ה"דמוחרטים" / הרב אליהו קאופמן
האוליגרכים – גנרלים, מהימין – מרכז – שמאל,
מעורבים בימים אלה בהטוויית ה"חינוך הדמוקרטי" לחברה הישראלית – ובמיוחד
לנתניהו ולליכוד. כדאי להם – לגנרלים של "כחול לבן", ול"אוליגרך"
של "ישראל בתנו", לשבת וללמוד כי הדמוקרטיה צריכה להתחיל בארבעת המפלגות
הדיקטטוריות שעליהן הם מושלים. רק אח"כ הם יוכלו להטיף על "בחירות חופשיות"
ו"טוהר המידות בדמוקרטיה".
אני אחרון מאלה שיצדיקו את מעלליו של נתניהו
ואת בקשתו ל"חסינות". אבל כשאני שומע מי הם אלה הדורשים בשם ה"דמוקרטיה"
למנוע ממנו את החסינות, ובכלל לדרוש ממנו להתפטר, "כמו בכול משטר
דמוקרטי", אזי, אני מרגיש בחילה. נעזוב לרגע את אנשי השמאל ממפלגת העבודה
וממר"צ, שם לפחות ישנה איזושהי התנהלות דמוקרטית, אבל ברשימת "כחול
לבן" נמצאת פדרציה של צבועים ושקרנים. שלושה גנרלים ואחד שחולם שהוא כזה,
המחליטים לבד עבור עשרות "בובות שעווה" פוליטיות. וזה לא קורה במפלגה
אחת אלא בשלוש! כאשר הח"כים, רם בן ברק וצבי האוזר, מתווכחים ביניהם על הקרב
האמיתי – על הקול הערבי או זה של הציונות הדתית, הרי שהגנרלים בני גנץ וגבי אשכנזי
דופקים על השולחן, והויכוח משתתק. בשלושת המפלגות הללו הגנרלים הודיעו לח"כים
שלהם שלא יעיזו לפצות פה בתקשורת אלא אם המטה הצבאי (פלוס העיתונאי - החוגר לשעבר,
מהעיתון "במחנה"...) של שלושת המפלגות יאשר להם לחייך למצלמות. והחיילים
– ח"כים נשמעים להם ועוברים ל"דום שתיקה", שהרי אחרת אם הם לא יהיו
חיילים טובים וממושמעים ואז בטח לא יהיו ח"כים.
ויש
עוד פה גדול ומצפצף ושמו איווט ליברמן – שמחול ה"דמוקרטיה" בפיו ושרביט
הדיקטטורה בידו. האיש הזה נולד וחונך בדיקטטורה החשוכה ביותר בעולם, וקרוב לעשרים
שנה שהוא מנהל בעבועה כזו ששמה "מפלגת ישראל בתינו". כשמבול החקירות ניתח
בעבר על ראשו הרי שליברמן לא התפטר – לא מהממשלה ולא מהפרלמנט. את הליכוד הוא עזב
בין השאר משום שהדמוקרטיה לא התאימה לו. שם נבחרים להיות ח"כים ושרים אבל הוא
אוהב לבחור ח"כים ושרים לבדו. כשהמשטרה עצרה עשרות מחברי "ישראל
בתנו" – כולל שרים וסגני שרים, בפרשיות שחיתות איומות, הוא לא לקח שום אחריות
על עצמו כיו"ר המפלגה, למרות שהיה ונותר שליט בלעדי שם, עד עצם היום הזה.
לפני כשבועיים בלבד עמד נתניהו לבחירות
דמוקרטיות בליכוד אבל אצל יאיר לפיד הוא "ביטח" את עצמו ב"יש
עתיד" לעולמים וכך החרו אחריו "בני גנץ מ"כחול לבן" ובוגי יעלון
מהמפלגה הקיקיונית שהקים. ואילו גבי אשכנזי אפילו את זה הוא לא צריך – להבטיח את
עצמו שוב ושוב בפוליטיקה, את זה כבר עושים בשבילו אחרים, כמו שבעבר גם העניקו שמות
על שמו לרחובות ערים. ואילו ליברמן – מאז שפרש מהליכוד, הוא חזר ל"דמוקרטיה
העממית", ששררה בארץ הולדתו לשעבר, בבריה"מ ההיסטורית. אז באמת, שחבורת
הכזבים והצבועים הזו לא תלמד אותנו – כאזרחים, מהי דמוקרטיה, ומהן "בחירות
חופשיות".
הסתיו חלף, עבר לו
סתיו שפיר – מאז היבחרותה
לפרלמנט הישראלי, הינה בבחינת עב"ם עם גאווה של מנקת ארובות. היא הגיעה בגיל
צעיר – כאשת תקשורת קטנה ונשכחת, לפרלמנט הישראלי על גב מחאת בננות של "פורים
שפיל". גם "כרטיס הכניסה" שלה לפרלמנט דאז בא על חשבון "משבצת
נשיותה" ולא עפ"י כוחה וכישוריה. במפלגת העבודה – שם נחתה, היא הייתה חסרת
ניסיון וכול ההתבלטות שלה הייתה מפרי של צעקות ואנדרלמוסיה ולא בשל מעשייה או בשל עבודת
השטח האמיתית שלה. כמו שאומרים, "הלך לה קלף", אבל מה שהיה טוב לה בין
2013 ל-2019 הסתיים ב-2020. הא חשבה שהנה, הנה היא תהיה מחר או מחרתיים יו"ר
העבודה, או לחילופין בעלת הבית במר"צ. אבל מישהו במר"צ (ואולי זו הייתה
דווקא מישהי...) החליט/ה לעשות לזה סוף. לאחר הבחירות האחרונות הבינו במר"צ
שהגב' הזו היא רק מקור לסכסוכים, לצרות ועם אפס כוח אלקטוראלי וארגוני. מה ששפיר
לא הבינה היה שבמר"צ לא חסרות נשים ל"משבצת" המיוחדת לכך. הרעיון
הילדותי – "לחזור הביתה", למפלגת העבודה, התגלה כהזוי, כי גם למפלגה זו
לא חסרות נשים ב"משבצת" ממנה נסקה שפיר, וגם שם הם נשמו לרווחה מבריחתה
בבחירות האחרונות, לבועה ששמה "המחנה הדמוקרטי". ה"פיקציה"
ששמה ה"מפלגה הירוקה" לא תוכל לתת לה אפילו רבע מנדט אלקטוראלי ולכן טוב
תעשה אם תפרוש לביתה ותתחיל לכתוב זיכרונות, שמתחילים בשדרות רוטשילד בתל אביב,
ונגמרים ביום שאחרי הבחירות האחרונות.
למרות הצעד הנכון של מר"צ – בעניין שפיר,
הם היו צריכים ללכת צעד אחד קדימה יותר. נכון אמנם שיאיר גולן – סגן הרמטכ"ל
לשעבר, הוא איש נעים הליכות ולא עוד "פיל בחנות חרסינה" כסתיו שפיר אבל
גם הוא נטל אלקטוראלי ללא שום כוח בשטח. הגימיק בהקמת ה"מחנה הדמוקרטי"
היה בעיקר בחזרתו של אהוד ברק, אבל לאחר הבחירות האחרונות הסתבר שכול הקבוצה הזו,
בראשות הגנרלים ברק וגולן, לא הייתה שווה יותר ממנדט אחד. במקרה כזה צריכים היו
לחשוב במר"צ באופן קר על העתיד האלקטוראלי שלהם. צודק בטענותיו ח"כ
לשעבר של מר"צ – עיסאווי פרג', כי בהעמידם באיחוד של העבודה עם מר"צ, את
פרג' במקום ה-11, הם בעצם מבריחים מעצמם קהל ערבי נאמן, שבשתי המערכות האחרונות
הוא זה שקבע כי מר"צ – ואח"כ ה"מחנה הדמוקרטי", לא ייעלמו
מהנוף הפרלמנטארי הישראלי. יתכן שעיסאווי פועל וטוען מתוך ראייה אישית ולאומית –
בטענותיו נגד חבריו במר"צ, אבל במישור ההשכלתני והפוליטי הוא בהחלט צודק.
ליאיר גולן – ללא אהוד ברק, אין שום יכולת אלקטוראלית, ואילו הציבור הערבי, עם
גנרל ברשימת איחוד השמאל וללא עיסאווי במקום ריאלי, יברח ל"רשימה הערבית
המשותפת". ויתכן ש"לרשימה בערבית המשותפת" יברחו לא מעט יהודים
מהשמאל, שגנרל כגולן, בתוספת התדמית הלאומנית של "גשר", מסמלים עבורו את
ה"קו האדום" שהם מוכנים להתפשר רעיונית, כאשר הם הולכים לקלפי. גם עמיר
פרץ היה צריך להבין שבין אשת נאמנותו – רויטל סוויד האנונימית הוותיקה, לבין
עיסאווי, הרי שהאחרון היה שווה הרבה יותר אילו הוא היה צונח למקום העשירי ברשימה
ולא אותה גב' סוויד.
לאחר 36 שנה חזר המער"ך – דהיינו, מפלגת העבודה
ומפ"ם, לתפקד פוליטית, אך המינון הרבה יותר נמוך וירוד ועם תקוות פוליטיות
הרבה יותר צנועות בלשון המעטה. מסוף שנות השישים של המאה העשרים, ועד שנת 1984
התקיים ה"בלוק הטכני" של מפלגת העבודה הלאומית והממלכתית עם מפ"ם
הפרו קומוניסטית לשעבר, שהייתה מהולה בציונות. בשנת 1984 – לאחר הקמת "ממשלת
האיחוד הלאומי" של שמיר ופרס, נפרדה מפ"ם מהמער"ך הזה. כול אחד הלך
לדרכו. מפלגת העבודה נותרה עם הליכוד בקואליציה ואילו מפ"ם הפכה לאחד משלושת
שותפי מפלגת מר"צ לעתיד. הן נפגשו רק בקואליציות של רבין וברק. הפעם הם חזרו
לתפקד כ"גוש טכני" אבל בבחינת "אם לא יהיו תלויים זה בזה הם כבר יהיו
תלויים זה לצד זה". עמיר פרץ נכשל בהבאת דמויות פוליטיות מרכזיות כדי לשמור את מפלגת העבודה ככוח מרכזי עולה.
יתכן שהוא לא עשה מספיק כדי לצרף אליו את מי שהייתה "חבל ההצלה" שלו
שבשנת 2013, את ציפי לבני, שאפילו הפכה אותו לשר, באותם ימים שלאחר התרסקותו
הפוליטית, שהייתה כמעט וודאית. החיבור הזה – בשמאל, לא יביא
אפילו את האחד עשר מנדטים ששתי המפלגות הללו קבלו בבחירות האחרונות. ככא זה כשמתחברים.
הכוח אינו גדל אלא קטן, כי מימין ומשמאל ישנם לא מרוצים שבורחים ימינה או שמאלה,
או שפשוט נשארים בבית. ככה זה קרה ל"איחוד הימין" בבחירות האחרונות, ככה
זה קרה בעבר לליכוד ול"ישראל בתנו" בשנת 2013 וככה זה כנראה יקרה למפלגת
העבודה ולמר"צ, במיוחד לאור שיברחו אנשי שמאל וערבים, מחד גיסא, ומאידך גיסא תהיה
גם הבריחה צפויה של האגף הימני במפלגת העבודה.
אורלי שבה הביתה
אורלי לוי – אבקסיס היא סתיו שפיר בריבוע
ואולי אף יותר אך מתוחכמת פי אלף. בעבר היא "פילטרטה" עם מר"צ להצטרפות
לפוליטיקה עד שדייג ימני – קיצוני ששמו איווט ליברמן העלה אותה על סירת
"ישראל בתנו". היא הייתה המשבצת הישראלית – מזרחית של המפלגה העדתית –
לאומית של מהגרי חבר העמים. הרעיונות של מר"צ – בתחום השלום, כמובן שאינם
עולים עם הלאומנות השדופה של ליברמן ושל קהלו ממזרח אירופה ולכן היא טיפלה רק
ב"עניינים חברתיים" כ"בובת ברבי" פוליטית חד – כיוונית. לימים,
כשליברמן לא מינה אותה לשרה הרי שהיא פרשה מהמפלגה, שבכלל המציאה אותה (שהרי באיזו
מפלגה אחרת היא הייתה מגיעה בכלל לרשימת המועמדים הריאליים לפרלמנט ?...), וכמובן
שהיא לא החזירה את המנדט למפלגה, כמו שמתבקש מפורש ההופך עורו ומשנה את חברבורותיו.
אט, אט החלו להתגלות דעותיה האמיתיות ובמיוחד מתומכיה בפרלמנט, כמו שלי יחצימיוביץ
ודב חינין למשל. היא הקימה רשימה עצמאית למועד הראשון של בחירות 2019 וקראה למפלגה
הזו בשם מפלגתו של אביה: גשר. היא ליקטה – באופן הרחוק מדמוקרטיה, את מועמדיה,
בשיטה האוליגרכית שלמדה מליברמן, כשליקט אותה בשעתו. חברי מפלגתה היו בדיוק כמותה.
אלה היו אנשי שמאל מזרחיים המסתירים את דעותיהם המדיניות מהשמאל כדי לגנוב קולות
מהימין. היא התרפסה בפני אוליגרך אחר – בני גנץ שמו, אבל שותפיו האוליגרכים סרבו
לקבלה וכך שכול הקולות שקבלה במועד א' של 2019 נפלו לפח, והיא נותרה מחוץ לפרלמנט.
לקראת מועד ב' היא התחברה למפלגת העבודה – אבל לא כמי שמתמודדת דמוקרטית בתוכה,
אלא כמשוריינת יחד עם חבריה. גם כאן היא הסתירה את עמדותיה היוניות כדי להמשיך
לנסות לגנוב קולות מהליכוד. החיבור לפרץ ולעבודה לא הביא לשניים מזור רב ולקראת
מועד ג' היא שבה הביתה – למר"צ, ממנה ברחה לפני שעלתה על הסירה הלאומנית של
ליברמן. מי שמנסה להשוות את הגב' הזו לאביה פשוט עיניו אינם בראשו. דוד לו אמנם
הקים את "גשר" אבל תנועתו הייתה תנועת ימין שחזרה לליכוד בבחירות 1996 ואשר
אנשיו היו אנשי ימין עם דעות מדיניות ברורות ולא עפ"י גניבת הדעת. בשנת 1999
אמנם חבר דוד לוי לעבודה אבל אז מפלגת העבודה הייתה ימינה יותר מלקט אנשי השמאל של
היום, וגם שם שמר לוי על עמדות עצמאיות, ובמיוחד במדיניות החוץ והביטחון, עד שפרש
עקב כך מהחיבור לעבודה. ולוי ידע לחזור לליכוד ולא התבייש לומר שטעה בחיבור
לעבודה. לדוד לוי היו תומכים רבים והיה לו מחנה ברור מבחינת ההשקפות החברתיות
והמדיניות שלו. לוי לא "חיזר" על פתחי פוליטיקאים כדי לשרוד פוליטית אלא
הם חיזרו על פתחיו. מעניין יהיה לשמוע את הגב' הזו בענייני הפלשתינאים והמלחמות
בעזה ובצפון, לאחר שכול ימייה הפוליטיים היא מעולם לא שמיעה את קולה בנושאים הללו,
משום שאז היו מבינים בוחריה, והאוליגרך שלה מיהי באמת, כ"סוס טרויאני".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה