בס"ד
"הנכבה"
שלכם / הרב אליהו קאופמן
לוסי הראיש – דגל "הציונות
הערבית", ראיינה בניחותה ובשלוותה את האנטי ציונית החדשה של הרחוב הערבי, את
אבסיתאם מרוואענה ממפלגת העבודה. כול זאת בזמן שהאריש החרימה ונלחמה באופן קיצוני
בח"כ לשעבר – חנין זועבי מבל"ד, ואף ב"רשימה הערבית המשותפת".
הראיש נעלמה בהפתעה מלראיין את אעידה תומה - סלימן מחד"ש ושלחה במקומה מראיין
מחליף לשם כך. אז מה הקשר בין הציונית הערבייה הראשונה במעלה לאנטי ציונית הערבית שקראה
להשמיד את זיכרון יעקב, ושמצאה את ביתה הפוליטי במפלגה ציונית "מהודרת"
שהקימה את המדינה והואשמה בעריכת ה"נכבה" לערביי מדינת ישראל שבדרך ?
כן, שתיהן נשואות ליהודים וחפצות להעביר את מפגן ההתבוללות הנשית – הערבית לסקטור
הערבי כשיטת וכדרך חיים לביקוע החברה הערבית המסורתית. אז מי מסוכן יותר – "חוק
הלאום" או התבוללות הלאום והיעלמו ?
לפני כשבוע צפיתי בסרטון של ריאיון שבו גב'
לוסי האריש מראיינת את אביסתאם מרוועאנה ממפלגת העבודה. והנה אותה גב' האריש –
ציונית מוצהרת ופרו ישראלית ידועה, מראיינת ממש בניחותה את הגב' מרוועאנה, שהצהרותיה
האני יהודיות (ולא רק האנטי ציוניות...) הביאו את וועדת הבחירות של 2021 לפסול את
האחרונה, שהיא מועמדת מספר שבע במפלגת העבודה. המראיינת – גב' האריש, ידעה בעבר
לצאת בחריפות נגד מתראיינים מרצועת עזה – שהתלוננו על הפיכת הרצועה למחנה סגור.
גב' האריש יצאה חוצץ נגד ח"כ לשעבר – חנין זועבי מבל"ד, ואף החרימה אותה
בראיונותיה. לפני מספר שבועות התראיינה ח"כ אעידה תומה – סלימן בתוכנית
הקבועה שבה מראיינת גב' האיש אבל למרבה הפלא דווקא באותה תוכנית נעדרה האריש
הבלעדית שם מלראיין ובמקומה נשלח מראיין מחליף וחד פעמי. דעותיה של גב' האריש –
נגד "הרשימה הערבית המשותפת", ידועות היטב והיא מביעה אותן בפרהסיה, תוך
ההדגשה שמצייגי הרשימה הזו, בפרלמנט הישראלי, מייצגים קיצוניות ערבית ושאינם
מייצגים בשל כך את ערביי ישראל. והנה מופיעה על המסך של אותה מראיינת ערבייה פרו
ישראלית, אחת שאמרותיה נגד היהודים חרגו מעבר לפוליטיקה האנטי ציונית ומדברים על
דברים זוועתיים כמו השמדת זיכרון יעקב, סרקטיזצייה על השואה המרה, בדמות רעיון
ל"מחקר" על "יחסי האישות" של ניצולי השואה, ועוד מיני רעיונות
זוועתיים שאינם כלל קשורים להתנגדות פוליטית אלא לחולניות הנפש של המצהירה, ומסתבר
שגב' האריש פונה אל הגב' הבעייתית בלשון רכה, והיא איננה שואלת אותה שאלות נוקבות
על אמירותיה הקשות, והאם חזרה מהן. לעומת זאת האריש "מלטפת" אותה. גם
מרוואענה איננה משתלחת בהאריש אלא מגלה כלפיה חיבה, כאילו גב' האריש היא שותפתה
לעמדותיה ברדיקליות. יש לציין כי הח"כיות זועבי, יזבק, סלח ותומה – סלימן הן
אמנם לוחמות פלשתינאיות נוקבות למען עמן, ורדיקליות בדעתן, אבל מעולם הן לא פגעו
בשפתן ביהודים כיהודים ולא לעגו לשואה המרה. ח"כ אחמד טיבי ידע לנאום את הטוב
שבנאומים הפרלמנטרים שנשמעו עד היום בישראל ולהבין את כאב השואה וגם ח"כ
רדיקלי כזחלקה לא חלם לפגוע ביהדות או ביהודים בנאומיו ובמעשיו. אבל גב' האריש
השתלחה בכול הללו, לפעמים באופן קיצוני יותר מח"כי הימין בישראל. אם כך מה
מסתתר מאחורי הפרדוכסליות הזו ?
רב המאחד גדול
מהמפריד
יש דבר אחד שמאחד את השתיים והוא אינו כול כך
שולי כפי שהוא נראה. שתיהן מניפות את הדגל של האישה הערבייה בישראל הלוחמת בחברה
המסורתית הערבית – מוסלמית, ולדוגמא הן גם התבוללו עם יהודים לשם הרעיון הזה, תוך
שימת וביקות חריפה בעיקר על הגבר הערבי. לא במקרה זזה הגב' מרוואענה ממר"צ
ומ"הרשימה הערבית המשותפת" למפלגת העבודה הציונית. זהו
"אנטריזם" של הגב' הזו למפלגה ישראלית חילונית ואנטי דתית – שגב' מירב
מיכאלי כיו"ר החדשה שלה, חיזקה את נטיותיה האנטי קונצנזואליות מבחינת החברה
היהודית. שנים רבות הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית – בלבושיה כמק"י,
רק"ח ולימים חד"ש, הכוח הערבי הרדיקלי היחידי בסקטור הערבי, עד שנת
1984, כשקמה "הרשימה המתקדמת לשלום", בראשות מוחמד מיערי. באותן שנים
היו פעילים ערבים רבים – לא פחות לאומנים מאלה ששכנו במסגרת הקומוניסטית, שתיעבו
את הקומוניזם וגם את השיתוף היהודי – ערבי שם. מאחר ולא הייתה להם מסגרת לאומנית
משלהם הם העדיפו לקדם את אינטרסיהם הפרטיים (שאותם לא יכולים היו לקדם דרך הרשימה
הקומוניסטית האופוזיציונית) בתוך מפלגות ציוניות כמו מפלגת העבודה למשל, ולחכות
ליום שתוקם מפלגה ערבית – לאומנית נטו והן יעברו אליה. אינני רוצה להזכיר שמות אבל
הכרתי עשרות כאלה שסיפרו לימים כי מדובר באלפים כמותם. לצד העניין האישי של גב'
מרוואענה – לקדם את עצמה במפלגת העבודה שעדיין נמצאת בקונצנזוס הישראלי, הרי שהגב'
הזו מעוניינת גם לקדם את שבירת המסגרת המשפחתית ברחוב הערבי ולהצטרף, מהצד הערבי,
להמשך בנייתו של "העם החדש" שמכונה בפיהם "ישראלי", תוך שבירת
המסורת של העם היהודי האותנטי ושל החברה הערבית – המוסלמית הפטריאכלית גם יחד. את
הרעיון הנלוז הזה כבר הזה אדם בשם יונתן רטוש – ובתקופה ללא קטנה תמך בו ח"כ המנוח
לשעבר, אורי אבנרי. את ה"עם החדש" הזה הם כינו אז "הכנענים".
בשנים האחרונות החלו מספר ח"כיות מ"הרשימה המשותפת הערבית" –
ובראשן אעידה תומה סלימן הנוצרית, לקדם אף הן את הרעיון לשבירת ההגמוניה של המסורת
הערבית, ובעיקר המוסלמית, בסקטור הערבי. אבל מסתבר שגם לנשים הערביות
"החדשות" יש גבול של השפעה והצלחה מול ההמון הסוחף והדומיננטי, ולכן
גברות האריש ומרוואענה מניחות לרגע את ההבדלים ביניהן מבחינה פוליטית ומעדיפות
להתרכז במאבק לשבירת החברה הערבית וקריסת הדת האסלאמית על פני הויכוח על הקרב בין
ישראל לפלסטין. הנישואין לגבר יהודי – בין אם מדובר באיש ציוני או לא ציוני, הוא
האמצעי לפריצת הדרך הזו.
מיכאלי כמקדמת שבירת הקונצנזוס
גב' מירב מיכאלי הניחה למרוואענה ושכמותה את
הבסיס להנחתה חדשה. פלא פוליטי הוא כיצד גב' מיכאלי הפנתה עורף לעשרות פעילים
ערבים מרכזיים במפלגת העבודה – ובראשם לשר לשעבר, ראלב מג'דלה, ובתוך כך אולי גם
הפניית עורף לאלפי מצביעים ערבים בעתיד, ובמקום לתת ולקדם למקום ריאלי מנהיג ערבי
כמג'דלה, שהוכיח את עצמו אלקטוראלית והיה נאמן למפלגה גם בימי גסיסתה, הרי שמיכאלי
העדיפה את מרוואענה ההזויה, הקיצונית והמבודדת ברחוב הערבי. השמאל – וגם המרכז
הישראלי, תמיד יעדיפו בענייני הדת להילחם נגד הדת היהודית, ובמיוחד נגד הבסיס
החרדי, ואילו כלפי האסלאם, ובמיוחד הנצרות והדת הדרוזית, לגלות "הבנה",
מאחר ואלה אינן בכלל הדתות של "המיינסטרים" האנטי דתי של החברה היהודית
החילונית. בעשורים האחרונים החלו אנשי שמאל לנסות יותר ויותר להילחם גם נגד חוקי
האסלאם בחברה הערבית בישראל, אבל באופן הרבה יותר מתון ומינורי. אבל גב' מיכאלי
היא עוף פרובוקטיבי גם בנוף השמאלני האנטי דתי הרגיל. זו אחת שכבר יצאה בגלוי נגד
"מוסד המשפחה", זו אחת שלא רק שכופרת בקב"ה – רחמנא לצלן, אלא שעושה
ליצנות משמו ובפרהסייה, ומסתבר שלפחות היא עקבית גם לגבי הנכרים ולא רק היהודים
בתפיסתה האנטי דתית הקיצונית. לא במקרה היו"רית החדשה הזו – של מפלגת העבודה,
"דילגה" על הקשר עם אותם עשרות פעילים ערבים מרכזיים של מפלגתה, שרובם
הם מאנשי המשולש הערבי הצפוני של מדינת ישראל. הפעילים הללו הם כמובן גברים – וגם
החילוניים שבהם, מעדיפים את ה"סטאטוס קוו" של חברה ערבית מסורתית
ומשפחתית מאשר הזיות וצרות שיכניסו לתוכם את מצעדי התועבה, את המועדונים המפוקפקים
ויורידו את מוסריותה של האישה הערבייה, גם זו החילונית. גב' מיכאלי חפצה לדלג על
הדור הזה – ובמיוחד אם הוא זולג גם לצעירים ערבים חדשים, ובמקום זאת היא חפצה להקפיץ
קדימה ערבייה שתלך ב"תלם המתירני" החדש שגב' מיכאלי טווה אותו כבר למעלה
משני עשורים. כאן נכנסת גם לוסי האריש למשבצת הזו – של שתי הגברות ממפלגת העבודה.
לאחר שנים רבות שגב' האריש הייתה "אאוטסיידרית" בחברה הערבית, הן מבחינה
פוליטית, ובמיוחד מבחינה חברתית ותרבותית, הרי שמפלגת העבודה השמאלית – ציונית –
יהודית עם הגב' הערבייה הרדיקלית החדשה יחדיו, היא עבורה קרש קפיצה ל"קונצנזוס
הישראלי" מחד גיסא, לצד שילובה החדש בחברה ערבית באופן שונה מבחינה תרבותית,
מאידך גיסא. ועכשיו כמה מילים לקוראיי הערבים.
מהי
"הנכבה האמיתית" ?
בשנת 1929 התרחשו מאורעות תרפ"ט. כמעט
קרוב למאה יהודים נרצחו ונטבחו בפוגרום שנערך בחברון אך רבים יותר דווקא נמלטו
מהרצח כאשר הוחבאו ע"י שכניהם הערבים. לא אכנס שוב לעניין הגורמים לסער הזה
משום שזה לא העניין בכתיבתי כרגע. יהדות אירופה הזדעזעה מהרצח הזה. ואז קם רב
יהודי דגול מרבבה בשם הגאון רבי אלחנן ווסרמן – תלמידו הבכיר של "החפץ חיים",
וטען כי כלפי היהדות החרדית באירופה, על שלל רבניה, כי "אתם מזדעזעים בכזו
קיצוניות ממותם של עשרות יהודים אבל אתם אינכם מזדעזעים כאשר בכול יום ויום התנועה
הציוניות גורמת להשתמדותם של אלפי ילדים יהודים בחינוך אנטי דתי, ואשר קורבנותיו
לא יזכו לעולם הבא". אני מבין את זעקות הערבים בישראל על הסולידיות שיש להם
עם אחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה, ועל כול פעם שהם מזדעזעים ממותם של אחיהם, מול
המשטרה והצבא בישראל, והן של אלה הנופלים כקורבנות לפשע ברחוב הערבי. אבל אותם
מזועזעים כנראה שאינם מבינים כי חברה ערבית בנוסח מרוואענה – האריש, ובסיוע תומה סלימן
ואיימן עודה, תביא לשריפת נשמות שתגרם בהכנסת מועדוני תועבה לסקטור הערבי ובצריכת
סמים לילדי התיכונים הערבים, עד להתבוללותם ולירידה דמוגרפית בסקטור הערבי. אין
ספק ששי'ח מנצור עבאס וחברי התנועה האסלאמית הבינו זאת ערב החלטתם הנחרצת לא לחבור
עוד לאלה המעדיפים להעביר לערבים בפרלמנט את יו"ר "הוועדה לשוויון
האישה" במקום להעביר לידם את הוועדה למיגור הפשע ברחוב הערבי. זה היה אחד
הויכוחים שקדמו לפילוג "הרשימה הערבית המשותפת". הגב' אעידה תומה סלימן
דרשה להעביר לידיה את "הוועדה לשוויון האישה בישראל", כדי להמשיך ולצעוד
בראש נשים שמאלניות - יהודיות וסלאביות לתוך ריכוזי היהדות החרדית הפרו – ערבית
בבית שמש, רק כדי למרר את חיי החרדים בגלל צניעות נשותיהם. שי'ח עבאס ביקש
לחילופין שהוועדה למיגור הפשע ברחוב הערבי היא זו שתועבר ל"רשימה הערבית
המשותפת", והוא יעמוד בראשה. אבל בקדנציה האחרונה – זו שלאחר סיבוב הבחירות
השלישי, עלה נושא נוסף, שבעבע מאז הקמת "הרשימה הערבית המשותפת". זה היה
בנוגע לחוק התומך במניעת טיפולי המרה גם למעוניינים בהם. אנשי רע"מ – ארבעת
ח"כי התנועה האסלאמית הדרומית, הצביעו נגד החוק ואילו יו"ר חד"ש שהוא גם יו"ר "הרשימה הערבית
המשותפת", אימן עודה, עם הח"כית אעידה – תומה סלימן ועם הח"כ
היהודי של הרשימה הזו, עופר כסיף, הצביעו בעד החוק הזה, שיכניס את הלהט"ביות
בעתיד גם לרחוב הערבי. שלושת התומכים הללו היו כולם מחד"ש. שמונת הח"כים
האחרים של "הרשימה הערבית המשותפת" – כולל עוד שני ח"כי חד"ש,
ברחו מההצבעה ונמנעו לחוות את דעתם בנושא. לציבור הערבי היה ברור ששמונת
הח"כים הללו לא ברחו מההצבעה מפחד הציבור הערבי שבחר בם – שגם הוא, על חילוניו
המוסלמים ועל רוב רובם של הנוצרים, מתנגדים למתירנות הזו, אלא שבריחת שמונת
הח"כים הייתה משום שהללו התביישו – פחדו להצביע לטובת ציבורם הערבי נגד החוק
מפני חבריהם בשמאל ובמרכז הישראלי, ואולי גם בגלל שלימים הפכו ח"כי
"הרשימה המשותפת הערבית" הללו, מלבד ח"כי רע"מ, לכאלה שדעותיהם
החברתיות והתרבותיות כבר אינן חלק מההווייה הערבית המסורתית. בניסיונות החבירה
מחדש – ממש לפני הגשת הרשימות של בחירות מרץ 2021, העמידו אנשי רע"מ בקשה
לאנשי חד"ש להתחייב בעתיד לא להצביע נגד חוקים שהם אנטי החברה הערבית המסורתית
אבל עודה ותומה – סלימן עם כסיף, סירבו לכך. האחרונים העדיפו שיקולי תרבות וחברה
זרים על פני הניסיון לעצור את נפילת חומת המסורת הערבית.
המהפך השלילי של
חד"ש משנת 2015
חד"ש של 2015 ואילך איננה עוד חד"ש
שהחלה להתגבש מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ועד הקמת "הרשימה הערבית
המשותפת". בחד"ש של עד 2015 החלה המנהיגות הערבית להפנים כי הקומוניזם
הדוגמטי וה"ישראליות" של ההנהגה היהודית שם הם "אטוט" ובמקום
זאת יש לפעול לכיוון של ערביזצייה של המפלגה ופחות להסתמך על הברית עם השמאל הציוני
והלא ציוני בקרב החברה היהודית אלא לפרוץ למגזרים יהודים חדשים. הכבוד לחברה
הערבית בכלל והאסלאמית בפרט החל לעלות על הרף הפוליטי. מוחמד ברקה, עפו אגברייה
וחנא סוויד בנו מערך ערבי – שמאלי מתון ופחות אגרסיבי לקבלת כול תועבות של החברה
הישראלית – השמאלית, בששון ובשמחה. אבל פרישתם של השלושה בשנת 2015 וכניסתם של
איימן עודה ואעידה תומה – סלימן להנהגת המפלגה – יצרו, יחד עם הח"כ היהודי דב
חינין חזרה לאחורה, אל היעדים השמאלנים האנטי דתיים והאנטי מסורתיים, ואולי ביתר
שאת. אם ח"כי הקומוניסטים בעבר – כמאיר וילנר, תאופיק טובי, תמר גוז'נסקי
ובמיוחד תאופיק זייד, היו רגישים להמשכיותם כשמאל אקטיביסטי לצד כיבד מורשת החברה
הערבית והאסלאם הרי שעודה, תומה – סלימן ידד עם חינין (שגם פילג את האחדות הערבית
ביפו לטובת חבירה עם אנשי ימין יהודים קיצוניים לעיריית תל אביב), ואח"כ
במקומו של חינין עם עופר כסיף, שעטו קדימה בכול עניין הלגיטימציה לתועבות, להפקרות
ופריצות בחברה הערבית ואף התערבות בוטה בחברה היהודית – גם בקרב צבורים יהודים
אוהדי החברה הערבית. מבט חטוף על עמדת חד"ש – המובילה באגרסיביות את הקו של
"הרשימה הערבית המשותפת", מורה כי גם ההעמדה שלהם לעניין "השותפים
הטבעיים" להפלתו של נתניהו איננה נובעת באמת מתוך התנגדות עקרונית לאנטי
ערבים וכביכול תמיכה באלה במתונים יותר בחברה היהודית, ביחסם לערבים. במחנה של
נתניהו נמצאות המפלגות החרדיות. קשה לומר שבמעשה המפלגות החרדיות הזיקו בפועל לציבור
הערבי מתוך משרדיהן. הדוגמא הבולטת ליחס ההוגן שקיבל הסקטור הערבי מהחרדים היא כמובן
שר הפנים אריה דרעי, וראיה, כשמונה דרעי לשר פנים מחדש הרי שהמפלגות הערביות לא
הצביעו נגדו למרות היותן באופוזיציה קשוחה נגד הליכוד ונגד נתניהו. אבל גם ליצמן –
מתוך משרד הבריאות, וגם גפני, מתוך וועדת הכספים של הפרלמנט הישראלי, לא פגעו
בציבור הערבי אלא דווקא "גנבו סוסים" עם המפלגות הערביות. לקראת הבחירות
הקרובות שוב תהיינה שתי הרשימות החרדיות בגוש של נתניהו. מן העבר השני תעמודנה
ארבע מפלגות שאצלן "רק לא ביבי" יושב להן בפה כמו שיניים. יאיר לפיד הוא
בנו של איש ימין בשם טומי לפיד ומה שכבר לפיד הצעיר ביטא על ערבים איננו חדש
בסיגנון ה"זועביז". יאיר לפיד הוא כמובן "המתון" מתוך ראשי ארבעת
המפלגות של "רק לא ביבי". למפלגתו "יש עתיד", יחסרו כול אותם "אנשי
שמאל" שבהם התפארה מפלגתו כמו יעל גרמן, עמי איילון ועופר שלח. זו תהיה מפלגת
ימין – מרכז שמנהיגה – יאיר לפיד, יתחרה בימניותו בשלושת שותפיו, להורדת נתניהו.
שותף אחד הוא אותו ימני קיצוני בשם נפתלי בנט שמתכוון לספח את השטחים הכבושים
באופן רשמי – ועל כך חלק בין השאר גם על נתניהו. הוא גם האיש שתלש את דגל התנועה
האסלאמית בכפר קאסם – בדרכו הביתה, לרעננה. מועמד אחר לברית של "רק לא
ביבי" הוא כמובן אביגדור ליברמן – האיש שמציע להעביר את "המשולש הצפוני"
לרשות הפלשתינאית, כמובן בלי זכויות פוליטיות ומדיניות. הוא גם זה שטבע את הסיסמא
"בלי חובות אין זכויות", ומאיים ב"שרות לאומי" על הסקטור
הערבי. והמועמד של הקבוצה הזו לראשות הממשלה במקום נתהיהו הוא גדעון סער (שהרי בנט
וסער כבר הודיעו שלפיד לא יהיה ראש ממשלה מטעם הגוש שלהם) – מראשי הליכוד ממש לא מזמן,
ושנתניהו הוא "יונה צחורה" לידו. מקורותיו של סער הם ב"התחייה"
הלאומנית שפורקה בשנת 1992, ב"צומת" הלאומנית של רפאל איתן ולבסוף הוא
נחת סער במפלגת "מולדת" הטראנספריסטית של רחבעם זאבי, תואם מאיר כהנא. סער
איננו מסתיר את תמיכתו בחוק לסיפוח השטחים הכבושים והוא מאלה שגם מסכימים לסיסמא
"בלי חובות אין זכויות". סער, בנט וליברמן היו כולם תומכי "חוק
הלאום", ואף המריצו את נתניהו להעלותו סופית. הם כולם ישבו בממשלת נתניהו כשהלה
חוקק את "חוק הלאום" והביאו להצבעה ולאישור. אז מה כול כך דוחף את עודה
ותומה – סלימן להתייצב ברורות נגד נתניהו דווקא לצד גוש הימין החדש, שהוא הרבה
יותר קיצוני מחבורת הימין של נתניהו ?
הקשר האפל למוטט את החברה הערבית המסורתית
השביל
המוביל את עודה, כסיף ותומה סלימן להוליך בו את "הרשימה הערבית המשותפת"
הוא שביל "הליבראליזם החברתי". בנט – ככול שהוא קיצוני כלפי הערבים הרי
שהוא מתון מהחרדים למשל בפתיחת המדינה בשבת לתחבורה ציבורית, לעסקים ולבילויים,
בזכות הכיפה הסרוגה הקטנטנה שעל ראשו – "כיפת השקל", ואף בנושא זכויות
אנשי התועבות הוא "ליבראלי" יותר מהחרדים. ליברמן הוא הפעיל ביותר נגד
הדת היהודית והחרדים כיום, בנושאי "הגיור הליבראלי" (עוד נושא שבעקיפין
פוגע דווקא יותר בערבים משום שדרך "חוק בהשבות" יצטרפו יותר ויותר
אזרחים ציונים לאומנים על חשבון הדמוגרפיה הערבית – אבל עודה, כסיף ותומה - סלימן
מציגים זאת כאילו זה יהיה רק על חשבון הדמוגרפיה החרדית...), לפתיחת בילויים,
תחבורה ועסקים בשבת ובכלל ללוחמה ל"מדינה חילונית" בנוסח הקיצוני ובהמשך
הבאת נכרים מחבר העמים במסווה "פלוריאליזם", שבישראל כמובן שיהפכו הנכרים
החדשים הללו ל"סמן הימני" של הציונות. ואילו גדעון סער – המועמד הלאומני
ביותר מבין המועמדים לראשות הממשלה, הוא גם האיש שקלט לתוכו את אותם ליכודניקים
קיצוניים שמאידך גיסא הם אלה שערקו מהצבעות הליכוד לחוקק את חוק לגליזציית הסמים
ואת החוק של אנשי התועבות, כמו הח"כיות שרן השכל (קיצונית לסיפוח השטחים),
סמדר שיר וראש עיריית רמת גן, כרמל שמה – הכהן, שפתח את העיר רמת גן לתחבורה
ציבורית בשבתות ובחגי ישראל. מסתבר שחבורת עודה, תומה – בסלימן ועופר כסיף מסמאת
היטב את עיני הציבור הערבי וסוחפת אותו לחבור בעתיד ללאומנים יהודים גדולים
מנתניהו רק על יסודות שמאליים ואנטי דתיים יהודים – לצד הכנסת ענייני התועבה
והפריצות, כנגד האינטרסים העתידיים של החברה הערבית, שהרי בכוונתם בסופו של דבר
למוטט את האסלאם בחברה המוסלמית ולהרוס את השמרנות בחברה הערבית הנוצרית בעזרת
מהגרי חברה העמים הלאומנים אך גם הנוצרים – "ליבראלים".
ההתלבטות
האובייקטיבית
לפני שכתבתי את המאמר הזה עלה אצלי ספק אם
באמת לא עומד מאחרי פרישת רע"מ גם אינטרס "ממלכתי" ישראלי לפלג
ולהחליש את החברה הערבית. אודה על האמת שגם כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אני חושש
שמארגני כנסי יפו ואלעד, אודי כהן ומיכאל מלכיור, הגורמים ה"ממלכתיים"
ל"הפרד ומשאל" בין הערבים ובין סקטורים מדוכאים בחברה הישראלית, בוודאי
שרואים את פירות מאמציהם, להפריד את הסקטור הערבי מלהיות מאוחד, מצליחים בעצם
פרישת רע"מ מ"הרשימה הערבית המאוחדת". אבל מי שהעניק ל"גורמים
הממלכתיים" הללו את שמחת הפירוד הם כמובן עודה איימן, אעידה תומה – סלימן,
עופר כסיף ואף היהודונים שבוחשים בבל"ד ( אנשי "שיחה מקומית" למשל)
ואותם "אינטלקטואלים" ערבים בחד"ש, בבל"ד ואף כאלה שחדרו
לתע"ל וסייעו מאוד, מאוד להרחבת הקרע הפוליטי, התרבותי והחברתי בחברה הערבית עד
שהביאו לפרישת רע"מ. אין ספק שהשמאל היהודוני מנע ומונע כול השנים מהציבור
הערבי לקשור את קשריו גם עם צבורים יהודים אחרים ומתונים שאינם תומכים בפריצות,
בהוללות ובתועבות. אבל אותם גורמי שמאל סהרוריים הבוחשים בחברה הערבית לכיוון ההרס
שלה עם ארס הפריצות והתועבות הוכיחו לא פעם שכאשר מדובר באפליית הערבים על רקע דתי
– כמו בפרשת קברי האסלאם ביפו ומלחמתם בראש עיר הולל כמו חולדאי, הרי שאין אותם
אנשי שמאל נוקפים אצבע בעניין וגם מונעים מערבים מ"הרשימה הערבית
המשותפת" להגיש את עזרתם במלוא הכוח באותם עניינים מוסלמים – דתיים. הצבורים
היהודים מוסתרים מהערבים גם על ידי "גורמים ממלכתיים". לי בכול אופן
הוסבר ע"י מקור מהימן עבורי ברע"מ כי מה שהכריע באמת לפילוג לא היו בסופו
של דבר אותם "גורמים ממלכתיים" אלא אותן בעיות פנימיות שציינתי. אני
תקווה שזו האמת באמת.
ומה מצביעים ?
ולכן אני ממליץ לציבור הערבי – עפ"י
אמות המידה התרבותיות והדתיות והחברתיות האמיתיות שלו, ומלקחי אדם דתי כמותי על מה
שאירע לחברה היהודית מכוח "הכוחות המתקדמים" שהשפיעו על ציוויונה ועל
קריעתה התרבותית והדתית – חברתית, להצביע לאלה בחברה הערבית שרואים "סוף מעשה
במחשבה תחילה", ושמבינים כי הרס החברה הערבית והמסורת שלה הפכו לעקב עכילס
הקשה ביותר. מועדוני תועבה, סמים ופריצות – שיתחילו בבני נוער תמימים, תוך הרס
המשפחה הערבית היא בעצם הכלייה האמיתית – יותר ממאבק גשמי ותחוקתי נגד הימין
הקיצוני. ובקרב הזה – בלי לפאר צד ציוני על צד ציוני אחר, הרי שההצבעה לרע"מ
היא הצבעה ערבית נטו נגד התפרקותה של החברה הערבית, דבר שהשלטון הציוני מייחל בכול
ליבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה