרציאנו את העמדות היוניות שלו והיה פעיל בשמאל מפלגת העבודה ונגד המתנחלים.
טענות אנשי של"י – לאי עריכת רוטציה למרציאנו, נאמרו גם על ה"חשש"
כי האיש איננו "מתקדם" בהשכלתו ולכן הוא איננו אנטי דתי אלא קרוב לדת. כאן
החלה מגמה פוליטית שתתגבר לימים בממשיכי של"י – במר"צ, למרכז את ההשקפה
השמאלית שלהם, בעיקר נגד הדת היהודית, ופחות על נושאים חברתיים ואפילו מדיניים. מי
שהבטיח – מתנועת "מוקד", למרציאנו כי הרוטציה תתקיים, היה גם זה שיצא
נגדו ראשון משתבע מרציאנו את קיום הרוטאציה. היה זה רן כהן – מזרחי שמאלי מקיבוץ
גן שמואל, שלפני בחירות 1977 הוא הבטיח למרציאנו ש"כמזרחי אני לא אתן לרמות
אותך", ואח"כ הוא טען כי לא אמר זאת מעולם וכי מרציאנו חשוד כאיש ימין.
לימים ילמד רן כהן על בשרו את מנהל הגזענות האנטי מזרחי של השמאל הציוני. הנציג
הערבי באותה קדנציה של של"י – וואליד צאדק, כיהן פחות מחצי שנה כח"כ,
במחצית הראשונה של שנת 1981.
מר"צ כממשיכת האליתיזם הלבן
בבחירות 1981 נעלמה של"י מהמפה הפוליטית אך
לקראת בחירות 1984 נקלטו פליטיה – בראשות רן כהן, בתוך תנועת ר"צ, ולימים
הצטרף אליה פליט מ"שינו" ההיסטורית (במהדורתה הקודמת) בשם מרדכי
וירשובסקי ופליט ממפלגת העבודה (שנכנסה ל"ממשלת האחדות הלאומית" עם
הליכוד) בשם יוסי שריד. גם מפ"ם פרשה מהמער"ך עם מפלגת העבודה בגלל ממשלת
ה"אחדות הלאומית". זה היה לימים הגרעין שהקים את מר"צ לקראת בחירות
1992. הגרעין הזה כבר לא התרכז רק בענייני מדיניות החוץ אלא בעיקר דהר נגד הדת
היהודית ולקידום התועבות והאנרכיזם החברתי והמשפחתי בישראל. מר"צ בנתה את עצמה
בעיקר על היותה מפלגה אליטיסטית יהודית ואנטי דתית. המושג של "מפלגה יהודית -
ערבית" ירד אצלה גם בציפיותיה האלקטוראליות מהסקטור הערבי. בבחירות 1992 הפכה
מר"צ למפלגת הקואליציה בזכות 12 המנדטים שלה. למרות יומרותיה "היהודיות –
ערביות" ו"למען השלום" הרי ששרייה המשיכו לא להתנגד לקיומן של
ההתנחלויות ולפעול בענייני ימין – מרכז, שראש
הממשלה דאז, יצחק רבין, כפה עליהם. וואליד צאדק היה שוב ח"כ – לשתי קדנציות,
אבל כמובן שגם הוא טבע בתוך מפלגה יהודית שמאלית, שכול רעיונותיה ואופייה היו מנוגדים לתרבות הערבית. הוא היה – במקרה הטוב,
"קישוט אלקטוראלי" למטבע הלשון הנדוש של המשאל הציוני: "אחוות
עמים".
הכתובת הייתה על הקיר
של עיסאוי פרג'
כאשר הופיע על המפה הפוליטית של
מר"צ עיסאוי פרג' מהעיר כפר קאסם הוא האמין לזהבה גלאון – ואח"כ תמר זנדברג
(שכיהנו, זו אחר זו, כיו"רות מר"צ) כי הפעם הגיעה ה"עדנה" של
"אחוות עמים" למפלגה היהודית – השמאלית האליטיסטית. הוא אפילו העז לומר
בגלוי כי "מר"צ איננה מפלגה ציונית". אבל אט, אט הכול חזר לקדמותו.
עיסאוי היה צריך ללמוד את הלקח הגזעני של מר"צ מהתעללותם במזרחיים במפלגתם,
ולהבין שקל וחומר הם יעשו זאת גם לערבים. ראשית דבר הרי שתקדים רן כהן היה צריך
קצת ללמד את מר פרג' למה שעלול לקרות גם לו במר"צ. רן כהן היה מראשי הצעירים שפרשו
ממפ"ם עקב חבירתה למפלגת העבודה, בשנת 1969, והוא החל בניסיון אשר להקים רשימות
שמאל – ציוניות כאלטרנטיבה, כמו שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"). כבר
בשנת 1969 הוא היה – אז עדיין חבר קיבוץ גן שמואל ("הקיבוץ הארצי" של
מפ"ם), מראשי רשימת "נס" השמאלית שנכשלה בכניסתה לפרלמנט הישראלי באותן
הבחירות. לימים הוא היה ממייסדי "תכלת אדום" ושימש מספר שניים בתנועה –
אחרי מאיר פעיל. רן כהן היה איש שמאל שורשי. הוא היה חבר קיבוץ שמאלי רדיקלי, הוא
היה פעיל פועלים וחבר ה"וועד הפועל של ההסתדרות" מטעם "מוקד",
הוא היה חבר "המועצה לשלום ישראל – פלשתין" (בשנות השבעים של המאה
העשרים") ולימים הוא הפך לנושא דגלה של מר"צ במלחמתו בליכוד בפרט ובימין
בכלל. אבל זה לא עזר לו להפוך ליו"ר מר"צ בגלל סיבה אחת: הוא היה יוצא
עדות המזרח – מוצאו היה מעירק ושמו הפרטי האמיתי היה סעיד. בזה אחר זה הוא הפסיד
בקרבות על יו"ר מר"צ לכאלה שהגיעו אחריו ממעמקי הממסד של המער"ך.
לימים – לאחר פרישתו מהפוליטיקה, הוא טען כי לא נבחר ליו"ר לא מעט משום היותו
יהודי מזרחי. כששולמית אלוני פרשה מיו"ר מר"צ הוא התמודד מול יוסי שריד,
איש מפלגת העבודה לשעבר, והפסיד. כששריד פרש מיו"ר מר"צ הפסיד רן כהן
ליוסי ביילין, עוד פליט מפלגת העבודה שרק לקראת התמודדות על יו"ר המפלגה הוא
התאחד עם מר"צ, כראש תנועת "יחד". לבסוף הפסיד כהן הפעלתן (לאחר
פרישת ביילין מיו"ר מר"צ) לחיים אורון האפור, אחרון שרידי מפ"ם
שנבלעה במר"צ. אבל וחפוי ראש פרש רן כהן מהפוליטיקה. כהן היה צריך לזהות את
הגזענות הלבנה של הקיבוצניקים והעירוניים הלבנים של השמאל הציוני כבר בימים שהביא
למר"צ אדם בשם משה סוויסה – חובש כיפה (ששימש דובר עיריית בית שמש), אשר
גזעני מר"צ עשו הכול כדי שיתנדף ממר"צ למרות היותו איש שמאל ורק בגלל היותו
דתי – אורתודוכסי ויוצא מרוקו. עיסאוי היה צריך להבין כי למרות ההצהרות החדשות –
ישנות על "אחווה יהודית – ערבית" ועל "שוויון חברתי" הרי שהגזענות
ה"צפון – בונית" ממשיכה גם במר"צ שאליה חבר. מוסי רז – יוצא כורדיסטן,
היה תקופות קטועות ח"כ, אבל לימים יטענו שגם הוא לא הצליח לנסוק מעלה, מעלה
משום צבע עורו ומוצאו. רז היה יו"ר "שלום עכשיו" לשעבר ואף הפך
לאנטי דתי קיצוני ונלחם נגד החרדים לא פעם. למרות "כרטיסי הביקור המרשימים"
הללו הרי שגם הוא לא הפך בשר מבשרה של תנועת השמאל הלבנה הנעה בין צפון תל אביב
לקיבוצי ה"שומר הצעיר". מול עיניו של עיסאוי זעקו עוד שני פעילי
מר"צ כי הם אינם מרגישים בבית בגלל מוצאם, ואחד מהם גם פרש ממר"צ, למרות
שגם שניהם ניסו להתמודד על ראשות התנועה. היו אלה דבוש ובוסקילה. אבל עיסאוי עדין
האמין שלו זה לא יקרה, ובמיוחד משום ה"נדוניה" האלקטוראלית שהוא מביא
מהסקטור הערבי, השונה מחברי המזרחיים היהודים, שבאים בידיים אלקטוראליות ריקות. לא
מכבר – בעיצומן של הבחירות, פורסם מאמרי באתר זה (שהגיע גם לסקטור הערבי ולאנשי
השמאל) על כך שגב' זהבה גלאון – היו"רית לשעבר של מר"צ, תרמה ששת אלפים ש"ח
לישיבת הדגל של הציונות הדתית, ל"מרכז הרב" ועוד 200 ש"ח לקיצונית
שבישיבות המתנחלים, ששמה "שבי חברון. עיסאוי היה צריך להבין שהרצון של
מר"צ להיות חלק מ"קונצנזוס" יהודי הוא חזק יותר אצלה מאשר
"אחוות העמים" המאובקת. אבל ה"קש ששבר את גב הגמל" היה בעצם
בחירתו של ניצן הורביץ ליו"ר מר"צ.
עידן ניצן הורביץ
להבדיל מתמר זנדברג הרי שלאיש הזה, ניצן הורביץ
שמו, המחויבות שלו לערבים ולנושאים מדיניים קטנה יותר מכול ראש מר"צ בעבר. האיש
הזה רוצה להיות חלק מהחברה הציונית – המרכזית, ובמיוחד להשפיע עלייה בכיוונים של
הכנסת רעיון התועבות לתוכה ולנהל במקביל מלחמה חזקה יותר בדת ישראל. האיש הזה חבר
למר"צ מ"התנועה החדשה" ורק אח"כ הוא התמזג במר"צ. הוא
נכנס ברעש של לגיטימציה לכול מה שקשור בהפיכת החברה והמשפחה הישראלית משמרנית
למתירנית ואנרכיסטית. עם העניין הערבי כבר הייתה לו בעיה בקדנציות הקודמות שלו – לפני
שחזר והתמודד על ראשות מר"צ. באותן שנים – כשהחל לכהן כח"כ, הוא ניסה
לקדם את עניין התועבות בפרלמנט הישראלי, בברית עם חד"ש אבל במקום שהוא הצליח
עם ח"כ דאז, דב חינין, הוא לא הצליח עם יו"ר חד"ש דאז, מוחמד ברקה,
שדחה את הנושאים הללו על הסף. לימים – משחזר הורביץ לפוליטיקה, הוא הבין שמצביע י
עיסאוי מכפר קאסם והפריפריה הערבית אינם בדיוק הציבור הערבי שאותו הוא מחפש. נשים עם
רעלות, הפרדה בין נשים לגברים וסילוק שחקני כדורגל מקבוצות ערביות בשל היותם אנשי
תועבות, אינם הבסיסיים ה"רעיוניים" שאותם הוא מחפש. ניצן הורביץ – איש פחות
שמאלי מגלאון וזנדברג, מחפש להיות שר ומשפיע ובוודאי שיאיר גולן, סגן הרמטכ"ל
לשעבר, ואהוד ברק, יהוו עבורו "כרטיס כניסה" בדוק וטוב יותר
ל"קונצנזוס" הציוני מאשר עיסאוי פרג' האנטי ציוני והשמרני, שהיה שמח
להחליפו אפילו בסתיו שפיר חסרת הכוח האלקטוראלי. מה שעיסאוי לא הבין היא העובדה
שהשמאל הציוני – ובמיוחד אחד כמו ניצן הורביץ, יעדיפו להפסיד קולות ערבים רבים
לטובת התחברותם לכאלה שדומים להם בצבע, בתרבות וההשקפה הציונית – שמאלית – אליתיסטית
והאנטי דתית, גם אם מספר המצביעים של הללו יקטן מזה של המצביעים הערבים. המדינה
הזו צבועה – אצל השמאל הציוני, בצבעים של כחול בוהק ולבן חד, ולא במקרה ניסה פעם
חיים אורון להעלות בפרלמנט הישראלי הצעת חוק שעל פיה כול מי שיכריז על עצמו כיהודי
יוכר כיהודי. עיסאוי היה צריך להבין כבר אז, עוד לפני שנכנס לקלחת הלבנה ששמה
מר"צ, כי הניסיון להתחיל את "מדינת כול אזרחיה" מתוך ובתוך מפלגת
מר"צ הוא הזוי ואינו אלא חלום ותו לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה