בס"ד
תקשורת אקטיביסטית / הרב אליהו קאופמן
את מה שמרשים לעצמם
אנשי התקשורת הישראלים – מימין ומשמאל, לא מעזים אנשי תקשורת במדינות דמוקראטיות
לעשות. ההבדל הוא ששם – בחו"ל, מקצוע התקשורתנים הוא תקשורת ואילו כאן, במדינת
ישראל, התקשורת היא בית ספר לפוליטיקאים מתחילים.
עולם התקשורת – ובמיוחד המושג "עיתונאים", היה אמור להיות נשלט ע"י מושג
אחר, ה"אתיקה", אבל כמובן שזה לא כך, בימים שכול איש תקשורת אוהב לדחוף
את עמדתו במקום להיות נאמן לעבודתו: סיקור אירועים ופרשנות נטו, ולהיוותר כמה שיותר
קרוב למושג "אובייקטיבי". מתוך הכרה מסוימת
של התקשורת העולמית הרי שצר לי לקבוע כי ישראל היא הדיוטה התחתונה של הפיכת
המושגים "תקשורת", עיתונאות", "פרשנות" וכו' לרקים
מתוכן. יקומו ויאמרו לי כי במדינות טוטאליטריות המצב חמור פי כמה וכמה בעניין
עיוותי התקשורת ומגמותיה הסוביקטיביים, אבל טענתי בעניין ששם, במדינות של
"מסך הברזל" לשעבר או באלה הדיקטטוריות של היום ידוע היטב כי התקשורת
היא מטעם ובלי טעם, אבל ישראל שייכת למדינות המדברות על "תקשורת חופשית"
עם "עיתונאים מקצועיים" שהם "פתוחים" ו"מכילים".
ברשימת המדינות הללו – עם היומרות הדמוקראטיות האלה, ישראל היא בתחתית של החבית. וכול זאת למה ?
אברמובי'ץ כמשל
תגובתו
של העיתונאי הוותיק – אמנון אברמובי'ץ,
למה שאירע בפרלמנט הישראלי סביב פסילת ההצבעה הראשונה על הקמת וועדת חקירה בעניין
הצוללות מצביעה היטב כמה העיתונאי הישראלי מכור לדעתו האישית ולא בא לספק לצרכן
בישראל תקשורת אמיתית, על גבול האובייקטיביות. והרי מר אברמובי'ץ תמך בפרשת הפסילה
הזו דווקא בח"כ מיקי זוהר - יו"ר הקואליציה, הרחוק מעמדותיו, ולא במגישת
החוק - ח"כ תמר זנדברג, שקרובה לעמדותיו... אבל שתי מילים שפלט (או שבהחלט
יתכן שלא הייתה זו פליטה...) אברמובי'ץ מסגירות את הסובייקטיביות הגסה שלו, שהגיעה למצב שהוא אפילו איננו מסתיר
אותה, מעצם קלקלת הנורמות התקשורתית בישראל, עד כדי בושה וחרפה. כאשר פתח הלה את
דבריו – בפרשנותו למה
שאירע במליאה, והוא עמד להצדיק את טענתו של ח"כ זוהר, הרי שהוא גם הקדים ואמר
"בצער רב" והתכוון להסכמתו עם ח"כ זוהר. בכך הוא הביע – כ"פרשן ערוץ טלויזייה אובייקטיבי", את סלידתו מח"כ זוהר
על רקע ההשקפות של זוהר כפוליטיקאי. בשום מדינה בעולם
החופשי לא הה מעז פרשן כלשהו לחוות בגסות כזו את דעתו הרעיונית, כשהיא בכלל לא
נדרשת לפרסום אלא מדובר היה בצורך לפרשנות טכנית בלבד. גם המגיש לא הגיב, ואפילו
לא ניסה להעמיד את אברמובי'ץ על מקומו, כפי שמגיש היה עושה זאת באירופה, אמריקה
ואפילו באסיה ובאפריקה. העובדה שמותר להיות אקטיביסטי בכזו סובייקטיביות עיתונאית היא בעצם הצרה החולה שקבועה בתוך התקשורת הישראלית.
יתכן מאוד שהבעיה הזו גברה מהיום שיותר ויותר עיתונאים חדרו לפוליטיקה הישראלית,
ומחליפיהם בהבינם שהתקשורת היא בעצם ביה"ס לפוליטיקאים עתידיים, עושים בעט ובמיקרופון
הציבור ככול העולה על דעתם. וזה חמור ביותר מבחינת אזרחי ישראל שצריכים לצרוך
תקשורת הוגנת ומקבלים תקשורת סובייקטיבית שאינה עיתונאית
אלא של מלל של פוליטיקאים קטנים מהעתיד. אבל אברמובי'ץ איננו לבד.
ועכשיו
לגאולה...
לפני מספר ימים ראיינה גאולה אבן – סער את סיו"ר התנועה האסלאית הדרומית בישראל, ח"כ מנסור עבאס,
על רצח המורה הצרפתי ע"י קנאי מוסלמי מצרפת. הגב' אבן – סער פנתה אליו בפרובוקטיביות
בשאלה "אתה בטח לא מגנה את הרצח" ? זו לא הייתה שאלה עיתונאית אלא התקפה
פוליטית נגד מי שמיצג את האסלאם בישראל – לאחר שהתנועה האסלאמית הצפונית יצאה מחוץ
לחוק. האיש דווקא ענה לה במתינות וגינה את הרצח באופן חד משמעי. על פנייה של גב'
אבן – סער ריחפה עננת הפתעה אמיתית. עד לאיזו דעה קדומה נגד האסלאם הגיעו המגישים
בטלויזיה "הממלכתית" של ישראל ?! שאלה כזו לא הייתה המראיינת הזו מעיזה להציג
לאריה דרעי לאחר הרצח הנפשע של הנערה בנקי ע"י שליסל החרדי. אפילו לאחמד טיבי
או לחנין זועבי היא לא הייתה מפנה שאלה כזו לאחר פיגוע פלשתינאי. אם שאלה כזו
הייתה מופנית ליהודי בחו"ל – ע"י התקשורת נכרית, לאחר שריפת הנער
הפלשתינאי בכפר דומה, הייתה עולה זעקה של "תקשורת אנטישמית", מצד חוגים
יהודיים ולא יהודיים גם יחד. אבל אצל גב' אבן – סער, כשמדובר באסלאם, הכול מותר
למרות שח"כי התנועה האסלאמית ידועים כמתונים בהתבטאויותיהם הפוליטיות, מכול
ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת". ובכלל, כשגדעון סער הוא ח"כ עם
אופציה לשר עדיין נשאלת שאלת האתיקה על גב' אבן – סער, כמגישת חדשות מרכזית בערוץ
ה"ממלכתי" היחיד של ישראל".
ימין ושמאל רק חול וחול
גם עיתונאיי הימין – בעקבות חבריהם מהשמאל
והמרכז, אינם מתביישים לנהוג בחוסר אתיקה ווולגריות פוליטית. כך למשל "ערוץ
20" איננו כלל וכלל "ערוץ מסורתי" שיושב על "המשבצת
הדתית". זהו ערוץ לאומני ימני, קיצוני וחילוני בעיקר עם כאלה שבזכות המסך
הקטן הם יכולים להיקרא "עיתונאים", למרות שמעולם חלק מהם כלל לא הכינו כתבת
תחקיר אחת או לא כתבו מאמר דעה רציני. חלק מאותם "עיתונאים"
ו"פרשנים" בערוץ הזה הם בכלל "תגרני שוק" במסכה קולנית שרק
הצעקות שלהם הן מדד לרמתם האמיתית. הם הפכו לנאמני הפוליטיקאים מימין יותר מח"כי
הימין עצמם והם אינם מחסירים שום הזדמנות לרקד סביב נתניהו ובני משפחתו. המראיינים
והמראיינות בערוץ הזה משתלחים בכול מרואיין שאיננו ממקבלי דעתם. וכך גם נוהגים
עיתונאים ימנים המשתלבים ב"ערוצי הציבור הכללים". למולם, ברדיו, קיימים
מראיינים – מימין ומשמאל, שכול הריאיון עימם הוא בבחינת השפלת המרואיין בבוטות, וע"י
ניבול פה. נתן זהבי הוא "הדובדבן" שבקצפת החמוצה הזו ומשנהו הוא
עו"ד יורם שפטל. במדינות אחרות מראיינים ומגישי תוכניות כמותם היו מזמן
נזרקים מתפקידם ואף ערוץ מתחרה לא היה מקבל אותם חילופית. אבל אצלנו מסתבר
שבתקשורת מערכת הבחירות איננה פעם בכמה שנים אלא שהיא יומית, כדי להפוך תקשורתנים
אגרסיביים לפוליטיקאים זולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה