בס"ד
מורשת
פפנהיים / הרב אליהו קאופמן
זה אירע לפני פחות משלוש שנים. בחדרו של
מוחמד אל מדאני ישבה קבוצה של למעלה מעשרה יהודים חרדים, ובראשם נשיא ה"עדה
החרדית", הרב שלמה פפנהים. כמו כן היו שם גם רבנים נשואי פנים, אברכים, עורכי
עיתונים חרדים ועבדכם הנאמן והקטן, הכותב את השורות הללו. זו הייתה עוד אחת
מהפגישות החשאיות שניהלנו עם וועדת האינטראקציה של הרשות הפלשתינאית – בראשות מוחמד אל מאני, לשעבר מושלה של בית לחם. הרב שלמה פפנהים היה אז
כבר כבן 88. לפני הפגישה הוא התבדח עימי שבעבר הוא הצליח להסתיר את גילו משום
שתמיד סיפר לכולם על סיפרה אחת בלבד בגילו אבל מה לעשות והפעם הספרות זהות – שמונה לצד שמונה, וההסתר כבר לא יתכן. מחוץ לכל הנושאים שדנו בהם הרי שהתפעלותם של אנשי הרשות הפלשתינאית הייתה מהגעתם המשותפת של
הרב שלמה פפנהיים עם נכדו. שלוש דורות של יהודים חרדים – שקדמו לציונות, ואשר לא איבדו את האמון בדו קיום עם הערבים, דו קיום
שהופר בשנת 1918, עת הבריטים הביאו עימם לארץ הקודש, על חניתותיהם, את הציונים.
מהצד הפלשתינאי ישבו שם בכירי הפת"ח ובכירי יועציו ושריו של אבו מאזן
(יו"ר הרשות), ובראשם שי'ח עבאש, שר הדתות דאז בממשלת פלסטין. ראש הצוות
הפלשתינאי היה כאמור מוחמד אל מאדני – יו"ר וועדת האינטראקציה עם הציבור
הישראלי, שהחל להבין כי מלבד השמאל והחילוניים יש בישראל שותף חרדי אמיתי לדו
קיום, וכי הדת היהודית איננה מכשול לשלום, כפי שהציגו אותה לפניו אנשי השמאל
והרפורמים. היה שם גם שגריר בכיר לשעבר ביבשת אמריקה, מטעם הפלשתינאים וכמו הייתה
שם אישיות פוליטית ערבית בכירה שנשאה בעבר בתפקיד ממלכתי בכיר בישראל. לאחר כשלוש
שעות קמנו לצאת – חברי המשלחת
החרדית שהורכבה מאנשי ה"עדה החרדית", ואף מאנשי "יהדות
התורה". ואז ניגש נכדו של הרב פפנהיים ועימו המעיל העליון כדי לשמש את סבו
ולהלבישו לדרך. הנכד לא הספיק להגיע לסב, כשלפתע הוא הוזז בעדינות הצידה ע"י
מוחמד אל מאדני והאחרון לקח מהנכד את המעיל והלבישו בעדינות על גבו של הרב שלמה
פפנהיים. "אל הראיס" קראו לו הפלשתינאים בחיבה והחמיאו לו על כך שהוא
מחנך כבר חמש דורות (עד לנכדי נכדיו ממש) למתינות ולדו קיום עם הערבים, בים של לאומנות
ציונית, שהחרדים הם לא פעם, לצערינו הרב, חלק בלתי נפרד ממנה.
כמו שהורדת הטבעת של המלך אחשוורוש עשתה
רושם יותר מנבואותיהם של ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, הרי שכך היה לגבי כל
אותן פגישות, שעשו רושם גדול יותר מכל ה"פשקווילים", העלונים ומשדרי
האינטרנט ה"קנאי". הרב פפנהיים הסכים ללא שום היסוס שאשתמש בשמו לעתיד,
בגיוס אישים חרדים נוספים לפגישות כאלה. עד לפני מספר שנים לא האמינו הערבים שמעבר
ל"קו הירוק" כי משלחות חרדיות תעזנה להגיע אליהן, לדו קיום, ובראשן
יעמדו נשיאי החרדים. הרב שלמה פפנהים "שבר את הקרח" הזה, בדמותו העדינה
אך הנחרצת. זו גם הייתה גם התשובה לשמאל היהודי ולמסיתים הרפורמים על השקר הזה,
שהחרדים הם הקיצוניים ביותר נגד הערבים, וכי דת ישראל היא המכשול לשלום. הרב פפנהיים
קיבל – זמן קצר לפני
נסיקתו של יו"ר ה"רשימה המשותפת", איימן עודה, את האחרון בביתו
שבירושלים. שם הבין גם עודה כי המרחב לדו קיום רחב יותר מאשר השמאל והציונות מציינים
בפניו. בבריסל, במדריד, בירושלים וברמאללה כיתת הרב פפנהיים את רגליו כדי להעביר
את המסר הזה. כשחסידות "תולדות אהרון" פנתה לעבר העיר חריש טען הרב
פפנהיים כי אין זו דרכם של שומרי אמוני ישראל להפוך לחוד החנית נגד הערבים, כאשר
אדמות האחרונים הופקעו בואדי ערה לטובת עיר חרדית, פרויקט שבסופו של דבר נכשל
במיוחד בגלל נמהרותם של מאיר פרוש, מרדכי קרלי'ץ, אריאל אטיאס, ניסים דהן, אלי ישי
ותחכומו של אריה דרעי, שמשך בחוטי שני הצדדים לכישלון העניין רק משום שהוא היה
מחוץ לתמונה הפוליטית. הרב פפנהיים היה אולי זיק האש האחרון מימי הגר"ח
זוננפלד ומצוואת האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר, על שיחות ישירות עם הערבים, תוך
הצגת היהדות כחלק הפוך מהציונות, וכי הציונים אינם מייצגי היהדות והיהודים.
מורשתו של הרב פפנהיים תלויה
על הקיר. אסור למחוק את הכתובת הזו מקיר האמת ההשקפתית שעליו נרצח דה האן. אי אפשר
לערוך הפגנות רחוב נגד הגיוס ולהציל את המפגינים בלבד ולא לומר כי את מרחץ הדמים
הזה עשו ושפכו הציונים. אי אפשר לאחוז בעמדות לאומניות ו/או להתחמק מלנקוט עמדה
ברורה נגד צבא שהוא כל כך טמא, שיש לאחוז בדגל ההידברות הישירה והנפרדת עם הערבים.
הרב מבריסק כבר טען בשנת תש"ח כי אין להתגייס לצבא הציוני - שהוקם אז מבריוני
המחתרות, "משום שלא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא לא דיבר על כך
ש"אנחנו מתפללים והם הטמאים מנצחים בזכות תפילותינו". עצוב היה לראות – באחד בניסן תשע"ז, כיצד הרב הציוני של ההתנחלות ביתר (שגם הרב שאך
אסר את המגורים בה), יעקב תאופיק, מדבר מעל בימת ה"עדה החרדית" דברי
כפירה ומינות, תוך כדי תמיכה בציונות וראיית מלחמת 1967 כ"מלחמת ניצחון
מהשם". עצוב שאיש מהעסקנים – ובמיוחד מהרבנים, לא
מחא על כך ולא היסה אותו. הלחינם כתב הרבי מסאטמר את "על הגאולה
והתמורה"?!
בימים אלה נכנס טראמפ – נשיא ארה"ב, לעובי הקורה ויתכן מאוד שהציונים יאלצו להתקפל משלטונם
הכופר בחלק משטחי ארץ ישראל, המטומאים על ידם. כשהאדמו"ר מסאטמר דיבר על
הפגנות נגד הציונים ארצות הגויים הוא לא תחם זאת רק ל"הגנת קברים" או
להגנת מסרבי הגיוס של "בני תורה", הוא דיבר על אמירה מפורשת לעולם
ולערבים – ובאופן הפגנתי וגם ישיר, כי הציונים אינם
מיצגים את היהדות, וכי מלחמתם על ארץ ישראל איננה מלחמתם של יהודים ושל היהדות.
המחנה של סאטמר, ה"עדה החרדית" ותומכיהם חייב להרים את הדגל הזה ולצאת
להידבר עם הערבים, תוך גינוי שליטת הציונים בחלקי ארץ הקודש, כדי לטמאה. בבקשה לא
לשכוח שעמדתו של הגר"ח זוננפלד הייתה להשאיר את המקומות הקדושים בידי
ה"וואקף המוסלמי" ולא להעבירם ל"רבנות" הציונית". קללות
אנטי ציוניות באינטרנט ועלונים נסתרים, או חוברת צבעונית – אחת לארבע שנים, אינם
חלק ממה שהגר"ח זוננפד, הקדוש דה האן והרבי מסאטמר ציוו בחייהם ובמותם את
ממשיכי דרכם. את דרכו של הרב שלמה פפנהיים – שידע לשלב את
מורשת הגר"ח זוננפלד, את צוואת הרבי סאטמר ואת ירושת הרב שמשון רפאל הירש,
צריך להמשיך וביתר שאת. לא הוא – ובטח שלא גדולי
ישראל, רצו להשאיר את ענייני פיקוח הנפש והאחריות למקומות הקדושים בידי הציונים
הפוקרים והטמאים.
יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה
בצרור החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה