בס"ד
הגנרל
הפוליטי / הרב אליהו קאופמן
הרמטכ"ל – רב אלוף אביב כוכבי, כנראה
זיהה מטרה פוליטית אפשרית בעתיד ולכן הוא ירה את הצהרתו לגבי ה"סכנה" מאירן,
למרות שכאיש צבא הוא היה מנוע מלהיכנס לעניינים פוליטיים. נתניהו העדיף – על רקע
חילופי השלטון בארה"ב, להנמיך ווליום בעניין האירני ואילו בני גנץ הוא יותר
סר ביטחון מאשר שר ביטחון, שידע לשלוט על מוצא פיו של הרמטכ"ל.
לרמטכ"ל – רב אלוף
כוכבי, יש כנראה ריח פוליטי מפותח, ועוד על רקע הפוליטיקה הישראלית החדשה והרופסת.
למעשה כול רמטכ"ל יודע היטב כי הפוליטיקה היא מחוץ לתחום המדים הירוקים,
הכחולים והלבנים של הצבא הישראלי. מדרגת טוראי ועד דרגת רב אלוף – כולל. אבל
הרמטכ"ל הנוכחי – שהגיע לאחר קודמו האפור פוליטית, יודע גם שלקראת מערכת
הבחירות הקרובה נמצאות מניות הגנרלים בפוליטיקה במצב של "מוכרים בלבד".
מנגד, המניות הללו ירדו בעיקר בגלל נפילתם של שלושת רמטכ"לי הבדימוס של "כחול
לבן" (בני גנץ, גבי אשכנזי ו"בוגי" יעלון) שפנו לכיוון השמאל
והמרכז ואח"כ הסתבכו בחזרתם ימינה. הציבור לא אהב את הטירונים הפוליטיים הללו
– במדים של רבי אלופים צבאיים. פעם – לפני לא הרבה שנים, תפקיד הרמטכ"ל, וגם
תפקידי האלופים בדימוס, היו קרש קפיצה לשר לפחות, וגם לכיוון משרד ראש ממשלה או משרד
סגן ראש ממשלה. חוץ מהמנוחים משה לוי ודן שומרון, ויבדל"א דן חלוץ, הרי ששאר
הרמטכ"לים המריאו די יפה. זה היה במיוחד בימי שלטון המער"ך ההיסטורי אבל
זה המשיך גם בתקופת הליכוד. הכישלון האחרון של שלושת רבי האלופים בדימוס אמנם הביא
למערכת הבחירות הזו את הטעם היותר אזרחי אבל מי ככוכבי שמבין כי "הקמבק"
שלו – מקרשי הצבא, איננו מסונדל. וכול זאת בייחוד לאחר היום שאחרי נתניהו, שאז תחל
מלחמת דיאדוכים בליכוד – והפעם ללא גדעון סער. מסתמא שבנימין נתניהו – גם אם יבחר
שוב, הוא כבר לא ישרוד הרבה זמן פוליטית אח"כ, כרוה"מ, ואילו בזמן שיעבור
כבר יזדקנו מדי אלה מהגוורדיה שחפצה כיום להחליפו, מתוך הליכוד. נתניהו עצמו יהיה
כנראה מעוניין במחליף שיבוא מבחוץ – מהצבא, מהשב"כ ואולי מה"מוסד".
את המפה הזו קרא היטב רב אלוף כוכבי – שנתיים בסה"כ בתפקיד הרמטכ"ל, ומה
שיכול להעמידו כבר היום על מפת המועמדים העתידיים להנהיג את המדינה – דרך הימין
המוחלט של ישראל, הן אמירות "פוליטיות – ביטחוניות", ועוד עם טעם
בינלאומי. בעבר הרמטכ"לים לא פעם "זמזמו אמירות פוליטיות ובד בבד עימהן
גם טענו ל"חוסר פוליטיזציה" אלא
ל"אמירות ביטחוניות", אבל הזמן עשה את שלו ולעינינו הם נחשפו כפוליטיקאים
פעילים כמו ויצמן, גור, יעלון, איתן ועוד כמה אחרים. כיום הנושא הרלוונטי והמוצלח
להפוך דרכו ל"חביב הציבור" – ובמיוחד, "חביב הימין", הוא
לתקוף את אירן, ובמיוחד ביום שאחרי טרמפ וה"טרמפיזם". וכך כנראה יצא
לאויר העולם הנאום האנטי אירני, ובסוגריים גם האנטי אמריקאי, של כוכבי.
היסטוריה קצרה ואנטי אירנית
לידיעת כוכבי – עם כול הכבוד לבעיה האירנית
מבחינה ביטחונית, הרי שזו בעיה יותר פוליטית עם היבטים ביטחוניים ולא בעיה
ביטחונית עם היבטים פוליטיים. אירן הפכה מאז 1979 לאויבת המערב – ובכלל זאת גם
לאויבת רשמית של מדינת ישראל. מי שינסה להשוות את אירן לעירק של סאדם חוסיין פשוט יסמא
עיניים. עירק של סאדם חוסיין הייתה מדינה קטנה שמטורף אחד והזוי השתלט עלייה וכול
נשק שהיה ברשותו הוא היה יורה בתענוג רק כדי לנפח את חזהו, ללא קשר מה תהיינה התוצאות
אח"כ. הוא לא התכוון – ולא הייתה לו את היכולת, להיות מעצמה אמיתית ובשום
תחום. אי לכך ההיגיון בתקיפתו ובניפוצו ברור וידוע. אבל אירן איננה מדינה של איש
אחד - למרות ניסיונות סימוא עיניים של המערב, ובמיוחד של ישראל. אחמניג'אד, חמינאי
וכו' – ואפילו חומייני, לא שלטו ואינם שולטים בלעדית במדינה הזו. מה שהפחיד ומפחיד
את המערב היא ההשקפה האסלאמית של אירן – המסוגלת להניע אחריה עוד מדינות רבות מול
העולם המערבי והמתירני. אירן של האסלאם קמה במקומה של אירן המלכותית – שהייתה עוד
מדינת בת מערבית במזרח של העולם השלישי. אי לכך לא שבעה ארה"ב הרבה נחת
מתקומתה של אירן החדשה - שאז, למרבה האירוניה, שירתה את בריה"מ האנטי דתית
אבל גם האנטי מערבית. בנתיים בריה"מ הלכה לעולמה ואירן בנתה את עצמה כמעצמה
אסלאמית בעולם שבו הדת האסלאמית כבר מזמן בקו עולה. נאמנותו העיוורת של המשטר
הישראלי לכול מה שהוא מערבי – גם אם הוא קלוקל, כמובן שהעמידה את ישראל מיד מאחורי
תמיכה בכול דבר אנטי אירני, ובמיוחד בתמיכה בארה"ב. בשנות האלפיים המוקדמות
הייתה מעין תזוזה בישראל לכיוון של "נרמול" המצב עם אירן. לא סוד הוא
שגם בימים שכבר נותקו הקשרים בין אירן לישראל היו תמיד קשרים מתחת לשולחן – כולל נסיעות
תיירות של יהודים מישראל לאירן ומשם לישראל, עם הדרכונים האמיתיים של שתי המדינות
הללו. פרשת נחום מנבר – חברם הטוב לשעבר של שמעון פרס ודליה איציק, מטילה עוד הרבה
סימני שאלה על הקשר הסמוי הזה, ובמיוחד על בנייתו של הכור הגרעיני באירן,
וע"י מי הוא נבנה באמת. באירן חיים עדיין עשרות אלפי יהודים – רובם בטהרן
הבירה, בתנאים יחסית הגונים והוגנים עם חופש דת ומסחר לכול דבר. גם יהודי אירן
שמחוצה לה מתקשרים מסחרית היטב עם המדינה הזו, שהייתה פעם מדינת האם שלהם. במחצית
הראשונה של שנות האלפיים כיהנו בצמרת מדינת ישראל ארבעה אישים יוצאי אירן שהשתעשהו
בהיותם "גשר חי" לשלום עם אירן. היו אלה הנשיא דאז - משה קצב,
ה"ראשון לציון" המנוח – הרב אליהו בקשי דורון, שר הביטחון דאז – שאול מופז,
והרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. במיוחד רמזו לכיוון "הגשר החי" הרב בקשי
דורון והנשיא קצב. אבל היותה של ישראל גרורה אמריקאית ובעלת קו אנטי אסלמי ואנטי
דתי ציננו את הארבעה בדיוק כמו שבנימין נתניהו ידע לצנן אז, כשר החוץ, את שגריר
ישראל בבלגיה, למניעת "מפגש מרוקאי" בינו לבין ראשי הפזורה המרוקאית בבלגיה,
שהציקה ליהודי בלגיה. "אנחנו מדינה מערבית" – זו הייתה התשובה של נתניהו
דאז לעמור והמגעים בכיוון הזה לא החלו. משעלה נתניהו לתפקיד ראש הממשלה פתאום עקפה
ישראל גם את ארה"ב בלהט האנטי אירני שלה.
נתניהו
בקו אנטי אירני נוקשה
בנימין נתניהו חזר למרומי הפירדמיה הישראלית
ועקף אפילו את ארה"ב בלהט האנטי אירני שלו. אין ספק שנתניהו היה תמיד האיש של
הרפובליקנים ושל ארה"ב במזה"ת, מאז נחיתתו בישראל. נסיקתו המטאורית בארה"ב
התרחשה עוד כשהליכוד היה בחיתוליו הפוליטיים בשלטון בישראל. הגעתו של נתניהו
לשגריר ישראל באו"ם בגיל צעיר – בעוקפו עסקנים ימניים וותיקים ממנו בישראל,
תעיד כי גב אמריקאי עמד מאחוריו כבר לפני שנחת בצמרת הליכוד לאחר בחירות 1988. היבחרותו
של ברק אובמה – לנשיא ארה"ב, מעטם הדמוקרטים, והיותו הנשיא השחור הראשון
בארה"ב, הגבירה את העקיפה האנטי אירנית של נתניהו. גם החלפתו של נשיא אירן –
אחמניג'אד, לא הביאה למיתון עמדותיו של נתניהו ביחס לאירן, כמייצג הקו הקו האנטי
מוסלמי של המערב הלבן. גם ברכת ה"שנה טובה" לעם ישראל – של נשיא אירן
החדש, לא נענתה אלא נדחתה ע"י נתניהו. ואז הגיע העידן ה"טרמפיסטי".
בארה"ב ובישראל כיהנו שני מנהיגים עם אותה השקפה מערבית אנטי אירנית ואני
מוסלמית. טרמפ סלל לנתניהו את כול חלומותיו – מעליית השגרירות האמריקאית לירושלים
ועד להבאת מדינות המפרץ הערבי, סודן ומרוקו לבאר השתייה הפוליטית הפרו ישראלית.
אבל העידן של טרמפ נגמר ובכי רע.
מות הטרמפיזם
כמו שנהוג לומר כי "פורים יש רק פעם
בשנה" כך גם אפשר לומר ש"טרמפיזם" יש רק פעם בחיים. הנשיא האמריקאי
איננו עוד נשיא שחושש למעמדו ומודה לשם על היבחרו עם צבע העור הכהה שלו, והוא גם
לא עוד אותו סקנדליסט הזוי שהשתלט כנשיא למשך כמה שנים על הרפובליקנים. הפעם שוב
מדובר באיש ה"מיינסטרים" הלבן של ארה"ב, החושב להחזיר לה את ההגמוניה
העולמית שאבדה לא מעוט, ולא במעט עקב אותם שני נשיאים בעיתיים – אחד שחור נבוך ואחד
לבן סקנדליסט. נתניהו מבין זאת היטב, והוא גם מבין שההסכם המחודש שיהיה עם אירן
הוא הקו להחזרת ה"ריאל – פוליטיק" השפוי של ארה"ב, כמעצמת על
ראשונה בעולם במקום המדיניות ההפכפכה והתימהונית של טרמפ, שהובילה להתרפסות בפי
רוסיה והשתחוות תימהונית בפני המשוגע הקומוניסטי האחרון בעולם, מצפון קוריאה אך נלחמה
אך ורק באירן. זו גם הסיבה שמסתמא שנתניהו מעדיף הפעם – לאחר שג'ו ביידן עוד לא
צלצל אליו, לא לצאת בגלוי נגד ארה"ב בעניין האירני ולהשאיר לכוכבי את האקט
הפוליטי הטירוני הזה. כוכבי – שגם מבין ששר הביטחון שלו, בני גנץ, הוא עקר פוליטית,
שאף יתכן שימחק מהפוליטיקה בעוד כחודשיים, קפץ קדימה פוליטית גם ביודעו שאין באמת
שר ביטחון אמיתי שיקרא לו לסדר. אבל באמת אין סוגיית אירן סוגיה ביטחונית גרידא
אלא בעיקר זו סוגיה מדינית – פוליטית וכדאי שמישהו יעמיד את ה"כוכב"
החדש הזה לסדר, במיוחד על רקע התנדפות ה"פרמפיזם" ושינוי הגישה הפוליטית
בארה"ב, מפופוליזם יומרני לחזרה לתלם האמריקאי ההיסטורי. ולראיה, ארה"ב
גם השעתה את סיוע המטוסים למדינות המפרץ ובצד זאת גם את ההכרה בסיפוח סהרה הספרדית
למרוקו, ביודעה היטב שגורל השלום הטרי והמשכו, בין ישראל למדינות הללו, יכול בהחלט
להינזק ממה שהיא עוללה כאן, לאחר משטר טרמפ.
המדיניות הישראלית הנבונה
כדאי לחזור לשפיות ולענייני השלום והמדיניות.
כמו שלארה"ב ולרוסיה מותר לפעול נגד מיעוטים, וכמו שמדינות המפרץ הערבי
שולטות באופן של "אפרטהייד" באוכלוסייתן, וכמו שמרוקו מנהלת כיבוש בסהרה
הספרדית הרי שכך גם אירן איננה בדיוק מדינה דמוקראטית, אבל זה עדיין לא אומר שבגלל
העובדה האחרונה אזרחי ישראל, ואולי גם יהודי העולם, צריכים להיות בסכנה גשמית
ובפיקוח נפש אך ורק משום שגנרל כוכבי רוצה להמשיך את מדיניות האנטי אסלאמיזם של
נתניהו ושל ה"טרמפיזם" שהלך לעולמו הפוליטי. הקריירה העתידית של כוכבי
מסמאת את עיניו והוא כנראה עוד לא הבין שנתניהו בדרך החוצה וטרמפ כבר בחוץ, ואילו
מולו תעמוד ארה"ב חדשה – ישנה שלא תספור אותו ממטר. השיח עם אירן חייב להיות
מדיני ואם רבין ונתניהו לחצו ידיים ליאסר ערפאת הרי שאין סיבה שלא תילחץ יד של
שלום למשטר האירני שבנתיים לא אחראי ישירות לשום פעולת טרור בישראל. אני לא נכנס
במאמרי זה לענייני היהדות וציווי דת ישראל בנוגע ליחס לאומות העולם כי אני יודע שנתניהו
– ובמיוחד כוכבי, רחוקים מלהבין בכלל מהי יהדות השקפתית ורחבה. הגיע הזמן להידברות
ישירה ולניסיונות שלום עם האסלאם הרדיקלי שמרכזו באירן וסניפיו ממוקמים ברצועת עזה
ובלבנון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה