בס"ד
הדור של בר קמצא / הרב אליהו קאופמן
הסיפור ההיסטורי על מה שגרם לחורבן הבית
השני – הלשנתו של בר קמצא לקיסר הרומאי על המרד בו, הוא בעל מוסר השכל מאלף. זהו איננו רק תיעוד עובדתי
– היסטורי על מעשהו של מלשין או מוסר השכל נגד רשעותו של העשיר שהשליך את בר קמצא
מסעודתו בבושת פנים, של שנאת אחיו היהודי, אלא זהו גם מוסר השכל עובדתי על מעמדם
של גדולי הדור דאז, שהיו מסובים לסעודה הגדולה ולא ניסו אפילו למנוע בדיבור ובמחאה
קלה את השלכתו של בר קמצא מחוץ לסעודה. זהו בעצם הבסיס לחורבן שבא אח"כ. במעשהו
זה הוכיח העשיר שכול גדולי הדור דאז – שהסבו לשולחן הכבוד בסעודתו, אינם אלא טפלים
לכספו שלו ושהוא שולט בהם, ומכאן שמושג "גדולי הדור" התרוקן מתוכן באותם
רגעים. וכשאין גדולי הדור שולטים אלא נשלטים הרי שאין גם דעת תורה ואז גם מתבטלת
יראת ה' וכול דאלים גבר, ולכן המשך קיומה של האומה היהודית במסווה של צביעות איננו
נחוץ עוד לריבונו של עולם, שהרי אין הם יותר "עם סגולה" אלא מחללי שם
שמים.
בהגהה העממית נהוג לומר – במצב של
אנדרלמוסיה כלשהי, כי ה"דג מסריח מהראש". זהו הדימוי הטוב ביותר למצב שבו
רבנים וגדולי תורה הופכים שבויים בידי תאבי ממון וכבוד ונהנים מממונם של הללו, תוך
כדי ויתור על עזות התורה, האמורה לשלוט בהם ומהם לציבור. בר קמצא הלך להלשין
לרומאים לאו דווקא משום שכעס על יריבו העשיר- שסילקו מהסעודה בבושת פנים. הסילוק
הזה היה הגיוני לגביו, שהרי העשיר היה יריבו מאז ומתמיד וההזמנה לסעודה הייתה
טעותו של המשרת. היריבות בינו לעשיר הייתה רבת שנים ולא הפתיעה איש. על כך לא
הולכים להלשין לרומאים על כול היהודים. אבל חמתו של בר קמצא בערה בו מכיוון אחר.
הוא גם לא כול כך נלחץ מכך שהמוני הסועדים לא נחלצו לעזרתו, משום שברור כשכמוזמנים
הם היו אסירי התודה ליריבו העשיר. אבל קיצפו של בר קמצא יצא על כך שגדולי הדור –
שהיו כולם מסובים לשולחן הכבוד של הסעודה, לא ניסו להמתיק את רוע הגזרה. זו כבר לא
הייתה הבעיה הפרטית שלו, וגם אי התערבותם של גדולי הדור לא הייתה בבחינת אי
התערבות בבעיה פרטית כלשהי. הייתה שם בעיה עמוקה יותר. אותם חכמי ישראל שלא התערבו
לטובת בר קמצא לא עשו זאת משום שהתייחסו באי התערבותם למחלוקת בין העשיר לבר קמצא
אלא משום שהם היו כפותים בכספו של העשיר, ולכן כול מחלוקת שהעשיר היה מעורב בה הם
היו פוסקים לטובתו. בנקודה הזו הבין בר קמצא שהחורבן כבר החל וכי המשך כהונתם של
גדולי הדור הללו איננה אלא אחיזת עיניים למצב שכול דאלים גבר רק משום כספו וזהבו.
וברגע ההוא החליט בר קמצא לצאת ולהשלים את החורבן כדי למוטט את אחיזת העניים הזו,
ש"פני הדור כפני הכלב". בר קמצא הבין שכול דיון הלכתי בבתי הדין של אז
כבר איננו עפ"י "דעת תורה" אלא עפ"י דעת הממון והכוח האלים,
וכי ההכרעות המדיניות והתורתיות כבר אינן בידי גדולי ישראל אלא שהם משמשים בובות
ראווה לשונאי התורה להרוס את ההלכה היהודית בשם היהדות ובשימור "גדולי
התורה" כבובות ראווה לשם כך.
גם בית המקדש הראשון חרב משום ש"פני הדור
היו כפני הכלב". המלך צדקיהו למעשה לא היה האיש ששלט באמת בממלכת יהודה, כשזו
נחרבה ע"י הבבלים. הגמרא מציינת כי המלך צדקיהו היה ירא שמים ומדקדק במצוות,
תוך כדי קיום מצוות התורה באופן מלא. אבל הנ"ך מספר לנו על מלך רשע שלא הלך
בדרכי אביו, המלך הצדיק יאשיהו, ובגלל שצדקיהו החטיא את ישראל באה הגלות ובא חורבן
הבית הראשון. האומנם זהו מצב של תרתי דסתרי? בוודאי שלא יתכן – חס ושלום, שהגמרא
סותרת את הנ"ך, אבל ישנן כאן עובדות שונות שהסקת המסקנות ניראת לכאורה סותרת.
המלך צדקיהו היה אמנם ירא שמים ושומר מצוות – בכול הנוגע להתנהגותו האישית. הוא
הקפיד על קלה כחמורה והיה קרוב ל- ה' בכול ליבו ומאודו, אבל הכול רק במישור האישי
והפרטי. באשר להשלטת שלטון התורה בממלכתו – כמלך, הוא הלך אחרי הרחוב משום שפחד
שיודח. וזאת גם בעניין הפרת שבועתו לנבוכאנצר, לעניין הנאמנות לאחרון וההבטחה לא
למרוד בו. בלחץ העם הוא התיר להם לחזור מקיום שנת היובל ונתן להם לעבוד את כול
העבודות הזרות. כשהגיע הדין על מעלליו הוא לא נשפט כיחיד אלא כמלך, וכמלך הוא עשה
הרע בעיני ה' ולא עמדה לו זכותו כמאמין בודד. וכולנו יודעים שהתורה היא מעל
הנ"ך והנ"ך הוא מעל המשנה והגמרא. מכאן, שכבר בחורבן הבית הראשון הסתבר
ש"פני הדור כפני הכלב", ומי שהוליך את ההחלטות נגד התורה ולמען העבודה
הזרה היו פרחחי הרחוב ואילו המלך עצמו היה רק כבובה. דהיינו, לא במקרה מגיע החורבן
כאשר מסתבר שההנהגה הרוחנית של עם ישראל איננה עוד דומיננטית.
דורנו זה הוא דורו של בר קמצא, ואפילו חמור
יותר. בימי המלך צדקיהו ובימי בר קמצא היו אמנם גדולי דור אמיתיים אבל הם נכנעו –
מתוך פחד, לרחוב הפשוט. מעצם היותם באמת ובתמים גדולי תורה הרי שהם ידעו את האמת ובמעט
יראת ה' ואומץ הם היו יכולים להתנער ממקומם ולנסות לכוף את דעת התורה האמיתית על
העם. למרות שלבסוף זה לא קרה הרי שזה היה אפשרי. אבל בדורנו אנו המצב קשה יותר.
מאז בואה של הציונות לארץ ישראל הרי שהניסיון הציוני היה תמיד להמציא "גדולי
דור" שיהיו כפופים לכפירה הציונית, הניזונה מהמינות העולמית ומהנצרות האנטי
יהודית. זה כבר החל כאשר דר' חיים ויצמן הגיע לארץ ישראל, מיד לאחר כיבושה
ע"י הבריטים, עם מזוודה מלאה בכספים כדי לשחד חלק מרבני ארץ ישראל לנהוג
כציונים, ולמרוד בגדול הדור דאז, הרב יוסף חיים זוננפלד זצקו"ל. "וועדת
פיל" והפילוג ב"אגודת ישראל" העולמית, בשנות השלושים של המאה
העשרים, בקעו בקע חזק יותר כדי לרתום רבנים לעגלת הכפירה הציונית. השואה המרה
והקמת המדינה הציונית עשו זאת סופית. לא אכנס לתהליך העמוק וההיסטורי הזה אבל היום
אנחנו עדים ל"גדולי דור" ולהמוני "רבנים" שמקורם איננו מן
הקדושה אלא הם יצירי הכפיים של הציונים – בדיוק כפי שבמדינות הקומוניסטיות לשעבר,
היו ה"כמרים" וה"רבנים" אנשי שלטון קומוניסטי שהיו מחופשים
ל"דתיים". את התהליך הזה זיהה ראשון בכתב הרב ירחמיאל יצחק ישראל דאמב,
שבשנות השבעים של המאה העשרים הוא הביא זאת בכתב בספרו "העתקות" את המצב
החדש. כיום זהו המצב לאשורו. העיתונות החרדית היא העזר של שלטון הכפירה להמליך את
ה"רבנים" מטעמה. ה"רבנים הראשיים" הם נבחרי ריקים ופוחזים.
המפלגות החרדיות מתנהלות בידי עסקנים הכפופים לפוקרים ולמתבוללים – ואף לנכרים
האנטי דתיים, הכי גרועים. "גדולי הדור" וה"רבנים החשובים"
הפכו לנותני ברכות, מחלקי קמעות ומגייסי תרומות בלבד והם מונעים ע"י העסקנים
החרדים, המונעים ע"י בליל של כופרים ציונים. לא במקרה אחד מ"גדולי
הדור" התיר לאחרונה להחזיק בבית ילדים מחללי שבת ואח"כ גם התיר לקנות
לבנות חרדיות בגדי שחץ. האיש גדל כמשת"ף ציוני שמחייב להכניס את הפקרות החילונית
לתוך היהדות החרדית. לא במקרה מברכים בבתי כנסת "חרדיים" לא מעטים את
הצבא הציוני – שכיום מגייס לתוכו אנשי תועבה ואנדרוגינוס ממש. על כך אין נשמעת
ואפילו מחאה של "גדולי הדור" ושל המפלגות החרדיות. כאשר הפרלמנט הציוני
הכופר קובע – בעזרת גויים וכופרים, את "חוקי הגיור" הרי שאין נשמעת
אפילו נהמה חרישית מ"גדולי הדור", שאינם אלא בבובות ראווה. היהודים החילוניים
התמימים אינם רואים למול עיניהם חכמים בתורה אלא חבורת נהנתנים חילונית מחופשת –
ובראשה ה"רב הראשי לשעבר, שכבר ישב בכלא הציוני עצמו, ומכך הם מבינים את מה
שהבין בר קמצא עצמו לאחר שהוצא מאולם הסעודה. גם יהודים דתיים וחרדים מבינים
ש"לית דין ולית דיין" וכי הכול בבחינת שקר וכזב. הדור שלנו קשה יותר אף
מדור הגלות של בר קמצא. ה"רבנות הראשית" הציונית משתלטת על היהדות וממנה
מופקים "גדולי הדור" במידות שהציונות תופרת אותם. ארגוני הרבנים באירופה
הם תחת הפקידות והבהמיות החילונית – ציונית והרבנים שם הם בכלל בחלקם כופרים,
ואפילו נכרים! אז כדאי ללמוד וללמד את פרשת קמצא ובר קמצא כיום עפ"י
האקטואליות שלה בימים אלה ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה